עמ' רסז
כשאנו מתחילים במסילת ישרים ללמוד, שיסוד החסידות הוא שהאדם לא נברא אלא להתענג על ד' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי ועידון הנצחי, נסלד החוש המוסרי שלנו מפני האיגואיסמוס ואהבת התענוג שביסוד זה, ותובעים אנחנו יסוד יותר טהור ונקי משום תערובות הנאה. אמנם, זהו גורל העולם והאדם, שירד כבר בראשית יצירתו מהתכונה הטהורה אשר להאידיאליות העליונה, והושבתה אצלו הטהרה האצילית, ומלמטה הוא צריך לטפס למעלה למעלה. יתברר לו אמנם אחר כך, שמושג תענוג זה של התענגות על ד', הוא התוכן הטהור שבאידיאליות היותר טהורה, שאי אפשר לבטאה בשום הגה אנושי. מורגשת היא הרגשה מועטת בשאיפת הלב הטהור, בהתעלותו מעל כל המצרים המצמצמים אותו, וזהו רק צל של צל צללה של השאיפה העליונה, הנקיה מכל עירוב גס. באים אנו להלן, רואים אנו, שכשתעמיק עוד ביותר תראה שהתכלית האמיתית היא הדבקות בשם יתברך, כי רק זה הוא הטוב, וכל זולת זה שיחשבוהו בני אדם לטוב אינו אלא הבל ושוא נתעה. ואנו תובעים את עצמנו, אחת, שהדבקות האלהית הזאת בעצמה תהיה משוערת בקרבנו בצורתה הטהורה מכל שמץ איגואיסמוס נשפל. ושנית, הדבקות האלהית במובנה העליון, אוצר הטוב המקורי, צריך שיעלה את כל מה שחשבוהו בני אדם לטוב, שיהיה באמת טוב. ולא עוד, אלא גם כל מה שיחשבוהו בני אדם לרע, צריך שיהיה נודע שהוא טוב, מפני שבאמת אין רע כי אם טוב, והרע אינו אלא דמיון כוזב ושוא נתעה, מפני שאיננו במציאות. אמנם, הקדמה כזאת אי אפשר לה להיות יסוד לספר מוסר מעשי, כי אם אחרי עיבוד מרובה במעמקי התיאוריה, עד כדי ההסברה הברורה, שכדי להגיע אל האור העליון של השלמות הנשאפת, הטוב המוחלט של הדבקות האלהית, צריכים להקדים את המוסר המעשי, המפריד את הטוב מן הרע, ושיש עסק עם היסוד הרע כעם דבר של מציאות. ומזה באים לאור העליון של הדבקות האלהית העליונה, שהיא תכלית הטוב, שרואים על ידי אספקלריא מאירה זו את כליון הרע במציאות, ואפסותו המוחלטה למפרע. וכשקוראים אנו להלן כי האמצעי אל הדבקות הוא לידבק בו בכח מעשים שתולדתם זה הענין, שהם המצוות, חסרים אנו חוליא גדולה של השלשלת ההיסטורית הרוחנית, שהיא חוזרת כימי עולם בכל אדם ובכל שעה ובכל מקום. הדבקות האלהית יסודה הוא הדבקות בעצמה, תשוקת הטוהר, המתעלה על ידי טהרת מחשבה, עומק הגיון, חופש רוחני והסתכלות בהירה, ההתהלכות את האלהים של דורות הראשונים. אמנם, ההסתכלות הזאת בעצמה פוגעת במעצורים, שנתרבו ביותר במשך הזמנים, ויש מניעות גבוליות בתכונת הנפש, וקל וחומר בתכונות הגוף, וישנן הברקות עליונות הצריכות לסיוע של תכסיס מעשי. ועל כולם, מתוך התשוקה האדירה, מתוך השלמות העליונה בעצמה, מתוך ההתגלות של הדבקות האלהית, מתגלה רז עליון, של אספקלריא המאירה, שסכם לנו את הדרך הסלולה, לאחד את כל התוכן המעשי שבחיים עם היסוד של התשוקה האידיאלית, אשר היא יסוד הכל, חשק הטוב העליון של הדבקות האלהית, העולה בטובו מכל שנקלט אצלנו במושג של תענוג ועידון, והם הם המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ואנו צריכים ללמוד מעתה בבת אחת את החזיונות הרוחניים של המהלך התיאורי, העולים אל המכון של המגמה הרוחנית והנקיה, מגמת הדבקות האלהית, ואת הדרכים המעשיים העוזרים לה, המשכללים את צורתה, המרחיבים את אורה, והמסירים את כל אבני המכשול מכל נתיבותיה. דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
שמתי לב. חשבתי בהתחלה לעשות -"אני לא מגדיר טוב "טוב".
[שזו, אגב, אחלה תיאוריה שתסביר רגשות מסוימים אצל דתות למיניהן.] בכל אופן אני לא רואה כעת תועלת רצויה בקריאה זו אם יש בה תועלת בכלל.)