לשמוע אנשים שמעריצים אותו ואת השירים שלו

מצד אחד: הניסיון מראה שאנשים שפוגעים הם ברובם בעלי נטייה לחזור לסורם כל עוד זה מתאפשר להם, גם אחרי ענישה.

מצד שני: אי אפשר למנוע מהם פרנסה, העונש שלהם הוא לא גזר דין מוות או חרפת רעב. כלומר, אפשר - אבל יש כאן שאלה של מידתיות.

מה כן? אסור לתת להם להיות בעמדה של סמכות או אינטראקציה עם קהל היעד לפגיעה.

האם זה מספיק? לא, כל עוד האדם חי הוא יוכל למצוא דרכים לפגוע.

אבל לפחות לא לתת לו הזדמנויות מעבר למה שהוא יכול ליצור בעצמו. 

וכאמור, זה לא מספיק כי בסופו של דבר האדם יכול להמשיך. מה כן אפשר לעשות? כאן הדילמה.

ועם או בלי קשר:

משום מה מפורסמים, כמו פוליטיקאים (סו קולד 'מנהיגים' או 'נציגים'), נתפסים כאנשים מובילי דעת קהל ודמויות לחיקוי, וככאלה שצריכים להוות דוגמה אישית. ולא ברור לי למה כי אלו במקרה הטוב אנשים עם כישרון לשירה/ניגון/ניהול, לא אנשי חינוך ולא אמורים להיות.

זה לא זמר שצירף עבריין מין מורשע ללהקה שלו,

אלא ראש ישיבה שצירף לישיבה רב עבריין מין.

ה"רב" המשיך לפגוע בנערים בחסות ראש הישיבה,

והציבור עדיין מעריץ את ראש הישיבה.

בטעות התבלבלתי...

למה אדם שאמור להיות רב מוערך, לא יכול להתגבר על היצר שלו???

וזה לא הסיפור הראשון....

כל הספורים האלו, על רבנים שניצלו תלמידים ומעריצים למטרות דומות מעוררים סלידה ובוז לדת

צריך להוקיע לחלוטין את המעשים האלו

לעודד תלמידים להתלונן על כל מעשה שגרם להם לא נעימה

וכל רב או אזרח שעושה כאלו מעשים, צריך שדעת הקהל עליו תהיה כאילו רצח

נמאס לשמוע כאלו סיפורים

דיי כבר

כלל רבני פורום תקנה אמרו, והרבה אמרו.

והסבירו והדריכו והזהירו.

עוד ועוד ועוד.

אז על מה התלונה? שלא היה על זה נייעס בטשונלטייאדה השכונתית? ברוך ה' שכך היה.

באמת, קבוצת הוואצאפ של הקהילה שלך היא לא בהכרח מדגם מייצג.

יש לך טענה כלפי קבוצה מוגדרת, למה היא לא עשתה מה שעשתה.

יפה, מוזמן לדבר איתם.

להגדיר את זה כאילו אף אחד לא העז לדבר - זה עוול. (ואגב, אני בטוח שלוואצפ הקהילתי אצלכם יש פחות השפעה מאשר לחברי תקנה)

בנוסף, כפי שמבואר כאן בשרשור - גם היום הוא מוסר שיעורים... ככה שלהגיד שאותם תלמידים נפגעו בגלל הרב דרוקמן - זה עוול (מה גם שעד כמה שאני זוכר הרב דרוקמן הביא אותו למסור שיעורים בפני בגירים, וזה כבר שונה..)

הוא "התנצל" רק בפני הציבור, וגם זה לא על המעשים שלו - אלא על כך ש"לא הובנתי כראוי", כלומר האשמים הם אלה שהבינו אותו לא נכון, והוא "מתנצל" בשמם...

N12 - הרב דרוקמן מתנצל: "עומד לצד הנפגעים"

"לצערי הרב אני מודע לכך שחלק מפעולותיי בתחום הנ"ל הותירו רושם שונה ומוטעה, בגלל שדרכים שנקטתי בהן לא הובנו כראוי. צר לי מאוד על כך, ובמיוחד אם יש כאלו שאולי נפגעו מכך".

הבנת את זה?

הבעיה היא לא מעשיו, אלא שיש אנשים שלא הבינו אותו כראוי.

בנוסף, צר לו אם "יש כאלו ש*אולי* נפגעו מכך".

אולי.

לכי תדעי.

אולי זה דווקא סבבה שהרב שלך תוקף אותך מינית, מי יודע.

