פורום בית המדרש (עמוד 123)

שאתה מבלבל בין איסורא בלע להיתרא בלע, בנידון דידן אני כמעט בטוח שלכו"ע מספיקה הגעלה.

שוטפת ומרתיחה אותה בסיר (=הגעלה) 

(הגיבו פה אחריך שחכתי לכתוב שקבלתי תשובה, לא ערערתי על תשובתך)

וזה בסדר גמור לערער על התשובה שלי.

בכל מקרה כדאי לשאול רב ולא לסמוך על תשובות בפורום.

כלי שנטרף מכשירים וכלים לפסח מכשירים (וכשמכשירים במילא אז אפשר גם להעביר מבשר לחלב)

מה שכתבתי כתוב במשנה ברורה בתור "והעולם נוהגין"

http://www.kosharot.co.il/simulator/Saqqittaujaq1.HTM

גם אין צורך ברצף כי לא מבינים כלום.

הוא כותב בהקדמה שחיבר את הספר בדיוק לשם לימוד הנערים בשבת 

וכל מצוה ענין בפני עצמו.

וכל מצוה משולבת גם דינים גם שרשי המצוה.

כרך שהכל בו.

לא שבגלל שאמרו 'בשלום'/'לשלום' קרה מה שקרה אלא שזה היה סימן לבאות (כמו שהגמרא אומרת בכמה מקומות "מנין שהשם גורם" או "סימנא מלתא היא" וכדו').

לכן אמרו שתפתח בסימן טוב ולא בסימן רע (וכמובן גם המשמעות משנה, 'בשלום' משמעו שההליכה בשלום ו'לשלום' משמעו שההמשך יהיה בשלום. לכן גם לגבי המוות נאמר במקרא 'בשלום').

אבל אין מה להיבהל - לחתימה אין משמעות הלכתית בהקשר הזה של חיוב לגרש, רק להצהרה מול בית דין ככה שאני לא מאמי שרב ייחס לזה חשיבות.

(לא יודע מה הייתה המטרה של הבעל - אולי לבטח את עצמו מלשלם כתובה, אם כן אולי בית דין כן יתחשב בזה במקרה של גירושין ויפטור אותו מכתובה אבל מאד קשה לי להאמין).

שהוא מציין אליהם בהערות

יציאה לטיול בבוקר לפני התפילה.

ציצית בטיול ביום חם

תפילה בלבוש טיולים לא מכובד

יציאה לטיול כשלא תהיה אפשרות לתפילה במניין

נטילת ידיים בטיול, האם אפשר ליטול כמה יחד

האם אפשר ליטול ידיים מבבקבוק ומכוס חד פעמית

ברכה על מים ששותים בטיול, האם כל פעם, או שמברכים מראש על הכל

שבת בשטח שאלות של מלאכת הוצאה, עירוב וכדומה

שימוש במים כשהם נשפכים ומשקים את האדמה

טיול בסוכות ואכילה מחוץ לסוכה

פירות ועלים שקוטפים ואוכלים בטיול - שאלות של חרקים

טיול למקומות שעלולה להיות בהם בעיות צניעות

קטיפת פירות בטיול - שאלות של גזל (יש דברים שברור שאסור, אבל יש גם דברים גבוליים)

מעבר דרך שדות פרטיים, חרושים ולא חרושים

אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס.

זאת הנהגהש ל בני האדם וזו של אלוקים.

מובא בספר של הגרי"ד "איש ההלכה":

שח לי ר׳ שמחה זליג, תלמידו וחברו של ר׳ חיים, שפעם נכנס עם ר׳ חיים לבית פלוני אלמוני בעיר ווילנה. כשהמתינו לבעל הבית שיבוא, דפדף ר׳ חיים בספרי חב״ד, שהיו מונחים על השולחן, ומתוך כובד ראש פנה אל ר׳ שמחה זליג ואמר: ״שניהם שוגים בהשקפותיהם: העולם נברא לא למען טובו ולא למען חסדו אלא למען רצונו".

בריסקאים למהדרין (יש עליהם ערכים בויקיפדיה אם אתה רוצה להרחיב).

חשבתי שהתייחסת לכותרת.

לא כתוב שם מי בעלי שתי הדעות, רק שהן הופיעו בספר חבד"י (אני מכיר את ההשקפה הזאת של "טבע הטוב להיטיב" מהרמח"ל ושהחסידות מאד פיתחה את זה).

עזר לי ממש.

בוודאי תהיה אחת מהשתיים: הסחת דעת מהתפילה (מעקב אפילו בדיעבד) או חמור יותר - סכנת נפשות.

פרק תנועה הכוונה לאי תנועה?

בפרט כאן שנפסק להלכה שלא כפי המשנה הזאת, אלא שעדיף להתפלל בישיבה על החמור מאשר לעצור!

אבל יש הבדל גדול בין חמור לבין אוטו, כמובן.

של ההיתר להתפלל ברכיבה שהוא עוד מהמשנה ולא רק מהגמרא [ולגבי מה שנפסק להלכה - ראה מה הטעם של הפסק (שיש בזה יותר יישוב הדעת) ותבין שכאן המציאות הפוכה בדיוק, לכן כתבתי שזה ההבדל בין רכב לחמור].

כי צריך את התשומת לב שלך בשונה מחמור שהולך מעצמו גם בלי שתעשה כלום

ורכב לידי גולש לנתיבים מימינו ומשמאלו

כצפוי כולם צופרים, מסמנים אחד לשני איזה פסיכי עם האצבע ברקה וכו' 

אחד מסמן לשני תנועה של טלפון יעני הבחור מדבר ולא מתקשר עם הסביבה 

עובר את הרמזור איתו ומה מסתבר הבחור מתפלל עם סידור ועם חלונות סגורים כמובן 

שזה כמובן מזכיר את הבדיחה על ההוא שמתקשר לאשתו את לא מאמינה כולם נוסעים נגד התנועה 

היא עונה לו "כן, בדיוק שמעתי ברדיו שיש פסיכי שנוסע נגד התנועה בכביש החוף" 

שתי ידיים על ההגה שתי עיניים על הכביש שתי אונות מרוכזות במה יכול לצוץ לך

נהג אוטובוס אמר לי היום זה לא מה שהיה היום כולם בתוך הטלפון לא מרוכזים בכביש אני צריך להזהר כפול מפעם

הלך למקום אבן השתיה.

