בעקבות כמה וכמה מקרים הבנתי שהמראה החיצוני תופס אצלי מקום גדול והוא ממש קריטי לי.

ניסיתי לעבוד על זה, עדיין מנסה.

עכשיו שאלה:

נניח וניק מהפורום מתחיל איתך או את איתו ונשמע פוטנציאל. האם נכון לבקש תמונה? איך הייתם מגיבים? ובכללי איך אני יכולה לשחרר קצת מהקטע הזה???

מרגישה שזה ממש תופס אצלי מקום גדול.

אף אחד בעולם לא יאהב אותי כמו שהוא אהב אותי ואני זו שנפרדתי.

אני זו שלא רציתי. הוא התחתן לפני שנתיים.

זה אוכל אותי מבפנים..

מאז יוצא לי לצאת עם בנים שלא מאוהבים בי כמו שהוא היה מאוהב - איך להסביר את זה?

בנים שהם בסדר איתי ורוצים להמשיך אבל אין את האהבה המטורפת הזאת, וכל פעם כזאת אני אומרת לעצמי שמגיע לי יותר מזה, ושאני יודעת כמה אפשר לאהוב אותי בכל פעם כזאת

כואב לי הלב כפשוטו.

בא לי לשים סימן שאלה על המשפט הראשון: זה עוד יכול לקרות?

(לא. לא היינו בגילאי הטיפש עשרה)

העולם מלא הפתעות. את לא יודעת מה מחכה מעבר לפינה.

לחכות לזה? זה הימור. את לא יודעת מה יהיה המחיר.

אבל לא להתייאש. תמיד יש לך את הזכות להאמין שהקשר הקרוב יגיע לרמה הזאת.

כשאת בקשר, מתחילה ההתלבטות האמיתית. כן, זה החסרון של להיות בקשר עם דמות אמיתית ולא עם מי שדמיינתי, ריאלי ככל שיהיה - לפעמים יש חסרונות שלא חשבנו שנתפשר עליהם, אבל המכלול הוא בסדר, ולוותר על הטוב בגלל החסרונות זאת שאלה קשה.

קשר ארוך שהסתיים, ואני עדיין כל הזמן חושבת שאולי כן היה יכול לצאת מזה משהו.

וניסינו 3 פעמים לחזור והוא חתך

המחשבות גומרות אותי לפעמים :/

איך זה שכל פעם שמציעים לי מישהו מבוגר, הוא 'צעיר ברוחו'? זה נראה כאילו החל מגיל מסוים, אתה הופך להיות צעיר ברוח, בהגדרה.

מה קורה אם אני מחפשת מישהו שרוחו בגילו? מה שיותר מתסכל, שכשאומרים לי את הביטוי הזה- 

אני חושבת שהמציע לא מכיר את הבנאדם, והוא מנסה להצדיק את הפער גילאים. לא נשמע אמין, ואז זה מרים אותי לתהות על שאר הדברים...

השאלה "כמה ילדים רוצים שיהיו" היא שאלה מסובכת.

כי מצד אחד, העולם המודרני מספק את האפשרויות הבלתי מוגבלות - מצד אחד צמצום (יחסית בקלות) ומצד שני הרחבה (עם הרבה מאמץ). וכמה שהגיל עולה, ברור שעלול להיות צורך במאמץ.

אבל איזו בחורה תרצה לנהל על זה דיון בשלב ההתחלתי של קשר?

ומצד שני - אם רואים את זה כאחת המטרות העיקריות של הקשר - בשביל הרבה אנשים הגודל של המשפחה לא פחות חשוב מהאיכות של הזוגיות, והבחירה תלויה אך ורק בידי האישה.

ויותר מזה - גם מישהי שרוצה לעשות את המאמץ, לא תדבר על זה בשלב הראשוני של הקשר.

אז יוצא, שהגבר צריך לנחש לבד מי כן תרצה ומי לא תרצה להתאמץ בשביל ילדים (וגברים, כידוע, לא מבינים רמזים..).

ברור גם שהרצון הראשוני הוא רק כיוון חשיבה ראשוני ושדברים משתנים. ברור שיש הרבה דברים שאף אחד לא יודע מראש.

אבל אפילו המעט שאפשר לדעת - אין דרך להעביר, וכולם מפסידים.

@ענבל

בס"ד

אבל תמשיך, זה חוסך לי את קריאת השרשורים וכל התגובות

אני מתייג, מאוד פשוט.

בס"ד

פשוט מרשים אותי שמהדברים המעטים שכתבתי אתה יכול להסיק מה קשור אלי

זאת לגמרי מחמאה.

בס"ד

אני אגיד מה אני עשיתי אבל זה באמת לא מומלץ לציבור הרחב-

דייט שלישי, אמצע הלילה, מחכים לאוטובוס שלי מתל אביב, אני מספרת על השבת שהייתה לי, מפה לשם אומרת שדיברתי עם חברה שלי ואני בוודאות רוצה למנוע ילד ראשון. הפרצוף שלו באותו רגע היה פרייסלס

בכל מקרה, בדיוק הגיע האוטובוס אז "נאלצתי" לברוח ולהותיר אותו בשוק חייו. באותו ערב דיברנו מלא בוואטסאפ אחרי והוא הגיע למסקנה שהרגשות שלו כבר מספיק גבוהים כדי שזה לא יהיה דיל ברייקר [סביר להניח שבכללי הוא לא היה פוסל על זה אבל זה כן בא לו בהפתעה והוא לא ציפה] והקשר רק המריא משם. 

משזה נאמר, אין הדבר הדרכה לכלל הציבור. יש דרך לשבת ולפתוח דברים וזו לא הדרך אם כי יש בה משהו משעשע לספר לאחרים. אז סיכמנו שהדרך- לא, מה כן? כן לדבר, כן לפתוח, כן לספר מה הציפיות. נכון, דברים יכולים להשתנות ואף אחד מאיתנו לא יודע איך הוא יחווה ילדים [גם לגבר זה יכול להיות לא פשוט, תתפלאו], אבל מותר לדבר על רצון בסיסי. גם רמה דתית והקפדה על דברים יכולה להשתנות במשך החיים ועדיין אנו מנסים לברר איפה אדם עומד ברגע זה ומה שאיפותיו. אף אחד לא נגד שינוי, אבל כן מנסים כמה שיותר להכיר ולהסיק מכך להמשך.

אז כן, פתחו את זה, דברו, תחליטו מה דיל ברייקר מבחינתכם וקחו בחשבון שגם הדיל ברייקר יכול להשתנות וגם אחרי החתונה דברים יכולים להשתנות. בכללי בזוגיות לא בריא להיות ראש בקיר. 

לחיות עם ההורים עד גיל 30.. אררר

עד הקורונה, לא יכולתי לדמיין את החתונה שלי.

עברו כל כך הרבה שנים מאז שרוב החברות שלי התחתנו, וכבר התחלתי לחשוש אם בכלל חברות שלי יטרחו להגיע לחתונה,

וזה די מבייש להיות בלי.

וחוצמיזה, ריקודי חתונה וכאלה אף פעם לא משכו אותי יותר מידי. בקיצור, לא רציתי להיות המרכז שלי אירוע כזה...

אבל עכשיו אני מרגישה שזה לגיטימי להתחתן רק המשפחה וחברים בודדים בחצר, וזה נראה לי מדהים.

הבעייה היא שאין לי עם מי... והלוואי שזה יקרה מהר... זה יחסוך לי הרבה מבחינה נפשית...

שמעתי יותר מדי אנשים שממש התלהבו מהקונספט של חתונות קטנות.

לכן אני בטוחה שזה ימשיך אחר כך, מבחירה.

גם אם תמיד תוכלי לעשות חתונה קטנה,

מאחלת לך שזה יקרה בקרוב ממש!

מתוך שמחה שלמה, מתוך רוגע וודאות.

חתונה שתהיי בה את, עם האנשים שאת אוהבת,

באווירה משוחררת והכי שמחה שאפשר.

מה הבינשיים שחוזרים לישיבות שאסור לצאת מהם חושבים לעצמם?

מילא הם מוכנים לחכות עוד קצת עם החתונה,

אבל לנו כבר יצאה הנשמה.

יש דוסים שיודעים להינות מהחיים? ונראים טוב?

עם עמוד שדרה אבל פתוחים?

איפהההההה

הגעתי למסקנה שאני כנראה מחפשת את האביר על הסוס הלבן..

משהו מאוד אגדי (ואולי קצת רחוק, כי זה נשאר בגדר אגדה)

ומבאס אותי ממש שאני מוצאת פגמים או אפילו סתם דברים אנושיים שלא תמיד מחמיאים..

איך אני יכולה לצאת מהמחשבה הזאת?

ולא באופן התיאורטי המרחף.

ביום יום - מה את צריכה, אדם משולם?

ברגעי חולשה ובזמנים רגילים שגרתיים אנחנו נעדיף להיות ביחס עם בעלי חולשות כמונו.

כמו כן, 

אם לאדם אין חולשות אי אפשר לעניק לו שום דבר וזה ממש מבאס את החיים חח

איך אתם מתמודדים כשיש קצבים שונים בקשר? זה ממש יכול לסבך..

ובעיקר- מה קורה כשאתם בצד שצריך עוד זמן?

איך אתם מקדמים את עצמם מהר יותר ובכל זאת מבינים את הצד השני שממש רוצה להתקדם כבר?

אוף איזה מצב לא נעים

ברגע שמשהו יתחיל להיות מלאכותי - זאת הסכנה של הקשר.

הצד ש'מאחר' צריך להביע רגישות ולהביע איפה הוא נמצא בקשר ולהביא אמפתיה כמה שהוא יכול.

אם הוא יקח את זה בתור 'רגשות אשם' זה בכלל מסוכן לקשר.

להבין שהעיקר זה הקשר עצמו

הקשר עצמו בנוי מההתייחסות של שני הצדדים אל הקשר

התובנה הזאת יכולה לתת לאדם להרים את הראש מהיחס האישי שלו לקשר,

ולהתייחס ליחס של השני ולא להבהל מזה.

חשוב מאוד לעשות כל דבר שיגרום לך להרגיש נעים.

לפעמים שאנחנו עושים דברים טיפה לא נעימים לטווח הקצר הם עוזרים לנו להרגיש נעים לטווח הארוך

בהצלחה!!

@ענבל ;)

בס"ד

זאת אומרת, הצלחתי להתחתן, עוד לא יכולה להעיד על ילדים

אני לא בטוחה בהגדרה לקשיים גדולים. אין ספק שיש תקופות שהאפיזודה היא קשה ואז התפקוד קשה יותר, אבל זה מאד משתנה מאחד לאחד ותלוי חומרה. מעבר לזה, יש אנשים שיראו בזה קושי גדול ויש אנשים שיראו בסוכרת קושי גדול, כל אחד והחבילה שהוא מוכן לסחוב איתו. 

