לפעמים יש לי הרגשה שבתור ציבור דתי לאומי אנחנו הרבה פעמים עם הראש למעלה מידי..
יותר מידי עושים מעצמנו ברמה כזו שכולם צריכים ללמוד מאיתנו ואנו לא יכולים ללמוד משום ציבור..
לדוג'-
החרדים צריכים ללמוד מאיתנו מהי עבודה
החילונים צריכים ללמוד מאיתנו מהי תורה
והשמאל צריך ללמוד מאיתנו מה זה ארץ ישראל
והמסורתיים צריכים ללמוד מאיתנו מה זה לשמור תרי"ג מצוות
האם אני צודק?? האם אנחנו לא מתנשאים מידי??
מוזמנים להביע דעתכם!
אני חושבת שזה תלוי בחינוך שקיבלת בבית- אם הרגילו אותך תמיד לראות איך אתה בסדר ואחרים לא- אז המצב שתיארת נכון..
אותי חינכו כך שבכל ציבור אני ב"ה יכולה למצוא הרבה דברים טובים, זה לא אומר שאני מסכימה עם הכל ושכל דבר מוצא חן בעייני אבל זה ככה גם בציבור שלנו, הדתיים לאומיים, יש הרבה מאד דברים שהם כלל לא מושלמים ובטח שלא יותר טובים מאחרים..
אני מכירה כמה רבנים, לומדת אצל כמה וגם הרבנים שיש דיבור סביבם בבית- מכבדים ויודעים להעריך יופי את הצדדים הטובים בכל ציבור..
אולי תבדוק מי הרבנים שאתה מתחבר אליהם(- לא בטוחה איך לתאר יחס לרבנים ודבריהם...מקווה שהבנת את הרעיון...)
~א.ליש בזה משהו, אבל צריך להבין שזה מגיע על גבי רגשי נחיתות של שנים.
מה לעשות, מרוב הישיבות הציוניות לא ייצא ספר שיתקרב ל'חידושי רבי נחום' (שהוא מומלץ בחום..!!!).
ומה לעשות, את המילה שלום כבר לקחו לנו ועוותו לנו...
ומה לעשות, הרבה מהציבור התברגנו ודואגים בעיקר לעצמם, בגרעין, בעיר או ביישוב...
אבל, נעשה כאן ניסיון נפלא להכיל את האמיתות שיש אצל כולם,
ומה לעשות, החיקוי לא יכול להיות פנימי אלא רק של חיצוניות התופעות שאצלם.
א"א להישאר רק ב'חידושי רבי נחום' או להבדיל רק ב'הגשמה עצמית',
כשהמטרה הסופית שלך היא גאולת העולם והעם.
לכן, לאחר שלמדנו מהקבוצות השונות על תנועות חיצוניות טובות שיש בהן,
צריכים אנו להעמיק ולנסות להוציא פעולות דומות ממניעים אחרים לגמרי.
יש המון נפילות בדרך, ויש לי הרבה ביקורת על הרבה ניסיונות שנעשים בציבור הד"ל,
אבל הכיוון בגדול הוא די חיובי.
אני יודע מה אומרים הרבנים בישיבות בהן למדתי.
חלקם עם אוריינטציה חרדית, וחלקם ממש לא מתנשאים...
לכן אמרתי רוב, ולא דברתי על מרכז, הר המור ודומותיהן.
(גם לרב מרדכי שליט"א יש ספרים שעזרו לי לא פעם... מקווה שיוציאו עוד)
בינינו, הבעיה ידועה ומוכרת, והשינוי צריך להיות מהותי.
אין לי רעיון, רק בדלי מחשבות לניסיונות.
יש המון שמתקדמים לשם, ולדעתי הרב מרדכי הכי משכנע...
נראה לי אמורים להתחיל בר' נחום, להמשיך בר' מרדכי, ולסיים איפה שהוא בכתבי האר"י, אבל עוד חזון למועד...
בתיכון ממש היה נמאס לי מכל הציבורים, והכל היה נראה לי שקר.
היה נמאס לי מהחפיף והלייט (זה מה שהכרתי...), אבל היה לי ברור ש'אין לך קץ מגולה מזה'.
בצר לי, החלטתי ללמוד מכל ציבור את הטוב שבו, להקפיד על ההלכה ולהאמין בשוב ד' ציון בעת הזאת.
אכן, השתדלתי לברר, להעמיק, וללמוד מכל אדם, ונשארתי עם כיפה סרוגה ממש לא מרצוני...
אח"כ הגעתי לישיבה בה למדתי, וגיליתי שיש בה אנשים שאני יכול להזדהות איתם.
ועדיין, עברתי תהליך משמעותי הרבה יותר מרבים מחבריי בדרך אל האמת, להבנתי...
אני ממש לא מרגיש מחוייב לנורמה כי היא 'ציונית דתית'.
אותי מחייב 'רצון הקב"ה', בין אם הוא דתי לאומי, ובין אם לא...
רמה דתית מושפעת ישירות מאידיאולוגיה, בעיקר בציבור הד"ל
[בעיקר אצל אלה עם האופי האשכנזי, ע"ע הרב שרקי בלינק, ואכמ"ל].
כמה 'לייטים' מוכנים לדבר על בית המקדש, סנהדרין, גאולה, משיח, נבואה?
