מישהו יכול לעזור לי איזו הוצאות יש ומה היתרונות והחסרונות בכל הוצאה?
תודה רבה!
אם לא, אז לא נראלי שיש עוד הוצאה חוץ משל קהת המוכר עם הכריכה האדומה ופסי זהב
ובשל קהת נראלי פשוט לחפש את ההוצאה הכי חדשה שלהם
אני מדבר על בישול בחמה כמובן.
ראיתי אתמול בילקוט יוסף שבת כרך ג' דף קנט
שמותר לבשל ע"י שאדם מכוון את קרני השמש לקדירה שבתוכה אוכל וע"י היא מתחממת ומחממת את האוכל שבתוכה.
אז ראיתי שיש מתקן שעשוי מקערה מחופה במראות - בקוטר די גדול - שמרכזת את קרני השמש אל סיר שמניחים במרכז וזה ממש מחמם את הסיר מלמטה עד כדי בישול
אני מאמין שאסור להוסיף אוכל אחרי שזה כבר חם כי זה תולדות חמה, לא יודע..
אבל תקנו אותי אם אני טועה, נראה שיש דרך לבשל בשבת בהיתר 😱
המתקן הוא כמו זכוכית מגדלת -מכוון את קרני השמש לסיר שיחממו אותו והוא עצמו לא חם. ואין כאן תולדה
והאוכל מתחמם לא רק מהסיר אלא גם מהשמש עצמה - וזה וזה גורם ואם כך אין בזה תולדה (כך כותב שם בספר)
עבר עריכה על ידי מבקש אמונה בתאריך כ"ד בסיון תשפ"ג 11:37
בדוד שמש הרי המים לא חשופים לשמש אלא בתוך צינור ויש באמת מה לדון בזה
(הרב יצחק יוסף טוען שלא מתירים משום בישול בחמה אלא מסיבה אחרת.. ראה למטה בסרטון)
אבל במתקן הזה תכלס אין שום דבר חם אלא רק ריכוז של קרני שמש על הסיר וגם המים חשופים לשמש אז למה שיהיה תולדת השמש, זה ממש כמו זכוכית מגדלת
ממליץ נגיד לשלוח שאלה באתר ישיבה.
מבקש אמונההגמרא משווה את זה למי שתורם משלו על פירות חבירו
ודנה מי מוסיף חומש ומי עושה תמורה, המקדיש או המתכפר. ואומרת שבוודאי אדם מתכפר בקרבן למרות שהוא אינו שלו)
אתה שם תכלת? איזו? למה?
אתה לא שם תכלת? למה?
לא חקרתי האם הארגמון קהה קוצים הוא התכלת או לא אבל ידוע על הרבה מאוד ת"ח גדולים שתופסים מזה ראיה מספקת.
בכללי, נראה לי זאת שאלה של מסורת לעומת מחקר. גם המחקר לא מושלם ולא אידיאלי מסתבר שאפשר לסמוך עליו.
בכללי, תכלת זה סוג של מלכות.. זה עניין מאוד יקר שמוסיף לציצית שהרמ"א כותב עליה שהיא כמו תכשיט שיש להתגאות בו לההדר ביופיו.
כי לא בטוח שזו התכלת האמיתית. וגם אם היה בטוח, זו יהירות לשים תכלת כשרוב העולם וגם רוב הרבנים לא שמים..
אסור לדבר דברי חול בבית כנסת
וקל וחומר שאסור לדבר בעת התפילה.
יש מי שאומר שהשואה של יהדות אירופה קרתה בגלל שדיברו בעת התפילה.
אאל"ט זה הרב שטיינמן זצל אמר את זה
אחד מגדולי הדור אמר את זה.
הרב יששכר טייכטאל אמר שהשואה הגיעה כי לא עלו לארץ....אני לא רואה הבדל עקרוני בין שתי האמרות....(אמנם הוא הביא לזה מקורות, אבל נגיד לדוגמא מי שאומר שהשואה הגיעה משום שעלו לארץ, שאני מניח שגם על זה תאמר את מה שאמרת, כיוון שיצאת על עצם העניין של להגיד שאנחנו יודעים על מה הגיעה השואה, נתלה במקור של כתובות קי"א שכתוב שם שאם יפרו את שלוש השבועות ה' יתיר את בשרינו כצבאות וכאילות השדה...).
אולי אלפים, לא מאות אלפים.
שוב, בעניין עצמו אני סובר כמו הרב יששכר, אבל באופן כללי, יש פעמים שהסיבה שנעשה דבר מסויים הוא בגלל דבר עקרוני, אך מכיוון שה' שומר על הערכים של עצמו (כך אומר הירושלמי), ו"צדיק וישר הוא", ו"אין מיתה בלא חטא ולא ייסורים בלא עוון", לכן פה הקב"ה צריך ל"היתפס" על חטא מסויים ועליו לתת את הפורענות, למרות שוודאי זו לא הסיבה העקרונית, אבל אכן ניתן לומר שבחטא זה מתו (וזה בא להסביר רק את הרובד המוסרי הבסיסי....). לדוגמא, חז"ל מביאים משל לספינה שטבעה, שלא יכול להיות שהקברניט יינצל וכל נוסעי הספינה לא יינצלו. זו הסיבה העקרונית שמשה רבינו לא יכל להיכנס לארץ. אלא מה? היה צריך חטא מסויים "לתפוס" את משה עליו, שבעונש על זה לא ייכנס לארץ. וזה היה החטא במי מריבה. (שהפרשנים חלוקים מה בכלל היה החטא של משה שם....).
בקיצור, בהקשר הזה ובמשמעות הזאת ניתן להגיד שבעוון מסויים קרתה השואה, גם אם זו לא הסיבה העקרונית. ולפי זה לא קשה הקושיה שלך, למה אחרים שדיברו בבית הכנסת לא מתו, כיוון ששם לא הייתה הסיבה העקרונית.
שלא בטוח שנאמרה באופן מדוייק ובאמת איך שאותו רב אמר אותה.
אם היא נאמרה כך, אם זה הבנה לא נכונה, אז הבעיה היא במבין.
ולכן העניין מבחינתי הוא לא מי האומר, אלא עצם האמירה
אבל אל תגיד "לדבריו" שפשט דבריך היה שמדובר באומר האמירה המקורית.
ואחדד, אם האמירה לא נאמרה אז האומר בסדר, אם האמירה הזו אכן נאמרה אז זה חמור מצד האומר
למה אתה לא מנסה להבין? ובמיוחד שאתה יודע שזה לא איזה תמהוני אחד אמר את זה..
זה דווקא הגיוני מאוד שישלו הסבר רק על מה שקרה באזור שלו כי הוא מכיר את המצב, ההתנהלות וכו'
אבל באזורים אחרים הוא לא יכול להגיד דבר כזה כי הוא לא מכיר לכן אינו יכול להעיד ולהגיד שזה בגלל א ב או ג או הכול ביחד.
אומר גם 2 דברים.
א. אתה אולי כזה מזועזע כי אתה לא מבין את חומרת העבירה. נכון השואה זה דבר מזעזע ממש ממש והכל אבל מי אמר שלדבר בבית כנסת זה דבר כזה קל. אני לא רוצה להצדיק את זה. כי אנחנו באמת לא מבינים חשבונות שמיים אבל כדאי לחשוב על זה שעבירות זה לא דבר כזה פשוט גם כאלה שנראות לנו קלות יותר אנחנו לא יודעים מה החומרה של זה בשמיים. ובכלל כשמסתכלים על מצווה/עבירה לא צריך להסתכל בגודל של העבירה אלא בגודל של מי שציווה עליה.
ב. מה ש@תות"ח! כתב. עם זה שנתפסו על העבירה הזאת.
א. אני יודע שאותו רב שאמר את זה אולי חולק על זה, ולאו דווקא שהוא אומר כפי שהסברתי, אבל לענ"ד אם הרב הזה חושב שזו הסיבה ממש לשואה, לענ"ד, ואני נתלה כאן בגדולי הרבנים שחלקו עליו, זה לא נכון. להבדיל, חלק מהכתות המוסלמיות שמכונות "המדברים" טענו שהקב"ה לא מחוייב למוסר, וכל מה שהוא עושה, זה הצדק, כי הוא קובע מה הצדק. אבל הראשונים חלקו עליהם, והביאו פסוקים מהתורה שאומרת את זה, "צדיק וישר הוא", גם הירושלמי אומר שהקב"ה גם מקיים את המצוות, שהכוונה היא שהקב"ה שומר גם כן על הערכים שעליהם הוא מצווה אותנו, "מה הוא צדיק, אף אתה היה צדיק", וכשאנחנו נדיבים, מתקדשים וכו'....אנחנו הולכים במידות ה', אנחנו מידמים אליו, גם אם אי אפשר לתפוס באמת את זה.
לכן, להגיד שה' בעוון דיבורים בבית הכנסת עשה את השואה, נראה לי זה מוריד את ה'. מה שכן, יכולה להיות משמעות נוספת לדברי הרב שאמר את זה, שהעובדה שדיברו בבית הכנסת זה מעיד על משהו שורשי יותר, על היחס שלהם לקודש, על החיבור לקדושה. או שזה קרה בחטאים אחרים, אלא שהזכויות שיכלו להיות להם להציל אותם, אם לא היו מדברים בבית-כנסת, לא היו, ובמובן הזה זה היה החטא שגרם לשואה. אבל במובן הפשוט, האמירה הזו מרחיקה בין הא-לוה לבין העולם ואומרת שאין התאמה בין המוסר האנושי לבין הא-לוה. אני יודע שיש לאמרה הזו גבולות, אבל נראה לי שבהחלט האמרה הזו ניתן לקבוע שהיא מחוץ לגדר. ועוד, שלא כל מי שמת דיבר בבית-כנסת, כך שזה לא הסבר שבאמת מספק, אם תופסים אותו כפשוטו כפי שהצעת...
לא אמרתי שה' לא מוסרי וכו' ח"ו.
אמרתי שאנחנו לא יודעים מה חומרת כל עבירה ואילו ידענו יכול להיות שהיינו מסכימים\מבינים..
"ועוד, שלא כל מי שמת דיבר בבית-כנסת, כך שזה לא הסבר שבאמת מספק, אם תופסים אותו כפשוטו כפי שהצעת..." - מי שלא דיבר אולי לא הוכיח. ובכללי אם אפילו רק יחידים דיברו זה אולי מראה משו על האווירה שהייתה אם הם הרשו לעצמם..
זו סתם הצעה..
