א. הם בני אדם כמוני וכמוך, יודע?

מכירה, לא אישית, אבל מכלי שני, את שני הנערים. הם ודאי עבריינים וכל מה שהם עשו היה פשע גמור, עם זה אני מסכימה, אבל מכאן ועד להגיד שהם שתקו ונתנו לחבר שלהם לדמם למוות "כדי לא לשתף פעולה עם המשטרה"? שטויות.

ב. אני הבנתי שהם קיוו מאד שהוא ברח. וכנראה הייתה להם סיבה לחשוב ולהאמין ככה,

ברור לי שאם היה להם שמץ של מחשבה שהוא אולי באמת לכוד שם, פצוע, הם היו עושים הכל כדי להציל אותו.

זה לא הרבה יותר טוב

הם היו שלישייה של נערים עבריינים, ברחו מהמשטרה, נתפסו שניים שלא רצו להסגיר את חבר שלהם.

אם שניהם לא נפגעו כלל והיו במצב תקין, כנראה לרגע לא עלה להם לראש שייתכן שקרה משהו מחריד בהרבה כתוצאה מהתאונה הזו. אז הם איפשרו לחבר שלהם לברוח.

כנראה שגם הם יימצאו בסוף אשמים במותו, בעקיפין, אבל מכאן ועד להגיד ש"שתקו ולא סיפרו לאף אחד שיש פצוע נוסף, ולא היה אכפת להם שחברם ימות - העיקר לא לשתף פעולה עם כוחות הרשע של המדינה הציונית"- יש עוד דרך ארוכה.

אולם כמו שכתבת, עדיין עוזר לנו להבין שהם עבריינים ותו לא.

גם אני לא אוהבת את זה שמגינים עליהם, בתכלס רק כי הם משלנו, והופכים אותם לשיות תמימות ואומללות בסיפור.

מה הופך אותם לעבריינים?

1 למה זריקת האבנים היא עובדה שלא ניתנת לסתירה?

2 לפי עדות החובש הם היו בהלם. אולי נהג האמבולנס חשב אחרת, אולי מצבם השתפר. אבל למה צריך לשאול בטלפון כמה אנשים היו ברכב, אם אתה נמצא ליד הרכב ויכול פשוט לעשות סריקה?

ועכשיו השאלה מה שקר, מה פרשנות לא נכונה, מה טעות, ומה אמת

1. כבר שמעתי כמה עיתונאים אומרים זאת, כולל דתיים/מתנחלים/ימניים. אני לא יודע מה הראיות שלהם, אבל הם ידועים כעיתונאים אמינים במשך שנים רבות. אני מניח שבהמשך נשמע יותר.

2. אני לא יודע מה היו התנאים בשטח, אבל בוודאי שבסריקה רגילה לא היו רואים אותו - עובדה שבאמת במשך זמן רב אף אחד לא שם לב אליו. חובשים לא אמורים לעשות סריקות מיוחדות, הם לא יחידת חילוץ ולא מכבי אש.

הנערים היו פצועים ובקושי עם הכרה (שמעת את הראיון עם אילוז?).

אין ראיה שהם זרקו אבנים. 

לך שחק אותה "נאור" במקום אחר.

מיד לאחר התאונה. זה ממש לא נקרא "בקושי עם הכרה".

רשעות וטיפשות זה להגן על עבריינים, בלי להבין שככה מעודדים עבריינים נוספים. כי אם הם גיבורים גדולים, אז יבואו עוד חבר'ה שירצו להיות גיבורים ולעבור על החוק.

https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=109314584420883&id=106369158048759&__cft__[0]=AZXsSvmnM5OKqZ_pllGA6jojNZe88wYHY4f13xXWxG-eMlcZ6CHMksfrXZNLZLc7teKFYwcrzeXK5Nms9Jhav020QJXNRPI7q8bZbcAsxkd5eSE7vgA3MQWVsdr2dEOdEb63-nRDbGQ6m2fVLlorYkk8DP-gyF76-BPtsPUcMncXLQ&__tn__=%2CO%2CP-R

גם עבורך ידידי הנאור @פשוט אני..

היו שמועות כאלה. בשום שלב לא ראיתי שהם, או עורך דינם טענו את זה, ואלחנן גרונר הדגיש, כבר די בהתחלה, שזה סתם שמועות.

אם אני שופט נטו לפי הסרטון של אריה שיף - ירייה אחת לראש, ועוד ירייה כשהרכב בורח - זה ממש לא נראה כמו משהו שמדינה אמורה להרשות, גם אם גנבו לך את הרכב. אז מבחינת החוק, אריה שיף בעיני אמור להשפט כמישהו שהרג אדם במזיד. כמובן ניתן להתחשב בנסיבות מקלות בשלב העונש, אבל מבחינת העבירה - ממש בעייתי.

*נכון, יש גם נושא של בטיחות, וגויים שבאו על עסקי תבן וקש, ואולי גם החוק מכיר בזה. כתבתי בהנחה שלא

(בעצם זאת אותה מחלוקת - האם יש גבול לאלימות שמותר להפעיל כלפי מפירי חוק)

הרי לא ייתכן שכל אדם ששיקר/העתיק שיעורי בית/ביטל תורה מותר להרוג אותו

החובש מתלונן על כך שיש לחשודים אזיקים.

ובכן, וול, המשטרה אוזקת חשודים, במיוחד כאלה שניסו לברוח ממנה. זה חדש למישהו? פוגע בזכותם הבסיסית של החשודים לברוח שוב?

החובש טוען שאי אפשר לקחת מדדים לאדם עם אזיקים. מותק, הייתי נהג אמבולנס במשך שנתיים, וטיפלתי בכמה פעמים באנשים אזוקים (אם בגלל שהם נאזקו בשטח, ואם בגלל שהזמינו אותנו לבוא לפנות אסירים לבית חולים) - אף פעם לא הייתה לי בעיה לקחת מדדים בגלל האזיקים. יש אנשים שמאושפזים ימים ארוכים בבית חולים כשהם אזוקים בכל גפיהם.

החובש אומר שהוא רואה מספר פצועים, ורק על אחד מהם הוא אומר שיש לו פגיעת ראש. איך הוא אבחן שיש לו פגיעת ראש? כי הוא היה מבולבל. לא בגלל שהוא ראה בתכלס פגיעה, אלא רק לפי הבלבול.

נכון שיש אנשים שנפגעים בראשם ולא ניתן לראות זאת ללא מכשירי הדמייה, אבל ה-מ-ו-ן פצועים של תאונות דרכים סובלים מבלבול אחרי התאונה (גם לי זה קרה אחרי שעברתי תאונה וכתבתי על כך בפורום), וזה כלל לא ראיה לפגיעת ראש. בכל מקרה, גם הוא אומר ששאר הפצועים היו במצב טוב יותר.

את אהוביה הוא כלל לא ראה, כלומר כמו שאמרתי קודם - תנאי השטח כנראה לא היו מיטביים, ואף אחד מהשוטרים/חובשים לא "שכח" אותו בכוונה. היחידים שידעו על קיומו והיו יכולים לגרום לכולם לחפש אותו, הם חבריו העבריינים. בניגוד לטענות שלהם שהם התריעו על כך שנעלם להם חבר, הראיון שהבאת מוכיח שהם שקרנים והם האחראיים למותו של חברם.

בכל הזמן הזה - החברים עדיין לא אמרו לחובש, אפילו לפי עדותו, שיש עוד נער שנפצע/ברח. במשך כמה פעמים הוא אומר את זה - אף אחד מהם לא דיבר על חבר נוסף שנשכח מאחור. 

החובש מתלונן על כך שהשוטרים לא עזרו לו להרים פצוע על האלונקה. באמת לא בסדר, אבל יש לזכור שמדובר בפצועים קל ולכן עיכוב של חצי דקה (לפי עדות החובש) לא גרם לשום נזק בפועל. 

הוא לא אמר את מה שאתה כתבת, כאילו הם היו "בקושי עם הכרה".

הריאיון הזה רק מחזק את כל מה שאבישי גרינצייג כתב, בטח לא ההפך.

התנהגות השוטרים בשטח הייתה לא בסדר בכך שהם לא עזרו להרים פצוע על האלונקה, אבל בפועל זה לא גרם לשום נזק, ובטח שזה לא הופך אותם לאחראים על מותו של אהוביה.

ניסיתי לשים את הידיים מאחורי הגוף בתנוחה של ידיים אזוקות, וממש לא נראה לי שאפשר להשחיל מד לחץ דם בין הזרוע לגוף.

החובש דיבר על אזיקים מאחורה, לא מקדימה.

איך בדיוק היו האזיקים.

אבל לעניין ההתנהלות של השוטרים, זה לא כ"כ משנה.

בסופו של דבר, החובש לא הצליח, בין אם זה טעות שלו, שהוא לא ניסה את התנוחה המתאימה, ובין אם זה בגלל שהם היו אזוקים חזק, או מסיבה אחרת.

במצב שנוצר, כדי לקחת מדדים, היה צריך להוריד אזיקים, והם לא הסכימו.

[ולגבי פגיעת הראש, מלבד שהוא ראה בלבול, הוא גם ראה פציעה חיצונית שאותה הוא חיטא, שאמנם לא מחייבת פגיעה פנימית, אבל מלמדת שהראש קיבל מכה].

אלא אם כן יש משהו ממש מיוחד שגורם לו להיות פצוע בדרגה קשה יותר, אבל זה לא המצב הרגיל.

למשל באירועים עם הרבה נפגעים, את המהלכים מפנים אחרונים מזירת האירוע.

לפי עדות הבלש - שניים "אבל הם נראו מסוחררים. בקושי הצליחו לזוז קדימה.".

והשניים האחרים -  "ישבו שם, במושב האחורי, שני צעירים. הם היו בהלם. נשענו אחד על השני. אזקתי אותם אחד לשני. הם רק אמרו 'מד"א, מד"א, תזמינו מד"א'.

... לפי המצב שלהם, אני לא יודע להגיד אם הם ראו את שני אלה שיצאו, ואם הם בכלל הבינו מה קרה קודם."

א. עוד לפני המרדף, הם עקפו מחסום משטרתי בנהיגת זיגזג.

ב. הנהג של הרכב, אמר בחקירתו שאהוביה עצמו היה הנהג, כדי לנקות את עצמו מחשד. ממש מלח הארץ.

ונניח שהמשטרה במקום להודות באמת, הייתה טוענת שהרכב שלך התהפך בגלל איבוד שליטה.

והייתה לך אפשרות להכחיש שאתה היית הנהג, בלי לסכן אדם אחר בכניסה לכלא, היית עושה את זה?