כמה 'לייטים' זוכרים שיש לנו מצווה ליישב את כל א"י, ולא מסתפקים בלהתרפק על השלש שנים שהם עשו?
איזו תרבות מחיה את אותם לייטים? שלמה ארצי (המהרש"א..?), או שמא אריק קלפטון? [הם נפלאים, שלא יובן אחרת...]
אין לי שום דבר עם כל זה. אלה לא הערכים שלי, וזו לא התרבות שלי, גם אם יצא לי להכיר אותה.
"חבר אני לכל אשר יראוך", יהיה אשר יהיה, יהיה צבע כיפתו אשר יהיה.
ומי שלא ירא - משתדל, אם יש ביכלתי, להחזירו למוטב, לאביו שבשמיים.
לא באתי לחלוק עלייך, אלא להזדהות עם הבחור.
השייכות היחידית שלי לציבור הזה היא לצורך שידוכים.
כשנסיים עם זה סופית בע"ה - אפטר מהצורך להגדיר את עצמי ציבורית,
ויפה שעה אחת קודם...
ועדיין חבריי ואני נמצאים בדיוק במקום הזה.
להערות שיש בהם הוצאת שם רע ולשון הרע על רבים אני לא מתייחס.
שאחרים יטפלו בזה...
אני מכיר שירים כאלה כי קצת לא הייתי בבועה, ולא שומע בכוונת תחילה.
אם שאלת, אני עסוק במשך היום בלימוד תורה,
ומדי פעם בהרבצת תורה לחבר'ה צעירים, קצת.
לא כל היום אני מדבר עם אנשים על משיח וגאולה,
ומימי לא עלייתי להר הבית, למרות שיש לי תאווה עזה לכך.
אבל כשאומרים בסוף כל סעודה (כשיש תחנון) על נהרות בכוונה,
זה די מספיק לבטא את כל רחשי הלב הקשים האלה.
מי שלא חוגג ביום העצמאות - חווה את המציאות באופן חלקי,
אך גם מי שלא בוכה בחצות - חווה את המציאות באופן חלקי...
ביהדות העניין הוא שיש כמה דרכים להתקרב לה' יתברך.
וכל אחד לפי תכונותיו ושורש נשמתו נמשך לדרך מסויימת או בפרט למצווה מסויימת להשקיע בה יותר.
לכן יכול להיות כמה דרכים וכולם צודקים.
זה כמו המשל הידוע שיש כמה חילות בצבא... אז אחד הולך לגולני והשני הלך להיות טייס
יעלה על הדעת שאחד מהם יטען כנגד השני שהוא טועה?!
צריך את שניהם...כל אחד משלים את השני
אבל אם הם יתחילו לריב... הלך הצבא
מה עם כף זכות על השני? שכוונתו לשמים... ואולי גם לו יש טענות חזקות לשיטתו
גם במחלוקת שהייתה בין בית הלל לבית שמאי לגבי יבום...
כל אחד לפי השני ביטל מצווה... ואף על פי כן הם לא נמנעו לקחת נשים אחד מהשני וחיו ביחד באהבה.
ואדרבא..
בית הלל כשהיו מלמדים את המחלוקות שבניהם היו מקדימים ללמד את שיטת בית שמאי ואח"כ מלמדים את השיטה של עצמם
זה כל העניין של מחלוקת לשם שמים...
אבל כשמתחילים לחשוב שכולם טועים ואני צודק זה בעיה...
הדיון היה האם לא צריך ללמוד מאחרים... והתשובה היה כן בהחלט!!
גם אם מישהו טועה -לשיטתך - עדיין יש מה ללמוד ממנו...
אפילו האדם שהכי צודק יש לו מה ללמוד מאחרים...בכל אדם יש משהו שהוא טוב בו.
אחד יש לו לב טוב.. אוהב לעזור
השני חזק בלימוד תורה...
השלישי בתפילה הוא נותן את הנשמה..
את למה להסתכל על הטעות ולא על היתרון?
משה רבינו שהיה הכי צדיק (והכי צודק) היה עניו מכל האדם.. ולמה?
כי הוא תמיד אמר לעצמו..
"מי יודע.. אולי אם עם ישראל היו יודעים את מה שאני יודע, היו צדיקים הרבה יותר ממני...
הולם במיוחד, שבגלל שאנחנו חושבים שאנחנו צודקים- ישר מכים על חטא של חוסר קבלת האחר, חוסר הערכה וכולי. ובכלל אפשר לחשוב שאתה הצודק ובכ''ז לכבד ולהעריך)
מבקש אמונהצריכים גם ללמוד מאיתנו מהי דמוקרטיה, מה זה להיות אזרח טוב,
מהן זכויות אדם.
ולכן - לא יתכן שנהיה פחות נאמנים מכל השאר לכל אותם הערכים.
היוצא מזה, הוא שבהרבה פעמים, המגזר כמגזר מוותר על ערכיו העצמיים
במטרה להוכיח שהוא מצטיין גם בערכיו של הזולת.
הרי איש לא ישפוט אותו על הנאמנות לערכיו העצמיים מלבד "קיצוניים במחנהו".
