א. הרכיב השיפוטי בדת הוא אמצעי למטרה. המטרה זה הקירבה לה' או כל אידיאל אחר מפוצץ גדול ככל שיהיה.

ב. חיבור למחשבות ורגשות משמעותיים.

ג. בשלב החיפוש - מה שיגרום לי להקים משפחה בשמחה. שיהיה מטרה ראשית משותפת. הפרטים פחות קרייטים למרות שברור שיש יחס כלשהו בין הפרטים למטרה. זה אמור ללכת ביחד. בשלב ההיכרות ובניית קשר - הבחינה העיקרית ואולי היחידה היא ביחס לאמון. מאוד חשוב שלי 'פיו וליבו שווים' אבל מעבר לכך לא רואה עניין לחשדנות מסויימת.

וכל "גדולי ישראל באמת" חיו ככה...

שנכדה שלו שהיתה חיילת קרבית הגיעה לסדר ט"ו בשבט ההמוני שהתקיים בבית של הרב תוך כדי שהיא עם נשק ועם מדים. היה מי שהעיר לה בכניסה על כך שלא מגיעים ככה לבית של הרב והיא אמרה לו "זה סבא שלי".. והיא נכנסה והרב קרא לה ליד כולם לשבת לידו. לאה רק שהוא לא התבייש ממנה או הגדיר אותה בתור פאדיחה אלא ממש הראה שהיא רצוייה לא פחות מכל אחד בסדר הזה. 

מכאן רואים שהוא לא חשב שההלכה היא פרמטר?

(מזכיר לי סיפור משעשע:

הזווהילע'ר רב'ה זצ"ל, שהיה ידוע בסנגוריה ואהבת ישראל שלו, נהג לומר תמיד "ועמך כולם צדיקים, ועמך כולם צדיקים..."

יום אחד הגיע אליו איזה מסורתי-למחצה, ואמר לו "נו, הרב'ה הרי ידוע כ'צדיק', ואני - גם כן צדיק, כי הרי אני מה"עמך כולם צדיקים", לי יש בן מבוגר, ולרב'ה יש בת מבוגרת, הבה ונשדכם, כידוע, שצדיקים משתדכים זה עם זה...

אמר לו הרב'ה, ודאי וודאי שאתה צדיק, אבל אני מציע שכל אחד ישתדך עם צדיק כמותו...)

חפש היטב היטב, בחורים ובסדקים, היכן בתגובתה זו: אני מנסה להיות כמו גדולי ישראל באמת, שהצליחו לראות את הלב - לקראת נישואין וזוגיות ובתגובתי עליה זו: ההלכה היא פרמטר משמעותי בהגדרת בן אדם - לקראת נישואין וזוגיות קויים דיון אם זה פרמטר לאהבת ישראל.

אם תמצא - אני פותח שרשור ענק ומשאיר לו קישור בחתימה שלי, שאני מבטל את כל דעותי כעפרא דארעא מול כל מילה שתאמר.

כמו שרמזתי לך בשרשור המקביל, אתה לא קורא מה אני כותב, אלא מביט מלמעלה ומשלים לפי הסטיגמות שיש לך עלי.

האם כתבתי שצריך פחות לאהוב? כתבתי שזה פרמטר לאהבה? אמרתי משהו בכיוון? נאדה.

כתבתי שזה פרמטר בהגדרת האדם, במענה לזה שהיא כתבה שזה לא פרמטר בהגדרת האדם.

אז מה אתה רוצה ממני, לאלף עזאזלים?

כתבתי את זה כדי להסביר למה היא התכוונה שהיא כתבה שההלכה היא לא פרמטר. לזה היא התכוונה.

אל תגיב לי כאילו אני לא בסדר, בגלל פרשנות שלך בדבריה.

לגופו של ענין: זה בדיוק השיבוש שמהווה אם כל חטאת. חוסר הבהירות הזה.

כשמתכוונים לזה - צריך לכתוב את זה.

אחרת מוחקים כל קיום של סולם ערכים תורני.

לאהוב - צריך תמיד.

אבל לא מתוך התעלמות בהבדל "בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו".

אגב, לא נשכח שגם בנוגע לאהבה אנו מכירים אהבה מיוחדת לתלמידי חכמים. "דרחים רבנן".

במקום לצאת בשצף קצף אפשר לנוח ולראות שהרבה פעמים אנשים לא מתכוונים למוטט את יסודות היהדות..

אותו דבר בדיון הקודם בינינו

יצאתי בשצף קצף עליך, בתגובה ליחס שלך אליי.

וזו הפעם השלישית להערב, שאתה מאשים אותי בדברים שלא עשיתי.

ולגופו של ענין: ההבדל בין שלי לשלך, שאני מתבסס נטו על מה שהיא כתבה - ש"ההלכה זה לא משהו שמגדיר בני אדם". היא לא כתבה ש"ההלכה, על אף היותה מגדירה בני אדם, לא משנה את האהבה אליהם". פשוט וקל.

מה מגדיר את ההבדל בין גנב למי שלא גונב?

מה מגדיר את ההבדל בין שקרן לדובר אמת?

מנחש שענית נכון. אבל אלו ערכים שכל העולם מסכים עליהם.

לא תהא כהנת כפונדקית?

זה גם מה שמגדיר הבדל בין מי ששומר שבת למי שלא.

שוב השורה הראשונה כאן: ללמד זכות זה לא אומר לטמון את הראש בחול. - לקראת נישואין וזוגיות

גם על שקרן אפשר ללמד זכות ולא לחשוב שזה מגדיר אותו בצורה בלעדית

איפה כתבתי בלעדית? (פעם רביעית... בררר)

"וכל "גדולי ישראל באמת" חיו ככה.."

למה זה חשוב? למה זה נצרך?

כנגד המגמה של להפוך את גדולי ישראל לאנשים חמודים כאלה שעסקו בללטף את כולם ולא ממש עניין אותם אם אנשים שומרים הלכה או לא.

וזו זכותי להביע את דעתי, ואם היא לא מוצאת חן בעיניך זה לא מצדיק שתאשים אותי לחינם. באמת תודה

זאת פרשנות ממש מחמירה ביחס לדבריה

קרא שוב את סיום התגובה הזו: אני לא יצאתי עליה בשצף קצף, אני כתבתי משפט מאוד קצר ונקודתי - לקראת נישואין וזוגיות

אני לא כחושב שנכון להתייחס לעצם המילים שהיא כתבה ולדקדק בהם.

מה לעשות - אנשים לא כותבים ככה.

והציניות ממש לא מוכרחת, אפשר לחדד, להבהיר, להאיר.

בטח שלא כל עמדה שלא מדוייקת עכשיו היא כמו שאתה מתאר.

ועל אהבה וכו'

לא על מחיקת הפרמטר העקרוני.

ללמד זכות זה לא אומר לטמון את הראש בחול. - לקראת נישואין וזוגיות

זה הכל. מה לעשות.

בני אדם עסוקים ללמד זכות ולקרב ולהתקרב.

אתה כנראה מכיר את האמירה של הרצי"ה על "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

מי שחושב שאין הבדל בין הרב דרוקמן לניצן הורוביץ, הוא כנראה מטומטם.

צר לי.

ואם הוא רואה את זה כחלק מעבודת ה' של גדולי ישראל, אז כנראה הוא חושב שהם מהדרים במצווה דאורייתא של "והיית משוגע"

לא חכמה לקחת דברים לקיצון ולצאת נגדם

לקחת את התפרשנות הכי מפרגנת של דברי ולהתייחס דווקא אליה.

יפה. אם תצליח לעמוד באתגר הבא אודיע שאני מסכים עם כל דעותיך: - לקראת נישואין וזוגיות

אינטלגנציה, שמביאה להבנת משמעות המילה הזו ועומק הסירוס שיש בה מול היהדות (לעומת מי שחושב שזה סתם מילה נרדפת)

או הפנמת תורת הרב זצ"ל, שמביאה להבנה האמורה.

כמובן, מי שגם אינטלגנט וגם קוקניק, וחווה את עומק הניגוד הזה במלוא הרדיקליות, סולד מזה בכפליים..

פגשתי יותר מידי אנשים שמישהו לא סיפר להם את זה יום אחד, ולא טרחו לפתוח ספרים 🥴

(תראי את הסוגריים שהוספתי שם בעריכה)

חחח

אבל המילה יהדות היא גם חמקמקה. דת לפחות מתייחסת למשהו מאוד ברור.

יהדות = מה שא-להים חושב.

הייתי מאוד נזהר להכניס משהו לזה.

לא על כל מחשבה הייתי מכניס אותה למונח יהדות..

הוא מונח מאוד כולל ומעורפל.

דת הוא זה מעשים, הלכה וזה דבר מאוד מוגדר ולכן יותר קל לי להתייחס אליו.

אני בעצמי לא שלם עם המושג דת ואני מזדהה עם הגועל שלך.

מחלוקות בתוך היהדות.

וכמו כן טענות בשם היהדות שלא נובעות מנבואה

שלם של מחשבות וכיוונים שהתגלו במשך ההסטוריה

ולא כל מחשבה או כיוון הוא מוחלט ויש לקשר אותו לא-להים בצורה בלעדית.

לכן אני נזהר מלייחס אמונות שונות שלא מפורשות בדברי נבואה בגדר יהדות.

לדוגמא - הרמב"ם והכוזרי חולקים בעיקר אמונה. למה אני אקרא יהדות ולמה לא?

לשניהם? אם כך - זה מכלול שכולל בתוכו סתירות.