נכון, אבל ה' מלמד אותנו בכך שמראה אילו עונשים יש לכל עבירה, מהי החומרה של כל עבירה. מה שאנחנו לא יודעים זה השכר בעולם הבא, לטוב ולמוטב (דהיינו, לא יודעים איזה שכר מקבלים על כל עשיית מצווה, ולא יודעים איזה עונש מקבלים על כל עבירה בעולם הבא....), אבל בעולם הזה אנחנו כן יודעים, ולא ידוע לי שעל דיבור בבית הכנסת מקבלים עונש מוות, גם לא בידי שמים. לפי שיטתך אין באמת משמעות לקביעה שה' "צדיק וישר", כיוון שאין לנו מושג והבנה ותפיסה בזה. אבל הפסוק הזה נאמר לבני ישראל, וזה אומר שהמוסר האנושי איננו מנותק לגמרי מהמוסר הא-לוקי, וגם אם לא בהכל הוא מכוון למוסר הא-לוקי, יש במוסר ניצוץ א-לוקי. ואם המוסר האוניבירסלי אומר שזה לא הגיוני שעל עבירה כזו מקבלים עונש מוות, וגם המקורות ביהדות לא אומרים את זה, אז מסתבר שלא זו הסיבה. במצב הזה עדיף לשתוק ולהגיד: "הנסתרות לה' א-לוקינו", ושלא הבנו איך זה מוסרי, כי באמת לא הכל אנחנו מבינים, מאשר לטעון שזה המוסר שעמד מאחורי השואה.
הגמרא במסכת שבועות (תחילת פרק שישי, דף ל"ט עמ' א'-ב') אומרת שבעבירות שאינן שבועה (ותוס' מוסיף עוד עבירות חמורות....), מי שלא מוכיח מקבל עונש פחוּת מהאדם שעבר את העבירה. ולכן, וודאי שמי שלא הוכיח לא היה אמור למות על זה. גם הגמרא בשבועות מתייחסת לזה, ואומרת שקרובי משפחה גם נענשים "מפני שמחפים", שזה כמו שאמרת "האווירה שהייתה", וגם לגבי בני משפחה הגמרא מחלקת ואומרת שחוץ מעבירות חמורות מאוד, גם מי שחיפה לא נענש באותו עונש שהחוטא נענש, ולכן מה שאת אומרת לא נכון.
במקום להידחק בדברים שלא מסתדרים, אפשר פשוט ללמד זכות על אותו רב שאמר את המשפט שאמר במשמעויות שפירשתי, ולא כפשוטו, וכך הכל בא על מקומו בשלום. (אם הייתה אפשרות להעמיד את הדברים כפשוטם, ולא לסבור כמותם, מילא, אבל זה פשוט לא מסתדר לדעתי...).
בסדר. הגיוני מה שאתה אומר
תודה
תות"ח!בשמחה
!תות"ח!
תות"ח!@אני
))) אני מבקש סליחה
אני:))))חוץ מזה שאני רואה את זה כמחמאה אז תודה
ארץ השוקולדאחרונהלמה אומרים שעצת אחיתופל היא הצעה גרועה?
הרי העצה של אחיתופל הייתה חכמה?
כל תוקפו של מרד אבשלום היה מבוסס על הפגם של דוד בגילוי עריות ושפיכות דמים, כאשר אחיתופל יועץ לאבשלום לבוא על פילגשיו של אבא שלו ולהרוג את אבא שלו הוא בעצם גורם לו ליפול באותם פגמים בדיוק, ולמלכות כזאת אין הצדקה ואין היתכנות. אז גם אם בטווח הקצר אלה היו עצות חכמות, מעבר לטווח הקצר אלה עצות גרועות מאוד.
(זה יפה)
(כדאי לציין שזה לקוח משיעור מדהים שמהווה מהלך שלם ומרשים מאוד על כל ספר שמואל מאת [ר׳] איתן פינקלשטיין).
תרגום יונתן מפרש ״שוק על ירך״ בתור ״פרשין עם רגלאין״ וכל הפרשנים בערך הולכים בעקבותיו.
תנ"ך - מקראות גדולות הכתר - שופטים פרק טו פסוק ח
אני רוצה להציע פירוש אחר, שמפרש את הדימוי כפשוטו.
שוק על ירך היא בעיטה שבה השוק מכה את הירך, מה שנקרא באנגלית Low Kick
כאשר הבעיטה הזאת מבוצעת נכון היא מסוגלת למוטט את הבן אדם ולהפיל אותו. ומשמעות הביטוי היא אם כן שהוא נתן להם מכה שהפילה אותם לקרשים.
באתר הבא ניתן לראות הדמיה של בעיטה כזאת ורואים שמי שחוטף אותה עומד ליפול.
Maximize the Damage of Low Kick
תנ"ך - מקראות גדולות הכתר - ירמיהו פרק מד פסוק יז
כיוון אחד במפרשים (תרגום יונתן, רד״ק) שהכוונה היא ״להיות בטוב / בשלווה״, כיוון אחר (ר׳ יוסף קרא) הוא ״להראות טוב״. עוד כמה הצעות ששמעתי בכמה סרטוני יוטיוב של שיעורים על הפרק הזה הם: ונהיה עשירים או ונהיה טובים בעיני ה׳. אמנם כל הפירושים כמעט כולם מכוונים לאותה נקודה, אבל אני רוצה להציע הצעה אחרת שלטעמי נותנת פירוש יותר מדויק ונהיר לפסוק.
ונהיה טובים = ונהיה בריאים. בפרסית הפועל خوب شدن (מילולית: להיות / להיעשות טוב) משמעו להחלים / להבריא (to recover באנגלית). גם באנגלית לפועל to get better יש משמעות של להבריא.
הערה חשובה: ברור שאנגלית / פרסית אלה שפות זרות לחלוטין לעברית אז אין כאן נימוק ״בלשני״, אלא זה נימוק ברוח ״כדאמרי אינשי״ בלשון הגמרא.
והמכה בפטיש: זה גם הפירוש של רבי מאיר לפסוק וההבנה של הגמרא:
״תנא משמיה דרבי מאיר דוק בככי ותשכח בניגרי שנאמר (ירמיהו מד, יז) ונשבע לחם ונהיה טובים ורעה לא ראינו א"ל שמואל לרב יהודה שיננא שרי שקיך ועייל לחמך עד ארבעין שנין מיכלא מעלי מכאן ואילך משתי מעלי״ (בבלי שבת קנב ע״א).
אפשר גם להביא ראיה מכך ש"עגלון איש בריא מאוד"- מפוטם, שמן.
ומ"ויקח בן בקר רך וטוב"- שמן.
יוצא שטוב= בריא כי משמעות שניהם היא שמן (בעבר התייחסו לשומן כסימן לבריאות).
ותראה מה כותב הרדק:
והיה רך והיה גם כן טוב , רוצה לומר: שמן; וכן "ונשבע לחם ונהיה טובים" (יר' מד , יז).
הערה יפה, קיבלתי אותה.
ומה שהבאת בשם הרד״ק מעניין, כי זה פירוש אחר ממה שהוא פירש בירמיהו.
וכן, באמת מעניין
כמדומני בבבא מציעא קז, שאומרת ש'פת שחרית' מצילה מכל מיני מחלות..
מציל מ83 מחלות
למה אנחנו מפרידים בן בנים לבנות בבי"ס ולא מפרידים רחובות?
סתם
ברחוב אין לך כמעט אינטרקציה עם אנשים אחרים, בבית ספר אתה כל היום עם הכיתה שלך, בשיעורים ובהפסקות.
אז למה באקדמיה לומדים ביחד?
אבל זה לא כמו בית ספר
א. מדובר באנשים בוגרים שיודעים יותר איך לשמור על גבולות מתאימים
ב. באקדמיה יש רק הרצאות, אין פעילויות/טיולים/משחקים בהפסקות
ואם תשאל על מקומות עבודה, שם מדובר באנשים עוד יותר בוגרים, עם פחות הורמונים משתוללים.
תודה.
אחד המוכרים הוא עם המילה ונתנו כמדומני מהפסוק
והדרשה על הנתינה שחוזרת לנותן היא ידועה.
היום שמתי לב לפלינדרום יותר מעניין וקצת יותר מורכב
וַיַּעַשׂ גַּם־הוּא מַטְעַמִּים וַיָּבֵא לְאָבִיו וַיֹּאמֶר לְאָבִיו יָקֻם אָבִי וְיֹאכַל מִצֵּיד בְּנוֹ בַּעֲבֻר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ: (בראשית פרק כז פסוק לא)
עוד פלינדרומים מוכרים ?
בכמעט פלינדרום הכוונה לפלינדרום למעט אות אחת. הנה דוגמא:
וַיָּבֹא חוּשַׁי רֵעֶה דָוִד הָעִיר וְאַבְשָׁלוֹם יָבוֹא יְרוּשָׁלִָם: (שמואל ב פרק טו פסוק לז)
זה מה שכתוב בקישור למי שלא נפתח לו:
בתנ”ך ישנם 208 פלינדרומים שונים, חלקם חוזרים מספר פעמים. הפלינדרומים ממוינים לפי מספר מילים, אחר כך לפי מספר אותיות ואחר כך לפי אלפבית. בסוגריים ליד כל כותרת מצוין מספר הפלינדרומים בקטגוריה.
גג, דד, הה, חח, סס, צץ, רר, שש, תת.
אבא, אגא, אלא, אנא, אסא, אעא, אצא, אשא ,אתא, בלב, בנב, בעב, ברב, גוג, דוד, הבה, הגה, הדה, הוה, הזה, הטה, היה, הכה, הלה, המה, הנה, הפה, הרה, השה, ובו, ולו, וצו, וקו, חוח, טיט, ידי, יהי, יחי, ימי, יני, יפי, ישי, כדך, כחך, כלך, כנך, כפך, כשך, לאל, לגל, לדל, לחל, ליל, לכל, לצל, לקל, לתל, מדם, מהם, מום, מים, מכם, מעם, משם, מתם, נגן, נון, נין, נתן, סוס, ציץ, שוש, שיש, שלש, שמש, שרש, תבת, תחת, תלת, תמת, תשת.
הגגה, הששה, לבבל.
אלעלא, אנחנא, היהיה, היחיה, הלילה, המימה, הנבנה, השלשה, והכהו, והנהו, וידיו, ויהיו, ויחיו, ויעיו, ומעמו, ונבנו, ונחנו, ונסנו, ונתנו, ינחני, ישישי, כתנתך, לגלגל, להקהל, מהמהם, מימים, משלשם, תמימת.
תופפות.
לאיתיאל (משלי ל’, א’), ניחוחין (עזרא, ו’, י’) – אלו המילים הפלינדרומיות הארוכות ביותר בתנ”ך.
אל לא, די יד, לא אל, לך כל, ים מי, מי ים.
אלה לא, אלי לא, אלך לא, בו טוב, בך רכב, בלא לב, בר ורב, דעת עד, הזה זה, הן הנה, השה שה, ולא לו, יבא בי, ידה די, ידו די, ידע די, ילד לי, כי איך, כי פיך, כל מלך, לא שאל, לך אכל, לך בכל, לך וכל, לך ככל, לחם חל, לך לכל, לך מכל, לכם כל, לכן כל, מאד אם, מגן גם, מה להם, מי הים, על סלע, על צלע, שם רמש, שש ושש, תאר את.
