גם בגלל הכלים שלי לפתור בעיות (שאתם משתמשים כרגע באחד מהם) וגם בגלל צורת החשיבה (הלפעמים בעייתית) באופן כללי.
מענין מה המחשבות שלך
עובדה מעניינת עשיתי עם כמה חברות לפני שלוש שנים את זה(כמה מאיתנו עשו אפילו כמה פעמים כדי לראות עם יוצא שונה בלי לתכנן לשנות משהו ) ואז לפני כמה חודשים אחת שלחה שוב שמענין אם השתנה ועשינו שוב
היה מענין לראות שכמעט ולא השתנה (אז יצא לי מגשר ותומך ולפני כמה חודשים שוב מגשר פעמיים מענין העינין)
בועית אוראין .
יש לי קבוצת חברות שחלק מהן רגישות מאוד שעשינו את השאלון והצעתי לה שאשלח לה בפרטי מה שיצא לחברות הרגישות מתוך הקבוצה
ויצא לי עכשיו מגשר
נראה מעניין
אם יש משהו שחשוב לי אין לי בעיה לדבר לפני קהל או לשכנע אנשים אבל רק אם צריך אחרת מרגישה ממצפנת
אבל לעומת זאת להיות בתוך קהל זה נורא (מעדיפה להופיע על במה וזה יהיה כיף מאשר להיות בתוך אולם מלא ...
מרתק.
עשית לי סדר קצת במגירות במוח שדחיתי את העיסוק בהן (:
אני שומרת ברשותך את הנ"ל ואת הקודמים לו
אגב, קראתי את הספר שציינת
והתעמקתי בעבר בשיטת האניאגרם, מצאתי אותה מרתקת בעבורי
אז אם יצא לך לכתוב לנו מתישהו על זה ועל ההקשרים לאר"מ ולטיפוסי האישיות אני אהיה הראשונה לקרוא... לא נגעתי בזה שנים...
בלי קשר, שרשור מעניין ממש
כיף לשמוע על המסקנות והתובנות שלכם לגבי הנושא.
שקד.
אני לא ממש אוהבת את ההגדרה הזו היא מרגישה לי לא נכונה
"איך אנחנו מעבדים מידע בדר''כ: תחושתי (קונקרטי,עובדות ומציאות) (s)/ אינטואיטיבי(n)."
אני חושבת שאיטואיטיבי בעיקר במקרים של אנשים רגישים מאוד מגיע ממקום חושי .
אני חושבת שרוב האנשים הרגישים מאוד יוגדרו מופנמים ביחס חברה שלנו בשאלון הזה בין אם הם מופנמים או לא, בגלל שהם צריכים גם שקט וזה דבר שלא הכי רגיל בעולם היום...
אני חושבת שלרוב האנשים הרגישים מאוד יש תכונות דומות אבל לרוב הרגישים שאני מכירה היה גם את עיין הרצוי מצוי
כמו זה שאני יודעת שאם משהו חשוב לי אני אוכל להוביל אותו (ואני גם רוצה להשפיע ולהוביל ולעשות ) אבל זה פחות יתבטא בפועל בחיי היום יום שלי כרגע עד לא קיים בכלל כי אין לי מספיק מקום בטוח ואין משהו שבדיוק יכולה לעשות זמין וכי אני תקועה למדי בתוך הבית עם מלא נפשות אז גם אם אני אנעל אותי בחדר כל היום סביר שאסיים מוצפת מגירויים ...
אני חושבת שלכמעט כל הרגישים יש איזה רצוי ומצוי כזה אצלי גם רואים את זה בשאלון
אני חושבת שרוב הרגישים מאוד ימצאו את עצמם ב4 הסנגורים איפשהו (כשעברתי על האישיות השונות הבנתי שכנראה הייתי בתור ילדה עד כיתה ד שאז עשו עלי חרם הייתי פרוטגוניסט ) מציעה לנסות לעבור על סוגי האישיות ולראות מה מתחברים כי בכל זאת אנחנו לא רק סוג אחד אף פעם וגם מעניין לדעתי
ואני ממש מסכימה עם מה שכתבת בסוף אבל חוץ מהשליטה גם קבלת אנרגיה מבחוץ לדעתי תלויה מאוד באיך גדלת ...
להעלים את הרגישות הגבוהה שלכם, הייתם עושים את זה?
לפני 10 שנים, ברור שכן
ברגע שזה מקשה על התיפקוד אז זה בלם חזק ובעייתי, כמו כל בלם חזק ובעייתי.