דת זה משהו מאוד מצומצם ולכן יותר קל להתייחס אליו. זה חוק, הלכה במובן הכי פשוט שפה גם אם יש מחלוקות העקרונות הכללים הם אותם עקרונות (במסגרת האורתודוקסיה

גם המחלוקות החריפות ביותר כמו השגות ר' נחמן על הרמב"ם?

גם המחלוקות העכשיויות בין מנהיגי ציבור בדורנו?

"חכמת הקודש הפועלת"?

כתובים שם דברים יפים וטובים ונכונים, אבל מה זה קשור?

אולי התכוונה לזה

אבל זה מורכב יותר.

להציג את זה כמשמעות של מחלוקת זה הצגה חלקית וחיצונית.

באופן פנימי ומהותי, מחלוקות לא אמורות להיות. זה לא חלק מהתכנון.

מה שהוא מתאר זה התהליך שבו המחלוקת בסופו של דבר לא הורסת אלא בונה.

אבל היא לא היעד. העיד הוא לפתור את המחלוקת.

"אם יש מחלוקת בין שני פוסקים, לפחות אחד מהם טועה"

וגם הרבנים שלנו שליט"א. לפחות אותם שלימדו אותנו את זה.

*ברור שיש מקומות שבהם יש מקום לשתי הדעות. אבל זה שאנחנו לא מסוגלים להכריע ביניהם או למצוא היכן הדעה האחת צודקת והיכן השניה, זה הרס התורה ולא גדלות התורה

מעין מח' בחז"ל (מצד אחד המאמר על 'בעלי אסופות' וכו', מצד שני הגישה שהרמב"ם מביא בהקדמות)

בכ"א, פשוט שבלא מעט מח' א"א לומר אלו ואלו.

מורכבות אין משמעותה שגם א' וגם ב'. מורכבות משמעותה שיש מקום לשתי התפיסות, וצריכה להיות אינטראקציה ואיזון ביניהן, ויש נקודת איזון מושלמת.

זה נכון גם לגבי ההלכה.

הנקודה היא שבמצב אידאלי, אנחנו מסוגלים להגיע לאיזון המדויק והנכון.

התורה היא נצחית ואחת.

ולכן יש איזון מושלם אחד.

ובהרבה מחלוקות יש עניין סובייקטיבי 

אבל יש גם עניינים אובייקטיבים במחלוקות ואותם עניינים אובייקטיבים יש צד של אמת ושקר והכרעה ברורה.

נוצר פה דיון מעניין. אולי אפתח דיון כזה בפורום בית מדרש.

(אם כי זה מוזכר בפרשת השבוע)

למה אי אפשר להשתמש במילה המודרנית, המחודשת, "דת", בהקשר של תורה?

הרי המילה הומצאה לפני 150 שנה כדי לציין דברים מסוימים.

מה הבעיה בשימוש בה?

@נשמה כללית

@advfb

@מדרשיסטית20

@בייניש נח

ויש מי שרואה צמצום בכך.

ואני מסכים גם עם דבריך ואין שום בעיה באמת.

מדרשיסטית לימדה אותי אתמול שאפשר להסכים עם שני הצדדים וזה לא יהיה סותר ;)

אגב, המילה מוזכרת במגילת אסתר "ואת דתי המלך אינם עושים"

דת היא מילה פרסית, שאינני יודע את משמעותה המדויקת.

יש גם "ותנתן דת בשושן", "יודעי דת ודין".

אם אינני טועה, זה במשמעות של משהו שנתנו אותו, כלומר חוק או הוראה. מקביל לdata=נתונים (כן, יש קשר בין פרסית לשפות אירופיות)

והיה צריך מילה שתתרגם את המונח religion ומקבילותיו בשפות אחרות. אז בחרו בזה. לא רואה הבדל ממילים כמו "גרב" או "רציני"

מה רליגיוזה הבאת לי עכשיו?

ולעצם הנקודה - לא הבנתי.

religion/דת זאת מילה שמתארת מערכת חוקים ואמונות שקשורות לאלהים. בין אם ה' א-להים אמת, או מי שפונה אל אלהים אחרים (בדיוק כמו שאותה מילה מתארת את האמת והשקר כאן...). "פולחן דתי".

אין לנו מערכת חוקים ואמונות כזאת? לכל הגויים יש ולנו אין? לנו יש ולהם אין?

נכון, התורה היא דבר ה' ונתונה לנו - הנה, אז זה בדיוק "דת", דבר שנתון לנו מאת ה'.

ולא, זה לא ש"להם יש ולנו אין", זה שלנו יש הרבה יותר.

התורה שלנו היא משהו חי, מפעם, לא אסופת הוראות יבשושית וקודרת...

וכן, מצוותיה אינם "פולחן"....

אתה כל כך אוהב את האוכל של אמא שלך שמעצבן אותך שקוראים באותו שם למנות קרב?

לא טיעון מאד דקדוקי

אתה החלטת ש"דת" זה משהו יבשושי וקודר. לא אני, ולא אליעזר בן יהודה.

דת זה התרגום המדוייק של המושג הלועזי הנ"ל, שלא כולל שום מימד של חיות.

באותה מידה, אגב, להבדיל בין הקודש ובין החול בין הטמא ובין הטהור, גם הבודהיזם אינו דת.

זה לא שמחיבת היהדות אני אומר את זה, עם הבודהיזם אין לי שום יחסים... אלו פשוט עובדות.

גם "זקנה", "שיפוצניק", או "קופאית" לא כולל מימד של חיות. כי זה לא מה שמנסים לתאר. ובכל זאת הם חיים.

לגבי בודהיזם אני יכול לקבל את הטענה שלך, כי 1 אם הבנתי נכון זאת פילוסופיה של שלילת הדתיות 2 אין להם מערכת חוקים או אמונה בנבואה ותורה שניתנה וקשר עם בורא עולם וכו'.

לעומת זאת, האיסלם מבוסס על נבואה, תפילה, עבודת ה' (כן, "פולחן", זאת המילה שיוחדה לזה כדי להבדיל מ"עבודה" מקצועית), מצוות (מעשים שצריך לעשות) ועבירות (מעשים שאסור לעשות), מערכת אמונות...

כך גם הנצרות.

כך גם רבות מהמערכות האליליות, רק ששם הן לא כוללות איסור עבודה זרה ולא שוללות זו את זו - הם עובדים לעץ בשעה אחת ועובדים לאבן בשעה אחרת, מקריבים קורבנות לעץ ולאבן, נשמרים מאיסורים שנביאי העץ והאבן אוסרים עליהם ומקייימים את מצוות נביאי העץ והאבן.

התורה מתייחסת לעבודה זרה ולעבודת ה' באותם מונחים, היא רק מדגישה שזה אמת וזה שקר. למה אי אפשר לקבל מילה שמכילה את שני הדברים? למה "עבודה" היא מילה תקינה לשני הדברים, ואילו "פולחן" או "דת" לא?

כל מה שאתה מכיר על המילה העברית המודרנית "דת", זה בדיוק המילה האנגלית המודרנית "religion".

זה מתאר מערכת חוקים ואמונות מובחנת שקשורה לעבודת ה' או לחלופין לעבודת אלילים (או שניהם) - נכון, זאת הגדרה טובה למילה העברית "דת"?

שמתייחסת בעיקר למערכת חוקים אז כנראה שאנשים תופסים את זה ככזה ואז זה מצמצם את העניין. זאת התיאוריה שלי.

אני בהחלט יותר מתחבר למילה הלועזית בגלל זה כי היא נשמעת לי יותר כוללת.

מבחינת משמעות המילים, אין לזה משמעות.

ההבנה ש"אש דת" היא התורה היא מפורשת אצל חז"ל.

התורה בהחלט כוללת מערכת חוקים והיא דבר יסודי בה - תורה מלשון הוראה.

אם נלך על המינוח הפרסי של "דת", נתון, אז בהחלט התורה ניתנה לנו.

כל שלש הסיבות האלה מחזקות את הסיבה למה לקרוא למה שאנחנו נוהגים לפיו "דת".

המונח הלטיני religio הוא עתיק ולא ברור מה המקור שלו, 

religion | Origin and meaning of religion by Online Etymology Dictionary

Religion - Wikipedia

ובכל מקרה יש הרבה ביטויים שאנחנו משתמשים היום שאיבדו קשר עם המשמעות המקורית, אז זה לא ממש משנה.

"המועדון של הדתיים"

חשש לצמצם את המצוות בתור סימובוליים חברתיים

חלקת על דברי הרמב"ם "צוה משה רבינו מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח וכל מי שלא יקבל יהרג"

החלוקה לעמים שונים - אתה מתכוון שהחלוקה הזאת היא נכונה? כי גם התורה מחלקת את העמים, "יצב גבולות עמים"

לא ברור לי למה שרשרת התפיסות הלגיטימיות שמוזכרות כאן היא עם תלות פנימית.

הקב"ה ברא את העולם כרצונו - עם זה מסכימים גם הנוצרים ווהמוסלמים.

האם הוא מתייחס לעולמו בכפייה או ב"גילוי רצונו הפנימי"? אני חושב שתמצא ביטויים שמטים לשני הצדדים, גם בקרב הוגים נוצרים או מוסלמים וגם בקרב רבותינו הראשונים והאחרונים שמפיהם אנו חיים.

אני יודע שלרצי"ה היתה גישה מאד קיצונית, חריפה, וחדה בנושאים סביב הענין הזה. וכנראה אני גם לא בקי מספיק במשנתו.

