א. הם בני אדם כמוני וכמוך, יודע?

מכירה, לא אישית, אבל מכלי שני, את שני הנערים. הם ודאי עבריינים וכל מה שהם עשו היה פשע גמור, עם זה אני מסכימה, אבל מכאן ועד להגיד שהם שתקו ונתנו לחבר שלהם לדמם למוות "כדי לא לשתף פעולה עם המשטרה"? שטויות.

ב. אני הבנתי שהם קיוו מאד שהוא ברח. וכנראה הייתה להם סיבה לחשוב ולהאמין ככה,

ברור לי שאם היה להם שמץ של מחשבה שהוא אולי באמת לכוד שם, פצוע, הם היו עושים הכל כדי להציל אותו.

זה לא הרבה יותר טוב

הם היו שלישייה של נערים עבריינים, ברחו מהמשטרה, נתפסו שניים שלא רצו להסגיר את חבר שלהם.

אם שניהם לא נפגעו כלל והיו במצב תקין, כנראה לרגע לא עלה להם לראש שייתכן שקרה משהו מחריד בהרבה כתוצאה מהתאונה הזו. אז הם איפשרו לחבר שלהם לברוח.

כנראה שגם הם יימצאו בסוף אשמים במותו, בעקיפין, אבל מכאן ועד להגיד ש"שתקו ולא סיפרו לאף אחד שיש פצוע נוסף, ולא היה אכפת להם שחברם ימות - העיקר לא לשתף פעולה עם כוחות הרשע של המדינה הציונית"- יש עוד דרך ארוכה.

אולם כמו שכתבת, עדיין עוזר לנו להבין שהם עבריינים ותו לא.

גם אני לא אוהבת את זה שמגינים עליהם, בתכלס רק כי הם משלנו, והופכים אותם לשיות תמימות ואומללות בסיפור.

מה הופך אותם לעבריינים?

1 למה זריקת האבנים היא עובדה שלא ניתנת לסתירה?

2 לפי עדות החובש הם היו בהלם. אולי נהג האמבולנס חשב אחרת, אולי מצבם השתפר. אבל למה צריך לשאול בטלפון כמה אנשים היו ברכב, אם אתה נמצא ליד הרכב ויכול פשוט לעשות סריקה?

ועכשיו השאלה מה שקר, מה פרשנות לא נכונה, מה טעות, ומה אמת

1. כבר שמעתי כמה עיתונאים אומרים זאת, כולל דתיים/מתנחלים/ימניים. אני לא יודע מה הראיות שלהם, אבל הם ידועים כעיתונאים אמינים במשך שנים רבות. אני מניח שבהמשך נשמע יותר.

2. אני לא יודע מה היו התנאים בשטח, אבל בוודאי שבסריקה רגילה לא היו רואים אותו - עובדה שבאמת במשך זמן רב אף אחד לא שם לב אליו. חובשים לא אמורים לעשות סריקות מיוחדות, הם לא יחידת חילוץ ולא מכבי אש.

הנערים היו פצועים ובקושי עם הכרה (שמעת את הראיון עם אילוז?).

אין ראיה שהם זרקו אבנים. 

לך שחק אותה "נאור" במקום אחר.

מיד לאחר התאונה. זה ממש לא נקרא "בקושי עם הכרה".

רשעות וטיפשות זה להגן על עבריינים, בלי להבין שככה מעודדים עבריינים נוספים. כי אם הם גיבורים גדולים, אז יבואו עוד חבר'ה שירצו להיות גיבורים ולעבור על החוק.

https://www.facebook.com/permalink.php?story_fbid=109314584420883&id=106369158048759&__cft__[0]=AZXsSvmnM5OKqZ_pllGA6jojNZe88wYHY4f13xXWxG-eMlcZ6CHMksfrXZNLZLc7teKFYwcrzeXK5Nms9Jhav020QJXNRPI7q8bZbcAsxkd5eSE7vgA3MQWVsdr2dEOdEb63-nRDbGQ6m2fVLlorYkk8DP-gyF76-BPtsPUcMncXLQ&__tn__=%2CO%2CP-R

גם עבורך ידידי הנאור @פשוט אני..

היו שמועות כאלה. בשום שלב לא ראיתי שהם, או עורך דינם טענו את זה, ואלחנן גרונר הדגיש, כבר די בהתחלה, שזה סתם שמועות.

אם אני שופט נטו לפי הסרטון של אריה שיף - ירייה אחת לראש, ועוד ירייה כשהרכב בורח - זה ממש לא נראה כמו משהו שמדינה אמורה להרשות, גם אם גנבו לך את הרכב. אז מבחינת החוק, אריה שיף בעיני אמור להשפט כמישהו שהרג אדם במזיד. כמובן ניתן להתחשב בנסיבות מקלות בשלב העונש, אבל מבחינת העבירה - ממש בעייתי.

*נכון, יש גם נושא של בטיחות, וגויים שבאו על עסקי תבן וקש, ואולי גם החוק מכיר בזה. כתבתי בהנחה שלא

(בעצם זאת אותה מחלוקת - האם יש גבול לאלימות שמותר להפעיל כלפי מפירי חוק)

הרי לא ייתכן שכל אדם ששיקר/העתיק שיעורי בית/ביטל תורה מותר להרוג אותו

החובש מתלונן על כך שיש לחשודים אזיקים.

ובכן, וול, המשטרה אוזקת חשודים, במיוחד כאלה שניסו לברוח ממנה. זה חדש למישהו? פוגע בזכותם הבסיסית של החשודים לברוח שוב?

החובש טוען שאי אפשר לקחת מדדים לאדם עם אזיקים. מותק, הייתי נהג אמבולנס במשך שנתיים, וטיפלתי בכמה פעמים באנשים אזוקים (אם בגלל שהם נאזקו בשטח, ואם בגלל שהזמינו אותנו לבוא לפנות אסירים לבית חולים) - אף פעם לא הייתה לי בעיה לקחת מדדים בגלל האזיקים. יש אנשים שמאושפזים ימים ארוכים בבית חולים כשהם אזוקים בכל גפיהם.

החובש אומר שהוא רואה מספר פצועים, ורק על אחד מהם הוא אומר שיש לו פגיעת ראש. איך הוא אבחן שיש לו פגיעת ראש? כי הוא היה מבולבל. לא בגלל שהוא ראה בתכלס פגיעה, אלא רק לפי הבלבול.

נכון שיש אנשים שנפגעים בראשם ולא ניתן לראות זאת ללא מכשירי הדמייה, אבל ה-מ-ו-ן פצועים של תאונות דרכים סובלים מבלבול אחרי התאונה (גם לי זה קרה אחרי שעברתי תאונה וכתבתי על כך בפורום), וזה כלל לא ראיה לפגיעת ראש. בכל מקרה, גם הוא אומר ששאר הפצועים היו במצב טוב יותר.

את אהוביה הוא כלל לא ראה, כלומר כמו שאמרתי קודם - תנאי השטח כנראה לא היו מיטביים, ואף אחד מהשוטרים/חובשים לא "שכח" אותו בכוונה. היחידים שידעו על קיומו והיו יכולים לגרום לכולם לחפש אותו, הם חבריו העבריינים. בניגוד לטענות שלהם שהם התריעו על כך שנעלם להם חבר, הראיון שהבאת מוכיח שהם שקרנים והם האחראיים למותו של חברם.

בכל הזמן הזה - החברים עדיין לא אמרו לחובש, אפילו לפי עדותו, שיש עוד נער שנפצע/ברח. במשך כמה פעמים הוא אומר את זה - אף אחד מהם לא דיבר על חבר נוסף שנשכח מאחור. 

החובש מתלונן על כך שהשוטרים לא עזרו לו להרים פצוע על האלונקה. באמת לא בסדר, אבל יש לזכור שמדובר בפצועים קל ולכן עיכוב של חצי דקה (לפי עדות החובש) לא גרם לשום נזק בפועל. 

הוא לא אמר את מה שאתה כתבת, כאילו הם היו "בקושי עם הכרה".

הריאיון הזה רק מחזק את כל מה שאבישי גרינצייג כתב, בטח לא ההפך.

התנהגות השוטרים בשטח הייתה לא בסדר בכך שהם לא עזרו להרים פצוע על האלונקה, אבל בפועל זה לא גרם לשום נזק, ובטח שזה לא הופך אותם לאחראים על מותו של אהוביה.

ניסיתי לשים את הידיים מאחורי הגוף בתנוחה של ידיים אזוקות, וממש לא נראה לי שאפשר להשחיל מד לחץ דם בין הזרוע לגוף.