),כל טבעת חיצונית מכנה את הפנימית "הקיצונים במחנהו"
או "עשבים שוטים" או "תופעות שוליות ולא מייצגות"
)אבל לפעמים מאבקים של יחידים שהקדישו חייהם למען הארץ
פשוט לא זוכים לגיבוי נרחב בקרב רוב הציבור הדתי
זאת מטעמי ממלכתיות והצדקת השלטון, כשלרוב הממלכתיות הזו
נובעת מאידיאולוגיה דמוקרטית ולא בהכרח יהודית
)הולם במיוחדמוטיבציהאחרונה
שאלה שכנראה השתרשה בעקבות דתיות אחרות )היא קיימת גם בחו"ל.
שם הרפובליקנים שונאים את הדמוקרטיים ומתנשאים עליהם בכל דרך אפשרית.
אפשר ללמוד מכל בנ"א (גם מהגויים אבל זו כבר סוגיה בפני עצמה).
במקום להגיד מה הם יכולים ללמוד מאיתנו ניתן להסתכל על מה שיש לנו ללמוד מהם.
(זה לא סותר את החסרונות שלהם. זו פשוט דרך הסתכלות שונה על המציאות).
לענ"ד זה לא קשור לציבור אלא יותר נתון לבחירה אינדוודואלית של כל אחד.
ישבתי אתמול, מאוחר בלילה, עם חבר.
שנינו עריקים (אני מאתמול.. מזל טוב!), שנינו עובדים ולומדים כמה שעות בערב.
סיפרתי לו שהציעו לי מסלול מיוחד לחרדים. משהו תקדימי שעוד לא היה.
לא רוצה להרחיב בפרטים, רק אומר שלכאורה אין שום מניע דתי לסרב לו. זה אפילו יותר טוב רוחנית מהעבודה שלי היום.
אמרתי לו: "יוסף, אתה בא?"
זה לקח כמה דקות, כמה שתיקות.
ואז זה השפריץ ממנו החוצה:
"לא רוצה ללכת למקום שלא אוהבים אותי שם",
"לא רוצה ללכת למקום שרוצים שאשתנה"
"מקום שיאהבו אותי רק אם אהיה כמו כולם".
פתאום הבנתי, המסלול שאני הולך להתגייס אליו, לא יתרום כלום לצבא. הוא סוג של מסלול מומצא כדי לגייס אותי בכל מחיר.
אתם פשוט מנסים לשנות אותי.
גלית דיסטל, במה זכית שיצאו מפיך המילים האלו: "רוצים שהחרדים יתגייסו? ... זה לא יבוא בקללות. זה לא יבוא בכפייה. ... זה יבוא כשנקשיב למצוקה שלהם. ... אפשר לפתור את זה. אפילו בקלות. אם רק נעצור רגע להקשיב להם"
"אני רוצה שתדעו אחיי החרדים, אתם לא לבד, ספינת הדגל של הימין מאחוריכם במאה אחוז ולא כנדבה ולא כתרומה אלא כי אתם סיירת המטכ"ל של הזהות היהודית במדינה הזו''.
היא תקפה בחריפות את הקואליציה: "מה שקורה עכשיו הוא בלתי נסבל. על לפיד אמרה: "מרכז בור ונבער שמי שעומד בראשו אין לו אפילו תעודת בגרות ושהיהודי הקדוש בעיניו הוא ישו, ובזכות שמאל קיצוני, לב המדינה הזו נדחק לשוליים".
היא הזהירה: "אתם יושבים כאן זחוחים ולא מבינים איזו רעידת אדמה תתרגש עליכם, אנחנו על סיפו של הר געש, אני כרגע עומדת על הלבה ומתריעה - לא יימשך יותר מצב שבו רוב יהודי ציוני יהיה מדוכא, לא יימשך! אנחנו מילימטר מלהבעיר את האדמה הזאת, אתם לא מבינים? כמה אפשר לדכא?''
"אני ממש לא אופטימית, אלא מודאגת מאוד מפני העתיד, כי ברור לי שגם אם החרדים יתגייסו זה לא ירגיע את הרוחות, כי תמיד ימשיכו להיות נגדם טענות: 'למה מפרידים בין גברים ונשים?' 'למה משקיעים כל כך הרבה כסף בהתאמת חטיבות לאורח חיים חרדי?' ועוד, אבל אני גם מאמינה בלב שלם שהקב"ה הוא זה שמנהל אותנו ורוצה שנגיע לימים טובים יותר. אז כן, עוד יהיה טוב, ועד שזה יקרה אני מבטיחה להמשיך לפעול"
"הדבר שפועם בי יותר מכל הוא לא תחושת הביטחון, אלא דווקא תחושת החופש. חופש כערך עליון חופש מקסימלי בכל תחום אפשרי. החופש שלי כיהודייה לבנות בית על אדמת אבותיי כי זוהי האדמה שלי ושל בני עמי. החופש של יזמים ישראלים צעירים חרוצים ומלאי מוטיבציה לבנות עסק משגשג מבלי לשאת את עולו של המגזר הציבורי ואני יודעת כמה עול זה מכביד, סחבתי אותו על כתפיי במשך שנים לא מעטות".