זה סתם לשון הרע ולא יצא לנו כלום מלדבר על זה צריך להשתדל כמה שפחות לדבר לשון הרע בימים מטורפים אלו זו דעתי

יחזור ללמד תלמידים אחד על אחד

כי לא הצלחתי להבין איך אפשר להתבלבל בהגדרות כ'כ שונות.......

לא יודעת כבר מה לחשוב

אבל אני יותר שומעת סיפורים על רבנים שפוגעים מאשר אנשים רגילים

ואם זה בגלל שבאמת יותר מסתכלים עליהם והם מהווים דוגמה, אז שיכבדו את  המעמד!!!!

אוף

ואם הוא לא מסוגל אז יש עוד המון דברים לעשות בחיים ברגע שזה מורה דרך המצב רק נהפך ליותר כואב והפגיעה קשה בהרבה

לו בעיות בנושא יודע את זה מגיל צעיר למה הלך על רבנות?!

או שכנראה כל התורה שלו לא בנויה על תשתית נכונה, ולכן לא עוזרת לו במה שצריך......

אבל אני שמה מישהו שיהיה הרב שלי כי אני חושבת שהוא באמת יותר צדיק ממני

אם הוא לא יכול להתגבר על היצר שלו ופוגע בילדים, אז מה הוא שווה????????

מי שיש לו סוכרת ואוהב מתוקים, שלא יעבוד בחנות ממתקים

אז מי שיש לו חולשה לילדים, שיתרחק מהם!!

למה להזמין צרות?

ומילא אחד שמסכן את עצמו ועובד בחנות ממתקים, אחריות שלו

כאן הם מסכנים אחרים, וגורמים לכ'כ הרבה חילול השם!!!!

דיי כבר!!

ועוד לשמוע רבנים אחרים שמכילים את זה... אני מתפוצצת!

סורי, ידע מדעי זה ידע מדעי, תורה זו תורה.

אם חז"ל מדברים על כוחה של תורה, הם יודעים מה שהם מדברים.

ואם אתה חושב שמצאת תלמידי חכמים שזה לא חל עליהם - אתה כנראה לא באמת יודע לזהות תלמידי חכמים אמיתיים.

זה הכל.

הם לא תלמידי חכמים אמיתיים!!

את זה שיש עולם הבא אתה כן יכול לסתור?

לא.

ואתה מאמין בזה?

אני מקווה שכן.

(ואגב, בהתחשב בכך שיש לך ויכוח כזה או אחר, עם אנשים מסויימים, מה הקריטריונים להחשבת אדם כרב חשוב, ובהתחשב בכך שאכן רוב המתגלים כפושעים הם אלו מהסוג שאנשים מסוגי לא מחזיקים מהם גם לפני שמתגלה הפשע, אז דווקא יש כאן קצת איך לסתור....

וכן, הופ טרללה, הגיע הזמן שיפנימו שלא כל מי שנכח בטקס בהיכל שלמה והוצמדו לו האותיות ר' וב' הוא באמת ת"ח.)

אני לא מאמין שיש יותר מידי אנשים שאתה יודע ולא מוכרים.

אבל בא תחשוב על כל השמות האלו, אם זה לא שמות שמנסתם היה מתנהל בינינו ויכוח בפרטי אם הם שווים משהו וכמה.

וזה באמת חלק מהאסון, שהוא ביצה ותרנגולת:

מתייחסים לכל אדם בעל תואר "רב" כאל רב אמיתי, כאילו רבנות זה אינסטלציה - קיבלת תעודה - אתה סבבה.

>מגלים שחלק מהחבר'ה האלו הם פודעים

>מחליטים שכנראה על כולם אי אפשר לסמוך..

מה שמזכיר את הסיפור המפורסם של מרן ר' אברום שפירא זצ"ל

על אותו איכר שחמדו חבריו לצון והלבישוהו בשנתו בגדי כומר

ויקץ, וישתומם אל ליבו: הכומר אנכי? והלא איכר פשוט למנוחתי פרשתי!

חשב ומצא עצה: אנסה לקרוא ספר - אם אדע - אות הוא כי אכן כומר אני

ואם לא - כנראה איני אלא איכר...

ניסה וניסה, ולא הצליח, התאכזב.

אך עד מהרה התעודד: מי אמר? שמא כל הכמרים אינם יודעים לקרוא!

ומסיים היה רבינו ואומר: כך גם אצל רבנים, יש כאלו שלא יודעים כלום, ואז אומרים "וכי זה אומר שאני לא רב? בטח רב אני! אלא שכל הרבנים כולם אף הם אינם יודעים כלום, כמוני"... 