אבל אני באופן אישי מרגיש ששיטתו ותפיסתו של הרצי"ה איננה מחייבת אותי בשום צורה.

מה שכן, אם אכן זה הסיפור, אשמח שמישהו מכל מואסי הכינוי "דת" יסביר לי בצורה ברורה ובלי קפיצות לוגיות מה התפיסה שלו בנושא. עד כמה שהטיעונים יהיו קוהרנטיים, לא אלעג, לא אבוז, אני באמת סקרן להבין. כמובן אם ארגיש שאתם סתם מורחים אותי בזעקות שבר על גימטריאות ולא יודע מה, לא אתייחס ברצינות.

ואם תטריחו את עצמכם לתת שפע הסברים ופירושים לפסוק "מימינו אש דת למו", אז בכלל אצא ברכוש גדול

אכן אתה הסברת יפה ותודה לך על זה

לא ברור לי ההסבר, אבל האשמה לא בך.

וכן, התייחסתי לתגובות האחרות כאן, כמו וזהו, שהתורה היא ממש ממש לא רליגיוזה - לקראת נישואין וזוגיות*, לא אליך.

*(מהמינוח "רליגיוזה" הנחתי שמדובר בציטוט או עיבוד של ציטוט של הרצי"ה)

ותסכים איתי לכך שיש מימד שא-להים חיצוני לעולם.

ובכן, הביטוי "תנו לקיסר את אשר לקיסר" נאמר, אם אינני טועה בהקשר הבא: שאלו אם מותר לשלם מיסים, או שיש בכך משום הכרה במלכות שאיננה מלכות שמים. התגובה היתה באופן סמלי, שכיון שעל המטבע נמצאת דמותו של הקיסר, מותר לתת אותו לשליחי הקיסר, ואנחנו נכיר בשלטונו של בורא עולם באמצעים אחרים.

מדובר בהלצה. משחק מילים. התוכן מאחורי ההלצה הוא "אתה חי בעולם שבו אתה יודע שאתה נשלט פיזית בידי בני אדם, אז דווקא לסרב לשלם מס בגלל שאתה לא מכיר בשלטונם של בני אדם זו צביעות".

אני מניח שרוב תלמידי הרצי"ה לא בקיאים בספרות הנוצרית (וטוב שכך), אבל חבל שהם מרבים לצטט ביטוי נוצרי עם פרשנות שמבוססת על הנחת המבוקש.

ועכשיו לתוכן.

אין שום סתירה בין המילה "דת" לבין האמירה שעם ישראל וגיבושו כעם הוא רק מכח הדתיות שבו. בדיוק כמו שהקהילה הסונית או השיעית הן קהילה רק מכח האמונה הדתית שלהם.

אפשר אפילו להוסיף ולטעון, שבכל יהודי יש נשמה א-להית, חלק א-לוה ממעל, שאם היהודי מתעלם מקיומה היא סובלת. גם זה לא סותר את היותה של היהדות דת. בדיוק כמו שאם לא תשתה כלום במשך חודש כנראה לא תשרוד, ובכל זאת מים הם "נוזלים", H2O, "משקה", ועוד מילים שמתארות אותם.

נכון, לעם היהודי יש גם בסיס של קשר ביולוגי וגם אחדות על בסיס דתי (או יהדותי, או תמציא מילה אחרת). אבל זה לא אומר שהתורה איננה דת. היא פשוט דת של עם שקשור בצורה הדוקה יותר לדת שלו.

חילוני הוא יהודי לא דתי, ואתה יכול לטעון שהוא יהודי שחסר בו דברים מהותיים. אבל זה לא אומר שהיהדות היא לא דת. היא דת שבלעדיה אין אומתנו אומה, בלעדיה אין חיים לנפשנו הא-להית, מה שתרצה.

אבל היא עדיין דת. זה שעבורנו יש לה תפקיד מהותי יותר לא סותר את המקור.

אגב, בדיוק כמו שלא לרצוח זה חובה על כל אדם. ומי שרוצח, אפשר לומר עליו "זה - לא בן אדם". אבל לא אומר שרצח איננו חטא, או איסור, או עבירה... הוא פשוט חטא חמור מאד, זה הכל.

אין שום משמעות ייחודית לעם ישראל לו יצוייר שלא היתה לו תורה

ברגע שיש, אי אפשר להפריד ביניהם

עם ישראל הוא עם כל כך מיוחד ולכן יש לו תורה משלו.

זה לא שהוא היה עם ככל העמים ואז הוא קיבל תורה שהפכה אותו לעם מיוחד.

ככה הרציה מפרש גם את ברכת התורה

"אשר בחר בנו מכל העמים" ומתוך כך "ונתן לנו את תורתו"

בחירה אנושית היא בחירה מתוך טבע קיים, לעומת בחירה א-להית שהיא יצירה.

לכן מראש עם ישראל נוצר ככה עם טבע מיוחד שנזקק לתורה א-להית שתשלים אותו ותעזור לו לפעול את פעולתו

גם אם נאמר שעם ישראל נברא כדי לקבל תורה, התורה קדמה לעולם

ולא שהקב"ה גילה שקיים עם ישראל וברא בשבילו תורה

אבל אני כן מודע לזה שהרבה מתורת הרצי"ה הולכת בכיוון כזה

(וזאת קצת הסיבה שאני לא מרגיש בנוח עם התפיסה שלו)

דבר ראשון צורם לי בעין שקוראים ליהדות דת אבל לא זה הדיון.
א. לא. יש מקום לביקורת אבל אין מקום לשיפוט. הרבה פעמים שיפוטיות מגיע ממקום של קנאות לה' שזה דבר טוב אבל זה צריך לצאת החוצה בצורה של ביקורת בצורה נכונה ומדוייקת (ולפעמים בצורה יותר אגרסיבית מביקורת) אבל לא בצורה שופטת (וה כל כך קשה!)
ב. יותר משאני יכול לכתוב... בקצרה כמסל"ש: אהבה, יראה, ללכת בדרכיו, שמירת המצוות, שלמות הלב וכוונה לשם שמיים
ג. שיפוטיות אם אנחנו באותו קו מחשבה ויכולים להקים בית ביחד- דרך חיים משוטפת.
מקווה שהבנתי נכון את השאלות...

אבל הדת מצטיירת הרבה פעמים כשיפוטית ופה נכנס השרשור.

זה לא באה לידי ביטוי במערכת יחסים? אם זה כן בא לידי ביטוי - במה זה בא לידי ביטוי?

לפעמים דברים שהם פופולארים הם גם נכונים וזה בסדר ולא גורע מאומה.

אפשר להיות כמו אברהם אבינו שבמקום להרשיע את סדום שהם פושעים וחטאים ניסה כמה שיותר להציל אותם. ממש התמקח עם הקב"ה על הצלתם ממנו. גם הקב"ה עורר את אברהם כדי שהוא יעשה כך. זה היה המשפט שאברהם אבינו עשה.

כמה אנחנו מוצאים משפט הפוך.

משפט שנועד להרשיע את עם ישראל, להרשיע את בריותיו של הקב"ה.

אתה צודק! כולנו עושים משפט!

השאלה מי הנידון למשפט - ה'אני' האישי או הזולת.

הקב"ה אחראי לשפוט את בניו והוא חוקר כליות ולב.

האדם נצרך לזהות מה טיבו של הזולת אך לא לשפוט אותו.

לזהות רשע ולהתרחק ממנו זה לא בהכרח לשפוט אותו אלא להכיר במעשהו וטבעו הרע.

לשפוט - זה להכריע מה דינו של אדם זה. לזהות - זה לראות מה שעומד מול העיניים

אלו שני דברים שונים.

וגם הדיינים עצמם ששופטים אנשים בפועל מצווים לראות את מי שהם מחייבים כזכאים שקיבלו על עצמם את הדין.

איפה כתבתי פעם אחת שאני מנסה להעלים את השיפוטיות מהעולם?

כתבתי שחשוב שכל אחד ישפוט את עצמו.

או כמו אברהם אבינו שרצה להציל את אנשי סדום.

בודאי שיש קשר בין שפיטה להרשעה!

שכששופטים בנאדם ישנן שני תוצאת בסוף - או שמצדיקים אותו או שמרשיעים אותו.

אתה מכיר שפיטה שלא מביאה לאחת מתוך שני האפשרויות הללו?

המשפט עצמו משמש כאמצעי - להוציא את דבר ה' לאור.

האם כל משפט ששופטים את הזולת משמש למטרה נעלה זו? בודאי שלא.

לכן הרבה פעמים ראוי להמנע שיפוטיות שיש בה גם מימד של התנשאות. 

אבל מה המטרה שלנו - לשפוט את המעשה כשלעצמו או את האדם?

הקב"ה הוא היחידי שעובד כל שנה ושנה וכל יום יום ושופט את בריותיו.

השיפוטיות צריכה מצידנו להתייחס למעשה ולא לאדם (אלא אם כן מדובר בשונאי ישראל וכדומה).

יש מצווה חשובה "הוכיח תוכיח את עמיתך" אך כיום מבחינה מעשית הרבה פעמים א מגיעים לגדר שלה ולכן יכולת קיומה מאוד מועטת.

בנאדם הוא אכן יצור סובייקטיבי ולכן האדם היחידי שהיה מאה אחוז ענייני זה היה משה רבינו ע"ה אבל גם אם אנחנו לא מאה אחוז אפשר להיות 70 80 90 אחוז ענייני ולהשאיר לקב"ה את התפקיד שלו - לשפוט את בריותיו.

