"פולין היא ארץ מעבר במובן מדיני-תרבותי ושוכנת בין שני הקונטיננטים הפוליטיים, בין רוסיה לאשכנז.
אבל גם לפי טבעה ארץ מעבר היא פולין ושוכנת בין מזרח אירופה עם אקלימה היבשתי ומישוריה ללא גבול, לבין מערב אירופה הימית לפי אקלימה, שהרים זקופים בתחומי מישוריה המוגבלים." כך נפתחת סדרה של כעשרה מאמרים תחת הכותרת: "10-1 בספטמבר 1939 בפולין", שפורסמה בעיתון "הבקר". חתום עליה: אב"ג (ר"ת: אבא גייסינוביץ') - אחד משמות העט של אבי-מורי ד"ר אב"א אחימאיר.
תיאור פסטורלי שהוא כהקדמה לסיפור מוראות הימים הנוראים שנפלו על פולין והעולם, עם פלישת צבא גרמניה הנאצית ל"ארץ המעבר" הזאת ב-1 בספטמבר, לפני 87 שנה. מלחמת העולם השניה החלה, וראשיתה על גבה של פולין. ולא רק מלחמת עולם, אלא גם ראשית שואת העם היהודי על אדמת אירופה. אחימאיר, שבע "ישיבות" בבתי הסוהר הבריטיים בארץ (ב-14 בנובמבר 1937 נחבש לשלושה חודשים בכלא עכו), עזב עם שיחרורו את הארץ, יצא לפולין ולא השתתף בטקס ברית המילה לבנו הבכור, יעקב, יליד יולי 1938. כעבור כחודש ימים הוא מקבל בפיראוס את פני רעייתו סוניה וילדם הפעוט - אותו הוא רואה לראשונה - ויחד מגיעים השלושה לוורשה.
ביוני 2011 ערכנו רעייתי ואני ביקור בן 14 ימים בפולין. יומיים הקדשנו לעיר גדנסק וסביבותיה. גדנסק - דנציג בשמה הקודם - היא עיר ילדותה של אמי, בת תפנוקים להוריה העשירים, מנוחה ויהודה לייב (ליאון) אסטרחן הי"ד, שעסק בסחר עצים. כשענני מלחמה כבר הקדירו את שמי פולין ורדיפות יהודים החלו, אולץ לסגור את עסקו ולעבור עם רעייתו לאוטבוצק, הרגועה יחסית. הוא השאיר מאחוריו את כל רכושו, ובמיוחד את בית המגורים המפואר של המשפחה בלב העיר דנציג, שהפך במלחמה למיפקדה אזורית של הגסטאפו.
"אקח אתכם עכשיו גם לווסטרפלאטה" - אמר לנו בגדנסק המדריך הפולני, דובר העברית, והסביר לנו את המשמעות ההיסטורית של האתר. מוצב צבאי פולני על חצי האי ממזרח לדנציג, שבו החלה מלחמת העולם השניה ב-1 בספטמבר 1939. השכם בבוקר אותו יום, בשעה 04.45, פתחה ספינת הקרב הגרמנית "שלזוויג הולשטיין" בירי תותחים לעבר וסטרפלאטה. מאות חיילים גרמנו-נאצים פלשו אל המוצב אולם נלכדו במכשולים וגדרות תיל. 200 החיילים הפולנים הסבו להם עשרות אבדות. ההתקפה נכשלה, אך בימים הבאים הוגבר הלחץ עד שהפולנים, שניהלו קרבות גבורה, נאלצו להיכנע כעבור שבוע.
כיום זהו אתר זיכרון מרשים לגבורה הפולנית ההיא. בביקורנו שרר בו שקט מוחלט. במעט הזמן שעמד לרשותנו יכולנו להתרשם מההוד וההדר של המקום, שהפך להיות סמל לגבורה הפולנית, ונחקק בזיכרון ההיסטורי כנקודה שבה החלה מלחמת העולם השנייה. ביומה השלישי מגיעים אבא, סוניה רעייתו ובנם הפעוט, לעיירה אוטבוצק, הסמוכה כ-25 ק"מ מבירת פולין. להיות עם ההורים, מנוחה וליאון אסטרחן.
איך קיבלו בעיירה השלווה הזאת את פרוץ המלחמה? האם היה מישהו בפולין שחזה מראש את ה-1 בספטמבר? אב"ג מספר ולא מכחד. הנה דבריו במלואם, שהתפרסמו ב"הבקר" הארצישראלי בסוף אותו חודש ספטמבר הנורא. באביב - כך הוא מספר - עבר ז'בוטינסקי בערים הגולות של פולין והרגיע את המוני ישראל, כי היטלר לא יעז להילחם. הרבי מגור הבטיח לתלמידיו, כי המלחמה לא תהיה, והרבי מלובאוויטש יעץ לתלמידי הישיבה שלו לא לעזוב את אוטבוצק, מקום הישיבה וללמוד תורה. "אכן, לא ז'בוטינסקי, לא הרבי מגור ולא הרבי מלובאוויטש צדקו. צדק מהם אברהם שפירא".