זה א"ב של מדע, אני יודע, גם אני קראתי את המאמר המכונן של קרל פופר, תנוח דעתך.

הנקודה היא - שאמונתי בדברי חז"ל היא לא אמונה מדעית.

אני מאמין בהם - כי אני מאמין בתורה.

כמו בעולם הבא, כן.

וכן, למרבה הפלא - אני מאמין בדברי התורה גם כשהם לא ניתנים למבחן והכחשה.

ולא הבנתי את המשפט הזה: "עולם הבא זה משהו שבאמת לא ניתן לבדוק בעולם הזה, אבל מאוד קל לבדוק האם יש תלמידי חכמים שסרחו..."

תכל'ס - אתה מאמין שיש עוה"ב או לא?

אם לא - חבל על הדיון.

אם כן - למה? הרי אי אפשר לסתור?

ממילא אין שום בעיה לקבוע בדיעבד.

מה גם, שכאמור כבר, בד"כ אלו אנשים שמלכתחילה מי שיודע לזהות בין תבן לבר לא מחזיק מהם במיוחד... אז זה לא כזה דיעבד.

עכשיו אביא רשימת תנאים ואמוראים שלא עמדו בנסיון שהעמיד להם היצר.  ר' עקיבא, ר מאיר ר' חייא. ועוד אמורא שלא נזכר בשמו משום כבודו אבל הוא היה מספיק גדול שלא היה מי שהעז לנדותו. עש כאן ספויילר...

אתם מוזמנים לחשוב שהם אינם תלמדי חכמים אמיתיים. ואני מעדיף לחשוב שאין אפוטרופס לעריות.

קידושין פא א:

הנך שבוייתא דאתאי לנהרדעא אסקינהו לבי רב עמרם חסידא אשקולו דרגא מקמייהו בהדי דקא חלפה חדא מנייהו נפל נהורא באיפומא שקליה רב עמרם לדרגא דלא הוו יכלין בי עשרה למדלייא דלייא לחודיה סליק ואזיל כי מטא לפלגא דרגא איפשח רמא קלא נורא בי עמרם אתו רבנן אמרו ליה כסיפתינן אמר להו מוטב תיכספו בי עמרם בעלמא הדין ולא תיכספו מיניה לעלמא דאתי אשבעיה דינפק מיניה נפק מיניה כי עמודא דנורא אמר ליה חזי דאת נורא ואנא בישרא ואנא עדיפנא מינך רבי מאיר הוה מתלוצץ בעוברי עבירה יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בהך גיסא דנהרא לא הוה מברא נקט מצרא וקא עבר כי מטא פלגא מצרא שבקיה אמר אי לאו דקא מכרזי ברקיעא הזהרו בר' מאיר ותורתו שויתיה לדמך תרתי מעי ר' עקיבא הוה מתלוצץ בעוברי עבירה יומא חד אידמי ליה שטן כאיתתא בריש דיקלא נקטיה לדיקלא וקסליק ואזיל כי מטא לפלגיה דדיקלא שבקיה אמר אי לאו דמכרזי ברקיעא הזהרו ברבי עקיבא ותורתו שויתיה לדמך תרתי מעי

שם עמוד ב

רבי חייא בר אשי הוה רגיל כל עידן דהוה נפל לאפיה הוה אמר הרחמן יצילנו מיצר הרע יומא חד שמעתינהו דביתהו אמרה מכדי הא כמה שני דפריש ליה מינאי מאי טעמא קאמר הכי יומא חדא הוה קא גריס בגינתיה קשטה נפשה חלפה ותנייה קמיה אמר לה מאן את אמרה אנא חרותא דהדרי מיומא תבעה אמרה ליה אייתי ניהליה להך רומנא דריש צוציתא שוור אזל אתייה ניהלה

כי אתא לביתיה הוה קא שגרא דביתהו תנורא סליק וקא יתיב בגויה אמרה ליה מאי האי אמר לה הכי והכי הוה מעשה אמרה ליה אנא הואי לא אשגח בה עד דיהבה ליה סימני אמר לה אנא מיהא לאיסורא איכווני כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה עד שמת באותה מיתה

