בע"ה ובהשתדלותנו
חברים יקרים שלום לכולם!
אני לא יודעת אם זה קשור אבל מקווה שזה בסדר.
כבר הרבה זמן (ממש הרבה זמן) שאני מחפשת ספר בשם 'כתנות אור' המלקט מאמרים רבים בנושא הצניעות.
מדובר בספר שכבר לא מדפיסים, אבל אולי מישהו יודע איך אפשר להשיג אותו?
אם למישהו/י יש עותק ורוצה למכור אני אשמח.
אשמח ממש לתגובות בפרטי.
תודה לכולם וכל טוב
לשיעורים על עץ הדעת, העונש, ובעיקר מה היינו ולמה נהפכנו? אולי גם יש קשר למבול בשינוי מהות האדם?
זה מאוד מפריע לי ואני זקוק לתשובות. תודה!
תתיעץ איתו,שיכוון אותך.
קצת עצות מהמעט שיצא לי ללמוד:
- כשנפגשים עם מחלוקת, לנסות לברר את היסודות שלה.
למה אמורא א' סובר את את מה שהוא סובר, למה אמורא ב' סובר את מה שהוא סובר?
למה כל אחד לא סובר כמו השני?
- כשנפגשים עם 2 תירוצים (בגמרא,תוס',ראשונים,אחרונים..), לחשוב האם יש נ"מ ביניהם, [מה זה משנה אם התירוץ הוא כזה או אחר?!זה משנה במקרה ש..] ואם קיימת,מהי? איזה תירוץ עדיף לדעתך?
- לפני שניגשים לראשונים כדאי לדעת את הגפ"ת טוב.
- לשאול את כל השאלות שעולות מהפשט גמרא- מה בדיוק המקרה? מה הדין?מה הטעם?
- לדייק בכל מילה בעיקר בגמרא ובראשונים.
אבל שוב,בשביל זה יש לך רב!בדיוק בשביל זה.
זה בערך מה שעולה לי,מי שיש לו מה להוסיף,בכבוד..
ב"הצלחה!לאט לאט מתרגלים לשאול את השאלות הנכונות,ובע"ה שתזכה לכוון לסברות ראשונים
ואם ברא את העולם חסר כדי שנוכל אנחנו להשלימו ולזכות להתענג מאור אינסוף ללא בושה (נהמא דכיסופא) -
אז מצטערת. אני לא רוצה להיות חלק מהמשחק הזה.
אם הקב"ה כ"כ רחום וחנון, למה אני לא מצליחה לראות את זה? למה כ"כ רע לי?
אני יודעת שהרמב"ם אומר שרוב הרעות באות לאדם בגלל מה שהוא עושה,
במקרה שלי נראה לי שזה לא נכון.
הקב"ה הוא זה שגורם לרעות שלי,
וכמה שאני לא משתדלת להיות בשמחה, להתפלל, לנתב את הדברים הרעים לטוב, לצמוח מהרע וכו' וכו'
זה פשוט לא מצליח.
ולא מהיום או מאתמול או מלפני שנה, אלא כבר כמה וכמה שנים...
די! נמאס לי!
כמה אפשר להאמין ש"הכל לטובה"?
כמה אפשר לקבל ייסורים באהבה?
לעיתים ה' מנסה את האדם, כדי שיגדל מתוך המשבר.
לא הכל "תשלום" על מעשים רעים.
תלמדי איוב...
ה' הוא הגורם לרע ולטוב, הוא הגורם לכל העולם הזה באופן כללי.
הוא הגורם לכך שתבראי, (אע"פ ש'טוב לו לאדם שלא נברא משנברא')
וכי לא יכול היה לעשות שלא נתבייש להתענג גם ללא העוה"ז?
כנראה שיש עוד סיבות, שבגללן עלינו להיות כאן, וגם לסבול.. לפעמים.
כל הכבוד לך על המאמץ לשמוח על אף מה שקורה.. להתפלל.. לצמוח..
בהצלחה!!
(מצטערת אם לא על הכל עניתי, ואם את רוצה מוזמנת במסר... מפאת קוצר הזמן..)
וכמובן- כל מה שכתוב הוא לענ"ד בלבד.
גם אני למדתי שהקב"ה ברא את העולם כי הטוב רוצה להטיב..
-אז למה יש קשיים? למה שלא פשוט יעשה לנו טוב?
-כדי שלא נתבייש....
אף פעם לא הבנתי מה המשחק הזה.....
מי ברא לנו את האופציה להתבייש?
הוא!
אז מה העיניין??
נגיד בהמות...
לא נראלי ישש להם נסיונות.. ונפילות..התמודדויות ..וקשיים...
והם מבסוטות...אוכלות עשב.. שותות מים...
ולא נראלי שהם מתביישות בזה שהם לא עבדו בשביל זה...
[לא יודע אם הדוגמה טובה...אבל הכיוון ברור....]
כל אחד לפי הרמה שלו.
כשמנתהגים כראוי יורד רק טוב מלמעלה, אולי ברגע-יום-שבוע-שנה-שנתיים הראשונות זה לא נראה טוב אבל צרך להאמין ואז רואים את זה.
ועוד משהו מעודד ניסיון הוא מלשון נס, ע"י הניסיון מתרוממים למצב שלא יכלנו להגיע אילו לבד
בס"ד
אני לא מצליחה להבין את הסיפור של רחל לאה ויעקב. בבקשה תגידו לי אם הבנתי נכון את מה שהולך שם...
כאשר לבן מחליט להחליף את רחל בלאה עומדות לפני רחל 2 אפשריות:
#לתת ללאה את הסימנים (שהיא ויעקב סיכמו בניהם כדי שלבן לא יחליף בין רחל ולאה) וכך לפגוע באופן מעשי באדם (יעקב) שעבד בשבילה 7 שנים. לקוות שיעקב באמת יאמין לסימנים ולא ישים לב לכך שזו לאה כך למנוע מלאה בושה עד למחרת בבוקר שאז יעקב ידע בודאות שזו לא רחל ואז אולי יתגרש ממנה.
#לקוות (על בסיס הכרות של 7 שנים) שיעקב ימצא צורה נורמאלית למנוע את החתונה, בלי לפגוע בלאה (סביר להניח שכאשר הם סיכמו על הסימנים הם חשבו גם איך לעשות את זה עם טקט ולא לפגוע בלאה).
אחרי 7 שנים שרחל מכירה את יעקב היא לא מאמינה בו מספיק שידע למנוע את הנישואים עם לאה בצורה שלא תבייש אותה?
או שאפשר להגדיר את השאלה כך: למה רחל מעדיפה לפגוע ביעקב, ועוד לעשות פעולה אקטיבית בשביל זה (למסור את הסימנים ללאה..) ולא בוחרת באפשרות שתוכל ליצור פגיעה בלאה (ובכלל לא בטוח שלאה תפגע כ"כ כי היא הייתה מוכנה נפשית לכך שיעקב יבחין שזאת לא היא ויעצור את החתונה, וסביר להניח שהוא היה עושה זאת בדרך מכובדת)
עוד שאלה:
בסיפור של יעקב רחל ולאה מה המטרה ומה האמצעי?
#כי אם המטרה היא שלאה לא תיפגעה והאמצעי הוא שיעקב יצא מרומה מהחתונה. אז זה נשמע כאילו אנחנו מקדשים את המטרה, וכל הדרכים כשרות כדי ליישם את המטרה. (בגלל כל השבחים שרחל מקבלת על כך שהיא מסרה את הסימנים).