אני יכולה לתאר בערך מה קורה לתפקוד כשנמצאים באפיזודה, זה עלול קצת להזכיר גם אפיזודת דכאון. אנא קחו בערבון מוגבל כי זה חוויה אישית ומאד אינדיבידואלית, היא גם קרתה לפני שנה בערך אז אני אתאמץ לתאר באופן המדויק ביותר שאני יכולה. 

אז ככה, להיות באפיזודת חרדה אומר שאני כל הזמן בסטרס. לא סטרס כמו שכולם מדברים עליו אלא סטרס של ממש- כתפיים קפוצות, צמרמורות שמגיעות יותר מדי פעמים ביום, תחושת חולשה, התקפי חרדה שמגיעים לעיתים תכופות יותר ובשיא זה היה כמעט כל שעה. זה בפן שנוטה יותר לפיזיולוגי. 

בפן הנפשי זה אומר שיש המון דברים שמהווים טריגר, אפילו דברים שבימים רגילים לא מהווים טריגר. זה אומר שהיו דברים שלא יכולתי לדבר עליהם עם בעלי כי הם היו טריגר, זה אומר שהיו דברים שהוא עבר ופחות יכולתי לתמוך בו כי עצם הדיבור על הדברים האלה היה טריגר, זה אומר שכל העולם נראה לי מפחיד, שהיו סרטים וסדרות שלא יכולתי לראות, שהתקשיתי להתרכז, שכל רעש מקפיץ אותי ובאמת חוסר אונים משווע מול המציאות שבמקום כלשהו גורם לי להרגיש מרוקנת, צל אדם שכזה. 

תכלס אני כן הצלחתי לקום וללכת לעבודה, עשיתי את זה על אוטומט והצלחתי ברוב הפעמים [פעמיים- שלוש נאלצתי ללכת הביתה או לצאת להפסקה ארוכה כי הרגשתי רע ממש], אבל ב"ה מהבחינה הזאת לא נפגענו. יש אנשים שגם את זה לא מסוגלים לעשות ואז באמת הקושי הוא אחר וטיפה גדול יותר לדעת רוב האנשים. 

כן היו זמנים שבעלי עשה את רוב הדברים בבית [לא שהיום אני עושה המון, אני בכללי לא טובה בעבודות הבית אבל זה לא קשור לחרדה] כולל בישולים לשבת, נקיונות, כביסות, ממש הכל, כי אני לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה מרוב אפיסת כוחות. 

אחרי שכל זה נאמר- האפיזודות האלה קורות בתדירות משתנה מאחד לאחד. לא דומה אדם שיש לו אפיזודה פעם בחצי שנה לאדם שיש לו אפיזודה פעם בכמה שנים. המשאבים הנפשיים שמצליחים להתמלא לפני האפיזודה הבאה הם קריטיים. אני גם אוסיף שאישית לא אושפזתי מעולם וגם פה יש הבדל מאד גדול בין אנשים. מה שאני רוצה לומר זה שבסופו של דבר צריך לבדוק כל מקרה לגופו מה הם הקשיים שלו. אין ספק שזה תיק אבל בעיניי זה יכול להיות תיק מעניין ויש לו את היתרונות שלו [לרוב זה בא עם אישיות ונפש מסוג מסוים]. בכל מקרה, אני חושבת שבסוף בסוף זה כמו כל מחלה אחרת- פיזית או נפשית, הכל תלוי בחומרה ובמה שבן הזוג מרגיש שהוא יכול להתמודד איתו וגם באיך שהמתמודד עצמו מתמודד עם המחלה\הפרעה שיש לו. זה נכון גם למחלות פיזיות. 

לסיום אגיד שפגשתי אנשים עם מחלות שונות שהתחתנו ונשואים באושר, אז תקווה יש לכולם

מקווה שהובנתי וכמובן שאני בפרטי אם יש רצון לדבר על זה או לשמוע עוד. אפשר גם לשאול פה, לא מבטיחה לענות על הכל.

תבחרי את המסלול שמביא לידי ביטוי את היכולות שלך הכי הרבה, ואם תראי שזה יפריע לך להיות אמא - תוותרי. אבל כרגע כמה שתשקיעי יותר זה יוסיף, לא יזיק.

ברור, שכרגע צריך לקחת בחשבון את הצורך של עצם החתונה - שזה אומר שיהיה ברור למי שמחפש, שהיעד של אמהות הוא חשוב בעינייך, ובינתיים גם שיתאפשר לך להשקיע במציאה של זוגיות.

בהצלחה!

בגלל חשש עתידי שמעסיקים לא ירצו אשה דתיה שמגדלת ילדים.

והרבה פעמים גם הם מתוסכלים כי אומרים להם שבנות רוצות מישהו שילך לעבוד במקצוע רווחי

אני עובדת 4ימים בשבוע מלא-מלא, יום אחד חופש ויום שישי פנוי שמנוצל היטב היטב להכנות לשבת..

הבחור החליט על דעת עצמו לחפש עבורי עבודה ביום החופשי שלי למרות שמעולם לא ביקשתי ממנו.. אמרתי לו שלא.

הוא רוצה שאעזוב את העבודה ואחפש קרוב למקום מגוריו..

מה הוא חושב לעצמו? אמרתי לו שלא.

הבחור רוצה שאחליף את הסמארפון למכשיר טיפש. אמרתי לו שלא.

מעיד אולי על שתלטנות? מה הבעיה שלו?

הוא מציע? לוחץ? מאיים שיעזוב? מבקש? חושב שאת חייבת כי הוא מחליט?

רק האופציה האחרונה נשמעת לי שתלטנית.

כמה זמן אתם ביחד? מה האופק? את מרגישה שאכפת לו ממש וממה שאת מרגישה? אם את אומרת שמשהו לא טוב לך, הוא מבין ומקבל? כל הפעמים שאמרת לו "לא" - הוא קיבל את זה? מה חסר לו בהתנהלות שלך שגורם לו לנסות לשנות? (הוא רוצה שיהיה לך טוב? הוא חושב שזאת מחויבות שלך כלפיו? הוא מנסה לעזור? קשה לו לקבל משהו בהתנהלות שלך?)

לדבר על זה!

אבל גם לא מי שיתן לך ביטחון ויקבל אותך כפי שאת. אין לך מה להמשיך את הקשר עם הבחורצ'יק הזה

אם הבחור היה בסדר גמור אז להפריד ביניהם על סמך פרנויות ולהשאיר אותה מצולקת ללא סיבה ובלי לדעת עד כמה זה יזיק זה חמור לא פחות. הכל בהנחה שזה אכן המצב אני לא אקבע בלי לדעת פרטים לעומק

לא שיש לי דעה מוצקת בעניין. זאת אופציה. למיטב ידעתי דווקא מראים לבנות את הסרטון "אחת מעשר" של אולפנת נווה דקלים שהוא ממש מתאר דפוסים בעייתים של בחור שמי שאין לה מודעות לא תדע שזה סימן למשהו חמור יותר שזהו בעל מכה ה' ישמור ויציל

המלצתי לבת דודה שלי כשהגיעה לגיל 20 לראות אותו והיא סיפרה לי שראתה אותו בשמינית ושבכללי הוא נפוץ מאוד מאוד באולפנות

סרטון חשוב מאוד. במיוחד לבנות - לקראת נישואין וזוגיות

ותראה בדיון הישן שכתבתי בתגובות תסמינים ברורים, חלקם מעשים וחלקם תכונות וזה מתאים לכל אחד ואחת ברמות שונות

המטרה של ההכנה הזו היא לא רק לנישואין (כמובן שבעיקר) 

היא גם ביציאה לחיים ובמפגש עם דמויות שונות שיכולות לגרור ולהיגרר לדפוסים בעייתיים - למשל מה עושים בשירות לאומי שהממונה על הבחורה מתנהג בצורה "לא נעימה" אבל שנכללת בתחום האפור

לא חסרים מקרים כאלה (בשירות לאומי, בלימודים) 

וגם בהקשר של נישואין- 

הסרט הוא קיצוני, אבל הוא מגיע אח"כ עם שיח של מחנכת או יועצת 
או אשת מקצוע חיצונית 

אם דיון ודיבור על זה באולפנות היה בעייתי אחוז הרווקות היה גדול בהרבה

אני לא יכולה לדבר בשם כל האולפנות וכל השנתונים 

אבל זה ממש לא מה שמחנכים 

מחנכים להאמין באנשים, מחנכים להיזהר

ובעיקר מחנכים להקים בתים טובים 

אני מקווה שזה לא משהו שרירותי אלא באמת משהו אמפירי.

שוב- לא יודע מה קורה באולפנות

לא רק עם משפחה אגב. גם עם אנשים קרובים מסוגים שונים ומשונים.

מאמן טוב חוסך פגישות. אן זה טווח המחיר שלך עזבי אם זה מתקבל על הדעת או לא.

אם יש לך אמצעים ואת מוצאת מישהי טובה שתעזור לך - עופי על זה.

אלו המחירים של מאמנים

ממליץ אבל רק לאחת שתגיד לך מה הכי מתאים לך (או נקודה חשובה אחרת) אחרי פגישה אחת. זה מה שהרווחתי מפגישה אחת עם מיכל וולשטיין. שילמתי 300 והיה שווה את זה

כן, פגישת ייעוץ יכולה להגיע ל300-400 שקל. לאחרונה פירטתי טוח מחירים מקובל. מי שרוצה פרטים מפורטים יותר אני יכול לענות בפרטי. אבל שוב, אם לא מדובר בשרלטן, אלא במישהי שעוזרת לך ומקדמת אותך, תחליטי בעצמך מה המחיר שת מוכנה לשלם. לפעמים נדרש תהליך ארוך כדי להגיע לנקודות שבכלל לא חשבת שמפריעות לך

זה המון
זה לא איזה אנשי מקצוע שלמדו את המקצוע במשך עשר שנים ככה.. זה לא פסיכולוג קליני, או אפילו עובד סוציאלי...

אצל פסיכולוגים נניח מחיר סטנדרטי הוא בסביבות 250. אלה שלוקחים יותר- נגיד עד 400 בד"כ. והם אנשי מקצוע, כלומר, שחוץ מהניסיון גם למדו את זה כמו שצריך

(להבין ממייעצים בענייני דייטים...)

אם למישהו יש משהו שאני צריך, לא אכפת לי כמה שנים הוא השקיע בזה - מעניין אותי אם המחיר שהוא דורש משתלם בעיני.

ואם למישהו יש משהו שאני לא צריך, העובדה שהוא השקיע עלולה לרגש אותי, אבל לא אשלם לו על זה (אולי מעשרות אם הוא רעב).

אם אנשים משלמים 400, כנראה זה משתלם להם. עקרונות שוק חופשי. בן אדם מגלה שהוא מביא תועלת לאנשים והם משלמים על זה.