היה היה, המלך למה, לכם מכל, מעל לעם, תשא אשת.
אבי ויבא, אלהיה לא, אלמים לא, דוד ודוד, הגה נהגה, היה יהיה, הנה והנה, וגם נמגו, ויבא לאביו, ויחא אחיו, ישי וישי, לו מתמול, מים למים, נתן ונתן, עבר ארבע, פרשו שרף.
אביו ויבא.
לאיתיאל לאיתיאל – זהו הפלינדרום הארוך ביותר בתנ”ך לפי מספר אותיות, והוא מורכב מחזרה על שתי מילים פלינדרומיות. הפסוק המלא: “דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל” (משלי ל’, א’).
אל דוד לא, אל ישי לא, אנא שא נא.
אליך כי לא (שמואל א ח’ ז’) – זהו הפלינדרום הארוך ביותר בתנ”ך לפי מספר מילים ואח”כ מספר אותיות.
***
נעזרתי בתוכנה שמוצאת פלינדרומים בטקסט* ועבודה שעשה בנושא רחמים יעקובוב, וכן בתוכנת דיקטה.
בן מערבאאחרונהאבל הפלינדרום שלי עם 9 אותיות חסר! כנראה האלגוריתם שלהם פספס אותו…
הקדמה: ב"ה זכיתי קצת לעיין בפסוקים על ארבעת הבנים, וניסיתי למצוא הסבר פשטי של ארבעת הבנים, איך אין ארבעה בנים באמת, אלא כל מקום שהתורה מדברת על תשובה לבנים, יש לו הקשר לפי מקומו. חלק אספתי מהרבה מפרשים, וחלק ניתוח שלי, אשתדל להזכיר מפרשים ולכתוב מה שלי.
אחד רשע. "והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם : ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו". רש"י אומר: "ויקוד העם" - על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם "ויקוד העם" - על בשורת הגאולה וביאת הארץ ובשורת הבנים שיהיו להם". לכאורה התורה כתבה בעוד שלושה מקומות שיהיו להם בנים, והגדך לבנך, והיה כי ישאלך בנך, ושם התורה לא כתבה "ויקוד העם וישתחוו", מדוע? אפשר לומר שזו הפעם הראשונה שזה מוזכר בתורה, אבל קצת קשה ולא מסתבר. ועוד, אם מדובר על בנים רשעים, מה השמחה הכ"כ גדולה שישנה על כך שיהיו רשעים, לעומת הבנים האחרים שלא מתוארים בלשון רבים, ומשמע שיהיו הרבה יותר רשעים?
ולכן נראה להסביר שבאמת לא מדובר בבן רשע. קודם כל, כבר עמדו על זה המפרשים שאין דיוק מזה שכתוב לכם ולא כתוב לנו, שהרי גם החכם אומר: "מה העדות וכו'....אשר ציווה ה' א-לוקינו אתכם". אלא פשוט התורה מדברת על הזמן שיבוא דור שלא היה בזמן יציאת מצרים ולא מבין את ההקשר ההיסתורי של סיפור יציאת מצרים ועשר המכות, ולכן הוא לא מבין, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות שאנחנו אוכלים מצות, קרבן פסח וכו'....ולכן התשובה: "זבח פסח הוא לה' אשר פסח וכו'....". פשוט מספרים להם את ההקשר ההיסתורי של יציאת מצרים ובכך מובן מדוע עושים פסח. ולכן גם מובן מדוע יש פה שמחה, עם ישראל יודע לא רק שיש לו המשך, אלא שיש לו הרבה בנים, בנים לשון ריבוי. יהיו לעם ישראל הרבה בנים, וזו הברכה, לא רק שיהיה לו המשך.
שאינו יודע לשאול. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים : והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוצאך ה' ממצרים י ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה". לעומת השאלה הראשונה שהיא פשוט תמיהה, מה זה כל הסיפור הזה, כאן זה שלב יותר מורכב, של הבנת החשיבות של עשיית קרבן הפסח. לכן גם כתוב בלשון הגדה, לעומת בהתחלה שכתובה לשון אמירה, הגדה זו לשון של דברים יותר קשים ומורכבים (דברים קשים כגידים), ופה האדם היהודי מצווה להגיד לבנו את החשיבות של הדברים. לפי אחד מהפירושים, ה' הוציא את עם ישראל ממצרים כדי שיעשה את סדר הפסח. מה הכוונה? סדר הפסח מלמד את האמונה, והוא "טריגר" ללימוד האמונה לילדים. ה' יכל לשחרר אותם בקלות ולא לעשות מכות ואת כל הטקס של יציאת מצרים, אבל זה שה' הוציא את עם ישראל ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה זה כדי ללמד את האמונה, שזו תכלית ליל הסדר. הדבר הזה כבר הבנה יותר מורכבת שהיא באה בשלב יותר מאוחר לילדים. ואולי לשון היחיד: "והגדת לבנך" ולא "והגדתם לבנכם" הכוונה ש"חכם מבין מדעתו", זה כבר לא סיפור שמתאים לכל הילדים בגילאים שונים, אלא יש לכל אחד התגברות בשלב אחר, ולכן לכל אחד יש זמן אחר שאפשר להגיד לו את התכלית של ליל הסדר וללמד אותו את האמונה. ולכן אולי גם יש את הקשר לתפילין, שמניחים תפילין רק מגיל בוגר.
תם. "והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים : ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרוג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה על כן אני זובח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בניי אפדה : והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים". רש"י אומר שמחר יכול לשמש לשון לאחר זמן, ולא מחר ממש. פה מדובר כבר על שלב יותר גדול בהתבגרות. בפסוקים לפני הבן הרשע (התיאור הראשון בתורה) כתוב: "ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך עד עולם כה והיה כי תבאו אל הארץ אשר יתן ה' לכם כאשר דבר ושמרתם את העבדה הזאת". לעומת זאת, בתיאור של הבן שאינו יודע לשאול (התיאור השני בתורה) כתוב: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך". זכור ושמור. לעומת זאת, בבן התם (התיאור השלישי) כתוב: "והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים". התיאור הראשון וודאי שהבנים מבינים את הגדולה הא-לוקית, "בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל ויקוד העם וישתחוו", יש פה מן התבטלות לה', והודאה מוחלטת לה', הכל ה' עשה. וזה מתואר בשמירה, אדם שומר שבת, הוא לא עושה פעולה מסויימת, הוא רק לא עושה דברים שיהרסו את הקדושה של השבת, אבל הקדושה לא ממנו, אלא מה' יתברך. אמנם פה השמירה דווקא כן מתבטאת במעשים, אבל המעשה של אכילת הפסח הוא בעיקר מעשה שדרכו יכולה לעבור הקדושה, אבל זו שמירה, דבר שלא קשור לאדם. לעומת זאת, הזכירה זו כבר פעולה של האדם. ועוד יותר, הזכירה נעשית בימי החול, דווקא כשיש את המקום של פעולת האדם ומעשיו, ודווקא שם מתבטאת הזכירה. הזכירה אם כן קשורה יותר לפעולת האדם ולמעשיו. ולכן: "והיה לאות על ידך...", המעשה של האדם, ידו.
לעומת זאת, בתיאור השלישי יש, "והיה לאות על ידכה". חז"ל דרשו, ידכה, יד כהה. פה המקום של האדם קטן, פחות יש את מקומו. "ולטוטפות בין עיניך". כבר אין זכרון. "כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים". ההנגדה בולטת, לעומת יד האדם שפה נחלשת, היד החזקה היא של ה'. אבל, עדיין ישנה יד לאדם, חשיבות לאדם. וההקשר של הפרשייה מאוד מובן. הפרשייה מדברת על פטר רחם. דווקא במקום הזה שהאדם כבר התבגר, והוא כבר זוכר בעצמו, וחושב בעצמו, דווקא שם יש מחשבה שיש גדולה לאדם, ויש סכנה לגאווה ח"ו. ודווקא שם התורה מדגישה, "והעברת כל פטר רחם לה'", עם ישראל ניצל ממוות, ועצם זה שיש בכורות לעם ישראל, עצם הגדולה לעם ישראל, היא מאת ה'. דווקא כשעם ישראל נולד וה' הושיע אותנו ולא באנו מעצמינו, זה מלמד שגם כל הגדולה, הכל מאת ה'. וזו האמונה, להבין שלמרות הגדולה של האדם, להבין שבסוף הכל מה'.
בקיצור, נחזור להסבר. פה הבן יודע את העניין של הפסח, של השמירה, של הסיפור ההיסתורי, והוא גם מבין את החשיבות של לימוד האמונה ובירורה, אבל הוא שואל, "מה זאת", איך שני הדברים מתחברים, או יותר נכון, האם זה מתחבר? האם שתי המדרגות אכן יכולות להתחבר? לכן הוא גם שואל בצורה סתומה כביכול, מה זאת, כיוון שאין פה חידוש גדול בשאלה עצמה, אלא של חיבור של שני הדברים, והוא אומר, אני יודע א', אני יודע ב', אבל מה זאת? מה המהלך הכולל?
והתשובה היא, הדברים כן מתחברים. גם אחרי בירור האמונה השכלי, המדרגה של האדם, זה לא סותר את האמונה התמימה (תם), כיוון שה' הוא זה שהציל אותנו, וכל הגדולה שלנו ממנו יתברך, הדברים מתחברים ועולים לקנה אחד, ולא סותרים זה את זה. (נחזור ונאמר שגם מדרגה זו היא אינדבידואלית ולא כללית, ולכן מתוארת לשון יחיד, "בנך". ושכחתי להוסיף שזו לשון שאלה, לעומת לשון אמירה, משום שזו שאלה "ברמה", שמעידה כבר על חוכמתו של הבן ויכולת החשיבה שלו המורכבת שלו).