המידות של אז היו אחרות

מצד שנות וגודל האדם

ובהתאם לכך גמיאת המרחקים

כאן - שאלה 

איך נאמר? - לא ברור למה.

וחמירתא סכנתא מאיסורא.

וזה גם על לאכול אותם ביחד קרים מאותה צלחת

הלשון בשו"ע היא "צריך ליזהר שלא לאכול בשר ודג ביחד מפני שקשה לצרעת".

ואם יש לשון כזאת שאומרת סכנה אז או שהכוונה סכנה של צרעת (ולא מוות) או שקשה עליה מהגמרא הנ"ל. ושוב - בכל אופן אין באמת סכנה באכילת בשר ודג אפילו שנצלו יחד לא לצרעת ולא לשום דבר אחר.

בס"ד

בטלית בזמן התפילה.

אכן. זה בניגוד לדעת השו"ע, עפ"י האר"י.

רק מה? בארצות שחיו בהם יוצאי ספרד היה סכנה להראות עם ציציות בחוץ מפני הגוים ולכן נהגו להחביא את הציציות מפני הסכנה והמשיכו עם זה...אבל צריך להחזיר עטרה ליושנה ולקיים דין תורה, כי בלי לראות את הציציות מה הקטע?

לפי רוב כשאנשים שוללים משהו שנאמר הם מנמקים את עצמם....

בס"ד

המצב בכל ארצות האסלם היה כזה שלא אפשר אילו בכל אשכנז היה שפיר ואפשר? אפילו אם לא היית סתם זורק את הטענה הזו אלא מביא ראיות היה קשה לי להאמין שהיתה מציאות מוחלטת כזו שגרמה לזה להישכח לגמרי פה ולהישאר פה.

ולרוב אנשים נוהגים לברר קצת ולא לזרוק סיפורי סבתא לא הגיוניים לפני שהם תוקפים ככה מנהגי ישראל קדושים.

אבל אענה בכל זאת כי ככה זה, אני לא באתי לחנך אותך, חס ושלום.

יכול להיות באמת שלא היה אפשר, וגם בארצות אשכנז אני מניח שאי אפשר, ויש עוד חתיכה לפאזל (או כמה חתיכות), אבל רק הצגתי דבר מסויים שיש לשים עין עליו, ויכול להיות ואולי שמעתי שבזוהר מופיע משהו, אבל שוב, לא פסוקים כמו הזוהר, וקשה לראות את הציצית ואת התכלת ולהיזכר בכסא הכבוד כשהם תחובים בתוך המכנסיים....

בס"ד

אם כבר אתה מדבר על בוטות, לתקוף מנהג ולומר עליו "זה חמור מאוד" ו"צריך לקיים דין תורה" בלי לברר אותו לעומקו רק כדי "להציג דבר מסויים שיש לשים עליו עין" זה הדבר הבלתי ראוי.

ותעשה לי טובה, אני עם ציצית בחוץ, אתה לא תעבוד עליי שכשהציצית בחוץ רואים אותה כל הזמן, רוב הזמן אתה בכלל לא שם לב אליה, ובשביל הזמנים שכן- אז גם לספרדים יש טלית בזמן התפילה והם גם פוגשים את הציצית שעליהם מדי בוקר ומדי ערב.

אבל תודה שלהגיד "חרטה" ו"סיפורי סבתא" זה לא ענייני בכלל, אבל האמירה של זה מאוד חמור וצריך לקיים דין תורה ואין מה לעשות, זה מה שכתוב בתורה והנמנהג הזה לא מופיע בחז"ל) אולי קשה ולא הייתי צריך לכתוב ככה, אבל זה ענייני.

והטלית זה כמו להגיד שהאדם יכול להיות יהודי בבית הכנסת ושאר היום התנהג כמו גוי ומספיק בבית הכנסת שלוש פעמים ביום...

אני כן רואה את הציצית כל הזמן...

כנסת?

רוצה לדעת למה? כי אנשים לא רגילים לזה ולכן זה עלול לעורר שנאה וקטטה ושאר מרעין בישין, לכן רק בבית ובסוכה ובישיבה ובקהילה של הישיבה שלי אני מניח כל היום כפי הגדר ההלכתי האמיתי.

אבל זה לא פייר, אתה התכוונת למשהו יותר רחב ולאו דווקא לזה ספציפי, או אולי כן...כי בעצם, אני מתכוון שמה שצריך לפי התורה תמיד זה מה שצריך תמיד בלי כל מיני חשבונות של פחד מהגוים, ובאמת אין עוד משהו שעולה לי לבד מציצית ותפילין, אבל ודאי שיש מה לשפר כמובן.

ודי לחכימא

איפה אתה לומד?

ובציצית לא

אתה לא מהרהר אף פעם ביום? אף פעם אין לך מקרה לילה? אף פעם אתה לא מחלל שבת בטעות? אתה מתכוון בברכת אבות ובכל מה שחובה להתכוון פיקס? אתה עושה כיבוד אב ואם בשיא השלמות ללא נפילות? אתה באמת אוהב את רעך כמוך תמיד? אתה אף פעם לא עובר על אבק גזל? אתה ענו מכל אדם? (אם התשובה היא כן אין לך יוהרא גדול מזה...)

אז כמו כן, צריך לשמור על גוף נקי, אבל אם בטעות יצא הפחה פעם פה ופעם שם וזה לא משהו ככה קבוע אז זה כמו כל מצווה שמשתדלים, וברור שאם יש למישהו בעיה והוא כל הזמן לא נקי בגופו ולא יכול לשמור על עצמו אז צריך, כמו בכל מצווה, לשגשת לרב שלו ולשאול מה יעשה ואולי הוא רק יניח בתפילה, אבל אם קורה ופעם ביום או ביומיים או בשלושה או בארעה בטעות יצא לי חצי הפחה (ותאורתית מותר להפיח אם אין בזה ריח אך בגלל שזה אובייקטיבי אז בפועל אי פאשר לסמוך על זה, אבל לפי רוב אם כבר, וזה רחוק, אני מפיח עם תפילין, זה קטן כל כך שלכאורה לא עברתי שום איסור) אז לא נורא, עושים תשובה, כמו בחטא שעושים, שגגות לא אמורות למנוע מאיתנו לקיים מצוות (עיין תגובות של גדולי הרבנים על התוספות הזה שאומר שאין לעלות לארץ כי אנחנו לא בקיאים במצוות התלויות בארץ...אומרים שזה לא היה תוספות אלא תלמיד תועה שהכניס את זה).