החובש דיבר על אזיקים מאחורה, לא מקדימה.

איך בדיוק היו האזיקים.

אבל לעניין ההתנהלות של השוטרים, זה לא כ"כ משנה.

בסופו של דבר, החובש לא הצליח, בין אם זה טעות שלו, שהוא לא ניסה את התנוחה המתאימה, ובין אם זה בגלל שהם היו אזוקים חזק, או מסיבה אחרת.

במצב שנוצר, כדי לקחת מדדים, היה צריך להוריד אזיקים, והם לא הסכימו.

[ולגבי פגיעת הראש, מלבד שהוא ראה בלבול, הוא גם ראה פציעה חיצונית שאותה הוא חיטא, שאמנם לא מחייבת פגיעה פנימית, אבל מלמדת שהראש קיבל מכה].

אלא אם כן יש משהו ממש מיוחד שגורם לו להיות פצוע בדרגה קשה יותר, אבל זה לא המצב הרגיל.

למשל באירועים עם הרבה נפגעים, את המהלכים מפנים אחרונים מזירת האירוע.

לפי עדות הבלש - שניים "אבל הם נראו מסוחררים. בקושי הצליחו לזוז קדימה.".

והשניים האחרים -  "ישבו שם, במושב האחורי, שני צעירים. הם היו בהלם. נשענו אחד על השני. אזקתי אותם אחד לשני. הם רק אמרו 'מד"א, מד"א, תזמינו מד"א'.

... לפי המצב שלהם, אני לא יודע להגיד אם הם ראו את שני אלה שיצאו, ואם הם בכלל הבינו מה קרה קודם."

א. עוד לפני המרדף, הם עקפו מחסום משטרתי בנהיגת זיגזג.

ב. הנהג של הרכב, אמר בחקירתו שאהוביה עצמו היה הנהג, כדי לנקות את עצמו מחשד. ממש מלח הארץ.

ונניח שהמשטרה במקום להודות באמת, הייתה טוענת שהרכב שלך התהפך בגלל איבוד שליטה.

והייתה לך אפשרות להכחיש שאתה היית הנהג, בלי לסכן אדם אחר בכניסה לכלא, היית עושה את זה?

מאשימים אותך באשמה שקרית, אבל אם תודה בעובדות האמיתיות, זה יסייע להפליל אותך.

[אגב, לטענת אחד מעורכי הדין הבכירים בישראל, כשהוא מייצג חפים מפשע הוא משתמש בשקרים לא פחות מאשר כשהוא מייצג אשמים].

שהרכב התהפך בגלל איבוד שליטה שנבע מצורת הנהיגה.

זה שקר, הרכב התהפך בגלל שהרכב המשטרתי פגע בו.

נופלת עליו, והוא עלול לשבת עליה שנים בכלא.

הנהג הנוגח אשם בתאונה.

הנהיגה בלי רישיון, זו אכן אשמה, אבל הרבה פחות חמורה מניגוח מכוון של רכב.

לגבי נהיגה פרועה, בינתיים הראיה היחידה שראיתי לזה, היא טענת המשטרה, שבוודאי שיקרה בדברים מהותיים אחרים לגבי האירוע, אז אין סיבה להאמין לה, ועדיין זה פחות חמור ומסוכן מניגוח מכוון של רכב בנסיעה מהירה.

שכל הערבים מחבלים וכל החרידים זורקים אבנים על חיילים/רכבים בשבת/אישה לא צנועה.

כמו שאני גר בבני ברק 3 שנים עם 0 זריקות אבנים לרבות מקרים בהם רכב חצה כביש ראשי בעיר ופשוט נתנו לו לעבור

וכמו שעבדתי בתחנת דלק והעובדים הערבים תמיד החליפו אותי במשמרות בזמן תפילה וחג (וכמובן שההפך) 

כך המופרעים הללו מייצגים את עצמם בלבד

(והכל בהנחה שמה שאתה משתף אמין בכלל)

שצריך להרחיק ילדים מנוער גבעות או לערב את הרווחה. נראה שאתה משליך חבורה קטנה של מופרעים על ציבור שלם

סביר להניח שהבנים האלו עשו טעויות איומות. סביר גם להניח שהמשטרה עשתה טעויות איומות. סביר גם להניח שאבישי גרינצייג הוא סוג של עיתונאי מטעם, שכל מה שהוא מחפש זה את מה שתואם לסדר היום שאותו הוא משרת.
שום דבר לא יסייע לנערים האלו לתקן טעויות אם כל היחס שהם זוכים לו זו התנפלות נקמנית ולועגת. משפילים אותם, עושים להם דמוניזציה מזעזעת. אני חולק על כל דבר ודבר שהם עושים, ממש הייתי אומר מבוקר ועד ליל. אבל כל עוד שאני לא מנסה לפנות אליהם, להציג להם בעיות, לשתף אותם, לתת להם כיוון אחר ואת כל הסיוע להגיע למקום אחר, אני לא חושב את עצמי כמי שראוי לנהל נגדם תעמולה ובוודאי שלא שיסוי.
ברור שאפשר להשתלח נגדם בטוויטר, אבל פרט לביזוי ולחיכוך ידיים בסיפוק מהפגיעה בהם אינני רואה מה בדיוק זה משיג.

למרות שהמטרה של פורום היא דיון, וההודעה שלך לא פותחת דיון אלא סתם מנסה לעלוב בצורה ילדותית - אני לא חוזר בי.

90% מהפורום הזה מייצג 5% בציבור הדתי. כל חיי הייתי במקומות הכי מרכזיים של הציונות הדתית, מבחינת המשפחה שאליה נולדתי, תנועת נוער/ישיבה תיכונית/ישיבת הסדר/השכלה גבוהה/הקהילה שאני משתייך אליה היום.

בכל המקומות האלה, לא נתקלתי באנשים שלדעתם לברוח מהמשטרה זה בסדר, לנהוג בפראות זה בסדר, להזיק לפלסטינים זה בסדר. 

יש ציבור כ"כ קטן המצדיק פעולות אלה, ולא סתם אין לציבור הזה איזה שהוא מנהיג ציבור דתי התומך בהם, או אפילו נציג אחד בכנסת.

אבל פה בערוץ לא רק שכל הפעולות האלה מתקבלות בהערצה על ידי חלק מהקוראים, אלא שמי שמציב מראה ואומר שהדרך הזאת רק תדרדר עוד בני נוער - נחשב לפתטי וצריך להתבייש.

אשרי שנתפסתי על דברי תורה.

הם מעשים מסוכנים. אבל:

א. כאן מה שהרג את אהוביה ז"ל זה לא נהיגת הנערים אלא נגיחת המשטרה.

ב. במקרה הנ"ל מובנת הבריחה מחשש לכך שנגיע לעינויי דומא 2.

אתה בתור מי שלא חי בתוך מציאות שהמשטרה רודפת אותך סתם כי יש לך פאות וכי אתה ימני או מתנחל וכו', גם אם לא עשית שום דבר רע, לא יכול להבין את היחס והסיטואציה. המשטרה לצערינו מתנכלת לכל מי שגר ביו"ש (מתי הפעם האחרונה קיבלת דו"ח על כך שאין לך פח ברכב? מתי הפעם האחרונה שעיכבו אותך כי בשער יפו סתם כי יש לך פרופיל מחשיד? מתי הפעם האחרונה לא נתנו לך להיכנס לכותך כי יש לך חולצה של ה' הוא המלך? מתי הפעם האחרונה שעמדת בטרמפיידה ועצרה לידך ניידת וכתבה לך צו הרחקה, בלי סיבה, בניגוד לחוק?) לכן ברור שהיחס של הגרים ביו"ש למשטרה הוא שונה מהותית מהיחס של מי שגר בגב"ש וכו'.

אבל אני חווה את זה. כל מה שכתבתי לך למעלה, קרה לי ולאחים שלי בסתם יום רגיל וישנם עוד הרבה סיפורים כאלה שאני אישית מכיר...

כתבתי בדיוק מה הם עשו. כל השוואה שמישהו עושה בראשו בין המעשים האלה לבין מעשים של אנשים אחרים, היא על אחריותו בלבד.

לא באמת השוויתי לזאב רוזנשטיין. זה היה בהקשר אחר.

סליחה, הדגשתי ומדגיש שוב - צעירים מעל עשרים

מה שאני טוען, ואחרים מסכימים איתי, הוא שמה שנעשה להם הוא משמעותי יותר ודחוף יותר לתיקון מאשר מה שהם עשו.

בנוסף, חלקנו על נאמנות המשטרה באשר לחלק מהדברים שנטען שהם עשו.