חכם. "כי ישאלך בנך מחר לאמר מה העדת והחקים והמשפטים אשר צוה ה' א-להינו אתכם כא ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויציאנו ה' ממצרים ביד חזקה כב ויתן ה' אותת ומפתים גדלים ורעים במצרים בפרעה ובכל ביתו לעינינו כג ואותנו הוציא משם למען הביא אתנו לתת לנו את הארץ אשר נשבע לאבתינו כד ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה את ה' א-להינו לטוב לנו כל הימים לחיתנו כהיום הזה כה וצדקה תהיה לנו כי נשמר לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' א-להינו כאשר צונו". הלשון מחר נאמרה רק ב"תם", וכבר הבאנו את פירוש רש"י. הרבה פעמים ספר דברים כופל דברים שהיו בתורה בשינויים מסויימים. גם פה, זה תיאור אחר של ה"בן התם", דהיינו, של השלב השלישי, במילים אחרות. פה הבן לא שואל באופן פרטי על מצוות פסח, אלא באופן כללי על כל המצוות. נראה להסביר שפה משה רבינו רוצה להגיד לנו שמצוות האמונה שקשורה למצוות פסח היא מצווה שכוללת את כל המצוות, והיא ה"ראש" לכל המצוות. ואולי לכן כתוב: "כי נשמור לעשות את כל המצווה הזאת". זה רומז למצווה ספיציפית, ולמילה: "זאת" שכתובה בשאלת הבן התם, כדי לרמוז שהכל זו מצוות פסח והיא מלמדת את היראה, האמונה, ההבנה שהכל מאיתו יתברך וכל הגדולה שלנו ממנו, "וזכרת את ה' א--לוקיך כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל....", ומתוך זה אפשר באמת לשמור את כל המצוות. מתוך השמירה של מצוות הפסח והזכירה שלה, והחיבור בין הדברים, בין מקום האדם לבין ההתבטלות לקב"ה, מתוך זה נשמרות כל המצוות. שנזכה.
תות"ח!תודה רבה
תות"ח!יישר כוח על המקורות!
אגיד את האמת שאת ההודעה הקודמת אהבתי הרבה יותר, אפילו התבאסתי קצת שלא היתה לי הזדמנות לחשוב על זה בעצמי. ואני עדיין זוכר את היסוד של הדברים. לעומת זאת כאן לא באמת הבנתי מה החוט המחשבתי ששוזר את כל הדברים ביחד, גם אם הבנתי בזמן שקראתי כל שלב בנפרד
הערות ספציפיות היו לי פה ושם כשקראתי אבל לא שמרתי. כי חשבתי ׳לתקוף׳ את כל העניין מזווית שונה.
הידעת שלארבעת הבנים (שמקורה במכילתא) יש גרסה שונה שמקורה בירושלמי פסחים פ״י ה״ד
תני ר' חייה כנגד ארבעה בנים דיברה תורה בן חכם בן רשע בן טיפש בן שאינו יודע לשאול. בן חכם מהו אומר (דברים ו) מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהינו אותנו אף אתה אמור לו (שמות יג) בחזק יד הוציאנו ה' ממצרים מבית עבדים. בן רשע מהו אומר (שמות יב) מה העבודה הזאת לכם מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה מכיון שהוציא את עצמו מן הכלל אף אתה אמור לו (שם) בעבור זה עשה ה' לי לי עשה לאותו האיש לא עשה. אילו היה אותו האיש במצרים לא היה ראוי להגאל משם לעולם. טיפש מה אומר (שם) מה זאת אף את למדו הלכות הפסח שאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שלא יהא עומד מחבורה זו ונכנס לחבורה אחרת. בן שאינו יודע לשאול את פתח לו תחילה א"ר יוסה מתניתא אמרה כן אם אין דעת בבן אביו מלמדו:
כיצד תעמיד את דבריך לאור דברי הירושלמי ?
תודה רבה על הקריאה, ותודה רבה על התגובה!
מעניין, העובדה שמקור הארבעה בנים הוא במכילתא ידעתי לפני שכתבת, אך התגלה לי ממש לא מזמן, וזה היה אחרי שכתבתי פה את הדברים, ובכלל לא הכרתי את המקור בירושלמי. בכל מקרה, אינני רואה סתירה בין ההסבר שלי לבין הירושלמי. כמו שכתב חסדי הים, ההסבר שלי מסתדר עם המכילתא, פשט ההגדה כפי שהיא לפנינו, ולכן אין בכך בעיה כשזה לא עולה בקנה אחד עם מקור אחר....אבל בכל מקרה, תודה רבה על המקורות....
לרגל המחזור החדש, הזדמנות להתחיל במסלול שלשה פרקים (היום!) או פרק אחד (הפרק הראשון בעוד כמה ימים).
מה ממליצים?
תודה על ההודעה.. זה המחזור הרביעי או החמישי שאני זוכר שהוא מתחיל חח
מאוד תלוי בך. בלימודים יומיים מאוד חשובה הקביעות. ובכללי זה היתרון הגדול של לימודים יומיים. אם אתה יכול לשמור על קביעות ב3 פרקים ליום, ממש משמעותי. ואם רק אחד, זה תפסת מועט תפסת.. ממש תלוי בסיטואציה בה אתה נמצא מבחינת משאבים (זמן, מוטיבציה, ידע וכו').
3 פרקים
(שאל אותי מו"ר אבי).
קין הרג את הבל. הקב"ה יכול להחיות מתים. למה הקב"ה לא העניש את קין והעמיד את הבל לתחיה?
יש הבדל בין הרצח הראשון לבין מה שקורה אחר כך, בין האנשים שהם ראשית המציאות לשאר כל אנשי העולם שאח"כ.
התורה באה להורות לנו דרך.
ומכל דבר ממנה אנחנו צריכים ללמוד לחיים הפרטיים שלנו.
לדעתי, הקב"ה לא החייה את הבל כדי שאנחנו נלמד לקחת אחריות על המעשים שלנו.
כי ה' לא ייעשה לנו ניסים מחוץ לגדר הטבע על כל הטעוית שלנו.
יש סיפור בהקשר דומה:
"רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום. קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא"
אהבתי את הכיוון.
קין בהחלט נענש
למה הוא לא הקים לתחיה את הבל - כי אולי לא היתה סיבה לזה.
אם למעשים שלנו לא היתה משמעות, מה המשמעות של הבחירה החופשית?
ובניסוח חריף - הבל נברא כדי שלקין תהיה אפשרות להרוג את אחיו ולבחור בין לעשות זאת לבין לא לעשות זאת. כל עוד הבל חי, הוא מקיים את המטרה הזאת. כשהבל מת, קין לא עמד בנסיון, וזהו, אין צורך יותר בחייו של הבל.
שהקב"ה לא יהרוג אותו. כמו כן, הקב"ה הוא ארך אפיים ורב חסד ולא תמיד הוא נוהג מידה כנגד מידה אלא מצרף מידת חסד למידת הדין שבשניהם ברא את העולם.
מעניין לפרש את הפרשה בצורה של "מדרש שמות", דהיינו השם של האדם מעיד על המהות שלו. מה מזכיר לך השם "הבל"? הבל זה דבר זמני שעובר... כמו הבל פה. מעניין, לא יודע לאיפה לקחת את זה מעבר לזה שזה צץ לי ככה.
הקב"ה לא תמיד מתערב במה שנעשה בעולמו. כמו שנתן לאדם את האפשרות לחטוא, והחטא היה בלתי הפיך, כך גם הרצח הראשון, הוא בלתי הפיך. נראה לי שזה עניין מכונן. שמעתי לאחרונה הסבר על העונש של חטא נדב ואביהו שהקב"ה מיד המית אותם וההסבר שהוצע הוא שאירוע כמו חניכת המשכן הוא אירוע מכונן. עליו נבנת כל המשמעות של המשכן. זאת הפעם הראשונה שעובדים עליו והפעם הראשונה תהווה השראה לכל שאר הפעמים, לכן הקב"ה לא האריך אפו אלא מיידית העניש אותם. כדי שמשמעות עבודת המשכן לא תפגע לאותו זמן ולדורות הבאים.
ההנחת יסוד שהקב"ה מתערב במציאות היא דורשת בדיקה. אם אתה רוצה להשתמש בה בתור שאלה כדאי יותר לדייק אותה ולבסס אותה.
זו (החלק המודגש) התבוננות חדשה שעלתה לי בשבת ואני לא יודע כמה היא אמיתית.
באדם ה' חלקים – נר"ן ח"י. זה כל האדם מצד חלקיו הרוחניים. בעולם הזה ישנו חיבור בין הרוחני לחומרי וזה ע"י צמצום גדול מאוד עד ההגעה לבחינת מציאות "נפש", שמתחברת עם החומר (בדם). הרב בדבריו מתייחס לחומר ולנשמה, ובעצם ההתייחסות היא לנפש ולנשמה מצד הרוח. הרוח היא כמו מן "תגובה" בין הנפש שמתחברת עם החומר לבין הנשמה האלקית שביסודה מנותקת ממנו. הרוח היא ה"אני" של האדם, ישותו ה"עצמית" לכאורה. בכח האדם להטות את רוחו אל הנשמה ולחילופין את הנפש. הנפש ביסודה מתחברת אל החומר. לחומר אין רצונות, שכן רצון שייך רק בדבר רוחני, אולם כיוון שהנפש מתחברת אל החומר תכונותיו של החומר מקבלות אצלה הופעה של רצון. בכלל תכונותיו של החומר הן העפריות – מכאן העצלה והבטלה, הפירוד – מכאן כל עניין התאוות ("לתאווה יבקש נפרד") וכן ההעלמה של מציאות אלוקים שמחייה ומקיימת את החומר – מכאן הנטיה לכפירה וע"ז (ויש עוד תכונות שמתגלות ברבדים אחרים). אם אדם מטה את רוחו כל הזמן לצד הנשמה הוא לעולם לא יחטא, למה? כי הנשמה תמיד עולה, חפצה הוא בחוסר מנוחה אלא בהתקדמות ולכן האדם שמחבר רוחו לנשמה תמיד יעשה את המירב כדי לפעול את רצון ה' בכל עת. משא"כ אדם שמטה את רוחו אל הנפש – הוא מסוכן בנפילה אל הרצונו שמופיעים בה מחמת החומר, ובכללם כאמור העצלה והבטלה, שייסד לנו מוהרי"מ חרל"פ זצ"ל, והוא עניין ידוע בדבריו (תמצאוהו במאמר האחרון ממאמרי תפילת יוה"כ בחלק י"ג), שאם מתעצלים בעשיית הטוב – זה השורש להגיע לעבירה הראשונה שפותחת את ההשתלשלות של "עבירה גוררת עבירה". לכן אם אדם לא הולך אחר החומריות – הוא לא היה מגיע לפספוס בקיום העבודה המעשית לה' וממילא לא היה בו את השורש שמביא לעבירה הראשונה, גם אם תהיה בשוגג (ועניינו של השוגג הוא שהיתה כאן שכחה – שהיא סוג של עצלות).
אז @רץ-הולך, לפחות אתה...
בן מערבאהתניא אומר שהנפש הבהמית מטבעה נמשכת לרע, וצריך עבודה גדולה עד שהאדם "ממתיק את הדינים" ומגלה את הטוב הצפון בנפש הבהמית עד שהיא מטבעה תימשך לטוב, אך באופן אוטומטי זה לא כך. וכמו האמרה שהחיים הם כמו אופניים, וכשעומדים במקום נופלים. לפי זה, אם לא מתקדמים, היו אמורים להישאר במקום, אבל מכיוון שהטבע הבהמי והחומרי יותר חזק ו"ממשי" מהנפש הא-לוקית, האדם ידרדר באופן טבעי אם לא יתקדם בעבודת ה'. (וזה בעצם דברי חז"ל ששעמום מביא לידי חטא, שעמום זה חוסר עשייה....).