מאשימים אותך באשמה שקרית, אבל אם תודה בעובדות האמיתיות, זה יסייע להפליל אותך.

[אגב, לטענת אחד מעורכי הדין הבכירים בישראל, כשהוא מייצג חפים מפשע הוא משתמש בשקרים לא פחות מאשר כשהוא מייצג אשמים].

שהרכב התהפך בגלל איבוד שליטה שנבע מצורת הנהיגה.

זה שקר, הרכב התהפך בגלל שהרכב המשטרתי פגע בו.

נופלת עליו, והוא עלול לשבת עליה שנים בכלא.

הנהג הנוגח אשם בתאונה.

הנהיגה בלי רישיון, זו אכן אשמה, אבל הרבה פחות חמורה מניגוח מכוון של רכב.

לגבי נהיגה פרועה, בינתיים הראיה היחידה שראיתי לזה, היא טענת המשטרה, שבוודאי שיקרה בדברים מהותיים אחרים לגבי האירוע, אז אין סיבה להאמין לה, ועדיין זה פחות חמור ומסוכן מניגוח מכוון של רכב בנסיעה מהירה.

שכל הערבים מחבלים וכל החרידים זורקים אבנים על חיילים/רכבים בשבת/אישה לא צנועה.

כמו שאני גר בבני ברק 3 שנים עם 0 זריקות אבנים לרבות מקרים בהם רכב חצה כביש ראשי בעיר ופשוט נתנו לו לעבור

וכמו שעבדתי בתחנת דלק והעובדים הערבים תמיד החליפו אותי במשמרות בזמן תפילה וחג (וכמובן שההפך) 

כך המופרעים הללו מייצגים את עצמם בלבד

(והכל בהנחה שמה שאתה משתף אמין בכלל)

שצריך להרחיק ילדים מנוער גבעות או לערב את הרווחה. נראה שאתה משליך חבורה קטנה של מופרעים על ציבור שלם

סביר להניח שהבנים האלו עשו טעויות איומות. סביר גם להניח שהמשטרה עשתה טעויות איומות. סביר גם להניח שאבישי גרינצייג הוא סוג של עיתונאי מטעם, שכל מה שהוא מחפש זה את מה שתואם לסדר היום שאותו הוא משרת.
שום דבר לא יסייע לנערים האלו לתקן טעויות אם כל היחס שהם זוכים לו זו התנפלות נקמנית ולועגת. משפילים אותם, עושים להם דמוניזציה מזעזעת. אני חולק על כל דבר ודבר שהם עושים, ממש הייתי אומר מבוקר ועד ליל. אבל כל עוד שאני לא מנסה לפנות אליהם, להציג להם בעיות, לשתף אותם, לתת להם כיוון אחר ואת כל הסיוע להגיע למקום אחר, אני לא חושב את עצמי כמי שראוי לנהל נגדם תעמולה ובוודאי שלא שיסוי.
ברור שאפשר להשתלח נגדם בטוויטר, אבל פרט לביזוי ולחיכוך ידיים בסיפוק מהפגיעה בהם אינני רואה מה בדיוק זה משיג.

למרות שהמטרה של פורום היא דיון, וההודעה שלך לא פותחת דיון אלא סתם מנסה לעלוב בצורה ילדותית - אני לא חוזר בי.

90% מהפורום הזה מייצג 5% בציבור הדתי. כל חיי הייתי במקומות הכי מרכזיים של הציונות הדתית, מבחינת המשפחה שאליה נולדתי, תנועת נוער/ישיבה תיכונית/ישיבת הסדר/השכלה גבוהה/הקהילה שאני משתייך אליה היום.

בכל המקומות האלה, לא נתקלתי באנשים שלדעתם לברוח מהמשטרה זה בסדר, לנהוג בפראות זה בסדר, להזיק לפלסטינים זה בסדר. 

יש ציבור כ"כ קטן המצדיק פעולות אלה, ולא סתם אין לציבור הזה איזה שהוא מנהיג ציבור דתי התומך בהם, או אפילו נציג אחד בכנסת.

אבל פה בערוץ לא רק שכל הפעולות האלה מתקבלות בהערצה על ידי חלק מהקוראים, אלא שמי שמציב מראה ואומר שהדרך הזאת רק תדרדר עוד בני נוער - נחשב לפתטי וצריך להתבייש.

אשרי שנתפסתי על דברי תורה.

הם מעשים מסוכנים. אבל:

א. כאן מה שהרג את אהוביה ז"ל זה לא נהיגת הנערים אלא נגיחת המשטרה.

ב. במקרה הנ"ל מובנת הבריחה מחשש לכך שנגיע לעינויי דומא 2.

אתה בתור מי שלא חי בתוך מציאות שהמשטרה רודפת אותך סתם כי יש לך פאות וכי אתה ימני או מתנחל וכו', גם אם לא עשית שום דבר רע, לא יכול להבין את היחס והסיטואציה. המשטרה לצערינו מתנכלת לכל מי שגר ביו"ש (מתי הפעם האחרונה קיבלת דו"ח על כך שאין לך פח ברכב? מתי הפעם האחרונה שעיכבו אותך כי בשער יפו סתם כי יש לך פרופיל מחשיד? מתי הפעם האחרונה לא נתנו לך להיכנס לכותך כי יש לך חולצה של ה' הוא המלך? מתי הפעם האחרונה שעמדת בטרמפיידה ועצרה לידך ניידת וכתבה לך צו הרחקה, בלי סיבה, בניגוד לחוק?) לכן ברור שהיחס של הגרים ביו"ש למשטרה הוא שונה מהותית מהיחס של מי שגר בגב"ש וכו'.

אבל אני חווה את זה. כל מה שכתבתי לך למעלה, קרה לי ולאחים שלי בסתם יום רגיל וישנם עוד הרבה סיפורים כאלה שאני אישית מכיר...

כתבתי בדיוק מה הם עשו. כל השוואה שמישהו עושה בראשו בין המעשים האלה לבין מעשים של אנשים אחרים, היא על אחריותו בלבד.

לא באמת השוויתי לזאב רוזנשטיין. זה היה בהקשר אחר.

סליחה, הדגשתי ומדגיש שוב - צעירים מעל עשרים

מה שאני טוען, ואחרים מסכימים איתי, הוא שמה שנעשה להם הוא משמעותי יותר ודחוף יותר לתיקון מאשר מה שהם עשו.

בנוסף, חלקנו על נאמנות המשטרה באשר לחלק מהדברים שנטען שהם עשו.

אתה דבק בטענות המשטרה ובלקט טיעונים עובדתיים מתוך ארבע הגרסאות שהמשטרה העלתה

ומתעלם מהאחריות המשמעותית מאד של המשטרה לאירוע

מעט מאד כאן, אם בכלל, מצדיקים זריקת אבנים על ערבים שלא מוערבים בפשיעה.

מעט מאד, אם בכלל, מצדיקים נהיגה בלי רשיון או במהירות מופרזת

אבל חמור יותר להצדיק ניגוח רכב על ידי אנשי חוק בניגוד להוראות מפורשות של החוק

חמור יותר, מבחינה ציבורית, טיוח מכוון

חמור יותר אי חקירה של מעורבים בתאונה שבה נהרג אדם

חמור יותר שיבוש הליכי חקירה של אנשים שהיו מעורבים בתאונה שבה נהרג אדם

חמור יותר אלימות משטרתית לא מוצדקת ומיותרת

חמור יותר התנכלות משטרתית בלתי פוסקת ובדרכים לא חוקיות

אנחנו לא מצדיקים פשעים. אבל אנחנו קודם כל מזדעקים נוכח פשעים חמורים שפוגעים באנשים שקרובים לנו

נכון, אולי היינו צריכים להזדעק מול התנהלות פושעת של הרשויות מול עבריינים, מול ערבים, מול אתיופים. אבל לפעמים רק כשהמכה קרובה מזדעקים. זה לא אומר שהזעקה מוטעית.

שעזבו את הבית ספר בשביל להפריח את השממה למען ארץ ישראל, והמשטרה באמת מתנכלת להם רק כי יש להם פאות וכיפה גדולה.

זה שאתה לא מכיר אותם לא אומר שהם לא קיימים.

חבר שלי, בחור מישיבת רועה ישראל, בחור קלאסי לגמרי לגמרי, בחיים שלו לא התחכך עם ערבי/שוטר/חייל/נעל/אנאעארף, בחור חמוד ותמים שיושב ולומד תורה.

התארח בשבת בירושלים, הלך לכותל דרך רחוב הגיא, שוטרים שראו אותו הכריזו בקשר "תפסנו נער גבעות, תפסנו נער גבעות", עצרו אותו עם המארח שלו, שבת בבוקר לפני ותיקין, ולא שיחררו אותם עד מוצאי שבת, זאת אחרי שטרטרו אותם שבת שלימה לחתום על מסמכים ועדויות והם היו צריכים להילחם לא לחתום.

#רוסיההקומונוסטיתזהכאן

וכל זה על מה?

בגלל שהפאות שלו עוקפות את הכתפיים, רחמנא ליצלן. פשע חמור במדינת ישראל, כמאמר המשורר "כל נער עם גוזמבות הוא מחבל", דברי בכיר שב"כ שאפילו לא התבייש לומר זאת בראיון לעיני כל ישראל.

אבל @פשוט אני.., אני בטוח שאם תמשיך ללכלך עליהם ולהגן על "כוחות אכיפת החוק" המהוללים (שכזכור לכולנו מהסיפור המזעזע שלך - את הפושעים האמיתיים הם משחריים) בוודאי תהיה לנו מדינת צדק לתפארת.

תחי אמא רוסיה.

עכשיו, פליז ב'קשה, תהפוך את כל מה שכתבת ותכתוב את זה על חרדים או אתיופים.

בהצלחה.

#השנאה

למעשה דעתי היא שזה התחיל הפוך

אבל גם לו יהי שזה התחיל ככה,

בפועל, לא משנה למה, המשטרה רואה בהם אוייבים ורודפת אותם, את כולם, בגלל אותם מיעוט, נניח.

לא פלא שכל הרוב הזה, הנרדף על לא עוול בכפו, יפתח אנטגוניזם? 

אלא שהממסד שונא. ואתה מתכחש לשנאה הזו ומנסה לתרץ תירוצים דחוקים כדי לסנגר על אנשיו

תאונה עם חשד לרקע של פשע, והפצועים לא מסכימים לענות האם היה מישהו נוסף.

מה היית עושה? היית סורק את השטח, או מניח שאם הם לא הסכימו לענות, אז אין?

אם כן, מה היית עושה עם תשובה כזו?

[הוא לא היה רחוק מהזירה, הוא היה מתחת לרכב].

