ב. יש גמרא בכתובות, שאישה שטווה חוט בשוק בין רגליה עוברת על דת יהודית. וזה מסתמא יותר קל ממכנסיים...

למכנסיים יש חלופה - חצאית.

מקור:

כתובות עב, ב.

יש מקומות שחכמים מוחים על כל מיני מכשלות, גם בצניעות.

נכון שמאז נפרצו התחומים לאין ערוך ואנחנו הרבה יותר קטנים, אבל גם אז לא הייתה אוטופיה.

בין אדם למקום

כל תחום העריות הוא בין אדם למקום. מה שממקם את כל הפרופורציות מחדש.

יש נשים וגברים עם דיני צניעות אך חוסר צניעות אינו כמו לגנוב אלא במישור שבין אדם לבוראו.

רש"י מסכת קידושין דף מ: רע לשמים ואינו רע לבריות. מגלה עריות מבזה מועדים אוכל חלב

כמובן שלעבירות אלו יש פוטנציאל רחב להגיע למישור של בין אדם לחבירו אך בצורה פשוטה זה לא נמצא שם.

ב"מכשלות" התכוונתי לכישלונות, כשלים, תופעות רעות. ולא הכשלה במובן של "לפני עיוור".

סליחה על אי-הבהירות.

וערכתי כי כתבתי משהו אחר שמסתבר שהוא לא נכון הסטורית

שמות כ,כג (ורש"י שם).

כי העניין שם הוא ביחס למזבח, אבל רואים ששייך חוסר צניעות בהבלטת הפסיעות, גם בגוף מכוסה במכנסיים.

שלמטה, מה שמכסה הוא רק המכנסיים, ולכן רש"י מזכיר אותם.

רש"י:

אבנים הללו שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן אמרה תורה הואיל ויש בהם צורך לא תנהג בהם מנהג בזיון חבירך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו על אחת כמה וכמה 

מדרש מכילתא:

ר' ישמעאל אומר: 

 והלא כבר נאמר ועשה להם מכנסי בד ומה תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו?

 שלא ילך פסיעה גסה אלא גודל בצד עקב ועקב בצד גודל.

אשר לא תגלה ערותך עליו, עליו אי אתה פוסע פסיעה גסה, אבל אתה פוסע פסיעה גסה בהיכל ובקדש הקדשים.

שהיה בדין, ומה מזבח הקל אסור לפסוע בו פסיעה [גסה], ההיכל וקדש הקדשים החמורים דין הוא שאסור לפסוע פסיעה גסה בהן (לפי שהן חמורין )- תלמוד לומר אשר לא תגלה ערותך עליו, בו אי אתה פוסע פסיעה יתירה, אבל אתה פוסע פסיעה יתירה בהיכל ובקדש הקדשים.

יש פה שני עניינים

1. לכאורה פסיעה גסה לא תלויה במכנס.

אפשר לפסוע פסיעה גסה עם מכנס ואפשר בלי ללא קשר!

2. רק על המזבח צריך מכנסיים וחשש לפסיעה גסה לפי רבי ישמעאל? מעניין אם מדובר במחלוקת כי אז באמת יש נפקא מינה לדיני צניעות...

עדיין, בהחלט אפשר להסביר את זה, שזה קרוב לגילוי ערווה, כי מכנסיים לבד זה לא כיסוי מספיק.

אם הם היו כיסוי מספיק גם בלעדי כותונת, הם היו צריכים להיות כיסוי מספיק בהרחבת פסיעות כשהכתונת לא מכסה.

[אולי אפשר להבין את זה גם באופן אחר, איני בטוח].

אחד מצד גילוי ערווה ואחד מצד פסיעה גסה

אלו שני דברים שונים וזו המחלוקת בין רבי ישמעאל לת"ק כנראה

התורה לא קבעה מה הוא לבוש אופייני לנשים.
זה דבר שנשים צריכות לקבוע ואם במזרח נשים הלכו עם מכנסיים במשך אלפי שנים, אי אפשר לקבוע לפתע פתאום שזה אופייני לגברים.

חוץ מזה, תסתכלי בשולחן ערוך ותראי אם יש הלכה "לא לראות  את צורת הרגל"

אין שום דבר כזה זו סתם שטות.

מותר לראות "את צורת הרגל".

זו לא סיבה להתעצבן...

כבר רגילים.

העניין הוא שאתה מבין מה זאת הלכה.

באופן כללי, הרבה פעמים יש מחלוקות , וכשיש מחלוקות זה לא אומר שכולם צודקים.

יש הכרעה וההכרעה אומרת "מי שהיתה לו דעה אחרת - טועה".

זה תפקידו של השולחן ערוך, לקבוע הלכה.

הוא עשה את זה מצויין והוא לא זקוק לעזרתך.

במקום לנסות להוכיח שאם אתה מפסיד בויכוח זה אומר שאתה צודק, תלמד את הנושא לפני שתמהר להגיב עליו.

והוא כתב את שולחן ערוך ה'ב בשביל מי שאינו בקי בכל הש''ס. כל עוד אין גמרא סותרת אין סיבה שההלכה לא תהיה כך

אבל בגלל שאיננו בקיאים יש לנו ספרים כמו רמב''ם (עיין בהקדמה שבה הוא מפרט מדוע הוא כתב את משנה תורה!!! הוא כותב בפירוש שזה בשביל שהאדם לא יצטרך לעיין בכל המקורות ההלכתיים בשביל לפסוק!!) שו''ע וכדומה

שבמקום שכל אהבל , יתחיל להפוך דפים בגמרא כדי לחפש הלכה על טלטול צנצנות בשבת, ישנם ספרי הלכה , שמאפשרים לנו להציץ אל הלך המחשבה של גאוני עולם מופלאים כמו הבית יוסף, כמו הרמ"א , כמו ראב"יה והשדי חמד ואז אנחנו יכולים להעזר בחוכמה העמוקה שלהם ובידע העצום והמקיף שלהם בכל הספרות היהודית.