מועד קטן יז.א -

ההוא צורבא מרבנן דהוו סנו שומעניה א"ר יהודה היכי ליעביד לשמתיה צריכי ליה רבנן לא לשמתיה קא מיתחיל שמא דשמיא א"ל לרבב"ח מידי שמיע לך בהא א"ל הכי א"ר יוחנן מאי דכתיב (מלאכי ב, ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו שמתיה רב יהודה לסוף איחלש רב יהודה אתו רבנן לשיולי ביה ואתא איהו נמי בהדייהו כד חזייה רב יהודה חייך אמר ליה לא מסתייך דשמתיה לההוא גברא אלא אחוכי נמי חייך בי א"ל לאו בדידך מחייכנא אלא דכי אזלינא לההוא עלמא בדיחא דעתאי דאפילו לגברא כוותך לא חניפי ליה נח נפשיה דרב יהודה אתא לבי מדרשא אמר להו שרו לי אמרו ליה רבנן גברא דחשיב כרב יהודה ליכא הכא דלישרי לך אלא זיל לגביה דר' יהודה נשיאה דלישרי לך אזל לקמיה א"ל לר' אמי פוק עיין בדיניה אי מיבעי למישרא ליה שרי ליה

עיין ר' אמי בדיניה סבר למישרא ליה עמד ר' שמואל בר נחמני על רגליו ואמר ומה שפחה של בית רבי לא נהגו חכמים קלות ראש בנידויה שלש שנים יהודה חבירינו על אחת כמה וכמה א"ר זירא מאי דקמן דאתא האידנא האי סבא בבי מדרשא דהא כמה שני לא אתא ש"מ לא מיבעי למישרא ליה לא שרא ליה נפק כי קא בכי ואזיל אתא זיבורא וטרקיה אאמתיה ושכיב עיילוהו.

תוספות על מועד קטן י״ז א:יא:א
וטרקיה. נשכו אאמתו ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום דנחשד בזנות:

ריטב"א על מועד קטן י״ז א:ב

דהוו שנו שומעניה פירש שהיה פרוץ קצת באמה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויו' והיה כיעור גדול לצורבא מרבנן:

משום מה, כל אלו - בסופו של דבר לא חטאו.

מעניין למה.

ואגב, זה נכון, אין אפוטרופוס, אבל צריך לדעת מה המקום של כל אמירה ומה עושים כשיש אמירות לכאורה סותרות.

לקחת רק את זו שנראית לנו נאורה ומתקדמת - זה לא רצינות.

ור' חייא??? ואותו אמורא שנודה?

מה אותה רוצה שאני אצלם לך בצורת הדף? 

בזכות כוחה של תורה, כפי שהוא אמר בעצמו.

לגבי ר' חיא - שים לב שגם כאן חמל ולמעשה לא נכשל.

ושוב - זה לא שאין מצב שבעולם שזה יקרה, אכן אין אפוטרופוס. וכולנו יודעים על כה"ג שמונים שנה שנעשה צדוקי. וזה לא סותר ששמונים שנה אכן היה ת"ח.

כל הזמן אמרתי - ש"רוב" המקרים אלו מקרים שמראש אינם ת"ח רציניים. לא הכל.

קורה חריגות, נכון.

אבל שוב - לבחור רק את המאמר בחז"ל שנראה לנו נאור - זו לא רצינות.

(ואדרבה: הרי טענו כאן ש"היום התברר" שכוחה של תורה לא מגן, לדבריך - כבר בזמן חז"ל עצמם ראו זאת, ואף על פי כן הם אמרו "בראתי לו תורה תבלין", למה? עשו צחוק מעצמם? תתבונן..)

זה דף שלם שזו כל המסקנה שלו

יצר הרע מתגרה בכולם.

אני כותב להדיא שחריגות תהיינה כי מתגרה בכולם

אבל סיכויי ת"ח ליפול הם נמוכים בהרבה, כי יש תורה תבלין.

אתה זה שקובע שאין הבדל, ומתעלם ממאמר "לא נאור"..

(ואגב, לא ענית על הסוגריים שהוספתי בעריכה.. תחשוב עליהם..)

(וגם לבחור דף שלם מתוף 2700 לא מעיד על חכמה יתירה)

אין פה עניין של נאור או לא. לא הבאתי מקור מניטשה אלא מהש"ס.

שנית ברור שיש פחות ת"ח חוטאים מאשר עמי ארצות. 

אז על מה הדיון על הטענה אם ת"ח חכם חטא מתברר למפרע שהוא לא ת"ח

על זה איני מסכים כי גם ת"ח יכול ליפול ברשת היצר. 