אכיפת החוק הן "אויב" מבחינתך, זה לא כתב הגנה אלא חלק מכתב האישום...?

אדם נורמטיבי לא גדל בידיעה שאסור לשתף פעולה עם המשטרה, אלא בדיוק להפך - הוא מבין שבלי המשטרה לא הייתה לנו יכולת קיום.

ולא מערכת רקובה שמשרתת את עצמה.

אתה חושב שהמשטרה מתנכלת רק ל'נערי גבעות'? היא מתנכלת לכל מי שלא בא לה טוב בעין, חרדי, מתנחל אתיופי וכו'...

לפני שאני מחפש הגנה מכתב אישום בבתי המשפט אני מחפש צדק אמיתי. לא טענתי מה היה, אני לא יודע, אלא אמרתי שגם על הצד שמה שאתה מםרסם הוא נכון עדיין הם לא אשמים מצד הצדק. מה בית המשפט יפסוק? לא יודע, תלוי מי יהיה השופט כנראה.

כתב האישום כנגד אותן מערכות.

כתב האישום כנגד האחראיים המאפשרים את זה.

כתב אישום כנגד נפתלי - "למי אתם מאמינים לבן גביר או לשקד" - בנט

כתב אישום נגדך

כתב אישום נגדי

כתב אישום כנגדנו, כולנו.

כתב הקלון של מדינת היהודים, שהפכה את בניה לאוייבים.

אחרי ששר הביטחון המשוקץ טבע את המושג "למגר את האוייב" ביחס לנוער הזה - אין לך בושה לבא ולומר שיש עליהם כתב אישום שהם מרגישים אוייבים? אין בושה?

אלא על תקן העין הביקורתית כלפי כל דבר.

אני מסכים עם חלק גדול מהדברים שאמרת. אולי אפילו כולם.

אבל, ולצערי יש כאן אבל גדול, במשטרה כגוף יש תרבות רחבה מאוד של טיוח. המשטרה שלנו כגוף יודע לטייח בהרבה מאוד מקרים.

אני לא מדבר על המקרה הזה. יש בהחלט גם במקרה הזה הרבה שאלות שמדליקות נורות אדומות לטיוח. אבל אני לא באמת יודע.

אבל אני אומר שהמשטרה ובמיוחד האגף לחקירות ומודיעין לוקה בתרבות טיוח.

הבעיה במשטרה שהמערכות שלה לא יודעות לבדוק, לתחקר ולתקן את עצמם.

זה אסון גדול מאוד לדעתי

לא דברים שהוא המציא על דעת עצמו.

על סמך העובדות האלה, בית המשפט דחה את עתירת משפחתו של אהוביה נגד המשטרה.

אין בכלל ספק שיוגשו כתבי אישום נגד כל הנערים שהיו מעורבים באירוע, ובמיוחד נגד הנהג.

בית המשפט קבע בפסק הדין מהיום שאמנם כל המעשים האלה הם "לכאורה", משום שהנערים עוד לא הורשעו, אבל החשדות מוצקים ומצדיקים את המשך פועלה של המשטרה בחקירת האירוע.

אין כאן שום בדיקת עובדות, אלא רק קבלה של טענת המשטרה:

הנוסעים ברכב נחשדו ביידוי אבנים - בהחלט, אמת לאמיתה. אין חולק שהמשטרה רדפה אחריהם בתואנה הזאת

אין כאן שום חיזוק ל"עובדה" של גרינצייג שנזרקו אבנים.

הנהיגה היתה בלי רשיון - לא ברור לי אם לאהוביה עצמו היה רשיון, או שלו היה ולבגיר שהמשטרה מאשימה לא היה.

זה באמת לא יפה שהוא מפיל מעצמו את ההאשמה על נהיגה בלי רשיון.

השאלה באמת מה האופציות האחרות.

אין לנו שום עדויות אמינות לגבי מה שקרה, בגלל שגרסת המשטרה (בעצם, לפחות ארבע גרסאות) חשודה לצערנו בשקר. ולכן כל מה שאין לגביו הוכחות, בעיני ניתן להניח את ההנחה המקטינה ביותר באשמה (היה שם מישהו עם רשיון? נאמר שהוא נהג. למה הוא לא מודה? כי ישימו שלשה רמזורים בצומת ויאשימו אותו בהתעלמות מרמזור)

זה שהשופטים סומכים על "עדויות" השוטרים, לא אומר שהשופטים צודקים

ולרכב היה ביטוח חובה אבל לא ביטוח מקיף והטסט נגמר אחרי התאונה

אולי אני קצת ציני ומקצין אבל בהרבה מקרים מסתבר שהמשטרה לא ממש אומרת את האמת

שהשופט כותב "המשטרה אמרה" "המשטרה טוענת" המשטרה המשטרה המשטרה, ומאמין לה, ושלום על ישראל.

מה אנחנו אמורים ללמוד מזה בדיוק? זה חדש למישו פה שזה מה שהיא אומרת?

אתה מסלף את הנאמר.

תקשיב שוב לגרסת החובש

רק השבוע היה מקרה שבו היו כותרות "מתנחל היכה את מפקד גולני" גינויים מכאן את אירופה. בא "הנאשם" ומה מסתבר? לא מיניה ולא מקצתיה. להיפך, הוא הצד המותקף.

אתה לוקח באופן עיוור את טענת המשטרה שהאמת ממנה והלאה והופך אותה לאמת מוחלטת. במקרה הזה המשטרה עושה ועשתה הכל כדי לטייח את המקרה מוכיח שדווקא לה יש מה להסתיר. 

לנהוג ללא רישיון וללא טסט לרכב- מעשה חמור מאוד. לא לשבת בבית הספר- הרבה פחות חמור אבל שאתה כורך את זה ביחד עם סיפורים שאמינותם מוטלת בספק זה ממש לא לעניין.

בידוד, רישיון, כל זה - לא קשור בגרוש לסיפור.

זרקו אבנים - לא קונה ת'לוקש, סורי. פשוט לא קונה.

ולגבי הסיפרו או לא - אין לי מושג מה אומר האבישי הזה, אבל הם כן סיפרו לשוטרים, ואז היו שם גם מחלקה שהציעה עזרה רפואית - והשוטרים סירבו לתת להם לגשת,

כן, בשעה שהם כבר סיפרו, שכבר היה ברור שהוא מתחת לרכב, שהוא עדיין היה חי, שדמו עדיין שתת והוהא גסס לאיטו בייסורים - והחוליגנים במדים שם רשעים ירקב לא נתנו לאנשי רפואה לטפל בו, עד שנפח את נשמתו.

הם בהתחלה לא סיפרו, כולם מודים בזה ואומרים את זה כבר חודש, 

בהתחלה לא סיפרו, מסיבות שונות, חשבו שהוא ברח, לא היו מאופסים, אלף סיבות. לא משנה איזו

אחר כך הם כן סיפרו, ועדיין המשטרה לא איפשרה גישה.

אז לא מעניין אותי עכשיו זה שבהתחלה הם לא סיפרו

מה שמעניין אותי זה שתכל'ס היה אפשר להציל אותו בסוף, והמשטרה מנעה את זה. ייקום ה' דמו ודם זרעיותיו מידי השוטרים ושות'

אפילו עיתון הארץ כותב כתבה על הטיוח שבפרשה, כמה אפשר להאחז בקרנות המזבח?

ולכן, גם אני לא עוסק כעת אם הנערים התנהגו למופת או לא.

וחסר יהיה לבן שלי אם הוא יסע בלי רישיון או יפר בידוד (טוב, הוא כבר לא יידע מה זה)

הנידון הוא מי גרם לכך שהנער הזה שתת דם וגסס ארוכות ולא ניצל למרות שיכל להינצל.

ומי שגרם לכך - זו משטרת ישראל תירקב במהרה, היא ורק היא.

 ומישהו אחר עבר שם וראה את הפצוע ולא דיווח, מי הוא הרוצח, הראשון או השני?

רק אחרי קרוב לשעה הקשיבו להם

לא הבנתי. מה מניע אותך?

וקח בחשבון שאמבולנס הגיע לשם אחרי הרבה מאוד מאוד זמן.

והחברה לא היו במיטבם או משו. נפצעו כולם.

ומשום מה אני נוטה להאמין לאנשים עצמם ולא לשטויות המרושעות שכל מי שרוצה מנפיץ.

"לא טוענים עכשיו"

בוא נחשוב. איך גרסאות משתנות?

וגם אם הם חשבו שהוא ברח וטעו, זה רשלנות שרחוקה מאוד מהפקרת פצוע, ובהתחשב בכך שגם הבלבול של התאונה [מפגיעת ראש/התאונה עצמה] עשוי להשפיע יש נסיבות מקלות יותר.

[חוץ מזה, זו נראית התנהלות תמוהה של מי ששאל אותם - אם סירבו לענות, ולא ענו פשוט לא, זה בהחלט אמור להדליק אצלו נורה אדומה בוהקת].

התפקיד של השוטרים לבדוק את הזירה!

שהשוטרים עשו משהו מסכן חיים מאוד, בלי שום צורך ממשי לבלימת פשע, או אפילו צורך לתפיסת עבריינים. ואין לזה שום הצדקה חוקית.

אבל כדי שהמשל יהיה יותר דומה, נניח שכתבתי יורה במישהו ברחוב, התכוונתי שהרחוב הזה הוא כיכר טיין-אן-מן, והיורה הוא שוטר שממלא את תפקידו מול מפגין לא חוקי.

מי היה ה"לא מדווח"

הניגוח היה אסור על פי חוק ועל פי תורה

הוא נעשה בזדון, בצורה מסכנת חיים.

הם רוצחים.

לפי החוק - מוות ברשלנות ובאדישות - נקרא, חוקית, רצח.

לפי התורה - לכל הפחות דין "מצמצם", אם לא יותר. נחשב רצח במזיד.

הם לא סיפרו בהתחלה! בסוף כן!

שיהיה ברור, נציג "גרף" של השתלשלות האירועים:

תאונה

הנערים יוצאים

אהוביה לכוד

אהוביה חי

הנערים לא מספרים עליו

הנערים נאזקים וכו' וכו'

אהוביה עדיין חי

הנערים מחליטים כן לספר ומספרים

אהוביה עדיין חי

חיילים מציעים טיפול לאהוביה,

השוטרים מסרבים

אהוביה עדיין חי, מדמם.

וחי

וחי

ומת.

אז מי אשם?

שבאיזהו שלב הם כן אמרו?

ויש לך מקור לזה שבכלל היה ניתן להציל אותו, אפילו אם היו מטפלים מהרגע הראשון?

