החוק אוסר ניגוח של רכב.

השוטרים יודעים טוב מאוד להשיג את מי שהם צריכים גם אחר כך ולא תוכ"ד מרדף.

למשטרה אין רשות לבצע מרדף בכל מצב. זה לא חלק מתפקדה

הוא לא נרצח ולא היד. ותפסיקו לבלבל במוח. אז מה אם ימר שי הוא - פורום צעירים מעל עשרים - פורומים - ערוץ 7 חדשות, פוליטיקה, תרבות, יהדות ועוד (inn.co.il)

כל אמצעי נגד אזרח, אא"כ יש נוהל מפורש שאוסר עליו.

ולכן, העובדה שבית המשפט המליץ "לאור דרכי הפעולה המסוכנות שננקטו" "לכלול בנוהל המשטרתי הוראה האוסרת במפורש" לא אומר שהוא חושב שבלעדי הוראה כזו מותר להם. ייתכן בהחלט שהוא סובר שהתברר שהתברר שזו נקודה שצריך לחדד לשוטרים במפורש, אחרי שהתברר שהם לא מבינים אותה בעצמם.

מרדף אחרי רכב בעבירת תנועה - עמיחי גולדבאום דיני תעבורה (zikuy.com)

שאין דרך אלטרנטיבית לעצור חשודים גם לאחר שהם נכנסו לדרך ללא מוצא (לבסיס בעל חצור, שם פגע בהם הרכב המשטרתי)?

[ע"פ סעיף 1 ג לנהלים].

גם לפני כן, לקיחת מספר זיהוי של הרכב הייתה פיתרון סביר ומתבקש בהתאם לנסיבות.

גם ניגוח רכב בנסיעה מהירהזה נראה יותר מסוכן מזריקת אבנים, אף שכמובן גם היא דבר מסוכן. (סעיף 1 ד).

ולפי עדות תושבת כוכב השחר, הנהיגה המשטרתית סיכנה נוסעים נוספים.

במקרה של איאד לפי הטענה הרשמית (אם אינני טועה) הם חשדו שהוא רוצה לשלוף נשק - והוא לא הבין אותם ולכן המשיך להתקדם. לכן לפי טענת המשטרה, הירי היה הגנתי ומבוסס על מידע מוטעה, ולכן תאונה מבצעית.

אני מאמין שהמציאות היתה דומה למה שמתואר. הם לא ירו בו סתם כי היה ערבי - יש שם המון ערבים. היתה סיבה שירו בו, והיא כנראה חשש. האם בוצע נוהל פתיחה באש כראוי? אינני יודע. אבל לא מדובר ברצח "סתם".

במקרה של אהוביה, ככל הידוע לנו:

1 נוהל מרדף שלא על פי הנהלים, וכנראה בוצע ניגוח לאחר שבית המשפט הורה למשטרה לאסור על שוטרי ימ"ר ש"י לבצע דברים כאלה - כלומר בוצעה פעולה לא חוקית מובהקת לאחר הוראת בית משפט להדגיש את אי חוקיותה.

2 הם לא איימו על השוטרים בשום דרך, ובנוכחות השוטרים, לא היתה להם דרך לאיים על אחרים - ולכן אין כאן שום מימד הגנתי

3 הם ברחו בכביש ללא מוצא שמוביל לבסיס צבאי, ולכן לא היה שום צורך לפגוע בהם כדי ללכוד אותם (גם אילו זה היה חוקי)

ועכשיו למינוח רצח:

רצח כולל גם רצח בשוגג, כלומר התנהלות לא אחראית שגורמת למותו של אדם שהחוק לא מחייב את מותו (גם אם חושבים שאולי הוא או חברים שלו זרקו אבנים, וגם אם הוא בורח משוטרים כדי שהם לא ירביצו לו שלא בצדק, כדרכם)

לעומת זאת פעולה שמטרתה להרוג אדם בצורה חוקית - הגנה עצמית, למשל - איננה רצח. הוצאה להורג דווקא היא הגדרה שכן מתאימה...