ממה שאני יודע זה סביר 

גם @יודו ל-ה' חסדו הסבירה פעם על זה.

זה שונה מפסיכולוג קליני שלומד מסלול של שבע שנים וזהו.

מאמנים אישיים כל הזמן לומדים ומשתפרים ולכן המחיר בהתאם.

בכללי אימון אישי הרבה יותר 'פרקטי' מפסיכולוג.

פסיכולוג הוא יותר בקטע ש'להכיל' ולשקף. מאמן אישי הוא ממש יורד לרמות רזולוציה הרבה יותר קטנות בשביל ההתקדמות האישית של הבנאדם.

אני מניח שפסיכולוג קצת יותר מקצועי מאדם שהחליט לרכוב על המקצוע ולעשות כסף, גם אם יש לו חושים טובים ושכל.

גם פסיכולוג לומד כל הזמן.. לא חושב שפסיכולוג נשאר קפוא במקום.

מאמנים אישיים לומדים את המקצוע בקורס מזורז כזה או אחר- זה לא משתווה בשום צורה

לגבי השורה האחרונה אני לא מסכים. כל אחד והגישה שלו

כשם שפרצופיהם וכולי

"מאדם שהחליט לרכוב על המקצוע ולעשות כסף, גם אם יש לו חושים טובים ושכל" -

ממש ממש לא מסכים עם המשפט המזלזל הזה.

מכיר מקרוב אדם יקר (תרתי משמע ;)) ומקצועי שעוסק בקאוצ'ינג וזה ממש לא מתאר את המקצוע.

להיפך - אני חושב שקאוצ'רים הרבה יותר יעילים בהרבה מקרים מפסיכולגים.

ההבדל בין קאוצ'ר לפסיכולוג שפסיכולוג יודע רק לשקף ולהכיל.

קאוצ'ר בונה איתך מסלול בדרך ליעד שאתה רוצה להגיע אליו. (הוא גם יכול לתת כאפה לבנאדם מתי שהוא צריך לקבל, פסיכולוג בחיים לא יעשה את זה). זה יכול להיות ממש מדוייק להפליא.

ובגלל שהמקצוע הזה מאוד ספציפי עם המון תרגילים שונים ומשונים זה הגיוני שיהיו יותר השתלמויות לדביו מאשר מקצועי 'כללי' כמו שפסיכולוג.

אם היית מכיר מקרוב - לא היית מדבר ככה. אין לי ספק בזה.

(ברור שיש גם חרטטנים שעשו תעודה והרבה יותר קל לחרטט מאשר לעבור מסלול 7 שנים של פסיכולוגיה אבל זה לא סותר את כל הנ"ל)

דיברתי על גישות שונות בין הפסיכולוגים.

לא כל הפסיכולוגים הם כמו שאתה מתאר יודעים 'רק לשקף ולהכיל'.

ואני לא מזלזל בהם, אני מזלזל במקצוע- אמרתי שיש להם שכל אולי וחושים טובים. אבל המקצוע הזה הוא לא מקצוע שמשתווה לעובד סוציאלי. עם כל הכבוד לאנשים שנמצאים במקצוע (אכן לא מכיר מקרוב, אלא את המתוקשרים מביניהם)- הם לא למדו שיטה או משהו. הם אומרים מה שנראה להם בעקבות מה שהם חושבים, ובעקבות מה שהם ראו על אנשים שבאו אליהם במשך כמות של שנים.

זה לא משהו שמצדיק את המחיר הזה. זה מוגזם, זה כאילו לשלם על השם ולא על התמורה.

קורס nlp, או קורס קאוצ'ינג עם כל הכבוד לא משתווה לתואר אקדמי במקצועות האלו של תחום טיפולי. בעיני.

עכשיו ברור שמדובר בקטגוריות מעט שונות, אבל אני לא חושב שזה מוצדק הסכום הזה

יש צד באימון אישי שהוא הרבה יותר תחום פורה מאשר פסיכולוגיה.

דווקא בגלל שהוא פחות 'מדעי' זה נותן לו אפשרות לפרוח יותר.

יש בזה חסרנונות .

אבל אתם פשוט לא מודעים לעובדות

בס"ד

בעיקר כי הוא לא נחקר כמעט ויכול להתפתח להמון כיוונים שהם לא בהכרח יעילים כי אין עליהם פיקוח וביקורת. 

בנוסף כדאי להגיד שבשביל להיות מאמן אישי לא צריך לעבור כמעט שום תנאי קבלה בסיסיים. 

זה לא אומר שאין אנשים טובים בתחום, זה כן אומר שזה תחום פרוץ וראוי להיזהר בו. 

בכל מקרה, האמירות שלך על פסיכולוגים לא נכונות כהוא זה. מלבד לימודים של חמש שנים הם צריכים לעבור התמחות שכדי לקבל אותה מחכים לפעמים גם שנתיים. בשביל להתקבל לתואר שני בפסיכולוגיה צריך המון השקעה, יותר ממה שמאמנים אישיים צריכים וזה עלול לקחת זמן כך שעד שנהיים פסיכולוגים בהחלט יכולות לעבור שש או שבע שנים. המשכורת ההתחלתית לפסיכולוג היא כלום ושום דבר, בטח בהתמחות. מעבר לזה, רוב הפסיכולוגים בהחלט הולכים להשתלמויות ומתמקצעים, אף אחד כמעט לא מסתפק בלימודי החמש שנים. זה ברור לגמרי שפסיכולוגים מוציאים יותר כסף על הלימודים שלהם, מוזמן לעשות את החישובים ולהיווכח. 

[הכותבת סיימה לימודי תואר ראשון בפסיכולוגיה]

כן תחום פרוץ - זה גם יתרון וגם חסרון. כדאי לקחת מזה רק את היתרונות 

חוזר בי ממה שכתבתי על פסיכולוגיה.

אין מאן דפליג

בכלל, 

הבחנה זה דבר חשוב בחיים.

האחרים שהובאו כאן.

אבל מסתמה רק אחת מהם נכונה בצורה מסויימת ;)

גם מ "הפורה" הזה צריך להיזהר, התחום פרוץ ובהתאם לכך גם החסרונות. 

מה גם שצריך לעשות הבדל בין הצרכים השונים שבגינם אנשים הולכים לטיפול .

זה בדיוק העובדות - מורה למתמטיקה לומד ללמד מתמטיקה וזהו. אין לו יותר הכשרה מזה חוץ מנסיון רגיל שהוא צובר.

עצם ההכשרה היא דורשת השקעה

ומשרדים ממשלתיים בכלל - לא ידוע בסופר אמינות בשלון עדינה.

ובצדק מסויים

הם לא גוף כלכלי מסחרי שמתחרה בשוק מסויים אז אין לו מה כ"כ מהצד הזה.

הכל עניין של היציע וביקוש

לא חושב שמדובר בעניין מוסרי כזה או אחר.

אתה לא רוצה לקחת שירותיים מסויימים בגלל שהמחיר יקר בשבילך - זכותך המליאה!

זה שאתה לא סומך על משרד החינוך.. בסדר.

אבל זה חלק מהענין של הוראה, כל הזמן ללמוד ולהתחדש

ברור שיש מורים שפחות משקיעים.. אבל יש מורים שמשקיעים המון, הרבה יותר מבמקצועות אחרים..

זה לא רק הזמן בבית ספר/ תיכון. זה תופס את כל היום

אפשר לומר שזה תוקע מאוד את מערכת החינוך.

(איפה פייגלין חחח)

יש דברים שצריך לשפר במערכת החינוך, ויש דברים שצריך ללכת בהם לקראת המורים..

לא חושב שהוגן רק למתוח ביקורת על המערכת הזאת,

בשעה שבכל מקצוע אחר מקבלים שכר קצת יותר משמעותי

זה היה אמור להיות בין המקצועות הכי חשובים במדינת ישראל, אם לא החשוב ביותר

אלא לצורך כך שלומר שאין השוואה.

אם לא היה מונופול לצורך העניין - השוק הזה היה נראה שונה לגמרי.

עלול להיות עם תוצאות לא רצויות בכלל, אם לא מדובר במטפל מקצועי.

לכן אני חושב שההבהרה של @ענבל חשובה מאוד..
ראוי לציין שהוא תחום "פורה" - לקראת נישואין וזוגיות

יש מצבים שבהם אולי באמת הייתי שולח למאמן, אבל ממש לא כל אחד שתקוע בדייטים הייתי שולח לכיוון הזה..

מעבר לדיבור הכלה, תמיכה ועקרונות חשיבה (שהם מאוד חשובים!)

ממש כאילו מסלול מחושב למטרה מסויימת.

פסיכולוג בגדול הדגש שלה הוא יותר על הכלה.

ק'אוצינג כמו שכן הוא - אימון, דרך. יעד.

לפי מה שידוע לי פסיכולוג הרבה פעמים נשאר ברמת הדיבור והמודע.

קאוצ'ינג לרוב מתעסקים בהמון המון תרגילים מה שנראה לי פחות הצד של האימון.

בקוצ'ינג זה הרבה יותר ברור שיש יעד וצריך להגיע אליו. 

נשמע איכשהו יותר בקרקע.

אולי אני טועה. 

זה יכול לעזור להרבה אנשים וחבל להוציא עליו שם רע.

בינינו, חצי מהנושאים של קאוצ'ינג לדייטים זה (ממה שרואים בהרצאות ביוטיוב למשל) איך להתלבש, שפת גוף, איך להציג את עצמי.

דברים חשובים אבל.. קצת פרופורציות נראה לי

מתייג @יודו ל-ה' חסדו

אני עדיין לא מסכים איתם אבל זה לא נראה לי פוגע

שלא ראוי שאתן פה דוגמאות.. אני לא רוצה לפגוע

זה ממש לא העיקר של קאוצ'ינג. זה לא זה.

אבל מה הקשר לבדידות

ולמה שזה יפריע

ניסיתי לשכנע מישהי שתפסיק ושהוא סתם מבלבל אותה עם שטויות, לא מקשיבה...

בעיניי הכול עניין של מינון. הבעיה מתחילה כשנוצרת תלות- כשהוא הופך לכתובת הרגשית הקבועה או מחליף קשר אנושי.

הבעיה היא בין היתר שהוא מתחנף ומרצה ולא מאתגר.

להבנתי הוא נותן עצות לא רעות בכלל לנשים, והרבה פעמים לא מתאימות בכלל לגברים.

נתתי פעם תאור של קשר חצי רעיל (לא כזה שמרעילים בכוונה, אבל כזה שלא בריא לצד הגברי שבעניין).

GPT הציע להמשיך

ג'מיני ממש צעק שזה קשר רעיל ושנכון להפסיק אותו. אבל רק לאחר עוד קצת התכתבות.

