"קצין הוא קצין הוא קצין", כל בוגרי קורסי הקצינים בוודאי שמעו את המשפט הזה לפחות פעם אחת במהלך הכשרתם ושירותם.
לכל קצין גם הובהר שלהיות קצין זה מחייב באזרחות ולכל החיים, לא רק בתוך שורות הצבא, במהלך השירות בסדיר, קבע או מילואים.
לאורך שנים היתה ציפייה כי קצינים בכירים יזכרו את האמור וינהגו על פי קוד זה, גם לאחר פרישתם מצה"ל, בתפקידיהם באזרחות במגזר הפרטי ועל אחת כמה וכמה - במגזר הציבורי. ציפייה זו מושתת על רוח צה"ל וערכיו, המהווים בסיס למנהיגות אחראית ובראשם ערכי היסוד: הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה; אהבת המולדת ונאמנות למדינה; כבוד האדם וממלכתיות. מארבעת ערכי יסוד אלו נגזרו הערכים ובהם: "דוגמא אישית", "אחריות", "רעות" ו"שליחות".
בשנים האחרונות נראה כי המחלוקות בחברה הישראלית, שחקו ושיבשו את זיכרונם ושיקול דעתם של אי אילו קצינים בכירים - "לשעברים", הסוברים כי הם "דמוקרטים" דגולים. אלו בחרו שלא לקבל את דין הבוחר ולצאת כנגד החלטות הממשלה הנבחרת, תוך נקיטת שורת מעשים חמורים שהיה ויש בהם כדי לפגוע באופן חסר תקדים בביטחון המדינה. זאת בשל חששם משינוי ציביונה ללא יכולת הוכחה מצידם, על בסיס מידע שגוי, חרדה ותבהלה (פאניקה) שיצרו ושיכנעו את עצמם בקיומה.
מנהיגים "חרדים", "מבוהלים" אלו, על אף שהיו קצינים אמיצים בשדה הקרב בשעתם, נראה כי איבדו את המצפן עמו ניווטו במהלך הכשרתם ומסלול שירותם בבה"ד 1 ועד מועד פרישתם. אילולא כן כיצד יכלו הם לפעול באלימות, להסית, לתמוך ולהטיף לסרבנות ולפגיעה קשה בצה"ל ובאחיהם הלוחמים?! לאן התפוגגו להם ערכי ה"דבקות במשימה וחתירה לניצחון", נוכח כל הסכנות והמכשולים עד כדי חירוף נפש? כיצד הפכה ה"דוגמא האישית" לכה שלילית? האם כך נתפס ערך ה"רעות" בעיני אותם קצינים שהודיעו לצוות עליו הם מפקדים שאינם מתכוונים להתייצב למילואים? האם נהפכו היוצרות חלילה, ודבקו הם במשימת החרבת המדינה והחברה דווקא?
כיצד זה הובילו קצינות וקצינים בכירים בשירות קבע את עלילת הדם הנוראה בתולדות צה"ל ("פרשת שדה תימן" המוכרת כ"פרשת כוח 100") ותרמו, בסיוע גופי תקשורת גדולים, להוצאת דיבת צה"ל בעולם כולו, בהיקף שטרם נראה כדוגמתו? לאן נעלם אצלם ערך ה"אחריות" הדורש מהם להיות שותפים פעילים בהגנה על ביטחון המדינה תוך הפעלת שיקול דעת. לאן הידרדר ערך ה"אמינות" הדורש להציג דברים כהוויתם, בשלמות ובדייקנות בכל שלבי הביצוע? נראה כי הערך המשמעותי מכולם למנהיגים ומפקדים - "הדוגמא האישית", הפך לדוגמית שפג תוקפה אשר מצאה את דרכה אל פח האשפה.
כיצד זה מעיזים קצינים בכירים במיל' לפנות למנהיגי אירופה ולנשיא ארה"ב בזמן מלחמה, בשעה שראש הממשלה נפגש עמם בסוגיות מהותיות למען ביטחון המדינה, בכדי שאלו יפעילו עליו לחץ וירפו את ידיו, בעודם מסמנים את "המתנחלים כטרוריסטים" ואת ההתיישבות ביו"ש כ"הבעיה", לכאורה. האם כך מיושם ערך ה"שליחות" בקרב אותם בכירים, שבמעשיהם מסייעים לעוכרי ישראל במקום למאמץ המדיני - דיפלומטי -תיקשורתי להגנת המדינה, אזרחיה ותושביה, בתקופה בה האנטישמיות ושנאת ישראל בעולם משגשגת?
כיצד זה מעיז אדם יהיר, אלים ובוטא כסגן רמטכ"ל לשעבר, להמשיך ולהתבטא... ולהראות בציבור. בייחוד לאחר שתרם תרומה אדירה לפגיעה בשמו הטוב של צה"ל, עת זיהה מגמות המזכירות את המשטר הנאצי, בעודו לובש מדים. מנהיג שציטוטיו בדבר מוסריות צה"ל כרוצח תינוקות כתחביב, מתפרסמים באמצעי תקשורת ברחבי העולם בשפות שונות, בצמוד לשמו ותמונתו? כיצד זה יתכן שמנהיג זה, שעודד אלימות והפרת חוק בישראל בזמן הניסיון לקדם רפורמה משפטית, שבכוונתו לפעול, לכאורה, באופן שאינו תואם את הערכים היהודיים והדמוקרטיים במדינת ישראל, מתכוון לרוץ בבחירות ולשמש כשר ביטחון, ככל שמחנהו יזכה בבחירות?
לאן נעלמה הבושה? כפי הנראה, אותם סרבנים, מסיתים ומדיחים, הקצינים מוציאי הדיבה וחורשי הרעה איבדו לאורך הדרך את המצפן, אך חמור מכך - את המצפון!
הגיעה השעה להוקיעם מהחברה ולקוות שיחזרו בהם ויתנצלו על מעשיהם ממיתי החרפה, עליהם ועל המדינה, החברה והצבא. מן הראוי, לכל הפחות לשלול מהם את הדרגות שמביישות ומבזות את הערכים עליהם גדלו אלפי קצינים וקצינות במשך דורות, למען לא יהוו הם חלילה דוגמא ומופת לדור הניצחון הבא.