ולכן פעולה מיותרת ולא חוקית שגורמת למוות של אדם שאין דינו למות היא רצח

לעומת פעולה הגנתית של הריגה, שאיננה רצח

לא ברור לי מה מהדברים האלה מוטל בספק, ומעצבן אותי שאתה ממשיך לכתוב דברים כאלה

וכמובן, ההתנהלות של המשטרה בשני המקרים, כמו ביותר מדי מקרים אחרים, היא מחפירה בכל מובן.

משטרה שעוצרת אנשים באישון לילה, גוררת אותם בלי נעליים, וזורקת אותם מתחנת המשטרה לפנות בוקר - זה מסוכן לכולנו. גם לך. לפני שבועיים יוסף פליישמן, ולך תדע מי הבא בתור.

משטרה שחושדת בך שעברת על החוק ולכן נוהגת בפראות, כמעט מתנגשת ברכב לא מעורב, ואחר כך הופכת את הרכב שהיא חושדת בו - זה מסוכן לכולנו, גם לך. כי אתה יכול להיות ברכב הלא מעורב, או אפילו ברכב החשוד בטעות.

משטרה שנכנסת לבתים בלי צו, נותנת מכות לאנשים שאינם חשודים בשום פשע, ולא נוהגת באנושיות  - זה מסוכן לכולנו, גם לך. כי אולי תגבה ממישהו 3 שקלים יותר מהמחיר ממישהו, ואז שוטרים יעירו את ילדיך באישון לילה כדי לתפוס את הפושע.

משטרה שמטייחת עוולות של עצמה, זה אומר שגם אין שום הרתעה על המשטרה מלפעול בצורה עבריינית, לרצוח ולתת מכות. וזה מסוכן מאד לכולנו.

עבור הרבה אנשים, הסיכון להיפגע בידי עבריין אקראי הוא קטן יותר מהסיכון להיפגע ממשטרה עבריינית - או לפחות, זאת התחושה שלהם.

בנוסף לזה, פגיעה בידי שוטר שהמשטרה לא תפעל נגדו, היא מסוכנת פי כמה מאשר פגיעה בידי עבריין שהמשטרה תפעל נגדו.

וזה גם אם ההתמקדות באנשים הלא-נכונים לא היתה מסיטה את תשומת הלב של המשטרה, ולא היתה פוגעת באמון הציבור במשטרה, ולא היתה פוגעת באמינות של בקשת צוי הרחקה ומעצר.

אני גם רוצה מערכת אכיפה חזקה שתאכוף את הדין על מי שנהג בפראות; אבל אני רוצה שהמערכת תהיה ישרה, ותדע להודות בטעויות. שתאכוף בצורה מידתית והגיונית. והפחד של אנשים יהיה מלעבור על החוק ולא מלפגוש שוטר עבריין. העבריינים ידעו לזהות בדיוק מתי השוטר אלים; האזרח התמים יצטרך לברוח כל פעם שהוא רואה שוטר. ככה אתה רוצה שהחיים במדינה ייראו?

ואחרי כל זה, ההחלטה שלך לגבות רצח (זה המינוח המשפטי) שבוצע בידי המשטרה כלפי אנשים שאין שום ראיות לאשמה שלהם, כדי להפחיד אנשים, היא בעיני התנהגות מאד לא ראויה. אדישות לסבל ולמוות של חפים מפשע בשם מדינת משטרה שלדעתך תגן עליך.

ומשטרה שעושה את כל זה.

אבל את השכן הרוצח שיחררה לחופשי - 

פשוט מוכיחה את צדקת הטענות נגדה.

הסיפור הטאגי הזה הוא הראיה כי גדולה לכל מה שמטיחים בה בימים האחרונים:

בפושעים היא לא מתעסקת. על אזרחים היא לא מגינה.

אבל היא לא אשמה, מה לעשות, יש לה עיסוק דחוף יותר.. לרדוף נערי גבעות (ומתנחלים, ודוסים, וחרדים, וימניים, ו....)

מצד שני - צעירים מעל עשרים

זה גם המינוח המשפטי, גם המינוח ההלכתי

וגם ההתבטאות המקובלת לגבי זה היא רצח. כל אלה שלא מוכנים לקרוא לזה רצח, מדובר בחוסר ידיעה או בכיבוס מילים.

