הרוצה להבין את עומק שנאת השמאל הקיצוני (ודוק: הקיצוני, לא הציוני) ליריבים פוליטיים, אינו צריך להרחיק במחשבתו אל העבר הרחוק.
דוגמאות מזמן אמת אינן חסרות, ולעתים ההקצנה בהן אף עולה על זו שנרשמה בימי עלילת רצח ארלוזורוב בשנות השלושים כלפי התנועה הרוויזיוניסטית. כך, למשל, כמעט בשקט עברה לא מכבר הפגנת הידיים המגואלות בצבע דם של אנשי שמאל קיצוני, שצרו על משרד מפלגת הציונות הדתית.
באופוזיציה נמנעו מלגנות והתקשורת ברובה התעלמה. כפות הידיים האדומות המונפות בהתרסה כלפי מעלה אכן הזכירו לי את רוצחי שני החיילים ברמאללה לפני למעלה מ-20 שנה. בתאוות רצח הם הניפו ידיים מגואלות בדם לוחמינו הנרצחים.
הזכרתי זאת בפוסט שפרסמתי - תזכורת מכאיבה שנועדה אך ורק להבליט את ההקצנה שפשתה בקרב מיעוט מסוכן בתוכנו. מי שפירש זאת כהשוואה עשה זאת לא רק כי כך, לדאבוני, הבין את דבריי - וזו אולי סיבה להצטער על כתיבת הפוסט - אלא מתוך זדון לב. והזדון פרץ במלוא עוצמתו בקרב קבוצת ירוחם, שבה הייתי חבר עד למהומה שחוללו נגדי כמה מחבריה.
נעניתי בזמנו להצעה להצטרף לקבוצה, שהרי היא נוסדה על ידי חברי הטוב, איש ההגות והאחדות, צביקה צמרת ז"ל. היו לי כמה וכמה פגישות עם צביקה בביתו בבית שמש, שבהן שוחחנו בעיקר על סופרים וספרות, על אפלפלד, על אצ"ג וכמובן על מצב החברה הישראלית, שכה הכאיב לו. הקצנה, שנאה, הרבה לפני 7 באוקטובר. עתה מותר לגלות: "אומר לך בסוד, יוסי, בבחירות האחרונות הצבעתי הליכוד", לחש באוזני כמו סוד כמוס.
צביקה לא רצה שיידעו זאת ברבים. הרי להחליף עמדה, לשנות הצבעה, להיות לפתע ימני - מיד ינדו אותך בבראנז'ה, בתקשורת, באקדמיה. אפילו צביקה, הישר באדם, חשש מחרמות. ראו בימים אלה את מקרהו של הח"כ לשעבר אלי גולדשמידט, שהיה יו"ר סיעת העבודה בכנסת. הוא מנודה עכשיו על ידי חבריו לשעבר וזוכה מהם למנות גידופים ונאצות. מנתקים כל מגע איתו.
המטרה כביכול של קבוצת ירוחם היא ללכת בדרכו של צביקה, במובן של מתן ביטוי לאחדות ויכולת להכיל בתוכה בעלי דעות מכאן ומכאן. אבל בין הכוונה המוצהרת, לפחות של מנהל הקבוצה משה בן עטר, איש ראוי ביותר, לבין המתרחש בה בפועל, המרחק היה רב.
גבות הורמו כלפיי מרגע הצטרפותי. חשתי שאני כמעט "ימני" בודד בה. אותם מעטים מבין חבריה שנראו ימנים בעיניי מילאו פיהם מים ושתקו לנוכח המגמות החד-צדדיות ששולטות בכיפה. חשתי שיבוא הרגע שבו אהיה נאלץ לפרוש, כי אחדות אמיתית אינה העיקר בקבוצה. מחפשים אמתלה כדי לדוחקני החוצה.