קודם כל, הלכות צניעות נובעות מ'קדושים תהיו'. אם הן היו נובעות מ'טפח באישה' לא הייתה צניעות לגבר, וכן דינים רבים היו נעלמים.

לגבי מכנסיים, האיסורים הם כמו שכתבת 'לא ילבש' (ועל מכנסי נשים יש מח') ואיסורי צניעות נוספים (כדוגמת צמוד והפסיעה).

א. מי אמר שיש שוני? באמת אין. אם החולצה צמודה מדי היא אסורה (כנ"ל) בדיוק כמו מכנסיים.

ב. האיסור הוא לא רק הפסיעה עצמה (ואני חושב שהביאו לך מקורות, אין לי כח לקרוא את כל התגובות..) הוא מדיני צניעות נוספים. למשל, איסור צניעות בבגד צמוד. בעבר לא היו כאלו, לכן לא דנו בהם.

מיותר לפרט יותר כאן, יהיה קצר יותר ללמוד את פניני הלכה על הלכות צניעות או ספרים אחרים. לכתוב הכל יהיה ארוך מדי בשבילי.

בתקווה לכוון לאמת.

(נ.ב. לא להביא פסקי אחרונים? את בעצמך הבאת. ואיך את רוצה שנפסוק הלכה בלי האחרונים?)

אבל הנחת הנחות יסוד מוטעות לגביה. שאלת גם שאלה רטורית "עד כאן אני צודקת?" - על זה עניתי, לעניות דעתי לא בדיוק.

א. אם היית יודעת מה כתוב בפניני הלכה לא היית בטוחה ב"קדושים תהיו זו אולי הסיבה, מטפח באישה נובעות ההלכות." וכמו שכתבתי, אם זה היה נכון, לגבר לא היו הלכות צניעות, וכן הלכות רבות היו נעלמות (כמו אולי מכנסיים לאישה

ב. בגדים צמודים באמת לא היו, לא הייתה אפשרות טכנית כזאת. לכן חז"ל לא כ"כ נגעו בנושא.

"לא צנועים בשלל אופנים אחרים." - מה הקשר? זה לא מה שכתבתי.

אני חושב שאת מחפשת את הויכוח או את ה"צודקת", פחות דעות אחרים. הכתיבה שלך מוכיחה את זה.

לכן כדאי שאפרוש כאן.

שאין מקור חז''לי מפורש בעניין היא שפשוט לא הייתה מציאות כזו. עכשיו נתחיל לפי הסדר:

המקור של הלכות צניעות הוא לא מטפח באשה ערווה (שבמקורו נאמר לגבי הלכות ק''ש), זהו אולי פרט בהלכות צניעות ('אולי' כי למעשה זה אפילו לא נפסק להלכה לצניעות אלא רק לקריאת שמע, לגבי צניעות נפסק שאפילו 'אצבע קטנה כמקום התורף'). המקור הוא שילוב של לאו מדאורייתא של 'לפני עיור' (להכשיל בעבירה בין השאר) + לאו מהתורה של הרהור עבירה מ'לא תתורו' או מ'לא תקרבו לגלות ערווה' (להרחבה - כמה הארות, לא כ"כ מדויק).

לאור הנ''ל, בהנחה שבלבישת בגד שגורם להרהור עבירה יש איסור ובהנחה שמכנסיים גורמות להרהור (דבר שמן הסתם משתנה מאדם לאדם ומחברה לחברה) - הרי לך איסור ללבוש מכנסיים.

א- גם חולצה צמודה היא בעייתית, העניין הוא שמכנסים בד''כ צמודים ('אלדין' וכדו' הם חריגים) בניגוד לחולצה (לפחות בציבור שלנו).

ב- ראיתי שהפוסקים משתמשים במונח 'חיתוך איברים'. המקור שלו כמדומני מדברי רש''י שמפרש ש'גלימה' היא כזו שלא רואים בה חיתוך איברים (צורת איברים מעבר לבד), במקום אחר נאמר על ר' יהודה שהוא צנוע כי הוא לובש גלימה, מזה למדו שחיתוך איברים הוא גדר בצניעות.

אגב, נקודה מעניינת בהקשר הזה - אמנם קשה למצוא הסבר משכנע לאיסור מכנסיים לבנות, אבל לבנים לעומת זאת יש גמרא מפורשת שאוסרת מכנסים (משום חיכוך וחשש להוצאת זרע לבטלה) והרמ''א אף פוסק אותה להלכה.

[במסכת נדה דף יג ע''ב: "אמר רב פפא: שמע מינה - מכנסים אסורים" וכתב הריטב''א שם "ועכשיו נהגו קולא בדבר הזה בכל הארץ הזאת, ואין לי על מה שנסמוך"]

לא אמרתי שוודאי שחז''ל היו אוסרים אלא שזה היה פשיטא להם ולכן לא כתבו זאת במפורש - ייתכן שאם הייתה מציאות כזו בזמנם היה לנו מקור מפורש להיתר. סה''כ כתבתי למה אין מקור - לכאן ולכאן.

אבל עכשיו אומר שלהערכתי כן - חז''ל מן הסתם היו אוסרים מכנסיים, הם חייבו גדרי צניעות אפילו מופלגים יותר כמו רדיד (שאל בלשוננו) וסבכה (כיסוי ראש תחתון מתחת לכיסוי הראש - כלומר שני כיסויים חוץ מהרדיד). ועוד גדרי צניעות שמופיעים בחז''ל ובעיניך הם המצאות מופרכות.

חז"ל לא הכירו אבל זה מאוד חשוב.....

רק יש הבדל בינך ובינם.