הנה עוד דף שבחרתי (אגב זה מספריא ולא מויקי טקסט)

ולא קשיא רישא אסיפא ההתמודדות גדולה יותר וגם יש להם 'נשק טוב' יותר להלחם. ויש גם כח רצון ויש הלכה ויש רחמי שמים.  אבל כזו וכזו תאכל החרב ולכן אין זה פלא שפעמים יש מקרים מצערים. זה קורה...

סוכה נב: 

ותעל צחנתו שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל כי הגדיל לעשות אמר אביי ובתלמידי חכמים יותר מכולם כי הא דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא נקדים וניזיל באורחא אמר איזיל אפרשינהו מאיסורא אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי אורחין רחיקא וצוותין בסימא אמר אביי אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה אזל תלא נפשיה בעיבורא דדשא ומצטער אתא ההוא סבא תנא ליה כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) רק רע כל היום אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו שנאמ' (תהלים לז, לג) ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו תנא דבי רבי ישמעאל אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ אם אבן הוא נימוח דכתיב (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים וכתיב (איוב יד, יט) אבנים שחקו מים אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע 

לגבי הנאור - גם "דרך ארץ קדמה לתורה" זה לא ניטשה, ועדיין, ידוע מי הוא זה שמעדיף לצטט את זה בעיקר..

לא נאור לאנשים לומר שרב הוא יותר חסין, "כולנו בני אדם.." לכן יותר נחמד לצטט את "אין אפוטרופוס" מאשר "תורה תבלין".

ונכון, גם אני מסכים שת"ח יכול ליפול, אבל בד"כ לא, ובד"כ הנופלים הם אכן לא ת"ח אמיתיים, וכמ"ש כבר - רובם הם אנשים ש"במקרה" מראש לא אחזתי מהם. רובם, לא כולם.

ואכן, לכולם יש יצה"ר, ולת"ח יש יותר כלים לדחותו, זה בדיוק המשמעות של "בראתי יצה"ר בראתי לו תורה תבלין" ושל הציטוט שהבאת כעת. (כל עוד שלא ניכנס לנישה של הרמב"ם של "אין מחשבת עריות" וכו', שזה כבר עוד ביפור שצריך לדון בו)

לגבי ר"ח הגבתי לך פעמיים בניגוד למה שאתה מצטט ממני, חוששני שהשקר הזה מעיד על חוסר ביטחון.

אתה לא חייב לאהוב, יש קשת רחבה מאוד מאוד מאוד מאוד של ת"ח גדולי תורה אמיתיים, מכל הגוונים והמגזרים, שאני מכבד מאוד מאוד. ויש גם קשת רחבה מאוד מאוד מאוד מאוד של עמרצים קאלטער'ס, גם הם מכל הגוונים והמגזרים. שאני בז להם מאוד מאוד. נמאס כבר שכשמשיהו מבקר "רב" יורדים עליו שזה "בגלל שהוא לא מהישיבה שלו", וכשאחר כך הנבל אונס אומרים "הנה רב אנס" אבל את ה"אמרנו לכם" "לא אוהבים" 

ובהחלט דברים ראויים לרב, אני מחפש בנוסף גם שיהיה ת"ח ויר"ש ועמל בתורה.

ברור שיש להם יצר. "אמר רבא כגון אנא בינוני".

אבל הם לא נפלו בסוף - כי משמיים שמרו אותם בזכות תורתם.

ואדרבה- מפה משמע שמי שכן נופל, לא ממש נזהרו שם למעלה בתורתו, אז גם אותה צריך לבדוק בציציות, ורק הבאת ראיה לדעתו...

הערה חשובה מאוד: שלא יהיה חלילה הוצאת שם רע על ר' חייא, ר' חייא בר אשי אינו רבי חייא תלמידו של רבי, ודודו של רב המוזכר בכולא תלמודא, ששם אביו הוא אבא (סנהדרין ה.)

לא שאני מזלזל ח"ו ברבי חייא בר אשי, או כל אמורא המוזכר בגמרא שאנו עפר ואפר לרגליהם, אבל קראת לו רבי חייא סתם, וחששתי מהוצאת שם רע...

"אמר עוד חש בבני מעיו יעסוק בתורה שנ' רפאות תהי לשרך, פירוש בני מעיו שבהם לב וכבד אשר הם כחות התאוה והקנאה וגם כן התורה רפואה לחולי הנפש הזה."

מפורש גם לחולי הנפש.

