פורום בית המדרש (עמוד 29)

כבר כתוב בזוהר שבקב"ה "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", ולא זוכר אם גם זה מהזוהר, אבל כתוב שגם רעותא דליבא בסוף היא מוגבלת וה' מעל כל זה. וזו האמונה, האמונה היא באינסוף, וזה דבר שהוא מרומם הרבה יותר מכל רגש כזה או אחר...

לדעתי דברי הרב הם שאמונה זה דרך חיים, זה לא מחשבה או רגש אלא פשוט ביטוי טהור של כוחות הנשמה האלוקיים שטבועים בנו. ככל שהאדם מזכך יותר את עצמו ומופיע את הנשמה שלו בצורה טהורה, נכונה ומדויקת יותר כך הוא גם מאמין יותר.
זה כמו שאמר "אני הנני כאן" - "יש להאמין במציאות ה' ויש לחוש בזה" - האמונה זה הופעת החיים, הופעת האינסוף כדברי "תות"ח". לילט

(אני מבין שהיא דבר נדיר).

 

אתה בעצם משלב את דברינו ביחד?

עוד, אתה בעצם אומרת שהאמונה נמדדת לפי מעשים (או הרצון לעשות אותם)? היא הנקודה שמחברת בין הידיעה השכלית לרובד המעשי?

קודם כל אכן ניסיתי לחבר בניכם, באופן כללי אני מאמין שרוב הזמן אנחנו צודקים אבל פשוט לא מדייקים מספיק, תמיד צריך לדייק דברי עוד ועוד. (אם מעניין אותן, מוזמן לעיין במאמר "דעת אלוקים" של הרב קוק, הוא נוגע בזה שם והוא נוגע גם ב"אמונה")

אמונה זה לא חיבור בן השכל למעשה זה יותר כמו חיבור בין הנשמה למעשה. הנשמה היא אינסופית וגבוה למעלה מן השכל,  מטרת האמונה זה להופיע את הנשמה בצורה הטהורה, הזכה והמדויקת ביותר. כשאתה מאמין במישהו, אתה עושה את רצונו. וכשאתה מאמין בריבונו של עולם שהוא כל הטוב והאינסופיות שבעולם, וגם הנשמה שלך נובעת ממנו, אזי אתה מאמין בעצמך ואתה לומד להופיע את הנשמה שלך בצורה נכונה יותר.

אבל בעקרון החיבור לאינסוף זה נקרא אמונה, ההורדה של האינסוף למעשה זה כבר שלב אחר שאינו האמונה, כפי שרבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תניינא בהתחלה מגדיר שנק' האמונה זו הנקודה הפנימית ביותר, ולאחר מכן צריך לחבר אותה אל האדם, וזה "ואיש תבונות ידלנה". אם הייתי משייך את זה לספירות, אמונה זו ספירת החכמה, והופעת האמונה למעשה זה כבר ספירת הבינה, שזה לא דבר עליון לגמרי, אלא משהו שכבר פוגש באדם, בעולם המעשה, יש כבר את המקום האנושי הטבעי.

או בלשון הרמב"ם "...לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא...." (משנה תורה, יסודי התורה, פרק א' הלכה א'), לא צריך רק להאמין בזה, אלא גם לידע את זה, להוריד את זה לרובד המודע של האדם, לנפש.

לפי כל זה מטרת האמונה היא עצם החיבור שלנו עם ה' יתברך, שזו תכלית העולם כפי שאומר הרמח"ל במסילת ישרים, להידבק בה' ולהתענג על זיו שכינתו.

אגב, לא שחלילה יבואו לטעות בזה, אבל זה לא נשמע טוב כשאמרת "וכשאתה מאמין בריבונו של עולם...אזי אתה מאמין בעצמך....".... (דברים ששמים לב רק בשעות מאוחרות....)