אתה דבק בטענות המשטרה ובלקט טיעונים עובדתיים מתוך ארבע הגרסאות שהמשטרה העלתה

ומתעלם מהאחריות המשמעותית מאד של המשטרה לאירוע

מעט מאד כאן, אם בכלל, מצדיקים זריקת אבנים על ערבים שלא מוערבים בפשיעה.

מעט מאד, אם בכלל, מצדיקים נהיגה בלי רשיון או במהירות מופרזת

אבל חמור יותר להצדיק ניגוח רכב על ידי אנשי חוק בניגוד להוראות מפורשות של החוק

חמור יותר, מבחינה ציבורית, טיוח מכוון

חמור יותר אי חקירה של מעורבים בתאונה שבה נהרג אדם

חמור יותר שיבוש הליכי חקירה של אנשים שהיו מעורבים בתאונה שבה נהרג אדם

חמור יותר אלימות משטרתית לא מוצדקת ומיותרת

חמור יותר התנכלות משטרתית בלתי פוסקת ובדרכים לא חוקיות

אנחנו לא מצדיקים פשעים. אבל אנחנו קודם כל מזדעקים נוכח פשעים חמורים שפוגעים באנשים שקרובים לנו

נכון, אולי היינו צריכים להזדעק מול התנהלות פושעת של הרשויות מול עבריינים, מול ערבים, מול אתיופים. אבל לפעמים רק כשהמכה קרובה מזדעקים. זה לא אומר שהזעקה מוטעית.

שעזבו את הבית ספר בשביל להפריח את השממה למען ארץ ישראל, והמשטרה באמת מתנכלת להם רק כי יש להם פאות וכיפה גדולה.

זה שאתה לא מכיר אותם לא אומר שהם לא קיימים.

חבר שלי, בחור מישיבת רועה ישראל, בחור קלאסי לגמרי לגמרי, בחיים שלו לא התחכך עם ערבי/שוטר/חייל/נעל/אנאעארף, בחור חמוד ותמים שיושב ולומד תורה.

התארח בשבת בירושלים, הלך לכותל דרך רחוב הגיא, שוטרים שראו אותו הכריזו בקשר "תפסנו נער גבעות, תפסנו נער גבעות", עצרו אותו עם המארח שלו, שבת בבוקר לפני ותיקין, ולא שיחררו אותם עד מוצאי שבת, זאת אחרי שטרטרו אותם שבת שלימה לחתום על מסמכים ועדויות והם היו צריכים להילחם לא לחתום.

#רוסיההקומונוסטיתזהכאן

וכל זה על מה?

בגלל שהפאות שלו עוקפות את הכתפיים, רחמנא ליצלן. פשע חמור במדינת ישראל, כמאמר המשורר "כל נער עם גוזמבות הוא מחבל", דברי בכיר שב"כ שאפילו לא התבייש לומר זאת בראיון לעיני כל ישראל.

אבל @פשוט אני.., אני בטוח שאם תמשיך ללכלך עליהם ולהגן על "כוחות אכיפת החוק" המהוללים (שכזכור לכולנו מהסיפור המזעזע שלך - את הפושעים האמיתיים הם משחריים) בוודאי תהיה לנו מדינת צדק לתפארת.

תחי אמא רוסיה.

עכשיו, פליז ב'קשה, תהפוך את כל מה שכתבת ותכתוב את זה על חרדים או אתיופים.

בהצלחה.

#השנאה

למעשה דעתי היא שזה התחיל הפוך

אבל גם לו יהי שזה התחיל ככה,

בפועל, לא משנה למה, המשטרה רואה בהם אוייבים ורודפת אותם, את כולם, בגלל אותם מיעוט, נניח.

לא פלא שכל הרוב הזה, הנרדף על לא עוול בכפו, יפתח אנטגוניזם? 

אלא שהממסד שונא. ואתה מתכחש לשנאה הזו ומנסה לתרץ תירוצים דחוקים כדי לסנגר על אנשיו

תאונה עם חשד לרקע של פשע, והפצועים לא מסכימים לענות האם היה מישהו נוסף.

מה היית עושה? היית סורק את השטח, או מניח שאם הם לא הסכימו לענות, אז אין?

אם כן, מה היית עושה עם תשובה כזו?

[הוא לא היה רחוק מהזירה, הוא היה מתחת לרכב].

אכיפת החוק הן "אויב" מבחינתך, זה לא כתב הגנה אלא חלק מכתב האישום...?

אדם נורמטיבי לא גדל בידיעה שאסור לשתף פעולה עם המשטרה, אלא בדיוק להפך - הוא מבין שבלי המשטרה לא הייתה לנו יכולת קיום.

ולא מערכת רקובה שמשרתת את עצמה.

אתה חושב שהמשטרה מתנכלת רק ל'נערי גבעות'? היא מתנכלת לכל מי שלא בא לה טוב בעין, חרדי, מתנחל אתיופי וכו'...

לפני שאני מחפש הגנה מכתב אישום בבתי המשפט אני מחפש צדק אמיתי. לא טענתי מה היה, אני לא יודע, אלא אמרתי שגם על הצד שמה שאתה מםרסם הוא נכון עדיין הם לא אשמים מצד הצדק. מה בית המשפט יפסוק? לא יודע, תלוי מי יהיה השופט כנראה.

כתב האישום כנגד אותן מערכות.

כתב האישום כנגד האחראיים המאפשרים את זה.

כתב אישום כנגד נפתלי - "למי אתם מאמינים לבן גביר או לשקד" - בנט

כתב אישום נגדך

כתב אישום נגדי

כתב אישום כנגדנו, כולנו.

כתב הקלון של מדינת היהודים, שהפכה את בניה לאוייבים.

אחרי ששר הביטחון המשוקץ טבע את המושג "למגר את האוייב" ביחס לנוער הזה - אין לך בושה לבא ולומר שיש עליהם כתב אישום שהם מרגישים אוייבים? אין בושה?

אלא על תקן העין הביקורתית כלפי כל דבר.

אני מסכים עם חלק גדול מהדברים שאמרת. אולי אפילו כולם.

אבל, ולצערי יש כאן אבל גדול, במשטרה כגוף יש תרבות רחבה מאוד של טיוח. המשטרה שלנו כגוף יודע לטייח בהרבה מאוד מקרים.

אני לא מדבר על המקרה הזה. יש בהחלט גם במקרה הזה הרבה שאלות שמדליקות נורות אדומות לטיוח. אבל אני לא באמת יודע.

אבל אני אומר שהמשטרה ובמיוחד האגף לחקירות ומודיעין לוקה בתרבות טיוח.

הבעיה במשטרה שהמערכות שלה לא יודעות לבדוק, לתחקר ולתקן את עצמם.

זה אסון גדול מאוד לדעתי

לא דברים שהוא המציא על דעת עצמו.

על סמך העובדות האלה, בית המשפט דחה את עתירת משפחתו של אהוביה נגד המשטרה.

אין בכלל ספק שיוגשו כתבי אישום נגד כל הנערים שהיו מעורבים באירוע, ובמיוחד נגד הנהג.

בית המשפט קבע בפסק הדין מהיום שאמנם כל המעשים האלה הם "לכאורה", משום שהנערים עוד לא הורשעו, אבל החשדות מוצקים ומצדיקים את המשך פועלה של המשטרה בחקירת האירוע.

אין כאן שום בדיקת עובדות, אלא רק קבלה של טענת המשטרה:

הנוסעים ברכב נחשדו ביידוי אבנים - בהחלט, אמת לאמיתה. אין חולק שהמשטרה רדפה אחריהם בתואנה הזאת

אין כאן שום חיזוק ל"עובדה" של גרינצייג שנזרקו אבנים.

הנהיגה היתה בלי רשיון - לא ברור לי אם לאהוביה עצמו היה רשיון, או שלו היה ולבגיר שהמשטרה מאשימה לא היה.

זה באמת לא יפה שהוא מפיל מעצמו את ההאשמה על נהיגה בלי רשיון.

השאלה באמת מה האופציות האחרות.