בתור כלל ממצה הייתי מציע כך - לפני כל עשיית משפט הייתי שואל כך - מה זה בא להוביל? להועיל את הרמה המוסרית והערכית שלי? להשפיל את הזולת? להרבות קידוש שם שמיים? לגרום לחילול שם שמיים?

אפשר לפתח כלפי העניין הזה מודעות. וזה חשוב.

בדיוק כדי להזהר ממשפטים מזיקים שאינם לשם שמיים, שמואל הקטן דווקא נבחר לחבר את תפילת המינים.

התיאור המסופר שהיה צורך לחפש אדם מיוחד לכך ודווקא הוא נבחר הוא ממש מסמן יעד ביחס לנושא הזה

נכון

אולי לא מחייבת

דווקא אני מבין הפוך - "אין לדיין אלא מה שעיניו רואות" - הוא כלל שמאפשר לדיין לשפוט על פי נתונים אובייקטיבים ולא ולא סובייקטיבים. ובכללי הדרישה מהדיינים היא לכמה שיותר אובייקטיביות ורואים את זה בהרבה הלכות שקשורות ליחס של הדיינים כלפי המפשט והעומדים לדין. מספיק מילותיה של התורה שבכתב עצמה אנשי אמת שונאי בצע וכולי

פשוט, אם יש טעם מוצדק לשפיטת האחר - היא מעולה. אם אין טעם מוצדק - היא גרועה כי טומנת בחובה התנשאות על הזולת. 

אני תמכתי בהתעלמות מהזולת? (מה שאתה מייחס ל'עולם בחוץ') לא. ממש לא. 

התורה כולה תומכת בענווה ומי שנמצא בעמדה שופטת הוא בדר"כ בעמדה של גאווה.

ועצם העובדה שהיה צריך לחפש בין גדולי התנאים אדם מיוחד שיכל לתקן ברכת המינים זהו פלא שמעיד עד כמה נדרשת זהירות בכל שפיטה שהיא גם בשפיטת הרשעים אפשר לעיין בדברי הרב קוק בעין איה על אתר - עין איה על ברכות ד מ – ויקיטקסט מדבריו אני מבין שראוי להמנע משפיטה כאשר היא מיוסדת על רגשות שליליים (לא כמו שהיה דווקא אצל שמואל הקטן)

אתה יוצא מנקודה הנחה מבט שופט כלפי הזולת הוא מחייב בירור עצמי ובירור עצמי מחייב שפיטה כלפי הזולת. הם נראים לי שני דברים שלא מוכרחים לבוא בכלל ביחד. אפשר לעשות בירור עצמי ביחס להתנהגות הזולת בלי שפיטתו. (כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין - זאת דוגמא להפקת לקחים שהיא לא (בהכרח) שופטת את הזולת עצמו אלא את מעשיו בלבד)

אבנר והיועצים הם אנשים שתפקידם לשפוט ולכן הגיוני שהם יצטרכו לשפוט צדק. לא כל אחד נמצא בעמדה שהוא צריך לשפוט את הזולת.

אני אשמח שתענה על השאלה הזאת. 

הוא יותר מודד אותך,

או הוא יותר שם לב לתחום הזה?

הוא פחות מרגיש את הנטייה הדתית שלך,

או הוא מניח שאם פגשת בחור כמוהו אז את בראש שמתאים לו מבחינה דתית?

תרצי לפרט?

יש לשים לב לתחום מסוים, ויש לשפוט אותך לפיו.

אם למשל הוא מורה נהיגה, הגיוני שהוא ישים לב לנהיגה שלך.

אם הוא שף, הוא ישים לב לבחירות שלך באוכל

אותו דבר אם הוא מתמקד בתחום הדתי, הוא ישים לב גם למה את עושה

אבל זה לא חייב להיות שיפוטי, הוא פשוט יותר שם לב לזה.

וגם השאלה השניה - 

את מרגישה שהוא מתעלם מהנטייה הדתית שלך

אבל אולי פשוט הוא מניח שאם את פוגשת אותו אז יש לך רמת מחויבות דתית דומה

כמו שאם את יוצאת לדייט עם פעיל "עוצמה יהודית", הוא יכול לדבר איתך מתוך הנחה שאת לא שמאלנית

התנהגות דתית היא דבר שנמדד בדקדוק הלכתי

נטייה דתית היא דבר שכלול בתוכו הדקדוק ההלכתי אבל הוא יותר רחב.

הדת עצמה היא כלי.

אפשר לנצל אותה לדברים טובים אפשר לנצל אותה לדברים רעים

כמו שחז"ל אמרו שהתורה יכולה להיות סם חיים ויכולה להיות סם המוות

תראי אני מניח לעצמי שכל־אחד נמשך ומתחבר למשהו אחר.

לכן אין טעם להביא מישהי שהיא לא את.

אין טעם לזייף התלהבות אם את לא מתלהבת.

מה בכל זאת מדליק אותי, זה נחמד כשבחורה באה עם חיוך ומביאה הרבה מעצמה, מדברת מספרת אבל האמת גם זה לא חובה. אפשר גם לשתוק קצת בוייב רגוע ונחמד. להיות בתחושה של ביטחון, לא שבאנו להרשים או משהו. כמו חברים שנפגשים לדבר לשחנ"ש ולבלות.

לנתב את הפגישה למקום שטוב לך ונחמד לך נניח הוא בייניש שוקיסט ומזמין אותך לפלאפל סעדון ולא בא לך. תגידי האמת פחות זורם לי אוכל שומני וזה אולי נלך למקום אחר. לא להיגרר למצב שהאווירה נעשית מאולצת או משהו.

מה אוניברסלית גרוע לדעתי (האובייקטיבית): לשחק בטלפון בזמן הפגישה, לא "לנכוח" בפגישה (איך להסביר את זה... כאילו את מנותקת ומשדרת שהדבר שהיית הכי רוצה זה להתחפף... אבל אם זה באמת ככה, אז עדיף כבר לשדר את זה...),

המדינה ברשות גברים והנשים מושלות בגבריהם - שריטות ליליות

1. להשקיע גם בקשר, יכול להיות בהבעת עניין בהודעות בין הפגישות, בהגעה בחלק מהדייטים לאזור שלו, בחלק מהתשלום,  הצעת רעיונות, ויכול להיות באופן אחר.

מקובל שהגבר מגיע בהתחלה אל האישה, אבל כדי שהקשר יעבוד לדעתי, צריך עבודה משותפת, תדאגי שהוא לא ירגיש שרק הוא דוחף בקשר.

2. לא לצפות שהוא יבין רמזים בהתחלה, אם משהו עולה שמפריע לך או את רוצה משהו תשתפי, אתם בונים יחד קשר, הוא עדיין לא מכיר אותך וממילא יהיה לו קשה להבין אותך ברמיזות.

3. דברים שהיית רוצה שהוא ישתף, תשתפי גם.

4. תהיי עצמך, אל תנסי ליצור תדמית שונה ממי שאת.

5. לתת תחושה טובה, חשוב שיהיה כיף.

6. טעויות יהיו לכל אדם מדי פעם, אם זה דברים לא משמעותיים תקבלי את הטעויות בהבנה ורוגע.

בהצלחה רבה

@הפי 

1. להשקיע מאיזה פגישה? על מנת עדיין לשמור על דינמיקה נכונה.

והוא לא מוגזם, ולא תובעני, ולא בשמיים. רק דבר אחד בלבד:

א ד י ב ו ת.

זה כל כך קל וכל כך נשי וכל כך מרים לגבר כשהאישה אדיבה.

אדיבות פירושה: ההפך מסנוביות. כשגבר מרגיש שאישה היא חתולה משועממת שמולה הוא צריך ללהטט בלי לקבל רמז האם היא נהנית או מתעניינת או אותנטית - זו חוויה מסרסת ומתישה שמוציאה את הנשמה.

גם ככה אתן משקיעות שמונה שעות בבחירת שמלה והתאפרות והסתרקות, תקדישו עוד חצי שעה להתכוננות איך לבוא ולהיות נעימה, נוכחת ומביאה את עצמי במפגש.

בחורה סנובית, מאופקת, לא הדדית, לא מרימה, אדישה להתלהבות גברית, מגיבה בסיוג, עונה באיחור להודעות, מבליטה ספקות ולבטים, משתעממת, חותכת מוקדם - כל הדברים האלה הם פשוט מעפנים ומוציאים את המיץ מהחשק לצאת לדייטים, והופך אנשים לשחוקים ומשועממים ומסוייגים...

סיוגים:

*זו החוויה האישית הרעה שלי מבנות משועממות ולא אדיבות שחותכות מוקדם, לא חייבים/חייבות להסכים

**הגיוני שזה משתנה פר מגזר ופר סגנון יציאה לדייטים (חרדי / דת"ל / לייטי)

***להיות אדיבה אין פירושו להיות "מחוייבת" - אפשר להיות אדיבה ועדיין לחתוך אחרי דייט ראשון

****להיות אדיבה אין פירושו להיות "מזוייפת" - לא צריך לצחוק מבדיחה לא מצחיקה ולא צריך לזייף התעניינות בסיפור לא מעניין. אדיבות היא פשוט ההפך מאטימות, היא רפלקטיביות והדדיות והנכחה עצמית.

יילחמו עם דובים

יפתחו שימורים

ויושיטו ידם למדפים הגבוהים

אתה רוצה שאמנה את הדברים שנשים עושות?

נשים מתאפרות

מול הארון שעות מתלבטות

רק דבר אחד אינן מבינות

כך או כך הן מספיק חמודות.