בעולם המקצועי שבו אני עובד (ובניהול תורים בכלל) בשביל שמערכת תעבוד תקין צריך שהיא תהיה מסוגלת לעבד בזמן אמת את כל הפניות שהיא מקבלת.
דמיינו פקיד בדואר שמצליח לטפל בכל הלקוחות בקצב שהם נכנסים. ואז כשיש יותר לקוחות מציבים עוד פקיד והכל בסדר.
אם משא הארוע כבד מדי, אי אפשר לעבד אותו בזמן אמת. ובתכל'ס אי אפשר לעבד אותו בכלל. כי לא יעזור (חלקית לפחות) לעבד ארוע שכבר נגמר.
עזרה לי להבין טוב יותר את עצמי.
את אומרת שלא תרצי לוותר על הרגישות אבל כן תרצי לוותר על תופעת הלוואי שלה-ההצפה הרגשית
הרגישות הזאת נובעת משני דברים עיקריים (לפחות אצלי)
שימת לב לפרטים וניואנסים דקים
אמפתיה ואכפתיות גבוהה
השילוב בין הדברים יכול לגרום להצפה.
כי אני שמה לב להרבה מאד דברים שאנשים אחרים לא שמים לב אליהם וזה משפיע עלי וכשזה יותר מידי זה גם מציף אותי.
אני מעדיף להיות בעל רגישות גבוהה
עם זה, אם יכולתי להפחית את מה שבא בעקבות זה, הייתי שמח.
פחות לתת לזה להשפיע
איך הרגישות באה לידי ביטוי?
בעיניכם ההתמודדות הייתה קשה יותר מאשר לאחרים או שהיו יותר יתרונות לרגישות?
מצטערת לשמוע, זה ניסיון וכאב שתמיד שם, גם אם הזמן ממשיך קדימה. וסליחה אם ניסוח השאלה היה אולי קצת חסר רגישות כלפיך.
אני חושבת שמעטים מאוד, אם בכלל קיימים, הדברים שאפשר להשוות בהם בין אדם אחד לשני, ואפילו אצל אותו אדם עצמו בהתמודדויות זהות בתקופות שונות. התמודדות עם אובדן היא אחד מהדברים שאי אפשר להשוות לכלום.
כל אחד חווה אחרת, מתמודד אחרת, מתנהל אחרת,
לפי הכלים שלו, לפי המקום והשלב לפי כל מיני דברים שקיימים או שלא.
לשאלה שלך, אם היה יותר קשה מאחרים ואם היו יתרונות לרגישות, רק אתה יכול לענות ורק ביחס לעצמך.
אין סקלת קושי אובייקטיבית באמת, כי כל אחד חווה רגשות בעוצמה הפנימית ובמדד האישי שלו.
ויש דברים שבעקבות הרגישות והכלים שמפתחים בדרך, תהיה יכולת עיבוד עמוקה ופנימית יותר, ויש שדווקא הרגישות תוביל להצפות רגשיות וחושיות אינטנסיביות יותר. ויכול להיות שהמנגנון שיעבוד דווקא יחסום גישה לרגש כי ההצפה תהיה מדי קשה לנפש, עד שהאדם יפגוש באדם מתאים שיעזור לו שם, או במרחב תומך שיעזור לפרוק מתח וצער וכאב ויכולים להיות עוד דברים.
מה נחשב לקושי ומה ליתרון?
זה בעיניי המתבונן בעצמו ובנפשו.
יכול להיות גם שמה שאחד יראה כהתמודדות הכי קשה שלו, מישהו רגיש אחר יראה כעוצמה הכי גדולה שלו והמתנה הכי גדולה שקיבל לפגוש את עצמו בעומק הכאב בלי לברוח ולהתכחש. מה שיוצר עומסים שמצטברים שנים ומעכבים תנועת חיים בריאה.
זה בינתיים.
קודם כל
אף אחד לא יודע עם מה את מתמודדת לשפוט אותך יהיה לא בוגר
ומה הבעיה לשחרר אבל בצורה חכמה?
לא לדכא את הילדה שבך?
אפשר עם הבעל
בטח אפשר עם הילדים
כמובן שגם חברה טובה יכולה להיות שותפה לרגעים כאלה
מזינה את החוויה
בוגר/ לא בוגר - למי אכפת?