אין לנו שום עדויות אמינות לגבי מה שקרה, בגלל שגרסת המשטרה (בעצם, לפחות ארבע גרסאות) חשודה לצערנו בשקר. ולכן כל מה שאין לגביו הוכחות, בעיני ניתן להניח את ההנחה המקטינה ביותר באשמה (היה שם מישהו עם רשיון? נאמר שהוא נהג. למה הוא לא מודה? כי ישימו שלשה רמזורים בצומת ויאשימו אותו בהתעלמות מרמזור)

זה שהשופטים סומכים על "עדויות" השוטרים, לא אומר שהשופטים צודקים

ולרכב היה ביטוח חובה אבל לא ביטוח מקיף והטסט נגמר אחרי התאונה

אולי אני קצת ציני ומקצין אבל בהרבה מקרים מסתבר שהמשטרה לא ממש אומרת את האמת

שהשופט כותב "המשטרה אמרה" "המשטרה טוענת" המשטרה המשטרה המשטרה, ומאמין לה, ושלום על ישראל.

מה אנחנו אמורים ללמוד מזה בדיוק? זה חדש למישו פה שזה מה שהיא אומרת?

אתה מסלף את הנאמר.

תקשיב שוב לגרסת החובש

רק השבוע היה מקרה שבו היו כותרות "מתנחל היכה את מפקד גולני" גינויים מכאן את אירופה. בא "הנאשם" ומה מסתבר? לא מיניה ולא מקצתיה. להיפך, הוא הצד המותקף.

אתה לוקח באופן עיוור את טענת המשטרה שהאמת ממנה והלאה והופך אותה לאמת מוחלטת. במקרה הזה המשטרה עושה ועשתה הכל כדי לטייח את המקרה מוכיח שדווקא לה יש מה להסתיר. 

לנהוג ללא רישיון וללא טסט לרכב- מעשה חמור מאוד. לא לשבת בבית הספר- הרבה פחות חמור אבל שאתה כורך את זה ביחד עם סיפורים שאמינותם מוטלת בספק זה ממש לא לעניין.

בידוד, רישיון, כל זה - לא קשור בגרוש לסיפור.

זרקו אבנים - לא קונה ת'לוקש, סורי. פשוט לא קונה.

ולגבי הסיפרו או לא - אין לי מושג מה אומר האבישי הזה, אבל הם כן סיפרו לשוטרים, ואז היו שם גם מחלקה שהציעה עזרה רפואית - והשוטרים סירבו לתת להם לגשת,

כן, בשעה שהם כבר סיפרו, שכבר היה ברור שהוא מתחת לרכב, שהוא עדיין היה חי, שדמו עדיין שתת והוהא גסס לאיטו בייסורים - והחוליגנים במדים שם רשעים ירקב לא נתנו לאנשי רפואה לטפל בו, עד שנפח את נשמתו.

הם בהתחלה לא סיפרו, כולם מודים בזה ואומרים את זה כבר חודש, 

בהתחלה לא סיפרו, מסיבות שונות, חשבו שהוא ברח, לא היו מאופסים, אלף סיבות. לא משנה איזו

אחר כך הם כן סיפרו, ועדיין המשטרה לא איפשרה גישה.

אז לא מעניין אותי עכשיו זה שבהתחלה הם לא סיפרו

מה שמעניין אותי זה שתכל'ס היה אפשר להציל אותו בסוף, והמשטרה מנעה את זה. ייקום ה' דמו ודם זרעיותיו מידי השוטרים ושות'

אפילו עיתון הארץ כותב כתבה על הטיוח שבפרשה, כמה אפשר להאחז בקרנות המזבח?

ולכן, גם אני לא עוסק כעת אם הנערים התנהגו למופת או לא.

וחסר יהיה לבן שלי אם הוא יסע בלי רישיון או יפר בידוד (טוב, הוא כבר לא יידע מה זה)

הנידון הוא מי גרם לכך שהנער הזה שתת דם וגסס ארוכות ולא ניצל למרות שיכל להינצל.

ומי שגרם לכך - זו משטרת ישראל תירקב במהרה, היא ורק היא.

 ומישהו אחר עבר שם וראה את הפצוע ולא דיווח, מי הוא הרוצח, הראשון או השני?

רק אחרי קרוב לשעה הקשיבו להם

לא הבנתי. מה מניע אותך?

וקח בחשבון שאמבולנס הגיע לשם אחרי הרבה מאוד מאוד זמן.

והחברה לא היו במיטבם או משו. נפצעו כולם.

ומשום מה אני נוטה להאמין לאנשים עצמם ולא לשטויות המרושעות שכל מי שרוצה מנפיץ.

"לא טוענים עכשיו"

בוא נחשוב. איך גרסאות משתנות?

וגם אם הם חשבו שהוא ברח וטעו, זה רשלנות שרחוקה מאוד מהפקרת פצוע, ובהתחשב בכך שגם הבלבול של התאונה [מפגיעת ראש/התאונה עצמה] עשוי להשפיע יש נסיבות מקלות יותר.

[חוץ מזה, זו נראית התנהלות תמוהה של מי ששאל אותם - אם סירבו לענות, ולא ענו פשוט לא, זה בהחלט אמור להדליק אצלו נורה אדומה בוהקת].

התפקיד של השוטרים לבדוק את הזירה!

שהשוטרים עשו משהו מסכן חיים מאוד, בלי שום צורך ממשי לבלימת פשע, או אפילו צורך לתפיסת עבריינים. ואין לזה שום הצדקה חוקית.

אבל כדי שהמשל יהיה יותר דומה, נניח שכתבתי יורה במישהו ברחוב, התכוונתי שהרחוב הזה הוא כיכר טיין-אן-מן, והיורה הוא שוטר שממלא את תפקידו מול מפגין לא חוקי.

מי היה ה"לא מדווח"

הניגוח היה אסור על פי חוק ועל פי תורה

הוא נעשה בזדון, בצורה מסכנת חיים.

הם רוצחים.

לפי החוק - מוות ברשלנות ובאדישות - נקרא, חוקית, רצח.

לפי התורה - לכל הפחות דין "מצמצם", אם לא יותר. נחשב רצח במזיד.

הם לא סיפרו בהתחלה! בסוף כן!

שיהיה ברור, נציג "גרף" של השתלשלות האירועים:

תאונה

הנערים יוצאים

אהוביה לכוד

אהוביה חי

הנערים לא מספרים עליו

הנערים נאזקים וכו' וכו'

אהוביה עדיין חי

הנערים מחליטים כן לספר ומספרים

אהוביה עדיין חי

חיילים מציעים טיפול לאהוביה,

השוטרים מסרבים

אהוביה עדיין חי, מדמם.

וחי

וחי

ומת.

אז מי אשם?

שבאיזהו שלב הם כן אמרו?

ויש לך מקור לזה שבכלל היה ניתן להציל אותו, אפילו אם היו מטפלים מהרגע הראשון?

שמעתי את זה מכמה וכמה כיוונים, ואני מאמין לכיוונים האלו יותר מאשר למשטרה.

לגבי השאלה השני - תראה, לעולם לא ניתן לדעת, רק הקב"ה יודע, בכל סיטואציה, אם היה ניתן או לא היה ניתן.

מה שאנחנו יודעים זה שהיה ניתן לטפל, ולא טיפלו. מבחינת החוק והתורה - זה רצח. גם אם אתה לא יכול להוכיח שעל ידי טיפול הוא כן היה ניצל בוודאות.

אפילו הנערים עצמם, או שעורך דינם טוען שזו גרסתם, אבל לא שמועות שלא ברור איך התגלגלו. 

לפעמים אפשר להעריך לפי אופי הפציעה האם היה ניתן להציל.

מוות מאיבוד דם, קרוב לוודאי שהיה ניתן למנוע בטיפול מיידי. פגיעה חמורה בלב או בגזע המוח, זה כנראה מוות במקום.

סיפרו כך.

יכול להיות, אבל אין לאף אחד מושג מה היתה אכן אופי הפציעה.

עקרונית, אני מניח שבדקו את הגופה, לפחות חיצונית.

[היה גם דיווח שבוצעה נתיחה שלאחר המוות בשטח, אבל זה נשמע מאוד מוזר].

אינני זוכר היכן ראיתי את זה, אבל כמובן אינני משקר.

אולי בדקו, אבל מישהו יודע מה ראו?

אבל התרשמתי שהיו שמועות כאלה בלי מקור ממשי, והשאלה האם מה שראית הוא לא משהו כזה.

או חשבון טוויטר של עיתונאי], באותו לילה, אבל איני זוכר בבירור, ולא איתרתי עכשיו את המקור.

גם אם זה באמת מקור עיתונאי, זה עדיין לא אומר שזה נכון, וסביר מאוד בעיני שמישהו התבלבל בין נתיחה לבדיקה חיצונית, או למשהו אחר שבוצע בשטח.

אבל מוזר מאוד אם לא בדקו את הגופה לקביעת סיבות המוות.

"להערכת גורמי רפואה, בן ה-16 נהרג בתאונה או דקות אחדות אחריה". 