אתה מסתכל על הגמרא וקופץ ומתלהב "יש צניעות באוכל, יש צניעות בסנדלים, יש צניעות בהליכה"

הפוסק מסתכל על אותו קטע ואומר "שטויות, שטויות, שטויות, חסר משמעות, מפוקפק, מוטל בספק"

הוא חושב על הפוסקים שקדמו לו ושואל את עצמו מתי מי מהם אי פעם התייחס לקטע הזה.

זו הצרה הגדולה בעידן המודרני הזה של היום, כל אחד שיש לו מנוע חיפוש , בטוח שהוא כבר מבין כל דבר.

כאן הבעיה, ידע טקסטואלי , הצריך פעם כשרונות גדולים. אלו שידעו בעל פה את הסדרים, וזכרו את המקורות ואת התוספתות, היו אנשים נבונים מספיק לדעת מה כאן מהותי ומה כאן קישקוש.

היום ידע טקסטואלי, הוא דבר שיש לילדים בכיתה ב.

הם גם מסתדרים עם גוגל ועם ויקיטקסט.

ההבנה האמיתית נובעת מלימוד הדרגתי, רב תחומי, שהולך ומעמיק רמה אחרי רמה , עד שהוא מגיע ליכולת להסקת מסקנות מתוך טקסט.

הסקת מסקנות היא בדיוק לא "העתק והדבק" שזו הטכניקה החביבה על אנשים כמוך.

בקיצור, פעם היה צריך לאסוף ידע ותוך כדי מלאכת האיסוף המפרכת, הרבה היה מסתנן מעצמו.

היום את האיסוף עושה המחשב, מה שנשאר לאדם זה לסנן. 

רבות מחשבות.

עכשיו, גם אתה יודע.

אם אתה עושה העתק והדבק מתוך מסכת "דרך ארץ" ואומר "הבאתי הלכה" , סימן שאתה לא מבין מה זה הלכה.

בוא תעשה ניסוי , תיקח איזה שו"ת מכובד, נגיד את "אגרות משה" או "בית יוסף" ותעשה עליו חיפוש טקסטואלי ותראה איפה אותו פוסק , פסק הלכה מתוך מסכת "דרך ארץ"

אתה כל כך אוהב את זה, אתה חושב שככה זה מתבצע נכון, אז בבקשה תבדוק את עצמך.

בדיוק התווכחתי עם חבר מתי צריך לברך על נטילת ידיים כאשר נוטלים.

לפני או אחרי?

אך מה , לפי הרב עובדיה.

החבר באמת עשה העתק הדבק של התשובה וגם הדגיש לי את מסקנת הרב שאומר , איך לא, לברך אחרי..

אמרתי לו שהוא טועה וזו לא דעתו האישית של הרב עובדיה אם היינו שואלים לדעתו ביחידות, ואפילו לא ברור לי שכך נהג בעצמו!

הוא אמר לי אבל הנה מסקנת התשובה...

אמרתי לו שהוא טועה בעוד הרב  עובדיה גילה את דעתו האישית בהיחבא בתוך התשובה בין שלל הפוסקים שהביא לאורך התשובה.

בין הציתותים השונים ישנן מילים כמו "וכך נראה לי" "לדעתי" ועוד ומתוכן באמת אפשר ללמוד ולהסיק את מסקנתו האישית.

לי נראה ברור שמברכים לפני הנטילה ושכך דעתו של הרב עובדיה זצ"ל אם  היינו שואלים אותו להדרכה פרטית בחדרו. אך בשו"ת המפורסם לעיתים השיקולים שונים.

נ.ב

מעניינת השאלה מדוע באמת לעיתים פוסקים לא פוסקים כמו דעתם האישית ואפילו מבטלים אותה לעומת שיקולים הלכתיים שונים כמו "רוב פוסקים" , מנהגים שונים ועוד...

כמובן שפסקו את מסכת דרך ארץ זו להלכה בהלכות דעות לרמב"ם וביורה דעה למרן וברור שתמצא את הקטע במראי המקומות לפי מסכתות בסוף השותי"ם שאתה עצמך ציינת בין שלל השיקולים השונים לתשובה.

באמת יש לך ספק כזה???

המרמור שלך והציניות באמת נוגעים ללב. אני אומר בכנות, ניכר שבאמת הדברים נוגעים בך ואתה לא יודע איך לנהוג.

אם תרצה אשמח לשמוע את טענותיך ולהשמיע לך בפרטי. 

אתה מוזמן לפנות אליי, חבל להטריח כל שרשור מחדש בדברים הללו.

נ.ב

 תקרא את תגובותיי הראשונות לפותחת השרשור ותראה את הבעייתיות שניסחתי לפניה לגבי דיני צניעות ותראה שיש סגנון מקובל ונשמע ויש שלא וחבל שתיתפס לשווא ככזה שלא נשמעים דבריו.

טובות, ותמיד זה נכשל אצלו.

מעשה בלהה נועד לקנאות לכבוד לאה, ובסוף קרה מה שקרה.

ניסה להציל את יוסף ולא הצליח.

מנסה לשכנע את יעקב אבל זה הצעה טפשית יחד עם אחריות וטוב לב.

ראובן מייצג את מידת החסד שבמלכות,  כמו החסד שהיא המידה הפותחת והבכורית,  שהיא נטיה טובה אך גולמית חסרת גבולות וצורה מוגמרת (בניגוד למידת הדין), כך תפקידו של ראובן בעם זה להיות הפותח, היוזם (בכורי אתה כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עז), אבל לא המנהיג. כי הוא לא יכול להנהיג כי הצעותיו טובות הלב לא מגובשות ולא אפקיביות. הוא מהיר ופזיז וחסר גבולות "פחז כמים" ולכן נשללה ממנו הבכורה "אל תותר", מה שהכי התבטא בחטא מעשה בלהה שם היה פזיז לקנאות לכבוד אימו.