"לא התאפרתי כי אני מרגישה בנוח איתך".

כי אני דווקא לאחרונה חשבתי על משפט שמישהו אמר פה פעם, שהלוואי שנרצה תמיד להראות במיטבנו מול הבני זוג.

ויש סיפור על צדיק אחד שלפני שנכנס לבית לאשתו היה מסתכל במראה ומסתדר.

בלי איפור...

האיפור זה תוספת נחמדה להתייפות עוד יותר

גם תכשיטים זה תוספת..

אפשר להראות במיטבנו גם בלי תכשיטים

אני חושבת שהבסיס זה להיות נקיה ורעננה עם בגדים נקיים

וחיוך

יותר מזה זה תוספת

זה אני חושבת מול אנשים זרים אבל בבית כן להשקיע יותר. למה להישאר עם הבסיס?

לא סתם עזרא תיקן שימכרו בכול עיירה תמרוקים ותכשיטים. 

אישה אוהבת להתקשט ולהשקיע בנראות וכל הכוחות האלה נועדו בעיקר לבית וחבל שמשקיעים יותר ביציאה מהבית.

אולי אנחנו לא מדברות על אותו דבר...

ביום יום קשה להשקיע

ולכן חשוב לזכור שהבסיס הוא מהמם

ולא צריך להתאמץ כדי להיות רעננה ויפה לבעלך

מידי פעם אפשר גם להתקשט ולהוסיף

אבל כן לזכור שגם כשאין כוח להשקיע

עדיין יש דרך קלה לקבל את בעלך מהממת

וזה פשוט להתקלח ולהתלבש יפה ולחייך

להיות נקייה זה משהו בסיסי שמצופה מכל אחד גם אם הוא לא אישה\בעלי.

אבל אני כן מבינה שלא תמיד יש כוחות להשקיע וזה בסדר גמור!(:

 ויש נקייה ורעננה ומחייכת 😉

דווקא זה יכול להיות נחמד מהצד האומנותי שבזה (יש לי תפישה קצת אחרת ביחש ליופי אני חושב)

חושבני שיש משהו גם בזה וגם בזה

אני לא מתחברת לאיפור כבד...

וכל אחד ומה שהוא מתחבר

לוקחת כמה דברים לתשומת ליבי..

זה מעניין..אבל זה באמת ככה?

אני מרגישה שבנות יודעות יותר להציף קשיים ופערים ובנים יודעים יותר לטאטא ולהסתכל בעיקר.

לחייך × מיליון.. גברים אוהבים שאישה מתנהגת באצילות חיוך לא להיות מנחוסית/ קרה

הכרת תודה : על הכל .. על הזמן על הידיעה אפילו על המים / מיץ/ התעניינות / חוכמה  ( אבל שזה יהיה אמיתי לא סתם להגיד תודה)

להקשיב לו באמת.. ( לדבר על רצונות שלו / פחות רגשות לא מרגישים בנוח כמונו)

להיות באנרגיה נשית תשאירי לו את הזכרי

גם אם הוא לא מתאים .  תהיי דבש

קארמה is a...

זהו  כל השאר מלמעלה

-לשאול מראש את שני הצדדים אם יש דברים במראה חיצוני שקשה להם איתם והם עילה לפסול מבחינתם, ולפעול לפי זה.

-אם יש אפשרות להציע קודם לצד שפחות יתלהב בלי שהצד השני יודע שהציעו אותו. אולי לבקש פרטים משני הצדדים, ורשות להציע וכולי... ואח"כ אם התשובה שלילית להגיד שבסוף הצד השני תפוס.

הסבבים הללו מלמדות על האמונה שלך שיהיה טוב בהמשך,

מאחל שתזכי לטוב הזה במהרה ויתמלאו כל משאלות ליבך לטובה ויהיו לך כל הכוחות הדרושים לתהליכים הלא פשוטים והמוערכים הללו

אין לנו בתורה סיפור שמתאר את האמונה בהמתנה במציאת הזיווג.
כי באותה תקופה הכל התנהל אחרת וזה לא ממש היה קיים.
אבל יש ויש תיאורים של ציפיות קשות, שאנחנו יכולים ממש ללמוד מהם, לצפיות שלנו
אברהם ושרה ציפו תשעים שנה לילד, וה' מעולם לא שכח אותם. תמיד כשאברהם מתפלל לילד, ה' אומר לו שלא ידאג, אבל עוד לא הגיע הזמן.
גם על יצחק נאמר "ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא, ויעתר לו ה'". מה, פתאום אחרי עשרים שנה, הוא החליט להתפלל? ברור ש'ויעתר' זה על כל התפילות בכל העשרים שנה, וה' היה שם תמיד.
אפשר לדמיין את יוסף בבור אחרי שהאחים מכרו אותו וגם במצרים הוא יורד לשפל תחתית, בחודש הראשון הוא עוד יכל לחשוב, מה ה' רוצה ללמד אותי? מה זה מצמיח אותי? אבל כשעובר עוד חודש ועוד חודש, שתים עשרה שנה בבור! איך אפשר להחזיק את האמונה שה' לא 'שכח' אותו? אבל יוסף, גם במקום הכי שפל שיכול להיות, חדור באמונה בלתי מעורערת, ועונה לפרעה "בלעדי, א-להים יענה את שלום פרעה", ולאחים הוא עונה "א-להים חשבה לטובה".
ה' תמיד איתנו ולעולם לא שוכח!


 

עדיין לא יכולות/בשלות להגיע לעולם הזה;

המתיני מעט עד יעבור זעם......

זוגיות. נדמה לי מלפני ימים מספר.

ככל שאנו חיים יותר את עצמנו. אמיתיים וכנים יותר ומודעים יותר -

כך קל יותר, אני חושבת.

והעיקר, לענ"ד: היכול לנהל תקשורת פתוחה וכנה. לא לברוח

אפילו לא לגמרא, במקום לדבר, להקשיב.

ספרים מצויינים. וגם לרב סבתו סדרה של שיעורים.

וגם הספר של הרב מרדכי שטנברג על זוגיות חובה לדעתי.

תשמח ברצון ותשמור עליו..

א. קישור לשרשור שפתחתי פעם שאולי רלוונטי

האם הגעתם מוכנים לקשר הראשון בחייכם? - לקראת נישואין וזוגיות

ב. בעיני צריך לחלק את ההכנות לכמה מישורים.

יש את המישור הרוחני - שכולל בתוכו את ההכנה הנפשית, עבודת המידות וכו', אבל גם דברים פרקטיים שצריך לדעת כדי לנהל בית.

יש את המישור המעשי - שכולל בתוכו גם דברים מחשבתיים* וגם דברים מעשיים - מה יהיה המקום שלך בבית? מתכנן לקחת חלק בנקיונות\בישולים\קניות\נהיגה - אולי כדאי להתחיל לרכוש בזה מיומנויות.

*מחשבתיים:

איך אני הולך לפרנס את הבית והמשפחה?

מה אני עושה עם הכסף שיש לי עכשיו - בהנחה שאני בונה עליו לטווח ארוך?

ג. אל תזלזל בשלב שאתה נמצא בו - לבנות את עצמך, להכיר את עצמך, להתמודד עם עצמך - הוא חשוב, כדי שתוכל לעשות זאת עם אחרים ומול אחרים.

הערה:

כתבו פה פעמיים על עניין הפרנסה.

עד כמה זה משמעותי אם אני בחור ישיבה שכרגע לא הולך להתעסק בכסף רציני בשנים הקרובות, וכנראה יהיה אברך לפחות בהתחלה.

זה חשוב להתחיל לבנות את זה עכשיו? אצלינו הרבה מחכים עם זה עד שיוצאים לשוק העבודה אחרי כמה שנים...

שבו אתה מתחייב לזון את אשתך, אמנם אשתך יכולה למחול לך על זה אבל עקרונית היא יכולה להחליט גם להפסיק למחול יום אחד ואתה תתחייב לצאת לעבוד.

כאשר אדם רווק אין לו ריחיים על צווארו והרבה יותר קל ללמוד בשקט לימודים עיוניים, אומר לך כסטודנט עם 5 ילדים וכסטודנט רווק לשעבר, עם 5 ילדים זה הרבה יותר קשה, גם ללמוד תורה הרבה יותר קשה עם 5 ילדים.

גם בצבא, ישנן מורכבויות רבות כנשוי שאין לרווק, בכתובה אתה לא מתחייב רק לזון את אשתך, באופן כללי הרבה דברים נעשים דווקא יותר מורכבים כשמתחתנים ולא להפך.

אמנם אפשר להתפרנס גם בלי לימודים עיוניים, אפשר להיות נהג משאית או מתווך נדל"ן או שוחט או מאבטח במקומות מסויימים לבוגרי סיירות, ולעשות משכורות יפות מאוד.

אתה רוצה להיות אברך, אני מניח שהשאיפה להיות גדול בתורה וללמוד לרבנות או לדיינות יום אחד ולא להשאר אברך לנצח שזה אידאל יפה אבל אתה צריך להבין שעם הזמן ועם הנישואין ועם הילדים שיהיו בריאים אתה סוגר על האפשרויות של העתיד שלך.

אני לא הולך להתחיל לשכנע אותך מה עדיף רשב"י או רבי ישמעל לא נכנס למחלוקת, כי בסוף אתה כנראה צפוי להקשיב לרבנים שלך ולא לי אבל אעיר כמה נקודות בעניין זה.