האתר שממש אמון על עובדות ונתונים.....

אבל יכול להיות, שאם זה נכון, זה יעזור לנערים, משפטית ונפשית.

וזה מציאות מאוד מסולפת סובייקטיבית.

שטויות חמורות מדי.

ובכלל מכעיס שבסיפור מזעזע ומסריח שכזה מנסים להאשים את הקורבן. גם אם הוא טעה בדרך.

הקרבן = כל הנערים שהיו שם

א. בוודאי שלנהוג ללא רישיון, וגם לזרוק אבנים - אם אכן זרקו - אינני קונה סיפורים לא מוכחים (אם כי זה באותו יום של רצח יורגן, אז אולי יש ללמד זכות בלי להצדיק) - אלו דברים לא בסדר.

ב. זה שברחו מהמשטרה, גם אחרי שכבר כרזו להם, זה לא דבר מעולה. אי אפשר לומר שלא ניתן להבין, אחרי שיודעים מה היחס הכללי של חלק מהמשטרה וימר שי אליהם, לא מאותו יום. לפי עדות אחד מהנערים, מיד אחרי שעצרו אותם, הכניסו להם מכות ואגרופים, כשהם פצועים (לצערנו, זה לא דבר מופרך) - אפשר להבין את הנסיון להמלט, בנסיבות כאלה.

ג. גם אם זרקו אבנים, ברחו מהמשטרה - אין דינם מוות. הם נערים צעירים, השוטרים אנשים מבוגרים, שניתן בידם כח כדי לשמור על החוק. כששוטרים כאלה נוגחים רכב בנסיעה כזו, אם אכן נגחו, הם אמורים לדעת מה זה יכול לגרום. אשר על כן, אם כך היה, גרימת המוות ל"ע מוטלת כנראה עליהם. גם באופן פשוט וגם חוקית.

ד. זה שהנערים לא מסרו מידע על אהוביה (שוב - אם זה נכון. מציע לא למהר לקנות כל מה שנאמר בכתבות למיניהן. איפה זה היה עד עכשיו), זה לא כמו שכתבת, "חבריו שתקו ולא סיפרו לאף אחד שיש פצוע נוסף, ולא היה אכפת להם שחברם ימות - העיקר לא לשתף פעולה עם כוחות הרשע של המדינה הציונית"....  אני חושב שזו אמירה מאד מרושעת.

בפשטות, הם לא ידעו שיש עוד פצוע. חשבו שהוא נמלט. כמו שגם השוטר שהסתכל ממש מתחת לרכב, לפי עדות-עצמו לפחות, לא הבחין בו. לא רצו לספר שהיה, שלא יחפשו אותו. זה ממש לא חייב להיות בגלל "אי שת"פ עם כחות הרשע" - ועוד יותר לא ש"לא היה איכפת להם שחברם ימות"...  מאיפה ההיתר לומר דבר נורא כזה ללא בדל ראיה?

ה. להגיד "הם רוצחים" - זה פשע. ככה בקלות, להטיל את העבירה הכי חמורה בתורה בערך, על כאלה שברור שלשניה לא התכוונו לפגוע בחברם - ושבסבירות גדולה גם לא אלה הם שגרמו, אלא מי שנגח בהם? זה חמור מאד.

ו. להכליל "נוער הגבעות", זה גם פשע. איך "בחדא מחתא" מדברים על כולם כאילו אותו דבר. יש שם אידיאליסטים שחושבים שכך יצילו את הארץ כשהערבים בונים לא-חוקית בלי סוף, ולעומת זה המדינה מתעכבת בכמה וכמה דברים חשובים. יש ביניהם כאלה, שבמקום לנשור מהלימודים להווי מפוקפק בשפלת החוף, מוצאים את מקומם כמצטרפים לשם - לא יותר טוב?  יש גם כאלה שאכן בקשיי גיל ההתבגרות, מחפשים אישזהו משהו, או כאלה שסתם נוהגים בקלות דעתם באנארכיה.  להכליל על כולם?

מספיק לראות את התמונה של הנער הזה - אהוביה ז"ל - בשביל לראות עם מי יש עסק..  לראות את סדר יומו, את תום הלב.  והוא לא היה היחידי כך..

ז. גם האמירה: "הורה שלא מנסה להוציא את ילדיו הקטינים מה"מסגרת" הזאת של נערי הגבעות - הרווחה חייבת להתערב ולקחת ממנו את שאר ילדיו, לפני שיקרה אסון" - היא אמירה מופרזת לחלוטין, קיצונית, וגם תלושה מהמציאות מצד האמת..

ראשית, כבר אמרתי לגבי ההכללה. אבל המחשבה שבאמת כל ילד שהוא עדיין "קטין" (דהיינו, מתחת לגיל 18..), ההורים יכולים לומר לו מה לעשות - והוא ישר יציית... זה מראה על אי הכרה קשה של המציאות.

ולומר "הרווחה חייבת להתערב ולקחת ממנו את שאר ילדיו".... אינני יודע מניין היכולת לומר משפטים אכזריים כאלה. אני מניח שצריך ללמד זכות שאין אדם נתפס על כעסו..  מניח גם - ומקוה - שכאשר היו לך בעז"ה ילדים גדולים יותר, תראה שעולם ההורים-ילדים מורכב בהרבה.

אם אתה, כאדם מיושב, מסוגל לומר בחמתך כך "לקחת ממנו את ילדיו".. מה לך כי תלין על מה שהם עושים בחמתם?...

ח. עיקר התרעומת, היא על נסיון הטיוח השקוף (לצערי, כתיבה כמו זו, היא בדיוק הקטליזטור לדברים כאלה). נהרג ילד - ובגלל שזה "נער גבעות", אז כאילו אפשר להעביר את זה הלאה... מזל שקמה התקוממות רבתי.

ראש מח"ש, שילחה את השוטרים בתחילה, "כי לא היתה תלונה", כשסמוטריץ' עצמו התלונן. כשהנערים עצמם מיד התלוננו שניגחו אותם. את זה כתב הסגן שלה. שהיו שם דברים חמורים מבחינת החקירה. ראש הצוות מטעם המשטרה שאמור "לבדוק" את הענין - אמר לפי מה שהתפרסם, כבר בתחילה, שהשוטרים נהגו בסדר גמור... ועוד.

כמו כן, יש עדויות קשות מאד - הצטברות של שנים - על התנהלות ימ"ר ש"י בנידון. אז זה לא איזה "שוטרים תמימים" (אם נשתמש בלשונך... לא מתכוון דווקא על הספציפיים, שאינני מכירם), יש כאן תופעה שצריכה מיגור. לדעתי, כבר מזה שנים, ההידרדרות במצב באה במידה רבה כי במקום לייצר שיח, שהיה יכול להביא את הכל למישור טוב יותר, לבודד מיעוט אנרכיסטי ולחזק אחוז חשוב אידיאליסטי (גם אם ההתיישבות לא בדיוק "מאושרת".. . שרון בזמנו, קרא שיצאו לתפוס את הגבעות.. מי שיתפוס, הארץ תהיה שלו.. בתחרות מול הערבים).

שוטרי ימ"ר ש"י בזירת התאונה הפריעו ולא סייעו להעניק טיפול רפואי

החובש שהגיע ראשון לזירת התאונה בה נהרג אהוביה סנדק מספר על ההתנהלות של אנשי הימ"ר: ״הם עשו הכל חוץ מלעזור - היו רק בטלפונים"

מתנחלים פשוט ממש טובים בלספר שכל מה שמעניין אותם זה אידיאולוגיה ולהתעלם מכל מה שהם מרוויחים ממנה

אמר שבשביל לגור ביו"ש אסור להנות ובגליל מותר להנות? יו"ש זה כמו כל מקום אחר בארץ וכל אחד יכול לגור שם גם אם עושה זאת בשביל תאוות בצע. דין קדומים כדין כפר שמריהו. גם תושבי פריפריה מקבלים מענקים גם אם הם עשו כסף מההתישבות שלהם בפריפריה

אני מתנחלת, גרה במקום בורגני ומעולם לא התיימרתי לחשוב או להציג את עצמי כאילו שרק ארץ ישראל בראש שלי. זה שהיה לך משהו בראש… זה שלך.

אני חושבת שבלי איכות חיים, מפעל ההתנחלויות היה מצליח פחות וזה דוקא היה בעוכרינו.

עבר עריכה על ידי נקדימון בתאריך ד' באייר תשפ"ו 11:53

בעבר בכל מקום זה היה אידיאולוגיה צרופה, כי המחיר היה אדיר (בטחונית, חברתית, גאוגרפית, תקשורתית, איכות חיים וכו).