שמעתי את זה מכמה וכמה כיוונים, ואני מאמין לכיוונים האלו יותר מאשר למשטרה.

לגבי השאלה השני - תראה, לעולם לא ניתן לדעת, רק הקב"ה יודע, בכל סיטואציה, אם היה ניתן או לא היה ניתן.

מה שאנחנו יודעים זה שהיה ניתן לטפל, ולא טיפלו. מבחינת החוק והתורה - זה רצח. גם אם אתה לא יכול להוכיח שעל ידי טיפול הוא כן היה ניצל בוודאות.

אפילו הנערים עצמם, או שעורך דינם טוען שזו גרסתם, אבל לא שמועות שלא ברור איך התגלגלו. 

לפעמים אפשר להעריך לפי אופי הפציעה האם היה ניתן להציל.

מוות מאיבוד דם, קרוב לוודאי שהיה ניתן למנוע בטיפול מיידי. פגיעה חמורה בלב או בגזע המוח, זה כנראה מוות במקום.

סיפרו כך.

יכול להיות, אבל אין לאף אחד מושג מה היתה אכן אופי הפציעה.

עקרונית, אני מניח שבדקו את הגופה, לפחות חיצונית.

[היה גם דיווח שבוצעה נתיחה שלאחר המוות בשטח, אבל זה נשמע מאוד מוזר].

אינני זוכר היכן ראיתי את זה, אבל כמובן אינני משקר.

אולי בדקו, אבל מישהו יודע מה ראו?

אבל התרשמתי שהיו שמועות כאלה בלי מקור ממשי, והשאלה האם מה שראית הוא לא משהו כזה.

או חשבון טוויטר של עיתונאי], באותו לילה, אבל איני זוכר בבירור, ולא איתרתי עכשיו את המקור.

גם אם זה באמת מקור עיתונאי, זה עדיין לא אומר שזה נכון, וסביר מאוד בעיני שמישהו התבלבל בין נתיחה לבדיקה חיצונית, או למשהו אחר שבוצע בשטח.

אבל מוזר מאוד אם לא בדקו את הגופה לקביעת סיבות המוות.

"להערכת גורמי רפואה, בן ה-16 נהרג בתאונה או דקות אחדות אחריה". 

האתר שממש אמון על עובדות ונתונים.....

אבל יכול להיות, שאם זה נכון, זה יעזור לנערים, משפטית ונפשית.

וזה מציאות מאוד מסולפת סובייקטיבית.

שטויות חמורות מדי.

ובכלל מכעיס שבסיפור מזעזע ומסריח שכזה מנסים להאשים את הקורבן. גם אם הוא טעה בדרך.

הקרבן = כל הנערים שהיו שם

א. בוודאי שלנהוג ללא רישיון, וגם לזרוק אבנים - אם אכן זרקו - אינני קונה סיפורים לא מוכחים (אם כי זה באותו יום של רצח יורגן, אז אולי יש ללמד זכות בלי להצדיק) - אלו דברים לא בסדר.

ב. זה שברחו מהמשטרה, גם אחרי שכבר כרזו להם, זה לא דבר מעולה. אי אפשר לומר שלא ניתן להבין, אחרי שיודעים מה היחס הכללי של חלק מהמשטרה וימר שי אליהם, לא מאותו יום. לפי עדות אחד מהנערים, מיד אחרי שעצרו אותם, הכניסו להם מכות ואגרופים, כשהם פצועים (לצערנו, זה לא דבר מופרך) - אפשר להבין את הנסיון להמלט, בנסיבות כאלה.

ג. גם אם זרקו אבנים, ברחו מהמשטרה - אין דינם מוות. הם נערים צעירים, השוטרים אנשים מבוגרים, שניתן בידם כח כדי לשמור על החוק. כששוטרים כאלה נוגחים רכב בנסיעה כזו, אם אכן נגחו, הם אמורים לדעת מה זה יכול לגרום. אשר על כן, אם כך היה, גרימת המוות ל"ע מוטלת כנראה עליהם. גם באופן פשוט וגם חוקית.

ד. זה שהנערים לא מסרו מידע על אהוביה (שוב - אם זה נכון. מציע לא למהר לקנות כל מה שנאמר בכתבות למיניהן. איפה זה היה עד עכשיו), זה לא כמו שכתבת, "חבריו שתקו ולא סיפרו לאף אחד שיש פצוע נוסף, ולא היה אכפת להם שחברם ימות - העיקר לא לשתף פעולה עם כוחות הרשע של המדינה הציונית"....  אני חושב שזו אמירה מאד מרושעת.

בפשטות, הם לא ידעו שיש עוד פצוע. חשבו שהוא נמלט. כמו שגם השוטר שהסתכל ממש מתחת לרכב, לפי עדות-עצמו לפחות, לא הבחין בו. לא רצו לספר שהיה, שלא יחפשו אותו. זה ממש לא חייב להיות בגלל "אי שת"פ עם כחות הרשע" - ועוד יותר לא ש"לא היה איכפת להם שחברם ימות"...  מאיפה ההיתר לומר דבר נורא כזה ללא בדל ראיה?

ה. להגיד "הם רוצחים" - זה פשע. ככה בקלות, להטיל את העבירה הכי חמורה בתורה בערך, על כאלה שברור שלשניה לא התכוונו לפגוע בחברם - ושבסבירות גדולה גם לא אלה הם שגרמו, אלא מי שנגח בהם? זה חמור מאד.

ו. להכליל "נוער הגבעות", זה גם פשע. איך "בחדא מחתא" מדברים על כולם כאילו אותו דבר. יש שם אידיאליסטים שחושבים שכך יצילו את הארץ כשהערבים בונים לא-חוקית בלי סוף, ולעומת זה המדינה מתעכבת בכמה וכמה דברים חשובים. יש ביניהם כאלה, שבמקום לנשור מהלימודים להווי מפוקפק בשפלת החוף, מוצאים את מקומם כמצטרפים לשם - לא יותר טוב?  יש גם כאלה שאכן בקשיי גיל ההתבגרות, מחפשים אישזהו משהו, או כאלה שסתם נוהגים בקלות דעתם באנארכיה.  להכליל על כולם?

מספיק לראות את התמונה של הנער הזה - אהוביה ז"ל - בשביל לראות עם מי יש עסק..  לראות את סדר יומו, את תום הלב.  והוא לא היה היחידי כך..

ז. גם האמירה: "הורה שלא מנסה להוציא את ילדיו הקטינים מה"מסגרת" הזאת של נערי הגבעות - הרווחה חייבת להתערב ולקחת ממנו את שאר ילדיו, לפני שיקרה אסון" - היא אמירה מופרזת לחלוטין, קיצונית, וגם תלושה מהמציאות מצד האמת..

ראשית, כבר אמרתי לגבי ההכללה. אבל המחשבה שבאמת כל ילד שהוא עדיין "קטין" (דהיינו, מתחת לגיל 18..), ההורים יכולים לומר לו מה לעשות - והוא ישר יציית... זה מראה על אי הכרה קשה של המציאות.

ולומר "הרווחה חייבת להתערב ולקחת ממנו את שאר ילדיו".... אינני יודע מניין היכולת לומר משפטים אכזריים כאלה. אני מניח שצריך ללמד זכות שאין אדם נתפס על כעסו..  מניח גם - ומקוה - שכאשר היו לך בעז"ה ילדים גדולים יותר, תראה שעולם ההורים-ילדים מורכב בהרבה.

אם אתה, כאדם מיושב, מסוגל לומר בחמתך כך "לקחת ממנו את ילדיו".. מה לך כי תלין על מה שהם עושים בחמתם?...

ח. עיקר התרעומת, היא על נסיון הטיוח השקוף (לצערי, כתיבה כמו זו, היא בדיוק הקטליזטור לדברים כאלה). נהרג ילד - ובגלל שזה "נער גבעות", אז כאילו אפשר להעביר את זה הלאה... מזל שקמה התקוממות רבתי.

ראש מח"ש, שילחה את השוטרים בתחילה, "כי לא היתה תלונה", כשסמוטריץ' עצמו התלונן. כשהנערים עצמם מיד התלוננו שניגחו אותם. את זה כתב הסגן שלה. שהיו שם דברים חמורים מבחינת החקירה. ראש הצוות מטעם המשטרה שאמור "לבדוק" את הענין - אמר לפי מה שהתפרסם, כבר בתחילה, שהשוטרים נהגו בסדר גמור... ועוד.

כמו כן, יש עדויות קשות מאד - הצטברות של שנים - על התנהלות ימ"ר ש"י בנידון. אז זה לא איזה "שוטרים תמימים" (אם נשתמש בלשונך... לא מתכוון דווקא על הספציפיים, שאינני מכירם), יש כאן תופעה שצריכה מיגור. לדעתי, כבר מזה שנים, ההידרדרות במצב באה במידה רבה כי במקום לייצר שיח, שהיה יכול להביא את הכל למישור טוב יותר, לבודד מיעוט אנרכיסטי ולחזק אחוז חשוב אידיאליסטי (גם אם ההתיישבות לא בדיוק "מאושרת".. . שרון בזמנו, קרא שיצאו לתפוס את הגבעות.. מי שיתפוס, הארץ תהיה שלו.. בתחרות מול הערבים).

שוטרי ימ"ר ש"י בזירת התאונה הפריעו ולא סייעו להעניק טיפול רפואי

החובש שהגיע ראשון לזירת התאונה בה נהרג אהוביה סנדק מספר על ההתנהלות של אנשי הימ"ר: ״הם עשו הכל חוץ מלעזור - היו רק בטלפונים"

מה יגרום לי ללכת לקצה השני? שאני אראה צורך לאזן

כלום לא ישנה את דעתי.

הרצון שלי לחיים פשוטים

אבל עם השנים צצו הזדמנויות ודברים מעניינים

שעשו אותם לפעמים יותר סוערים

וזה נותן הרבה עניין ומשמעות בחיים

כשזה מתאים בקצב 

על בסיס רוגע ושלווה.

ואולי כשאזדקן אעדיף את השקט

בית שכיף לחזור אליו וטוב להיות בו

אבל לא שגרה אפרורית אלא הרבה יציאות, שמחה וכיף. 

מקווה שזה נקרא מספיק סוער

כמה אחריות יש לך על הכתפיים כיום

ואם זה אמור להשתנות בקרוב

ככה בתחושה שלי לפחות, וזה ילך ויפחת ככל שאתמקצע ואקבל ביטחון בעז"ה.

זה לגבי העבודה.

לגבי החיים עצמם, אז כן, אני רווקה הוללת כמו שאוהבים לומר ואין לי אחריות על משפחה/ ילדים

יהפכו את הכל לפשוט יותר.