ובגמרא סוכה נב:

"אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח אם ברזל הוא מתפוצץ אם אבן הוא נימוח דכתיב (ישעיהו נה, א) "הוי כל צמא לכו למים" וכתיב (איוב יד, יט) "אבנים שחקו מים" אם ברזל הוא מתפוצץ דכתיב (ירמיהו כג, כט) "הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע".

והגמרא פה מדברת על יצר חזק מאוד, ומשווה את היצר של האדם הנ"ל לברזל ואבן- נשמע לי חריג.

אני עדיין איתן בדעתי שאין רפואה כרפואת התורה במחלה הזאת, הסיבה היחידה למנוע מבן אדם עם בעיות כאלה להיות רב, היא שמא יתרפה מדברי תורה וייפול...

לעניין ללמוד תורה מרב שנפל, זה עניין אחר - אולי אני פטתי, אבל רב שנפל לא נראה בעיניי כמלאך, ואמרו: "אם דומה הרב למלאך ה' יבקשו תורה מפיו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיו". אז לא חושב שאפשר ללמוד ממנו. (אבל זה לא סותר את זה שאם הוא יתחזק בלימוד התורה זה יועיל לו באופן פרטי...)

בצורה נהדרת את מה שקרה לך בסיפור שתיארת.
לבני האדם נטייה להרגיש שייכים למשהו גדול וחשוב.
כשמגיע מישהו ומראה להם שהמשהו/מישהו 
טועה,
הם אוטמים עיניים, מוכנים להתעלם מהבעיה
ובלבד שהמיתוס לא יתנפץ.

התוצאה הגרועה-
בת יענה שטומנת ראשה בחול
נותנת לטורף יתרון להמשיך במסעו.

וכן, לגבי ההתנצלות של הרב, שהבאת-
היה מי שרשם כאן שלא צריך להתפלפל בכל מילה,
גם זו עצימת עיניים שמביאה לפושעים כוח.
ידוע - אנשים מסוכנים לציבור
יתנצלו כשידחקו לקיר(_יש לי דוגמאות להביא עם ניסוחים להמחשה אבל שוקל כמוך שעדיף לא לחטוף צרורות בפרטי).
אבל איך שהוא ההתנצלות שלהם 
בכלל מוציאה אותם הטובים
ואת הציבור כאוויל.

אני לא מתיימר לחרוץ כאן מי פושע ומי לא,
אבל יותר משמרתיח אותי אנשים מסוכנים
מרתיח אותי אנשים שעושים הכל כדי להשתיק

ולעצום עיניים, ולהרגיש טוב עם עצמם.

תודה לך על הבאת הדברים בצורה הפומבית שלהם.
 

דברים ידועים וגם כאלה שאינם, ברמה הציבורית וברמה הקהילתית.

השתקה בעיניי זה ממש המקרה שקרה לפשוט אני,
בוואטצאפ.
חוסר טיפול ענייני, חוסר מענה ענייני.
לא אמרתי שמישהו הולך עם אקדח ומצמיד למישהו לרכה כדי שישתוק
אבל יש איומים אחרים.
למשל, לחץ כבד על הנפגעים ומשפחותיהם לא להתלונן במשטרה,

להיות בשקט, לקבל פיצוי מסויים או אפילו לסלוח.
שורה תחתונה הפושע ממשיך לחגוג.

סיבה טובה לרתוח קצת?
חוסר טיפול וחקירה עניינית פירושו המשך פגיעה באנשים, בקטינים ועוד.
זהו. מקווה שזה בסדר.
ועד שיש מישהו שקם ונותן שיקוף למצב,
נותנים לו הטפות מוסר על פגיעה בתלמידי חכמים.
מקומם, לא?
 

הרי גלי קול מבחינה פיזיקאלית עולים כלפי מעלה.

כלומר לכיוון החלל החיצון.

איפה נמצאות הנשמות בוודאי לא על כדור הארץ אז בטח בחלל החיצון, כלומר אולי יש כוכב כזה של נשמות, זה נשמע הגיוני.

ולדון בכוכבים וגלי קול.

יש משהו מעבר בכל הדבר הזה שנקרא 'יום הזיכרון'?

קודם ראה כאן: בוא נשאל אחרת - צעירים מעל עשרים

ואחר כך, בנוסף, חוקות הגויים ומעשיהם זה בעיקרו בדבר שאין בו טעם וחשוד כעניין של עבודה זרה.

להלן ציטוט מקיף:

"האיסור הוא ללמוד מהגויים מנהגים שאין בהם תועלת, וכל סיבת קיומם מפני שהם מנהגים שנעשו לחוק של דת זרה או לשם פריצות ויוהרה (מהרי”ק פח; ב”י ורמ”א קעח, א).