לא הבנתי איך הגדרת שעצלות מעשיית מצווה זה דבר חיובי, זה פשוט חוסר עשייה, "שב ואל תעשה"....
פשוט יש כאן עולם מושגים קצת אחר.
איך אתה מבין את החילוק בין הנפש הבהמית לנפש האלקית? הרי שניהן נפש... (אני מדבר ביחס למדרגות של 'נר"ן').
לגבי החילוק, זה לא רק בנפש, גם ביחידה יש חילוק בין שני חלקים, יש חיה פנימית יותר וחיה חיצונית יותר, וגם בנפש, יש שני רבדים בנפש...האמרה שיש נפש א-לוקית בעצם אומרת שהא-לוקות אינה רק ברובד השכלי-מחשבתי, אלא יורדת עד לפרטי החיים, ומכך מובנת חשיבות המצוות, הן לא איזה מן משהו חיצוני כזה שלא קשור לאדם, אלא משהו שממש מבטא את הנפש הא-לוקית, וע"י אותה נפש יש לאדם קישור למצוות התורה, שהן מעשיות ולמרות זאת א-לוקיות, כך גם הנפש. הנפש היא החוליית קישור בין הגוף לבין העולם הרוחני של האדם, ואכן יש נקודת חיבור והקדושה יכולה לרדת עד לנפש....
נדרשתי להבין את עולם המושגים שלך, כיצד אתה מבין... לכן שאלתי איך אתה מגדיר.
מה שאמרת שיש גם ביחידה וכו' פנימי וחיצוני - לא הכרתי. אשמח לקבל הפניה למקור מדוייק. אני מסתפק אם פנימי וחיצוני זו באמת השוואה נכונה ל"בהמית ואלוקית".
למה שלא נאמר (שהנפש "מתחלקת לשתיים" ו)שהנפש האלקית היא מהותה של הנפש שמתחבר לשאר חלקי הנפש הרוחניים והנפש הבהמית היא השפעת החומר על הנפש, כלומר על הרובד הרוחני שמופיע באופן נמוך כדי ליצור את החיבור?
לפי זה אני לא סותר אף אחד.
בלנ"ד....ברור שיש מה להשוות, זה אותו דבר.
ברור לי שזה כך מכל מיני מקורות, אבל ניתן לך רק אחד, בעל התניא מסווג את הנפש הבהמית שבישראל לקליפת נוגה, ואומר שיש בה מעט טוב, אך רובה רע, והיא נוטה לרע מטבעה, ורק כשהאדם מכווין אותה הוא מעלה את הטוב שבה. לעומת זאת, הנפש הא-לוקית כולה טוב. אם הנפש הא-לוקית זו המהות של הנפש הבהמית, מדוע יש מעט טוב בנפש הבהמית? מאיפה הוא הגיע? ועוד, בעל התניא אומר שהנפש הבהמית שוכנת בחלל השמאלי שבלב, והנפש הא-לוקית שוכנת במוח ומשפיעה על החלל הימני שבלב. זאת אומרת, הנפש הא-לוקית לא יורדת לחלל השמאלי ומשפיעה כפי שהיינו מצפים לפי שיטתך שהרי שם הנפש הבהמית, אלא היא משפיעה על מקום אחר, על החלל הימני, דהיינו, הרגשות שמתעוררים בקדושה הם רגשות אחרים לגמרי לפי בעל התניא מאשר סתם תאוות.
יש עוד הרבה מקורות לכך, בכל מקרה, הרב שטיינזלץ אומר שמדובר בשתי מערכות שונות...
ובלי קשר, אתה מציג פה תיאוריה נחמדה, ואז אתה אומר, אני לא סותר אף אחד. ההיפך, נק' המוצא היא שזו התיאוריה שלך, ועליך מוטלת ההוכחה להראות שכך בעל התניא סבר. אבל בפשטות ההנחה היא שלא מדובר בהשפעה של הגוף על, אלא כפשוטו ממש נפש מסוג אחר. אין סיבה להגיד אחרת.
כל הדיון היה ברוח טובה....
חזק וברוך!
אשמח שתעורר לכך את מחשבתך 
ארץ השוקולדדי קשה לי עם זה זה אסור בטוח??
בסוף מה רציתי לקבל תעודה שבכל מקרה אני אזיע עליה
אז מה הבעיה להוסיף את השם שלי לעבודה של חברה שבכל מקרה עושה אותה למה לא להקל מהחיים קצת
אני באמת מנסה להבין מה זה אכפת איך אני אמלא את המטלות הלימודיות שלי? זה לא פוגע באף אחד
תשאל רב. אולי יתיר לך
אני:))))טעות מקלדת חחחח.(אני מבינה שאת טעונה עלי(?))
שמעתי שיש מקרים (שלא מדברים עליהם) שבהם אין בזה בעיה הלכתית
פשוט הרגשתי לרגע ניכור והכחשה אז מיהרתי להבהיר את המצב אין אצלי חובות אני מתחשבנת מיד (מפוקקת אגרופים) אבל נוותר לך הפעם (עקב המצב
סתם סתם)
אני גם שמעתי... האמת שתמיד אני שואלת את אחי אבל הוא לא רב והוא אף פעם לא מסביר לי לפי מה הוא קובע מתי אסור ומתי מותר
באמת היה ניסיון כזה..
לא מתנצלת (עקב המצב.. ;)ׂׂ )
נראהלי זה תלוי אם זה בגלל המרמה יצא תקלות. לדוגמא מישהי עושה מבחן במשפטים ועוברת במרמה ובסוף בתאכלס היא לא באמת יודעת אז יכול לצאת נזק מזה לאנשים.
משהו כזה
חחחח בחורה עם תעוזה
אני אשקול את הניכור מחדש
וואללה איזה רב יגיד לי כן אני אשמח למספר
חחחחח
הייי אני לא מסכימה לך. רק לי מותר (עקב המצב
)
פשוט. תעברי רב רב עד שמישהו יתיר לך. הרב נוח אולי?
סתםם. זה באמת שווה בדיקה
חחח הרב נח..
כמעט עמדתי להתקשר אליו
ברגע האחרון לא עקב המצב בס ד 😍
היינו צריכים לעשות עבודה בהיסתוריה או משהו כזה, והייתה לי אפשרות להעתיק עבודה מושלמת, אבל בסופו של דבר בחרתי לעשות את העבודה בעצמי (והתעלקו עליי שניים אחרים. זו הייתה עבודה בקבוצות, כך שאין בעיה....), ראיינתי את סבתא שלי. ובתכל'ס, רק הרווחתי מהעבודה הזאת. שמעתי כל מיני סיפורים ודברים לגבי סבתא שלי, וזה היה מאוד מעניין וחשוב. אז למה לא? אם זו עבודה באזרחות, אני יכול להבין. אבל עבודה בהיסתוריה, ספרות, תנ"ך, לשון. אלו עבודות מאוד חשובות שתורמות לאדם עצמו, וחבל שיפספס אותן....
אני גם נהניתי בתחילת שנה מהלימודים אבל מאז שנהיה עומס של מטלות כל הפוקוס עובר ללעמוד בקצב ולחשוב איך לסכם בצורה אפקטיבית למבחן במקום להתעניין באמת בחומר...
וואו, בהצלחה רבה!
זה בסדר נראה לי גם אם היית מתקשרת הוא לא היה עונה כי הוא נח... (עקב המצב
(לא קשור אבל זה מצחיק אותי))
בכללי לא מומלץ להעתיק בעבודות גם אם מותר, כי זה לא עושה טוב לנפש. הכי טוב להיות איש אמת תמיד. בכל מקרה, לי נראה שהיוצא מן הכלל זה אם ידוע שגם מי שנותן את העבודה יודע שחברים עוזרים אחד לשני. (אך אם יתפוס, יעניש....לא רק שיודע טכנית, אלא שמעלים עין). רק במקרה כזה אפשר להגיד שיהיה מותר. אבל אם גם המורה לא "מעלים עין", ומבחינתו זו עבודה רק ליחידים ואין כזה דבר עזרת חבר, והדגיש את זה, או שברור שהוא לא מסכים (או אפילו אם יש ספק ולא ברור הפוך....), אז לא להעתיק. אבל לא ברור לי בעצמי מה הכוונה בדיוק, וגם בכלל לא בטוח שזה נכון, רק כתבתי מהרהורי ליבי.
אם זה טכנית כן ישר למה שזה יעשה לא טוב לנפש? נראה לי יעשה לה יותר טוב לגמור עם המטלות לפני 12 בלילה😅
לפי מה נקרא איש אמת (יעקב אבינו וזה...)?
זה מה שנקרא "נבל ברשות התורה". יש גם דברים שהתורה לא יכלה לאסור כי זו גזירה שאין הציבור יכול לעמוד בה. אבל ברור לדוגמא, שאדם שבא על אשת יפת תואר, נגרמים מזה דברים רעים. (לא משווה, רק כעקרון מראה את אותו דבר....). התורה התירה לאכול. אבל זה לא אומר שטוב לאכול באופן מוגזם. התורה התירה לשנוא בכל מיני מצבים. אבל זה לא אומר שזה האידיאל וזה מה שיעשה טוב לאדם. ועוד הרבה דוגמאות....
ברגע שהאדם מעתיק, אפילו שמבחינה מוסרית-הלכתית אין בזה רמה של איסור, בכל זאת יש פה פגם מסויים שהנפש נשחקת בכך שהיא עושה את הדברים האלו. זה כל העניין של החשד ומראית עין. למה אסור לעשות דברים למראית עין? (ואסור אפילו בחדרי חדרים....). אפשר לומר שבחלק מהמקרים זה העניין הזה, שהאדם לא ישחק את הנפש שלו, וגם אם מבחינה אובייקטיבית לא קרה פה כלום, יש בדבר הזה מן הכיעור וכדאי להתרחק ממנו. כדאי להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו.
לגבי יעקב אבינו, זה באמת מעניין שדווקא יעקב שמידתו היא אמת (שאגב, בתורה כתוב עליו שהוא "איש תם". רבי נחמן מדייק את זה מהפסוק: "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם" שיעקב היה איש אמת....), הוא זה ששיקר ליצחק אביו, והוא שיקר ללבן והיה אחיו ברמאות. (שהמדרש מספר על רחל כמדומני ששואלת אותו איך הוא משקר, האם זה ראוי לצדיקים? ואז הוא עונה לה, "עם נבר תתבר" או משהו כזה...לא בדיוק זוכר את התשובה שלו....). אני חושב שהעניין הזה בא לברר בדיוק את הגבולות של האמת, ודווקא מי שמידתו אמת, אפילו במקרים הכי מורכבים שקשה לדבוק במידת האמת במצב הזה, הוא דבק בה, ולא נתן לשקר לשחוק אותו ולהסיט אותו מהאמת הא-לוקית, ועשה את זה רק כלפי חוץ, משום שכך היה צריך לנהוג. איש אמת זה אדם שדבק באידיאלים, ולא נותן לתחלופת החיים עם כל הסיטואציות שלה להוריד אותו מהאידיאלים ולהיכנע לזרם החיים השוטף. איש אמת זה איש שמחובר לנצח, ולכן הוא חזק יותר מכל מאורע חולף שמאיים לעקור את האמת מן העולם. הוא יודע ש"אמת מארץ תצמח", ובסופו של דבר גם המציאות עצמה תגיע לתיקון השלם, ושואף להשלים את המציאות ככל שניתן. זו לענ"ד ההגדרה לאיש אמת.