ומה הבעיה? אז כשבאים לאכול סעודת קבע מורידים תפילין, וכן בלאו הכי אסור להרהר בכללי, וגם קלות ראש זה דבר נורא ואיום, כאילו מה באמת מונע? אני לא ארחיב יותר שלא לפגוע באנשים אבל פשוט זה לא קשה, ועל כן אין בזה יוהרא כי אני לא מרגיש שאני עושה משהו מיוחד או דבר כזה, אלא פשוט ככה כתוב בתורה וזהו, אז מניחים, וזה לא מצווה בלתי אפשרי לקיים

אני גם משתדל להניח כמה שיותר פשוט הוא שאל למה עם ציצית כן ותפילין לא אז עניתי לו

וגם אם כן, נראה אתכם שומרים על גוף נקי בלי להסיח את הדעת מהתפילין ובלי להכנס ליהורא

ואיזה יוהרא יש בזה (עיין בבתוגבה הקודמת שלי)? ובנוסף, היסח הדעת זה לא דבר קשה, זה לא להסתובב כל היום ולהגיד "תפילין, תפילין, תפילין...", צריך ללמוד את ההגדרות ואז רואים שזה לא כל כך קשה או מסובך

"נהגו שלא להניחם כל היום...מהראוי לישא אותם כל היום וכן נהגו רבותינו חכמי המשנה והגמרא ורבנן סבוראי והגאונים ולזה אומרים רבותינו שעתה לא נהגו בזה ויש שמשמע מדבריהם שמי שירצה עתה להניחם כל היום בבטחו שלא יפיח ולא יסיח דעת ומ"מ לא יניחם כל היום [עמג"א סק"ב] ולענ"ד לא נראה כן וכן שמענו שיש יחידי סגולה ומה גם בדורות שלפנינו שהיו נושאים כל היום ועכשיו נהגו ג"כ היחידים השרידים ללמוד מעט בהם אחר התפלה [ע"ש במג"א שהביא מתשו' רמ"ע מפאנו שתיקן להניחן שנית במנחה ואשרי חלקם]", ולכן לא משמע שהוא אוסר אלא אף אומר שיש בחינה שזה טוב להניח כל היום, כמו גיסו חתנו הנצי"ב זצ"ל

הבאתי אותו, כמי שסובר שמעיקר הדין אין חובה כל היום. (מקור למה שסמיילי כתב שלא לכל הדיעות צריך כל היום).

אבל לדעתי, מה שאתה כתבת קודם, הוא נגד השו"ע שכתב-

"מצותן להיות עליו כל היום אבל מפני שצריכים גוף נקי שלא יפיח בהם ושלא יסיח דעתו מהם ואין כל אדם יכול ליזהר בהם נהגו שלא להניחם כל היום ומכל מקום צריך כל אדם ליזהר בהם להיותם עליו בשעת קריאת שמע ותפלה":

אם היית כותב, שאתה אישית, ועוד אנשים רבים יכולים להיזהר ולכן מניחים, זה לא היה נגד השו"ע. אבל המשמעות של מה שאמרת, שצריך להניח, ואם נכשלים נכשלים.

[וזכור לי ששמעתי שיש מחלוקת ראשונים האם המצווה כל היום, לא ראיתי את הדיעות בפנים].

[נקודה חשובה נוספת בנושא, היא המחלוקת מהו היסח הדעת בתפילין. כי לפי הדיעות המחמירות אולי באמת יהיה איסור עבור רוב מוחלט של האנשים להניח כל היום].

קודם כל, אני הבנתי שהכוונה למי שאוסר להניח תפילין, הרי השולחן ערוך אומר שזה חובה רק נהגו שלא, וכן רבים אמרו שנהגו שלא, אבל לא פוסקים כשולחן עוך רק בגלל שהוא השולחן ערוך, רואים את הסוגיה בכללותה ופוסקים, ואני למדתי את הסוגיה שלמדנו אותה בישיבה בעיון, וגם היסח הדעת וזה, והעניין הוא מאוד פשוט, כשמסתכלים בראשונים (חוץ מהריטב"א וגם המאירי או הר"ן כמדומני) אז ודאי שיש בזה מצווה להניח כל היום, אז ספק דאורייתא לחומרא וזה חובה ולא רק מצווה, וכן בהיסח הדעת זה קשה מאוד לעשות כדעת אותם יחידים מכמה וכמה וקושיות חזקות שאין לי זמן לפורטם עכשיו, ולכן בהסתכלות פשוטה בסוגיה נראה שיש חובה להניח כל היום (אין מי שאוסר לבד משתי דעות יחדניות שלא להלכה) וגם מי שאומר שנהגו שלא ועדיף שלא אומרים בדיעבד כי לכתחילה ודאי שמצווה, ולכן כשמעיינים ומבינים מה זה היסח הדעת וזה אפשר להגיע למסקנה כי פשוט מאוד שאם נכשלים נכשלים עדיין זה לא מבטל את החובה, ואכן, קשה על השו"ע אם כן, לפי הבנתך את השולחן ערוך, אבל אני הבנתי אחרת, שהוא אומר שבגלל שרוב האנשים קשה להם לשמור על היסח הדעת וגוף נקי (וגם שים לב שהוא חי בזמן אחר לחלוטין כמו שאר הראשונים גם כן) אז נהגו שלא להניח, אבל אין הוא רשאי להפקיע את מצוות תפילין בגלל זה וגם הרמב"ם לא רשאי כי יש כללים, והוא לא מפקיע, ולכן כשמסתכלים ואומרים שזה הגיוני להניח תפילין לי רוב כי אפשר לשמור על היסח הדעת וגוף נקי (אתה מפיח כל צעד שלישי או משהו כזה??) אז למה שלא להניח והרי זה חובה דאורייתא! וספק דאורייתא לחומרא, ולא מבין איך אפשר בכלל להקל בזה (אבל אל תבין אותי לא נכון, אני לא מקטרג במי שלא מניח בגלל שנהגו לא להניח וכו', רק להגיד שאסור או נהגו שלא ולכן אסור זה מקומם וממש חורבן שלוקחים כלה וגונבים ממנה את תכשיטיה).

שבת שלום!

במס' שבת על הסיפור של אלישע בעל כנפיים כמדומה לי, וכן פרי מגדים שלדעתו זו מצווה מן המובחר.