בטומאה, לדורות זה מתגלם בדתן ואבירם שלא מסוגלים לקבל מרות וגבולות. קרח מערער על חוסר השיוויון, בעוד דתן ואבירם על עצם השלטון "כי תשתרר עלינו גם השתרר" הם הדמות של האנרכיסטים שלא מקבלים מרות וגבולות "מי שמך לאיש שר ושופט עלינו" לפי חזל זה דתן ואבירם הניצים.

גם בשופטים שבט ראובן חי לעצמו ולא מגיע להזמנת דבורה להלחם בסיסרא, כי הוא לא מקבל מרות. והוא לא יושב רק בתחום גבולות נחלתו אלא מתפשט עם צאנו מתישהו עד נהר פרת (כנראה בתקופת שלמה) לפי דברי הימים 

האמת שזה היה כיוון החשיבה שלי. ש"בכור שוטה" הוא לא אדם רגיל - מונהג. אלא בכור, שכן מנסה ליזום ולהנהיג, אך לא מצליח להביא תוצאות טובות.

אני שייכתי את זה לפחדנות מסוימת שמתלווה לפעולות של ראובן. הוא רוצה להציל את יוסף אז מציע שיזרקו אותו לבור עם נחשים ועקרבים... ורוצה שיילכו להביא אוכל לחיי המשפחה ומציע להרוג את ילדיו...

הכל: כוונה טובה ותוצאה מסובכת, לפתור בעיה בבעיה אחרת. יתכן שזה גם מה שעשו בני ראובן כשבנו מזבח בעבר הירדן - הכוונה להיות בקדר, אבל הפרקטיקה היא של היפרדות - בדיוק הפוך מהמטרה.

(את הרעיון של פחדנות כבעיה במנהיגות, מציין הרב חיים שמואלביץ בשיחות מוסר שלו)

עכשיו ראיתי ב"סדר הדורות" התייחסות לביטוי "בכור שטן" (חכם, יצירתי), לעומת "בכור שוטה". אבל הדבר עוד צריך בירור.

בכל מקרה, כל הדברים שלי (ואולי גם שלך) לא מעוגנים בספרות. אז אם יש למישהי מקורות - זה ממש יהיה נחמד!

הוא המכנה משותף לכולם

במקור אני בטוח שהכל היה יותר פשוט, נהיר, קל וברור

המורכבות נובעת מטשטוש הגבולות בין מה שחובה מהתורה או מהמשנה, לבין חומרות שהפכו עם הזמן להלכות שלא היו במקור.

- הרבה מאוד חומרות שנקבעו כ-"גדרות" ששומרות על הזהות היהודית בגלות. כמו איסורי אכילת בישולי גויים, פת עכו"ם, יין נסך, ועוד.

- הלכות טהרת המשפחה נעשו מורכבות ומסובכות מאוד, לעומת המקור בתורה.  הפער כאן הוא עצום: חומרות רבי זירא, טומאה וטהרה של יולדת בתורה לעומת ההלכה כיום  

- חומרות בולטות נוספות: המתנה בין בשר וחלב, קטניות בפסח לאשכנזים, וכמובן חשמל.  

בעיית החשמל היא מורכבות שההלכה לא פתרה, אלא העמיסה עליה שלל איסורים שבכלל לא היו בתקופה הקדומה.  

יש אינספור הלכות שנוצרו מתוך מחשבה על מראית עין, צביון של האדם הדתי, מדרון חלקלק.  

והנקודה הכי כואבת - הבעיה הגדולה של חוסר יכולת של פוסקי הדור לבטל הלכות שנקבעו בזמנים אחרים למרות שהמציאות השתנתה לבלי הכר.   

הירושלמי אומר "אילו ניתנה התורה חתוכה לא היתה לרגל עמידה"

גם בהלכה, גם בתחומים אחרים, יש אינסוף דעות של רבנים והוגים. ועל דעת זה התורה ניתנה. במקום לסבך ולקרוע, המגוון הזה יכול לאפשר לכל אחד למצוא את המקום שלו. למצוא את הדרך שמתיישבת על הלב שלו, לשמוע ולקרוא רבנים ואנשים שהדברים שלהם טובים עבורו. אבל אחרים אומרים אחרת? "מה לי בזה, זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי" 

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל החוצה "נשני אלוקים את עמלי וכל בית אבי" בית אבי כולל יעקב עצמו. "הפרני אלוקים בארץ עניי" - זה המקום שלי כמצרי ולא כיהודי.

ואז יוצא שיוסף סבר שתפקידו זה לקדש את ה' דווקא בתוך הגויים ולא כחלק מעם ישראל ושה' הוציא אותו מכלל ישראל כמו ישמעאל ועשיו, ומינה אותו להיות שליט מצרים שימשיך קדושה למצרים והאומות. ולכן הוא מנתק קשר עם יעקב.

ורק כשיוסף פוגש את אחיו משתחווים לו ונזכר בחלומות, הוא משנה את דעתו ומבין שהוא יהודי ואז מתכנן את כל גביע בנימין כדי לתקן את הקרע בין האחים כנ"ל.

https://www.herzog.ac.il/vtc/tvunot/mega1_ybn.pdf

https://etzion.org.il/sites/default/files/2022-09/mega2_medan.pdf

לגבי הפירוש שיוסף רוצה לנקום/להעניש את האחים - לא ברור אז למה הוא שם את כספם באמתחותיהם ואחר כך אומר "שלום לכם אל תיראו" אקט של חיבה ולא עונש, שעוד יכול לעורר חשד אצל האחים שיוסף בכוונת תחילה משתיל להם כלי כסף כמו גביע בשקיהם.

הטיעון שיוסף חשד שמא אביו שלח אותו בכוונה כדי שימכרו אותו, נשמע קצת קונספרטיבי במחילה, ומזכיר לי את הטיעונים הקונספרטיבים על כך שצרציל וסטלין תכננו במכוון את מלחמת העולם השניה. הרי יעקב לפני שניה אהב אותו ונתן לו כתונת פסים! מה גם שאין סיבה שיוסף יחשוד שאף אחד לא חיפש אותו. בעולם העתיק ללא טלפון בלתי אפשרי לחפש עבד שנמכר לארץ אחרת.