היום יש מקומות שבהם ברוך השם המטרה הושגה ויכולים לגור בהם גם מטעמים נוספים, כי המקום כבר מוסדר ומפותח ויציב ובטוח.

ויש אנשים שגם בחינם לא יסכימו לבוא לגור ביהודה ושומרון, אז מה אכפת לי אם מי שבא יש לו גם אידיאולוגיה וגם מחשבות נוספות?

אם אתה מכבד את ההורים גם כי אתה אוהב אותם וגם כי זה מצווה, אז יש בזה בעיה?

אם אתה לומד תורה גם כי אתה מקיים מצווה וגם כי אתה נהנה מהלימוד, אז יש בזה בעיה? האגלי טל דן על זה בתחילת ספרו כידוע, והמסקנה ברורה: אשריו.

כמובן שיש ערך בדברים שכתבת. אבל זה חייב להיות משולב באידאל של ישוב הארץ.

אז אין בתים פרטיים/צמודי קרקע במחיר כזה.

(מי שגר בהתנחלות בחור רציני כנראה באמת הגיע לשם מתוך אידיאולוגיה)

והישובים הדתיים שהם לא ביו"ש מלאים עד אפס מקום.

לצורך העניין גם מודיעין עילית מעבר לקו הירוק.

בגדול רוב האנשים לא מסוגלים לחיות רק על אידיאלים, זה מאד מאד קשה. זו מסירות נפש גדולה מאד מכל הכיוונים. כל שבכל ציבור יש קבוצה יחסית קטנה של אנשים כאלו. גם בציבור הדתי לאומי יש קבוצה כזאת והיא אילו שגרים בחוות ובגבעות מתחילות (רובם). אנשים שחיים צמוד לערבים, בסיכון תמידי עם כל רעיית צאן, השב"כ, הצבא והמשטרה רודפים אותם בין אם הם עשו משהו ובין אם לא ויכוחים להתעלל בהם בלי שאף אחד יעשה משהו ובלי זכויות בסיסיות. אנשים כאלו באמת מוסרים את הנפש בצורה יוצאת דופן על ארץ ישראל.

ב"ה שהגענו למצב שאנשים רגילים ופשוטים שלא יכולים רק למסור את הנפש, וצריכים פרנסה כמו כולם ומקום לגור בו מגיעים לגור בישובים. בעבר היה מסירות נפש לגור במקומות כאלו, זה נהדר שהיום זה גם נוח. יש פה הקרבה מסויימת עדיין לרוב, הרבה יותר נוח לגור ליד קופת חולים ובתי חולים, ליד סופרים זולים, בתי ספר וישיבות/אולפנות, במקומות שיש בהם תחבורה ציבורית טובה ולא חייבים להחזיק רכב ובעיקר להיות קרוב לעבודה ולא לנסוע שעה או שעתיים כדי לעבוד בעבודה מכניסה. זה עדין לא קל לגור במקומות כאלו ורוב הישובים כאלו. ואין ספק שמי שגר במקומות כאלו מקריב בשביל ארץ ישראל. אבל טוב מאד שזה כבר לא מסירות נפש כמו שהיה פעם וכמו שיש בגבעות ובחוות, זה הדבר שמחזיק את ההתיישבות שתהיה ברת- קיימא ולא תהיה מעורערת מכל דבר.

כדי שארץ ישראל תהיה מיושבת חשוב שיהיו גם אידיאליסטים מאד וגם אנשים רגילים שמוכנים להתאמץ קצת אבל קשה להם להקריב מאד.

(אגב, גם בצפון ובנגב יש חשיבות מאד גדולה לגור)

נ.ב.

כשכותבים אומרים\ות כדאי לכתוב קו נטוי ולא נקודה. מאחורי הנקודה עומדת אידיאולוגיה פרוגרסיבית שלא לפי רוח היהדות.. 

כל מי שגר מעבר לקו הירוק?

ברור שיש עוד שיקולים כשאנשים בוחרים מקום מגורים

כמו יוקר הדיור הארץ.

קיץ 2005 גירוש מגוש קטיף, יכלת לקנות בית ביו"ש בכלום כסף, דיברו אז על תוכנית ההתכנסות של אולמרט מיו"ש.

2006 החלה העליה המטאורית בנדלן

קיץ 2011 עם ישראל כולו יוצא לרחובות כי דירה ממוצעת בישראל חוצה את המליון שקל

2026 דירה ממוצעת 2.4 מליון שקל, חצי מליון יהודים ביו"ש ניכרת התמתנות במחירי הדיור.

זה לא כאילו הם ידעו שזה מה שיקרה

הקרבה מסוימת. סתם נעים לחשוב שהכל מתוך אידיאליזם טהור.

הכי בריא זה שלא חייבים לגור רק בגלל אידאליזם, זה הופך את זה לנורמלי ורגיל מוחזק את האחיזה בארץ. זה כמו שבעליות הראשונות היה צריך מסירות נפש רק כדי להגיע לארץ והיום זה אולי לא קל אבל ממש לא אותה מסירות נפש. ככה בונים עוד שלב ועוד שלב.

ועדין יש הרבה מאד אידיאליסטים שפועלים רק מתוך אידיאליסטיות, לכי לבקר בחוות ובגבעות החדשות ותראי (אגב, היום מאד יקר לגור בישובים וקשה מאד למצוא דירת קרקע, למרות המרחק מהמרכז, זה לא שהיתרון כל כך מובהק)

גם מתוכננים לנשיא ארגנטינה פגישות גם עם גדולי הדור הליטאים, הרב דב לנדו והרב משה הלל הירש.

התקדמתי הרבה וגם עשיתי הרבה הפסקות.

בגדול כבר הגשמתי את כל החלומות שלי, אין לי עוד משהו מיוחד שאני שואף אליו/רוצה אותו.

הגעתי לשיא של מה שהייתי רוצה מבחינה מקצועית.

חוויתי את כל מה שרציתי להספיק לחוות בחיים, אין לי רעיונות נוספים חוץ מזה. זה קצת כמו פיצוחים, לכל גרעין יש אותו טעם, אז אין הבדל בין לאכול אחד לבין לאכול 30.

היו זמנים כשהייתי יותר צעיר שהרגשתי די חסר אונים, אבל השקעתי ביצירת דלתות טובות ובשמירה עליהן. כרגע אני בתחושה שגם אם יקרו כל־מיני דברים, אוכל להתרומם מזה.

אני בהחלט מרגיש ככה. אם היו מודיעים לי שמחר הגיע הזמן לקפל את הבסטה, לא נראה לי שזה היה מזיז לי.

מצד שני, נכון לעכשיו גם לא רע לי, אז אני פשוט זורם עם החיים.

בקיצור: חתול זמני.

זה לא ממש דיכאון כי אני לא סובל או משהו. זה לא שאין לי כוחות, או שאני לא נהנה מהדברים שאני בדרך־כלל נהנה מהם (מבחר מאוד מצומצם, אבל לא נורא).

פשוט אני מרגיש שכבר הספקתי את כל מה שרציתי ומעבר לזה, כך שכל השאר בונוס.

אנחנו חיים בעולם מאוד מהיר שבו אפשר לחוות אינספור חוויות תוך זמן מאוד קצר, יחסית.

בעבר, בן־אדם היה חי בשטייטעל, מתחתן בגיל 18 עם רוח'לע, מוליד 50 ילדים, מדי פעם נוסע ללייפציג ליריד כדי לגרד כמה זהובים או אדומים, לומד גמרא, וזהו בערך. אולי מכיר קצת אנשים מהשטייטעל או מהעיירות הקרובות ומדבר איתם פעם באף־פעם. מקבל מכתב "גיה"ק הגיעני לאחר כמה חודשים..."

לא יודע, סיימתי לימודים, טיילתי כמעט בכל מקום בארץ, הייתי בחו"ל, קראתי הרבה ספרים, סיימתי את כל מה שרציתי ב"bucket list" שלי (באופי שלי אני מסתפק במועט)

אין לי עוד משהו מיוחד שאני משתוקק אליו

"נער הייתי גם זקנתי"

"הסכנה הגדולה ביותר עבור רובנו היא לא שהמטרה שלנו גבוהה מדי ונעצור לפני שנגיע אליה, אלא שהיא נמוכה מדי ואנחנו אכן משיגים אותה."

בקיצור, השמיים הם הגבול ואפשר לחלום בגדול ולהגשים בגדול, ככה לפחות עם בני האנוש, לא יודעת איך זה עובד עם חתולים זמניים(:

ומה ההבדל בין להגשים בגדול לבין להגשים בקטן?