# אם המטרה היא להקים את עם ישראל, והאמצעי הוא שיעקב יתחתן עם רחל. אז אנחנו בכלל מזלזלים בדרך כי אחרת היינו מצפים למאמץ מצד רחל ושלא תיתן את הסימנים לאחותה.
ברובד האידאלי - רחל היא האישה הנבחרת, עקרת הבית ויוסף הוא הבכור וכל עם ישראל נקרא על שם יוסף..
אך ב"עולם הזה" יש דרכים מורכבות ויש גם רמאויות וכו ובמצב זה לאה היא חלק מהעניין
וזה לא כ"כ בדיעבד אלא לכתחילה מתוך המורכבות - יש צורך שעם ישראל יופיע כך
נקדש את שמך..בס"ד
תודה... נראה לי שענית לי על השאלות אבל עדין נורא קשה לי לקבל את זה שיעקב היה צריך להיתחתן עם לאה בדרך שרימו אותו. למה הוא לא יכל היתחתן קודם עם רחל ובגלל שרחל תיהיה עקרה (כמו שבאמת קרה) או אחרי שיולדו להם ילדים הוא יתחתן גם עם לאה או מרצונו או בגלל שה' יצווה אותו?
שההשגחה מתגלת דרך סיבוך. מלכותו בכל משלה, וגם מי שחושב לרעה, הוא עצמו מקדם את הטובה, כמו בנס פורים..
בס"ד
ע"פ רש"י:
שני צאצאים ליצחק אבינו - יעקב ועשיו. שתי בנות ללבן הרשע - לאה ורחל. לכן התוצאה ההגיונית היא שהבת המבוגרת יותר תנשא לבן המבוגר יותר, והבת הצעירה יותר - לבן הצעיר יותר.
לאה אמנו בכתה והתפללה שלא להתחתן עם עשיו הרשע, ובזכות זה ה' עזר לה שהתחתנה עם יעקב אבינו.
וכאן בדיוק הענין: זו היתה מסירות נפש של רחל אמנו, שמא תצטרך לאבד (ח"ו!) את חלקה ולהתחתן עם עשיו הרשע. ובכ"ז היא עשתה זאת, כדי שלא לבייש את לאה אמנו.
כל מה שכתבתי, הוא אפשרות אחת להסביר את הענין. מקוה שעזרתי...
(ודרך אגב: הייתי נותן כותרת אחרת לשרשור...)
כל התשובות ישבת לי ממש טוב על השאלה
בפרשה (נח) נקרא את הפסוק: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה" (בראשית ט, ג).
אחרי המבול על כתפיו של נח מוטלת המשימה ליצור עולם חדש, עולם ללא שחיתות וללא החטאים שהיו בדורו.
דווקא אז רבש"ע מתיר לאנושות לאכול בשר.
עד אז, שררה הרמוניה מופלאה בין האדם לבין שאר בעלי החיים. ואז, בבת אחת, ההרמוניה נשברה, ומתח התחיל להיות בין האדם לבין החיה.
נשאלת השאלה: מדוע דווקא כאשר נח צריך ליצור עולם יותר טוב, הותרה החיה לאכול? הרי התוצאה עלולה להיות הפוכה למשימה של נח.
כאשר העולם היה צמחוני, שררה אחווה בין האדם לבין החיה, ולכן הוא הרגיש בנוח בנוכחות החיה והזדהה עמה.
כאן התקלה.
פה נוצר טשטוש בגבולות המפרידים בין החיה לבין האדם.
משום שלא היה מה שיחצוץ בין השניים, האדם נהיה כמו החיה. הוא נטש את המוסר ואת הצדק, ופעל ע"פ אינסטינקטים. במקום ששכלו ישלוט על גופו, נעשה ההיפך.
צריכה להיות מחיצה ברורה, ואף איבה, בין החיה לבין הבהמה, על מנת שהאדם לא יהיה כמו החיה, אלא ינהג ע"פ השכל והמוסר האנושיים, ולא ישוב על חטאי דור המבול הבהמי.
שנזכה, שב"ש.
לע"נ סעדיה בן רומיה הכ"מ.
למה הפסוק מזכיר "אדמה" ו"עפר"? האם הכוונה לאותו הדבר? מה החילוק?
כנראה ש"אדמה" איננה "עפר".
עפר זה עפר - האדמה הפיזית.
אבל מהי אדמה?
אדמה זהו תיאור גאוגרפי. כמו "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה..."
"עד שובך אל האדמה" זהו תיאור מצב גלות-גאולה.
אם כן, מה אומר הפסוק?
הפסוק אומר כך:
קללות בראשית, שסופם הוא גם המוות, תקפים עד "שובך אל האדמה"
עד שתסתיים הגלות האחרונה וישוב האדם הנבחר אל האדמה הנבחרת.
דורות השיבה לא"י הם סיום הגלות העולמית שהחלה כבר אז, והם ימות המשיח והתחיה, כולל פיזית,
שכבר אין צורך למות, כשמתגלה שוב גן עדן בארץ הקודש, ארץ החיים
בעקבות דיון עם חבר..
מה מקומם של ביינישים בקירוב רחוקים?
בני ישיבה שלומדים(משתדלים לפחות..) כל השבוע תורה-
שייך שבימי שישי יקדישו שעתיים(לאו דווקא) נגיד להניח תפילין ליהודים ברחוב,להציע חברותות ביהדות וכו'..?
נקודות להתייחסות ובירור-
יותר חשוב ללמוד תורה?
יש אחרים שיעשו את זה?ואם אין?
זה התפקיד שלך?
מפגש עם חוסר צניעות.
יש עוד דברים חשובים,למה דווקא זה?
מוזמנים לומר את דעתכם/ן בעניין..
תודה
נפלא בעניין- יפה מאד שיהודי מוכן להקריב מגשמיותו עבור יהודי אחר, אבל בא נראה אותך מוכן לוותר על משהו ברוחניות שלך ובלבד שלאחיך יהיה גם מעט רוחניות..
על עצם היציאה להפצות- ישנו את הוורט הידוע (וההבטחה) של הרבי מחב"ד, שכאשר יהודי הוא בתנועת נפש של 'פליטה' וקירוב, אין לו את המסוגלות ל'בלוע' דברים אחרים (תרתי). (ובפרט מי שיוצא בשליחות רבו)
כיום שממש אפשר להריח את המשיח, ובידיעה ברורה שהנה הנה משיח בא, פשוט שכל מצווה והתקדמות של יהודי מקרבת אותו אלינו כעם, ועלינו לעשות הכל, אבל ממש הכל כדי לקדם את המהלכים...
יש דרגה שבה לא רק שהדבר איננו אסור, אלא אדרבה, הוא מצביע ומורה על עבודה ונתינה עמוקה אצל הנותן עד כדי וויתור על משהו יקר מכל.
יש לזה תקדימים.
אסתר - התוס' בכתובות כותב את זה במפורש - שבשביל להציל את עמ"י היא הסכימה לעשות עבירה.
וגם הרב קרליבך.
השאלה הגדולה בזה היא- איפה אנחנו?
כי לכאורה צריך להיות בשביל זה במדרגה ממש גבוהה.
לכך גם בחסידות...
לענ"ד, לא חייבים לעשות 'מסירות נפש' כל עוד באמת לא אוחזים בדרגה הנ"ל, אך עדיין יש הרבה דרגות לפני וויתורים פשוטים שהם בחינת נתינה גדולה ליהודי אחר.