גם אם יוסף הופרש מעם ישראל/האחים הופרשו לפי מחשבתו  האם זה מצדיק לצער את אביו ולא להודיע לו שהוא חי? או שמא גורל האומה חשוב ליוסף יותר מצער אביו והגעגועים אליו?

ואם לא, אז ממתי זה נודע, רק בברכות יעקב בסוף ימיו?

(כי "ולזרעך אחריך אתן את הארץ" יכול להתפרש כמו ההבטחה ליצחק "כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל" שזה רק חלק מזרעו)

יוסף חשב שהוא הופרש מעם ישראל וגם חשב שבנימין הופרש מעם ישראל? (וצריך לזכור שהוא גם ידע שה' מינהו לשליט מצרים לא במקרה)

כנראה שבשני המקרים ה' גלגל שיהיה איזה הכרח שאנחנו לא מודעים אליו.

יתכן שיוסף חשש לשלוח שליח לאביו, כדי שזה לא יתפס כמרידה במלכות או משהו כזה (שהוא עדיין קשור לעבריות. אפשר למצוא רמז לזה במה שנאמר בסופו של דבר- וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו- משמע שהייתה הו"א שזה בעייתי).

אבל אז השאלה היא למה כשהאחים באו אל יוסף הוא לא סיפר להם מייד שהוא יוסף ואמר להם לבשר לאביו שהוא חי כשהם חוזרים.

נראה לומר ככה:

וַיִּזְכֹּ֣ר יוֹסֵ֔ף אֵ֚ת הַֽחֲלֹמ֔וֹת אֲשֶׁ֥ר חָלַ֖ם לָהֶ֑ם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ מְרַגְּלִ֣ים אַתֶּ֔ם לִרְא֛וֹת אֶת־עֶרְוַ֥ת הָאָ֖רֶץ בָּאתֶֽם.

יוסף נזכר בזה אז (כי לא כתוב "ויוסף זכר"). לכן מסתבר שהגעת האחים הייתה שינוי כיוון בשביל יוסף, והוא הבין שהוא צריך להביא להתגשמות החלומות, כנביא שהוטלה עליו משימה (זו לא הייתה נבואה ממש, לכן יוסף ההיה יכול להתעלם מהחלומות עד הגעת האחים (ואולי לחשוב שהם רק היו הגורם לכך שהאחים ימכרוהו והוא יגיע למצרים)).

יוסף מבין שהתגשמות החלומות זה לא השתחוויה של כבוד, אלא של הסכמה- שהאחים יבינו את תפקידו וחשיבותו ושילכו בדרך שהוא מתווה. זה מסומל בערבותם בעבור בני רחל. ולכן הוא מתכנן את כל העניין עם בנימין. כמובן שלא שייך לספר ליעקב עד שהמשימה תושלם.

מה שנשאר להבין זה מה חשב יוסף עד שהאחים באו למצרים, ואולי זו גם תהיה סיבה נכונה יותר למה הוא לא הודיע ליעקב שהוא חי.

אם ניכנס ל"ראש" של יוסף, ונסתכל על דברים מתוך מבטו (האמוני, כפי שאנו נוכחים לדעת בפרשה זו ובפרשה הבאה)- ה' גלגל אותי למצרים וניתק אותי ממשפחתי, נמכרתי לעבד ואז ה' העלה אותי, ואז שוב הפיל אותי לבור תרתי משמע והעלה אותי משם למקום הכי גבוה שאפשר.

השתלשלות האירועים מראה שמי שפועל פה זה ה' ואסור לי לנסות שום דבר שהוא לא חלק מהתכנית שה' מתווה לי. אם אני מודיע לאבי שאני חי, זה יחבר שוב את המשפחה, וזה יגרור שינוי מהותי כלשהו, ולכן אסור לי לעשות זאת. אני עדיין מאמין בדרך של יעקב אבא, ואולי מה שיקרה בסוף זה שאני אתקן את מצרים (מבני חם ש"עבד עבדים יהיה לאחיו"), או לפחות אהיה הנשיא העברי המכובד של מצרים והתפקיד יעבור לבניי, בד בבד עם זה שאחיי וזרעם יבנו את שלטונם בארץ ישראל. בסופו של דבר נתחבר יחד ונשפיע על כל העולם (תפקידו של אברהם).

קשה על זה ממה שכתבת לגבי ברית בין הבתרים. אבל מי אמר שהם חשבו שזה יתקיים בדורם או בדורות הסמוכים אליהם ולא הרבה זמן אחרי?  (אגב, מה ההכרח לומר שהם בכלל ידעו על ברית בין הבתרים? אי אפשר לומר שאברהם לא גילה זאת לאף אחד?)  

"ויוסף ישית ידו על עניך" כלומר יעצום את עיניך כשתמות.

ויעקב ידע על כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם

בנ"י פרו ורבו מאוד עוד לפני פטירתו של יעקב:

וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֑שֶׁן וַיֵּאָחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד׃ וַיְחִ֤י יַעֲקֹב֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם שְׁבַ֥ע עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָ֑ה וַיְהִ֤י יְמֵֽי־יַעֲקֹב֙ שְׁנֵ֣י חַיָּ֔יו שֶׁ֣בַע שָׁנִ֔ים וְאַרְבָּעִ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָֽה׃

רשב"ם-  ישית ידו על עיניך: על ענייניך וצרכיך, ישתדל לעשותם, כדכתיב ישית ידו על שנינו.

הפירושים שאנחנו קוראים מבוססים בד"כ על מה שקרה בפועל, לא בטוח שככה יעקב הבין את הדברים בשעה שהם נאמרו לו.