אבל כל אחד בדעתו ושניהם דעת יחיד ולא להלכה ששאר הפוסקים או אומרים שחובה להניח כל היום או שלפחות יש מצווה ואין בזה איסור, אז ודאי שיש להכריע שודאי חובה להניח כל היום ולהשתדל בזה כמה שאפשר

"ודאי שיש להכריע שודאי חובה" לדבריך, רוב גדול של גדולי ישראל בדורות האחרונים, מדי יום, בטלו מצווה זו.

גם מבין אלה שכן השתדלו להניח תפילין כל היום, לפחות חלקם לא הורו לאחרים שחובה לנהוג כן. [אף לאנשים שוודאי היו נשמעים להם].

גם אם נניח שזו דעת יחיד בראשונים [איני יודע], זה עדיין לא פשוט לומר שאין לפסוק כמוה, אם זה מה שהיה מקובל למעשה על רוב גדול של האחרונים.

כתבת קודם "איך אתה פוצה פה נגד החפץ חיים", על מישהו שנקט כדעת אחרונים ספרדים נגד דעת הח"ח, האם אתה יכול לפצות פה נגד מספר עצום של גדולי ישראל, מזה דורות, שמדי יום ביומו נהגו אחרת?

אז לאט לאט, קודם כל זה באמת דעת יחיד כי אני למדתי את הסוגיה, ואין מי שאוחז ככה להלכה, כי כל אלה שמורים לא להניח זה מחמת המנהג לא להניח ומחמת חולשת הדורות ולא מצד איסור. קודם כל. שני כל, מתוך הסוגיה ודאי שיש להכריע לחייב, רק מה? יש מחלוקת גדולה איך לפסוק הלכה, האם ללכת אחר מנהג כל ישראל (כמו שמחזיק הרב קוק ומקובלים ספרדיים וכו') או לעיין בסוגיה ולפסוק כפי שמוכרע מהסוגיה, דהיינו מה יותר חזק- הלכה או מנהג? ואם תעיין, כמו השו"ע וערוך השולחן ועוד, גם אלה שאומרים שנהגו לא להניח ולכן אין להניח, מסכימים שזה חובה להניח כל היום מתוך הסוגיה, רק משיקולים אחרים (או מנהג או בגלל הקושי) מקילים ובצדק (לדעתי זה לא בצדק, אבל מי אני? לדעתם זה כן וחלילה לי להוציא לעז ולפתוח פי ככה לזלזל בתלמידי חכמים), לכן יש להבדיל בין לזלזל בדעה השנייה להגיד שהוא פסול לבין להגיד מה דעתי (או דעת רבותי יותר נכון) בצורה נוקבת, כי זה האמת כפי שאנחנו מבינים אותה, ועל הצד השני נגיד שככה הם מבינים שזה האמת, וזה מחלוקת, ולא קרה כלום. 

ורוב גדולי הדורות שהזכרת ודאי שלא בטלו את המצווה הזאת כי לבטל אותה צריך לא להניח תפילין בכלל כל היום, וזה לא עשו, אז נכון שלא הניחו כל היום, וגם אלה שכן הניחו אך לא הורו להניח כל היום, כאמור שהיו להם שיקולים אחרים על אף שזה אולי מה שהיה צריך לעשות, ודרכם שלהם לא פסולה אף שאני אוחז כמו רבותי שלא מחזיק מזה אלא חושב אחרת, אבל אין צורך לפסול את הצד השני בשביל להגיד את האמת שלך.

ולגבי מה שאמרתי איך אפשר לפצוע פה כנגד החפץ חיים זה ודאי לא היה נכון כשאני מסתכל על זה עכשיו, והנה, טעיתי, אבל מה היה הסברא מאחורי זה (כי גם בטעויות יש סברות מאחוריהן כמו בחטא אדם הראשון ועד ימינו)? שכולם אומרים חד וחלק שזה לא חמור ואין אפשר להגיד את זה שזה חמור מזלזל בת"ח ואומר שהם חוטאים ולא יודע מה, לכן רציתי רק להביא שאף שאני אומר שזה חמור זה על סמך דעות אחרות, ואיני בא לפסול את מי שנוהג על פי הקבלה ומכניס את ציציותיו, רק שיש גם דעה הפוכה שזה מאוד חמור ויש לדעת את זה ולא לחשוב שאין שום בעיה להכניס את הציציות, זו בעיה חמורה מאוד כפי שכותב החפץ חיים, רק מי שנוהג על פי הקבלה לא סתם מכניס את הציציות אלא בגלל שהוא נוהג על פי הקבלה ולכן על אף החומרא הוא רואה את זה לנכון כן להכניס, רק לא אהבתי את הפשיטות שזה בסדר, אלא זה מחלוקת, ומי שנוהג כמו הקבלה לא צריך להרגיש לא בסדר, רק רציתי לעורר לזה שיבחין בכך שלא מקיים "וראיתם אותו", אבל גם הקבלה ידעה את זה ואם ככה היא הנהיגה אז מי שאני שאגיד שזה פסול, אבל עדיין, כמו שמי שיש לו היתר לצאת לחוץ לארץ לא אמור לצאת בשמחה ובשירים בתוף ובכינור אלא ולחשוב שזה בסדר ואין בעיה, יש בעיה, רק שהוא ודאי לא צריך להרגיש שהוא עושה משהו לא נכון כי יש לו היתר, אבל עדיין ידע כי זה מאוד חמור לצאת לחוץ לארץ, בלי קשר אם צריך או לא, כמו שמי שצריך לחלל שבת אז הוא מחוייב ואם יימנע הוא עובר על איסור, אבל את החילול שבת שהוא חייב לעשות הוא לא יעשה בשמחה ובשירים בתוף ובכינור אלא מתוך ידיעה שזה מה שצריך לעשות, אבל כמובן שכאן זה פחות אבל הרעיון לפחות בכללי.

שבוע טוב!

בין ההלכה למנהג.

זה לא שמה שהראשונים כתבו זו הלכה, ומה שעשו בפועל זה מנהג.

אם הרב עובדיה יוסף לא הניח תפילין כל היום, אז הוא סבר שמותר לו לא להניח תפילין כל היום, בין אם הוא כתב על זה תשובה, ובין אם לא.

יכול להיות שבין השיקולים שלו להכרעה הזו תפס המנהג מקום כזה או אחר. אבל גם כאשר פוסק, ראשון או אחרון, כותב פירוש יכול להיות שמסתבר לו יותר להסביר את הסוגיא באופן תואם למנהג, ולפעמים זה מפורש בדבריו. [וגם בגמרא, מצאנו התייחסויות מפורשות למנהג בהכרעת ההלכה].