אני מסכים איתך על מה שאתה אומר ואת החילוק הזה מחלק החזון איש בספרו "אמונה ובטחון", החזון איש מגדיר את ההבדל בין אמונה שזה הדבר התיאורטי והנבדל יותר והבטחון זה ההופעה המעשית יותר, די כמו שאמרת, אבל בציבור כשאומרים "אמונה" לדעתי רוב הזמן כוללים בתוך זה גם בטחון ולכן כללתי את שניהם תחת כותרת אחת של "אמונה".
חוץ מזה לא התכוונתי שישר צריך להוציא את האינסוף למעשה אלא קודם כל צריך לבאר אותו לעצמך😌

לרב אורי שרקי  יש ספר שמדבר על שניהם.

לא זוכר את שמו.

הדרך להשוות היא להסתכל מה דעתם על הסוגיות הגדולות והיסודיות,

מה אמור להיות היחס שלנו ביחס לגשמיות? (ליקוטי מוהר"ן על ה' אלה־י גדלת מאוד, בראי"ה לא זוכר)

מה המטרה העיקרית של העבודה הרוחנית?

אילו דגשים יש לתת בעבודת ה'? (תפילה, דבקות, אמונה, קשר אישי, מול כלל ישראל, הסתכלות אלוקית, גאולה)

מבחינת מראי מקומות, הייתי ממליץ לדפדף בספר אורות, ומאידך בסיפורי מעשיות במעשה בבעל תפילה, אפשר לראות בהם את תמצית ההשקפה ומשם לדון מה המקורות וההבדלים היותר מוגדרים בשיטות

מעניין

תודה על השאלות, הן נותנות כיוון לעצם הדימיון והשוני...

יש ספר של הרב יצחק שילת שנקרא "בין החסידות לראי"ה", אולי הוא מתייחס שם גם לחסידות ברסלב....

כלומר, מה פעילות הארגון? מאמרים? שיעורים? הוצאות ספרים?

אני לא יודעת אם הם פעילים היום אבל פעם (15 שנה ככה) הם ממש עבדו חזק ולאט לאט נהיה להם יחסית הרבה חומר.

מאמינה שבשכונת גאולה בירושלים ידעו לענות לך
או תחפשי "נהר דעה" ותבררי דרכם.

ז"א.. בפשטות לפחות ברובד הכי גלוי וראשוני של הדברים אז ברור שהרב קוק מדבר בלשון כללית וכותב על אומה וכו שמן הסתם זאת לא השפה של רבי נחמן.. כאילו בגלל שהם לא דיברו באותה תקופה וכו אז כבר ניכר הבדל בתכנים.. (לא אמרתי (כי לא למדתי... אז לא רוצה לומר סתם) שלרבי נחמן אין משנה גאולית וכו..)

מניח שגם לא מעט מתלמידי הרב קוק רואים בו בעל משנה יותר מעודדת את המפגש עם החיים/החומר/עולם החול במובן יותר לכתחילאי ושלם ואילו ברבי נחמן אולי זה לא ישמע כך..

אבל למשל יצא לי באיחור להתקל במשיבת נפש.. ואחרי שאתה קורא איך רבי נחמן מחזק אותך פתאום לא ככ הבנתי מה הוסיף וחידש עליו הרב קוק בדברי החיזוק שלו באורות התשובה או בליקוטים בכנפי רוח...

אממ התלבטתי אם דבריי לעזר אבל נו שויין כבר כתבתי.. בהצלחה!

כלליות ומתאימם לפרט. הרב קוק לוקח סוגיות פרטיות ומתאימם לכלל.

זה השיעור הראשון. זו הרגל בברסלב.

מעבר לזה , אידך זיל גמור, אבל האמת שאין הרבה.

המטאפיזיקה הברסלבית שמוגדרת היטב בתורה "ארץ אוכלת יושביה" בליקוטי מוהר"ן , מתארת את הצדיק כישות עליונה שיחסית אליה , כל מעשי האדם בטלים ותפלים ולכן עיקר עבודת השם , היא הקשר עם הצדיק , כיוון שזו עבודתו האפקטיבית היחידה. 