אם אתה מחפש ריגוש אז שיהיה מוצלח וחיובי.

אם אתה מחפש פשטות מה זה אומר? לחיות כמו האמיש או מורמוני? לחיות כמו נזיר בודהיסטי או לחיות כמו פועל סיני במפעל לייצור מקלות אוזניים כדי להתקיים מחופן אורז ביום? לדוג דגים באנטרטיקה ולאבד תחושת זמן כמו אסקימו?

גם זה לא, אם אתה מחפש חיים פשוטים שיהיו מוצלחים.

תלמד מה שאתה אוהב ורןצה

פרנסה זה משמיים

אבל בעבודה שאתה אוהב ונהנה יש יותר ברכה

תהנה כמה שאתה יכול

אל תדחה חלומות כי אחר כך לא תמיד יהיה לך זמן ואפשרות להגשים...

ואם אתה לא יודע זה הזמן לברר אותם.

ואם אין לך יכולת אז תתחיל להגשים אותם בקטן

כל פעם

נגיד דוגמא אני רוצה להיות אמנית קרמיה

אבל אין לי כרגע זמן או אפשרות לנסוע ללמוד מקצועי

אז אני אתחיל עם סדנה קטנה באזור שלי  ואז בהמשך אלמד מקצועי

אני רוצה לטייל בחול מסביב לעולם

אין לי מספיק כסף

אז אתחיל בטיול אחד

או קודם פה בארץ אם לא טיילתי בה כבר

וכו וכו יש אפשרות לתת מלא דוגמאות.

אה ואל תוותר על עצמך בשביל אחרים

אתה יכןל להתפשר או לעזור

אבל אתה הכי חשוב

כי אנשים מתחלפים לנו בחיים בקצב מהיר הם לא שווים שתוותר על עצמך אם גם ככה הם הולכים.

אה ואם קשה לך מותר לך לקחת הפסקה מהכל אבל בתנאי שאתה ממשיך

מותר לך שיהיה קשה ומותר לך לעצור  והאמת שלפעמים זה ממולץ מדי פעם בטוח השגרה איך אני עכשיו האם אני בסדר? מאושר?

האם זה מקדם אותי לעבר החלומות והעתיד שלי?

 ) לגביי לימודים כן זה סבל אבל שווה כי בסוף 

תעשה מה שאתה אוהב אבל תמצא באמת מקצוע שכם תוך גדי למידה תהנה(
 

הקשבה עצמית

מודעות עצמית

ולהיות במקום שלך ולא בריצוי של אחרים.

אם אתה מסכים להרחיב קצת איך מגיעים לזה, 
אני אשמח, תודה ממש.

מקלדת של מחשב זה אחלה. גם עט ונייר. גם זמן שבו אתה מדבר בחופשיות עם הבורא או עם אדם שלא נמצא לידך אבל אתה מדמיין שהוא שם. זה לא  כל כך משנה מה אתה עושה, העיקר זה להוריד את המחסום של היום יום ולנסות להבין באמת איך  הדברים אצלך עובדים ומה גורם לך להתקדם או מכשיל אותך.

– לא לקנות רכב לפני שמתארגנים על עבודה יציבה ומשכורת טובה

– לא להיכנס לשום חובות חוץ ממשכנתא

– ללמוד לבשל כן גם אם זה לוקח זמן

– לא התחתנת עם אף מעסיק אם רע לך תעזוב אלא אם כן אתה מרוויח יותר ממה שאתה מפסיד

– יש עבודות טובות וכיפיות

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

– עדיף מקצוע כיפי יותר מאשר משהו שאתה לא אוהב בגבולות הסביר

– לקחת חופשים לעשות כיף שימותו כל השאר

אני זוכר שכבר שדיברתי איתך פה על החיים שאתה חווה כחתול זמני,
אז אני יכול להגיד לך שזה נשמע הרבה עצות בסגנון כזה.

זה עצות מאוד חשובות, אבל נשמע לי שהם רק טיפים לחיים,
ובשבילי חסר פה קצת משהו יותר עמוק לחיים מאשר כסף וכיף...

אלה פשוט מקומות שנפלתי בהם חזק וחבל שלא ייעצו לי (או שלפחות לא הפנמתי את העצות) מראש. אולי חוץ מהקטע של הרכב (אין לי רישיון ולא מתכוון להוציא).

איזה סגנון עצות היית רוצה?

העצה הכי טובה שאני חי לפיה היא לחיות את החיים שלי בדיוק כפי שאני רוצה. לבנות עולם משלי בדיוק לפי הסגנון שמוצא חן בעיניי.

לחיות את החיים בדרך שאני רוצה, זה באמת חשוב מאוד. תודה

שהאדם מצווה להידמות לבוראו,

וכשם שהקב"ה ברא את העולם, כך האדם עצמו צריך לברוא עולם (בעזרת התורה ויכולותיו האישיות)

מתי שהוא....לחתור ולהשקיע באיזון הנכון בין הגשמיות לרוחניות,

לזכור תמיד את המטרה, כיהודים.

– עדיף להרוויח פחות וליהנות יותר בגבולות הסביר

בעבר יצא לי לקרוא כתבה על אנשים שמעדיפים לחיות בדרך חיים הזאת, והאמת שאהבתי ממש.

גם מי שמרוויח הרבה ועובד מעט יחסית- עדיין יכול לעבוד פחות

ככל שמשקיעים יותר בקריירה בין אם ברמה של יותר שעות נוספות / זמינות אחרי שעות העבודה / כו' (או לחילופין לימודים השתלמויות) ככה לרוב מטפסים בסולם

ודי קל להגיע למצב של יותר מדי עבודה ביחס לרמת ההשתכרות שבאמת נדרשת ככה שה"פינוק" עולה בזמן ובבריאות יותר ממה שהוא שווה

לא באמת משנות חיים

רק שינוי- שיפור עצמי פנימי ויישום שלו

שיפור עצמי משיגים ע"י

ניסוי וטעייה

התבוננות/ הקשבה עצמית וסביבתית

אומץ

לקיחת אחריות 

הדרכה שהייתם נותנים.
נראלי שזה גם מה שהתכוונתי,
וענית על זה יפה, תודה

את יכולת ניהול הרגשות, דחיית סיפוקים.

לקחת את החיים ברצינות, להשקיע ולהתמיד. אבל לא לשכוח לרגע לכייף ולשמוח בכל הטוב שיש לנו.

ולקבל את מה שה' שולח לנו באהבה(:

במדדים רחבים ותנצל את הריבית דריבית.

תלמד מקצוע שיפרס אותך ולא תחביב יקר שיקטלג אותך כחכם.

בכל מה שנוגע לדייטים, תלך יד ביד עם ה', הוא יכוון אותך.

אפילו בתחום זניח כלשהו, כי לניירת יש משמעות אצל הרבה מעסיקים, בדגש על המגזר הציבורי.

וגם לשמור על הבריאות - בכל מקרה, החל מגיל 35 פחות או יותר, הגוף מתחיל להישבר, ולקראת גיל 40 מרבית האנשים יסבלו מבעיה כרונית אחת לפחות. אז למה להעמיס?

נ. ב. תתחתנו בגיל מוקדם, בגבולות הסביר. לקראת גיל 50 עדיף להיות הורה לבני 20+ ולהשקיע בעצמך (ע"ע מצב הבריאות) מאשר להמשיך ולהתרוצץ עם הילדוד'ס.

שזה מעט מאוד משרות במדינה ששואפת לקפיטליזם.

דווקא את זה הייתי מייעץ לא ללכת כי רוב האקדמיה היא בזבוז זמן וכסף בשוק החופשי למעט תחומים מאוד מסויימים STEM, משפטים וראיית חשבון, זה בגדול.

הוראה ורפואה ופרה רפואה גם כן אבל הם מכוונים למגזר הציבורי.

רוב רובה של האקדמיה מיותרת ואנשים כדי להתפרנס עדיף שילמדו אשכרה מקצוע מעשי.

שפותחת דלתות נוספות. אותו בעל מקצוע מעשי יכול לחוות פיטורין/למאוס במקצוע, ואז התואר שבידיו יאפשר לו להוציא תעודת הוראה, לעשות הסבה וגם להתברג אל תוך המגזר הציבורי שעדיין מונה מאות אלפי עובדים.

כאשר פסיכולוג עובר מסכת עינויים של 9 שנים לפחות (אם הוא מתקתק שני תארים ומתאם והתמחות לא כולל פסיכומטרי) כדי להרוויח פחות מאינסטלטור או שליח וולט הוא ישאל כמה פעמים בחייו האם זה היה שווה את זה? להתחיל עשור לתוך הקריירה ולהפסיד חצי מהפנסיה שהיתה יכולה להיות לו כשליח וולט בגללל אפקט הריבית דריבית, הוא צריך להיות פסיכולוג עם סופר אמביציות  ותודעת שליחות מטורפת כדי לענות כן.

אני לא נגד האקדמיה אבל חוגים שלמים ומחלות הפכו מיותרים לחלוטין, מתי בפעם האחרונה ראית מודעת דרושים שמחפשים בעל תואר במנהל עסקים תואר ראשון? ועדיין זה אחד התארים הראשונים הכי נחשקים בשוק, למה? אילון מאסק אמר שסוחרי סמים מבינים במנהל עסקים יותר מ95 אחוז מהמרצים למנע"ס.

מסגר או מעליתן קודם כל לא יפטרו אותו כל כך מהר כי השוק לא מוצף במסגרים ומעליתנים מה שאין כן בבעלי תארים מיותרים וגם אם יפטרו אותו הם ימצאו עבודה חדשה תוך זמן מאוד מאוד קצר.

ואם ימאס במקצוע תמיד אפשר לעשות הסבה, לא חייבים תואר בעבור זה.

בגדול אני מסכים איתך שתואר הוא כמו ביטוח, אבל כמו ביטוח של מכונית חדשה מהמפעל, אתה מקבל ביטוח על השנה הראשונה אבל אתה מפסיד 60 אחוז מהערך של המכונית תוך 4 שנים, זה ביטוח שממש כדאי לא לקבל אותו, אתה חושק במכונית חדשה אין בעיה אבל יש לזה מחיר, אל תצא פראייר, להיות בעל תואר מיותר זה להיות פראייר ברמה מטורפת.

לצבור חוויות, משמעויות וגם כאלה שהן סתם לכיף.

לא להתרגש מנפילות ומדברים, ללמוד לקום להתנער ולהמשיך הלאה.

אף אחד לא חי את החיים בשבילך, תבחר ותלך לאן שהלב והראש גם יחד מושכים.

וואו.