1. נקודות החוזק נכון להיום של ישראל ביחס לאויביה הן שיש לישראל הרבה מאוד אנשים טכנולוגיים, ללמוד חדו"א, ליניארית והתמרות לפלס זה חשוב מאוד לעם ישראל כדי שננצח במלחמות.

2. גדול הנהנה מיגיע כפיו מירא שמים.

3. על פי החתם סופר העיסוק במצוות ישוב הארץ (קרי להתפרנס ממקצוע בארץ ישראל) שקול למצוות תפילין.

4. ללמוד מדעים מדויקים לפי הרמבם זה חלק ממצוות אהבת ה'.

5. על פי הגר"א חייבים ללמוד 7 החוכמות כדי להבין מה שהתורה אומרת.

זה לגבי האידאלים כשלעצמם בלימוד מקצוע עיוני ופרנסה בארץ הקודש, לגבי הכתובה כאמור מה שאתה מתחייב זה המינימום הנדרש ממך כבעל וכאבא, לא המקסימום, בפועל מה שידרש ממך כדי להקים בית יהיה הרבה יותר כדי שהבית יתפקד אבל פרנסה לבית זה די תנאי הסף הבסיסי על פי היהדות, זה שאשתך יכולה למחול לך בינתיים כשאתה אברך וסטודנט ומתמחה, זה בסדר אבל היא יכולה להחליט גם לא.

ותאר לעצמך אחרי 10 שנות אברכות נניח יש לך 4 ילדים ואשה ושכירות ופעוטונים פרטיים וכמובן רכב גדול, מה עושים? תלך לעבוד בסופר? תעשה השלמת הכנסה כמשגיח כשרות? אפשר.

בפועל אני מקווה שהבית שלך לא יתפרק במצב הלחץ הזה כי גירושים עולים הרבה כסף וגם יש מזונות וכתובה ופתאום אין המשכורת של האשה ואתה צריך לשכור דירה לבד, הרבה גרושים מתפרקים כלכלית לפחות בהתחלה 

השנים הראשונות בישיבה הם הכי חשובות כדי שיהיה בסיס של תורה לכל השנים.

השאלה זה

 1. אם שווה לי לוותר על חלק מהם עכשיו כדי להתחיל ללמוד מקצוע

2. או אולי בכלל לדחות את הרצון לחתונה לעוד הרבה שנים אחרי לימוד ותורה ומקצוע

3. או (כמו שבעיקר עושים אצלינו), כן נשארים בשיבה כמה שנים ומתאברכים ואחרי כמה שנים משלבים לימוד מקצוע.

כי בסוף אני צריך לוותר על משהו, השאלה זה מה הכי חשוב, ובזה אני לא בטוח. יכול להיות שבאמת תגידו: חכה אל תתחתן עדיין תכין את עצמך כמה שנים טובות יענו 24 כזה, (וגם אז לא בטוח שאני יסיים מקצוע).

אני אישית גם לא מתכנן להיות ר"מ או מו"צ או משהו כזה אבל אני מבין את החשיבות של הזמן ולכן בנושא הזה אני מאוד מתלבט...

אלפי הלומדים בישיבות ההסדר, כ 2500-2800 בכל שנתון, כפול 5 שנים של המסלול - כ 12,000 סך תלמידים בשלבים השונים בישיבות ההסדר - יכולים להעיד שיוצאים לחיים עם בסיס מצויין של תורה, ידע, יכולת לימוד וכו'

מי שלא נשאר בישיבה, יוצא לחיים בגיל 23-24, גיל מצויין להתחיל רכישת מקצוע לחיים וגם להתחתן    

אבל זה עדיין נראלי מוזר שההכוונה להתחתן היא בסביבות גיל 24 והלאה ואז כל ההכנות נסובות סביב זה.

הרי אם אני בן 19 ומתכוון להתחתן בשנתיים הקרובות (נגיד בסוף המסלול הצבאי בהסדר- 21 כזה), אין שום סיבה להימנע מזה אם לא התחלתי ללמוד מקצוע,

כי בסוף השנים שעוברות, לדעתי יותר חשובות בהקשר של בסיס זוגי לחיים ושווה להסתבך קצת עם לימוד מקצוע, וגם בלימוד תורה שברור לי שיותר חשוב לחיים מאשר לימוד מקצוע בשנים הראשונות.

אא"כ אתה אומר לי שיש סיבה אמיתית לזה שמעכבים עם חתונה ואז אין הכי נמי הכל בא אחרי זה.

יש דברים שקשורים ללימודי מקצוע שאפשר להתחיל איתם כבר עכשיו. לדוגמה:

א. האם יש לך כבר תעודת בגרות? אם חסר לך בגרויות, אולי להשלים עכשיו.

ב. האם נבחנת בפסיכומטרי? אז בבין הזמנים עכשיו, לא לדחות.

ג. האם המקצוע שמעניין אותך הוא תורני? האם אפשר לעשות מסלול מיוחד לבינשים נניח לתעודת הוראה?

מעבר לזה - בעיני נכון לנסות לייצר הכנסה כבר עכשיו.

האם מותר לך לפתוח עסק עצמאי? נגיד ללמד ילדים קריאה בתורה לבר מצווה. עבודה בבין הזמנים. שטיפת בית כנסת פעם בשבוע. וכו'.

חלק מהכסף הזה ללמוד איך להשקיע - כעצמאי בקרן השתלמות. וגם הפרשה לפנסיה. 

ככל שמתחילים בגיל מוקדם יותר, זה נהיה משמעותי בהמשך.

מי שיחכה עם הכנסה (חוקית ומסודרת) לאחרי הסדר+אברכות+לימודים מקצוע -

למיטב הבנתי, יש לזה השלכות מאוד גדולות על הפנסיה שלו.

מה שאני מנסה להגיד, זה שאתה צריך להסתכל קדימה - לא על 3-4 שנים הבאות, אלא 30-40 שנה ויותר.

איזה סגנון חיים אתה מצפה?

איך תממן את זה?

איך ואיפה תראה המשפחה שלך?

נישואין זה לעבור למגרש של הגדולים, וזה דורש לחשוב בראש שונה ממה שיש בשלב הקודם.

באופן אישי, תמיד רציתי לדעת שלמי שאני יוצאת איתו יש תוכנית. שהוא חשב על הדברים - גם אם התוכנית כוללת עשור בישיבה מעבר להסדר, אם יש לו תוכנית איך הוא מתכוון לממן את זה ומבין את ההשלכות לטווח הארוך - סבבה.

אם הוא אומר לי, אה, כולם מסתדרים, נזרום - לא בשבילי.

שגם בעייני היא הקריטית בעניין ההתפתחות האישית של כל אדם - העול והאחריות המוטלים עליך כאשר אתה כבר בעל משפחה עם ילדים.  

להתחתן בגיל מאוד צעיר זה לא העניין שעשוי להשפיע. אפשר לחיות כזוג צעיר באופן מאוד מצומצם, מאוד חסכוני, ובמקביל ללמוד ולהשקיע הרבה בכל דבר שקשור להתפתחות אישית. הן תורנית, הן מקצועית, גם בתחביבים.  

כל עוד אין ילדים, אין הרבה הבדל מהיותך רווק.  נכון שצריך להחזיק בית - אבל ההוצאות על קיום  בתנאים צנועים ומינימליים לזוג צעיר ללא ילדים הם באמת דבר שכל זוג יכול לקחת על עצמו.  

גרים באיזו יחידת דיור של חדר אחד, אפילו למשך שנתיים ושלוש ראשונות.  

הבעיה, הקושי, ההתמודדות עם מעמסת החיים האמיתיים, הריחיים על הצוואר בלשונו של מי שהגיב לך לעיל, @אריק מהדרום, זה כאשר אתם, כזוג, כבר הורים לילדים.  

בגלל אורח החיים, ההשקפה הדתית, אני מניח שלא תרצה לדחות את הרחבת המשפחה למשך כמה שנים אחרי הנישואים.  וכאן הקונפליקט המרכזי בנישואים בגיל מאוד צעיר לפני שרכשת השכלה ומקצוע ויכולת להתפרנס בצורה ראויה לכל החיים שלפניך.   פרנסה ומקצוע שיהיה אהוב עליך.  לא משהו שנכפה עליך בגלל שאתה גבר אבא לילדים וחייב בכל מחיר להביא פת לחם הביתה.  

אני לא חושב שזו בחירה טובה עבור רוב בני האדם.

כמה מה שאני כותב ישפיע עליך? ברמת העיקרון זה משתנה הרבה מאדם לאדם ומישיבה לישיבה.

תתייעץ עם אדם שמכיר אותך ורוצה בטובתך, זה יהיה יותר טוב מלהייעץ איתי.

אני באתי לפה בעיקר כי לשמוע דעות מגוונות.

בעז"ה הכל יהיה גם עם התייעצות רצינית,

בסוף זה ההחלטות הכי גדולות שאני אעשה בחיים (נראלי).

אשריך!

למה אתה חושב שזה לא בחירה טובה? מענייין אותי.

אני לא סבור בכלל שנדרש חינוך מסגרות קודש בלבד שבחורים נשלחים אליהם אחרי הישיבה התיכונית.

אני נגד הערצה לתלמידי חכמים ולבני אדם באופן כללי.

אני חושב שחלק גדול מעולם הישיבות של היום נשען על סיבה פוליטית.

אני חושב שמפעל הישיבות אחראי לנשירה של עשרות אחוזים מבוגרי הציונות הדתית.

אני חושב שהמודל של תיבת נח נכשל.