"החופש של בני האדם להיות בטוחים בכל מקום. החופש של נשים ערביות לזכות בלילה אחד שקט ונטול חרדה מבלי להתהפך במיטה ולתהות האם בנם יהיה קורבן לאלימות. החופש של נשים חרדיות לבחור במחיצה ציבורית כי זהו צו מצפונם וזוהי בחירתן החופשית הלגיטימית והמלאה. החופש של כל הורה לבחור את חינוך ילדיו על פי תפיסת עולמו גם כשמדובר בהורה חרדי".
"החופש הנפלא להתבטא ולהחליף רעיונות מבלי לחשוש מהענישה המצמררת ואכזרית של משטרת התקינות הפוליטית. החופש של הציבור לצרוך רעיונות ולגבש מחשבות מתוך היצע של תקשורת חופשית. כי שוק חופשי הוא מחשב חופשית. החופש של נבחרי הציבור שיושבים בכנסת הזאת לממש את רצון העם מבלי לחשוש מאיום השוט הבלתי נראה אך קיים תמידית של מערכת אכיפת החוק, שלא תמיד חקר האמת הוא נר לרגליה ולא תמיד רדיפת הצדק הוא המנוע שמניע אותה".
בתחילת דבריה סיפרה ח"כ דיסטל על הוריה שלא הורשו לגעת בירקות בשוק באיראן על מנת שלא "יטמאו" אותן ביהדותם, ובהמשך הדברים אמרה: "המערכת הפוליטית כמו שילבה הידיים מימין ומשמאל כדי ליצור אחדות, אלה שהאחדות הזאת איננה כוללת את אבי ואת אמי. הם נדרשים כעת אחר כבוד פשוט לזוז הצידה. הוריי אמנם אינם טמאים עוד, הם רק המחלה שבגללה קם לו גוש הריפוי, הם רק הפגם שבגללו קם לו גוש השינוי, הם רק אבן בנעל של ישראל הראשונה שבגללה קם לו גוש האיחוי. אבי ואימי ולמעלה משני מיליון בני אדם חרדים, דתיים, מזרחים ומסורתיים הפכו שקופים או נלעגים או מוחרמים או נרדפים והכל בשם איזו אחדות מזויפת שבאה להסתיר שיסוי עמוק מאוד ושנאה עמוקה ביותר".
ובסנקציות הכלכליות האישיות.
גם סתם חיילים לא שואלים אותם מה הם רוצים להם אפילו לא מציעים מסלולים מותאמים לאורח חייהם.
צריך להיזהר לפעמים מחופש מוגזם. ולנהייה אחרי מה שהעם אומר.
מבחינה בטחונית (אולי לא כל כך שייך אבל ממליצה לשמוע את ד"ר
מרדכי קידר בנושא "איך איראן קיבלה הסכם כל כך טוב?)
כמעט שבת שלום לכולם!
אף אחד לא הכין אותי למפגש עם הלוף. וככה הצבא שינה אותי. יצאתי היפרוסמי. די שרוט נהייתי מאירועים שונים לחלוטין.
ואולי לא
זה לא באמת משנה
מה שמשנה זה מי אתה/ מה אתה רוצה/ בוחר לעשות עם החיים שלך
אם סביבה עלולה לשנות אותך
סימן שגם היום הסביבה מגדירה אותך/ מחליטה בשבילך
לא משנה איפה תהיה
אתה זה שאחראי לעצמך
אף אחד לא באמת משנה אותך
אלא אתה בוחר/ מאפשר את זה
אז ככה:
א. אנחנו מתגייסים לצבא כי זה מה שנכון לעשות. זו מצווה. והארגון צריך חיילים במגוון סוגים ותחומים.
ב. זו הכללה פזיזה וחפוזה להסתכל על הצבא ולא על האנשים שמרכיבים אותו. יש אנשים שירצו שתשתנה ויש אנשים שלא. יש מקומות שיותר ויש מקומות שפחות. ככל שאתה יותר "נמוך" בהיררכיה שם אתה דווקא פוגש יחס אחר וטוב. אני יכול לומר שאצלי רוב מוחלט מקבל אותנו הדתיים באהבה אדירה, ויש אפילו כמה שקצת התקרבו (אפילו רק בדעות) בעקבות המפגש איתנו. בנוסף, בטירונות שלי (לא קרבי) הייתה לידי מחלקה של ביינישים מבוגרים, ומפקד המחלקה שלהם ביקש במיוחד לקבל מחלקה כזו כי הוא מרגיש שזה מפרה אותו.
כלומר, הרבה תלוי בך. לא רק להאשים ולהסתכל בעוינות על אחרים. תדאגו להצדיק את האהבה שאתם רוצים, ואם לא אהבה אז לפחות כבוד. תדאג להיות מי שמקדש שם שמיים בהתנהגות שלך (יש אצלנו אנשים שבמפורש אומרים שהם לא מקללים בשיחה איתי. לא כולם אך בהחלט יש. זה לא פלא?).
ג. אם אתה בא דרך מסלול מסודר אז יש לך גב חזק מאחוריך. ככה זה למשל בישיבות ההסדר ולכן המסלולים פורחים והבחורים יוצאים באותה רמה רוחנית כמו שנכנסו (ולפעמים אפילו יותר, עד כמה שזה נשמע מוזר לאוזן החרדית).