גרוק לא זוכר מה הייתה התשובה. אבל יהיה מעניין לנסות. אני אחפש אם יש לי את השאלה.

ראיתי פה ושם התייעצויות עם GPT של נשים עם שאלות נשיות (וגם ניסיתי לבדיקה) והיה ניכר ממש שהוא מוטה לכיוון הזה.

מקום אחד שהיה בו מענה לא רע לגבר: מודלים סיניים לא מצונזרים. המצונזרים עושים את מה ש"נכון" ופמיניסטי.

GPT ודומיו מעולים בצורך לקחת משהו שאדם כותב ולעשות לו שיקוף. זה נותן תועלת בערך כמו לכתוב בשביל עצמך (תרגיל ידוע לניקוי הנפש מעומסים שעובד יפה) וגם קצת כמו המנגנון המקובל באחת החסידויות לכתוב ליהודי שכבר לא איתנו.

זה שהוא יכול לשנות את דעתו תוך כדי תנועה מאות פעמים אם זה מתיישר עם דעת השואל.

אז אני לא יודע כמה נכון לשפוט אותו כמישהו עם מערכת מוטה לצד כזה או אחר...

הוא פשוט נותן עצות לא נכונות. גם אם הוא "נוטה לכיוון".

אין לה באמת אינטילגנציה רגשית ויכולת חשיבה מורכבת זה ניתוח שכלתני של מה שאתה כותב לו. מעבר לזה יש סכנה שכשפורקים רגשית לבינה המלאכותית הוא גורם לנו לפתח אליו מעין מערכת יחסים שהיא מסוכנת בקלות היא יכולה לנתק אותנו מהחברים שלנו.

אבל, נראה לי שגרוק פחות מפחדים מהשטויות האלו

נסה גם את ג'מיני.

אישית, לא מעמיק בהלכות, שמח שלשנינו זה אתגר כי זה סימן שאוהבים ומקיימים את ההלכה כי צריך למרות הקושי ויודעים שזה זמני (מאורסים)

קיבלתי החלטה, ואני יכול לעמוד בה.

הרי בשבת לא היית מדליק חשמל בגלל רצון רגעי או דחף עז להכין משהו

בגמרא בסוף מסכת עבודה זרה מובא מקרה בנוגע ליין נסך של יהודים שיושבים עם פרוצה גויה, שהיין לא נאסר. והסיבה: שאמנם גובר על היהודים יצר העריות, אך עדיין לא מוכנים לשתות יין נסך (ולכן לא סביר שהם נתנו לגויה לגעת ביין). עיין סט:

או כמו שאמרו במקום אחר, גזל ועריות - נפשו של אדם מתאוה להן ומחמדתן.

זה לא קשה

והאם יש לכם שיעורים שאתם אוהבים לשמוע בנושא ובנושא זוגיות בכללי?

מחפש בסגנון הרב שרקי כזה רציונלי פשוט ובהיר

פשוט לו אין הרבה

סדרה יפה. עוסקת בעיקר בדייטים כפי הזכור לי אבל לא רק

מרב המוגדר חרדי, ממליצה מאוד על הרב אבנר קבאס (הרבה הומור....)

ורבנים נוספים העוסקים ומרצים בנושא. לצערי איני זוכרת את

שמותיהם, אבל שמעתי ברדיו וכן ראיתי ביוטיוב.

ישנם ביניהם כאלה שממש מפרטים מהפגישה הראשונה. באתר "הידברות". מצויינים.

אגב, באתרי השידוכים השונים ביוטיוב יש טיפים טובים מאוד

ומאמרים טובים מאוד בנושא.

בהצלחה!

"מגע הקסם" לא יודע אם אפשר להשיג אותה בחנויות אולי באינטרנט אפשר.

אם לא היה קושי זה היה נורה אדומה. כדאי שתתרגלו, זה הולך לחזור בראונדים כל חודש

ועכשיו ברצינות - אין פתרון קסם. רק אני יכול לומר שזה קשה וצריך להסתכל קדימה. לזכור שזה תחום בזמן ושיש ודאות מתי נגמר. ותכלס חזרתי על מה שארץ השוקולד אמר

לק"י

זו הערה לגבי מי שלא מרגיש קושי, שלא ייבהל שמא משהו לא בסדר בקשר.

וגם נראה לי שיש קצת הבדל בתחושות לפני החתונה ואחריה.

אולי נגיד שכשאתם הולכים

אם זה לא מציק

אז שיהיה לך חפץ אחר ביד שאתה משחק איתו

כדור כזה של התרמות דם או מפתחות

קנס של מאה שקלים, אם לא עומדים בהחלטה. אתה תעמוד בהחלטה. הכי טוב לא להיפגש. לא תהיה לך שום בעיה.

צריך להכיר טובה לה' שהפגיש ביניכם, זה ממש לא מובן מאליו, ולשמור את מה שהוא מצווה.

לזכור שלצד השני גם יש אח שלא רוצה שמישהו יגע באחותו בלי מחוייבות.

לצאת מהפרספקטיבה המצומצמת של מה אני מרגיש, להסתכל מלמעלה על העניין ולהתחבר לאמת המוסרית והתורנית שלא נוגעים לפני חתונה.

לזכור שמטרת האיסור היא לא רק סור מרע אלא גם עשה טוב - זה הזמן הכי טוב להתחבר לצד של "וארשתיך לי לעולם" ושל "אחותי כלה". לקשר הפנימי השורשי שהוא הרבה מעל הגוף והמגע. עכשיו אתם באורות הגבוהים המיוחדים שבהמשך החיים אתם תכניסו אותם לכלים, ואם עכשיו אתם מצמצמים את האורות, זה יכול להשפיע על כל העתיד שלכם.

הרגזתי אותך? מצויין.

חלילה לוותר.

קח את הכעס הזה שקפץ לך הרגע, ותחשוב מאיפה הוא מגיע.

זה פשוט לא שייך. 'נישט שייך'.

להשקיע את זה עמוק בנפש.

זה פשוט לא שייך.

בנוסף, מבחן המרשמלו.

תחזיק חזק. הגעגוע בונה את הקשר.

כ "תקופת אימון לעתיד"

ואז כשקשה לנו לשמור (גם אנחנו שומרים) אנחנו זוכרים רגע שאנחנו לא כאן בשביל הרגע.. אלא בשביל להתכונן למשהו גדול יותר שיבוא אחרי החתונה.

וגם לזכור את החומרה של זה וללמוד (כל אחד לבד) על החשיבות של זה עוזר מאוד.

כל כך יפה ונכון! תודה!

כך פסק החפץ חיים. (מצד איסור קריבה לנידה). אמנם ברמת ההתפרטות ההלכתית יש מקום לדון לגבי סוגים שונים של נגיעת חיבה, אך הגבול דק מאד. רגב זה רלוונטי גם לקשיים אחרי החתונה כשאסורים. ומחומרת העוון נלמד על שכר הנזהר ממנו.

באמת תקופת החגים זאת תקופה קשוחה לרווקים.

תקשיב ללב שלך! איפה תרגיש הכי בנוח עם מי שאתה? איפה הסביבה הכי תומכת בשבילך? הכי מכילה..

ותגיד לעצמך שאתה צריך לנצל את תקופת הרווקות כי בעז"ה זאת השנה האחרונה שאתה לבד. תהנה מהחג, תהנה מעצמך! הרבה חמלה וחיבוק עצמי! תזכיר לעצמך את כל הדברים היפים שבך ותדע שמי שתתחתן איתה פשוט תזכה.

וכמובן הרבה אמונה! להאמין שהקב"ה שם אותנו במקום הזה כי באמת זה הדבר הכי טוב בשבילנו והוא מסדר לנו את החיים הכי טובים ומדוייקים עבורנו.

איזה כיף לנו שאנחנו אנשים מאמינים!

להאמין בטוב, להאמין שמגיע לנו!

האינסופי, המפרק, הלא הגיוני, של הרווקות -

לזכור שה' נוכח שם, ולא רק כמלווה, אלא כמי ששם אותנו בתוך זה ומעביר אותנו תהליך שנבחרנו לעבור.

דבר שני, עם כל ההתרגלות להרגל, בסופו של דבר יגיע השלב שההרגל כנראה יקרוס מעצמו מרוב קושי, אז עדיף להקדים את המאוחר ולהפיל אותו באופן יזום.

לגבי האינטואיציה - זה באמת לא פשוט, אני חושב שיש שתי שאלות משלימות שיכולות לתת תשובה אינטואיטיבית יחסית בהירה - מה היית עושה לפני עשר שנים ובעוד עשר שנים אם היית נפגשת איתו אז?

אם נניח-

בגיל עשרים (בהנחה שבגיל הזה היה פשוט יותר) הייתי רוצה להתחתן איתו. ואז עולה החשש- אבל אולי זה כי לא הייתי מספיק מודעת.

ובגיל ארבעים גם הייתי רוצה להתחתן איתו כי גם אחרי כל המודעות יש התאמה טובה וכמה אפשר לבד.

אז יוצא שאת מכוסה גם מצד המודעות וגם מצד החיבור הטבעי.

על המודעות העצמית.

פחד זה רגש לגיטימי.

לא מצופה שתבטלי אותו.

השאלה היא אם את יודעת לנהל אותו? תהיי מסוגלת?

איזו מודעות, איזו רגישות, איזו תבונה.

את נשמעת אישה פשוט מקסימה!

ובאמת נשמע שבתוכך הכל, שאת יודעת הכל, וכמו הניק שלך – כאשר את פורחת מבפנים ויש לך את השלווה הזו מבפנים אז הכל ממש ממש בסדר 😊

כמו בפעמים שהקשבת פנימה כאן בכתיבה שלך והיו "הבלחות" כאלו של רוגע ושלווה ויציבות וטוב פשוט ושלם.

כמו במילים שכתבת עליו: "ככל שאני כותבת אני מבינה שהשאלה לא ממש קשורה אליו, כפרה עליו. לאיש הזה שעומד מולי". נכון שזה כאילו "קצת" מילים אבל נשמע שהן מבטאות כ"כ הרבה. ונשמע שטוב לך איתו, ואפילו טוב מאוד, כמו שכתבת "אם טוב ברמה כזו עכשיו".

אז טוב מאוד שכתבת את כל ההודעה הזו, זה ממש עושה סדר (או לפחות מתחיל לעשות) לכל מה שמתחולל בפנים, והייתי ממליצה לך פשוט להמשיך – להמשיך ולכתוב כאן או רק לעצמך וממש לפרוט דבר דבר.

לכתוב ולפרט – מה מפחיד?

ומה עוד?

מה מפחיד בלהתחתן דווקא איתו?

מה קשור דווקא בו שמפחיד אותך?

באילו פעמים את לא סומכת עליו (אם יש כאלו) ספציפית?