אני אומר את זה שנים בקבוצות ווצאפ אבל כל זה איננו קשור לענייני לנ"ו, זו דעתי האישית בקצרה אם תרצה אפשר להמשיך בפורום אחר.

כל אחד בציבור הדתי מאוד מעריך את הלימוד ואת החשיבות של בניית בסיס רוחני ותורני חזק לפני הקמת בית ומשפחה. אבל אי אפשר להתעלם מהאחריות המעשית שמוטלת על כתפי הגבר היהודי.

בסופו של יום, על פי ההלכה והכתובה, האחריות לרווחה הכלכלית של הבית היא עליך – 'ואנא אפרנס'. זו לא רק חובה טכנית, זו המדרגה המוסרית של להיות 'בעל' שדואג לאשתו ולילדיו בכבוד.

צריך לומר ביושר: המודל שבו חברה שלמה נשארת בכולל לאורך שנים הוא תופעה ייחודית לישראל, והיא רחוקה מלהיות המודל ההיסטורי של העם היהודי. בחו"ל, הקהילות החרדיות חיות אחרת לגמרי – שם אנשים יוצאים לעבוד, מתפרנסים בכבוד ותורמים לקהילה, מבלי לוותר על הזהות החרדית שלהם.

התחושה היא שבישראל המצב הזה השתרש לאו דווקא מסיבות רוחניות טהורות, אלא כתוצאה מהמבנה הפוליטי והצורך להשתמש בפטור 'תורתו אומנותו' כדי להימנע מגיוס. המציאות הזו יצרה מצב שבו אלפי משפחות חיות בעוני כרוני, כשהנטל הכלכלי נופל על האישה או על קופת המדינה. 

האם זה באמת 'לכתחילה'? האם זו דרך התורה להסתמך על צדקה וקצבאות כדרך חיים, במקום לחיות חיי יצירה ועבודה?

בקהילות חרדיות בארה"ב ובאירופה, הנורמה היא שילוב של קביעת עתים לתורה עם יציאה למעגל העבודה. שם, המוסר העצמי והאחריות הכלכלית מתבטאים באחוז גבוה של בעלי השכלה גבוהה, תארים אקדמאיים, בציבור התורני.  

מניח שמוכרת לך הישיבה-אוניברסיטה בארה"ב.

בין שאר בוגריה המפורסמים- הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל, שעמד בראש ישיבת ההסדר הר עציון באלון שבות שנים רבות.  

או הרב אליהו רחמים זייני, שעומד בראש ישיבת ההסדר והישיבה הגבוהה אור וישועה בחיפה.  בעל תואר ד"ר במתמטיקה, מהטכניון, היה מרצה בטכניון ורב הטכניון.  

בביקורים שיצא לי לעשות באנגליה, נחשפתי בקהילות החרדיות שגרות בלונדון לריבוי בעלי מקצועות חופשיים, וחיים ברווה כלכלית גבוהה מאוד.  

גם אולי המקום להזכיר שעל רקע הלחצים המשפטיים והציבוריים להפסקת תקצוב ישיבות ומוסדות חינוך חרדיים שאינם מלמדים לימודי ליבה או שאינם עומדים בחוקי הגיוס, עלו איומים מצד עסקנים חרדים להביא כספים מחו"ל מתורמים פרטיים וקרנות כדי לגשר על הפערים התקציביים-גם זה מוכיח שהחרדים בחו"ל עובדים ומתפרנסים היטב ורק בארץ חיים בעוני עמוק מרצון.  

לא הייתי רוצה שכל מי שנשואה לא תעיז לדבר על הנישואים לידי, כי זה רגיש.

זה טבעי ונורמלי שאני מדברת עם חברות, והם מדברות דברים כאלה - וכן, גם על ילדים וכו'.

ואני רואה את זה כהחלטה שלי מה לעשות עם המידע הזה.

אם אני בוחרת להיעלב ולהתרחק ולא להיות חלק מהקבוצה שבה מדברים ככה -

אני מרגישה שאני גוזרת על עצמי בדידות וריחוק, ויצירת קבוצה חברתית שכוללת רק מי שאיתי במצבי, וזה עלול להיות לא בריא מבחינה נפשית.

אני גם יכולה להבין את מה שהיא כתבה בצורה אחרת:

שנים ארוכות של חיפוש, של רווקות לפעמים מובילים למחשבה במודע או בתת מודע של ייאוש, של לי זה כבר לא יקרה.

וכשזה כבר קורה - זה יכול להיתפס כ"תסמונת המתחזה" - זה לא אמיתי, זה לא שלי, אני עדיין בזהות הרווקית שלי - ולכן זה נראה כל כך לא מציאותי שהתחתנתי.

בעיני זה יכול להיות שיתוך של איזשהו מצב נפשי, לא ניסיון לדרוך על יבלות.

מכיר את הספר ועמך כולם צדיקים? אני ממליץ עליו מאוד. הוא מלמד הסתכלות אחרת על כל ענייני הנפילות.

הנטיה להלל כל רגע של נפילה כאילו הוא עיקר הסיפור פה- זאת מלכודת! מלכודת שגורמת להיות כלוא יותר חזק בדמיונות של היצר הרע. ויותר מזה- היצר הרע יכול לגרום לך לחשוב שזה עיקר מי שאתה.

יש בך מלא כוחות אדירים שצריך לתת להם הרבה יותר מקום בחיים שלך, דרך המון עשייה חיובית, ויעדים גדולים בקדושה.

אשריך💪

כאילו, זה כל הרעיון של בריאת האדם והעולם. אם זה לא היה ככה, היה זה מדאיג.

מזכיר לי סיפור: בחור ובחורה עמדו להתחתן ונכנסו לקבל את ברכתו ועצתו של הרב. אמר להם, עצה טובה לשלום בית, כאשר הבעל חוזר מהכולל והיה לו יום גרוע, לפני שייכנס הביתה יהפוך את הכובע, ככה האישה תדע שעבר עליו יום גרוע ולא "תתנפל" עליו ישר כשהוא מגיע אלא תתייחס אליו בעדינות. והפוך, אם לאישה היה יום קשה, שתהפוך את המטפחת (לא עובד עם פאה נכרית) וככה כשהבעל נכנס יידע מיד שהיא עצובה ולא יתחיל להקשות עליה קושיות מיותרות אלא גם ינחם אותה. טוב יפה, התחתנו בשעה טובה, אחרי כמה ימים חוזר הבעל עם כובע הפוך, האישה רואה מיד מכינה לו כוס תה שב תנוח תירגע קח את הזמן יופי. אחרי כמה ימים, הבעל חוזר רואה את האישה עם מטפחת, אומר לה וואי שבי תנוחי תשתי תה בינתיים מה את צריכה אני אעזור לך.

אחרי כמה ימים, חוזר הבעל, דואג לשים כובע הפוך, אלא שכשהוא פותח את הדלת, גם היא עם מטפחת הפוכה. על מקרה כזה הרב עוד לא דיבר! טוב, אובדי עצות החליטו ללכת לרב לשאול אותו. דופקים בדלת והוא פותח להם עם כובע הפוך לראשו...

///

בקיצור זאת עובדת החיים.

אני יוצא מנקודת הנחה שאתה מדבר על ניסיונות בתחום הידוע אבל הדברים תקפים פחות או יותר לכל דבר שתרצה.

ברמה המעשית (כי אם יש משהו שיצה"ר לא אוהב, זה מעשים, לעומת דיבורים):

– להחליף לטלפון מוגן ברגע זה, יש דגמים טובים, לא יקר בכלל, כל האפלקציות שתרצה

– להתקין סינון אם לא קיים (לא מבין גדול בסוגים)

– לצאת הרבה מהבית

– ללמוד הרבה תורה בין בשיעורים בין בעצמך זה מהדברים היחידים שעושים את ההבדל

– להרחיב קצת את מעגל החברים ברגע שאתה מרגיש שאתה עם אנשים ויש לך תמיכה זה מוסיף

– אם כבר נופלים ידועים דברי חז"ל "אמר רבי אלעאי הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתכסה שחורים ויעשה כמו שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא." אפשר לנפול חזק ואפשר לנפול פחות חזק. במקום לאמץ תחושה של הותרה הרצועה להבין שאפילו בתוך החטא עצמו יש מנעד עצום ונידונים על כל רגע ורגע הן לחיוב והן לשלילה ("האם יכולת לפחות לצמצם?"). ולא די שיש צד זכות במניעת נפילה יותר גרועה (חוץ מזה שמראה בעצמו שאינו חפץ בעבירה) אלא אף אם רק דוחה מעט את הנפילה אף בזה יש צד זכות.

– "כשהביאו בפני רבנו [חידושי הרי"ם מגור] ספרים בהם עצות נגד תחבולות היצר נענה ואמר: ליצר ערימות של עצות נגד העצות הללו, גם לו סגולות ועצות נגד עצות בני־אדם." בקיצור עושים מה שיכולים וה' יעזור

ברמה הרעיונית:

– קלישאה אבל אל תתן לנפילות להגדיר אותך. אם כבר הזכרנו את חידושי הרי"ם, "אמר השכחה טובה מאוד כי אלמלא לא נבראה השכחה היה אדם זוכר תמיד עכל עבירות שעשה ולא היה יכול להחזיק מעמד לכן העבירה הידועה גורמת לשכחה כדאיתא בספרים הקדושים".