רוחניות, שיהיה מה להקריב ולוותר עבור הזולת...
היא לא גרעין תורני
ולא ארגון חסד
היא מקום של תורה.
לפעמים נראה לי, שאנשים לא מבינים את ערך לימוד תורה כשלעצמו,
והם כל הזמן מחפשים ש"יצא להם מזה משהו".
מה העניין להקים ישיבה בעיר, אם החבר'ה לא יעשו משהו?
ולמה לי ללכת לישיבה בירושלים? זה מיותר... אני יכול להשפיע יותר במקום אחר.
אבל -
גרעין תורני צריך ישיבה/כולל. צריך מרכז תורה פועם שסביבו מתכנסת הקהילה.
אני יודע על כמה ישיבות (כרגע שלוש)
שאחד האידאלים שלהם זה גם בנוסף ללימוד (שלדעת כולם זה הדבר הכי חשוב שיש!!!)
שולחים לקירוב, חלוקת מזון, הנחות תפילין כד'
נכון, זה גורם לבנאדם לראות גם דברים שלא צריך לראות אבל מה לעשות שבגילאים האלה (כן! גם שיעור א'-ב')
זה הזמן שהבנאדם יכול להשפיע הכי הרבה ויש לו הכי הרבה מרץ!
ומה שכולם צריכים להבין שלא כל דבר מתאים לכולם!!!
או יותר נכון, כל דבר מתאים רק לחלק!!!!
יש אחד שההוצאה החוצה תפגע בו כ"כ עד שגם מבחינת הכלל זה לא יצא "משתלם" כי אם הוא יבנה את
עצמו עכשו הוא יוכל לתת יותר אח"כ...
אבל מאידך גיסא (וואו שנהייתי בייניש!!!
) יש אחר שחלק מההתבגרות ומהבניה שלו צריכה לעבור בתרומה
לציבור ובהפצת האמת וכו'
שכל אחד יעשה את השיקול שלו ויתייעץ עם הרבנים שלו!
החוצה, עם הזמן זה תפס אותם והם מצאו את עצמם מקריבים מזמן הלימוד שלהם,
ובסוף הם נשארו לגמרי בחוץ.
(יותר מדי פעמים זה פשוט יצר הרע של לסגור את הגמרא...)
וכואב הלב.
דוכנים, חסדים, הנחת תפילין, הפצות ברחובות ובפייסבוק, אקטיביזם פוליטי וחברתי.
ותורה מה תהא עליה... 
אני בעד חסד, זה אחל'ה דבר והכל.
אבל בייניש צריך לשבת ולהרביץ שטייגן. ללמוד.
להמית עצמו באהלה של תורה.
יש את כל החיים לפני ואחרי לבנות את קומת החסד מחוץ לישיבה.
יש פחות מדי זמן לשבת וללמוד בשקט.
להכיר את התורה, לדעת מה זה תורה בכלל.
לקיים מצוות עשה של לימוד כל התורה, בכמות ובאיכות.
לצאת מגדר עם הארץ.
לא רק שתורה לשמה "עושה חסד עם כנסת ישראל" - וממילא העיסוק בה הוא חסד...
גם בתוך הישיבה אפשר לבנות היטב את ההיבט של חסד עם החברים שסביבך.
והחכם עיניו בראשו.
הוא לא צריך שיסבירו לו את כל הנ"ל.
מי ש"מסתובב", חסר לו הרבה בהבנת מעלת התורה ולימודה.
אם אנחנו לא מאמינים מספיק בכוחה של תורה -
מה הפלא שאנו זונחים את לימודה? 
באמת יש להתחזק בחשיבות העליונה של לימוד תורה. דווקא בתור בת...
בחור שהחליט ללמוד בישיבה צריך להבין שזה הזמן הטוב ביותר והיחיד שבו אדם יכול לגדול ולרכוש כלים לחיים של תורה בחיי המעשה ברגע שאדם מפסיק את הרצף הזה לדברים אלה אע"פ שהם חשובים ג"כ זה יכול לגרום לו לקלקול, ויצא שכרו בהפסדו, שגם אם ברוך ה' הוא יחזיר יהודי בתשובה וח"ו יגיע למחשבות אסורות בעניני צניעות לא הרווחנו כלום. יהי רצון שנזכה לעשות את רצון ה, בדרך הטובה ביותר אכי"ר.
בישיבות שאחיי למדו, היה זמן קבוע ביום שישי שהבחורים הולכים להניח תפילין לחבר'ה.
זה לא היה במקום לימוד! זה בא על חשבון הזמן הפרטי שלהם. (כן, במקום להתארגן לשבת שעה ולהימרח ולצחוק עם החברים...)
הבסיס הוא שיציאה לרחוב כדי לקרב יהודים (בנוגע לכאן - כבחור ישיבה) לא יכולה לבוא על חשבון לימוד! לימוד זה התפקיד בזמן הזה, ואי אפשר לתת לדברים אחרים להסיח, אבל... על חשבון הזמן הפנוי- זה וודאי חשוב! והרבה יותר מכך.
תפקיד שלנו כיהודים, כבניו של הקב"ה לדאוג לא רק לעצמנו אלא גם לזולת. לא רק משום שאז זו מצווה עבורנו, אלא משום שאכפת לנו ממנו והוא בנו של הקב"ה.
ולכן- זה התפקיד, ודווקא אנחנו צריכים לעשות (כל אחד ואחד - איש, אישה וכו'..) ודווקא את זה.
וע"ז נאמר: "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".....
ומי שיש לו ומרגיש מבוזבז - שילך.
אבל יום שישי הוא כמו כל יום בשבוע (סגור...), וגם אם לא - לא תמיד שכונה עם החברה או התמרחות זה בזבוז זמן.
שבמקום להימרח עם החברה יכולת לדאוג לעוד נשמה.
מי שבאמת אכפת לו, יכול למצוא את הזמן שבו זה לא יבוא על חשבון לימוד, גם עם זה יבוא על חשבון הזמן האישי שלו!!
א. האם יש משו שצריך לבוא על חשבון הזמן האישי, אולי הזמן האישי הוא דבר שטוב שיהיה?
ב. למה לרוב הבחורים לא באמת אכפת?
זמן אישי הוא לא רק חשוב אלא גם הכרחי לדעתי, השאלה מה ההגדרה של זמן אישי ואיך אתה מנצל אותו. וכן, אם אתה מנצל אותו לבדיחות ושטויות, ולא לדברים חשובים באמת - זה בזבוז!
ואגב, כל היום בעצם בייניש הרי לעצמו. הוא לומד בשביל עצמו, אוכל, מתפלל וכו'. אז מה כולכם קפצתם כשביקשו שילך שעתיים בשבוע לדאוג קצת לאחר? (ולא, אני לא חושבת שדאגה לאחר נמדדת בזמן, ולדעתי אולי צריך לעשות אפילו יותר, אבל לומשנה כרגע...).
ולשאלתך השניה הרש - אולי עלזה תנסה לענות אתה? למה באמת?
זה צורך חיוני, חשוב ומובהק.
אתה דואג לנשמה שלך - "אפס כי לא יהיה בך אביון".
שלא תימק מעודף לימוד.
מי שלומד - דואג לנשמת האומה -
"כי נר מצווה, ותורה אור" - נר אפשר להדליק ואפשר לכבות,
אבל אור זה מקור גדול, יציב ושופע.