נ.ב. יכול להיות שבאמת כשמי שבוחן את העבודות כותב דברים רק לפרוטוקול, ולא באמת מתכוון שיעשו את זה בעצמם, אולי בזה כשזה בא על חשבון זמן שיכול ללכת לדברים טובים אחרים, ולמנוחת הנפש כמובן, שמחה בעבודת ה' וכו'....בוודאי שטוב לא לעשות את מה שהוא אמר בעצמך. עכשיו אני חוזר בי, רק במצב שזה לא פוגע, כמו שכתבו פה, אז יש מקום להיות איש אמת תמיד, וכך ראוי. אבל לא יודע בדיוק להגיד לך מה ההנחייה ובאילו מצבים איך לנהוג....בקיצור, תשאלי רב.
אגב, המקור לכך שאפילו דברים שכתובים לא מחייבים הוא בגמרא שאומרת שאדם שאמר שהוא מוכר לחבירו פרה על מנת שהיא לא נגפנית, נשכנית וכו'.... (מסכת בבא קמא דף פ' עמ' א'...) ועוד מלא תנאים, אם בסופו של דבר התברר שהפרה הייתה אחד מהדברים האלו, המוכר חייב לפצות את הקונה, ורק אם אמר תנאים ספיציפיים ולא אמר "רשימת מכולת" של מומים, בכך מוכח שדווקא מומים אלו היו חלק מהחוזה והתכוון אליהם ופטור. מדוע אם זה "רשימת מכולת" המוכר חייב לפצות את הקונה? הרי לכאורה הסכימו! אלא שברור שהמוכר אמר את זה כלפי חוץ, לפרוטוקול, ולא התכוון באמת לכך שזה מהותי. אותו עניין מתבטא בחוזים, יש סעיפים מהותיים, ויש סעיפים שאינם מהותיים ואינם עילה לביטול החוזה. מדוע? אפילו שלכתחילה עדיף מלהימנע לעבור עליהם, בסופו של דבר הם אינם מחייבים. אני לא יודע בדיוק מה הגבולות ומה בדיוק נחשב שנאמר כלפי חוץ, אבל יש כזה דבר. כדאי שתשאלי רב שיגיד לך את הגדרים המדוייקים, ואשמח אם תשלחי פה אם קיבלת תשובה.
שוב תודה רבה!
הציון הוא שווה ממון, והוא ניתן על דעת שהמגיש עשה, ואם היה יודע שלא ככה מסתבר שהיו פוסלים אותה.
מה שכן אפשר שמותר להיעזר במטלה מוכנה ללמוד ממנה ולהכין חדשה בהשראתה..
אבל רק ניסיון חיים יעיד - זה כן פוגע במישהו. זה פוגע בך.
"למה יש כ"כ הרבה רע בעולם?!"
את מוצאת עצמך שואלת-זועקת פעם אחר פעם.
השאלה הזו שמנקרת,
ההרגשה הנוראית שעוטפת
שוב
ושוב
ושוב
ההרגשה הזו שהכל סוגר
שלכל כיוון שלא תסתכלי - יש רע.
וכאב.
הו הו כמה כאב כמה!!!
כאב לאנשים שיקרים לך
וכאב לעוד אנשים שיקרים לך
וכאב לעצמך
וכאב לעם שלך
וכאב על אובדנים שחווית וחווים אנשים
וכאב בכל מעגל שהוא
חברות, משפחה, עבודה, הארץ, העולם...
כאילו די, זה כאילו לא נגמר ואין סוף לרע הזה!!!
ואת כבר בהצפה.
הצפה של כל מה שחווית ושמעת וראית.
פשוט הצפה.
תדמייני כל אדם, גם ההכי מדהים וחזק שבהם, שהוא עובר הצפה - הוא לא יכול יותר. די. נגמרו הכוחות. נגמרו המצברים.
נגמר המלאי.
אין.
פשוט אין.
ולא רק שאין - גם כל הכאב והקושי מציף
ואז יש עוד קושי אחר - וגם הוא מציף
ועוד
ועוד
ולפעמים אפילו לנשום אי אפשר ברוגע!!!
אז במצבים כאלה חייבים חייבים יקרה רגע לעצור!
לעצור ואפילו רק להסדיר נשימה.
פיזית.
פיזית לעשות תרגיל של נשימה עמוקה
למשל, להכניס עמוק אוויר מלוא הריאות במשך 4 שניות,
להשהות אותו עוד שתי שניות בלי להוציא
ואז לנשוף אותו החוצה לאט לאט עוד 4 שניות.
ככה לעשות סטים של נשימות, לפחות איזה 6-7 סטים.
לעצום עיניים.
לשים את עצמך במקום שקט.
שקט שקט.
גם אם זה ללכת לחדר ולהיות רגע רק את עם עצמך שתי דקות.
ותני רגע לעצמך לספר לך מה *את* חווית.
ומה עובר עלייך?
ועם מה את מתמודדת?
ומה חשוך לך ובך כעת?
ופתאום לשמוע את עצמך ממשיכה לספר לך,
שזה פשוטו טו מאץ'!
יותר מדי!
זה יותר מדי לך, לכולם!
ועצמך ממשיכה ורוצה רגע לבקש ממך
לעצור
ולקחת עוד קצת זמן לעצמך
אפילו אם מועט,
להסדיר נשימה
לסדר מחשבות
לנשום
להתמלא
לשתות
אולי תה חם ומתוק
מקלחת נעימה וחמה
כל פינוק שבא לך
פינוק קטן של אוכל
תפילה לקב"ה שישלח כוחות
שיתוף
חיבוק
וכמובן - שינה!
שיר מעודד
מוזיקה בכללי
פרק קצר של סדרה מצחיקה או סטנדאפ
להביט בתמונות של האוצרות שלך בטלפון או במחשב,
לצאת לשאוף אוויר בחוץ
הליכה קצרה
וכל הטענת מצברים אחרת!
וכל מה שיכול לעשות לך טוב!
ועד שלא תרגישי שאת מתמלאת בחזרה, לפחות 80% מה"סוללה" שנקראית "את" - את *לא* משקיעה שום אנרגיה בדברים שמרוקנים אותך!
אי אפשר יקרה!
את על 0% בסוללה ועדיין משתמשת בכל הכוח במכשיר...
אפשר להתפוצץ, לקרוס חלילה.
האיתותים הללו של הגוף שלך החכם
ושל הנפש החכמה
אומרים לך -
היי יקרה! עד כאן!
אנחנו חייבים מילוי!
בואי תדאגי לנו למילוי
ואז נחזור כמו גדולים עם כוחות מחודשים להשפיע עוד ועוד טוב בכל המעגלים
אבל קודם המעגל שלך.
את.
עצמך.
מתמלאת.
נושמת.
מתחזקת.
שמחה.
ואח"כ כמובן אישך והילדים
ואז המשפחה המורחבת
והחברה היקרה
ושאר המעגלים
לאט לאט.
אי אפשר הכל בבת אחת.
את רק בן אדם אחד.
מדהים, אבל אחד. ובן אדם. אנושית. בשר ודם.
עם גבולות יכולת
עם אנרגיה שהיא לא בלתי נגמרת אלא היא מוגבלת כי אנחנו בני אדם...
ואיפה שנבחר להוציא אותה - זה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.
לכן עכשיו התיעדוף הראשון הוא להוציא אותה רק על ההתמלאות שלך.
ורק אז, שתהיי מלאה יותר, תוכלי להוציא ממנה גם לעולם כולו.
אנשים שאינך יכולה לעזור להם - בין אם זה במעגלים קרובים ובין אם הם רחוקים - זו עבודה, אבל את מנסה להפנותם הלאה לעזרה המתאימה אם את יכולה, להתפלל עבורכם, לקוות, לשלוח חיבוק.
וזהו.
לשחרר.
אי אפשר לעזור לכולם.
את רק בן אדם.
אחד.
יחיד ומיוחד.
ואחד.
וכמה טוב את כן משפיעה היכן שאת כן יכולה!
ועוזרת!
ותומכת
ומאירה
ומחדדת
וכמה אכפתיות נובעת ממך
כ"כ כ"כ אכפת לך!
ורק בגלל זה את כ"כ מתאמצת!
ואני רוצה לבקש שבתוך הכל יהיה אכפת לך גם מעצמך!
שתבחיני גם בגבולות הגזרה שלך!
שתזהי גם את קצה גבול היכולת שלך!
את מה את כן יכולה
ומה את לא
את מה עושה לך טוב וממלא
ומה מרוקן
את מתי את יכולה לתת יותר מעצמך
ומתי את זקוקה לקבל, או להעניק לעצמך
ואלו דקויות שהן לימוד של חיים...
לימוד שהוא מרתק, ולפעמים שובר, ונופלים, ומתאכזבים,
אבל בסופו של דבר גדלים!
וגם מכל הרע שבעולם -
נכון.
הוא קיים.
אבל הטוב קיים שבעתיים!
"ברגע קטון עזבתיך
ורחמים גדולים אקבצך"
הרע הוא כמו רגע קטון!
והטוב הוא עשרות מונים טוב ומאיר וגדול כ"כ כ"כ!
ותמיד אני נזכרת בעלון של שבת שקראתי כשהיינו ילדים. כתב בו הרב חנן פורת זצ"ל, וקראו לו "מעט מן האור"
ותמיד זה הזכיר לי שמעט מן האור - דוחה הרבה מן החושך
אז כל אחד מאיתנו הוא "אור קטן"
וכולנו "אור איתן"
ולא רק בשיר ילדים חמוד
אלא באמת באמת
לכל אחד ואחת מאיתנו יש כוח על!