באילו פעמים את מפחדת לא לסמוך עליו ספציפית?

ממש להסתכל לפחד בלבן של העיניים, לא להתעלם או להדחיק אלא להיפך – לכתוב ולפרוט ולפרט את כל הפחדים. פחד פחד.

ואז גם להתחיל לענות לו. אחד אחד ולעומק.

קודם לכתוב ואז להבין, כי כאשר כותבים יש לדברים התחלה ואמצע וסוף ולא הכל נמצא לנו במוח (ובלב) בבליל בלתי נגמר של מחשבות ולופים שבאמת אי אפשר למצוא ידיים ורגליים שם...

וככל שאת כותבת את מזהה באמת קולות של פחד דווקא מההחלטה להתחתן, מעצם השינוי, מעצם הלא מוכר והלא יודע, שזה הכי הכי טבעי והגיוני שיש בעולם יקרה!

ובטח אחרי שכתבת שיש לך סיבות לפחד מעצם הנישואים ואפילו התחלת לפרט אותן: כאלה שקשורות ברקע שלך, שנוגעות באופי, ולהיכרות שלך את עצמך בלבד עד עכשיו.

ובאמת שהמוכר והחזק זה הלבד במה שסיגלת עד עכשיו כל השנים אז בטח שזה מפחיד, אפילו מפחיד נורא להניע לשינוי!

המוח שלנו מורכב מתבניות ואוהב באמת את המוכר והידוע ואל תזיזו לי את הגבינה שלי, ככה אנו מתוכנתים. וכשבאים לעשות שינוי, גם שהוא שינוי לטובה, זה מפחיד! לעיתים משתק מפחד! לכן כ"כ חשוב להקשיב לפחדים האלה, כמה שצריך, ובעיקר – לענות להם. בכנות ועד הסוף.

ואת מקסימה שכתבת שאת רגילה לפחד ולעשות. זה באמת מדהים איך שלמדת ולימדת את עצמך להתמודד עם דרכי החשיבה של המוח שמייצר לך קטסטרופות ובעצם רוצה רק לשמור עלייך משינוי בכל מחיר. ואת מתמודדת, ואת עושה, ואת לא נמנעת, ואת ממש מצליחה! אלופה שאת!

ואולי תקראי לאינטואיציה הזו שלך שדיברת עליה גם "הקול הפנימי שלי", ובעצם תחזקי את עצמך בכך שיש בתוכך נשמה, חלק אלוק ממעל ממש, אלוקות! והרבה פעמים הקול הפנימי הזה שלנו הוא הוא הביטוי של הנשמה ושל החלק אלוק ממעל שלנו. ודווקא הקשבה לקול הזה זה המפתח.

ודאי שלא אפשרי להעביר כאן על הכתב את העומק של הדברים, וודאי שיש כאן דיוקים רבים שצריך להעביר ולעבור, אבל זה באופן שטחי וכללי – להקשיב לקול הפנימי שבך.

כמובן בליווי של ההקשבה גם לפחדים, הפירוט שלהם והמענה להם דבר דבר ולעומק כאמור. ותמיד תמיד כדאי גם להתפלל על זה לקב"ה שבידו הכל, להתפלל לבהירות, ולשלווה, ולהחלטות הכי טובות ונכונות.

ואפשר גם לכתוב את כל הטוב שאת כן רואה בו, באיש הזה שעומד מולך 😊

ואיפה את כן סומכת עליו, ואיפה את כן רוצה להתחתן דווקא איתו.

וכנ"ל איפה מפחיד לך דווקא בו, איפה מפחיד שאת לא סומכת דווקא עליו?

ואז בטבלה נפרדת את יכולה לכתוב את הפחדים מעצם ההחלטה להתחתן ומעצם הנישואים, בצורה נפרדת ממנו ספציפית, וככה לראות יותר בבהירות איפה זה הפחד מעצם השינוי ואיפה זה הפחד מהבחירה דווקא בו ספציפית. זה יעשה לך עוד יותר סדר. ואת גם ממש ממש טובה בזה אז פשוט להמשיך ולפרוט לעצמך הכל 😊

ולגבי מה שכתבת בסוף של מה אם יש איפשהו שם מישהו אפילו טוב יותר וכו',

אז בדיוק כמו שכתבת, חשוב לזכור שאין באמת אף אדם אפילו אחד מושלם. לא גבר ולא אישה.

רק רק הקב"ה לבדו מושלם.

אנחנו כולנו בני אדם.

ו"אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא". אין.

כלומר לכולנו יש יתרונות, לצד חסרונות.

וכדאי לראות את האדם שמולנו כמכלול.

האם את המכלול הזה אני רוצה?

האם במכלול הזה אני בוחרת?

(והאם הוא/היא רוצים אותי ואת המכלול שאני? האם הוא/היא בוחרים בי ובמכלול שלי?)

עוד דבר מהותי מאוד מאוד הוא ה*עבודה תוך כדי תנועה* כלומר ההבנה שנישואין, זוגיות, הוא דבר של תחזוקה מתמדת והשקעת אנרגיה מתמדת. לכן שני בני זוג שמגיעים גם עם שלמות בבחירה, גם עם רצון אמיתי להיות יחד ולעבוד על כך כל הזמן, גם בוחרים אחד בשנייה כל יום מחדש ומבינים שהשקעה תמיד תמיד צריכה להיות - הסיכויים שלהם להצלחה וחיי נישואין מאושרים עולים בצורה ענקית.

ולגבי החששות והספקות:

קודם כל חשוב להפריד האם הספקות הן מ*הבחור עצמו*

או האם הספקות הם מ*ההחלטה עצמה להתחתן* ומהמעבר המפחיד והגדול מרווקות לנישואין.

אם התשובה היא המקרה הראשון - צריך להמשיך בנחת להיפגש עם הבחור ולראות האם באמת זה זה.

ורק את יכולה באמת לענות לעצמך ולהחליט מה הכי נכון עבורך

(כמובן שתמיד טוב להתייעץ כמו שאת עושה פה, אבל חשוב להבין שבסוף רק את יכולה להחליט את ההחלטה ולא אף אחד אחר).

כדי לדעת אם זה זה או בדרך להיות זה,

תוכלי לשאול את עצמך מספר שאלות:

האם את מעריכה את בן זוגך הנוכחי?

האם את רואה בו אבא טוב לילדייך?

האם כיף לך איתו בזמן הפגישות ונעים לך איתו?

איך התקשורת ביניכם?

איך מתנהלים חילוקי הדעות ביניכם?

האם את מרגישה שאת יכולה להיות את כאשר את לידו?

האם בין לבין הפגישות את מתגעגעת אליו או חושבת עליו?

האם הוא מכבד אותך?

האם יש לך חיבה אליו?

האם יש לך משיכה אליו?

אחרי שתעני לעצמך על השאלות הללו,

אפשר לעבור לרגש של הבילבול. בתוך הבילבול הזה נמצא (ואולי בעצם מסתתר) הפחד.

פחד עמוק וגדול מאוד.

פחד לטעות.

פחד לחיות חיים שלמים ללא אהבה, כזו טובה ואיכותית

פחד להיכשל בבחירת בן הזוג

זה חשוב שאחרי שתביני את עצמך תיתני גם לו מקום, לפחד.

תביני מה בדיוק מפחיד אותך?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם כן תתחתני לבסוף עם הבחור?

מה התסריט הכי גרוע שיכול להיות אם לא תתחתנו בסוף?

מה יקרה?

ומה עוד יכול לקרות?

ואיך את תהיי?

ומה יקרה לך?

ואיך את תרגישי?

ומה זה אומר עלייך לדעתך?

ותני לעצמך להרגיש גם בגוף את התחושות שתרגישי כאשר תעבדי על המקום הזה של הפחד.

האם יש כיווץ בגוף?

איפה בדיוק? בבטן? ברגליים? בראש?

האם הגרון נחנק? יש דמעות?

אולי אין בכלל כלום?

תני לעצמך להרגיש.

תהיי שם.

אחרי שתעברי את כל השלבים האלה עם עצמך,

תוכלי להיות יותר חכמה כלפי עצמך.

תוכלי לראות יותר בבהירות דברים.

וזה תהליך, כמובן, לא תוך שניה הכל מסתדר ומתבהר.

אבל זה תהליך חיוני שחשוב לעבור עם עצמך.

חשוב גם לזכור שהפחד הוא באמת רגש טבעי.

זה באמת מפחיד.

זה באמת דבר בעל משמעות עצומה לחיים - עם מי לחלוק אותם, לנצח

ההחלטה הזו בהחלט מפחידה.

ואם נקשרים ואוהבים - גם אז הפחד הוא לעיתים בלתי נמנע

כי מה יקרה אם חלילה נאבד את זה?

גם פחד מאובדן ממשי ח"ו של האדם האהוב

וגם פחד מאובדן של הקשר שמתבטא בדמות גירושין בפועל או גירושין רגשיים וחיים ללא אהבה.

זה באמת מאוד מאוד מפחיד.

עם כל אהבה גדולה בא גם פחד גדול.

עם כל אהבה גדולה בא גם סיכון לאבד אותה

עם כל סיכוי גדול בא גם סיכון גדול

אבל אם לא מסתכנים לעולם - גם לא אוהבים עד הסוף לעולם.

את את מוכנה לוותר על אהבה שלמה ולהיות רגועה שלעולם לא תטעי ולעולם לא תיפגעי?

או שאולי את מוכנה לפחד לפעמים ולהרגיש בלבול ולא כל-יודעת לפעמים ולקחת את הסיכוי שאולי משהו יקרה - אבל מצד שני לקחת בשתי ידיים את הסיכוי לאהבה גדולה ושלמה?

זו בחירה רק שלך. ❤

דבר נוסף שעוזר לבהירות בהחלטה -

קודם כל - בדיוק כמו שכתבת בהודעתך, אנחנו יודעים שבכל אדם יש יתרונות וחסרונות.

ז"א, שכל אותן תכונות מאוד טובות שכן יש בבחור הנ"ל, בכלל לא בטוח שיהיה בהבא בתור שלו יהיו או שלא את התכונות שמהותיות לך.

לכן צריך גם את זה לקחת בחשבון.

תמיד צוחקים שאם כל גבר וכל אישה יכלו לעשות "מיקס" של כל התכונות הטובות+הפיזיות הטובה בכל מי שיצאו איתם לאורך כל השנים - הם היו מגיעים לנוסחה של גבר/אשת החלומות.

קצת מההוא,

את זה מההוא,

את זה מההיא -

ויוצא מר/גברת מושלם/ת

ובכן,

לצערנו זה לא קיים.

ולא רק שזה לא קיים,

כל ההשוואות האלה שיש לנו מקשרים קודמים,

יוצרים אצלנו מעין "תרמיל" שהולך ונהיה מאוד כבד על הגב...