בפשטות יעקב חשב- אנוכי ארד עמך מצרימה, ואנוכי אעלך גם עלה (בעודך חי), ויוסף ישית ידו על עיניך (כפירוש הרשב"ם דלעיל).

הוא אומר שהשבטים לא ידעו על הגלות (או לא ידעו שהיא מתחילה עכשיו). לפי"ז אפשר לומר שגם יוסף לא ידע.

ואנכי אעלך בתור גופה.

יוסף אומר פקוד יפקוד אלוקים אתכם והעליתם את עצמותי

ואנוכי אעלך בתוך גופה זה פירוש למפרע של הדברים. יתכן שיעקב חשב גם על הפירוש הזה כשהדברים נאמרו לו, אבל הוא לא חשב שזה הפירוש היחידי.

כי יוסף שמע את זה מיעקב לפני פטירתו

כלומר תהפוך לגוי גדול, ואתה (כלומר הגוי הגדול) תעלה ממצרים.

חוץ מזה שאדם צריך לעשות את ההשתדלות שלו ולהשביע את יוסף, גם אם ה' הבטיח

אבל מה שבאתי להוכיח מדבריהם זה שההסבר שלי (שיעקב הבין בהתחלה שהוא עצמו יעלה חזרה) לא מופקע ובלתי מתקבל בגלל החידוש שבו.

הפך לגוי גדול הוא מנוע מלצאת ממצרים כאדם חי.

ואם תאמר שב17 שנה הם כבר הפכו לאלפי איש (מה שלא סביר, וזה עדיין לא "גוי גדול"). אז אולי יעקב חשש שהכנענים כבר לא יסכימו לקבל אלפי איש בארץ כנען, בעוד שפרעה נתן להם מקום. מה גם שהיה להם מקום מרעה משובח, בעוד שבכנען ייתכן שאין מקום למקנה כל כך גדול שכבר גדל מאז שהם התיישבו

שבסופם הוא כבר יהיה גוי גדול (או לפחות עם בסיס איתן להפוך לכזה אחרי לא הרבה זמן) שיכול לחזור.

כשהוא הגיע לגיל 147 והרגיש שהוא עומד למות, הוא הבין למפרע אחרת את דברי ה' אליו.

היא שמבחינת יוסף, יעקב היה שותף במכירה, הוא זה ששלח אותו לאחים.

לבבי השאלה השניה, הפשט הוא שהוא רצה לראות אם האחים חזרו בתשובה

פרק זמנים - פניני הלכה

@סיעתא דשמייא1, אני חושב שזה לא עניין של מגזר, למרות שהחבדניקים אולי התחילו עם זה

יש שמקשרים את אופי ההדלקה למשפחה ולביתיות. עם המדרש על הגזירה של היוונים שגרמה לעקירת דלתות הבית וכו

כשהייתי קטן שמעתי גם דבר תורה חמוד, שהדרך שלנו להאיר את המרחב בקודש היא לא ביציאה לכיכר העיר, אלא שאני מאיר אור קטן אצלי ואז גם ההוא ממול מאיר אצלו וכן הלאה

(כלומר, אלו טיעונים רעיוניים שיכולים להעניק משמעות לגישה ההלכתית שלא אוהבת הדלקה בברכה שלא בבית או בבית הכנסת)

לפרוק בארמית זה לפדות. לפדות זה לגאול.

גאולה בתנך זה גם הצלה מצרה, וגם הוצאת דבר משעבודו (גאולה משעבוד מלכויות, גאולת שדה, גאולת עבד). גאולה קלאסית בדברי חז"ל זה יציאה משעבוד מלכויות. עם זאת ברכת גאולה ב18 עוסקת בגאולה מצרה, ויציאה משעבוד מלכויות זה בתקע בשופר גדול לחרותינו. כך שלא ברור מתי פורקן משמש כהצלה מצרה ומתי כיציאה משעבוד מלכויות.

אם באמת פורקן כהיום הזה בעל הניסים זה גאולה מצרה. אז השאלה האם איפשהו בעל הניסים של חנוכה מוזכרת עצמאות פוליטית או רמז שחזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה עד החורבן? (בדברי חז"ל זה מפורש, שהרי חזל אומרים שהלל אומרים רק עם הנס קרה כשלא היינו משועבדים לאומות, שנאמר הללויה הללו עבדי ה', ולכן בפורים לא אומרים הלל ש"אכתי עבדי אחשוורוש אנן".

ובפסיקתא רבתי דחנוכה (פרשה ב'): משאין אומרין הלל אלא על מפלתה של מלכות... הללו עבדי ה' ולא עבדי אנטיוכוס" ).

השאלה אם "מסרת גיבורים ביש חלשים וכו' זה אזכור ליציאה משעבוד מלכויות. שהרי אם מלכות יוון נמסרה ביד ישראל, משמע יצאנו משעבודה, אחרת לא שייך לומר "מסרת משעבד ביד משועבד".

כמובן זה לא הסיבה העיקרית לחנוכה, אלא הסיבה העיקרית היא שניצלה התורה מכליון, כדברי על הניסים "כשעמדה מלכות יוון על עמך ישראל להשמידם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך ואתה ברחמיך הרבים עמדת להם בעת צרתם" כמו נוסח פורים "כשעמד המן הרשע ביקש להשמיד את כל היהודים ואתה ברחמיך הפרת את עצתו"

וְיִפרוֹק יָת זְבִינֵי דַאֲחוּהִי.

גאולה פה זה הוצאת השדה משעבוד זר (שלא של המשפחה).

אבל כמובן אתה צודק וגאולה עצמה יכולה להיות הצלה מצרה גם, כמו "קרבה אל נפשי גאלה" בתהילים ודגמאות רבות, וברכת גאולה ב18).