לעשות ולהשפיע טוב בגבול היכולת שלו
במעגלים שלו
ואותו האור ממשיך ומשפיע עוד ועוד ועוד
ממש כמו אבן שזורקים על פני המים והיא יוצרת עיגולים עיגולים סביבה
כי חיוך אחד שלך לילדה,
שהלכה שמחה לבית הספר וחייכה לעוד ילדה,
שהרימה אותה כי הייתה בהרגשה נוראית לפני כן,
וחזרה הביתה ועשתה נחת רוח להוריה שהיא שמחה,
או אמירה ועזרה שלך לבנות כאן בפורום או בחיים האמיתיים,
שהצלת
ועודדת
והרמת
ותמכת
ואז הן היו עם עוד כוח לילדים, לעצמן, לאיש,
שבחזרה המשיכו טוב במעגלים שלהם,
ואותם אנשים שפגשו גם
ואין לדבר סוף!
כן כן
ל***טוב*** אין באמת סוף!
הוא באמת אינסופי!!!
אז את יקרה מוסיפה אור
ותוסיפי אור
וקצת פחות תחשבי על החושך.
כי כשמוסיפים אור החושך ממילא מסתלק ומתמעט
ומספיק אפילו אור קטן
ואפילו יחיד
בכדי לגרש חושך גדול גודל
ויש לנו את בורא עולם
שהכל שלו
והכל מאיתו
הטוב והרע
ולימדנו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה
ולימדנו שהכל לטובה!
כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה
ולהתחזק באמונה
בביטחון באבא שלנו בשמים שיודע טוב טוב מה הוא עושה
והוא אחראי על הכל
ולפעמים התפקיד שלנו הוא
"הרפו.
הרפו ודעו כי טוב השם!"
ובמה שאינו בשליטתך יקרה – הרפי.
לא כל העולם על כתפייך היקרות
ומה שלא בגבול יכולתך - להרפות ולשים על הקב"ה. הוא כל יכול באמת באמת.
ואת תראי, ותמשיכי לראות את כל הטוב *שכבר קיים*
באנשים טובים
בנפלאות הבורא
בילדים שיש
במשפחה
בחיוכים
באוכל הטעים
בשפע
במיטה הנוחה
בגוף שמתפקד
ובכל פינה ממש ממש יש טוב ובשפע
ולהגדיל את המיקוד שלנו דווקא עליו
לא לקחת אותו לעולם כמובן מאליו
אלא להיפך - להנכיח אותו
לראות אותו
להעצים אותו
להודות עליו
ההודיה עצמה מעניקה כ"כ הרבה כוח! כ"כ!
להתפלל במילים שלך
את כל הכאב
והקושי
והתקוות
הכל הכל הכל
לקב"ה
ולהודות לו על מה שכן יש
ולבקש על מה שעוד לא
והוא שומע הכל
והוא כל יכול
ותמשיכי להתחזק
להוסיף לעצמך מקורות של מילוי מצברים בכל יום ויום
להתקרב למה שעושה לך טוב
להתרחק ממה שעושה לך רע
ולהמשיך כך בעוז ובגבורה ובאמונה
והדברים ב"ה עוד יתבהרו
כולם
לאט לאט
את כבר יכולה לראות ב"ה בחוש איך כ"כ הרבה חזיתות שקרו לכ"כ הרבה אנשים - פתאום במבט של אפילו לא כ"כ הרבה זמן - פתאום כולם במקום אחר לגמרי!
ההיא שהתגרשה - התחתנה מחדש ומאושרת
ההיא שלא זכתה לילדים - חובקת תאומים
השבויים שכבר חזרו
החולים שנרפאו
העקרות שנפקדו
הרווקות שהתחתנו
הזוגיות שהתחזקה
הילדים שגדלו והביאו ברכה גדולה ונחת עצומה
הכוחות הפנימיים שכל אחד ואחת גילו בתוכם
הערבות ההדדית
האחדות
החסד
העזרה
השמחה
הצחוק
החיוכים
רגעי האושר
והשפע
והטוב.
הטוב.
שקיים!
ושילך ויגדל ב"ה
ואת עצמך חלק מהטוב הגדול הזה!
ועכשיו, לכי ומלאי את עצמך
ותני לטוב שבך לגדול
❤
"למה יש כ"כ הרבה רע בעולם?!"
את מוצאת עצמך שואלת-זועקת פעם אחר פעם.
השאלה הזו שמנקרת,
ההרגשה הנוראית שעוטפת
שוב
ושוב
ושוב
ההרגשה הזו שהכל סוגר
שלכל כיוון שלא תסתכלי - יש רע.
וכאב.
הו הו כמה כאב כמה!!!
כאב לאנשים שיקרים לך
וכאב לעוד אנשים שיקרים לך
וכאב לעצמך
וכאב לעם שלך
וכאב על אובדנים שחווית וחווים אנשים
וכאב בכל מעגל שהוא
חברות, משפחה, עבודה, הארץ, העולם...
כאילו די, זה כאילו לא נגמר ואין סוף לרע הזה!!!
ואת כבר בהצפה.
הצפה של כל מה שחווית ושמעת וראית.
פשוט הצפה.
תדמייני כל אדם, גם ההכי מדהים וחזק שבהם, שהוא עובר הצפה - הוא לא יכול יותר. די. נגמרו הכוחות. נגמרו המצברים.
נגמר המלאי.
אין.
פשוט אין.
ולא רק שאין - גם כל הכאב והקושי מציף
ואז יש עוד קושי אחר - וגם הוא מציף
ועוד
ועוד
ולפעמים אפילו לנשום אי אפשר ברוגע!!!
אז במצבים כאלה חייבים חייבים יקרה רגע לעצור!
לעצור ואפילו רק להסדיר נשימה.
פיזית.
פיזית לעשות תרגיל של נשימה עמוקה
למשל, להכניס עמוק אוויר מלוא הריאות במשך 4 שניות,
להשהות אותו עוד שתי שניות בלי להוציא
ואז לנשוף אותו החוצה לאט לאט עוד 4 שניות.
ככה לעשות סטים של נשימות, לפחות איזה 6-7 סטים.
לעצום עיניים.
לשים את עצמך במקום שקט.
שקט שקט.
גם אם זה ללכת לחדר ולהיות רגע רק את עם עצמך שתי דקות.
ותני רגע לעצמך לספר לך מה *את* חווית.
ומה עובר עלייך?
ועם מה את מתמודדת?
ומה חשוך לך ובך כעת?
ופתאום לשמוע את עצמך ממשיכה לספר לך,
שזה פשוטו טו מאץ'!
יותר מדי!
זה יותר מדי לך, לכולם!
ועצמך ממשיכה ורוצה רגע לבקש ממך
לעצור
ולקחת עוד קצת זמן לעצמך
אפילו אם מועט,
להסדיר נשימה
לסדר מחשבות
לנשום
להתמלא
לשתות
אולי תה חם ומתוק
מקלחת נעימה וחמה
כל פינוק שבא לך
פינוק קטן של אוכל
תפילה לקב"ה שישלח כוחות
שיתוף
חיבוק
וכמובן - שינה!
שיר מעודד
מוזיקה בכללי
פרק קצר של סדרה מצחיקה או סטנדאפ
להביט בתמונות של האוצרות שלך בטלפון או במחשב,
לצאת לשאוף אוויר בחוץ
הליכה קצרה
וכל הטענת מצברים אחרת!
וכל מה שיכול לעשות לך טוב!
ועד שלא תרגישי שאת מתמלאת בחזרה, לפחות 80% מה"סוללה" שנקראית "את" - את *לא* משקיעה שום אנרגיה בדברים שמרוקנים אותך!
אי אפשר יקרה!
את על 0% בסוללה ועדיין משתמשת בכל הכוח במכשיר...
אפשר להתפוצץ, לקרוס חלילה.
האיתותים הללו של הגוף שלך החכם
ושל הנפש החכמה
אומרים לך -
היי יקרה! עד כאן!
אנחנו חייבים מילוי!
בואי תדאגי לנו למילוי
ואז נחזור כמו גדולים עם כוחות מחודשים להשפיע עוד ועוד טוב בכל המעגלים
אבל קודם המעגל שלך.
את.
עצמך.
מתמלאת.
נושמת.
מתחזקת.
שמחה.
ואח"כ כמובן אישך והילדים
ואז המשפחה המורחבת
והחברה היקרה
ושאר המעגלים
לאט לאט.
אי אפשר הכל בבת אחת.
את רק בן אדם אחד.
מדהים, אבל אחד. ובן אדם. אנושית. בשר ודם.
עם גבולות יכולת
עם אנרגיה שהיא לא בלתי נגמרת אלא היא מוגבלת כי אנחנו בני אדם...
ואיפה שנבחר להוציא אותה - זה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.
לכן עכשיו התיעדוף הראשון הוא להוציא אותה רק על ההתמלאות שלך.
ורק אז, שתהיי מלאה יותר, תוכלי להוציא ממנה גם לעולם כולו.
אנשים שאינך יכולה לעזור להם - בין אם זה במעגלים קרובים ובין אם הם רחוקים - זו עבודה, אבל את מנסה להפנותם הלאה לעזרה המתאימה אם את יכולה, להתפלל עבורכם, לקוות, לשלוח חיבוק.
וזהו.
לשחרר.
אי אפשר לעזור לכולם.
את רק בן אדם.
אחד.
יחיד ומיוחד.
ואחד.
וכמה טוב את כן משפיעה היכן שאת כן יכולה!
ועוזרת!
ותומכת
ומאירה
ומחדדת
וכמה אכפתיות נובעת ממך
כ"כ כ"כ אכפת לך!
ורק בגלל זה את כ"כ מתאמצת!
ואני רוצה לבקש שבתוך הכל יהיה אכפת לך גם מעצמך!
שתבחיני גם בגבולות הגזרה שלך!
שתזהי גם את קצה גבול היכולת שלך!
את מה את כן יכולה
ומה את לא
את מה עושה לך טוב וממלא
ומה מרוקן
את מתי את יכולה לתת יותר מעצמך
ומתי את זקוקה לקבל, או להעניק לעצמך
ואלו דקויות שהן לימוד של חיים...
לימוד שהוא מרתק, ולפעמים שובר, ונופלים, ומתאכזבים,
אבל בסופו של דבר גדלים!
וגם מכל הרע שבעולם -
נכון.
הוא קיים.
אבל הטוב קיים שבעתיים!
"ברגע קטון עזבתיך
ורחמים גדולים אקבצך"
הרע הוא כמו רגע קטון!
והטוב הוא עשרות מונים טוב ומאיר וגדול כ"כ כ"כ!
ותמיד אני נזכרת בעלון של שבת שקראתי כשהיינו ילדים. כתב בו הרב חנן פורת זצ"ל, וקראו לו "מעט מן האור"
ותמיד זה הזכיר לי שמעט מן האור - דוחה הרבה מן החושך
אז כל אחד מאיתנו הוא "אור קטן"
וכולנו "אור איתן"
ולא רק בשיר ילדים חמוד
אלא באמת באמת
לכל אחד ואחת מאיתנו יש כוח על!