– הזכרנו את "ילבש שחורים ויתעטף שחורים". לפי ראשונים רבים, אין זאת עצה איך לבצע את העבירה, אלא איך אדם יכול להתגבר על יצרו. ולכאורה, קשים דברי הגמרא שנייה לאחר מכן, "הא דמצי כייף ליה ליצריה, הא דלא מצי כייף ליה"? אם בסוף הוא לא עובר עבירה, אז מה זה משנה אם הוא ילבש שחורים? ולמה הותר לו ללבשם רק אם הוא לא מצליח לכפות את יצרו?

שאלה נוספת: "א"ר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע שנא' רגזו ואל תחטאו. אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה שנאמר אמרו בלבבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע שנאמר על משכבכם אם נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה שנאמר ודומו סלה."

=> אם משמע שהולכים מהנשק הקל לתותחים הכבדים, למה לא להתחיל מראש ביום המיתה? תשובה שראיתי, כי זה מעציב, הקב"ה לא רוצה שנהיה עצובים ונתעסק בדברים מעציבים. אותה תשובה לגבי לבישת שחורים. לכן, אל תרגיל לראות את עצמך בעין רעה ושיפוטית אין בזה שום תועלת.

גם קראתי פעם שעשיית חסד (התנדבויות וכד') מסייעים לזה. זה הצד השני של חסד = מים. אם אני לא טועה. כדאי ל ברר.

יש ספר שאולי יכול להועיל: על חטא ותשובה - מאיר גרוזמן.

מאמינה שהרב ארז דורון, הרב פנגר ורבנים ברסלבים 

ועוד, מדברים על כך. אתה לא היחיד.

ולבקש על זה מהשם. קודם כל. אלא מה?!

"כל עוד האדם חי, אפשר לתקן!"

הכלב שבך לא שב על קיאו. יש שם חוסר וזו הדרך למלא אותו. במקום מלחמה ריקה כדאי לחפש מה מביא אותך לשם.

מה הצורך שלא מתמלא?

איפה בלו''ז?

לך תעשה ספורט בגינת כושר, לך לעשות יוגה (יתן לך זמן גוף חיובי!). אל תתעסק בכלל בדבר הזה. גם לא כשאתה נחשף אליו. פשוט לעסוק בחיובי.

סליחה על הפלישה כאישה שאנוכי (שמן הסתם לא חוותה את האתגר הזה).

אם לא הייתה הלכה, נניח אם תקח גוי, האם מעשה כזה הופך אותו לאדם רע ומלוכלך? חלילה.

כמובן אנחנו כיהודים יש לנו הלכה ותורה, שאוסרת עלינו. ויש לשמור על המצוות וכו'. אבל אני מרגישה שבמצווה הזו, עושים לה יח"צ של גועל נפש ולכלוך, כשבפועל זה איסור. כמו שאסור להתניע את הרכב ולנסוע לים בשבת.

אסור? כן.

לא מוסרי ומלוכלך? לא. 

אני גם לפעמים מנסה להתבונן בזה כך. אובייקטיבית וגלובלית כל אדם רוחני מרגיש בבירור כמה הנפילה היא שפלה, גסה, מכוערת וחייתית. הרצון להשוות אותה לעבירה סתמית ושגרתית על רצון ה' היא מלאכותית. הכאב והבושה הם אינהרנטיים לנפילה ועצמיים לה, וכל אדם עדין מרגיש את זה.

זה מעשה לא מוסרי נקודה.
 

האדם שעושה אותו כמובן לא רע. זה לא כמו גנב או רוצח. אבל המעשה של צפיה בתכנים ברשת מאוד לא מוסרי ומלוכלך מאוד מוסרית.

הדור שלנו מושפע בטעות מהתרבות.החילונית בה "כל דבר שאני רוצה מותר כל עוד זה לא פוגע באחר" וזה לא נכון גם מוסרית לא רק הלכתית

מדובר בתעשייה נוראית.

אפשר מהדמיון והתחושה. מדברת על פיזית מה קורה.

בעבר אגב, התחתנו בערך כשהגיעו לבגרות מינית. וגם גברים נשאו יותר מאישה אחת אז אפילו נידה פחות השפיעה על הגבר.

המעשה הפיזי, אסור הלכתית כמובן. אבל אני לא רואה בו מלוכלך או לא מוסרי.

אגב, על נשים יש פסיקות שונות החל מאסור לגמרי ועד מותר לגמרי

רק הלכתית.

זה פוגם באהבה המוקדשת רק לאדם אחד.

ופגימה בערך האהבה היא מעשה לא מוסרי.

כשהוא במסגרת נישואין הוא קדוש וטהור כמובן.

כרגע.

האם זה פוגם?

גם האם זה אהבה כשזה עם עצמו? לא חושבת.

וכמובן שאם זה הופך למשהו שמנהל לאדם את החיים, ספק התמכרות, אז גם בעייתי.

אבל באמת לא חושבת שזה לא מוסרי. 

זה גורם לאדם להפנות את כוח האהבה שלו לעצמו במקום לזולת. גם לפני מתן תורה ער ואונן היו רעים בעיני ה'.

לעניין גישה חינוכית זו כבר שאלה אחרת

ממה שאת מניחה שהוא מדמיין, ולכן את חושבת שאין בזה בעיה מוסרית

(עקרונית אני חושב שבכל דמיון בעניינים האלו יש בעיה מוסרית ברמה מסויימת, זה מנעד)

בחידושי הרי"ם "אמר לחתן ביום חפתו כדברים האלה: אויב עס איז איידיל איז נישט דא קיין איידעלערס, און אויב עס איז גראב איז נישט דא קיין גרעבערס".

ובגרמנית מודרנית אם זה באופן אצילי אין אצילי מזה ואם זה באופן גס אין גס מזה.

איסורי עריות לא סתם נקראים תועבה, לא הקפיד על עבודה זרה והקפיד על גילוי עריות", "אלהיהם של אלה שונא זימה" כו'.

הסיבה לזה, למיטב הבנתי, היא ש"במקום המשפט שמה הרשע ומקום הצדק שמה הרשע". העולם בנוי מניגודים ובמקום שבו נמצאים העניינים הכי גדולים (אהבה חברוּת הדדיוּת כו') נמצאים גם הניגודים הכי גדולים (תאווה אנוכיות זימה כו').

ההרגשה הפנימית שהעיוות הוא בזוי ומאוס מעיד על אנינות הדעת (במובן החיובי) ואצילות הנפש, זאת דעתי האובייקטיבית.

המחשבה שמעשה כזה מוסרי רק אסור הלכתית, נובעת מהשפעת הדור שלנו מהפוסטמודרניזם החילוני.

גם זימה לגויים נחשבת מעשה רע בתנך.

ואין הבדל בין גבר לאשה פה

אינו דומה x ל־y

יש כאלה שעושים את זה (לא ראיות אסורות) נטו בשביל לפרוק לחץ או להירדם מהר אפילו בלי התאווה שבדבר

ביסודו של דבר האיסור כשלעצמו בעיקר קשור לעניין של טומאה יש פשוט עניין מהתורה לא להיטמא בטומאה הספציפית הזאת כמו שלכהנים אסור להיכנס לבית קברות (וזה די מקביל כי את הכהנים זה מגביל ממחנה שכינה ואילו טומאת קרי מגבילה מכל הר הבית)

הצד המוסרי הוא קשור באופן הדוק אך לא לגמרי חופף

פגם הברית ובאיזה מצבים. ואין כאן המקום להאריך. לכן אמרתי שאני לא מדבר מהבחינה החינוכית פה.

אין קשר לטומאה. הרי טומאה הלכתית נוצרת גם אחרי קשר פיסי בין איש לאשה. ואין איסור להטמא לישראל למת וכדומה.   הצד המוסרי לא קשור כי ער ואונן היו לפני מתן תורה.  הבעיה המוסרית פה היא שאדם מפנה את כוח האהבה וכוחות החיים לעצמו במקום לזולתו, וזה יוצר פגם בנפש (שניתן לתקן כמובן) , כי יצר העיריות עומד בבסיס נפש האדם, לטוב ולמוטב 

יש מגנט שמושך אותך להרגיש אישה. בגלל שאין לך את זה באופן הנורמלי, זה מתבטא בצורה לא טובה. בפרט שהקושי הרגשי של הבדידות מתערבב עם זה.

כמו שצריך לדעת איך לקום, צריך גם לדעת איך ליפול.

כשאתה לא מצליח להתגבר, לפחות תיפול חכם. אל תיפול על מראות ודמיונות של יצר בלי אהבה כי זו נפילה שמעוותת את המוח ואת החשיבה, ויכולה לדרדר אותך למטה.

תיפול לדברים שמדמים את המציאות האמיתית.

אמרו חזל שאין אפוטרופוס לעריות.
 

וזה לא אומר שאתה אדם לא רגיש.

זה יצר חיובי מאוד שפשוט מופנה למקומות טמאים. אבל היצר הזה שלך חיובי מאוד ומעיד על אדם צדיק שרוצה אהבה אמיתית.

קשר כזה בין איש ואשתו נשואים, מאהבה, הוא קדוש וטהור.

פשוט כשהוא מופנה למקומות שהם לא כאלה זה הרס היצר הקדוש הזה ולכן טומאה.

אתה לא צריך להלקות את עצמך. נפילה באינטרנט היא תופעה מאוד נפוצה לצערינו גם אצל דתיים. 

זה סתם פחד לא מוצדק ,שזה יביא אותך למקומות יותר רחוקים מנפילה באינטרנט. באינטרנט היד קלה על המקלדת ומאוד קל להגחע למקומות כאלו ודו התמודדות לא פשוטה.

צריך אינטרנט מסונן וייעוץ אצל איש מקצוע במקרה של התמכרות קשה.