 

כך נכתב גם בחיי מוהר"ן

פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי מֵעִנְיָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְקָרְבִין לְהַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁבַּדּוֹר.
עָנָה וְאָמַר קדֶם שֶׁנִּמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם יְכוֹלִים לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מֵעַצְמוֹ.
אֲבָל אַחַר שֶׁכְּבָר נִמְצָא הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בָּעוֹלָם
אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בֶּאֱמֶת בְּשׁוּם אפֶן כִּי אִם כְּשֶׁזּוֹכִין לְהִתְקָרֵב אֵלָיו.

 

לגבי הרב קוק, נו , חוקרים רבים ניסו לפענח את תפיסת עולמו אבל ניתן לשער בקירוב שהוא האמין בפאנתיאיזם דינמי , כמו מקובלים מסויימים , כלומר שהיקום הוא ישות אחת , שמתפתחת ומתקדמת באמצעות כל מיני תהליכים ישרים או מחזוריים.

 

אין ממש קשר בין שתי התורות , ככה או ככה.

לא בטוח בכלל, שקלות או קושי הלימוד תלויים במספר הסימנים.

דווקא כיוון שאתה רוצה ללמוד לשם שמים והמבחן הוא בשביל הקביעות, הייתי ממליץ לך להקדים נושאים הנוגעים לך למעשה: שבת, איסור והיתר, או אם אינך רוצה נושאים יחסית מורכבים - תפילה וברכות או אפילו מצוות התלויות בארץ שהוא די קצר.

לגבי צורת הלימוד - אם אתה בונה על מבחן נטו, בתכנית של היום (לצערינו הרב, בתקווה שתשתנה תוך שנה...) לא צריך לדעת את הסוגיות מעבר למה שמצוטט בטור-ב"י. כמובן, כדי ללמוד כראוי - עדיף ללמוד את הסוגיות וגם ללמוד את האחרונים, הרבה מעבר ל'חומר' (במיוחד - ללמוד ביאור הלכה, בנושאים באו"ח) וללמוד גם את שיטות הפוסקים המרכזיות למעשה.

ספרי הסיכומים עוזרים לחזרה, אבל לא מיועדים ללימוד טוב. רובם גם לא מעודכנים לתכנית הנוכחית.

 

 

לֶ֭אֱחֹז בְּכַנְפ֣וֹת הָאָ֑רֶץ וְיִנָּעֲר֖וּ רְשָׁעִ֣ים מִמֶּנָּה: (איוב פרק לח פסוק יג)

 

הפסוק מדמה את ה׳ לאדם שאוחז בכנפות של טלית / מפה ומנער ממנה את הלכלוכים שעליה, תנועת הניעור יוצרת גלים בטלית / במפה וגורמת ללכלוך ולפסולת שעליה לפרוח באוויר. 

 

לפי המסורה האות עין במילה רשעים גבוהה משאר האותיות ויש פה המחשה יפהפיה לרעיון שהפסוק רוצה להביע. 

 

אז זה כאילו בא להגיד שה' ינער את העוון, כי "העם הישב בה נשא עון".

כעיקרון "בכל זאת לא שב אפו ועוד ידו נטויה", מוזכר שלושה פעמים בנבואה (כולל פרק י שהמסדר הנוצרי הפסיק באמצע).
גם עוד פעם אחת מוקדם יותר בישעיהו ה.

מן הסתם ידעת את זה. אני כותב בשביל הקוראים האחרים.

 

יש קשר לסיפור הברכה של יעקב לאפרים ומנשה, אלא רק בהקשר הספציפי הזה. 

 

הבבלי במסכת ברכות כה ע״א מביא את המימרה הבאה בשם רשב״ג:

 

״דתניא רשב"ג אומר עמוד החוזר מביא את האדם לידי הדרוקן סילון החוזר מביא את האדם לידי ירקון״ אבל מה זה ירקון ? רש״י מפרש ״חולי ששמו גלניצה״. 