הוא גם דואג לנשמת כל יהודי שבעז"ה תתעלה (וסגולית מתעלה גם כעת, מזכויות הלימוד),
מתורת חסד שהוא מרגיל כעת על לשונו.
מה את מגדירה בזבוז זמן?
כול דבר שאנחנו עושים- צריך להיות לו מטרה ויעד. נכון- להתמרח וצחוקים עם החבר'ה נראה בזבוז זמן כי זה לא לימוד תורה/טלפון להורים/האכלת זקנים בבית אבות... אבל זה משהו שמשחרר ונותן הרגשה טובה! מיותר לציין שזה טוב להמשך היום שבו כן עושים חלק מהנ"ל^^.
אז אם הוא ילך לעמוד בדוכן הוא מבטל תורה!!
הייתי מרחיב אבל אין לי זמן וכח..
אין שום בעיה...
דווקא סבבה.
הבעיה מתחילה כשמובילים פרוייקטים וקמפיינים להעלאת וזיכוך ההויה בכללה...
יותר על העניין הזה..נקראת "כמות ואיכות בלימוד התורה" לבירור ערכן של הישיבות בישראל.
שיעור שמבוסס על הפסקה בעין איה בברכות לט:
בגדול מה שנידון שם:
מה עדיף- שאדם יפיץ תורה בצורה גדולה כמותית,אבל פחות איכותית,כי הפצת התורה ממילא באה על חשבון הלימוד תורה,הצמיחה והגדילה שלו..
או- שילמד בצורה איכותית, במסירות נפש עצומה יום ולילה,תקופה ארוכה, ורק בסוף ישפיע,וההשפעה שלו אולי תהיה פחותה מהראשון כמותית, אבל האיכות והעוצמה שהוא ישדר תהיה בהרבה יותר גדולה..
מפתח כיווני מחשבה בנושא הזה,לפחות לי
מתחילים סבב פרשות חדש! אתם מוזמנים לשמוע וללמוד קריאת התורה בנוסח מרוקאי..
כל עליות הראשון וכל המפטיר והפטרה של כל הפרשות!
שיר השירים, טעמי המקרא וסרטוני לימוד כיצד לקרוא!
תשמעו, תלמדו ושתפו את האחרים..
http://www.youtube.com/user/MrMalka48
יש שיטה הסוברת שבאמת החובה היא בכל רגע ורגע פנוי ללמוד תורה,ויש שיטה הסוברת שמספיק קביעת העיתים.
מקורות ללימוד ועיון(מתוך דף מקורות):
- שו"ע סימן קנה סעיף א'.
- משנה ברורה סימן קנה ס"ק ד'.
- אור שמח (חיבור על הרמב"ם,לר' שמחה הכהן מדוינסק בעל ה"משך חכמה") הלכות ת"ת פרק א'.
- אבן האזל (ר' איסר זלמן מלצר) הלכות מלכים ג,ה.
- הגר"א, שנות אליהו, על מסכת פאה א,א.
- מאמרי ראיה עמ' 198-199. (הרב עושה חילוק בין חיוב בעל'בתים לחיוב ת"ח הקבועים בתורה,)
חברה שלי שאלה אותי שאלה:
למה הכל סובב סביב ארץ ישראל?
וארחיב- שתינו יודעות טוב מאוד שעמ"י, תורת ישראל וא"י- זה מן שלישיה שהולכת יחד והיא בלתי נפרדת. [אני אישית לא זוכרת את המקור אבל יודעת בוודאות שיש לזה בסיס..]
ואנחנו [גם בגלל היותנו עירונסטיות מבטן ולידה] מאוד מאוד מעריכות את כל המתיישבים בכל החלקים של הארץ שמחרפים את נפשם. כמובן שאין מה לומר על החיילים שבמסירות נפש ובאהבה גדולה תורמים כ"כ הרבה למען העם היושב בארצו. ב"ה.
אבל! למה הכל הכל הכל סובב סביב הארץ? ז"א, יש לנו הרגשה שזה על חשבון דברים אחרים שצריכים גם מקום, או מקבלים מקום מאוד קטן..
לדוג'- יש ישיבות תיכוניות בארץ שהמצב הכללי-טכני-גשמי שלהם פשוט נוראיים.
מה גם, שיששנה ישיבה מסויימת שחברתי ואני החשבנו אותה כדגל של הישיבות התיכוניות, שפיץ הפרמידה, שהמצב שם ממש רע.. [אני אישית שמעתי רק על השירותים- והזדעזתי].
יש מישו ששם לב לזה גם? או שלא ששמתם לב לבעיויתיות במקומות אחרים- או שלמרות הכל הדגש על א"י אפילו לא נראה העיניו גדול מספיק...?
לא כולם כך אך יש הרבה.
"בכל תקופה ותקופה ישנה נקודה מיוחדת,
שדרך הנקודה ההיא מאיר כל הטוב,
ומתוכה מתנוצצים כל קיומי התורה והמצוות שבתקופה ההיא;
שיודעים הם, שאם יעכבו בעד הפרחתה של הנקודה ההיא -
ימנעו בזה כל השפעת האורה והקדושה שבאה דרך הצינור הלזה...
ובעקבתא דמשיחא,
הנקודה העיקרית היא ארץ ישראל,
וממנה נובע הכל;
ומבלעדי ההתאחזות בה - אין שום השפעה של קדושה בעולם.
ואין פלא,
אם כל העמים רוצים לעכב בעד ביאתם של ישראל בארץ הקודש והתקשרותם בה,
וכל כובד ההתנגדות שלהם - היא בעיקר על הנקודה הזאת".
(ספר מי מֵרום - ממעייני הישועה, עמ' קצ"ו; מרן הגאון הרב יעקב משה חרל"פ זצוק"ל, ראש ישיבת מרכז הרב)
(נמחקה הודעה מכפישה)
באמת עזרת!
וכך הוריד ממני את הצורך לכתוב תגובה ארוכה..
.
זו הייתה אחת השאלות הנוקבות שהעליתי בזמנו בפני רבותיי,וזוהי תשובתם.
כמובן,כמו בכל דבר בחיים,גם פה צריך למצוא את האיזונים,וצדק מי שאמר שלא כל המתנחלים הם בבחינת משה רבינו.
אך מנגד-ברוב המקרים הם יותר קרובים למודל משה רבינו מאשר אחיהם העירוניסטים,שלעיתים קרובות לצערינו מנותקים מאדמתם ובכך למעשה מנותקים מעצם מהותם כיהודים בדור הגאולה..
-האם הקב"ה בחר בנשמה המיוחדת שלך לרדת דווקא בשנים אלו?
התשובה היא כן.
-ומה הקב"ה שואל מעימך בדור הזה?
לא בטוחה מה התשובה,וזה מאוד אישי לכל אדם,אבל אני בטוחה שהתשובה היא לא :"לצבור מלאן מניות בבורסת היהלומים סתם כדי לחיות חיי נהנתנות"
(כן,קצת הכללתי.אבל הבנתם ת'רעיון..)
סליחה על האורך,אך אלו דברים שבנפשנו הם!!
איך בדיוק אתה יודע מהי "הנקודה המרכזית" בכל תקופה?
ואיך אתה יודע ש"הנקודה המרכזית" לא השתנתה?
ובכלל, הרי לכאורה תמיד הנקודה המרכזית היא קבלת עול מלכות שמים, ומה פתאום שארץ ישראל (עם כל קדושתה וחשיבותה) תהיה "הנקודה המרכזית"?
על מה האויבים שלנו מדברים? באיזו דרך הם מנסים לעכב את הגאולה?
