שלא כנאמר בטעות בכותרת ב"מעריב" ביום שישי, שליח טראמפ, חתנו הצעיר ג'ארד קושנר, לא ביקר בשבוע שעבר בעזה.
הוא "רק" היה בקאהיר ושם נפגש עם הנהגת חמאס ובראשה הטרוריסט שטרם חוסל, חליל אל-חיה. אותי הפגישה בקאהיר הקפיצה. הבית הלבן נותן לגיטימציה לאירגון טרור-נאצי, שחולל את טבח ה-7 באוקטובר, מנהל איתו מו"מ ןמתפאר בהישגים לקראת פירוק נשקו ונסיגת ישראל.
בבואו לישראל אמר קושנר: "הם אמרו את כל הדברים הנכונים, אבל ברור שקשה לסמוך על אירגון טרור שביצע את הזוועות הנוראיות האלה... אנחנו ניתן להם הזדמנות לבצע, אבל זה יצטרך להתבסס על מעשים". נו, טוף, אבל הכרה כבר נתת לחמאס. וושינגטון מתווכת בין מדינת ישראל למדינת החמאס.
ברוב חוצפתו קרא החמאס ל"מועצת השלום" לחייב את ישראל ליישם את כל התחייבויותיה בשלב הראשון, "להפסיק את ההפרות, להסכים למפת הדרכים לשלב השני ולהתחיל בגיבוש לוח זמנים ליישומה". בעצם ישראל היא הנתבעת, היא הנלחצת אל הקיר - ובחמאס חוגגים. כך גם חגגו את רצח 1,200 מאחינו ב-7 באוקטובר.
התוקפנות של האירגון הרצחני הזה, כבר כמעט נשתכחה בעולם ה"נאור". היום השיח הבינלאומי הוא על "רצח עם" שביצעה ישראל, על ההרס שהמיטה על הרצועה ועל סבלם של העזתים. בית הדין הבינלאומי בהאג מבקש להעמיד למשפט את נתניהו, והסולטן המודרני מחריף את מסריו האנטישמיים באומרו כי "ישראל היא האיום מספר אחת על תורכיה", כתירוץ להתנגשות קרובה עימה.
פגישת קושנר בקאהיר, שבה השתתף גם הכוח העולה באש"ף מוחמד דחלאן, הזכירה לי את נאומו ההזוי של הנשיא לשעבר אובאמה, שנשא ב-2009 בבירת מצרים, ובו קרא לעולם הערבי לאמץ את הדמוקרטיה. איזו נאיביות, איזו סיכלות. האם גם טראמפ נוהג בנאיביות כשהוא משגר את חתנו ללחוץ את ידו של הארכי-טרוריסט, ממשתתפי הטבח בישראל?
טראמפ אמנם מסכים עם נתניהו, שצה"ל לא יסוג מ"מ אחד מהקו הצהוב, לפני שחמאס יתפרק כליל מנשקו. אבל מי פתי ויאמין ל"התחייבויות" אירגון הטרור? מי פתי ויאמין שיש סיכוי ש"מועצת השלום" אותה הקים טראמפ, תצליח לקדם משהו חיובי? אין שום סימן שחמאס מתכוון להתגמש. הוא מוסיף להניח מטעני חבלה, לשגר עפיפונים "תמימים", לצבור נשק, לשלוט ביד רמה בשטח שנותר בשליטתו ולהוציא להורג "משתפי פעולה".
הבה נניח שיסכים להתפרק מנשקו. האם רובים, טילים, מינהרות הם נשקו הבלעדי? לחמאסניקים יש נשק מסוכן לא פחות. הוא אינו מוחשי. הוא בלבבות. זוהי השנאה היוקדת ליהודים, המוטמעת בלב קטיניהם, והחלום להשמיד את ישראל. האם "מועצת השלום", יחד עם טראמפ יכולים לפרק את נשק השנאה וחלום "פלסטין מן הים עד הנהר"?
אפילו על הסכם השלום עם הגדולה במדינות ערב, מצרים, מרחף כל הזמן סימן-שאלה שמא המצרים יפרו אותו. במאמר שפירסם לפני זמן-מה דיפלומט מצרי בשם עבדאללה אל-אשעל, הוא קרא לערבים לפעול לחיסולה של ישראל על-ידי ביטול ההכרה בה, בהסכמי השלום עימה ובחברותה באו"ם, והכרה במדינה פלסטינית מהים ועד הנהר. הוא קרא לפלסטינים להמשיך בביצוע פיגועי התאבדות בישראל.
הסכמים עם ערבים כבודם במקומם מונח, אך תקפותם מוטלת בספק. כולנו מקווים כי למרות שההסתה במצרים נגד ישראל מתגברת, השלום הקר, הפורמלי, לא יתרסק. אבל האם הסכם עם פורעים שטבחו עשרות יהודים בחברון ב-1929, שרצחו את בני משפחת לזרוביץ ב-1938, שרצחו מאות ישראלים בשורת פיגועים לאחר הסכם אוסלו ב-1994, שטבחו את בני משפחת פוגל באיתמר ב-2011, וביצעו את טבח ה-7 באוקטובר הנורא מכל (ואלה רק דוגמאות בולטות) - יכול להיות בר-תוקף?
כלום שכחנו את דברי הארכי-טרוריסט ערפאת בנאומו ביוהניסבורג, 1994, כי הסכם אוסלו הוא זמני ובבוא העת אנחנו המוסלמים נפר אותו? אולי האמריקאים שכחו. עובדה: יד אמריקאית לוחצת-רוחצת יד חמאסית. לנו אסור לשכוח. יש לנקוט במישנה זהירות מול מה שרוקם בעזה ידידנו טראמפ באמצעות "מועצת השלום".
הדאגה בקרבנו רק תגבר, אם תקום בישראל ממשלת שמאל-מרכז, שקיצוניה הכנועים מטפחים את חלום מדינת טרור פלסטינית ביו"ש ובעזה. שום לקח לא למדו מההתנתקות וה-7 באוקטובר.