 

בשוטנשטיין אין לכך שום התייחסות, בעל הערוך מפרש ירקון כחולי שמראהו כירק, בשטיינזלץ ישנה הערה צדדית לפיה אולי גלניצה הזאת היא מן הצרפתית Jalonice - מחלת הצהבת. 

 

בנוסף, כל הפרשנים שראיתי שמתייחסים בכלל למילה הזאת בפסוק

 

שַׁאֲלוּ־נָא וּרְאוּ אִם־יֹלֵד זָכָר מַדּוּעַ רָאִיתִי כָל־גֶּבֶר יָדָיו עַל־חֲלָצָיו כַּיּוֹלֵדָה וְנֶהֶפְכוּ כָל־פָּנִים לְיֵרָקוֹן: (ירמיהו פרק ל פסוק ו)

 

מפרשים ירקון מלשון ירק / ירוק. 

 

ונראה לי להביא ראיה וחיזוק לפירוש של ירקון כצהבת מן הערבית. בערבית یرقان (בתעתיק לאנגלית yaraqan) משמעו צהבת. כמו שאפשר לראות כאן

يرقان - Wiktionary

(Jaundice באנגלית משמעו צהבת)

 

ואחרי שפירשנו את ירקון כצהבת גם בפסוק בירמיהו, אולי הכוונה שם לצהבת תינוקות ויש פה המשך לדימוי של היולדת שמולידה תינוק עם צהבת. אולי. 

בעור.

 

ובאופן כללי היא סימפטום ולא מחלה בפני עצמה. 

 

ע״ס מה למדת שבמקרה הזה היא סימפטום דווקא של הפטיטיס ?

הפעם אשלב את הרמזים בתוך הכתוב עצמו:

 