**אבל מודה על האמת, כתגובה למי שהגבת לו, הטענה "הם לא התכוונו לרצוח" היא תגובה בהחלט נכונה בהקשר.

מצד שני אני מניח שגם הוא לא חושב שהם רצחו אותו כדי שהשופט לא יוכל לשחרר אותו. האמון של השוטרים בחיפוי של מח"ש הוא לא כל כך גבוה

נניח שזה היה כמו שאתה רוצה, והשכן ההוא היה יותר מתוחכם - הוא היה צריך בסך הכל לפנצ'ר את הרכב של עצמו ולהתלונן למשטרה, שהיתה באה, נותנת מכות לכולם ועוצרת את כולם בלי הגבלת זמן.

זה לא הרבה יותר טוב.

ואני מתאר לך מה היא ההתנהגות האלימה של המשטרה.

אם הם היו נענים לקריאות השוטרים (ושוב, נניח שאכן היתה קריאה של השוטרים וכו'), הם היו מקבלים מכות רצח, כמו שמתואר במגוון עדויות.

אתה מספר לעצמך שהמשטרה נהגה כראוי ולכן לא מתעניין בעדויות המטורפות שרצות באינטרנט, אבל אני כן התעניינתי השבוע ושמעתי מגוון סיפורים מסמרי שער על אלימות חסרת פרופורציות, התנהגות לא חוקית, אנשים שנשלחים לאשפוז אחרי מעצר במקרה הטוב, ולא נשלחים לאשפוז כשהם צריכים אותו במקרה הרע.

ותרשה לי לנחש שאתה לא גר בשומרון

גם אני אזרחית כאן, וגם אני רוצה משטרה חזקה כי כך צריך.

אני כלכך רוצה משטרה חזקה שתהיה הכתובת אליה אוכל לפנות אם יזרקו עלי בקתבים בדרך, סלעים, אם יחסמו אותי רכבים ערביים ואם יזרקו עלי אבנים כשבסה"כ אני רוצה ללכת בטבע ליד הישוב במקום שמוגדר כאדמות מדינה.

אבל כשקורה דבר כזה ואנחנו קוראים למשטרה, לא רק שהיא לא באה ואומרת שבכלל אנחנו איזור שנחשב תחום צבאי (אני אישית התקשרתי כמה פעמים וזה מה שאמרו לי) אלא לאחר שאנחנו מנסים להגן על עצמנו כי אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו עד שיקרה אסון ח"ו (וגם אז לא)- המשטרה מעיזה דווקא אז להגיע ולעצור באלימות "פושעים" שכל פשעם עלי אדמות היה שרצו להשאר בחיים ונקטו פעולה עצמאית בשביל זה. אז פתאום אנחנו כן הטריטוריה של המשטרה. ורק אז. לא מתי שאנחנו מתחננים לאכיפה בכבישים שהערבים נוסעים כמו מטורפים ומסכנים אותנו, לא כששודדים לנו את הרכב ומותירים אנשים זרוקים באמצע דרך עוינת, לא כשזורקים עלינו סלעים שמסוגלות להרוג (ראו ערך אסתר הורגן הי"ד).

הבעיה שלי היא לא שהמשטרה אלימה, אלה שהיא חלשה. שהיא מפחדת להגן עלינו. מפחיד אותי שבמדינת היהודים היהודי שוב מוצא את עצמו מאויים וחלש ומוכה- והמשטרה שמונתה לתפקיד החשוב של שמירה עלינו האזרחים- מפחדת, משקשקת לאיים על הפושעים.

נכחתי בכמה אירועים בטחוניים שקרו בסביבה שלנו, שבהם קרה גם שנערים נאלצו לזרוק אבנים כדי להגן על עצמם. מעולם לא ראיתי סיטואציה הפוכה. לא אמרתי שהיא לא קרתה, אני רק יודעת שהאירועים שעליהם אני מדברת היו מארב מתוכנן היטב עם מצלמות של אספסוף ערבי, שהמתינו ליהודים שבסה"כ טיילו באזור מותר, וקפצו עליהם בזריקות אבנים ואלות. הנערים נבהלו וברחו, ותצפיתנית של הצבא שראתה הכל לא שלחה עזרה. בשלב מסויים כשהבינו שהם חייבים להגן על עצמם התחילו לזרוק גם כן אבנים, ובדיוק לשלב הזה חיכו המצלמות. מתי נזכרה המשטרה להגיע? ברגע שהחלו להגן על עצמם, למרות שהם ועוד כמה עדי ראיה התקשרו וביקשו עזרה...בארוע הזה נפצעו כמה מהנערים, אבל כמובן נעצרו על "פעולת לאומנית עוינת". 