אנחנו מכירים כמובן את אברהם שפירא, השומר האמיץ מפתח-תקווה, אבל כאן מדובר, כפי שמספר אבא, ב"אחד היהודים הפשוטים", מתושבי אוטבוצק, ששוחח עימו וניבא כי "המלחמה פרוץ תפרוץ באוגוסט או בראשית ספטמבר אחר הקציר, בדיוק כרוב המלחמות הגדולות, הפורצות בסוף הקיץ אחרי הקציר". מספר בעל המאמר, כי "הקשיב לדברי אברהם שפירא בעניין ומתוך הסכמה, ובכל זאת העיר לו: השמעת את נאום ז'בוטינסקי? הוא הבין לרמז ויען ללא תרעומת: 'ז'בוטינסקי הוא ז'בוטינסקי ואני רק אברהם שפירא'. ונפרד".
כשסיפר אבא בבית המשפחה כי "אברהם שפירא אמר כי המלחמה תפרוץ או באוגוסט או בספטמבר, אנשי הבית צחקו על אשר "אני מבטל זמני בשיחות עם איזה אברהם שפירא". המאורעות, הוא ממשיך, הוכיחו שצדק איש העם. כשנפלה הפצצה הראשונה בערב שבת קודש, ר"ח ספטמבר, "נזכר כותב הטורים האלה בנבואת 'איזה אברהם שפירא'...".
ואז כותב אב"ג דברים שאינם פחות ממדהימים: "המלחמה פרצה לפתע פתאום. בקיץ 1939 הוסיפו הפולנים להתעסק בשנאה ליהודים, כמימים ימימה. תמיד יותר קל להמציא אויב פנימי, מלאכותי מאשר לראות את פני הסכנה החיצונית, הממשית". ומנגד: "בקיץ 1939 הוסיפו העסקנים היהודים להתעסק במלאכת הפירוד הלאומי, מפני שיותר קל ללבות את השנאה בין יהודי ליהודי, מאשר להתאחד על מנת לעמוד בפרץ, כנגד שנאת עולם לנו"... האין זה נשמע מוכר במחוזותינו כאן במדינתנו, באלה הימים?
את הפרק הראשון בסדרת מאמריו על אותם ימות הרת עולם בפולין חותם כותבם במילים אלה: "בשעה תשע בבוקר, בא' בספטמבר 1939, ביום הששי לפרשת 'תבוא', טרם חולקו עיתוני ורשה לקוראיהם אשר באוטבוצק. בשעה שבע בבוקר יכול היה כל אחד לשמוע את ידיעות הבוקר המרגיעות של הרדיו הפולני. היטלר ומתנגדיו נכנסו למו"מ דיפלומטי ממושך. מידיעות אלה היה ברור, כי היטלר מפחד ממלחמה, וכל שאיפתו לצאת מ'העסק הביש' של דנציג בצורה הולמת לפיהרר הגרמני. אבל הרדיו הפולני הכזיב את התקוות. זה הוברר כעבור שעתיים". ובכן, גם היטלר הודה שהמיתקפה בווסטרפלאטה, היתה "עסק ביש".
התינוק יעקב הוא גיבור הפרק השני בסדרת המאמרים על עשרת הימים הראשונים של מלחמת העולם השניה בפולין: "התינוק בן שלושה-עשר החודשים רק גמר את פת השחרית השניה שלו והושכב במיטתו. האב, לאחר ששבע נחת מתינוקו, השקיע עצמו בהרהורי תקווה על אפשרות דחיית המלחמה עד לאחר החורף.. לשוא השכיבה האם החרדה את תינוקה, לפתע פתאום הופרעה שנת התינוק בשל הרעם האיום והנורא של פצצות. מצד ימין של הבית נשמע 'בום' איום ונורא. המוח כבר הבין כי אמנם קרה משהו איום, אבל המחשבה זחלה בעצלתיים וטרם הספיקה לפרש את האיום והנורא. האם התעוררה ראשונה. קפצה מיד וזעקה בפיה: 'ה י ל ד !'. זאת זעקת בראשית של האם הנצחית".