ד. בגלל שהמבט, בסופו של דבר, הוא לא רק שלך עליך אלא של התמונה הגדולה אזי אפילו מסלול שאולי הוא לא הכי תורם שבעולם (ואני בטוח שלא מדובר על משקי ממטרות) עדיין מועיל לטווח הארוך. אם הציבור החרדי, כמכלול, יצטרף לצרכי הצבא אזי ייפתחו מסלולים, אפשרויות ואפיקים נוספים וגם הצבא יהיה מוכרח להתאים את עצמו יותר לצרכים של האדם הדתי והחרדי. אבנים שחקו מים.
ה. לא מעט מההסתכלות על החרדים היא דבר שהם הביאו על עצמם. בעבר הם התגאו בזה, ועכשיו לצערם המחיר מתחיל להיפרע. לא מאוחר לתקן, וזה בהחלט אפשרי.
ו. לא נדבר על גלית דיסטל עצמה כי היא לא הענין, אבל גם עלינו בציונות הדתית יש כל הזמן טענות ויש כל הזמן מאבקים למרות שאנחנו מתגייסים הכי קרבי, עובדים ועמלים, לומדים ותורמים ומהווים חלק אינטגרלי מהציבור. אבל אנחנו לא עושים את זה כי "הם רוצים" אלא כי זה מה שנכון. ואנחנו מתאמצים לדאוג למה שאנחנו צריכים בתוך המסגרות השונות. ובסופו של דבר, השמאל הקיצוני הוא פחות מחמי מעם ישראל. הסיכויים שתיפול בחברה טובה הם דווקא גבוהים. כמובן תמיד יהיו בורים וטיפשים, ואפילו רשעים - אבל כמו שאמרתי, פעמים רבות אתה בעצם ההתנהגות שלך והיראת שמיים שלך תוכל לשנות את המבט. (וכן, לפעמים גם קצת ויכוחים ודיונים עם אחרים).
ז. השתדלתי מאוד לשמור על שפה ושיח אחר בתגובה הזו, ללא אמוציות. אני מקווה שזה ניכר. הפעמים הקודמות התדרדרו מהר וחבל. אני מצידי משתדל, אנא גם אתה (ואתם).
צבא זה לא תכנית לפי בקשתך
והשיבוץ לצבא לרובנו פשוטי העם הוא לפי צרכי צבא
אפשר להתדיין על כמה התפקיד הספציפי משמעותי, או על היחס והאם מנסה לשנות או לא. וכמובן כדאי לעשות צעדים בשביל לשפר את המצב בצבא והיחס לחרדים, חיילים וכו.
אבל כל זה לא מוריד מהחובה החוקית (והמוסרית, לעניות דעתי) להתגייס ולקחת חלק.
מילא היית אומר את מה שאומר ושבגלל זה אתה מנסה לשנות שיבוץ
אבל להשתמט? להוציא עצמך מכלל ישראל? לעבור על החוק ולהגיד "מזל טוב" תוך שאתה יורק על ציבור המשרתים במעשיך?
לא ולא. שום לגיטימציה.
אני חייב להגיד לכם שאני נדהם כל פעם מחדש כמה הציבור הדתל"י רחוק כל כך בפנימיותו ממה שהוא מייצג בחוץ.
בתור ציבור, אתם הציבור הכי מכיל, מחבק ואוהב [חוץ מהחרדים]
אבל כשמפרקים את זה לחתיכות, באישי, אחד על אחד - לצערי פגשתי את ההפך.
אני יודע שאני קול קורא במדבר, אבל אני חושב שהתובנה הכי חזקה שלי משלושה חודשים פה בפורום, זה שהציבור שאליו אתה משתייך, אף פעם לא יעשה אותך יותר טוב (לפעמים אולי להפך, כי הסטיגמה החיובית שמודבקת לך בזכות הציבור שאליו אתה משתייך, מסתירה ממך את העבודה האישית שאתה צריך לעשות בנושא הזה בדיוק. אתה חושב שאתה מתוקן בו).
אישית, מה שעברתי בחיי הביא אותי להבנה חזקה שהאידיאל העליון של חיי הוא דיבורים של אמת. לתת לעצמי ולעולם מרחב בטוח להביא את עצמם כפי שהם באמת, בלי לפחד ולהסתיר.
להעריץ ולחבק ולאהוב את הנפש שלנו כפי שהיא, כי גם הכישלונות, העיוותים, השריטות, דווקא הם פותחים שביל עמוק אל הנפש. הם המראה הכי יפה של הנפש.
קצת כואב לי להבין את זה, אבל כנראה שאין קיצורי דרך. אי אפשר להתחבר לאידיאל הזה דרך ציבור מסוים. הכל זה בליבנו פנימה.
הנפש יקרה מאוד, וצריך להיזהר בה, ולשומרה מאוד מאוד...
משיח יבוא וייתן מקום ליוחאי שמסתובב בעולם בלי למצוא מקום... לכל היוחאיים האלו.
זהו, עכשיו סוגר את הלב, נועל אותו. עוטה שיריון עשוי מעור פיל, ונכנס לכוננות ספיגה...
פעם שמעתי שבזוגיות - אם כל אחד לומד את ההדרכות שלו, תהיה זוגיות מדהימה, אבל אם כל אחד מבני הזוג, 'קורא את הספר' שפונה לשני - תהיה זוגיות קנטרנית ומזעזעת.
