בפשט דברי הרמב"ם זה אחרת.

וגם בחז"ל -

שמות רבה לד א

"שדי לא מצאנוהו שגיא כח" (איוב לז כג)… מי ששומע הפסוק הזה אומר: שמא חירופים הוא?… אלא כך אמר אליהוא: לא מצינו כח גבורתו של הקב"ה עם בריותיו, שאין הקב"ה בא בטרחות עם בריותיו, ואינו בא על האדם אלא לפי כוחו. אתה מוצא כשנתן הקב"ה את התורה לישראל, אילו היה בא עליהם בחוזק כוחו לא היו יכולים לעמוד, שנאמר: "אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד – ומתנו" (דברים ה כב). אלא, לא בא עליהם אלא לפי כוחם, שנאמר: "קול ה' בכח" (תהלים כט ד) – בכוחו אינו אומר, אלא בכח, לפי כוחו של כל אחד ואחד.

הרבה יותר הגיוני על פי הפשט שאין מצב כזה

ב. עניתי על הדברים שאמרת:

"אבל אולי לפעמים ה' מסובב מקרים שאין לאדם בחירה בהם."

משמע - אתה חושב שהבחירה חופשית היא לא חד משמעית בכל המקרים.

מפשט דברי חז"ל - זה לא נשמע נכון.

זה נכון בכל חוויה - כולל החוויה הזאת. יש אפשרות לפקפק בשיקוף של החוויה את המציאות.

החוויה היא סובייקטיבית מנוהלת ע"י רגשות ומחשבות מסויימות ואינטרסים שונים, והמציאות היא אובייקטיבית.

ב. יכול להיות שאפשר להסביר

אבל זה נשמע לי פחות פשוט להסביר כך.

גם הרמב"ם כותב שכל העניין של המצוות בנוי על כך שיש בחירה חופשית ואם זה לא כך, לא רציני לצוות.

אז יכול להיות שה' לפעמים לא מתכוון ברצינות לקיום ציווי מסויים? נשמע לי תמוה.

ולהיפך - שום דבר לא סובייקטיבי.

הכל אובייקטיבי במציאות.

זה שאנחנו קולטים חלק ממנה - זה משהו אחר.

ולנקודה העיקרית מבחינתך - למה שיהיה לזה משקל?

אולי לחשוב על זה באופן כללי אבל לא כדאי לטעון שזה משקף את המציאות.

ב. כדאי לגבש תפיסת עולם בצורה שיכלית ולא מחוויות.

חוויה זה לא קנה מידה קיצר,

כנראה שנשאר במחלוקת, אלא אם כן יהיה לך בא להמשיך לחפור איתי (מנחש שלא)

ישנן תודעות מבוססות על מציאות וישנם שפחות.

יש אנשים שיכולים להיות עם תודעה ממש מנותקת.

אתה מדבר על התודעה הבסיסית של האדם?

אם ככה - לא מגלים אותה ע"פ מה שרוב אנשים אומרים במודע אלא ע"פ התת מודע של האנשים.

ב. חוויה אישית חייבת להיות נכונה? בחלוקה הכי פשוטה

חוויה היא סובייקטיביץ ביחס לעצם אובייקטיבי. אפשר להסביר אחרת?

אתה מדבר על התודעה הבסיסית של האדם.

כדי להבין תודעה של כל בנאדם לא מתייחסים למה שהוא אומר אלא למניע שממנו נובע מה הוא אומר.

לכן זה פחות מעניין אם אנשים אומרים אם היה להם אפשרות לחטוא או לא.

הגיוני שעדיף יעדיף לומר שלא היתה לו אפשרות.

זה מקל עליו ככה ממש.

הוא לא צריך לקחת אחריות.

שהרבה פעמים שאדם אומר "אני לא יכול" עומד מאחורי זה משהו אחר.

נכון. יש לי פחות אמון ביחס לאמירה הכללית "אני לא יכול".

מחוויה אישית ( ;) ) זה טבע אנושי להשתמש בתירוצים ולא רק לשאלות "למה לא הכנת שיעורי בית".

יש הרבה מקרים אחרים שיש לי אמון למה שאנשים נוהגים לומר, בדבר הזה - לא.

זה גם אומר עלי. מודה.

אחרת בגמרא לא היה אפשר להגיד דברים כמו שכולם נכשלים בלשון הרע או שכל ימיו בהכרח בהרהור עבירה או שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, זה משמע שיש הכרח מסויים במציאות חייו של אדם לחטוא, ושל כל אדם.

ולא היה לו חופש בחירה בכלל ולכן הוא חטא לדעתי הוא טועה

שלא היה לו חופש בחירה

אבל בהחלט הגיוני שלא היה לו

כמו שאדם נשלט לפעמים עם מניפולציות, הוא אמנם לא יכול להוכיח או לדעת בוודאות שלא הייתה לו בחירה, אבל הגיוני בהחלט שלא היה לו, אז כך בכל מיני מאורעות שמשפיעים על האדם.