אבל למשל "אשר גאלנו וגאל את אבותינו ממצרים...ברוך גאל ישראל" בברכת גאולה בפסח, זה יציאה מעבדות לחירות (משעבוד מלכויות לעצמאות)

על הניסים של חנוכה "ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה".

אגב "בזמן הזה" הכוונה - בתאריך הזה, כלומר על הניסים שעשית לנו בימים(בשנים) ההם לפני אלפיים מאתיים שנה, בזמן הזה בתאריך הזה של כה בכסלו. "שעשית *לאבותינו* בימים ההם בזמן הזה" - אבותינו לא חיים בהווה.

"בימים ההם (ו)בזמן הזה" במובן של בעבר ובהווה, זה דרשה על המשפט. וזה אחד המקרים שמרוב פרסום הדרשה, נשכח הפשט הפשוט של המשפט...

כמובן הדרש גנוז בפשט, כי הרי הימים ההם (השנים ההם) כבר לא יחזרו, אבל "הזמן הזה" כלומר התאריך הזה, חוזר כל שנה ושנה, ומביא את התנוצצות העבר כל שנה מחדש בהווה באותו תאריך, ובמילא זה גם רלוונטי להווה. אבל צריך להבדיל בין פשט מובן של ברכה לבין דרש.

למרות שבדקתי עכשיו וזה לא לגמרי כך, הנה נגיד דברי הרב מרדכי אליהו:

"מאי מברך? שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה".
ומדקדקים בלשון הברכה שאין לומר "ובזמן הזה" בו"ו עיין כה"ח
תרע"ו ס"ק ה' ומש"ב ס"ק א' אולם עיין בשלמי חגיגה הלכות
חנוכה שהביא משם הלבוש שיש לאמר "ובזמן" והפירוש עשה
לאבותינו אז ובזמן הזה עושה עמנו נסים ונפלאות גלויים ונסתרים.
אבל כאמור אומרים בזמן והכוונה נסים לאבותינו בתקופה הזאת".

ועוד ממקור אחר:

בימים ההם בזמן הזה, ולא ובזמן הזה בתוספת וא"ו. דהנה הט"ז סק"ג הביא מה שכתב הלבוש שי"ל ובזמן הזה כדי לכלול כל הניסים שעשה לאבותינו ולפרוט אותו הנס דעכשיו מעין המאורע, שבכל יום עושה לנו ניסים גלוים ונסתרים כמו שעשה לאבותינו ג"כ גלוים ונסתרים ע"כ. וכתב ע"ז הט"ז ולא נראה לי כן, דא"כ קשה ל"ל לומר בימים ההם, ודאי היה בימים ההם, ובשלמא להנוסחא בלא אות וא"ו הוכרח לומר כן, דאל"כ הוה המשמעות שבזמן הזה שאנו קיימים בו נעשה נס לאבותינו, ע"כ צ"ל בימים ההם בזמן הזה, כאלו אומר בימים ההם בכ"ה לחודש. וכו' ע"ש. (ואכן כך הוא הנוסח והפירושגם בברכת שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה.)"

שהפיקניק הציל את העולם?

ממש לא נראה לי שזה היה עניין הפיקניק בדווקא

היה עניין אלוקי שיעקב ירד למצרים.

הם נענשו על זה שמכרו את יוסף

והיה את 10 הרוגי מלכות כעונש שעם ישראל קיבל

על מכירת יוסף.

לא שההשגחה סידרה שיאכלו לחם כדי שימכרוהו לישמעאלים כדי שיוסף יכלכל את האחים ואת כל העולם ברעב?

ייתכן גם בעומק שהאחים זרקו את יוסף כפשע אידאליסטי, כי חשבו שהתנשאותו תזיק למשפחה ולעם ישראל המתפתח "ביקשו עליו נכלי דתות להמיתו". ואז בעצם בתוך העבירה יש נקודת אמת. אולי האכילת לחם זה כמו שהרמבם אומר שכשרשע גדול מת אז משפחתו צריכה ללבוש לבן ולעשות חגיגה, והאחים סברו בחטאם שיוסף רשע ומזיק לאומה

'בא וראה חבתן של ישראל, שעבירותיהן מביאין לידי מעלות גדולות. אם עבירותיהן כך, זכיותיהן על אחת כמה וכמה... ישיבה אחת שישבו השבטים בעצה אחת למכור את יוסף, כלכלה את העולם שבע שנים בשני רעבון. אם עבירותיהן כלכלה והעמיד את העולם, זכיותיהן על אחת כמה וכמה'

יוסף..

לענ"ד כוונת המדרש היא שהתכנית של ה' לעמ"י ותפקידו הם הבסיס לקיום עולם, ולכן בין כך ובין כך הם מביאים לקיום העולם.

אסור להקשיב להם

וכשהגיע למצרים היה חייב לשים לב אם היא יפה גם במנותק מהנפש ואם המצרים יראו אותה כיפה או לא.

הרי מעולם לא מצאנו שום חומרא שאדם לא יהנה מיופי אשתו, ואפילו התנא אבא חילקיה המלומד במופתים, אשתו היתה יוצאת מקושטת לקראתו שלא יתן עיניו באשה אחרת

נכון שיש גם לא מעט אמירות אחרות בש"ס ובמדרשים ובד"כ לא זאת ההדרכה. יש מקום לעיין האם זו הדרכה של גלות והילקוט שהובא הוא הדרכה של ארץ ישראל.

על משה אז היה מובן. שהרי נבואתו היתה ללא כוח מדמה ובלי קשר לחושים והיה צריך לפרוש מאשתו, וכל עולמו היה רוחני עם מיעוט בגשמיות (שזה עצמו גם ייתרון, אבל גם חסרון לעומת זיהרא עלאא דאדם הראשון ששם הכוח המדמה לא מעכב שום רוחניות, כפי שמתאר הרב קוק ב8 קבצים).

אבל מוזר שמתארים את זה דווקא על האבות, שכל עולמם היה קדושה בגשמיות.