בתרמיל הזה נמצאות ההשוואות.

וככל שיוצאים עם יותר מדויטים - כך התרמיל הזה גדל וגדל

ואותו בחור שכרגע נמצא איתך בקשר - נמצא איתך בקשר + עם כל התרמיל שלך וכל מי שאי פעם יצאת איתו.

הוא אפילו בלי לדעת נמצא בתחרות סמויה (או גלויה) עם כל אותם מספר הבחורים עמם יצאת בעבר.

עם כל תכונה ותכונה טובה של מי מהם,

עם כל פרט גופני של מי מהם,

עם כל כימיה, רגש של אהבה, תשוקה ומשיכה שהרגשת לכל מי מהם,

עם כל חוויה וחוויה שעברת איתם

וזה בנוסף לכל מה שאת סוחבת על עצמך עוד מינקות וילדות - וכל הדפוסים והמשפחה הגרעינית וכו' וכו' -

ו...

זה הרבה.

זה לא קל.

צריך באמת להיות כמעט מלאך ומושלם כדי להצליח לנצח בתחרות הזו.

ולעמים נראה שלתחרות הזו פשוט לא יכול להיות מנצח.

אז אם אפשר לבוא לפגישות איתו ולראות רק אותו כפי שהוא,

ורק אותך כפי שאת,

בלי כל המטענים של האחרים ובלי כל ההשוואות - 

זה יכול לעשות הרבה טוב.

אפשרות לבחון רגע את הדברים בנקיות, בלי כל ההפרעות וההסחות שיש ברקע.

ואז לשאול את עצמך אז מה כן יש בו?

במה הוא טוב?

מה את אוהבת בו?

מה את מעריכה בו?

וכן הלאה.

---

ואם הפחד והחשש הוא מ*עצם ההחלטה להינשא* ולא מהבחור עצמו-

ישנם כמה דברים שיוכלו לעזור:

1. נסי לברר בתוכך את החלק ההססן הזה.

ממה הוא מפחד בעצם?

האם הוא נתקל בעבר (אולי בילדות? אולי מודל ההורים? אולי חוויה קשה שבה הוא ראה איך נישואין מתפרקים או לא מתפרקים אבל גורמים לאדם סבל? משהו אחר?) במשהו שיכול לגרום לו לפחד ולהסס?

מה התרחיש הכי מפחיד שממנו הוא הכי מפחד?

מה קורה בתרחיש הזה?

מדוע הוא פיתח את חוסר הודאות הזה?

האם זה תרם/תורם לו באיזשהו אופן במשך השנים?

האם בעבר הוא גם היה שם? מה הוא גרם לך להרוויח/להפסיד?

מה כן עשית או לא עשית בגללו?

מה יקרה אם תקשיבי לו ולא תלכי על זה? מה תרוויחי? ומה תפסידי?

ומה יקרה אם לא תקשיבי לו, תתמלאי בחלק הבטוח שלך ותלכי עלך זה - מה תרוויחי אז? ומה תפסידי אז?

תנסי להיות רגע עם עצמך בשלמות - ממש להרפות את הגוף, לעצום עיניים, לנשום לתוכך פנימה ולהיזכר ברגע אחד בחייך שבו הרגשת ביטחון. ממש רגע שבו הביטחון עטף את כל כולך והלכת איתו בראש ובלב ופעלת לפיו.

מה את רואה שם?

מה היה שם באירוע הזה?

איך הרגשת שם?

איפה בגוף הרגשת את הביטחון הזה?

נסי להיות שם רגע ולקחת את הביטחון הזה, שהוא גם חלק ממך, ולנסות לתת לו יותר ויותר את הבמה - ממש לדמיין אותו גדל וגדל בתוכך עד שהוא ממלא את כל כולך.

מי את שאת מלאה בביטחון עצמי?

מי זאת שואלת ושואלת שהיא בטוחה?

מי את שאת לרגע נפרדת מחוסר הודאות?

2. ישנה טכניקה מוכרת לקבלת החלטות,

שבה אומרים להפוך את ההחלטה ממצב אקטיבי (אני בוחר) למצב פסיבי (בוחרים בשבילי) - ולפי זה לראות מהו באמת הרצון האמיתי יותר של האדם.

במקרה שלך,

אם אני אשאל אותך מה יקרה אם תיפרדו מחר, בן זוגך יהפך לבן זוגה של אישה אחרת - ינשא לה ויהיו להם יחד ילדים משותפים.

ז"א, אם הוא יחליט זאת מחר ויחתוך ממך וילך לאחרת -

מה תרגישי אז?

שהרווחת?

או שהפסדת?

את התשובה הזו תיקחי ותדעי את ההחלטה שלך יותר בשלמות.

3. הדבר העיקרי, ואולי היחידי יש יאמרו שיקבע האם זה יהיה זה או לא יהיה זה

זה אך ורק *את ובן זוגך* והבחירה שלכם אחד בשנייה בכל יום מחדש!

אם תבחרי להיות שם,

אם תאמיני בעצמך ובבן זוגך ובמה שיש ביניכם,

ותקחי את האמונה והבחירה והביטחון הזה יום יום שעה שעה - *זה* מה שיגרום לכם להצליח!

*זה* מה שיגרום לנישואים שלכם לעבוד לנצח,

*זה* מה שיהפוך את זה ל*זה*!

וכמה שזה חשוב לומר זאת,

כי לצערנו בדור הזה הבלבול כל כך כל כך גדול, אנשים הולדים ומסתובבים בעולם הזה פשוט מבולבלים וגם אחרי שהתחתנו, כבר לא יודעים מה ואיך והאם ומדוע

בטוחים שרק אם ימצאו את האחד הזה שעוד יותר טוב מההוא,

ואת האחת הזאת שעוד יותר מוצלחת מההיא - אז הם באמת יהיו מאושרים!

וזה פשוט לא נכון!

מה שהם באמת צריכים זה לבחור בו/בה! בשלמות!

להביט לו בעיניים ולראות בו את האחד *שלך*, כי הוא *שלך*,

להביט לו לתוך הנשמה ולראות בו את השותף לכל חייך,

ולא רק עכשיו, ולא רק באירוסין, ולא רק החתונה, ולא רק בשנה הראשונה והשנייה, ולא רק בשנה ה20, אלא כל יום מחדש!

ההבחירה הזו,

האמירה הברורה הזו,

תגרום לך כל יום לבחור בו מחדש,

להפוך את הנישואים שלכם ללא מובנים מאליהם,

להשקיע ולתת,

להקדיש זמן ומרחב זוגי לכל אורך הדרך

וזה, באמת באמת זה מה שיגרום לך לאושר נצחי ולנישואים חזקים, טובים ומטיבים ב"ה.

4. הייתי מציעה לך להקשיב יותר לגוף שלך, לרגש שלך,

ולא רק לשכל.

שהוא שם, והוא חריף וחכם וחזק - ואת זה את יודעת ואף אחד לא יקח לך.

אבל אל תתני לו להעיב על השמחה שלך ועל כל מה שיכול להיות לך טוב בחיים האלה רק כי הוא אוהב לנתח ולשאול אלף פעמים ומכל זווית על כל אירוע שקורה לו בחיים.

אני לא אומרת חלילה להתעלם ממנו,

הוא שם ויש לו תפקיד חשוב,

אבל מאז שסיים את תפקידו ובחן רציונאלית האם הבחור טוב לך או לא, מתאים לך או לא,

*שם*, תני יותר מקום לגוף ולרגש שלך.

שאלי את עצמך

מה אני מרגישה כשאני לידו?

איזה רגש עולה בי כשאני חושבת עליו?

ועלינו יחד?

ועלינו מגדלים ילדים?

ואיפה אני מרגישה בגוף שלי את כל זה?

מה החוויה הגופנית/פיזית שלי כשאני נמצאת לידו?

איזו תחושה הוא מעלה בי?

תהיי שם רגע ותשהי בתחושות האלה.

גם הגופניות וגם הרגשיות.

ותני להן רגע למלא את כל כולך.

את יכולה אפילו לתת להם שם או לדמיין אותן בצורה מסוימת עם צבע מסוים - ואז בכל פעם כשיעלו החששות - תביאי את הצורה המוחשית הזו שדמיינת לאותן החששות שיענו להן,

שיהיו שם לעשות סדר בדברים.

תני להם את המקום שלהן ואת הזמן שלהן ותרגישי אותן, ותשהי ברגש ובחוויה הגופנית הזו.

בצורה הזו, תהיי בטוחה גם שכלית, גם רגשית וגם גופנית,

ובצורה הזו תוכלי קצת להרגיע את החלק ההססן והחושש שבך כשתצטרכי.

5. לגבי החשש "מה אם יש יותר טוב?"

אז כמובן שאפשר לדעת רק את מה שיש כרגע.

ואם כרגע יש מישהו שאת אוהבת, מעריכה, טוב לך איתו,

ואת חושבת שיש כיוון ויש דרך לעבור איתו גם מכשולים וקשיים – אז הכיוון מאוד חיובי.

ואחרי כל השאלות והבירורים האלו תאמיני בעצמך שיש לך ותהיה לך את התשובה הנכונה עבורך.

ואז אחרי שמחליטים החלטה - שכמובן חשוב מאוד שתהיה בשלמות ובבהירות -

כל מה שישאר לך לעשות זה להיות שלמה איתה

שזה אומר - לשים רגע את הפחדים בצד ולחיות, ולהשקיע באופן אקטיבי כוונה ורגש ומחשבה ומאמץ לטובת הקשר, ואם וכאשר הקשר שלכם יגיע לחתונה - גם אז - לזנוח את כל ה"מה היה אילו" ולחיות בכאן ועכשיו.

ויותר חשוב - להשקיע בכאן ועכשיו.

להחיות את הכאן ועכשיו כל יום מחדש.

לכוונן את כל האנרגיות שלך - במקום לבלבול ולספקות שיכרסמו - לבנייה. לביחד שלכם. 

להחליט החלטה ברורה ש*כך החלטתי ואני עכשיו נותנת את כל כולי לנצח למען זה*-

ואז אפשר לנתב את כל הבלבולים והפחדים ולתעל אותם לצורך עשייה חיובית.

לכמה שיותר אהבה, וזמן ביחד, ונתינה, והשקעה, וחיבור, ושיחות, ואיכות.

הנישואין מעניקים לבני זוג שייכות אמיתית זו לזה.

התחתנו. אני האישה שלו. הוא האיש שלי. כמו שהילדים שלי הם שלי ואני אמא שלהם, וזו לא שאלה בכלל.

וזה הופך את הזוגיות שלנו למשהו חי וקיים, יציב ובטוח, ומתוך המקום הזה בניית הזוגיות נראית שונה לגמרי.

אז החתונה בעצם מעבירה אותנו ממוד של 'האם' למוד של 'איך'.