בהמרת המתח הדרמטי בשעמום קיומי

​בגרוויטציה רגילה, דוקים הוא משחק של עצבים מתוחים, נשימה עצורה ואצבעות רועדות. בגרוויטציה אפס, המשחק הופך רשמית לדבר הקל ביותר ביקום כולו.

​אפס אחוזי פסילה: אתה יכול לגשת לדוק הצהוב, להעיף אותו עם האגודל, לתפוס אותו בשיניים או לעשות איתו ג'אגלינג. מכיוון ששאר הדוקים נמצאים כעת במרחק של שלושה מטרים ממנו ונעים לכיוון המטבח, אין שום דרך פיזית להיפסל.

​

ניצחון מובטח: המשחק מוגדר כהצלחה מוחלטת ב-100% מהמקרים. אתה תמיד מנצח. הבעיה היא, שברגע שאתה מבין שאתה לא יכול להפסיד, אתה נאלץ להתמודד עם העובדה שאתה פשוט אדם בוגר שרודף אחרי חתיכות פלסטיק צבעוניות שצפות בחלל.

לאסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית.. 😃
 

בינתיים יש תיעוד של משחקים אחרים בתנאי חוסר גרוויטציה…

Gemini אומר:
 

למרות שלוח הזמנים של האסטרונאוטים בתחנת החלל הבינלאומית (ISS) עמוס ומחושב בדיוק של דקות, יש להם גם זמן פנוי (בעיקר בסופי שבוע ובערבים). פסיכולוגים של נאס"א מעודדים אותם מאוד לשחק, שכן משחקים קבוצתיים חיוניים לשמירה על בריאותם המנטלית, הפגת השעמום וחיזוק הגיבוש החברתי.

התנאים הייחודיים של חוסר כבידה (מיקרו-כבידה) שינו לחלוטין את הדרך שבה הם משחקים, והובילו לכמה המצאות ומשחקים מרתקים:

## 1. משחקי קופסה (בגרסת החלל)

משחקי קופסה רגילים הם סכנה בחלל – חייל שנופל או קובייה שנזרקת עלולים לרחף לתוך מערכות אוורור או מכשירים רגישים. לכן, המשחקים עברו התאמה מיוחדת:

* **שחמט חלל:** משחק השחמט פופולרי מאוד בתחנה (במיוחד בקרב הקוסמונאוטים הרוסים). לוחות השחמט בחלל אינם מגנטיים (כדי לא להפריע למערכות האלקטרוניות בתחנה), אלא משתמשים ב**ולקרו (צמדן)**. כל כלי וכל משבצת מצוידים בולקרו כדי שהכלים יישארו במקומם. בעבר אף נערכו משחקי שחמט היסטוריים בין אסטרונאוטים בחלל לבין אנשים על כדור הארץ.

* **סקרבל (Scrabble):** האסטרונאוט הקנדי המפורסם כריס הדפילד לקח איתו גרסת נסיעות של סקרבל. גם כאן, כל אות קטנה הוצמדה ללוח באמצעות ולקרו. הדפילד סיפר שאם אות אחת הייתה מתעופפת, לרוב היו מוצאים אותה בסופו של דבר במסנני האוויר של התחנה.

## 2. משחקי וידאו

מכשירים אלקטרוניים קטנים וקלים הם אידיאליים לחלל:

* **טטריס ו-Game Boy:** בשנת 1993, הקוסמונאוט אלכסנדר סרברוב לקח איתו מכשיר גיים בוי ומשחק טטריס לתחנת החלל "מיר" (קדם-תחנת החלל הבינלאומית). בכך הוא הפך לאדם הראשון ששיחק במשחק וידאו בחלל. הגיים בוי הזה נמכר מאוחר יותר במכירה פומבית בלמעלה מ-1,200 דולר.

* **StarCraft:** האסטרונאוט דניאל בארי לקח איתו עותק של משחק האסטרטגיה המפורסם *StarCraft* לתחנה בשנת 1999, וסיפר שזו הייתה דרך נהדרת עבורו להתחבר למשפחתו שנשארה מאחור.

* **מציאות רבודה (AR):** בשנים האחרונות נאס"א שלחה לתחנה משקפי *HoloLens* של מיקרוסופט (לצרכי עבודה). האסטרונאוטים ניצלו אותם גם כדי לשחק במשחקי מציאות רבודה כמו *RoboRaid*, שבו הם "יורים" בלייזרים על חייזרים וירטואליים שפורצים מקירות התחנה האמיתיים.

## 3. ספורט ומשחקים פיזיים מומצאים

החלק המאושר ביותר של הפנאי מוקדש לניצול חוסר הכבידה כדי להמציא משחקים שאי אפשר לשחק בכדור הארץ:

* **"חץ וקשת" ודרטס חלל:** כריס הדפילד המציא גרסת דארטס (חיצים) בטוחה לחלל (שכן חיצים חדים מסוכנים מדי). הוא בנה חץ באמצעות סוללת מצלמה כבדה כראש, אזיקונים כגוף החץ, ונייר כנפיים. החיצים הללו ריחפו באטיות ובאלגנטיות מקצה אחד של הקבינה לקצה השני.

* **אולימפיאדת החלל:** בעת שנערכו משחקים אולימפיים בכדור הארץ, האסטרונאוטים קיימו "אולימפיאדת חלל" משלהם. אחד המשחקים הפופולריים היה **"כדור ללא ידיים"** (No-hand ball) – האסטרונאוטים היו צריכים להעביר כדור פינג-פונג מצד לצד או דרך חישוקים, אך ורק באמצעות נשיפת אוויר מהפה, מבלי לגעת בו בידיים.

* **בייסבול וכדורגל לשחקן בודד:** האסטרונאוט היפני סאטושי פורוקאווה הדגים כיצד בחוסר כבידה אפשר לשחק בייסבול לבד – הוא חבט בכדור עם מחבט, ואז ריחף במהירות עצומה לקצה השני של החדר כדי לתפוס את הכדור שהוא עצמו חבט בו.

> **בונוס היסטורי:** המשחק הפיזי הראשון מחוץ לכדור הארץ לא היה בתחנת החלל, אלא על הירח! ב-1971, האסטרונאוט אלן שפרד (במשימת אפולו 14) הבריח איתו ראש של מחבט גולף ושני כדורים, חבר אותם לכלי איסוף דגימות, וחבט בכדורי גולף על פני הירח. בשל כוח המשיכה החלש, הכדורים עפו למרחק של מאות מטרים.

>

במידה והייתם יודעים שהם יקשיבו לכם, ומה שתגידו יכול לשנות להם את החיים.

אפשר לפתוח כזה ואז תגידי בו את מה שאת חושבת

(אני לא ממליץ לאף אחד להשקיע בהווה, רק אומר מה היה קורה אם הייתי משקיע בגיל 20... זה כמובן לא אומר שגם היום ההשקעה תשתלם)

האם הייתי ממשיכה להחזיק עד אמצע 2024? לא בטוח בכלל

ובכל מקרה, אם היית נכנסת לפני 13 שנה, אז היית ברווח עצום וחסר פרופורציות, לא משנה מתי בשנים האחרונות היית יוצאת... 

החלק שקשוח וצריך להאמין שזה שווה את זה, לא כזה עולה. זה קל

וכן, לקנות לפני 13 שנה כנראה היה צעד חכם

איפשהו לפני המסיבת סיום של כיתה ו', הייתי צריכה לקנות קצת ביטקוין.

צודק. מה חשבתי לעצמי

אנבידיה הרבה יותר

בשנת 2010 לצורך העניין, ביטקוין אחד היה שווה פחות מחצי דולר. אפילו פחות ב40 סנט.

היום, עם שווי של 64 אלף דולר, הוא גדל פי 160,000

זה כמובן תלוי באיזה יום מדויק בשנה אתה מסתכל, אבל זה הסדר גודל.

מניית טסלה הייתה שווה אז כ-1.3 דולר, היום 400 דולר, כלומר בערך פי 300.

160,000 זה הרבה יותר מ-300. זה 533 פעמים 300.

כלומר אם היית משקיע חצי מהכסף בביטקוין וחצי בטסלה, החצי של הביטקוין היה שווה היום פי 533 לעומת החצי של הטסלה, שכבר מזמן לא היה שווה חצי מההשקעה אלא שברירי אחוזים מההשקעה שלך מרוב שהביטקוין גדל בטירוף. 

את טסלה הכירו כבר בשנת 2010, כנ"ל את אנבדיה

אתה הכרת את ביטקוין בשנת 2010? 

אני אישית לא, לכן בכלל לא היה לי התלבטות האם להשקיע בו או לא

לניהול פורום שכיום נטוש

הקישור מוביל לדיון בפורום של ערוץ 7 שכותרתו **"מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות"**. בפוסט הפותח המשתמשת מבקשת רעיונות למיתוג או סלוגן לטיול צוות מורות, עם חיבור לנושאים של **גאולה, צמיחה וחינוך**. ([ערוץ 7][1])

אם המטרה היא למצוא רעיונות למיתוג כזה, הנה כמה כיוונים אפשריים:

* **מצמיחות גאולה**

* **צועדות אל האור**

* **מחנכות עתיד, בונות תקווה**

* **זרעי חינוך – פריחת גאולה**

* **בדרך לצמיחה משותפת**

* **מאירות את הדרך**

* **מחיבור לצמיחה**

* **משורשים של אמונה לפירות של עשייה**

* **גאולה מתחילה בחינוך**

* **יחד מצמיחות דור של אור**

אם תספר/י:

* גיל התלמידות,

* אופי הצוות (יסודי/תיכון/אולפנה וכו'),

* האם הטיול הוא יום גיבוש, סיכום שנה או פתיחת שנה,

* והאם רוצים סגנון רציני, מרגש או קליל,

אפשר להציע סלוגנים וקונספטים ממוקדים יותר.

[1]: מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות - צעירים מעל עשרים "מחפשת סלוגן/ מיתוג/ קונספט לטיול צוות מורות | ערוץ 7"

דכדוך וחרדה זה סיבה לעשות עבודה אבל זה לא מוריד את הערך שלך או משהו כזה.

מה עומד ביסוד התחושה הזאת?

– אם יש לך מחשבות לא מאורגנות, אז אוקיי, שיחה זאת אחת מיני דרכים רבות לסדר אותן (ובכלל, לא כל המחשבות צריכות סידור, לפעמים עדיף פשוט לתת לעצמך לחיות את ההווה).

– אם זה כדי ש"יבינו אותך", מה בעצם נותנת העובדה ש"מבינים אותך"? יש בזה תועלת מטפיזית, מעבר למה שאתה מייחס סובייקטיבית לעובדה הזאת?