בעיני זה בדיוק הבעיה שלנו.

הכניסו גדרים של להט"ב וקבלת האחר- ואנחנו משקשקים וזורמים עם זה, גם כשיהודית והכי מוסרית אנחנו יודעים כמה האמת איתנו

הרגילו אותנו בשיח של 2 מדינות ל2 עמים- וכבר כל ילד יודע שהפלשתינים הם עם ואנחנו כבשנו אותו, וגם שם אנחנו לא מעיזים לדבר על ריבונות מלאה כי בעצם- אין עם פלשתיני. וגם מי שחושב כמוני בכנסת אומר את זה בקול ענות חלושה.. או שלא אומר ומעדיף לצבור הצלחות כלכליות או קורונאיות כדי שיתאים את עצמו לשיח שהשתילו פה

ועכשיו כופים אותנו לחשוב שלא מוצדק לזרוק אבן או להגיב בפעולה תוקפנית על איום בטחוני. אם אתה יהודי מאמין, אתה יודע כמוני ש"הבא להורגך השכם להורגו". ואם אתה מכיר נביא אתה זוכר שכל המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים.

אני גרה ביהודה ושומרון. אני יודעת מה קורה איפה שאני נמצאת. מעולם לא הייתי מוגדרת כנוער גבעות, אבל אני מכירה את הנוער היקר הזה. כי הוא באמת ראוי להוקרה מכולנו. צעירים שכשהחברים שלהם מסתובבים בעולם של בילויים נוסח 2020, הם יושבים בגשם על גבעה בתוך פחון בלי גג, בלי נשק ובלי עזרת משטרה וכיום בלי תמיכה ציבורית, שומרים עם איזה פנס בלילה שלא יפלשו לשטח בדואים, שאם יפלשו אף אחד לא יבוא לעזור להם, רק משום שהם פועלים אחרי עידן חנן פורת, שעשה בדיוק כמוהם. אבל כולם היו איתו וגיבו אותו. ומתוך כך גם הצבא והממשלה נאלצו לכופף את הראש בפני ציבור שלם שעומד מאחורי פעולות עיקשות וחשובות של הצלת שטחים חשובים של א"י. 

במקום התמיכה של אז הגיע ניכור ופירוד הגדרתי מכוון מהם. כאילו אם ניחשב כמשענת שלהם נפגע אנחנו, הבורגנים שלא נאה להם להעריך מעשים יקרים ומתמסרים של נוער יקר שקורא תיגר על האדישות שהתפשטה פה, על מי שהאידיאלים אבדו לו.

אז אם אף אחד לא מגן עליהם, והם ישתמשו בכמה אבנים כדי להבריח אויבים, אין לי שום בעיה ואני אמשיך להוקיר אותם.

ומקוה שאנשים למדו את הלקח ומסוגלים לומר כמו הרב פנדל "אנחנו נוער גבעות".

אם אנחנו איתם, כולל כל אישי הציבור שהעדיפו להשתפן עד היום, כולל כל רבני הציונות הדתית וכל הת"ח שהצמיח העולם התורני לאומי, אז יוצא שכמות כלכך גדולה של עמ"י איתם, וכך הם לא יאלצו לנקוט בפעולות שנויות במחלוקת בעצמם, ואולי הם אפילו יקבלו לגיטימציה בסדר גודל לאומי ורחב יותר

ובכלל לא רק שאין דבר כזה להרוג ערבי כי אולי הוא יהיה מחבל, אלא שיש להם איזו זכות להתישב בארץ בגלל שהם מקיימים ברית מילה (מי שמקיים, לא זוכרת בדיוק איפה זה מובא)