א חֲזוֹן [מחזיאות - 23], יְשַׁעְיָהוּ [ישעיהו - 8] בֶן-אָמוֹץ, אֲשֶׁר חָזָה, עַל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם--בִּימֵי עֻזִּיָּהוּ [עזראל - 11 עפ״י הכתיב עזיאל בפס׳ ד] יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ, מַלְכֵי יְהוּדָה.  ב שִׁמְעוּ [שמעי -10] שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר:  בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי [גדלתי - 22, רוממתי עזר - 24. הצירוף עצמו מופיע במילים אלה ממש בפס׳ ד בדברי הימים!], וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי.  ג יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ, וַחֲמוֹר אֵבוּס בְּעָלָיו; יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע, עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן.  ד הוֹי גּוֹי חֹטֵא, עַם כֶּבֶד עָוֺן--זֶרַע מְרֵעִים, בָּנִים מַשְׁחִיתִים; עָזְבוּ אֶת-יְהוָה, נִאֲצוּ אֶת-קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל--נָזֹרוּ אָחוֹר.  ה עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד, תּוֹסִיפוּ [יוסף - 1] סָרָה; כָּל-רֹאשׁ לָחֳלִי, וְכָל-לֵבָב דַּוָּי.  ומִכַּף-רֶגֶל וְעַד-רֹאשׁ אֵין-בּוֹ מְתֹם, פֶּצַע וְחַבּוּרָה וּמַכָּה טְרִיָּה; לֹא-זֹרוּ וְלֹא חֻבָּשׁוּ, וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן.  ז אַרְצְכֶם שְׁמָמָה, עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ; אַדְמַתְכֶם, לְנֶגְדְּכֶם זָרִים אֹכְלִים אֹתָהּ, וּשְׁמָמָה, כְּמַהְפֵּכַת זָרִים.  ח וְנוֹתְרָה בַת-צִיּוֹן, כְּסֻכָּה בְכָרֶם; כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה, כְּעִיר נְצוּרָה.  ט לוּלֵי יְהוָה צְבָאוֹת, הוֹתִיר [הותיר- 21] לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט--כִּסְדֹם הָיִינוּ, לַעֲמֹרָה דָּמִינוּ.  {פ}
י שִׁמְעוּ דְבַר-יְהוָה, קְצִינֵי סְדֹם; הַאֲזִינוּ תּוֹרַת אֱלֹהֵינוּ, עַם עֲמֹרָה.  יא לָמָּה-לִּי רֹב-זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהוָה, שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים; וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים, לֹא חָפָצְתִּי.  יב כִּי תָבֹאוּ, לֵרָאוֹת פָּנָי--מִי-בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם, רְמֹס חֲצֵרָי.  יג לֹא תוֹסִיפוּ, הָבִיא מִנְחַת-שָׁוְא--קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא, לִי; חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא-אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה.  יד חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח; נִלְאֵיתִי, נְשֹׂא.  טו וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם, אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם--גַּם כִּי-תַרְבּוּ תְפִלָּה, אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ:  יְדֵיכֶם, דָּמִים מָלֵאוּ.  טז רַחֲצוּ, הִזַּכּוּ--הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם, מִנֶּגֶד עֵינָי:  חִדְלוּ, הָרֵעַ.  יז לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט, אַשְּׁרוּ חָמוֹץ; שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה.  {ס}  יח לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה, יֹאמַר יְהוָה; אִם-יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ, אִם-יַאְדִּימוּ כַתּוֹלָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ.  יט אִם-תֹּאבוּ, וּשְׁמַעְתֶּם--טוּב הָאָרֶץ, תֹּאכֵלוּ.  כ וְאִם-תְּמָאֲנוּ, וּמְרִיתֶםֶ [אולי ירימות - 15] --חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ, כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.  {פ}
כא אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה, קִרְיָה נֶאֱמָנָה; מְלֵאֲתִי [מלותי - 19] מִשְׁפָּט, צֶדֶק יָלִין בָּהּ--וְעַתָּה מְרַצְּחִים.  כב כַּסְפֵּךְ, הָיָה לְסִיגִים; סָבְאֵךְ, מָהוּל בַּמָּיִם.  כג שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים, וְחַבְרֵי גַּנָּבִים--כֻּלּוֹ אֹהֵב שֹׁחַד, וְרֹדֵף שַׁלְמֹנִים; יָתוֹם לֹא יִשְׁפֹּטוּ, וְרִיב אַלְמָנָה לֹא-יָבוֹא אֲלֵיהֶם.  {ס}  כד לָכֵן, נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת--אֲבִיר, יִשְׂרָאֵל:  הוֹי אֶנָּחֵם מִצָּרַי  [יצרי - 4 לפי הכתיב צרי בפס׳ ג], וְאִנָּקְמָה מֵאוֹיְבָי.  כה וְאָשִׁיבָה יָדִי עָלַיִךְ, וְאֶצְרֹף כַּבֹּר סִיגָיִךְ; וְאָסִירָה, כָּל-בְּדִילָיִךְ.  כו וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה, וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה; אַחֲרֵי-כֵן, יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק--קִרְיָה, נֶאֱמָנָה.  כז צִיּוֹן, בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה; וְשָׁבֶיהָ, בִּצְדָקָה.  כח וְשֶׁבֶר פֹּשְׁעִים וְחַטָּאִים, יַחְדָּו; וְעֹזְבֵי יְהוָה, יִכְלוּ.  כט כִּי יֵבֹשׁוּ, מֵאֵילִים אֲשֶׁר חֲמַדְתֶּם; וְתַחְפְּרוּ--מֵהַגַּנּוֹת, אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם. ל כִּי תִהְיוּ, כְּאֵלָה נֹבֶלֶת עָלֶהָ; וּכְגַנָּה, אֲשֶׁר-מַיִם אֵין לָהּ.  לא וְהָיָה הֶחָסֹן לִנְעֹרֶת, וּפֹעֲלוֹ לְנִיצוֹץ; וּבָעֲרוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו, וְאֵין מְכַבֶּה.  {פ}

 

האתר הישן היה כל־כך קשה, גם ככה הסריקות ברמה גרועה, ועוד היה צריך חצי שעה לטעון כל דף, עכשיו לפחות אפשר לגלול

יפהפה!