זו החלטה חד פעמית וגורפת (שהיא קפיצה למים בעיניים עצומות, לא משנה כמה זמן וכמה לעומק מכירים), שמעבירה את הקשר משאלת ההאם הקשר הזה טוב לשאלת האיך נגרום לקשר הזה להיות טוב.

ויש בידינו המון המון איך!

כלומר יש בידינו היכולת להגיע לטוב שלם, גדול, עצום ומקיף ב"ה.

6. ואם יש גם חשש ופחד שאומר לך: "מה אם אחרי החתונה "פתאום" פוגשים מישהו אחר"?

אז את עונה לו -

מתחתנים כאשר יש שלמות בהחלטה ורצון אמיתי לחיות יחד כל החיים.

מה יקרה אחרי החתונה?

אם תכירי מישהו אחר?

זה בכלל לא נכנס למשוואה כאשר יש שלמות, כי אם את אוהבת אותו ובחרת בו - אז בחרת *בו*. וזהו.

אז הוא שלך.

וזהו.

אין עוד אחרים.

אין.

עושים ניתוק במוח - וכל הגוף והנפש מכווננים למצב הזה ש*כבר מצאתי*

ולא למצב של *אני עדיין מחפשת*

כאשר את במצב של כבר מצאתי,

אז אפילו יהיו מיליון בחורים טובים - זה לא אמור להזיז לך - כי יש לך את בעלך שלך.

הוא שלך, ודי.

אז את לא תהיי ביחידות עם אחרים, ולא תשחנשי עם אחרים, ולא תגעי באחרים וכו' - וכך יהיה יותר קל לא "לפול" בפניהם, אם יש גבולות ברורים גם טכניים וגם נפשיים בעמדה הנפשית - זה בכלל לא אמור לקרות.

וכדי לחזק את ה"לא אמור לקרות" הזה - ממשיכים לעבוד על עצמנו ועל הזוגיות שלנו יום יום גם אחרי החתונה -

ממשיכים להשקיע אחד בשני ובעצמנו,

ממשיכים לצאת לדייטים קבועים גם כשנשואים,

ממשיכים לקחת אחד את השנייה כלא מובן מאליו בכלל,

ממשיכים לתת, להשקיע, לאהוב, להתרכז פנימה ולכוון את כל האנרגיות והאהבה לבית פנימה בכל התחומים שיש - וממילא מה שיש בחוץ בכלל לא מעניין כבר.

7. ומה עונים לחששות או פחדים שאומרים לנו שאם נתחתן הכל יהיה "דפוק"?

למשל, שלא תישמר האהבה והתשוקה שלנו?

קודם כל לענות להם את האמת - שהדבר המרכזי שיקבע האם זוגיות הכוללת נישואין תשמר -

הוא בני הזוג עצמם.

והמודעות והמאמצים שלהם עצמם.

הכל תלוי איך מתייחסים לנישואין ואיך רואים אותם.

האם ההתייחסות אליהם היא כ"מזהמים" את כל הדברים הטובים הנ"ל,

או ההאם ההתייחסות היא כמעצימים, מרחיבים ומעמיקים את כל הנ"ל.

איך אומרים? הכל תלוי בעיני המתבונן.

כל מה שנחשוב שיכול "לזהם" את הנישואין  - יכול להיכנס באותה מידה גם למערכת זוגית ללא נישואין, וגם לאדם רווק ללא כל זוגיות.

ואתן מספר דוגמאות -

קודם אכתוב את ה"חשש" (שיופיע בגרשיים) ואז את התשובה אליו:

- לדוגמא "עול הפרנסה":

עול הפרנסה יכול לדכא, לבאס, להכביד ולהעיק גם על רווק,

גם על רווקה,

גם על זוג ללא נישואין

וגם על זוג במסגרת הנישואין.

אנשים צריכים לעבוד כדי להתקיים, זו המציאות בימינו,

ויוקר המחיה שעולה וכל מה שקשור בזה לא תורם, אבל זה לא שייך לנישואין או לא נישואין,

אפשר לראות זאת אצל כל אדם באשר הוא.

-"גידול-חינוך- טיפול והשקעה בלתי פוסקת מכל היבט אפשרי בילדים":

גם כאן

אם אדם רוצה ילדים,

ולא משנה אם זה רווק או אם זו רווקה שמחליטה לקחת תרומת זרע/הורות משותפת/כל דרך אחרת - היא תצטרך להתמודד עם עול גידול הילדים.

אא"כ אדם לא רוצה ילדים כלל - ואז אמנם אין לו את "עול הילדים", אבל באותה מידה גם אין לו את "הילדים עצמם", האושר שבהם, ההמשכיות שבהם, החיים עצמם שבהם וכל היתר.

- כל מורכבות נוספת אצל הילדים כמו טמפרמנט, נכות ל"ע וכו' - כל זה רק קל יותר להתמודדות במסגרת יציבה של משפחה עם שני הורים מתפקדים, מאשר אצל אם חד הורית או אב חד הורי.

- "מערכת היחסים עם המשפחה המורחבת/סביבה- מתערבת/מעורבת/מגוננת מדי/מתעלמת/מפלה" - 

גם כאן - אם אדם רוצה להיות לבד כל חייו, ללא שום זוגיות באשר היא - אז את המשפחתולוגיה של הצד השני הוא אכןן לא יחווה.

כי בכל דרך אחרת - זוגיות ללא נישואין גם היא כוללת בתוכה משפחתולוגיה לא מעטה של הצד השני.

אז גם כאן - שוב תלוי בעיני המתבונן - מהם היתרונות ומהם החסרונות,

מה אני מרוויח/ה ומה אני מפסיד/ה ומה יותר כדאי לי.

אני מאמינה שאנשים שבוחרים בנישואין מעדיפים להרוויח את כל הטוב שבהם גם אם יצטרכו "להפסיד" ולהתמודד פעם בחודש עם חמות לא מי יודע מה...

וכמובן גם בתוך הקושי/הקשיים עצמם ללמוד להשתכלל ולמצוא כלים נכונים ומתאימים לנו גם בעת הקושי עצמו.

- "שינויים ומעברים בחיים" -

- גם כאן רוצה לומר לפחות על עצמי,

בתור אישה שעברה תוך כדי נישואים גם אובדן של אב בגיל צעיר,

גם חזרה בשאלה של בעלי,

גם דיכאון אחרי לידה,

גם משברים אחרי הלידות

גם מחלות של הורים 

ועוד הרבה דברים -

ובכולם, עם יד על הלב, המציאות שה' זיכה אותי שיהיה לי את אישי לידי - רק העלתה אותה, עשתה לי טוב, ובהרבה מובנים אפשר לומר שהצילה אותי.

מערכת הנישואין הייתה שם כדבר הטוב, המנחם, המרפא, העוזר, התומך והטוב שבחיים.

לא חלילה המפריע לכל זה.

אינני יודעת כיצד אדם לבד יכול לעבור דברים כאלה, זה נורא גם ככה, ולא מאחלת את זה לאף אחד בעולם.

והרבה אנשים, רואים את המציאות המשותפת שלהם ובני/בנות זוגם אליהם הם נשואים, כברכה גדולה.

ועם הברכה הזו הם מתמודדים עם שלל אתגרי החיים,

ששוב, גם ללא הנישואין כל אדם עובר או יעבור אי אילו משברים בחייו, כל אחד וה"שק" שלו איך שאומרים.

לא הנישואין הם אלו שגורמים לכל ה"לכלוך"/"זיהום"/"קשיים"/"משברים"- הם יכולים להיות קיימים ללא שום תלות בהם,

ואם משכילים ומתאמצים לדעת איך לשמר ולהתמודד עם הכל בצורה נכונה ובריאה - רק צומחים מזה.

- "קושי לשמר תשוקה" -

לימוד נכון של כל נושא האישות והשקעה בו -  גורמים גם לפן הזה להתעמק, להתעצם ולהתרחב עם השנים.

גם כאן - צריך להתאמץ, צריך לעבוד, צריך לשמר, צריך להשקיע, צריך לדבר, להיפתח, גם בתוך מערכת של נישואין אפשר וצריך להשקיע וללמוד עוד ועוד גם בנושא זה, ובשניים זה נותן הרבה יותר.

לכן, אם נחרוט על לוח ליבנו שני "סטיקרים" אולי הכי חשובים -

1.  בן זוג זה המשפחה שכן בוחרים - שייכות אמיתית ושורשית.

2. ההצלחה של הזוגיות לא קשורה בהכרח רק לנתוני הפתיחה/האדם, אלא להחלטה - אני שלו והוא שלי, אני אוהבת אותו, אנחנו ביחד.

ומי שיקבע אם נצליח או לא - זה רק או בעיקר אני והוא,

ההחלטה שלנו לאהוב, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין,

הבחירה שלנו אחד בשנייה, כל יום מחדש, גם אחרי 20 ו50 שנות נישואין

המודעות שלנו לכך

וההשקעה שלנו בפועל לכך.

- וכמובן כמובן *ללמוד* על הנישואין

מהי המהות של הנישואין,

תמיד להיות במודעות, למידה, הקשבה, נתינה והשקעה.

ועוד דבר חשוב על אהבה בכללותה ובמהותה:

אהבה -

היא התחייבות ללא תנאים כלפי אדם לא מושלם

לאהוב זו לא רק הרגשה חזקה,

זו החלטה.

זו בחירה.

והבטחה.

מי שאיתי – בעלי/אשתי הוא/היא הכי מושלם *לי*.

וואו יצא ממש ארוך,

המון המון ברכה והצלחה יקרה

ב"ה שתראי בחוש ובמתיקות בשלווה ובבהירות את כל הטוב שיש

יש כאן כמה שיקולים:

1. לאיזה כיוון היא חזרה בתשובה? מה עולם הערכים שלה? האם המנטליות שלה קרובה לשלי?

2. זה שהיא הייתה בקשרים עם בחורים לפניי החזרה בתשובה זו גם שאלה. ברור שהלכתית יש כאן בעיה האם אחרי שהיא חזרה בתשובה אני צריך להתייחס לזה?

   אני אישית חושב שרק אחרי הבירור הזה יהיה ניתן לענות ואם ז מתאים לא אשלול (בתנאי שזה באמת מתאים למנטליות ולעולם הערכים שלי

ההתאמה - שתי הנקודות הללו לא יפריעו.

השאלה הזו נשאלה בפורום הזה במהלך השנים עשרות פעמים על בנים ובנות רק ברגישות יתר, בדיסקרטיות ובצנעה בלי להכניס את הבעיה שכולם מבינים לתוכן ההודעה ובניסיון לא לפגוע באף אחד מהמשתמשים.

מכל המעלות שהתורה יכלה לספר על רבקה, הדבר היחיד שהתורה כתבה הוא שהיא הייתה בתולה.