הכל סובב סביב הארץ
כמו שבבית שני היוונים גזרו גזירות על התורה שאז היתה מסירת נפש על זה וזו היתה הנקודה העקרית
כיום זו ההאחזות בארץ. נכון שהם רוצים את כולה ובעיקר ירושלים וצריך להאחז בכולה, אבל הפירצה שהם מצאו היא יהודה ושומרון ולכן דווקא שם צריך לחזק את ההתיישבות יותר
לו היה לנו איזושהי הגדרה, משמעות ברורה ל"נקודה העיקרית", היינו יכולים לדעת שבאמת יש דבר כזה, ומהו בכל דור ודור.
אבל, המקור היחיד לקיומו של דבר כזה זה הרב חרל"פ, וגם הוא לא מסביר מה טיבה או הגדרתה, ומאיפה הוא הביא אותה.
אז מחילה מכבוד הרב חרל"פ ומי שסומך עליו בעניין הזה, לו הוא היה חי היה אפשר לשואלו, אבל מכיון שמת-איך אנחנו יכולים לקחת משהו כ"כ לא ברור ולהסתמך עליו, ועוד כשמדובר בעניינים חשובים כ"כ?
גם בלי להסתמך על הרב חרל"פ מספיק לראות מה קורה במדינה אני לפחות רואה את זה ככה.
וזה הגיוני שיהיו אלו שיראו את זה אחרת בגלל כל מיני סיבות. ויכול להיות שהנקודה העיקרית השתנתה עכשיו שיש מדינה והמצב שונה יותר אבל עדין כשנשיא ארה"ב ("מנהיג העולם") מתפנה בגלל בנייה של יהודים פה ושם או איזה מאחז זה אומר משהו
אני שאלתי את זה את הרב ישראל כ"ץ (אני לא בטוח בשם..זה היה מזמן בשיחה שהוא העביר לנו- הוא ראש ארגון כושרות) וזה מה שהוא ענה לי, אבל אני חושב שלפעמים מייחסים חשיבות רק לארץ א"י ובעקבות כך נוצר פער בין שאר העם אלינו (אפשר לומר גם ביננו לעם אבל אפשר להתווכח על זה) וכתוצאה מכך לפחות לפי דעתי שאחוז קטן מהעם מתקשה לשמור על הארץ והוא נלחם במלחמה שרק הוא מבין את המשמעות שלה, ואני מאוד אוהב את הארץ ואכפת לי ממנה אבל נראה לי שיש להגביר את הדגש גם על העם והתורה (בלי להוריד ח"ו את הדגש מהארץ שלנו) וב"ה היום זה קורה יותר בגרעינים תורניים, בראש יהודי ובמעייני הישועה ומן הסתם יש עוד שאני לא מכיר....
הסדר של המשפט הוא קודם תורת ישראל, אח"כ עם ישראל, ורק אח"כ ארץ ישראל.
יש אנשים שחושבים שארץ ישראל הוא לפני עם ישראל והם ממש טועים.
כידוע, הניסיונות מעלים ומרוממים אותנו.
האם גם בלעדיהם היינו מתרוממים ונעשים מי שאנחנו?
אם לאו,
מדוע אנו מתפללים "שלא תביאנו ליד ניסיון"???
העולם לא מתוקן, לא שלם ומאוד מבולבל.
לכן מגיעים נסיונות - בירורים שנועדו ליישר את המציאות.
אך כמובן שאנחנו מעדיפים לעבוד את ה' בשמחה, להוסיף חיים וטוב בעולם בלי סיבוכים כואבים.
מאז שהבנתי את זה (אומנם כתבתי ב3 שורות, אבל זה נושא שבוער בי, ולא סתם) -
אני לא יכולה לשמוע שיחות על "צמיחה ממשברים" ולא "עבודת ה' כשקשה".
די. מספיק לשים דגש על הנפילות.
מספיק לקדש חיים של סבל.
מספיק לשים ברשימת הגיבורים שלנו אמהות שכולות ואלמנות.
די, במחילה, די.
כתר הרימון- סליחה שאני לא עונה, צריכה לחשוב.
אוסנת-
לענ"ד,
יש עניין בשיחות על "צמיחה ממשברים" וכו', כי יש אנשים שנבהלים ממשברים, שנבהלים מנפילות.
שחושבים להתייאש אפילו, לפעמים.
יש עניין לדבר על עבודת ה' כשקשה, ובטח בדור שלנו, שיש פיגועים ואסונות וכד',
כך שסביר שיהיה אדם בקהל שנזקק לשיחה זו.
(מצד שני, את רב המשברים, לדעתי, צריך האדם לעבור בעצמו, בלי שיחות וכד', כדי לנצל אותם מה שיותר)
-
"מספיק לקדש חיים של סבל"
מחילה, לא ראיתי שהיהדות מקדשת חיים של סבל.
אבל אם כוונתך לקידוש החיים גם מתוך מציאות של סבל- לדעתי חשוב מאד.
אם התכוונת ל"הערצה" של ה"המון" כלפי כל הסובלים למינהם-
מי שעושה את זה מתוך הערצה לסבל- חבל.
מי שמתוך הערכה לאדם עובד ה' מתוך הסבל- לדעתי ראוי.
ומי שמעריך את האדם שנמצא חזק מספיק לשאת על עצמו למען עמ"י...
"מספיק לשים ברשימת הגיבורים שלנו אמהות שכולות ואלמנות."
מה לעשות שהם גיבורים? אם יש להם היכולת לשאת חלק מחובו של עם ישראל,
אם יש להם את העוצמה לעמוד בכך ולהשאר עובדי ה',
אם יש להם הכח לתת לבניהם להיהרג על קידוש ה' ולמען מצוותיו-
הם לגמרי גיבורים, ומגיעה להם כל טיפת תמיכה שבאפשרותנו לתת.
וודאי שגם הרבנים הגדולים הם דמויות מופת, וגיבורים עצומים.
וודאי שיש מהגבורה במידה ניכרת גם בישראלי הפשוט,
אבל זה לא מוריד מגבורתם של הנ"ל.
אני מדברת על הדגש. ובזה, לדעתי, את טועה.
פעם קראתי כתבה (אולי זה היה על משולמי?) - אנשים שעשו הרבה טוב בעולם. וגם מת להם בן...
וכשהכתב שאל אותם על זה, כי כמובן חייבים להראות איך הם התגברו ויצאו וכו' -
הם אמרו שזה לא העניין. נכון, היה מוות, היה רע, התגברנו.
אבל לא על זה אנחנו רוצים לדבר.
החיים. החיים המשמעותיים שלנו, שהשקענו בהם הרבה מאמצים, זה הדבר החשוב שיש לנו להראות לכולם.
אני לא חושבת שצריך לחיות מנפילה לנפילה, מרוע לרוע.
אפשר לחיות מטוב לטוב,
להתאמץ, לגדול, להשתכלל - אבל בטוב! בלי אסונות, וסבל, ונפילות.
ולכן קשה לי שכל גיבורי התרבות שלנו, מדגישים את הסבל שהם חוו.
יש לנו עוד גיבורים!
לא צריך להיות אהרן קרוב או אמא של אלירז פרץ.
יש לנו עוד גיבורים, עוד בחייהם, כמו... (ופה אני נתקעת. כי אני מכירה הרבה כאלה, אבל משום מה הם לא מפורסמים. עד שלא ימות להם הבן במלחמה הירואית, כנראה)
נגיד, ישראל זעירא מראש יהודי. או הרבנית דנה תירוש מ'בנין שלם'.