קריאת האם - מעיד הכותב על עצמו - "מחקה ממוח האב את כל הירהוריו על פרספקטיבות של מלחמה ושלום. חסל סדר הרהורים - הגיעה פרשת המעשים. האב קופץ לחדר התינוק, תפס את הילד בזרועו שלא בעדינות. הילד מתמסר בכל גופו לאב, והאב ממהר בריצה מחדר לחדר אל המדרגות המובילות מטה-מטה למרתף. עוד המשפחה על המדרגות בדרכה המרתפה, והנה עוד 'ב ו ם!', עוד נפילת פצצה. הפעם נפלה הפצצה משמאל לבית. הבית היה אחד הבתים הטובים ביותר אשר באוטבוצק. היה בנוי מבטון ומרתף לו. האדם רגיל לבנות ביתו לצרכי שלום וראשית דאגתו לנוחיות ןלמים חמים, והוא מסיח דעתו מן הצורך לסיגול הבית לפורענויות. אכן, הבית המדובר בזה, היה בו משהו מצרכי המלחמה. וראשית כל, היה בו מרתף.. בוני הבית דאגו למרתף חמש-עשרה שנה לפני האסון".
פרק הזיכרונות הקשים האלה מספר לפרטי פרטים על עוד ועוד פצצות שנפלו, על אם וילדה שנהרגו ועל עוד ארבעה ילדים בבית אחר שנפגע מהרעשה אווירית. "כעבור חצי שעה היה ברור לחלוטין, החלה מלחמה". והוא כותב: "האווירון הגרמני טס נמוך, כי מי יפריע לו באוטבוצק, המלאה שחפים, חולי לב, אדמו"רים, חסידים ונשים?... בפתח אחד הבתים פוגשת אותך אשה ורשאית ובשורת-איוב בפיה: 'לברוניצ'קה שלושים ושבע'. ובמוח חולף הרעיון שלא הועבר לאשה הטיפשית באמצעות הלשון: קרה לך עכשיו אסון גדול יותר מאשר 'שלושים ושבע לברוניצ'קה'. החלה מלחמת העולם השניה. הוי פרות הבשן אשר בוורשה!".
קשה היתה ההתנתקות מההורים. הלהישאר עימם או לברוח בעזרת הדרכונים הארצישראלים שהיו ברשותם? זו היתה הדילמה שהתרוצצה בראשו של אבא, וההחלטה הגורלית נפלה. "אין לתאר את פרידת הנידון למוות מאמו, אשתו וילדיו. הנידונים לא היינו אנו הנוסעים, אלא הם הנשארים"... ב-2011 הגענו רעייתי ואני גם לאוטבוצק. עמדנו לצד מסילת הברזל, שממנה הובילה רכבת המוות ב-19 באוגוסט 1942, את יהודי העיירה להשמדה בטרבלינקה ובה גם סבא ליאון הי"ד. היינו ליד הבית שבו נורתה למוות סבתא מנוחה הי"ד בידי הקלגסים הנאצים. לא זכיתי להכירם.
בוורשה עלו האב, האם ותינוקם על הרכבת היוצאת בדרכה לרומניה: "למרות הנבואה של גדולי ישראל כי המלחמה לא תפרוץ, הצטיידת לפני שבועיים בוויזת מעבר רומנית, ומכיוון שחששת לדרך הים, במקרה של מלחמה, הוספת והצטיידת בוויזת מעבר טורקית, שתאפשר לך לחזור ארצה לא דרך הים אלא דרך היבשה".
גם דרך היבשה לא היתה פשוטה. שוב ושוב הופצצה הרכבת, נעצרה ונוסעיה אולצו לקפוץ ממנה, לתפוס מחסה בצד המסילה. אבא אף נפצע בראשו מרסיס. האיש השברירי הזה - שגילה תושייה, תעצומות נפש ותעוזה, בדרך להצלת אשתו ותינוקם, זכה להשלים את משימת חייו. ב-2 באוקטובר 1939 פורסם בידיעון שלטון בית"ר בארץ, כי "לפי ידיעה שהגיעה מרומניה, הצליחו למעלה ממאה ארצי-ישראליים שנמצאו בפולניה עם פרוץ המלחמה לעזוב את הארץ ב-10 לספטמבר ולצאת דרך קונסטאנצא לארץ-ישראל. בין הנוסעים נמצאו חברינו המשורר אורי צבי גרינברג, אבא אחי-מאיר ועקיבה ברון"...
והילד? - הוא היום בן 88, הוריו-מציליו זכו לחיות עד יומם האחרון בארץ-ישראל, והוא בעל משפחה משלו, עם ילדים ונכדים, בעל שם בתחום התקשורת. במדינתנו העצמאית, שבה נמשכות מלחמות היהודים, טילים נופלים עליה, אין בית חדש שאין בו מרתף. היום קוראים לזה - ממ"ד...
פורסם לראשונה ב"מעריב", 2.9.2026