לא צריך להגזים, יש אנשים שמפריע להם להיפגש עם חוזרים בתשובה בגלל המשפחה, יש כאלה בגלל תרבות, אז הוא דייק לנושא שמפריע לו.

אם היא חזרה בתשובה לכיוון של פולחן צדיקים (וד"ל) אז התשובה היא לא. אבל אם היא פשוט החליטה לשמור מצוות - למה לא? בגלל שזה פורום דתי אני נמנע מלהשתמש בשפה גסה, אז הניסוח הכי מעודן שאני יכול לומר זה שלא משנה לי עם מי היא הייתה כל עוד היא לא החליפה בני זוג כל שני וחמישי.

ושבת גם איתה לא הייתה יוצא?

היא כנראה הייתה דוסית מדי בשבילי 😅

ושום דבר אחר, חחחחחחחח

באופן טבעי, אישה מסוג זה ואורח חיים כזה, תמצא חתן מתאים.

או אלו שנוהרות אחרי הצדיקות שמפעילות אירועי הפרשת חלה עם משפיעניות רשת - גם הן מוצאות חתנים מתאימים. ושם די בוודאות יש הרבה מאוד חוזרות בתשובה.

אך אני לא הייתי לוקח אותן

אם יש יכולת לגשר על הפערים השמיים הם הגבול. אני כן אומר שהאתגר הוא השפה שיש מנטליות שיש בה שפה מסוימת זה מאתגר לגשר בה על הפער אם הצד השני לא מכיר ונמצא שם זה אפשרי אבל מאתגר

הארה מול האפלה: חזון הנצח וייעוד האדם מול תפיסה חומרית חולפת

יש המתבוננים במשפחה ברוכת ילדים ורואים בה "דלות" או "כניעה", אך מבטם נעצר במעטפת החומרית בלבד. השאלה המהותית היא: מהי מטרת הבריאה ומהו תפקיד האדם עלי אדמות בשנותיו הספורות? אם התכלית היא נוחות רגעית ומיצוי עצמי אנוכי, הרי שדבריך "מתאימים" לך. אך אם נרכיב את משקפי התורה והמצוות, נגלה עולם אחר לגמרי.

המצווה הראשונה בתורה, "פרו ורבו ומלאו את הארץ", אינה רק ציווי ביולוגי, אלא היסוד להמשכיות האלוקית. ההשקעה במשפחה היא השקעה נצחית, המביאה להתעלות הנשמה ללא הפסק בנצחיות של הבורא. המטרה העליונה היא חיבור לבורא יתברך וגילוי אלוהות בעולם הזה התחתון. דווקא מתוך הריבוי והעמל, נבנה בניין עדי עד שמתקן את השלילה שנגרמה מחטא עץ הדעת, כפי שמבארת תורת הקבלה.

כל ילד הוא נשמה נצחית וחלק מהתוכנית להפוך את היקום למשכן לו יתברך. מי שחי בתפיסת "אכול ושתו כי מחר נמות", מחמיץ את המהות האמיתית של הקיום ובוחר בחיי שעה על פני חיי עולם. אנו לא משועבדים לערכים עבשים, אלא מחוברים למקור החיים ולחוקים שמובילים לשינוי מהותי וחיובי בנפש, עד להשגת חיים נצחיים ושונים בתכלית. כפי שנאמר: וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים (ישעיהו נח). וכן: כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי יהוה יחיה האדם (דברים ח). וגם: ונגלה כבוד יהוה וראו כל בשר יחדו כי פי יהוה דבר (ישעיהו מ). האמת אינה נמדדת במטרים רבועים של מגורים, אלא בגודל השליחות ובנצחיות הנשמה.

מה הקשר בין מה שהעתקת והדבקת לנושא השרשור?

גם גרושה לא בתולה, וגם לא אלמנה. ר' עקיבא נשא את אשתו של טורנוס רופוס הרשע. לא הייתה בתולה. אם אתה כהן גדול הסיפור שונה.

אם היא "נורמלית" כפשוטו, ולא מתוסבכת, זה מצוין. היא תרים אותך ואת הבית כלפי מעלה.

המנטליות כן

אני מניחה שאם הייתי רווקה, אז התשובה שלי כרגע היתה לא. ואם זה היה עוד כמה שנים, הייתי עלולה להתפשר על כן.

אבל אין לי בעיה עם חוזר בתשובה, בכלל. הדבר היחיד שהיה מפריע לי, זה הפחד שהוא יחשוב על הקודמת (קודמות?) וישווה. לא בגלל ההתנהגות והמצב שלו אלא בגלל שאני לא רוצה להרגיש בתחרות סמויה עם מישהי. ולכן אני גם קוראת לזה להתפשר- כי זו סיטואציה שלא הייתי מוכנה להכניס את עצמי לתוכה.

הייתי ממליצה לחוזרת בתשובה לא לצאת איתך או עם כל בחור שמתכנן לשאול שאלה כזרת חסרת טאקט ופוגעת.

מרגיש לי כ"כ מתנשא להיות "הדתי השמור מבית", מדובר בנשמה שיצאה מהמקומות שהייתה בהם ובחרה בדרכי תורה, שרוצה להקים בית של קדושה.

עם כל הכבוד כאשר אלה הדברים שאתה מסתכל עליהם עוד לפני שהכרת בחורה כזאת, אז גם אם תצא עם חוזרת בתשובה לא באמת תכיר אותה כי תגיע מהמקום המתנשא והשיפוטי, שלא יהיה מפגש חוץ מהמחשבות האלה.

צריך להגיע עם הרבה אומץ והכלה לפגוש משהו שיש בו גודל, עוצמה ואנושיות.

ואחת כמה חוסר מושלמות. בטוחה שגם אתה לא בבחינת מושלם.

זאת זכות, לא פחות ולא "ברירת מחדל" או "סוג ב'." וכל הדברים האלה.

עשתה תשובה, בחרה וחיה דרכי תורה- אז מה יש להזכיר לה את החטאים שלה?

אף אחד לא מגיע עם פנקס לפגישה ומזכיר לך על מה אתה עברת ומה אתה לא שמרת.

בראש ובראשונה, הפז"ם הדתי שלה. מן הסתם, במשפחה שלכם אימא לימדה אתכם קריאת שעל המיטה, אולי שרה את "מודה אני", קראה ספרים של סופרי ילדים דתיים וכו'. השאלה היא אם חוזרת בתשובה הספיקה להכיר את התכנים הללו ותאורטית, בכוחה להעביר אותם לילדיכם המשותפים.

נקודה נוספת: כיצד ההורים שלה מתייחסים לדת, ומה תהיה מידת ההשפעה שלהם על הנכדים.

בעלות תשובה, שבחרו (בעצם, שהשם גרם להן לבחור..), הן, לענ"ד, משכמן ומעלה.

לעזוב הכל, ולהתחיל לקיים חיים שיש בהם עול. כן. עול מצוות. זה לא פשוט בכלל.

הן לא גדלו כך. האין זה אומר הרבה לזכותן?

אבל לא באנו כאן לדבר על מעלתן ומעלתם של החוזרים בתשובה, אלא:

מה חשוב לך.

אם הדברים שציינת חשובים לך, ועלולים ללוות אותך אם יווצר ביניכם קשר

רציני - אתה צריך לחשוב על זה שוב. לא לכל אחד זה מתאים.

מכל מקום, חושבת שבעלי תשובה מתאימים...זה לזו. בדרך כלל, אותה מנטליות,

אותם שלבים בחיים, אותה התמודדות.....

אלא אם כן, הדתי מאוד מכיל, עם "ראש גדול"......

אנקדוטה:

לרב אהרן שטיינמן זצק"ל, הגיע בחור חרדי כדי להתייעץ איתו על הצעה

שהוצעה לו:

בחורה חרדית ש"ירדה" מהדרך ושבה בתשובה שלמה.

על השולחן ניצב בקבוק יין. הרב שטיינמן דפק על השולחן

והוא, שהיה שיא העדינות והשלמות בין אדם לחבירו,

אמר בקול קשה: אני אוסר עליך לגעת בבקבוק הזה;

אתה כופר!......

אם אתה לא מאמין באפשרות של החזרה בתשובה,

אתה כופר!

עם כל הכבוד לכל מי שמייעץ כאן. נראה לי לחפש תשובות אצל מי שנמצא בעניין.

מכירה זוגות שאחד חזר בתשובה והכל נפלא, ויש כאלה שעוברים משבר (קוראים לזה משבר 15 השנים) ופתאום מתגעגעים להמון דברים שהיו בילדות/נערות/בית אבא.

ואז פורקים עול בצורה קטנה או

בצורה גורפת.לצערי מכירה מקרה שאישה עם 4 ילדים שחזרה בתשובה אחרי כעשור החליטה שזה לא מתאים לה ועזבה הכל.

מאוד מורכב.

אבל לא יודעת מה היחס ביניהם לבין החוזרים בתשובה שחוזרים שוב בשאלה...

מכל מקום, רוב בעלי התשובה המוכרים לי, יציבים, מאוזנים וגם....סוג של צדיקים. וגיבורים. באמת.

תלוי אולי לפני כמה זמן היא חזרה בתשובה, אם היא לא קיצונית מדי, אם היא מאוזנת כבר, בריאת

נפש.... איך הקשרים שלה עם משפחתה (כמובן שצריך להיות מודע לעובדה שסבא וסבתא הם

לא שומרי מצוות ואיך לשמור על הילדים מצד אחד ולשמור על יחסים טובים מצד שני - אבל זה

לפי דעתי, לא אקוטי. אבל שוב, זה מאוד תלוי בך: כמה אתה גמיש, רחב אופקים, יודע להכיל,

מאוזן, יכול להציב גבולות בצורה נעימה, לא היסטרי.....)

יש אגב בעלי תשובה שנכנסו ממש לעולם הדתי, כל כולם והתנתקו ממש מכל העבר ויש

כאלה שלא; שמתגעגעים לפעמים לספרים שאהבו, מוסיקה שאהבו, לבטן גב בחוף

גדול, רחב, נדיב לעומת פיסת חוף צרה, חנוקה, צפופה, חורקת זיפזיף מתחת לכפות הרגליים

הנרתעות..., וכו'. רוצים באמת להיות על טהרת הקודש, אבל לא מצליחים באמת להיות

שם. אולי זה סוג של נשמה, או מבנה נפשי, או עד כמה החילוניות השפיעה עליהם....

ועדיין, מנסים לשמור בכל כוחם, ככל שביכולתם, על המצוות, אוהבים שיעורי תורה

רוצים להשתפר במצוות שבינם לבין המקום ובינם לבין הזולת....

לא יודעת מי יותר נחשב אצל השם.... מי יכול לדעת?

אז, תלוי איזה סוג היא ותלוי.....איזה סוג אתה!

בהצלחה!