איש צבא? יעקב עמידרור. אפי איתם. הרב דוקי בן ארצי והרב אייל קרים.
עבודת ה' מתוך סבל זה בדיעבד.
זה כי המציאות מקולקלת.
ולא צריך לעבוד ככה. לא נכון.
אם אנחנו רוצים מציאות אידיאלית - אז אולי כדאי שגם נפסיק לעבוד את ה' מתוך סבל.
נתחיל ללמוד לעבוד את ה' מתוך שמחה.
זה הרבה, הרבה, הרבה יותר קשה.
יותר קל לחוות את הרוע שבעולם, את הסבל, ואז לנסות לצאת ממנו, וגם לוותר מדי פעם (כי מותר, באמת מותר למי שחווה סבל), ובסה"כ להרגיש שאתה עובד ה'.
יותר קשה לחיות חיים גדולים. בלי דחיפה של רוע, לחיות חיים משמעותיים, למלא את חסרונות המציאות בכוחות חיים, להתפתח יותר ויותר, לגדול.
אנחנו לא צריכים נפילות בשביל להיות מסוגלים לגדול.
וזה גם מה שקורה...
נותנים לאדם לעבוד את ה' בשקט,
עד שח"ו קורה משהו- ואז כולם שומעים על החיים שלו (ושל משפחתו)
(קחי לדוג' את אלירז פרץ, איזה אדם מדהים הוא היה.. ולא התפרסם עד ל..
וגם אמא שלו- התפרסמה רק בגלל שנהרגו. אבל במצב הטבעי- ברור שעובדים את ה'.
במצבים לא טבעיים-מכאן מתחיל הפרסום..)
לענ"ד, עם כל השיחות על הסבל- השיחות עוסקות בעצם בחיים,
ונותנות כח לחיים.
מה לעשות שהפרסום בא בעקבות הסבל?
וכבר כתבתי למעלה שכל אדם מישראל יש בו גבורה.
כולם יודעים שהגבורה היא בחיים.. ומתוך כך גם בוויתור עליהם.
(לדוג' סתם מתאבד- אף אחד לא מכבד, אבל לעומתו רועי קליין...
השאלה היא מה היית בחיים, לא בסבל.)
גפן, אני חושבת שאחרי שאמרתי את מה שאמרתי,
אם תלכי עם זה בראש - גם אם לא תסכימי,
את עלולה לאט לאט לשים לב שזו התפיסה שעומדת בבסיס התרבות שלנו...
אנשים גדולים הם אנשים שחוו סבל,
ואם אני סובל - משמע אני גדל.
וצעד אחד קדימה שהוא כבר ממש בוטה - אבל לא הרבה עושים אותו, כי יש להם חוש טבעי בריא ב"ה -
אם אני רוצה להיות גדול, אז כדאי שאני אסבול ואפגש עם הכאב כמה שיותר.
אח"כ עוד קוראים לזה "עבודת ה' בשמחה".
האם יש שמחה? חוויה רגשית של שמחה? תוך כדי הסבל?
או שזה השכל, שאומר לך לשמוח, כי את גדלה וה' אוהב אותך וכו' וכו'.
אגב, לפי מה שאת אומרת,
הייתי מעריכה הרבה יותר אדם שהתאבד על מה שהיה בחייו,
מאשר את רועי קליין.
כביכול, הקב"ה בחר בו לסבול המון. לסבול יסורי נפש שיש לי רק קצה קמצוץ הבנה מה הם, וגם זה - מספיק לי!!!
ויסורים הם מאהבה, נכון? כדי לגדל את האדם? אז כנראה הוא היה גדול מאוד.
ועוד משהו - באמת שרה קליין מאוד דוחפת שלא יתעסקו ברגע המוות, (וגם לא בכמה עצוב לה עכשיו) כי זה לא העניין. העניין הוא החיים המשמעותיים שלפני.
מאיפה היא למדה את זה? ... מאותו בית מדרש שאני למדתי את זה.
מסופר על חכמים שעברו יסורים ושאלו אותם חבריהם "חביבין עליך יסורין"?
ענו "לא הן ולא שכרן"
מסביר הרב קוק שכוונתם שהם מעדיפים להגיע לאותו "שכר" בדרך טובה ולא מיסורים.
למרות זאת, יש דברים, בעיקר בדור של חבלי משיח, שמגיעים דווקא כך, אבל זה לא האידאל
כמו שכתבה אוסנת
יש בעולם התמכרות לזה..
שורה תחתונה - לא ממש מנסים אותנו. אנחנו נמצאים בדפוסי מחשבה כאלו, בגלל שהורגלנו למוח מותנה מילדות, מההורים ומהסביבה - שכאילו מנסים אותנו.
אך האמת היא שיש אהבה שאיננה תלויה בדבר ועלינו להתחבר אליה - אם מעבודה מאהבה ואם מיסורים של אהבה.
האמת היא שלא נזרקנו לעולם "להסתדר" ולא "בוחנים" אותנו וכד'
כמו ילד קטן וחמוד - אף אחד לא "מנסה" אותו..
אז מה עדיף?..
מה תפקידם ואיך הם פועלים על האדם?
יש על זה פסקאות בעין איה ברכות א'-כח,ל,לא,לב,לד,לה ועוד..
נכון, רק ע"י הניסיונות מתעלים, אבל עדיין אנחנו חוששים שמא לא נעמוד בהם.
כמו כ-מעט כל דבר בחיים. מרומם, או משפיל.
א. כידוע, נסיונות לא תמיד מרוממים אותנו. לפעמים הם גורמים לנו להגיע למקום הכי שפל שלנו.
מכאן, שנקודת היסוד שלך לא בדיוק נכונה.
אפשר להגיד שהאידיאל הוא לקדם, לרומם, לתת לנו את היכולת להכיר בנו. זה אולי האידיאל שבקושי.
אך בפועל? אנשים לא תמיד לוקחים את זה כך ולכן יש לניסיון לא מעט 'צבר ניסיון' בכדי להפיל אותנו ולפעמים עד בכדי כפירה.
ב. נניח שניסיון היה מרומם - תמיד. האם היינו נעשים מי שאנחנו ללא התרוממות?
אז ככה,
אני חושבת שהאדם צריך להכיר את עצמו בכוחות עצמו. אך מכיוון שהנושא מורכב כי מדובר בבני אדם שהם מוכבים מחומר ורוח הדבר נעשה יותר לא מעושה ומורכב. ולכן, כפי שאני רואה את הדברים ניסיון בא במכלול החיים ומכלול האדם. זאת אומרת, אם לא היה את הניסיונות היה דבר אחר שהיה עוזר לנו להתקדם, להתרומם כפי שציינת. - וזה בעיני האדם.
ובעיני החיים עצמם - העולם לא יכול להיות רק טוב מעיני האדם (וכאמור, העולם מלא בטוב) ולכן הקושי, הניסיון בא בכדי להראות לנו שיש כאן נקודת חיכוך שאמורה לגרום לנו להתקדם. וזה תלוי רק בנו.
ובקשר שלא תביאנו לידי ניסיון, לא צריך ניסיון בכדי להתקדם לדעתי. יש המון דברים שיכולים לקרות ע"מ שנבין את עצמנו. אם זה תיקון מידות, מוסר, אמונה, ואפילו גמרא.