גם מנהג גויים שאינו קשור לדת זרה או לפריצות, כל המחקה אותו מפני שהוא רוצה להידמות לגויים, עובר באיסור (ראו בהערה).[2]

אבל אם היה טעם למנהג הגויים מותר לעשותו, הואיל ואין עושים אותו מפני שהוא חוק גויים אלא מפני התועלת ההגיונית שעשויה לבוא ממנו.

... וכן מותר לעשות כל דבר שאנשים שעסקו ברפואה היו רגילים לעשות לשם רפואה, אף שהם נראים כמנהגים סגוליים שאין להם טעם, מכיוון שבפועל הם מועילים לדעת המרפאים (שבת סז, א; להלן כט, א).

כמו כן התירו לשרוף את כלי תשמישו של המלך שמת, אף שנהגו בכך הגויים, מפני שיש למנהג זה טעם – לבטא כבוד למלך שמת, שאין עוד אדם שראוי להשתמש בכליו (ע”ז יא, א).
 

כיוצא בזה התיר הריב”ש (קנח) לאבלים לצאת מביתם וללכת לבית הקברות בכל יום כמנהג הישמעאלים, הואיל ויש למנהג זה טעם, שעושים אותו לכבוד המת."

האם תלמידי רבי עקיבא גם כן לא מסתפרים ולא מתגלחים בספירת העומר? מעניין אם גם הם מונעים עצמם ממוזיקה שם בגן עדן.

עוד מעניין האם לנשמת הנפטר אכפת אם ישבת על כסא נמוך או לא בזמן השבעה. ובכלל מרתק לדעת האם נשמות הנפטרים מראים תמונות של קרוביהם החיים למי שבא לבקר אותם בפמליה של מעלה.

השאלה שלך היא הבל חרדי. פשוט תדמיין שכתוב בשו"ע שצריך לעמוד בצפירה, לכוון על הכרת הטוב למי שמסר נפשו בעבורך, ולשאול איך אתה הופך את עצמך למישהו שיפיץ אור וטוב בעולם כך שתצדיק את המוות של אחרים עבורך.

בסוף הצפירה תוסיף פרק תהילים לעילוי נשמתם, ואולי גם קטע לימוד וקדיש אם יש מניין.

באופן הזה תהיה כאותה האמא שבאה לבכות ולהתייחד עם בנה בדממה, ומוסיפה תפילת יזכור ואמירת השכבה בעבור נשמתו.

בדיוק בגלל שאני מכבד את זכרם אני חושב שחלק מהאלמנטים בטקסים הם זילותא לנפטרים.

אתה נשמע לי איש יודע ספר - איך אתה מסוגל להקביל בין שולחן ערוך למנהג לעמוד בצפירה?

פלא הוא בעיני

מונע חילול השם.

בצפירה אני עוצר.

ואני חושב שחובה לציין את היום הזה.

רק מעלה נקודה, שביחד עם הדברים המועילים שנתקנו ליום הזה נתקנו עוד המון דברים תמוהים.

גם מי שמוקיר את זכרם לא צריך ללכת אחרי כל גחמה ולהאמין בה.

אם מחר מישו יחליט שבצפירה צריך להניף בננה מקולפת - כולנו נעשה את זה?

ראשית, פספסת כנראה את מה שציטטתי כאן אין חובה להיות שטחיים - צעירים מעל עשרים

שנית, ובהמשך לציטוט שעכשיו קראת, אלה דברים שיש להם טעם מעצם זה שכך מקובל לבטא כבוד לנופלים, אך הם גם בעלי טעם מצד עצמם בדרך כלל.

זרי פרחים - זה המרבילה לאבן שאנחנו מניחים. במקום שהמדינה תביא אבן ענקית כדי להראות שכל חלל מקבל זיכרון, אז מביאים זר פרחים. היופי שבו וההוד שלו מביאים נחמה למשפחה, ויש בהם גם כדי לסמל תקווה.

מטח כבוד - חיפוש בגוגל העלה שכנראה זה קשור לפרקטיקה שהייתה נהוגה בעבר הלא-רחוק שלאחר הפסקת אש בין קרבות שבה אספו את החללים והפצועים אז היו יורים 3 פעמים כדי להצהיר שאספו את כולם (ושאפשר להמשיך להילחם).

כלומר מטח הכבוד מסמל שלאהשארנו אף אחד מאחור בשדה הקרב. דאגנו לכולם. 
 