אבל רק מביאה לתשומת לב את העובדה שכמי שנמצאת לדוג' רחוק מאזורי התיישבות מסויימים, מסתבר שאשמע על מאורעות ברוח תקשורתית ואגיב בהטיה לחובה לצד נוער הגבעות. כך גם הגבתי הרבה עד שהבנתי שמנגד אחרים שומעים על אירועים באזור שלי, שאני וקרובים אחרים נכחנו בהם, ומכריעים לכף חובה את הצד היהודי.... אז אי אפשר להחליט באופן גורף שכל אירוע שאשמע עליו- היהודים זכאים.. אבל כן ברור שאם יש להם איזה אג'נדה להביא את הדברים בצורה הזו לאוזני הציבור, אין סיבה שהסיפור שאני שומעת עכשיו מכלי תקשורתי לא זהה לאחר שאני מכירה.. 

וברור שקרו דברים בעייתיים עם נערים כאלו, אבל מה שאני שואלת הוא כמה יכולנו למנוע אותם אם היינו נותנים להם גב ולא זורקים אותם ככאלה שלא ראויים לתמיכה ממנו?

מה שקורה מול המשטרה מאוד בעייתי אבל גם מובן- מי שהמשטרה הוכיחה לו פעם אחר פעם שהיא רואה בו כאחרון בשרשרת המזון וכמי שמותר לנהוג בו בברוטליות מדהימה- מאבד אמון במשטרה. 

שוב- הנוער הזה פועל לפעמים באופן עצמאי ובעייתי, והיחס למשטרה לא ראוי להצדקה. אבל כן להבנה וגם להצבת סימן שאלה- מה אנחנו עושים מכאן כציבור כדי שהאמון במדינה על מחלקותיה יחזור? ניסו להפריד אותם מהציבור ע"י הסרת הלגיטימציה מהם.. כמובן שזה רק חולל את הבעיה והחריף אותה. אז אולי הדרך ההפוכה- לאמץ אותם ולתת להם גב 

תעזור יותר

במניעת פשעים.

אותו ימ"ר ש"י מזניח פשיעה לאומנית ערבית, מזניח תיקי אונס, ומזניח הברחות נשק.

כדי להילחם בפשיעה צריך משטרה חזקה אבל עם יעדים ערכיים ובקרה חיצונית חזקה.

אבל אם מח"ש לא מתפקדת כמו שצריך, אז קשיש אומר בחקירת משטרה שבן משפחה הוציא מחשבונו סכומי כסף גדולים שלא בהסכמתו (הקשיש הקליט), והחוקר כותב בפרוטוקול שהוא אמר שהוא הסכים, והתיק נגד החוקר נסגר. כך לא מטפלים בפשיעה.

כאשר מדווח למשטרה על אישה במצוקה פיזית ונפשית, שיש חשש שהיא עומדת להתאבד, והשוטר שנשלח אליה מנצל אותה במקום לעזור לה (שיחת טלפון מוקלטת), והתיק מסתיים בחצי שנת עבודות שירות, כי זה מה שהתביעה ביקשה, זה לא מסייע להיאבק בפשיעה.

כאשר שוטרים מעלילים עלילות על קרבנות אלימות משטרתית [יש מקרים שהקרבנות נצלו מעונש בזכות תיעוד, מן הסתם יש הרבה ששלמו מחיר כבד על ההעזה שלהם להתלונן], זו לא הדרך להיאבק בפשיעה.

תחשוב על המקרה של יוסף פליישמן, אדם חף מפשע לחלוטין, שסבל מאוד כתוצאה מהתנהלות משטרתית איומה. האם אותם שוטרים מתנהלים ברגישות ובעדינות בימים רגילים, ורק באותו יום הם נהגו באכזריות?

מן הסתם, לא כל יום הם מגיעים לשיאים כאלה של אטימות, אבל גם אם מדי פעם הם נוהגים בחצי מהאכזריות הזו, זה גרוע מאוד.

ייתכן שאם יוסף פליישמן עצמו הצליח להגיע ממגרש הרוסים לביתו במאה שערים בכוחות עצמו, לא היינו שומעים גם על המקרה הזה.

אני בוחרת 2.