ו
אלו הזדמנויות שבהן הבחירה של האדם נעשית מתוך מחשבה, ויש לה משמעות מעשית, והניסיון נחשב לגדול יותר, ככל שהבחירה קשה יותר(, ולפעמים גם ככל שהתוצאות משמעותיות יותר).
כמובן שאדם ששוקל ובוחר בטוב כאשר יש לו ניסיון, העובדה שהוא בחר בטוב-מעלה ומרוממת אותו.
אבל בניסיון ישנה עוד אפשרות-לבוא לידי ביזיון... לבחור ברע, ועדיף שלא יהיו ניסיונות והעלייה שלנו תהיה מתונה יותר, מאשר שלפעמים נזכה לעליה קיצונית, ולפעמים ניפול.
בסיעתא דשמייא!!
[גרסת הביינישי"ם - פה]
אבל בשקט-בשקט. בלי שאף אחד ישמע.
לפעמים אני חושבת שתכל'ס - התורה מנותקת לנו מהחיים.
כאילו, היא ניתנה בזמן שלא היה פלאפון, לא חשבו בכלל על מחשב - ולא היה אפילו חשמל.
בתקופה ההיא בכלל לא ידעו שכדור הארץ עגול, ואפילו לא גילו את אמריקה עדיין!
כאילו, העולם התפתח מאז בעשרות אלפי תחומים..
לא נראה לכם קצת מוזר שאנחנו ממשיכים לשמור בכזו אדיקות על מערכת חוקים שקיבלנו לפני כ"כ הרבה שנים, כשכל תפיסת העולם היתה שונה?! 
בפרשת השבוע (האזינו) מסופר על כפיות הטובה שלנו ביחס לה'.
ואחד הפסוקים בפרשה פשוט הדהד לי בראש כל כך הרבה זמן, שלא יכולתי לא לכתוב לכם אותו פה:
"הוא אביך קנך (=בוראך), הוא עשך ויכוננך (=העמידך)"
כלומר - ה' ברא אותנו, ומעמיד אותנו בכל יום ויום מחדש.
אני יודעת שזה נשמע כאילו - בואנ'ה, מה נתפסת על הפסוק הזה?! הרי זה ברור שה' יצר אותנו..
אבל הפסוק הזה הזכיר לי משהו שכולנו יודעים, אבל לפעמים יותר קל לנו לשכוח -
בתכל'ס, המטרה שלנו בעולם היא לא לבלות, להעביר ת'זמן בסבבה עם החבר'ה ולעשות מה שבראש שלנו -
באנו לעולם עם מטרה אחת ברורה - לעבוד את ה' ולמלא את השליחות שלנו פה בעולם.
אבאל'ה שבשמים ברא אותנו כדי שנעבוד אותו. ולכן הוא נתן לנו ספר עם הדרכות והנחיות איך לחיות בעולם המבלבל הזה בצורה שבה אנחנו באמת צריכים לחיות.
הוא גם הזהיר אותנו מראש -
לא משנה כמה תחשבו שהעולם התפתח, והתורה כביכול מיושנת ולא קשורה לחיים,
התורה היא העיקר בחיים שלכם, וכל ההתקדמות של העולם, התרבות, המדע, הטכנולוגיה, באו כאמצעי שבעזרתו תוכלו למלא את השליחות שלכם בעולם בצורה הכי טובה שאתם יכולים.
בדיוק עכשיו, אחרי היום הקדוש שבו ה' טיהר אותנו מכל החטאים -
אנחנו יכולים להתחיל התחלה חדשה, שבה נבטיח לעצמנו להשתדל לראות את העיקר בחיים ולא את התפל, ונתאמץ לנצל את הזמן כדי לעשות את רצון אבינו-מלכנו בכל רגע ורגע.
שנזכה, בעז"ה
שבת שלום ומבורכת לכל עמ"י!
שלום וברכה,
שאלה שמציקה לי מאד בזמן האחרון..
מצד אחד- יש חשיבות גדולה מאד של כל רגע ורגע של חיים בא"י,
כל מצווה שמקיימים בא"י שווה הרבה יותר ממצווה כזו בחו"ל
וכל רגע ורגע בא"י מקיימים את מצוות ישוב א"י
ומצד שני- יש חשיבות לשליחות בחו"ל, ועידוד יהודים לעלות לא"י
מה עדיף על מה?
האם עדיף לצאת לשליחות ובזמן זה לא לחיות בא"י או להישאר בארץ?
אשמח מאד לדעתכם
תודה רבה!
יש אנשים שהתפקיד שלהם שליחות בחו"ל (כמו שליחי חב"ד ועוד )
ויש אנשים שצריכים לעשות את השליחות שלהם בארץ לא תמיד צריך לצאת
זה דעתי
אענה בקצרה כי אין לי זמן,
מה שאמרה זאת שלפניי - אני מסכימה איתה.
ואוסיף:
זה מאוד תלוי באופי האדם, ובמיוחד באופי הזוג,
האם הוא חי את הצורה של סוג השליחות הזו, וגם אם לא, האם מתאים להם.
אני, אישית, זה חלום חיי!!
אבל כרגע, לא מתאפשר בגלל נסיבות מסוימות. [לימודים, צבא בעל, וכו']
אולי גם כשהמצב יאפשר אני אתחרט.
אני רואה בזה אידיאל גדול. ענק.
אך מנגד, גם אלו החיים פה זה האידיאל הגדול והענק.
אם באמת תצליחי לגרום להם לעלות אז זה חשוב
אני לא רואה בזה אידיאל, יותר חשוב לי להיות פה ולתרום פה
אם באת רק לראות מה אנחנו חושבים ולגבש דעה כללים וצדדים, סבבה
אבל בנוגע להחלטה , זו שאלה כבדת משקל שצריך לשהתייעץ עם רב שיבין את הצדדים ויתווה את הדרך, זו דעתי.
בסיעתא דשמייא!
טוב, אז לצערי לא הספקתי עדיין לכתוב את הקטע על סוכות.
מקווה ממש שבעז"ה בליל הושענא רבא זה יתפרסם [קצת באיחור, אבל העיקר הכוונה ]
אבל עכשיו קבלו ד"ת מדהים על מגילת קהלת!
גרסת הביינישי"ם - פה.
כמו שבטח אתם יודעים קהלת זה ספר דיכאוני, אבל וואחד דיכאוני..
כאילו, כל מילה שנייה בו יכולה להכניס אותך לדיכאון -
"הכל הבל", "מה יתרון לאדם בכל אשר הוא עמל", "כל הדברים יגעים", "ושנאתי את החיים" ועוד, ועוד, ועוד..
ועכשיו אני שואלת -
ראינו שבסוכות המצווה הכי גדולה זה לשמוח,
אז למה דווקא עכשיו קוראים את מגילת קהלת הדיכאונית?!..
כאילו מה, לא מספיק שהיצר הרע רוצה כל הזמן להפיל אותנו לעצבות דווקא בסוכות - גם מכריחים אותנו להתבאס עם המגילה הדיכאונית הזאת??..
אבל בואו נראה שנייה >>
נכון, שלמה המלך במגילת קהלת שולל את כל הדברים בעולם כמעט, ובאמת יכול להכניס אותנו לדיכאון..
אממה?!
כל הזמן הוא חוזר על זה שהקיום שלנו פה בעולם הוא ארעי.
נכון כל פעם כשיש יומולדת למישהו מהמשפחה, סבתא באה ואומרת: "יווו, אני לא מאמינה!! איך הוא גדל! אבל הוא נולד רק אתמול.."?..