ומזה שאפשר להגיד דברים כלליים שמוכרח שכל אדם בעולם יעשה חטא, רואים שבהכרח אין באמת לכל בן אדם בכל מצב שהוא אפשרות להימנע מהחטא.

חופש בחירה זה לא אומר שאדם שולט במצב בו הוא נמצא.

לכל אדם ישנן השפעות שונות שמפיעות עליו בהכרח.

חופש הבחירה שקיים תמיד ע"פ המסורת הוא חופש בין אפשרויות מסויימות מאוד

זה לא חופש בלתי מוגבל.

יכול להיות שבגלל השפעות מסויימות האפשרויות מאוד מוגבלות אבל עצם זה שהבחירה תלויה ברצון - היא היא חופש בחירה שהיהדות לא שוללת מהאדם באף מצב.

אפשר לומר שכל אדם נמצא בתנועה תמידית, זה מהות האדם, ולכן בהכרח הוא יפול, כי מי שכל הזמן בתנועה נופל מתישהו. אי אפשר להיות בהתקדמות בלי ליפול.

@צהרים

משנה תורה, הלכות תשובה, פרק ה' 

"...אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם, ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך, ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו."

אבל זה לא אומר שדברים מסויימים לא יכולים לגרור ולהכריח דברים אחרים

אם לא תסביר כך אז מושכו ודאי זה לא נכון כי הרי ודאי שתמיד יש נטייה כל שהיא לצד אחד

אני מדבר בין אפשרויות מסויימות מאוד, למשל שלאדם יש שתי אפשרויות או להגיד את הלשון הרע הזה או לא, ושיתכן שאין לו את האפשרות שלא להגיד. 

ויש גדר של 'תינוק שנשבה' (עם השנים השבי נעשה קצת שונה אבל הוא לא פחות שבי).

אבל - 

אין כזה דבר להיות 'אנוס' ברצון.

יכול להיות ממש קשה אבל אדם לא יכול להגיד שזה לא היה תלוי ברצונו מתי שהרצון זה הדבר היחידי שעיכב את העניין.

שברור שכל אדם יחטא

אפשר לומר שכל אדם נמצא בתנועה תמידית, זה מהות האדם, ולכן בהכרח הוא יפול, כי מי שכל הזמן בתנועה נופל מתישהו. אי אפשר להיות בהתקדמות בלי ליפול.

מכיר משהו שלמד לרכב על אופניים ולא נפל באחד השלבים?

ובאמת מוזכרים בגמרא דוגמאות לאנשים שמעולם לא חטאו זכור לי משהו כזה.

מתפיסה דתית קלאסית של חופש בחירה בצורה הנפוצה זה לא ברור ואני נותן בזה אמון

תמיד לעשות חילוק/אוקימתא זה דורש סברה.

אפשר להתווכח על הסברה אבל אם אתה רוצה להגיד שכלל מסויים מתקיים רק במצב א' ולא במצב ב' צריכה להיות סיבה. ללא סיבה - הברירת מחדל שהכלל הוא כולל כל המקרים. 

הפרשנות אליהם הרבה פעמים הרבה פחות מחזקות.

לאנשים קשה מאוד לפרש מקור לחוויה שהם חווים ויש להם צורך להסביר אותה דרך מסויימת שלא תמיד בהכרח תואמת את המציאות.

תת מודע זה ספקולציה?

שהוא מוזכר במקורות ומפותח ע"י הוגים 'קיצוניים' בחסידות כמו ר' צדוק הכהן מלובלין.

ואכן היה מי שנתן מקום לעבירה במקומות מאוד מאוד מסויימים (עבירה זה לא עוד סדר עדיפויות שההלכה מגדירה, אלא ממש עבירה) שתלויים כוונה מאוד זכה וטהורה.

בכל זאת - גם (ואולי דווקא) עבירה לשמה מראה את החופש בחירה. מי שעושה עבירה יש לו בחירה אם לעבור אותה או לא.

ז"א - ר' צדוק אומר שאדם לא יכול להגיד שניטלה ממנו הבחירה חופשית בשעת מעשה.

זה מועיל לצורך הנידון דידן

אפשר מקור לדבריך?

זה נראה לי שונה מעניין עבירה לשמה

הדברים עלולים בקלות יחסית להגיע למקומות שלא צריך שהם יגיעו אליהם.

אין מצב שבו אומרים שכשאתה סתם עם יצר הרע לפני שאתה באמצע חטא זה יכול להיות אונס. הרמב"ם אומר בפירוש שתמיד יש בחירה חופשית.

בכל אופן המחלוקת היחידה היא בפן הפילוסופי של השאלה.

ברמת המעשה - אף אחד לא התיר אף מעשה לאדם הפרטי בפועל.