אפשר ורצוי ומומלץ לחיות כל יום בפני עצמו אבל לחיות אותו טוב. למצות אותו היטב ונכון.

מה בדבר התנדבות? יודעת שלא נשמע אטרקטיבי , במיוחד לאנשים צעירים, אבל זה

כן נותן סיפוק; להעניק משהו למישהו. ויש המון תחומים; כל אחד ומה שמתאים לוץ

עשית המון דברים אמנם. להנאתך. אולי הנפש שלך משתוקקת להעביר ידע/נסיון

כל כישור שיש לך - לאחרים?

סיזיפי, אבל נותן תחושה נחמדה (לאו דווקא עצם ההתנדבות, אלא התוצאה שלה)

ונראה לי שאני יחסית עוזר לאחרים, לא יודע? במה שאני יכול?

איני מרגיש "ריק" או משהו, פשוט אדיש ושָלֵו.

הרי כתוב: כל מי שיש לו מנה רוצה מאתיים....נכון?

אין כזה דבר, עד כמה שאני מבינה, להספיק הכל; אולי במבט לאחור בגיל

119. החיים זורמים. כל נשימה. כל דקה. 

שיעמום מתמשך ....אי סבל....יש אולי סוג של אדישות-דיכאון

כזה במעמקים. 

אם יש שמחת חיים, ציפייה לעוד, תקווה - ואת זה מכנים בונוס, זה נשמע

בסדר. 

אגב, אולי הגיע הזמן להסיר את הזמני מהחתול?

אולי לא הספקתי את כל מה שיש לחוות בעולם, אבל זה לא שאני רוצה לחוות את כל מה שיש בעולם. מה שרציתי, הספקתי. מה שאיני רוצה, איני רוצה.

אין לי ממש ציפייה לעוד כי זה לא משנה לי. אפשר כך ואפשר כך.

אני בהחלט אדם אדיש מאוד. יש בזה גם יתרונות מסוימים.

לא יודע, זה פשוט כמו להרגיש שבע. כשנכנסים שבעים לסופרמרקט, רוצים לקנות פחות דברים. אם יש לי כל מה שאני צריך בבית, אני לא קונה כלום.

החתול הוא זמני לנצח.

א. עד כמה כל הדברים הנחמדים שהעולם מציע לנו, מתמצים לנו. במוקדם או במאוחר. דווקא

במחשבה שניה, אפשר לראות בכך דבר חיובי.

ייתכן שבגלל שלך הם התמצו מהר, יש לך תפקיד אחר, או משהו אחר שעשוי למלא אותך.

משהו רוחני אולי? הדבר היחיד שלא מתמצה זו התורה וקיום המצוות - איזו מצווה חביבה

במיוחד. לא?

אולי ללמוד יותר? אולי ללמוד אפילו כדי לקבל תפקיד רוחני איזה שהוא, משרה רוחנית

ששכרה הרוחני, הסיפוק שתביא - בצידה?

אולי לחלק את היום כך שיהיה מגוון לך - ללמוד (כל אחד עד כמה שהוא מסוגל)

היכן שליבו חפץ, מה שליבו חפץ  וחלק עזרה איזו שהיא לזולת?

ואולי, או בנוסף (או בינתיים במקום ולפני), כן לנסות לתהות על הרגשת האדישות?

אולי זה יושב על משהו מטריד או כואב שקשה ל התמודד איתו, אז עושים כל מיני

דברים כדי להבליע? או חוסמים את הרגש המטריד ובכך חוסמים גם את ההרגשות

הרעננות, סקרניות, חיוניות יותר?

אמרת שהיית "דלוק" על מישהי; ז ה  לא אדישות!

ואולי אתה עדיין איתה במחשבה, בלב, מתאבל ולא מוכן ולא רוצה

להתנער, לשכוח ולהמשיך הלאה?

 אנו לא הכי אובייקטיבים לגבי עצמנו, כידוע. תמיד עדיף חברותא

שישקף לנו, שיסייע לנו להבין את עצמנו....אפילו אם זה בשכר.

סליחה על הפסיכולוגיה בגרוש. כסבתא, יש לי מעט נסיון עם

כאלה (זה לא אומר שזה פתור ואני מתמודדת עם זה טוב, אבל מהצד -

ובאופן שכלי, יותר קל לראות את זה), וגם כאשה;

נשים יותר פותחות זו בפני זו קשיים, התלבטויות, כאבים,

אכזבות, תקוות נסתרות....במיוחד חברות כנות וטובות.

גברים פחות עושים זאת, אני חושבת. לא?

,

סתם מעניין, אם הקשר עם ההורים, המשפחה, חי יותר?

משמח יותר?

תמיד זה מגיע לסוף, לכל הרוחות - מה עם לבקש

ולהתחנן להשם? שיראה לך כיצד לפתוח חודה

של מחט בתוך שוויון הנפש הזה?

וכמובן כמובן, אולי אני טועה ומשליכה עליך

משהו....

שבוע טוב וחג שמח!

ב"ה אני עושה חיל בחלקה הקטנה שלי, וגם היום שלי נכון לעתה ב"ה מחולק מצוין בין הדברים האלה.

משרה רוחנית אינה מתאימה לי הייתי שם והרגשתי שזה לא בשבילי בכלל.

לגבי המקור לכך אני מניח שחלק מזה טמון בחוויות מהעבר, חלק בפילוסופיה, וחלק מזה פשוט באופן שהמוח שלי פועל מבחינת דופמין או משהו כזה. לא יודע, אני לא ממש סקרן. זאת אומרת, אני כן לומד הרבה דברים חדשים, אבל אני יכול גם בלעדיהם, זה לא שזה ממש משנה לי כך או כך.

לגבי ידידתנו, נע, זה לא ממש ככה. מזמן כבר המשכתי הלאה. הפוך: דווקא התחושה שלי היא תחושה של מיצוי (לא ש"נמאס" => אלא שכבר "מיציתי" ונהניתי מהידידות הזאת כפי שרק אפשר).

הייתי הרבה אצל אנשי מקצוע, התחושה שלי הייתה שאני די שונה ממה שהם רגילים אליו... אבל המסקנה הכללית היא שכל־עוד לא רע לי עם מי שאני, אין טעם לחשוב שאני חולה יותר ממה שאני.

לגבי המשפחה, לא ממש, אני חי לבד ולא נוטה ליזום שיחות או להתעניין באחרים, נחמד לי מאוד בשקט של עצמי.

איני יכול להתפלל על משהו שאיני רוצה... אני מתפלל על דברים שאני צריך, כמו פרנסה, שלווה, שמירה וכן הלאה. איני יכול להתפלל "ריבונו של עולם, עזור לי שתהיינה לי המון תאוות ורצונות ותחושות חוסר, ביחס לדברים שלא רציתי עד עתה"...

לא יודע לגבי גברים ונשים, הכרתי כאלה וכאלה...

וגם אם הם לא- משתדלת לראות אותם תותים

לא הספקתי להגשים את כל החלומות שלי, אבל אני בהחלט בדרך...

ואם הרגשתי שהכל נסגר בפניי- פשוט בכיתי והתפללתי לה'. (כמה קלאס)

ובכנות, הדבר שהכי עזר לי ברגעים קשים יותר זה האמונה. שהכל נגזר עלי ושאני צועדת במסלול שנקבע לי לפני שנולדתי ועליי רק לבחור בטוב.

הייתי קוראת הרבה משפטי חיזוק, הרצאות של אמונה וביטחון בה', ומוציאה את עצמי לדברים חיוביים שנותנים לי כוח.

והבנתי שהיחידה שיכולה לעשות אותי מאושרת, זאת אני בעצמי...

מאחלת לך למצוא את האושר הפנימי שלך, כי מה ששלך יגיע עד אלייך 💖

-אני מאמינה שהחיים שלי מתקדמים למרות שזה לא ניכר כרגע בפועל. לא רואים צמח באמצע גדילה, רק במבט לאחור.

-ממש לא, אני מרגישה רחוקה מהם... החלומות הישנים שלי מרגישים כמו חלומות של מישהי אחרת כי אני כבר לא חולמת אותם, ובכל זאת צובט לי בלב כל פעם שאני רואה מישהי אחרת שהגשימה אותם.

-למה את מרגישה שכל הדלתות נסגרו?

 כשנדחקתי לקיר, הקיר נשבר. זה מה שקרה. היה כואב. אח"כ רווחה.