נכון שיש יתרון למקרה שהפוסק גם נימק את דבריו, וברור לנו שהוא עסק בסוגיא הזו לעומק, אבל ברור שבין הפוסקים הרבים שנהגו כך, רבים עסקו לעומק בסוגיא הזו, גם אם לא כתבו על כך.

השאלה היא לא "הלכה או מנהג", אלא  עד כמה לשקול את המנהג בהכרעת ההלכה אל מול שיקולים אחרים [נניח, מספר הפוסקים שמצדדים בשיטה זו, או קשיים מסויימים בה].

ובשאלה הזו יש גישות שונות בין הפוסקים, באופן כללי ובכל מקרה לגופו. 

עד כמה המנהג מכריעה את ההלכה...

כי זה מה שהאר''י אומר

ומה הייתה הסכנה? ממה שזכור לי מלימודי ההסטוריה בנושא. [לא זכור לי הרבה], יהודי ארצות ערב חוייבו ללכת בלבוש שהבדיל אותם מהערבים, כך שגם בלעדי הציצית הם זוהו כיהודים. האם יש לך מקור שהיתה סכנה מיוחדת בלבישת ציצית דווקא?

מה אתם הולכים עם חוטים תלויים מהבגדים? ולא, אין לי, זה דבר שזכור לי ששמעתי, אבל סוף כל סוף זה רק רעיון שהועלה מהזכור לי שבא לבטא את הכאב מזה שיש יהודים שלא רואים להם את הציציות ובכך גם זה נותן כביכול מחסה לאלה שלא שמים ציציות כי לא יודעים מזה....

אבל, אין מה לעשות, חיפשתי ולא מצאתי מקור לדברי כלל, אבל כן מצאתי ב' תשובות מעניינות בעניין וראוי להסתכל: http://www.kipa.co.il/ask/show/107200-%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D, http://www.kipa.co.il/ask/show/237268-%D7%A6%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%97%D7%95%D7%A5-%D7%90%D7%95-%D7%91%D7%A4%D7%A0%D7%99%D7%9D

אחרי כל זה, אני עדיין בדעתי שזה חשוב מאוד שיהיו בחוץ, אבל זה דעתי, לא שאני פוסל אף אחד, כמו שאני לא פוסל את מי שנוסע לחו"ל אף שאני חושב שכל ההיתרים הם תירוצים, זה דעתי הענייה על פי התוכן הפנימי מהותי מאחורי זה שיש להבין לפני שמיד נכנסים בי שאני אומר שזה חמור מאוד, אבל ודאי גם אני אשם בתקיפות...

אמנם, אף שלגבי הספרדים ספציפי אין לי מקור, עדיין היו שפחדו מלהוציא את הציציות בכלל הגלויות (כמובא בחפץ חיים שאביא להלן), ועוד אם אני חריף, מי לנו כחפץ חיים שלא יוציא לעג על אחד מישראל, ואלו דבריו: "ואותן האנשים המשימין הציצית בהמכנסים שלהם לא די שמעלימין עיניהם ממאי דכתיב וראיתם אותו וזכרתם וגו' עוד מבזין הן את מצות הש"י ועתידין הן ליתן את הדין ע"ז ומה שאומרין שהולכים בין הנכרים לזה היה די שישימו הציצית בתוך הכנף ואלו היה להם איזה דורון ממלך ב"ו שחקוק עליו שם המלך כמה היו מתקשטין בו לפני האנשים תמיד וק"ו בציצית שמרמז על שם ממ"ה הקדוש ברוך הוא וכדלקמן בסימן כ"ד ס"ה כמה מתכבד האדם הנושא שמו עליו" (משנה ברורה ח':כ"ו), אני רק אומר...

לא תמיד פוסקים לפי מרן השו"ע

ואם החפץ חיים אומר שזה חמור איך אתה פוצע פה כנגדו?

וזה לא כ''כ פשוט לספרדים ללכת עם ציציות בחוץ

[לפחות באוצר המקוון, לא בדקתי האם יש בגרסאות אחרות].

בס"ד

ובעיקרון יש הפצות דרך נציגים בכל הארץ.

אם אצלך אין- אתה מוזמן להיות נציג.

'שכינה' ביהדות היא לא חלק מהאלוהות,ביהדות האלוהים הוא אחד ולא מתחלק, אלא גילוי של יחס שלו ית' למקום / אומה וכדו' שמתבטא בדרכים שונות כמו השראת נבואה (בעמ"י), ניסים (בבית המקדש) וכדו'. בשום אופן לא חלק ממנו ית' שכביכול 'מתחלק' ושורה במקום פיזי כלשהו (בתפיסה כזו יש גם פגיעה באחדות שזה תת סעיף של הגשמה וגם הגשמה ממש).

בנצרות 'רוח הקודש' היא חלק מ'השילוש הקדוש', הם מאמינים שהאלוהות מחולקת לשלוש (שהם אחד, מן פרדוקס שכזה) - האב = אלוהים, הבן = יש"ו, ורוח הקודש = שחיברה ביניהם ובעלה את ה'בתולה' הפרוצה.

לכן ההבדל בין ההגדרות מהותי, לא רק בגלל ההבדל בין הדתות.

ישנם כמה סוגים של הגשמה למשל:

הבוטה ביותר היא אמונה שיש לאלוהים גוף (לצורך העניין גם ענן או רוח פיזית היא גוף), ישנה גם הגשמה שמדמה את ה' לצורה רוחנית בעלת תכונות רגשיות משתנות.

שלילת האחדות גם היא סוג של הגשמה, כביכול ה' מחולק לכמה חלקים שיש גבול ביניהם (=מוגבלים).

לפחות בכנסיות העיקריות.

השכינה אצל היהודים היא לא ישות עצמאית , אלא איזו התגלות מוגבלת של האלוהות הכללית.

חלק מהנוצרים , גם מאמינים ככה , אבל הם מיעוט.

אבל זה לא פירוש  קצר מידי? וקראתי באינטרנט שזה לא פירוש מדויק, זה נכון?

כי הוא כתוב בצורה ממש רהוטה, נהניתי מאוד ללמוד את לשון הרב

בגלל זה שאלתי

באמת בשאר הספרים קשה מאוד להבין

שהירידה הייתה רק אשליה והיא בעצמה גם עליה.

הוא בודאי לא מדבר על ירידה ח"ו שאדם עושה במזיד, אחרת נגיד שאין תורה ואין כלום.