שלישית, מנהגי אבלות בכלל הם דבר שמיעוטם נלמד מאיוב ורובם המוחלט מגיע מהחלטות שהתקבלו בקהילות השונות - קרי, אלה מנהגים חברתיים. מנהגי אבילות ספירת העומר אינם בכלל "כעין דאורייתא תקון" אלא הם תקנות חברתיות ממש כפשוטו. אלה דרכים לזכור ולהזכיר את ענייני הפער בין לימוד תורה לבין העובדה שלא ידעו לנהוג כבוד זה בזה, כידוע.

קיום מנהגי ימי הזיכרון אינם שונים, ויותר מזה הם שווים ממש, למנהגי אבילות ספירת העומר. אנחנו קוראים לזה "הלכה" רק כי רבותינו כתבו את זה בספרים, אבל מצד האמת זה לא "תורה" במובן הרגיל. זה רוח התורה, זה "דרכיה דרכי נועם", וזה בעיקר היה הדרך להפיץ נוהגים לאורך הדורות.

איך אפשר לא להשוות את העמידה בצפירה (ואת הכוונה שיש לשים בה) למנהגי אבילות שיש בשו"ע? אם קדושה הלכתית אתה מחפש, אזי גם מנהגי הספירה אינם עונים על ההגדרה - ואם קדושת המשמעות אתה מחפש אזי מה בין אבילות זו לאבילות זו?! 

הצפירה אינה בשבילם, הם לא צריכים אותנו. הצפירה זו הדרך היחידה שבה עם שלם, על כל חלקיו (חוץ מכמה אגואיסטים חרדים), עוצר ומתחבר למהלך של כולנו, שהנופלים הם שיא שלו. עם שלם, ציבו"ר - שכולל צדיקים, בינוניים ו(חסד לאברהם כותב שאין בארץ ישראל רשעים) כאלו שפחות מחוברים לרוחניות.

הנופלים ממשיכים מישיבה של מעלה, את אותו מהלך. ושוב, אותם שנמצאים במחיצה של ר' עקיבא וחבריו, לא צריכים אותנו. לא צריכים את המשניות שלנו, לא את הקדיש שלנו, לא את הצדקה שלנו ולא את הנרות שאנחנו מדליקים (אגב, אפרפו דברים שאין להם סיבה, לנר אין שום מקור אמיתי, אתה מדליק ביארצייט?). כל הערך של להגיד קדיש עליהם, של ללמוד משניות לעילוי נשמתם וכו' - זה אם ע"י זה אנחנו מתחברים לעילוי אחרי עילוי שלהם וממשיכים את דרכם.

כמובן, אנשים שיותר מתוקנים ברוחם, יתחברו לנופלים בדרכים המקובלות בישראל מדורות. אבל כיוון שהמהות כאן היא כללית, כלל ישראלית, אם היותר מתוקנים ברוחם לא מקולקלים בנפשם - הם מבינים שהכרחי להתחבר למוסרי הנפש על כלל ישראל (שזו מדריגה ראשונה ברוח הקודש כדברי הרמב"ם במורה), גם במדריגה הנפשית הפשוטה, שכל הציבו"ר מסוגל להשתייך אליה ועוצרים לשני רגעים, כשעם שלם עוצר.

מעניין.. אף פעם לא הבנתי את זה ככה.

אם תוכל להסביר יותר, אשמח.

כל הדברים האלה נועדו בשביל מי שכאן. שיזכור.

אין הכוונה לזכירה בעלמא. אלא זכירה במובן של להתחבר למהלך הישראלי הכללי. 

לתפיסתי, הנופלים מתענגים על זיו השכינה וזכותם ממשיכה לפעול להמשך גאולת ישראל. בבחינת "זכור לנו עקידת יצחק"

לא עבורם. אנחנו אומרים תהילים/משניות. עומדים בחוץ כדי

לכבד.  האם כל מטחי היריות, הפרחים, הצפירה, נחוצים

לנו באמת? זה לא דבר מה שהעתקנו מהגויים?

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

ההגדרה הראשונה שלך נשמעת מתאימה ל"התבוננות", שהיא בנחת, בתשומת לב לפרטים.

אבל בבהיה אין תשומת לב לפרטים, אין בחינה מדוקדקת, ואין נחת ומודעות. אלא הסתכלות לפרק זמן ממושך מהמקובל שמגיעה מתוך רגש חזק פתאומי שהתעורר ממה שעליו מסתכלים. מקווה שהצלחתי להבהיר יותר את כוונתי.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!