– אם זאת תחושת בדידות, האין משהו אחר, כיפי, שתוכל לעשות כדי למלא את החלל הריק?

קראתי פעם בספר של פסיכיאטר נחשב שחלק גדול מהחוסן שלנו הוא היכולת ליצור מעין "הורה פנימי" או "מדריך פנימי" או איך שלא תרצה לקרוא לזה. בן־זוג פנימי. קבוצת מעודדות פנימית. לא ממש כדמות, אלא כפונקציה שדוחפת אותך, נותנת לך כוחות, אתה יכול לדבר איתה (יענו, לא במובן של חבר דמיוני, אלא פונקציה פנימית בתוכך שמסוגלת לנתח – גם לאו דווקא לנתח, אלא יותר כמו "לסדר" את עולמך הרגשי).

זה נושא שהזכיר אותו בדרך אגב בהקשר של הפרעת אישיות גבולית כמדומני כך שלא היה שם הסבר אבל בגדול אפשר לגשת לזה מכמה כיוונים שונים.

במסגרת הכללית, האדם הוא כמו חֶברה בע"מ קטנה. כשהוא נולד, אין לו מושג מכלום וכל הפונקציות שלו הן במיקור חוץ (חום ביטחון מזון היגיינה תשומת לב צרכים רגשיים). בהדרגה ככל שאדם צובר ניסיון בחיים ככה הוא יכול לבצע יותר ויותר פונקציות לבד, עד שהוא מגיע לאיזשהו אקוויליבריום מסוים שבו הדברים "עובדים" (גם אם לא בהכרח באופן אופטימלי).

אז נניח אקוויליבריום לא אופטימלי: בן־אדם חי לבד אבל לא יודע לנקות ולא יודע לבשל. זה אומר שאו שהוא חי רעב בזבל, או שהוא מבזבז המון כסף על שירותי משק בית + אוכל בחוץ (=מיקור חוץ). אלא שאוכל בחוץ יכול להיות יקר ולא תמיד זמין. ולפעמים המנקה מבטלת. אז אם בשלב מסוים נמאס לו הוא פותח את ספר ההוראות של המטאטא ומתחיל לטאטא. וגם לומד איך מכינים חביתה בסיסית. כן זה קשה ומטורף אבל אנשים עושים את זה מי היה מאמין. ככה זה גם בהרבה חברות, בתור התחלה קונים כל־מיני שירותים במיקור חוץ עד שזה נהיה יקר ולא משתלם וכבר יותר קל להכניס את הידע הזה לתוך החברה ו"לעשות זאת בעצמך".

היות ורבים צרכי האדם, לכל אחד יש איזה עניין שמצריך דגש מיוחד. למשל יש אנשים שמאוד קשה להם לקבל החלטות. אז או שהם יכולים "להתעלק" על מישהו החלטי (אם זה עובד זה עובד אין לי בעיה, אבל אם זה לא עובד אז...) או להתחיל להעסיק בתוך המוח שלהם "יועץ אסטרטגי פנימי". פשוט ללמוד לקבל החלטות.

או מישהו אחר שמאוד סובל משעמום. אז אפשר להציק בלי הפסקה לחברה הכי טובה... או להקים מערכת בידור פנימית אצלך בתוך הראש! זה הרעיון. וברגע שיש לך כל הכוחות הנפלאים האלה, ממילא אתה חושש פחות כי אתה יכול לעשות הכל ולהתגבר על הכל.

זה נשמע כמו פסיכולוגיה בשקל אבל האמת לא ממש רציני קראתי על זה וגם דיברתי על זה עם אנשי מקצוע בשיחות מטא והתלהבו מזה מאוד.

אז ראשית תתחיל מלשאול את עצמך: איזה איש מקצוע פנימי הייתי צריך? או מה הייתי רוצה לדעת לעשות? הזכרת לצורך העניין חרדה, דע לך, יש הרבה מאוד דברים שאפשר לעשות עם חרדה – אם בהקשר של מיינדפולנס/קרקוע/תרגילים פיזיים/קוגנטיבי. נושא שנחקר המון. לא הכל בהכרח עובד מושלם, אבל למה לא לנסות לחקור את הנושא? מה עוזר לחרדה? במקום שתהיה תלוי לחלוטין בחסדי מישהו שיצטרך "להכיל" אותך ולהקשיב לך כו' למה לא תכיל את עצמך? או בנושא של קבלת החלטות: לקפוץ למים, לפתח כל־מיני כלים שעוזרים לקבל החלטות (רשימת בעד ונגד ו־CUTOFF או דברים בסגנון), או בנושא של בדידות: להיות אתה החבר הכי טוב שלך.

בקיצור תחשוב לגבי זה אני לא יכול לומר לך בדיוק מה אתה צריך או איך בדיוק תיראה הפונקציה של "החבר הפנימי" אצלך אישית אבל חושבני שזה כיוון פצצה.

אבל תודה בכל אופן.

התגובות שלך נוטות להחכים (או לפחות לתת תחושה כזו).

כן ידוע שתגובותיי נכתבות בחכמה חתולית זמנית מופלאה (או לפחות נותנות תחושה כזאת).

מה יקרה כשייגמר הזמן. מה אז יעשה החתול? או למה הוא ייהפך...

אבל עזוב.. אסור לנצל"ש שירשורים של אחרים.

חתולים אחרי שהם מגיעים לגיל מופלג הזנב שלהם מתפצל לשניים והם הופכים לנֶקוֹמַטַה.

Nekomata - Wikipedia

בלי קשר לפותח השרשור מרגישה שזו זעקה שמבקשת להיזעק, ולי יש עכשיו מילים עבורה אז מניחה אותן פה :

למה צריך מישהו?

בהכי פשוט - כי ככה.

וביותר מילים - כי ככה העולם בנוי.

העולם בכללותו, בטבעו, בנוי על מערכות יחסים (בין אם מערכות גומלין הדדיות, טפיליות או במערכות אחרות).

גם היצורים הכי סוליסטיים בעולם, גם בעולם הצומח וגם בעולם החי, מנהלים מערכת יחסים עם יצורים אחרים בסביבתם.

מייצרים תקשורת מסויימת, בפרט עם בני מינם.

ואם הם כך...

על אחת כמה וכמה בני אדם.

בני אדם בנויים לחיות בסביבה של חברה וקהילה כזו שמאפשרת תמיכה ועזרה הדדית.

ועם כמה שאפשר למצוא מיליון סיבות למה אנחנו לא באמת זקוקים למישהו, ושיש פתרונות אחרים, בפועל בחיים עצמם אנחנו לא בנויים ללבד הזה לאורך זמן.

לא אני אמרתי, התורה מלמדת אותנו.

הרבה מאוד מהמצוות שאנחנו לומדים עליהן בתורה ומבקשים לקיים בחיינו, נוגעות לבין אדם לחברו ולדרך לייצר חיי חברה וקהילה תקינים ובריאים, מחברים ומחוברים לנשמה שלנו, הפרטית והכללית.

הן נוגעות ומלמדות אותנו לגבי ההיבטים הרגישים והעדינים ביותר במרקם החיים המורכב, מתוך תשומת הלב לפרטים השונים שמרכיבים את הכלל. ואת זה לומדים גם מהנהגותיהם של אבותינו ומנהיגינו לאורך הדורות.

הבחינה של לא טוב היות האדם לבדו, היא בסיס ויסוד לא רק בהיבט הזוגי, אלא גם בהיבט החברתי העמוק.

להתהלך בעולם תקופות ארוכות בתחושה של אין עם מי לדבר, אין מי שיקשיב... זה נורא.

קשר עם אדם קרוב שנמצא שם, פשוט נמצא שם גם אם אין לו דברים חכמים מדי לומר, זה צורך בסיסי.

שכשרוצים לשתף במשהו שמח או סתמי, או לפרוק מהלב, יש מי שנמצא שם לשמוע ולאסוף, ולחזק... והוא עושה את זה מהלב (ולא צריך לשלם ולפנות זמן ביומן כדי שזה יקרה).

שכשרוצים לחלוק זמן איכות שנותן כח וממלא, יש עם מי לתכנן ולעשות וליהנות.

וזה הרבה לפני שבכלל מגיעים לניתוחים פסיכולוגיים, טיפולים, בניית חוסן פנימי, תקשורת מיטיבה של ההורה עם הילד הפנימי ודומיהם.

כי זה הרבה לפני ה'תבינו'.

זה עוד ברמת ה'תראו'.

פשוט תראו אותי, במובן הכי פשוט ובמובן הכי עמוק.

אי אפשר לאמוד בכלל את הערך של חברות אמת נוכחת בחיים של האדם וכמה זה בפשטות נותן חיים.

יש לנו כח לתת חיים בהתעניינות פשוטה וכנה,

אז בואו ניתן חיים!

ולא צריך ללמוד רפואה או פסיכולוגיה בשביל זה...

אלא פשוט להיות שם עם הלב בענווה.

ורק להקשיב ללב שזועק שזה כל מה שהוא צריך עכשיו.

נוכחות והקשבה.

(חשוב לי לומר שאין בדברים שלי כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי אי מי, במיוחד לא כלפי כותב התגובה. נעזרתי בתגובה הזו כדי להמשיך לעולם את המילים שביקשו לצאת ולעורר על מה שהתבקש).

אפשר לתת מקום ללב לזעוק את בדידותו כמה שרוצים גם לקבל את המקום הזה באהבה ובהכלה.

השאלה שלי היא האם זה משהו שמזיז קדימה.

אם חברויות אמת משמעותיות וזמינות אכן יכולות לתת מענה הולם, אז למה לא, אם זה עובד זה עובד.

אלא שעל־סמך המצב שמתאר פותח השרשור, מה אפשר לייעץ בכיוון הזה? לפנות לאנשים ברחוב? לעבור על האלפון מבית הספר ולנסות לחדש חברויות נשכחות? לחפש חברים במרשתת? כאילו, אין בעיה, אם זה עובד, זה עובד...

כשהמשאבים האלה אינם זמינים אפשר אכן להיות שקוע במשבר קיומי, אבל חושבני שאין זו גזירת גורל כי אפשר לעשות גם מסע אל הנפש פנימה ולמצוא שם באר מים חיים. אם אין לחם נאכל עוגות.

במקור קראתי את הרעיון ביחס להפרעת אישיות גבולית שזה מצב שבו הצורך לא יודע שובע לכן בלתי־פתיר באמצעים חיצוניים ברמה הגיונית. מה שמצריך שינוי מערכתי. כלומר אם הדרך הזו חסומה אז מנסים משהו אחר. לא באתי לשלול שום גישה או רעיון אחר אלא רק לתת את הכיוון שלי בתקווה שהוא יכול לעזור כחלק ממגוון רעיונות.