לגופם של דברים - אני חושב שהיא בהחלט צודקת בקריאה לציבור הרחב/לרשויות לנהוג אחרת. אבל לך, כשאתה שואל את עצמך האם להתגייס, השאלות שהיא מעלה לא רלוונטיות.
אם נכון (ומצווה!) להתגייס, צריך לעשות את זה גם אם לא אוהבים אותך. אם לא נכון, אז לא משנה כמה אוהבים.
הנהי וההתבכיינות לא תרשים כאן אף אחד.
זה צפוי מאד
אין באמת ציבור שהוא 'טוב'
לכל חברה יש מעלות וחסרונות
ככל שאדם נותן ל'ציבור' או לחברה אליו הוא משתייך
להשפיע עליו יותר
הוא פחות הוא עצמו
ויותר בובה של החברה
והפסקה הזו נהדרת
'לתת לעצמי ולעולם מרחב בטוח להביא את עצמם כפי שהם באמת, בלי לפחד ולהסתיר.
להעריץ ולחבק ולאהוב את הנפש שלנו כפי שהיא, כי גם הכישלונות, העיוותים, השריטות, דווקא הם פותחים שביל עמוק אל הנפש. הם המראה הכי יפה של הנפש.'
הפוך, אני מכבד ומעריך מאוד אפילו שלא גדלתי על זה, ואני גם רוצה להיות חלק מזה ברמה כזו או אחרת.
נראה לי לא קראת לעומק את מה שכתבתי.
אני מדבר על האהבה לכל יהודי שהתמוססה תחת מגפי הגיוס.
על הקבלה של כולם, שנעלמה תחת דורסנות הגיוס.
ובעיקר על זה שכולנו, בתוך הלב, לא באמת חושבים שאפשר לפתור משהו בדורסנות, אבל בפועל זה הכלי המרכזי שאנחנו משתמשים איתו נגד החרדים.
רק תנסו להיכנס לראש של חרדי שעובר בימים האלו את מה שאתם עושים לו...
משיח נאו בפומ!אני מבין שאת מהוותיקות פה
מה אתה רוצה לדעת?ל המשוגע היחידיקמתי במצב רוח קרבי..
אשמח להבין מה הפריע לך, כי אני לא ראיתי שום בעיה במה שכתבתי.
(אני גם לא מגיב פה הרבה בכללי...)
עוד סיפור, הפעם עם בחור. הבחורצ'יק שאני מדבר עליו הוא מוכשר בקנה מידה. מעמיק, חכם, נבון, בעל מידות, ו---מכיר היטב את מעלותיו.
ובכן, קרה שבתקופה מסוימת בישיבה הבחור התחיל להתנדנד. פתאום הצוות אינו מרוצה ממנו. הוא נכנס לעימותים עימם. הוא אינו מרוצה מהצוות. הם "יורדים לחייו" ומשפילים אותו. הם אינם מכירים בערכו ובמעלותיו, וכו'.
הקרוסלה מסתובבת שמאלה וצוברת תאוצה. קרב ההאשמות — ממנו אליהם ומאליהם אליו — מביא אותו מהר מאוד הביתה. זהו! אי אפשר לשרוד איתו יותר בישיבה. הוא מעיב על כל הסדר ועל כל ה"טעם הטוב" שבישיבה.
"אז מה אתה אומר, שלוימי? תסביר לי בצורה פשוטה: מה קרה לאחרונה בישיבה"? "כלום. אין לי מה להסביר עוד. הם אנשים רדודים. לא מבינים אותי. חושבים שאני בשר ודם כמו כל שאר הבחורים בישיבה. לא מבינים שיש לי נפש. שיש לי נשמה מעמיקה. לא מאמינים שכשאני אומר משהו — אני מתכוון לכך ברצינות. חושבים שאני עוד איזה "מתבגר" שמנסה להתמרד עליהם, וצריך "להעמיד אותו במקום" באמצעות דיכוי מתמיד והשפלות חוזרות".
אז אתה מרגיש שהם משפילים אותך? - "מאוד." "תגיד לי, שלוימי, מה בעצם אתה רוצה מהם?" - "שיבינו אותי"! "עוד משהו?" - "שיעריכו אותי". "עוד משהו?" - "שיכירו בי".
כאן כבר עצרנו. כי פתאום לא דיברנו על הצוות. לא דיברנו על הישיבה. לא דיברנו על השפלות, ולא על ויכוחים. דיברנו על צורך. צורך עמוק מאוד. הצורך שיראו אותי. הצורך שיגידו לי שאני שווה. הצורך שמישהו שאני מעריך – יעריך גם אותי.
"תגיד לי", המשכתי לשאול אותו, "אם מחר בבוקר ראש הישיבה היה קורא לך לחדר שלו, מניח יד על הכתף שלך ואומר לך: 'שלוימי, אני מעריך אותך. אני יודע שאתה בחור רציני. אני יודע שיש בך עומק. אני יודע שאתה רוצה טוב' – כמה מן הכעס היה נשאר?" הוא שתק. ואז חייך. "לא הרבה", הוא הודה.