הכוונה היא לירידות שנכפו על האדם למרות המלחמה שלו ביצר וכדומה, ואז, בתנאי שהוא לא מתייאש, זה מעיד עליו כאלף עדים שאותה "ירידה" בעצם הייתה עליה שה' הסווה בפניו.

ואח"כ כשמגיעים לדרגה העליונה, שהיא העליה שאחרי הירידה, [לפעמים] ה' מראה לנו איך הירידה בכלל לא הייתה ירידה.
זה מבואר בהרבה ספרי חסידות וגם בליקוטי מוהר"ן, לא זוכר את המקור.

עריכה: שגיאת כתיב כלשהי והגהונת.

היא שכל עלייה שלנו נועדה לו לעצמה אלא לירידה שתבוא אחריה.

אני אסביר ע"י משל-

התפיסה שלנו היא שכולנו נמצאים מתחת למים ותפקידנו לעלות לכיוון האוויר. לכן, נשמע לנו הגיוני שלפעמים יש לנו

ירידות שמלמדות אותנו כיצד לעלות טוב יותר למעלה. אבל למעשה תפקידנו הוא לא לצאת החוצה סתם, אלא ללקט

את הפנינים שנמצאות בתחתית. וככל שאנחנו מצליחים לעלות יותר ככה הקב"ה זורק אותנו במקומות קשים יותר

לעליה- ששם הפנינים נדירות וגדולות ויפות יותר(כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו). והעלייה היא לא מטרה בפני עצמה

אלא היא הדרך להצליח לרדת עמוק יותר ולמצוא פנינים ומרגליות מיוחדות ויפות וגדולת יותר.

זו דרך מסוכנת, כי יש בה כביכול צד של "עבירה לשמה" שהיא עניין קשה מאוד שהפיל רבים לתהומות חשוכים.

אבל למעשה כל אחד תמיד עובר תהליך כזה- התהליך הוא - הארה חיצונית, חשיכה חיצונית, הארה פנימית.

הקב"ה מאיר לנו- כדי שנגלה את עצמנו(התעוררותא דלעילא), ואז מחשיך, על מנת שנבוא להארה

פנימית(התעוררותא דלתתא). הקב"ה לא מעוניין שנתנק מהעולם הגשמי כדי למצוא אותו אלא שנמצא

אותו מתוך העולם הגשמי, זמני ההארה החיצוניים(העלייה) נועדו לתת כוחות וכיוון לזמני ההחשכה(ירידה) המביאים

להארה הפנימית.

אין הכוונה שמותר לאדם לחטוא. אלא שתכלית הזמנים שאדם מרגיש "מוחין דגדלות" היא כדי שיתמודד נכון

וטוב עם הזמנים שהוא מרגיש ב"מוחין דקטנות".

מבואר שם שכל מדרגה חדשה שהאדם עולה אליה, מפגישה אותו קודם עם הקליפה של אותה מדרגה ורק המעבר בשלום דרך כל הקשיים שהקליפה מציבה, מאפשר השגת אותה מדרגה.

לפי זה חיוני שאדם יגיע לסוג של נפילה אחרי כל עליה כדי להמשיך ולעלות עוד ואז מתברר שמה שנתן לו את הכוחות להתמודד עם אותה נפילה זה העליה שקדמה לה. או במילים אחרות הירידה היא התכלית של העליה.

על קצה המזלג ויש עוד הרבה להבין בסוגיא... 

זה פשט מקבלת האר"י.

ללא הירידה הנשמה לא יכולה להתחבר לחלקים הנפולים שלה .

זו הסיבה היחידה לקיום של נשמה, העכולת שלה לרדת ולשקוע.

כמובן שאדם רוצה לשמוע שהמטרה שלו היא לעלות , אבל זה בדיוק ההפך. החומר היסודי של האדם הוא הגבוה ביותר, אין לו שום צורך שיעלה. רק היכולת לרדת היא נותנת טעם לאדם.

המטרה היא להעלות את מה שלמטה, מה נעשה שכדי לעשות את זה צריך לרדת?

אבל אפשר גם לשלוח מקל ולהעלות, וזאת דרכם של הצדיקים שלא טעמו טעם חטא מעולם.

זאת לא הברירה היחידה, ובתור ברסלבר שמכיר את המושג נשמות שהיו אצל אדם הראשון קודם החטא ופרשו וכו', אתה לא אמור להגיד שהירידה היא תכלית! וגם לא שהחלק הנמוך הוא הגבוה יותר, אם למדת קצת פנימיות, אתה יודע שלהכל יש בחינות והשורש והעלה הם לא אחד בתכלס.

יש כאלה שמשננים ולומדים וזוכרים וחושבים שהם לומדים 'פנימיות'. בתכל'ס, קליפות וניצוצות ושורש זו סינית עתיקה עבורה. מי שמנסה ללמוד חסידות בדרך של מושגים ומטרות ולימוד עיוני כמו בגמרא, ישיג קדחת ולא ישיג פנימיות.

חיים של רק עליה הם חיים משעממים וחסרי טעם. חיי נעימות בימינך נצח הם לא חיים של אושר חמים ונעים. אלה חיים של סבל וירידות, ורק מדי פעם, עולים לנשום אוויר.

חשבתי על זה, ואני מניח שהייתי יכול לחיות חיים מאושרים ונוחים למדי לו הייתי רוצה בכך באמת. אבל כנראה שאני לא באמת רוצה, ואני מעדיף לתת להכל להכות בי. כל משבריך וגליך עליי עברו. רק כך אני יכול להבין, רק כך אני יכול לחיות. וממילא, אני שמח, כי אני בחרתי בכך.

הצדיקים בהחלט מפילים את עצמם בכוונה. זאת אומרת, זה לא בדיוק בכוונה, אבל הם מכסים את עצמם ויורדים למטה. הם צריכים לחוות, הם צריכים לבדוק, הם צריכים לבחון את עצמם ולנסות את עצמם. קל מאד לחשוב שהשגת משהו כשאתה עוסק בעבודה רוחנית. הדרך היחידה היא לבחון את הדברים במצבים אמיתיים, ואזי תדע מה פעלת באמת.

יש תיעוד וסיפורים על צדיקים שהיו מכניסים את עצמם לכל מיני ניסיונות, בפרט בתחום המיני. המפורסם שבהם הוא כנראה רבי נחמן מברסלב.

אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם נכשל בהם.