כדאי לפרסם את המאמר.

שעוד יהנו מהדברים הטובים

רק הערה, באמת מפליא אותי למה מתייחסים לאקולוגיה בכזאת ספקנות, מדביקים לה ערכים "מפוצצים" ובעיקר מחשידים כמו "אוניברסליות" ר"ל, במקום לאמץ עיקרון בסיסי של אחריות כלפי עצמנו וכלפי הסביבה?

זאת אומרת, אפשר להסביר מהבחינה ה"היסטורית" שהקבוצות הדוגלות בזה דוגלות בזה, אבל באמת מה חזון היהדות עצמה מינה ובה ביחס לעניין הזה?

אבל זאת שיטתי האישית, שאולי דומה יותר לגישה החרדית, אני לא רואה כל־כך עניין לברר את היחס של היהדות כלפי השקפות חיצוניות ולברור מתוכן טוב ולהוציא מתוכן רע ולאחד אותן איכשהו אל תוך החיים שלי, כמו בלבנות את היהדות מינה ובה.

שאלות לעניין, הרב מנתח באופן מאוד מעמיק ויסודי, אני לא כזה מעורה בנושא וגם לא לגמרי מסכים עם הכל אבל באמת דברים כדרבונות.

הבעיה היא, שזה לא עניין של שאלה ותשובה, אלא מאבק, זאת לא שאלה שיש עליה תשובה, אלא "מצב" של "שאלה" שסולד מתשובות כלשהן, לכן אין כל־כך מה לעשות איתו, בע"ה גאולה שלמה בקרוב

ראשית אני לא מסכים עם הנחת היסוד שהפרוגרסיביות מסתייגת מערכים מוחלטים, היא אמנם מציירת את זה ככה שאין צודקים וזה נכון אבל ביסוד הדברים היא מושתתת על הבנה מסוימת של כבוד האדם וחירותו, ונלחמת עבור הערכים האלה כאילו הם תורה מסיני,

ומהי אותה הבנה מסוימת, האם כבוד האדם להתנהג באופן בהמי ולקדש ערכי הנאה רגעית ופריצות גסה? והאם חירות האדם היא להתקבע לטופס מחשבה מסוים ולעקור כל ניסיון להנחיל ערך שאינו עולה בקנה אחד עם הקונצנזוס הפרוגרסיבי?

תשובה, כבוד האדם הוא כל מה שלו לתועלת ולהנאה. ומהי חירותו, שלא יפריעו לו בדרכו להשגת התועלת וההנאה.

לכן בבית - מותר להיות דתי, כי זאת בעיה שלך, אבל בחוץ, זה מפריע להנאות האדם; בחברה, זאת כפייה - אם לא ממשית אז כמו שהגדיר יפה הרב יגאל, חווייתית;

אין פה בעצם חידוש עצום ביחס לפילוסופיה ההדוניסטית (כתשתית חברתית - אבל שכל אחד יאמץ איזו פילוסופיה שהוא רוצה, אם אינה סותרת את אותה תשתית),

אבל כן הועלו הרבה נקודות חשובות ביחס לנרטיבים, ביחס להתעסקות באשמים ובקרבנות, ביחס לחזק ולחלש,

שמעתי הרצאות על הנושא ולרוב הטענות הן "תראו כמה שזה מנוגד לערכים שגדלנו עליהם ומעלה גיחוך" אבל כאן הדיון הוא בסתירות מיניה וביה ובחולשות מיניה וביה, שזה חדש, אז שוב מעניין מאוד.

אבל יש סמכויות הלכתיות מסוימות שהיא לא יכולה לקבל.