"אז יכול להיות", שאלתי בעדינות, "שכל המלחמה הזאת היא בעצם מלחמה על הכרה?" הוא שוב שתק. והפעם השתיקה הייתה ארוכה יותר. "יכול להיות", הוא אמר לבסוף.
וכאשר הגענו לנקודה הזאת, התחיל להתברר דבר נוסף. אדם שנלחם על הכרה, עושה לפעמים דברים שלא באמת מתאימים לו. הוא מתווכח יותר מדי. הוא מקצין. הוא מזלזל. הוא לועג. הוא חייב להוכיח. הוא חייב לנצח. הוא חייב להראות לאחרים שהם אינם מבינים, כדי להוכיח לעצמו שהוא כן.
"תגיד לי בכנות", שאלתי אותו, "יכול להיות שהיו פעמים שלא באמת נלחמת על האמת – אלא על הכבוד שלך?" הוא הוריד את העיניים - "כן." "ויכול להיות שלפעמים זלזלת בערכים שהיו חשובים להם?" - "כן." "ויכול להיות שלפעמים ניסית להראות להם שהם קטנים ואתה גדול?" - "כן."
וכאן קרה הדבר היפה: הוא לא נשבר. הוא לא הובס. הוא לא הוכרע. הוא פשוט פגש אמת. ופתאום נעשה לו קל יותר. כי כל עוד הוא היה משוכנע שהוא הקורבן היחיד בסיפור, הוא היה חייב להמשיך להילחם. אבל ברגע שהוא הסכים לראות גם את החלק שלו – המלחמה הפסיקה להיות נחוצה.
"אתה יודע מה?" הוא אמר. "אני חושב שאני רוצה לדבר איתם." "להתווכח?" - "לא." "להסביר?" - "גם לא." "אז מה כן?" - "לבוא עם דגל לבן." אבל לא דגל לבן של אדם שהפסיד. דגל לבן של אדם שהבין שהניצחון אינו הדבר החשוב ביותר. דגל לבן של אדם שהבין שאפשר לומר בפשטות: "רבותיי, גם אני תרמתי למריבה הזאת. גם אני רציתי מכם הכרה. גם אני נפגעתי. גם אני ניסיתי לפעמים להכריח אתכם לראות אותי.
והאמת היא, שכמה שאני נראה חזק – אני עדיין צריך לשמוע מכם לפעמים שאני בסדר".
וזוהי, אולי, אחת המתנות היפות ביותר של הענווה: היא אינה גורמת לאדם לחשוב פחות על עצמו. היא גורמת לו פחות לעסוק בעצמו. היא אינה מוחקת את המעלות - היא משחררת את האדם מן הצורך להוכיח אותן בכל רגע מחדש.
ולא את ציבור הבית שלך.
אולי יש קבוצה של חברים מסביבך שזה השיח בה, אבל זה לא מה שעובר על הציבור כולו, לא מה שקורה בעיתונים החרדיים, לא מה נאמר אצל הרבנים, לא מה שהיה במשך היסטוריה שלמה.
ויש לציין שאתה שם אותנו במילכוד, כי אם נהיה "נגד" מה שאתה אומר אז זה פוגע בך, ואם נהיה "בעד" אז אנחנו נעשה שקר בנפשנו.
תוכל לעזור לנו להבין איך לשוחח איתך?
יש לציין שגם אני מתמודד עם השאלה הזו, בקשר לאיך לתקשר עם עצמי
מי זה?
וגם תלוי בזמנים.
לאחרונה נגע בי השיר "שווים"
יש לי מלא שירים וזמרים
כל שיר כמעט ונוגע בי לא משנה באיזה שפה..
אבל יש זמר שאני ממש אוהבת
זה רון בוחניק
במיוחד!
כולם פתאום עוברים שינויים ביחד
משהו שיושב לי על הלב תקופה ואני לא רוצה
לפתוח עם המשפחה
כי זה יכול להעכיר אווירה וזה לא מה שאני רוצה שיקרה.
אחותי הגדולה ואני לא תמיד היינו החברות הכי טובות.
קשר סבבה היו שנים יותר, היו שנים פחות.
היא התחתנה כמה שנים לפניי
והכל ממש בסדר,
אני נשואה עם המשפחה שלי,
היא נשואה עם המשפחה שלה.
באופן כללי היא בקשר הרבה יותר טוב עם המשפחה של בעלה מאשר המשפחה שלנו.
שם היא מרגישה ממש ממש חלק.
היא מגיעה לכל האירועים, הם נמצאים אצלם המון,
היא בקשר ממש טוב עם האחיות שלו.
ממש חלק מהמשפחה לגמרי.
בדיוק הפוך מאיך שהיא מרגישה איתי.
לאירועים שלי היא אפילו לא תמיד באה.
לכל מיני דברים שאני מזמינה היא די מתחמקת.
והשבת,
מישהי מהמשפחה
הייתה אצלה עם בעלה והילדים,
ופתאום הבנתי משהו,
שאני אף פעם לא הייתי אצלה בבית.
היא מעולם לא הזמינה אותי, או מישהו מהילדים שלי,
או את בעלי.
אין שום שיח כזה.