צדיק שהכניס את עצמו לנסיון ובטח לא בתחום המיני, רח"ל.

חז"ל אמרו, וזאת הלכה, שגם אם יש לך רחוב שתעבור בו וודאי שלא תכשל ב*ראיה*, ואפילו שהוא יותר קצר, רק שיש שם כובסות, ויש רחוב אחר גרוע יותר וארוך יותר, והלכת בקצר הלא צנוע גם בלי להכשל אתה נקרא רשע.

אין שום מקור בשום מקום לאף צדיק שהכניס את עצמו לנסיון בכוונה, חזור בך!

נ.ב,

אין לי מושג מאיפה הבאת את הדמיונות האלה, אני מקווה שלא מתוך לימוד תורה בחברותא עם היצר הרע בנסיון לכסות על עבירות, אבל אתה מוזמן לקרוא בנועם אלימלך על מה זה ה"עבירה לשמה" של שאול עם הריגת הגג שהוא היה אמור לעשות, כדי להבין בכלל מה המשמעות של עבירה לשמה, שהיא בכלל לא עבירה אלא מצווה שקשה מצד מידות הנפש העדינות לעשות.

שבתאי צבי 2 מישהו?

נ.ב,

לפי סגנון הכתיבה שלך נראה שאתה משתמש בשני כינויים לחזק את השטויות שאתה כותב.

אבל ייתכן וניחשתי לא נכון

בתור ראיה שלהביא את עצמך לנסיון ועוד הגמרא מצטטת שם את דוד המלך שנכשל....???????

חחחחחחחחחחחחחחחחחח אמא'לה, לא הבנתי על מה אתה מדבר מרוב שאין קשר. יא הזויייייייייי!!!!!!

אתה, כתבת את השטות הבאה " לא כתוב בשום מקום על אף צדיק שהכניס את עצמו לנסיון ובטח לא בתחום המיני, רח"ל."

זאת אומרת שהטענה שלך סותרת את מה שכתוב בגמרא.

אם אתה לא מסוגל להבין את ההבלים שאתה כותב בעצמך, ממילא לא יועילו עוד מקורות להוכיח את חוסר ההבנה שלך.

לנסיונות שעוברים צדיקים יש השפעות ישירות על הנפשות שכלולות בהם ותלויות בהם ועל העולם.

כידוע לפי תורה נ"ו בליקוטי מוהר"ן, לכל אחד יש בחינת מלכות, וכל הנשמות קשורות בצורה שיטתית. שורש כל הנשמות כמובן הוא הצדיק בחינת משה שבו כלולות כל הנשמות וכל הנקודות.

בבחינת המלכות שיש לכל אחד יש שתי בחינות - מלכות באתגלתיא ומלכות באתכסתיא. מה שרבי נחמן אומר לנו בתורה הזו, שהחלוקה קבועה מראש. לצדיק יסוד עולם קשורות כמה נשמות גדולות של צדיקים, ולנשמות האלה כמה נשמות פחות גדולות, ולנשמות בינוניות קשורות כמה נשמות וכן הלאה. אפשר לדמיין עץ שיטה מלבינה, זה בדיוק כך.

בקיצר, כל ישראל ערבים זה לזה. העניין הזה הוא חשוב מאד, כי ככל שהנשמה גדולה יותר יש לה יותר השפעה ויש יותר נשמות תחתיה.

כשהצדיקים או סתם נשמות גבוהות מפילים את עצמם לניסיונות ומבררים בירורים הם ממשיכים את הדברים האלה לנשמות שקשורות בהם. כשהם משברים תאווה כלשהי או מבררים דרך חדשה או עצות חדשות, המחשבות והעצות האלה נמשכות ומחלחלות למטה, לנשמות שמתחת.

לכן בנקל היום לשבור תאוות ניאוף, משום שהצדיקים בדורות שעברו עשו דרך כבושה והם כבר יגעו וטרחו ובררו ושברו את התאווה הזאת. הצדיקים הקדמונים שלטו במוחותיהם ולבבותיהם, הם טבעו טביעות ענק. אנחנו רק הולכים בעקבות העצומים האלה ומקווים להטביע את העקב הקטן שלנו.

כשנשמה גדולה עושה תשובה, נמשכים הרהורי תשובה בהעלם גם לנשמות שמתחת. זה דבר פשוט וידוע, שאפשר לראות אותו בחוש. ככל שהנשמה גבוהה יותר, כך היא תראה שהעולם נמשך על פי המחשבות שלה, והרגשות שלה, וכן הלאה. הרהורי תשובה, מחשבות, רעיונות, הכל מוליד דברים דומים במי שיש להם שייכות והתקשרות כלשהי לנפש הפועלת.

זה מנגנון רוחני, כך הדברים עובדים. כל הנשמות בכנסת ישראל קשורות אחת בשנייה, ולכל אחד יש ממשלה, זו מערכת אורגנית.

כמישהו מברר עצה חדשה, או דרך חדשה, או משבר תאווה, זה לא הולך לאיבוד. זה ממשיך הלאה, זה עושם רושם בעולם.

כשרבי נחמן אומר שתאוות ניאוף זה רוח שטות ושגעון גדול, הוא יודע על מה הוא מדבר, כי מה לעשות, הוא התקרב מספיק קרוב כדי לראות, וכידוע ראייה מקרוב זה בינה, ועליה נאמר הלב מבין. הלב מבין רק כשמתקרבים קרוב.

שמחנו לעזור.