הרהור פרישה ראשון עלה בי בעקבות מכתב שעליו חתום יו"ר קבוצת ירוחם, האלוף (מיל') מתן ווילנאי, בשם מאות לשעברים, והממוען אל נשיא ארה"ב, ובו הפצרה בטראמפ להתערב בנעשה ביו"ש. הזמנה מבישה של התערבות מבחוץ מול ממשלה נבחרת בישראל הדמוקרטית, ושבועות ספורים לפני הבחירות לכנסת ה-26.
אבל אז מישהו מהקבוצה "צד" את הפוסט שלי, הביא אותו לידיעת חבריה ועורר גל של התלהמות נגדי. אביא רק כמה פנינים: "קום וצא איש ריב ומדון, לא יהיה חלקך איתנו"... "מרגע שנכנסת לקבוצה זיהמת אותה עם הביריונות שלך והמסרים המזוייפים שהעלית בקבוצה... בינך ובין ז'בוטינסקי אין באמת כל זיקה וקשר, למרות שהיית רוצה להידמות לו, אבל אתה בסה"כ ביביסט קטן ועלוב. אפילו הילד האלים מרדכי דוד הסמרטוט הזה, יותר מכובד ממך".
זו לא ביקורת לגיטימית כלפיי, זוהי התפרצות חולנית של מגפת שנאה, בנוסח - סליחה על ההשוואה (הפעם אכן זו השוואה) - "היהודים מזהמים את העם הארי".
לא הבעתי את דעתי בקבוצת הוואטסאפ אלא בעמוד הפייסבוק שלי. תזכרתי את שתי הסצנות ולא השוויתי (יש שיאמרו שאין הבדל) בין הרוצחים המתועבים לבין המפגינים חסרי המעצור, ולא האשמתי את השמאל, אלא רק את קיצוני השמאל, שאינם בוחלים בטיפוח שנאה עצמית, האומרים בזדון כי נתניהו מסוכן יותר מאיראן. לא תשמעו גינויים על כך בקרב חברי קבוצת ירוחם.
אמנם כמה חברים הביעו בפרטי את הסתייגותם מדברי הבלע שהוטחו בי, אבל לא היה אחד שמחה על הדברים בשיח הקבוצתי. קיבלתי אפוא את ה"עצה", יצאתי מן הקבוצה בתחושת הקלה, כשלנגד עיניי עולה דמותו של אבי מורי, שנודה גם הוא בעלילות כזב על ידי השמאל השליט בזמנו, לאו דווקא הקיצוני.
נחשף פרצופה של קבוצת ירוחם, שאין בה טיפת סובלנות כלפי דעות שאינן עולות בקנה אחד עם דעת הרוב בתוכה. רוב שהוא מיעוט בכלל הציבור במדינה על פלגותיו. אוי לאנשי השמאל המקצין, הנושאים לשווא את שמו של צביקה צמרת ז"ל.
ובעוד דברים אלה נכתבים, אי אפשר להתעלם מהקצנה גם בימין. הדוגמה הזועקת לשמיים היא המתרחש בשומרון, ליד הכפר הערבי קוסרה. מדוע אותם צעירים חסרי מעצורים תוקעים יתד דווקא בצמידות לכפר וחוסמים את דרכי הכניסה אליו והיציאה ממנו? מדוע הם צריכים לתקוע מקל בגלגלי תנועת ההתנחלות המבורכת והלגיטימית ולהכתים את שמה הטוב של מדינת ישראל, שהביקורת עליה ממילא גוברת? ושאלת השאלות: איך זה שהריבון בשטח, צה"ל, לא שם מיד קץ לפרובוקציה האומללה הזאת?
הגיע הזמן להשליט חוק וסדר ביו"ש, הן באשר לציבור הערבי שמקרבו יוצאים מחבלים רוצחים והן באשר לקיצוני הימין העושים בשטח כטוב בעיניהם וכרע בעיני הציבור הלאומי כולו. מתקרב מועד הבחירות, שבהן תינתן לציבור הרחב ההזדמנות להוקיע בעזרת פתק הבוחר את הקיצונים משמאל ומימין.