איזה פעמיים כשעברנו קרוב לעיר שהיא גרה בה,
אפילו הזמנתי את עצמי,
ופעם אחת היא פשוט לא ענתה כל היום,
ופעם השנייה היא התנצלה שהיא לא בבית.
אבל היא אף פעם לא אמרה,
אבל תבואו ביום אחר, בואו ננסה פעם אחרת.
אף פעם לא הזמינה מיוזמתה
אותנו אליה.
אני לא יודעת אם הבעיה היא אצלי או אצלה.
אולי זו פשוט תחושה כללית.
אני מרגישה שלפתוח את זה ייצור אווירה עוד יותר כבדה וממש ריב.
אני יושבת עם עצמי, ודי מתוסכלת.
לא כי אכפת לי מביקור כזה או אחר,
מעוד פעם לבוא אליה או שהיא תבוא אליי,
אלא פשוט
כי האווירה במשפחה לא כל כך
זורמת מאוחדת ומגובשת, והם פשוט
לא מרגישים חלק מאיתנו.
את יכולה להרגיש. קודם כל.
אפשר להציע/להזמין. אפשר לעשות את 'העבודה' בצד שלך. אבל בצד שלה, אם היא לא רוצה אין באמת משהו שאת יכולה לעשות. זה שלה.
לכתוב. שוטף. בלי הפסקה. לפחות 5 פסקאות.
אבל לצערי שמעתי על כמה סיפורים כאלה, שהמקור שלהם היה איזו חוויה לא נעימה מלפני הרבה שנים. אולי בעלך החמוד עשה משהו ששידר משהו... (לפעמים זה איזה תת מודע מדברים מהילדות, שמעוררחם אצלה קנאה או כאב כלשהו. כל עוד את הקטנה, יש יותר סיכוי שאת לא זוכרת/מודעת להכל).
את יודעת מה פער הגילים ומה הגיוני וכדו'.
בכל מקרה, אין המון מה לעשות עם הדברים האלה. נשמע שאתן חיות בטןב למרות הקרירות הזו, אז אולי אפשר להניח לזה ככה...
יכול להיות חוויה ישנה, אבל יכול להיות יותר אופי שמשהו באופי שם נח לה יותר מהאופי במשפחה.
לא רוצה לפרט אבל מישהו מהמשפחה- שאני מאוד מאוד אוהב ורוצה קשר חי- לא כל כך קשור אליי בלשון המעטה, בשלב כלשהו פתאום קלטתי שמאז שהתחתן כשמגיע אלינו שבתות לא היה אומר לי שלום ישיר/נותן איזה חיבוק/ אפילו לא מיישיר מבט. לאחים אחרים כן.
אותו דבר כשהיה הולך, כואב לי מאוד. ברור לי שלא ממקום רע.
פתאום גם קלטתי שהמון דברים שאני עובר לאחרונה הוא אפילו לא מודע אליהם. אפילו ברמה הטכנית ובטח שלא בקטע ריגשי.
הוא גם מאוד מאוד מחובר למשפחה של הצד השני ומרגיש שם בבית (כל הכלות והחתנים שלהם זה ככה)..
אבל יש כמה דברים שדי ברורים לי לוידע למה אבל נראלי אין היגיון בלא להסכים עם זה.
כמובן הכל רק לדעתי והרגשתי..
א- לומשנה כמה הוא מרגיש טוב עם המשפחה של הצד השני, ברור שכמו שהוא חסר לי ככה אני חסר לו, אין תחליף למשפחה, אח או אחות, לכן, אם אנחנו מדברים על חוסר אמיתי, שהוא לא רק דמיון בראש שלי ברור שגם הצד השני סובל מהמציאות הזו ורוצה משהו אחר..
ב- בחיים בחיים אני לא אסכים עם אמירה של לא נורא תוותרי ותמשיכי ככה, סך הכל אין מריבות.. (לפעמים חוסר קשר כואב וקשה הרבה יותר ממריבה, וגם אם לא), ברגע שיש תביעה (דו צדדית, ושוב, כנראה שיש) לקשר עמוק, אם לא נרווה את זה, זה לעולם לא סתם 'יירגע'.. זה יעני תביעה בנפש שתישאר..
ג- אז לעצמי אני אומר.. קודם כל לא להתייאש מהקשר. ואז גם לא לכעוס על הצד השני.
ד- אולי לאט לאט לפתח איתה קשר. אבל ממש לאט בהדרגה, לשלוח הודעה, להגיד שלום. ומתישהו אפילו לדבר על עצם הניתוק. לצערי בשלב די עוד אין לי ניסיון..
בהצלחה ממש!
האמת, סורי אבל נחמד לדעת שיש עוד איתך בסירה..
פשוט הרגשתי הזדהות ממש חזקה עם המון פרטים שכתבת. וכמה תגובות, סליחה, אבל נראות לי ממש מוטעות שיובילו לעוד כאב וחיים פחות בריאים..
ממש מקווה להצלחתך
זה נראה כאילו תוצאה של מה שהיה בבית ההורים קודם.
זה מאד מוערך שאת מרגישה את החוסר ואת זה שצריך אחרת.
האם לדעתך אפשר לבנות קשר חדש?
את רוצה בזה?
דווקא אחרי הנישואין מגלים כמה אנחנו צריכים את האחים שלנו הרבה יותר מאי פעם..