=============================

וְכָל זֶה הוּא סוֹד נְפִילַת אַפַּיִם שֶׁאָז מַפִּילִין אֶת עַצְמָן בְּכַוָּנָה לַמְּקוֹמוֹת הַנַּ"ל כְּדֵי לְהַעֲלוֹת הַנִּיצוֹצוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת נַפְשׁוֹת הַחַיִּים וְהַמֵּתִים בִּבְחִינַת יְרִידָה תַּכְלִית הָעֲלִיָּה בִּבְחִינָה הַנַּ"ל וְעַל-כֵּן נוֹפְלִין אָז עַל פְּנֵיהֶם, זֶה בְּחִינַת הִסְתַּלְּקוּת וְהַעֲלָמַת וְכִסּוּי בְּחִינַת הַפָּנִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת ( קֹהֶלֶת ח) חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו, שֶׁהוּא עִקַּר הַחִיּוּת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב ( שָׁם ז), הַחָכְמָה תְּחַיֶּה וְכוּ', כִּי בְּכָל הַמַּאֲמָרוֹת יֵשׁ חָכְמָה בְּכָל מַאֲמָר וּמַאֲמָר שֶׁבָּהֶם נִבְרָא הָעוֹלָם, כִּי כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ וְעַל-יְדֵי זֶה עִקַּר הִתְגַּלּוּת הַכָּבוֹד שֶׁבִּשְׁבִיל זֶה נִתְהַוֶּה הַמַּאֲמָר, כְּמוֹ שֶׁמְּבֹאָר שָׁם בִּבְחִינַת כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ ( מִשְׁלֵי ג) וּכְמוֹ שֶׁמְּבֹאָר בְּמָקוֹם אַחֵר, שֶׁכָּבוֹד הוּא בְּחִינַת חָכְמָה, אֲבָל בְּהַמַּאֲמָר סָתוּם, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּ"ה, בְּחִינַת בְּרֵאשִׁית, שָׁם הַחָכְמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת הַפָּנִים בְּהֶעְלֵם וְהֶסְתֵּר גָּדוֹל, כִּי שָׁם הוּא בְּחִינַת תַּכְלִית הַיְדִיעָה אֲשֶׁר לֹא נֵדַע וְזֶהוּ בְּחִינַת סוֹד נְפִילַת אַפַּיִם, בְּחִינַת ( בַּמִּדְבָּר כ) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם, שֶׁהַצַּדִּיקִים מַפִּילִין עַצְמָן וּמְכַסִּין וּמַעֲלִימִין וּמְסַלְּקִין פְּנֵיהֶם שֶׁהוּא חָכְמָתָן וּמוֹרִידִין עַצְמָן לִבְחִינַת סִטְרָא דְּמוֹתָא, שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים הַנַּ"ל שֶׁשָּׁם אֵין רוֹאִין כְּבוֹדוֹ, שֶׁהוּא בְּחִינַת חָכְמָה, בְּחִינַת פָּנִים, אֲבָל הֵם גַּם שָׁם מְבַקְּשִׁין וּמְחַפְּשִׂין בִּבְחִינַת אַיֵּ"ה וְכוּ' כַּנַּ"ל וְעַל-יְדֵי זֶה עוֹלִין בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה וּמַעֲלִין הַנִּיצוֹצוֹת וְהַנְּפָשׁוֹת מֵעִמְקֵי עִמְקֵי הַקְּלִפּוֹת בִּבְחִינַת יְרִידָה עוֹלִים תַּכְלִית הָעֲלִיָּה, כִּי עוֹלָם לִבְחִינַת אַיֵּ"ה בְּרֵאשִׁית, שֶׁהוּא שֹׁרֶשׁ הַקְּדֻשָּׁה, שֹׁרֶשׁ כָּל הָעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, שֹׁרֶשׁ כָּל הַתּוֹרָה שֶׁכְּלוּלָה בַּעֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת וְכַנַּ"ל, שֶׁעַל -יְדֵי זֶה עִקַּר גְּמַר הַיִּחוּד שֶׁל כָּל הַתְּפִלָּה כַּנַּ"ל:

20161027193007.pdf

עד שלא תביא ראיה ל"צפצופים" של רבי נחמן, אני אמחה בתוקף על ביזוי ת"ח!

לא זכור לי מעודי שלמדתי רבי נחמן והייתה סתירה לאריז"ל.

נראה לי שהצצת ונפגעת, חביבי היקר.

אם אתה לא רוצה שאהיה מנומס, לא אהיה מנומס.

קדוש זה דבר מובדל ומופרש, והנה ה' מובדל ומופרש מן המציאות של העולם הזה, וכן ישראל מופרשים ומובדלים מן העריות, שכל העולם שטוף בעריות וישראל צריכים להפריש את עצמם ולייחד את עצמם מהעריות, ולכן זה דוגמא לקדושה

ורגע שלו קדוש, יש חול, קודש, טומאה.. אדם שלא רק נוקה מכל טומאה+חול מיותרים אלא אף קידש את החול, מדרגה עצומה מוזמן לעיין שם..

לא דווקא לדברים חיוביים כמו :"קדשו עליה מלחמה" (ירמיה ו,ד) שמדבר על הבבלים שמתכוננים למלחמה בירושלים. אבל ברוב המקרים מדבר על מובדל משאר העולם (הגשמי, החול או האסור) ומזומן לחיבור לרוחניות ולה'.

כשאומרים שה' הוא קדוש, הכוונה שהוא מובדל מהגשמיות.

ך כאן - שכינה - אתה קדוש ושמך (גילוי בארץ, שכינה, תורה) קדוש.

הרש"י לד'. הרש"י דיבר על ישראל.

ד' קדוש: נבדל. שמך קדוש: שכינתך, תורתך, הפנים שלך בעולם הזה, הגילוי שלך הם גם נבדלים.

אנחנו (בלי קשר ישיר) מצווים להיות פרושים מעריות (הכוונה לדברים אסורים עפ"י התורה) 

אותה מילה. לא אותו הקשר.

למה יש לי תחושה שכבר ידעת את זה?

מישהי שאלה אותי, אז שאלתי פה.

האמת שחשבתי שתיקנו אותה בזמן הרבה יותר מאוחר.

משהו שקשור לגירוש ספרד או לאינקוויזיציה.

בכל אופן , ייתכן שהברכה תוקנה נגד הנוצרים , אבל בוודאי לא נגד ראשוני הנוצרים שנחשבו בעיני הכל ליהודים לכל עניין

כי הנוצרים של המאה הראשונה היו שונים מהנוצרים של המאה החמישית.

אז הברכה , אם התחברה במאה הראשונה , לא נתחברה על הנוצרים

כמו המשנה בברכות "כל חותמי ברכות שהיו במקדש, היו אומרים מן העולם.

משקלקלו המינין, ואמרו, אין עולם אלא אחד, התקינו שיהו אומרים, מן העולם ועד העולם."

הנוצרים אף פעם לא טענו כזה דבר ולכן , לא ייתכן שבתקופת המשנה הברכה נתחברה על הנוצרים.

https://he.wikipedia.org/wiki/יהודים-נוצרים

פגם המשפט, ותיקון המשפט וזה.

זה סיפורים שקשורים איכשהו לפ"ש עם שאלה הלכתית והתשובה של הרב זילברשטיין

"ישא מדברותיך" של הרב שמעי'ה אריה שנרב

יש עשרות דברי תורה על כל פרשה..