(חוץ מאלה שאמרו שאין בחירה חופשית בכלל, כלומר)

שאינה פרטית.

והעניין הוא, שלדעתי דברי ר' צדוק פשוט לא מוכחים בשום צורה. אם כבר ניתן להוכיח יותר מהגמרא הזו לשיטת ר' נחמן (שאדם יכול לגרום לחברו להיות בנסיון שאינו יכול לעמוד בו כי זה במסגרת בחירתו החופשית) ולשיטת הרב דסלר לגבי "נקודת הבחירה", שבחירה שאדם עושה יכולה לגרום לסגירת אופציות שלו אח"כ - אבל באיזושהי נקודה יש לו בחירה שתשפיע על המצאות ה"אונס" בהמשך (מן תחילתו בפשיעה וסופו באונס).

הראשון הידוע שאומר שאין בחירה חופשית הוא ר' חסדאי קרשקש (יש שהלכו הפוך אגב בשאלת הידיעה והבחירה, הרלב"ג אומר שאין ידיעה).

אמנם עכשיו זכור לי שהראב"ד חלק ואמר שיש תאורטית מציאות כזו אם כי לא ציין שזה קורה תדיר, אלא הוא מסיק את זה מגזרת השיעבוד לדוג' וכו'. הרמב"ם מסביר את זה אחרת.

מכל מקום ההוכחה של ר' צדוק מהאשה אינה הוכחה טובה לדעתי כל כך, לפי ר' נחמן אין כאן קושיה. לגוי יש בחירה חופשית אם לאנוס אותה ולהעמיד אותה בנסיון, ולאדם יש את הכוח להעמיד אחר בניסיון שעבורו הוא אונס.

הלכתי נגד האינסטינקטים ועמדתי בכללים של ההלכה. בדיעבד זה לא היה הצעד הכי נכון בעולם.

אבל תכלס במבט לאחר אני לא דנה את עצמי... כי זה היה דברים באמת ממש קשים... זה קורה לי מלא עם חילול שבת - קורה לפעמים שכאילו אין לי ברירה, למרות שכן, ותכלס חיללתי שבתות , וזה עצוב לי, אבל - מה הייתם עושים אם שערה הייתה נתפסת לכם בגדר?! הייתם נשארים לעמוד שם כל השבת בשביל לא לתלוש אותה?!?!

אולי יש איזו רבנית צדיקה איפשהו בעולם שהייתה עושה את זה, אבל... אני לא כועסת על עצמי על כזה סוג של עברות. אולי אני לא בסדר, לא יודעת

נראה לי הרבה פעמים שאדם אומר 'הוכרחתי' לעשות כך וכך זה עניין של שיקולי העדפות ולא אונס גמור.

שזה היה עניין של סדרי עדיפויות ש'הכריח' אותם להתנהג.

קשה לי בכלל לחשוב על אופציה אחרת, אבל גם מסגנון הכתיבה זה כך נראה.

אם תשאל אנשים אם היה להם אפשרות מסויימת והם 'לא יכלו' מבחינה שיכלית לבחור בה - זה נראת לי הכוונה.

'לא יכול' זאת סקאלה רחבה.

יכול להיות דבר כזה.

זה עניין של דחף יצרי גדול שגורם לאונס?

זה עניין של חוסר ידיעה?

שני המקרים הללו שעולים לי בראש לא הייתי מגדיר אותם כאונס גמור.

זה בצורה מסויימת כמו להגיד שאם אני שם את היד באש אז אני מוכרח להשרף - זה נכון, זה בטבע.

מי שלוקח המון סמים משהו אצלו נהרס פיזית בגוף

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

למיטב ידיעתי, הציונות הדתית אינה חזקה בארגנטינה.

ייתכן שהוא נחשף יותר ליהדות החרדית, כמו שרבים חוזרים בתשובה נמשכים ליהדות החרדים מכל־מיני סיבות.

ההתבדלות החרדית היא לא רק מהמדינה באופן ספציפי, אלא קו כללי.

ייתכן שלעיני הגוי, אוסטיודן מעניינים יותר מאשר בחורים בפולו.

שמישהו מגיב לתגובה שלי. 

העיגולים האלה, באלכסון או ישר...משהו כזה.

תודה!

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אבל גם ספונטני זה לא מדוייק.

כן אני חושב שהגעתי לאיזו נקודת סבל שחייבה אותי באופן קיומי לעבור תהליך בדבר הזה, תהליך מתמשך וארוך.

חלק ממנו גם היה בטיפול מסויים

וחלק ממחשבות ותהליכים שעברתי עם עצמי

יש משהו בהכרח, שעושה אותנו גם מאוד גיבורים ואמיצים (ללא קשר לכמה אנחנו חזקים) וגם מאוד מדויקים.

זו חוויה מדהימה וחשובה מאוד!!

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ואיך כתוב בסליחות:

"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"

שנזכה