קודם כל תעשי לך טוב
מעבר לזה כדאי לדעת שהימנעות מגבירה חרדה. וגם אני סבלתי אחרי אירוע טראומתי מחרדה חברתית. לקח לי המון זמן להרגיש בטוחה במרחב הכללי, ואני עדיין לא מאה, אבל אם הייתי ממשיכה להימנע זה בטוח לא היה מקדם אותי
אם את רוצה לנסות להתגבר על זה כדאי לפנות לטיפול. זו לא גזירת גורל.
יש הבדל בין הימנעות מתוך מקום של חרדה לבין מקום של - אני פחות מרגישה שייכת/ יש לי דברים יותר חשובים לעשות/ זה פחות הקאפ אוף טי שלי.
משהאחרונהמה מפחיד אותך שם? מה מציף אותך?
זה לא סתם. יש לזה סיבה. וצריך עם לב רך לחפש אותה.
אני לא מכיר אותך בכלל אבל יש לי כמה רעיונות. הראשון שבהם זה שאת "חייבת להצליח". כלומר אם את עומדת בצד את מרגישה מוזרה ותקועה ו"נכשלת" או משהו דומה לזה. ואז את נלחצת עוד לפני שזה מתחיל.
זה קורה המון.
מפגשים חברתיים הרבה פעמים יוצרים תחושה לא נעימה.
זה להבין שאנשים לא באמת רואים כמוני את כל הניואנסים שאני רואה ומפריעים לי כל כך.
הרגשתי מוזר, או משועממת או הבחנתי במה שהם מרגישים והייתי בטוחה שכולם רואים את זה.
כשהם למעשה בכלל לא שמו לב.
אנשים רגישים מאד שמים לב להרבה יותר דברים ממה שאנשים אחרים שמים לב אליהם וכשיודעים את זה, זה יותר קל.
(ומעבר לזה, אני עדיין לא מתה על מפגשים)
מהמפגש החברתי, מרגיש ברמה זו או אחרת, אותו דבר. א ת היא שבוחנת אותם לא הם אותך (ללכת עם הרגשה הזו).
זה משהו ששווה לעבוד עליו.
לחקור מי הולך להיות במפגש, מה מעניין אותו, מה הוא ישמח לספר לך.
לדמיין את עצמך, מה את עושה כשהשיחה נתקעת או כשאת מוצאת את עצמך מחוץ למעגל.
להחליט מראש מה נחשב הצלחה ומה כישלון מבחינתך. תבואי עם ציפיות נמוכות אבל עם דרישה מעצמך.
לבקש מהצ'אט טיפים לשיחות במפגשים כאלה - על מה כדאי להתעניין, איזה דברים כדאי לספר.
וגם... לא להתכונן יותר מדי, כי המטרה היא שתצליחי להשתלב בשיחה בטבעיות ואפילו תגידי משהו שלא התכוונת כל כך. שתרגישי שייכת. הלוואי שנרגיש שייכים...
מה עושים לכם מעברים באופן כללי?
עברתי לא מזמן מלעבוד מהבית ללעבוד במרחק דקות בודדות. אם לפני כן היה לי יותר קל לעשות דברים קטנים בבית ולחזור למשרד. אני מוצא את עצמי נשאר פה דקות ארוכות (בעשיה פרודוקטיבית) גם כשכבר החלטתי שצריך ללכת. רק כי לא בא לי לשנות מצב.
זה תמיד היה שם. אבל זה יותר בולט עכשיו.
לקום מהספה זה קשוח
לעזוב את הגלילה בטלפון
לקום מהמיטה
אבל לצאת מהעבודה קלל
לחזור לגלול אחרי משימה
אפילו לצאת להליכה קל ופשוט
טוב, תלוי מה בעבודה.
למה זה כזה כבד??
עונה לעצמי 😅 - כאילו ברור לי שאין אופק כרגע במקום הנוכחי. אני כבר מקבלת ב"ה הצעות. יש לי מה לתת ולהציע ואני רוצה להשקיע. אז מה נשאר? אין וודאות שזה יסתדר וההסתגלות תהיה טובה. אין ערובה שיהיה לי טוב שם (מצד שני גם היום לא טוב לי ככ). אני קצת מטילה ספק במקצועיות שלי כרגע (נורמטיבי? תקין?). יציאה מאזור הנוחות היא לא נוחה
כתבו לי קצת
משהאבל בתחושות הגוף זה אמיתי ומחזיק את המערכת. צריך לדעת "להסתכל מהצד" כדי להבין את זה.