///

במאמר מוסגר כחתול זמני איני חברתי במיוחד לכן "פשוט תראו אותי" פשוט לא אינטואיטיבי בשבילי ברמה שזה לא ממש אומר לי כלום. כאילו, אני מבין שלאנשים אחרים זה כן מובן מאליו... אבל זאת דווקא ההזדמנות שלי לנצל את מקומי המוזר כנקודת ארכימדס להציע מבט שונה גם אם הוא קצת מתכתי ופרגמטי מהמצופה.

הכתיבה שלי נבעה ממקום אחר, ולא ממקום שמבקש לתת עצה או פתרון מעשי. אם הייתי רוצה להשיא עצה הייתי עושה את זה באופן מכוון ומדוייק לשואל, ובמרחב שמאפשר לו להרגיש בנח לשתף באמת מה שיושב על הלב ולא בפורום ציבורי.

הכתיבה שלי באה לעורר אותנו להיות יותר ברגישות ותשומת לב שכשפוגשים אדם שזועק אני צריך מישהו אנושי שיהיה בנוכחות, לחפש את הדרך איך להיות עבורו באופן שייטיב איתו באמת, כמו שהוא צריך.

לא כמו שאנחנו חושבים שהוא צריך להתמודד בלעדינו.

ובמחילה מראש, אני לא אכנס לניתוחים לגבי כל העניינים שהבאת, למרות שיש לי מה לומר, מהסיבה הפשוטה שזה לא העניין שלי כרגע.

העניין שלי הוא לומר שמעבר לכל הניתוחים והכלים הנפלאים שיכולים להיות בעולם לתמיכה אישית ופנימית במצבים שונים, והם אכן יכולים להיות משמעותיים ותומכים, בנקודת היסוד יש לכולנו לב ורגש וצורך אנושי... ושנזכור את זה.

צד אחד זה שאנחנו צריכים להיות מדוייקים. ולא "תלויים" בצד השני. שיש לנו ביטחון עצמי ועמידה בעולם.

והצד השני - אדם באמת נולד רוצה וצריך את החברה שלו, וההתפתחות הרגשית שלנו היא דרך מערכות יחסים. ופה כתבת את זה מאוד מאוד יפה וטוב בהרבה ממני.

והאמת היא שאנחנו מטיילים בין שניהם. מצד אחד לרצות בת זוג, מצד שני לא להיות תלוי בה ולא להתרסק רגשית אם היא מרגישה רע.

מצד אחד לרצות חברים, מצד שני להציב להם גבול כשהם נהיים מנצלים ולדעת להרגיש ולנווט מה טוב לי ומה לא.

מצד אחד להיות "ילד טוב" להורים. ומצד שני לא לאבד את עצמי בריצוי שלהם. להציב להם גבולות ולזכור שכיבוד אב זה משל אב.

@אילת השחר  התגובה שלך פה הייתה מטורפת בדיוק שלה. אני תמיד אכתוב שיש שני צדדים בגלל שבאמת יש שני צדדים ובגלל הרקע שלי שחייב לשים דגש על הצד המנוגד. אבל לפני כן - וואו.

כדאי למצוא מטפל

זה בהחלט מקל שיש את מי לשתף אבל לא פותר בכלל את הבעיה

היו לו שני חלומות בנושא המוות,

לי היו הרבה יותר...

באמת לא הצלחתי להבין מה מיוחד

מתארים חווית מוות קליני, כפי שכתוב בחז"ל וכפי שאנשים

שעברו חוויה כזו מתארים.

מאוד מרגש לדעתי. קצת עוזר (לי לפחות) לזכור שיש

משהו מעבר לכל טרדות היום היום, העולם הזה שמרגיש

כל כך מוחשי ואמיתי....המתיקות הזו שהוא מדבר עליה...

יש משהו טוב לצפות לו. לא?  (כמובן שמעדיפה לא

לחשוב על בית הדין שם למעלה, כי זה די מצמרר,

אבל לפחות אחר כך....)

ואם גם לך היו או יש חלומות מסוג זה, נשמח לשמוע!

אם לפני 400 שנים מישהו היה חולם על מכשיר קטן שנמצא בכף ידו, עם גישה לאינטרנט ואפשרות לראות נטפליקס - זה היה וואו.

אם מישהו חולם היום על זה שיש לו סמארטפון ביד, אין בזה כלום.

כלומר את מתלהבת מזה שהוא חולם על דברים שכבר תוארו ונכתבו בעבר לטענתך, למרות שאין בזה שום דבר מיוחד או מפעים. 

וגם החוויה של מוות קליני תמיד מלווה עם תיאור אנושי וגופני כל כך.

הנשמה "ראתה אור" הנשמה שמעה קול" "עלתה למעלה" "מלאכים לבנים עם זקנים לבנים"

כל מיני תיאורים שכפופים לחושי הגוף שרק מצביעים על כך שזאת חוויה מוחית ולא על טבעית.

ומנגד המדע שיודע להסביר שבמצבים של חוסר חמצן במוח ומוות קליני יש פעילות מוחית חריגה ואיבוד של תחושת זמן ומרחב.

הם החליטו לתלות מדף עם מסר עליו אבל שהכיתוב מופנה כלפי מעלה כך שאם הנשמה תרחף למעלה ורואה כל מה שקורה בחדר היא תהיה מסוגלת לקרוא את המסר שכתוב על המדף.

עד היום לא דווח על אף אחד שהצליח לראות מה כתוב שם עד היום.

לא הצליחו בכלל לשחזר מוות קליני,

אז הוא לא מפריך כלום ולא מאמת כלום,

הוא פשוט לא רלוונטי.

לאור זה, בוודאי שמוות קליני יהיה חוויה מעורבת מתיאורים של גוף ושל נשמה.

ובלי קשר אפשר לקרוא גם כאן וכאן:

חוויות סף מוות - האם קיים "הסבר מדעי"?

חוויות סף מוות - עדויות שאומתו

אני לא חוקרת כמוהו ולא בקיאה בנושא אבל כמה נקודות העלו לי סימני שאלה.

הראשונה והעיקרית היא שאי אפשר בצורה לוגית טהורה להוכיח קיום של משהו על טבעי ע"י חורים במדע.

וכל חוקר יודע את זה.

זה שהוא הפריך השערות מדעיות לא מוכיח שום דבר, אולי משאיר מקום להשערות אחרות אבל זה לא יכול לשמש כהוכחה לכלום .

במיוחד במקרים שהם לא דיון פילוסופי אלא ככל הנראה רק עניין של זמן ומחקר עד שהם יתגלו.
 

(ואני בטוחה שמדענים יחלקו על הטענות שהוא הביא, כי אז מה אם לא כל היפוקסיה מביאה למוות קליני, האם זה מוכיח שבמצבים מסוימים בשילוב מסוים היא לא גורמת לזה? ואז מה אם לא הצליחו לשחזר מוות מוחי בצורה יזומה עם סמי הזיה, זה מוכיח משהו?)
 

אחת הטענות שלו שהזיכרון של מוות קליני מאוד חד וזה מוזר שהוא מתרחש במצב מוחי כזה?

מי אמר? אולי דווקא במצבים כאלה המוח חד מאוד?

יש כל כך מעט מקרים וגם הם מפוקפקים מדי שכל תשובה החלטית לכל כיוון בנושא הזה היא מפוקפקת בעיניי.
 

לכן מוות קליני מעולם לא היתה הוכחה בשבילי לקיום או אי קיום של נשמה או משהו על טבעי בכל מצב אמוני שהייתי בו.

הוא בא לפנות את הדרך לסבירות שהוא רוצה להביא מהעדויות שהוא סוקר במאמר השני.

ויש לו עוד כמה פוסטים בפייסבוק על הנושא. אפשר לחפש בדף שלו את המילים "סף מוות".

לגבי הדיון הפילוסופי זה לא ממש מדויק (לפחות אצלו). באופן כללי הוא אנטי-מטריאליסט ויש לו מאמרים גם על זה.

החומר, בהגדרה, לא יכול להיות חזות הכל - וממילא בעולם שלו יש מקום להסברים נוספים. לזה הוא חותר למעשה.

האם המוח קולט את התודעה או יוצר אותה? הוא עצמו בכלל יאמר לך שהוא מחזיק באידאליזם (גם על זה הוא כתב)

והתודעה בכלל היא זו שמייצרת את המוח ואת המציאות באופן כללי. המפגש בין התודעות הוא החוויה הקולקטיבית שלנו.

כדתיים, אנחנו בכל מקרה יוצאים מנקודת המוצא של התורה ושל המסורת. זו הקטגוריה השלישית של מקורות הידע: עדות.

אגב, בהקשר למה שהזכרתי מהרמבן, בדיוק נזכרתי שהרב שטיינזלץ זצ"ל כתב בספרו "נשמה" שה"אני" של האדם הוא כעין

תופעה לעצמה. נקודת המפגש בין הגוף לנשמה היא שיוצרת את ה"אני" וכשמתרחש מוות אז אותו "אני" נפרד לחלקיו.

אני מניח שהוא מבסס את זה באופן די ברור על משל הפיסח והעיוור שמופיע בגמרא. תובנה מעניינת שעולה מכאן מהדהדת לי

בדמיון מרוחק את תפיסה הבודהיסטית על כך שכל "אני" (או "עצמי") הוא למעשה אשליה (אני'צה ואנאטה).

של נשמה הוא דיון פילוסופי ענק.

העניין הוא, שהוא ימשיך להתקיים גם אם המדע יביא הסבר מדעי וחותך למוות קליני.

יש כמות מועטת של מידע והשערות שבעיקר מתבססות על סיפורים מפוקפקים וחורים במחקר מדעי (שלא מתאפשר כל כך כי איך אפשר לחקור תופעה שכמעט לא קורית ושאי אפשר לשחזר אותה בצורה יזומה?)

לכן- כל העניין של מוות קליני

כרגע לא רלוונטי לדיון הפילוסופי .

ומי שבוחר להאמין בגללו או לא להאמין בגללו לדעתי טועה מאוד.

לכן גם אם חוו משהו. אין להם יכולת להסביר לך אותו בלי להשתמש בכלים גשמיים

לא מדובר בסרטון הזה בכלל על חווית סף המוות בכלל.

מדובר על משהו חמור יותר שיתכן ואסור מבחינת היהדות ומיתתו בחנק, צריך עיון.

כי אין להם צורך במניין.

מעניין כמה יבינו את הבדיחה...

בקרב הגברים די בטוח שיהיו

מעניין אותי אצל הנשים