אבל אולי זה קשור לזה שאברהם עדיין היה אברם ערל, ולא אברהם מהול (ויש קשר בין מילה לבין קדושת הבשר וקדושת הארץ), ועדיין לא נכרתו איתו כל הבריתות על הארץ, אז עדיין הגשמיות אצלו היתה חסרון. ייתכן שכשנאמר ששרה חזרה בזקנתה ליופי נעוריה, זה בחינת יופי חדש שלא סותר את הקדושה, לעומת היופי של שרי

המקורית 'ומתעובת' לא 'ומתועבת'. היא עושה את זה לעצמה כשהיא מתעברת. זה פסיכולוגי. ההנאה של האבות זה לא מעצם הנוי אלא ההנאה מהתחושה שזה יוצר בבית כשאשה מרגישה יפה, לכן גם המדרש מביא שכאשר היא מתעברת יש עצב.

(אני לא מאה אחוז בתירוץ הזה, אבל יש גם את התירוץ הראשון שכתבתי לעיל שזה פשוט מחלוקת)

במדרש.

דעה 2 במחילה נשמעת כאילו נכתבה על ידי מירב מיכאלי, כאילו האשה ממשת את עצמה ללא ילדים וברגע שיש לה ילדים משועבדת. דעה 3 מייצגת את דעת למך שלקח לו אשה לפריה ורביה ואשה לנוי (הפרדה בין הרומנטיקה הזוגית לבין הולדת ילדים, כמקובל בתרבות המערבית כיום).

עד כאן הקושיה.

התירוץ: לדעתי 3 התשובות אומרות שהאמהות היו עקרות כדי שישקיעו את מלוא האיכות ביצירת הילד שיוולד להן, כי אצל העקרות האמהות זה לא כמות ריבוי הילדים אלא האיכות, וכל חייהן הוקדשו בשביל התוצר הסופי שהוא הילד שיוולד: שרה ילדה רק את יצחק, רבקה התוצר הטוב שלה רק יעקב, רחל זה יוסף (ובנימין). לאה שלא היתה עקרה יש לה 6ילדים , לא אחד.

דעה 2 אומרת שמכיוון שכל אשה שיולדת צריכה להקריב מעצמה משהו (למרות שזה המימוש הכי גדול שלה) ומשועבדת לבנה, אז כדי שיצחק יצא הכי איכותי שיש , שרה כדי להכין אותו היתה צריכה 90 שנה לממש עצמה בחירות ללא ילד כדי שבנה בסוף יצא הכי איכותי שיש, כמו רופא שמוטב שידחה את רפואתו 7 שנים של לימוד כדי שיצא רופא מעולה, או כמו טייס שהצבא מוכן להשקיע כמה שנים רק בהכשרתו כדי שיצא בסוף טייס מעולה.

כנל תירוץ 3 - למרות שמימטש הזוגיות הכי גדול שיש זה הולדת ילד משותף, זה בא על חשבון משהו. אז מוטב היה שהאבות והאמהות יהיו שנים רבות ללא ילדים כדי שיתמקדו בזוגיות רק זה בזו ללא ילד ש"יפריע", וכל זה הכנה והכשרה לנשמה הענקית שהם יולידו בסוף, ואז מתברר שכל שנות הזוגיות היו הכנה להולדת הילד

פיזית בהתחלה לא יכלו להוליד ילדים בגמרא ביבמות סד אעתיק חלק עיקרי מהסוגיא: "אמר רבי אמי אברהם ושרה טומטמין היו שנאמר (ישעיהו נא, א) הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם וכתיב (ישעיהו נא, ב) הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שרה אמנו אילונית היתה שנאמר (בראשית יא, ל) ותהי שרי עקרה אין לה ולד אפי' בית ולד אין לה"

אני מבין את הסוגיה כפשוטו. ברגע שיש לך מניעות פיזיולוגיות כאלו, אז אתה פחות עסוק בתאווה הגשמית.

אני כן יכול לקבל את המדרש של @הודעה1 כפשוטו, אבל לפי דעתי זו דעה פחות מרכזית בחז"ל וגם בפשט הפסוקים עצמם. לכן הצעתי הסברים אחרים.

תרצתי את המדרש שהובא, לא את המדרש השני על זה שאברהם לא הביט בשרה

בפירוש המשנה אבות ה,יט הוא כתב שאברהם מעולם לא הסתכל עליה "הסתכלות שלמה" עד אז. כלומר הוא לא התבונן בגופה עד אז, אלא רק על פניה.

ישר כח למי שניסה לתרץ

כי מצאנו חילוקים במדרש בין לפני מילתו לאחריה. למשל שלפני מילתו הוא היה קורס ונופל כשקיבל נבואה כי הטומאה של הערלה לא אפשרה לו לעמוד מול ה' בנבואה (רשי על ויפל אברהם על פניו וידבר איתו אלוקים לאמר)

מתנסחת בצורה שאפשר להבין אותה ביותר ממשמעות אחת (פה זה ההוספה של המילה "נא". מצד אחד פשוטו של מקרא זה לא כמו הדרשה בגמ' (כפי שאומר רש"י), מצד שני לפי פשוטו של מקרא היינו מבינים אותו דבר גם בלי המילה "נא").

היא רוצה לומר לנו- אתה צריך לקרוא בכמה אופנים, וללמוד את המסר מכ"א מהם. מה קרה בפועל תשאל אח"כ, אחרי שהפנמת את כל המסרים.

ואז בפשטות יוצא- החיבור של אברהם לשרה היה פנימי ועמוק מאוד. לא רק מעל המגע, אלא גם מעל הראיה/מראה. אחרי שיודעים את זה, מבינים שזה שאברהם כן הכיר את יופייה של שרה, ואף נהנה ממנו, לא פגע בכהוא זה בחיבורו הפנימי אליה (ומן הסתם אף העצים אותו).