במשמעות 2: "האיש שבחדר ישב ברישול, בוהה ניכחו, וניכר שמחשבותיו בל עמנו"

במשמעות שונה: "האיש היה לבוש באופן כל-כך משונה! לא הצלחתי שלא לבהות בו, על אף חוסר הנימוס"

כלומר, זה לא בדיוק להסתכל בדבקות ובעניין, זה להסתכל בהשתוממות \ בפליאה \ בהערצה (תלוי בהקשר, יכול להיות גם רגש שלילי של דחיה), הרבה פעמים בניגוד לשיקול הדעת שלא מופעל באותם רגעים.

אבל היא בשימוש)

שהתכוונתי להכניס את המשמעות שהצגת באפשרות 1.

כלומר, החלוקה בעיני היתה בין יחס פעיל למראה, לבין מעבר שלו על פני התודעה.

תוכלי לחדד את ההבחנה הנוספת שאת מציגה? אשמח.

(באתי להצביע 2, אבל בעקבות ההודעה שלך חשבתי שאולי לבהות זה בעצם 'להסתכל בנקודה מסויימת בקיפאון, בלי לזוז או להזיז את המבט'. ככה זה תופס את שתי המשמעויות - גם לבהות באוויר, וגם לבהות במישהו מפתיע או מטיל אימה וכדומה)

מה שמתאים למילה 1 שתיארת זה "התבוננות".

"לבהות" זה להסתכל מבלי להתמקד מנטלית בשום נקודה באופן ספציפי. שים לב, העיניים לא מתרוצצות אלא כן "נמצאות" באיזו נקודה אבל המוח לא ממש מסתכל על הנקודה עליה העיניים נחות. מה שאתה עושה עם עיני הבשר שלך בזמן כשאתה חולם בהקיץ זה נקרא "לבהות".

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

שהכל מותר להם?

אגב, מציאות בלי גבולות בכלל - היא מציאות מאוד אבודה. יש היום שיטת חינוך (או יותר מדוייק: חוסר חינוך) שמנסים שילד לא ישמע אף פעם 'לא', אף פעם לא ידברו אליו בתקיפות, אף פעם לא יציבו גבול. אז מאבטחים את כל השקעים בבית, נועלים את האסלה וכו'. והנה מתברר שילדים שגדלו כך, אינם יותר בריאים בנפשם - אלא פשוט לא מסוגלים להתנהל בעולם.

אחרי שמקבלים שהמציאות היא כזו שבה "בוקר ויודע ד' - גבולות חלק הקב"ה בעולמו..." (רש"י פרשת קורח), יש הזדמנות להעמיק בהבנה למה דבר ד' הוא "לטוב לנו לחיותנו כל הימים".

זה סתם אשליה שהגשמת החלום שלך תשמח אותך...  זה לא קורה אף פעם.

כשמגיעים לשם לא מרגישים וואו כמו שדמיינת, חוזרים למציאות עצובים ומחפשים חלום חדש... זה לופ של ריקנות שלא נגמר.

אם נשארו "חלומות"? כן, אבל הבנתי שזה סתם חרטא.. לא צריך לשתות את כל הים כדי להבין שהוא מלוח

תסמוך על הקב"ה שיש סיבה טובה שהוא לא מסכים לך.

אנחנו רוצים להניח שכולם רוצים רק טוב, אבל היו כבר מקרים גם כאן בפורום וגם בכלל בעולם.

אל תיתן שפכטל בלי מילה טובה לפני זה. כי אתה גם לא יודע מי אני, נכון??

מי שלא גבר

זה ששניכם גברים לא עוזר. גם גברים ניצלו ניקים בכל מיני צורות.

נכון לכולם בין אם ניק מוכר או לא,

וגם לא בהכרח מי שמציג את עצמו כגבר הוא גבר והפוך. (רוב האנשים בסדר ורוב ההצגות בסדר, אבל זהירות מומלצת תמיד)

שה' לא רוצה שתרגיש ככה.

אתה צריך לברר על מה יושבים הרגשות הקשים האלה, לפעמים אנחנו בטוחים ואוחזים בסיבה מסויימת לכאבים שלנו בזמן שהסיבה היא בכלל אחרת.