לא יזיק לשוחח עם מישהו מקצועי או לא, אבל מבין ויכול לעזור לחלץ את החוט מהפקעת

ולנער את תחושת הסנדול (?).

אולי חשוב להיות מסוכרנים עם כל נשימה; להיות בתיקו איתה. להתקדם באותו

קצב. לעבור רק את היום הזה בשלום (את זה שמעתי מאדם  גדול). קראי

את הספר "אל דאגה" - יש לו שם רשימה של: רק היום....

לכתוב לעצמך מה היית באמת רוצה. על מה אתה/את מתאבל. מה מפריע.

למה העצבות.  לא פשוט. אבל השם תמיד מחלץ. עוזר. מאיר פתאום נקודה

קנקנה של אור שנחבאת מתחת לשמיכות החושך הכבדות. נושמת בכבדות,

כמעט לא מורגשת עכשיו, אבל חיה וקיימת.

יהיה טוב. זה לא יימשך לנצח. הנפש שלנו גמישה - "בערב ילין בכי ובבוקר...רינה".

יכולה לגרש חושך גדול.

פעילות איזושהי. לא לחשוב באותו רגע על משמעות החיים שלי. פשוט לעשות.

חושבת שזה עוזר להבהיר את הבאלאגן במוח ולהשקיט אותו. 

התנדבות. למרות שזה לא נשמע מושך. זה נותן הרגשה של

אני שווה. עושה משהו נכון וטוב.

מטרות/ חלומות שהגשמתי

ויש שעדיין לפני

אם דלת אחת נסגרת

אני מחפשת את דלת אחרת

ובאופן כללי לא תלויה באחרים או בגורמים חיצוניים כדי להגשים חלומות 

להרגיש שחלק מהמטרות שלך זה שיהיה טוב לאחרים, ולצערנו לא חסר צער וכאב בעולם.

כמובן שרצוי גם במעשה, אבל לפחות לחיות בתודעה כזו.

לא להישאר בעולם הפרטי המצומצם מטבעו, אצל מי פחות ואצל מי יותר.

ברוח היום הקשה הזה, המטרות והחלומות לא יכולים להתגשם כל עוד לא הגענו ליום בו מלכות ישראל תהיה שלמה, ננצח את אויבינו, נבנה את מקדשנו, ויגיע יום תחיית המתים בו כל הכואבים יפגשו שוב את אהוביהם.

ת'אמת אני רוצה להזכיר את צאלה ורביד חיים גז הי"ד.

זה נגע לי בלב כמו לכל יהודי. כשהודיעו שגם התינוק נפטר [אחרי כמה ימים, מי שזוכר] הרגשתי שאני חייב להיות בלוויה.

להפתעתי היו שם לא יותר מ50 איש סה"כ. הרגשתי שנותנים לי רגע אינטימי להתייחד עם התינוק הקדוש הזה.

היה מצמרר.

רק לראות חבילה לבנה קטנה, עטופה. סבתות, דודות, מחבקות. חיבוק אחרון. ובוכות...

התפרקתי.

זה היה למעלה מיכולת ההכלה שלי. ולא הייתי היחיד.

אבל היה רגע שבו כמעט לא נשמתי. כשפתחו את הקבר הטרי של צאלה, כשאילו קיבלה בזרועות פתוחות את בנה, ממנו נפרדה במותה לפני כמה ימים.

והנה שוב הם מחובקים ביחד. בשמים.

גם עכשיו אני בוכה.

איזה נשמות קדושות.

הנחמה היחידה היא שאנחנו לא מסוגלים להבין בכלל מה הסיפור של הנשמות הקדושות האלו.

סיפורו המרגש של דוד יהודה יצחק ז"ל - והמחברות שנמצאו בחדרו - ערוץ 14 | C14

אתר יזכור כותב עליו יותר טוב ממה שאני יכול לכתוב.

להתמקצע, לצבור ניסיון מועיל, ללמוד

את זה ש"אפשר לתקן" אני צריך להזכיר עצמי ולשכנע את עצמי כל פעם 

לקלקל יותר קל

לקלקל לא צריך להאמין/ לחשוב/ להתאמץ

זה קל

אנשים עושים את זה כל הזמן

כדי לתקן צריך לא רק להאמין אלא לרצות

להיות במודעות

ללמוד

ליישם

להתמיד

להתאמץ

לא רק באמונה אלא גם בתחושה

בסוף המקור הרוחני לקלקול הוא המקור הרוחני לתיקון.

מעניין למה הקלקול תפס יותר מהתיקון

אבל הבעיות שלי נשארו שלי. זכיתי בחמלה של השומע, חמלה אמיתית ואוהבת וכזו שבאמת רוצה לסייע, אבל בסופו של דבר "אם אין אני לי, מי לי". לאנשים קשה לפתור את הבעיות של עצמם, כל שכן של אחרים.

לא הייתי אומר ממש שהתאכזבתי, כי ציפיות יש רק לכריות.

הייתי דלוק עליה אבל מבחינתה זה היה ידידותי בלבד. אבל הבנתי את זה, ולא ממש הרגשתי שזה ביאס אותי.

עד עצם היום הזה, היא ה־suicide hotline שלי אם אני צריך משהו.

אף אחד כמעט לא התקרב ללהבין אותי ברמה שהם מבינים .

אולי ניקים ספציפיים בפורום

"המקום" - לחרדים עובדים.

כלומר, זה נכון לגמרי.

אבל כשזה הופך להתמכרות זה כבר לא הבנה אלא תהליך בעייתי שמסכן את שני הצדדים.

הרבה דברים יפים וטובים ואלטרואיסטים כביכול, הובילו לנזקים ולתסבוכות הכי גדולות...

אם מתאכזבים קצת, זה לא לגמרי וצריך להתנער ולחשוב שגם לצד השני

יש את הקשיים שלו, או מצבי הרוח....

היחד שמבין באמת זה השם. אבל כדי להרגיש זאת, צריך כנראה

המון עבודה. ולדבר איתו תוך כדי עשיית דברים, במיוחד כשלא

מסתדרים, אבל עדיף, תמיד. ממש לקשקש איתו. הוא אף פעם

לא אומר: די, די, אני עסוק עכשיו, או: רדי ממני כבר, או:

את עושה לי כאב ראש, או: לא מבין מה את רוצה...

העניין הוא שהעולם הזה, תפקידו כנראה, לחסום את ההידברות

הזו. להשכיח את מי ששלח אותנו הנה. ולצערנו הרב, הוא עושה

זאת לא רע בכלל...

להיות במצב של עוררות רוחנית. כמה שאפשר במשך היום.

בדברים הכי קטנטנים ולא משמעותיים.....

(לו רק הייתי מיישמת את מה שאני כותבת....אבל זה נכון.

אני בטוחה. ואני לא ברסלבית).

מצידך צריך לעשות השתדלות לנהוג רגוע וטוב, ולהיות דרוך על הכביש.

וכמובן זה הרבה סיעתא דישמיא כי באמת קורים דברים לא צפויים וה' עוזר.

להתמקד בנהיגה עצמה

לבוא עירני

לזכור שיש חיים מעבר לטסט, לפעמים הנפש מצירת שהטסט והלחץ וההצלחה הם חזות הכל, לנשום ולהזכר שיש אותך מעבר לטסט

ותהנה מהדרך, בעזרת השם תעבור אבל גם אם לא- אתה לומד ומתפתח יחד עם הדרך.

ממש בהצלחה!!

היום ב"ה המסלול של הטסט נקבע על ידי מחשב, וגם יש הקלטה של הנסיעה שלך (לצרכי עירעור), מה שמנטרל את היכולת של הטסטרים להכניס חוסר מקצועיות להחלטות שלהם (מה שפעם היה נפוץ מאוד לצערינו).

אם תיגש כאשר אתה מוכן, לפי המלצת המורה כמובן, אז יהיה בסדר. קצת נשימות לפני כן להרגעת המחשבות והלחץ, וזהו. ואם לא עוברים בטסט אחד, אז עוברים בטסט אחר. וגם זה בסדר.

תצליח.

1. תשובה- לזכור את הטעויות בטסטים הקודמים, הכרת החטא, חרטה, וידוי וקבלה לעתיד לא לחזור על הטעויות האלה-זה העיקר.

2. תפילה, יש באינטרנט תפילה לפני טסט, חפש בגוגל.

3. צדקה, לתרום לאור ירוק או לעמותות מהסוג הזה יש באינטרנט גם.

בהצלחה.

הרבה בהצלחה לך!

ואיך כתוב בסליחות:

"שואגים בתפילה ומבקשים רישיון"

שנזכה