באמת שסבתא לא סתם אומרת את זה -
החיים חולפים מהר, חביבי.
תסתכל שנייה אל סוכות שעבר - אתה מאמין שכבר עברה שנה מאז?!..
אז בעצם שלמה המלך רוצה להחדיר בנו דרך קהלת ש..
החיים עוברים מהר, ואם אנחנו לא ננצל אותם בשביל עבודת ה' ה-כ-ל שווה הבל.
כי כל הדברים הגשמיים אולי (ואני מדגישה את האולי, כי לפעמים זה בדיוק ההיפך..) יעשו לך טוב עכשיו, יתרמו לאורח החיים שלך, אבל אח"כ אתה לא יכול לקחת אותם איתך לעולם הבא, וגם לעולם הזה, לדור שיבוא אחריך, לא בטוח שהם יועילו.
ולכן, אחרי ששלמה המלך (שאגב היה החכם מכל אדם, אתם יודעים..) בודק וחוקר, הוא מגיע למסקנה ש -
"סוף דבר הכל נשמע, את האלוקים ירא ואת מצוותיו שמור - כי זה כל האדם. כי את כל מעשה האלוקים יבא במשפט על כל נעלם - אם טוב ואם רע".
עכשיו נחזור לשאלה הראשונה ששאלנו - למה קוראים את מגילת קהלת בסוכות?
כי בסוכות אנחנו עוברים לגור באמצע הרחוב, על שק"שים (ובמקרה הטוב מזרונים..). הכל בשביל להתנתק מהחומריות, ולהתחבר יותר לצד הרוחני.
אז קודם כל - המסקנה של ספר קהלת ממש מתאימה לסוכות, כי אנחנו מתחברים לצד הרוחני שלנו, ומסלקים את הגשמיות.
אבל זה לא ענה על למה דווקא בסוכות, 'זמן שמחתנו', אנחנו קוראים את מגילת קהלת הדיכאונית..
אז ככה,
שמחה אמיתית זה לא סתם להריץ צחוקים עם החבר'ה, או לראות סרט טוב -
שמחה אמיתית יכולה לבוא רק מדברים משמעותיים יותר.
כל ספר קהלת מלא בשאלות נוקבות, שבתכל'ס כל אחד מאיתנו צריך לשאול את עצמו לפחות פעם בשנה -
מה המטרה של מה שאני עושה פה? יש בכלל ערך לחיים שלי?
רק מתוך החשבונפש הזה, אתה יכול להיות שמח באמת.
אחרי שתשב עם עצמך ותגיע למסקנה שקהלת הגיע אליה - שהחיים חוליפים מהר, וצריך לנצל את העולם הזה לתורה והמצוות - תוכל לשמוח שמחה אמיתית, שמחה של מצווה.
אגב, שתדעו שספר קהלת הוא אחד הספרים היותר מעניינים בנ"ך..
שווה לקום מוקדם לתפילה ולהישאר ערים בקריאת התורה..
שבעז"ה תהיה שבת שלום ומבורכת, מלאה שמחה, לכל עמ"י!!
מועדים לשמחה!
יש איזה מישהו שידוע איפה ומתי יש?
ג'נדסמ8 בערך עד 12,1..
יש בקרלין(יש מקומות), תולדות אהרון, וליד תולדות אהרון יש גם של ברסלב..
לענ"ד-עוצמתי.
(ולא עוזר-אבל היה הערב במכון מאיר ואתמול בבית אורות)
האם אפשר לצייר/לכתוב (בין אם זה אומנות כתיבה- שירה וסיפורת ובין אם זה יומן וסתם רשימות) בחול המועד? אם כן- באלו מצבים?
אבל מה שנראה לי -
כתיבה אסורה.
במחשב ללא הדפסה מותר.
אם אתה חושב שזה דבר האבד ממש - תשאל רב.
חברה שלי נפגשה הרבה עם אובדן (לא קרובי משפחה)... ותמייד אמרתי לה שזה באמת מה שה' רוצה שיהיה לנו ולבנאדם שנפטר הכי טוב ושהכל טובה... גם אם זה לא נראה לנו...
אבל אחרי שחוותי אובדן מדרגה שנייה (בת דודה) לא הבנתי איך אמרתי לה את כל...
אני לא מבינה איך ה' לוקח את האנשים הכי מדהימים ולמה הוא עושה את זה?
איך הכל לטובה?
אשמח לקבל תגובות...
כי אני מזדהה עם ההרגשה.
בשורה תחתונה אני חושב שאנחנו לא יכולים להבין את צורת ההתנהלות והקביעה האלוקית. להתמרמר, לטעון כלפי שמיא וכו' תמיד אפשר.. ועדיין לא משנה אם זה נכון או לא נכון- הרבה יותר עדיף לחיות בהרגשה שהכל לטובה (גם אם נניח זה לא נכון) מאשר לאכול כאפות ולחיות בתחושת רע וקיפוח.. אין ברירה אחרת!
אם מטרתך היא שהעולם יתקדם כרצון ה', אז וודאי שהכל לטובה,
כי ה' מקדם את העולם כרצונו.
לא הכל נראה טוב מהמבט האישי והאנושי.
ויש בעולם גם רע, אבל המגמה הסופית מתקדמת וודאי לפי רצונו ית'..
נכון שגם מהות הרע היא טוב, בעומקו של העניין, אבל לעיננו הוא רע בלבד...
וע"כ- באמת לא הכל טוב...
אבל הכל לטובה,
כי וודאי שמטרת הקב"ה היא טובה.
קצת הסתבכתי במילים... מקווה שקצת עניתי..
ר' יוסף אלבו בספר העיקרים מחלק את הסיבות לאהבה לשלוש-אהבת הטוב, אהבת הערב ואהבת המועיל.
גם את הדברים0 שאנשים מגדירים כטוב אפשר לחלק לאותם שלושה דברים.
אמנם לא הכל ערב (הקב"ה מביא גם סבל לעולם), וגם לא הכל מועיל (הקב"ה מביא גם נזקים לעולם), אבל הכל טוב.
גם נזקים וסבל הם טובים אם הם במקום הנכון.
וכשהאדם חוטא, וכל אדם חוטא, אז נזקים וסבל הם במקום הנכון.
ופעמים רבות הקב"ה משתמש באותם נזקים וסבל שבלאו הכי צריכים לבוא עלינו מחמת הדין ובחסדיו הוא מסובב שאותם נזקים יבואו באופן שיועילו בעניינים אחרים.
בסיעתא דשמייא!
מכירים ת'משפט הזה?! 
אז באמת שרציתי להספיק ולכתוב ד"ת משמעותי ומועיל לפני החג,זאבל לצערי אני רואה שהזמן קצר והמלאכה מרובה [והפעולים עצלים? את זה אתם תחליטו ],
ואני פשוט לא מספיקה לכתוב..
אז אני מעתיקה לכם לפה ד"ת מקסים ממש ש'אח..' כתב בשנה שעברה לפני החג,
ובעז"ה במהלך חוה"מ אשתדל לפרסם את מה שרציתי.
אל תשכחו לפרגן בהקפצות ובמילים טובות כמו שאתם יודעים,
כי מה ש'אח..' כתב באמת מדהים!
חג שמח לכל עמ"י!
---
שמע אחי, אני מרגיש כזה...
נאכס. זהו, עברו להם הימים החשובים, ימי המטרה.
מה עכשיו? סוכות וזה. נו, זה לא זה. זה לא יום כיפור...