התורה והאמונה כשלעצמם הם שיא החופש החיבור והשמחה, כנראה שמשהו במפגש שלך איתם נעשה בצורה לא נכונה, שלא מתאימה למהלך הנפש שלך.

התיקון הוא להסכים להפגש עם הפחדים והמקומות הקשים והכואבים שלך ולעבור בהם תהליך של ריפוי. ואולי בדרך גם תתן לעצמך לפרוץ גבולות שגדלת איתם כחלק מהתהליך, אבל התיקון הוא במפגש שלך עם עצמך. לא במעשים מסויימים או בחוץ.

קוראים לזה "צידוק הדין". אתה לא מבין, אתה לא מסכים, אתה לא מקבל - אבל אתה מאמין. במה? בכך שאם אלוהים אומר לך שזה רע, אז זה רע. הוא קבע שאסור, אז אני מקבל את פסק הדין שלו. אני מאמין לו, לאלוהים.
 

ייתכן וזה יוביל אותך לשאלות אחרות על עצמותה של האמונה, ואז במצב כזה צריך ללכת ללמוד על זה. אם זה המצב, הייתי ממליץ בחום לא נורמלי על הספר "המצוי הראשון" של הרב מיכאל אברהם. ואפשר לשלב עם למידה מתוך האתר של מכון ידעיה.

לפגוש אותה כמה פעמים

ולקרוא את הספרים שלה

וגם במציאות היא אישה חכמה מאוד

מה הכוונה דלוקה?

זה משפט מאוד מוזר. במחילה מכבודך.

ואני אוהבת את הספרים שלה.

אבל בואו תדונו לכף זכות. אתם כנראה לא מכירים את הדמות הזו, אבל אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה.

מוזמנים לנסות.

איפה האנרגיות? האור בעיניים? התקווה שמשפריצה על המקלדת כשמדברים על הספרים ועל הגילוי של חיה הרצברג..

הייתם נשמעים לי אדישים מידי.

ניסיתי להבין: אולי רק צעדתם ליד האור, אבל פנימה - לא זכיתם להיכנס?

במילים מתלהבות בדרך כלל

אישה חכמה מאוד

אני חולקת עליה בחלק מהדברים

אבל בחלק אחר אני בהחלט לוקחת ולומדת

לחיה הרצבגר יש ספרים באמת טובים. ספר טוב באמת יכול לעזור לאנשים לעבור תהליכים.

ההגדרה שכתבת : "אפשר לומר שהרבה מאוד אנשים גילו את עצמם מחדש בספרים שלה. צומת הדרורים למשל...

היא דמות, מישהו שהביא גילוי לעולם. לכן כתבתי 'דלוקה'. כי באמת הרבה אנשים מרגישים שהספרים שלה חוללו בנפשם שינוי פנימי עמוק..

כמובן שזה לא בקטע האישי, אלא בעיקר בדרך שלה, בגילוי שלה."

נכונה שבעתיים על סופר אחר, שהיה פעיל מאוד במשך קרוב לשלושה עשורים במגזר החרדי וגם בציבור הדתי לאומי, קראו בשריקה את ספריו ורבים יכולים להגיד שספריו עזרו להם לגלות דברים.  את הסוף אנחנו יודעים...

חלילה איני חושד בחיה הרצברג בשום דבר כזה. אבל, כן ממליץ מאוד לא לעבור את הקו הדק, שבין הערכה לסופר/זמר/מרצה/מורה/כוכב משהו/אחר - לבין הערצה שעלולה לטשטש גבולות בריאים. זה נכון על כל דמות ונכון שבעתיים, דווקא על דמות שגורמת לאדם לעבור תהליכים רגשיים.

אפילו על תלמיד חכם, שכן מופיעים במקורותינו ביטויים של 'דביקות' ו'התבטלות' - צריך זהירות.

אין בעיה אם יש אור בעינים, כל עוד נשאר מאחוריהם שכל ביקורתי...

אבל אני לא הטיפוס המתלהב, שיקפוץ עליה ברוב התרגשות או משהו😅

זה עורר בכם געגוע לשבת על איזה סלע ולספר ליוחאי את מה שעובר עליכם, או שלא כל כך נכנסתם לאווירה ולסיפור?