 

למשל דבורה הנביאה היתה מנהיגה של עם ישראל.

מלבד עניינים כמו דיינות כו'
ע"ע אסנת בראזני

חושן משפט סימן ז - אישה פסולה לדון.

וברמב"ם הלכות מלכים (פרק א): "אין מעמידין אשה במלכות שנאמר עליך מלך ולא מלכה וכן כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש".

זה איסור מהתורה למנות אישה לתפקיד ציבורי.

תודה

יש בזה כל־מיני סייגים,
הגם שמלך ולא מלכה, ביחס לנובע מזה זה קצת יותר תחום אפור למיטב ידיעתי

אין מעמידין מלך מקהל גרים, אפילו אחר כמה דורות עד שתהיה אימו מישראל,

שנאמר "לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא".

ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא, ולא שר חמישים או שר עשרה,

אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, אין צריך לומר דיין או נשיא, שלא יהא אלא מישראל,

שנאמר "מקרב אחיך, תשים עליך מלך" - כל משימות שאתה משים עליך, לא יהיו אלא "מקרב אחיך".

מספיק לראות ה 8 מקורות שבספר המפתח מה הם כותבים,

זאת כן ההלכה אבל יש שם שלל סייגים ויוצאים מן־הכלל

לגבי דיינות זה ברור שפסולה לדיינות אבל שוב לומר שאיסור תורה שתשתמש בשררה כלשהי זה לא כל־כך

שדווקא מהאחרונים שמה רואים שזה על כל שררות שהן. למשל מהשרידי אש, רדב"ז מים חיים ועוד.

אגב, זה שאישה פסולה לדון, אפשר שנלמד מכאן, לפי הנו"כ על הרמב"ם.

א. שמעיה ואבטליון היו נשיא ואב"ד
ב. רצו למנות את ר' עקיבא כנשיא בסיפור עם רבן גמליאל (בסוף החליטו שלא אבל לא בגלל מגבלה הלכתית)

אם אני זוכר נכון זה אפשרי ביחס לגרים / בני גרים כאשר יש ריצוי הקהל כו'

לגבי מלך לא ניתן בשום אופן וה"ה מלך ולא מלכה וזה איסור מהתורה

לגבי דיינות אכן אישה פסולה מלדון אבל לגבי עסקי ציבור זה לא נראה שזה שונה מהותית מגר צדק שכאמור מצד אחד יש לו אותה מגבלה מצד שני יש מקומות או מקרים או סייגים שבהם זה אפשרי

ושוב ע"ע מרת אסנת ברזאני, רק קודם שה"מנהיגות" תגענה לרמת הצדיקות והצניעות שלה...

וכל זה גם אם להלכה אז לא למעשה כי את המנהיגים צריכים לקבוע גדולי הדור

התוס' יו"ט על פרק א באבות אומר  שששמעיה ואטליון לא באמת היו גרים, ע"ש.

התשב"ץ: "כי לא פסלה תורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם בישראל, אבל אם אין כיוצא בהן בישראל הם קודמים" .

ויש עוד כמה תירוצים.

כמבואר במפרשים על אותו סימן וגם אגריפס אותו דבר
וכנ"ל לגבי ר' עקיבא
לגבי מלכות התורה פסלה גם בשיש כיוצא בהם
לגבי שאר שררות לא באופן מוחלט לגמרי כפי שבסופו־של־דבר מצינו (כמה שלא להפוך את זה בסוף יש מציאות כזאת ולא רק על פי הדיבור) והיא הטענה המקורית
לכן קשה לומר "איסור מהתורה"

שהם אפילו לא בני גרים כלל, אגב גם הרמהר"ל מפראג אומר ככה.

הרמב"ם לא מחלק כמו שכתבת בכל מקרה אלא כתוב מפורש כפי שהבאתי.

מה שכן לגבי שמעיה ואבטליון הרמב"ם גופיה סובר שהם גרים ממש