לעשות ולהשפיע טוב בגבול היכולת שלו
במעגלים שלו
ואותו האור ממשיך ומשפיע עוד ועוד ועוד
ממש כמו אבן שזורקים על פני המים והיא יוצרת עיגולים עיגולים סביבה
כי חיוך אחד שלך לילדה,
שהלכה שמחה לבית הספר וחייכה לעוד ילדה,
שהרימה אותה כי הייתה בהרגשה נוראית לפני כן,
וחזרה הביתה ועשתה נחת רוח להוריה שהיא שמחה,
או אמירה ועזרה שלך לבנות כאן בפורום או בחיים האמיתיים,
שהצלת
ועודדת
והרמת
ותמכת
ואז הן היו עם עוד כוח לילדים, לעצמן, לאיש,
שבחזרה המשיכו טוב במעגלים שלהם,
ואותם אנשים שפגשו גם
ואין לדבר סוף!
כן כן
ל***טוב*** אין באמת סוף!
הוא באמת אינסופי!!!
אז את יקרה מוסיפה אור
ותוסיפי אור
וקצת פחות תחשבי על החושך.
כי כשמוסיפים אור החושך ממילא מסתלק ומתמעט
ומספיק אפילו אור קטן
ואפילו יחיד
בכדי לגרש חושך גדול גודל
ויש לנו את בורא עולם
שהכל שלו
והכל מאיתו
הטוב והרע
ולימדנו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה
ולימדנו שהכל לטובה!
כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה
ולהתחזק באמונה
בביטחון באבא שלנו בשמים שיודע טוב טוב מה הוא עושה
והוא אחראי על הכל
ולפעמים התפקיד שלנו הוא
"הרפו.
הרפו ודעו כי טוב השם!"
ובמה שאינו בשליטתך יקרה – הרפי.
לא כל העולם על כתפייך היקרות
ומה שלא בגבול יכולתך - להרפות ולשים על הקב"ה. הוא כל יכול באמת באמת.
ואת תראי, ותמשיכי לראות את כל הטוב *שכבר קיים*
באנשים טובים
בנפלאות הבורא
בילדים שיש
במשפחה
בחיוכים
באוכל הטעים
בשפע
במיטה הנוחה
בגוף שמתפקד
ובכל פינה ממש ממש יש טוב ובשפע
ולהגדיל את המיקוד שלנו דווקא עליו
לא לקחת אותו לעולם כמובן מאליו
אלא להיפך - להנכיח אותו
לראות אותו
להעצים אותו
להודות עליו
ההודיה עצמה מעניקה כ"כ הרבה כוח! כ"כ!
להתפלל במילים שלך
את כל הכאב
והקושי
והתקוות
הכל הכל הכל
לקב"ה
ולהודות לו על מה שכן יש
ולבקש על מה שעוד לא
והוא שומע הכל
והוא כל יכול
ותמשיכי להתחזק
להוסיף לעצמך מקורות של מילוי מצברים בכל יום ויום
להתקרב למה שעושה לך טוב
להתרחק ממה שעושה לך רע
ולהמשיך כך בעוז ובגבורה ובאמונה
והדברים ב"ה עוד יתבהרו
כולם
לאט לאט
את כבר יכולה לראות ב"ה בחוש איך כ"כ הרבה חזיתות שקרו לכ"כ הרבה אנשים - פתאום במבט של אפילו לא כ"כ הרבה זמן - פתאום כולם במקום אחר לגמרי!
ההיא שהתגרשה - התחתנה מחדש ומאושרת
ההיא שלא זכתה לילדים - חובקת תאומים
השבויים שכבר חזרו
החולים שנרפאו
העקרות שנפקדו
הרווקות שהתחתנו
הזוגיות שהתחזקה
הילדים שגדלו והביאו ברכה גדולה ונחת עצומה
הכוחות הפנימיים שכל אחד ואחת גילו בתוכם
הערבות ההדדית
האחדות
החסד
העזרה
השמחה
הצחוק
החיוכים
רגעי האושר
והשפע
והטוב.
הטוב.
שקיים!
ושילך ויגדל ב"ה
ואת עצמך חלק מהטוב הגדול הזה!
ועכשיו, לכי ומלאי את עצמך
ותני לטוב שבך לגדול
❤
המוות👻
מו"ר הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (שהיום יום פקודתו) בביאורו על המגילה (בס' טעמא דקרא) מבאר שכל מקום שנכתב אחשורוש חסר וא"ו מורה ע"ד ר"ח בגמרא שבכל נעשו רשים בימיו, ומבאר כל מקום שנכתב כך, חסר, על עניין המיסים. ונראה שדבר עמוק טמון פה, ויבואר אחר תוספת דגש על עניין אחר, שכך כת' בפרק ב' (פס' יח):
וַיַּעַשׂ הַמֶּלֶךְ מִשְׁתֶּה גָדוֹל לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו אֵת מִשְׁתֵּה אֶסְתֵּר וַהֲנָחָה לַמְּדִינוֹת עָשָׂה וַיִּתֵּן מַשְׂאֵת כְּיַד הַמֶּלֶךְ:
משתה זה, בניגוד לשני המשתאות שנזכרו לפניו, מקבל שם מיוחד, "משתה אסתר", ובשם זה הוא נזכר לדורות. למה? דאגתו של אחשורוש – תמיד היא על המס, וכאשר ישנה חריגה מהתנהלותו לגביו – זהו דבר שניכר ונזכר לדורות. ובאמת שגם בעניין זה המגילה חותמת, ז"ל הפס':
(י, א) וַיָּשֶׂם הַמֶּלֶךְ [אחשרש בכתיב] אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מַס עַל הָאָרֶץ וְאִיֵּי הַיָּם.
מה העניין?
נראה לבאר ע"פ דברי הגמרא בשבת (קד ע"א. וכן הוא במגילה ג ע"א), ז"ל:
דאמר רב חסדא: מ"ם וסמ"ך שבלוחות בנס היו עומדין.
האותיות מ"ם וסמ"ך בכתב אשורי הן בעלות בחינה ניסית, שכן בלוחות הברית, שהיו כתובים משני עבריהם, היה התוך שלהם עומד בנס.
ראשית נתבונן על מילואן של אותיות אלו. מ"ם – אותיות המילוי זהות, זו אחת מג' האותיות שבנויות באופן זה, בכללן ו"ו ו־ה"ה [אולם במילואים אחרים אינם כן. מצד העניין של מילואים פנידרומים מצאנו גם את האות נו"ן[1] (וכן המילוא של וא"ו באלפין)]. סמ"ך – המילוא כולל בתוכו את האות מ' וכן את ההפרש שבין אות מ' ל־ס' – ך'.
האותיות מ"ס מורות על נס, שמלווה באופן נסתר (שכן המס נרמז באחשורוש חסר) את כל המגילה. ויותר מזה – במדרש נאמר שהעולם הזה דומה לאות ב' (או כ') שהוא סגור מד' רוחות ופתוח מרוח צפונית. משמעות דברי המדרש היא שהעולם הזה איננו יחידה אוטונומית, מנותקת מהקב"ה, אין זה שהקב"ה ברא עולם ואז עזב אותו ואיננו מתעניין בשקורה בו, אלא הרוח הצפונית פתוחה שהקב"ה מנהיג את העולם. אולם, עולם מלשון העלם, וכלפי חוץ נראה שהעולם תחום מד' רוחותיו, סגור ומסוגר כמו סגירתן של ב' האותיות מ' סופית וס'. ובחינה זו של העלם נרמזה לא רק באות אחת אלא בשתיים – הסתרה שבתוך ההסתרה, חותם בתוך חותם. ובעצם, כאשר מתבוננים בלוחות מגלים ששתי האותיות הללו, שלכאורה מסמלות את ההסתרה וההעלם של מציאות אלקים והשגחתו בעולם – שתיהן עומדות בנס!
זה כל עניינו של פורים, הנס שמקיף את ההעלמה שבתוך ההעלמה. הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו.
[ונביא הופעות נוספות של רמז זה, ובאמת שהוא מקיף את כל מעגל חיינו. עמלק בגימ' עולה ר"מ, שמספר זה הוא כפולה של אות ד' באות ו' ואח"כ באות י'. אם תכפיל ד' ב־י' הוי מ', ואם תכפיל ו' ב־י הוי ס' – הרי שבתוך עמלק רמוזות אותיות אלו.
וידוע שרומזים שמו של המלאך סמאל באותיות ס"מ, שהם באמת האותיות היסודיות בשמו, שהרי לכל המלאכים מצורפת סיומת אל, א"כ שמו הוא באמת ס"מ, והעניין הוא כאמור – הסתרה שבתוך ההסתרה].
[1] והמילה 'מס' גם עולה כחשבון פעמיים אות נ' (מזכיר את שתי ה־נו"ן שתוחמות את פרשת "ויהי בנסוע הארון").
צ״ע לעומק יותר כשאהיה שם בסוגיה.
אבל לא הבנתי. אתה כתבת או שהבאת את זה בשם הרב קנייבסקי?
שהרי כלל גדול בתורה - קבל האמת ממי שאמרו, אלא רק מסקרנות 
ברמז של "אחשורש" היא של הרב קנייבסקי זצ"ל, כל השאר שלי.
אעיין בזה ואם יהיה לי מה להעיר אציין.
חזק וברוך!
דברים נאים וחביבים....
סתם אומר, מ"ס ראשי תיבות "מר סבר"....
וצירוף מילים שיש בו הרבה מאוד מ"ם וסמ"ך: "סיום מסכת", רק שבמילה הראשונה יש סגירה של המילה ע"י המ"ם והסמ"ך, ואילו במסכת, בהתחלה יש רצוף מ"ם וסמ"ך, אך לאחר מכן יש כ"ת, שזה ראשי תיבות "כתר תורה". הי"ו רומז לשם ה', שלכן לא כותבים י"ו אלא ט"ז. כשרואים הסתרה שנהפכת לאור ולטוב, זה מתגלה ע"י אור התורה, שזו התגלות ה' הישירה, אך ה' עצמו יכול להסתתר רק ע"י הסתרה ממש שאינה מתהפכת. מדוע? כיוון שה' הוא אינסופי, גם אם יתגלה בשיא הקדושה, תמיד זה יהיה מצומצם ולא יבטא באמת את ה'. רק במקום שעם ישראל מתייאש מן הגאולה, שיש חושך גדול מאוד, רק שם יכול להסתתר האינסוף, כי דווקא כשלא מגדירים אותו והוא נעלם, דווקא שם הוא מסתתר, בתוך ההסתרה. והמטרה שלנו היא לאחד את שני הדברים, גם למצוא את אור ה' שמתגלה באור התורה באופן גלוי, אך גם לא לשכוח להבין שבסוף ה' הוא אינסופי ולא באמת בר השגה ותפיסה....
״מו"ר הגר"ח קנייבסקי זצ"ל (שהיום יום פקודתו) בביאורו על המגילה (בס' טעמא דקרא) מבאר שכל מקום שנכתב אחשורוש חסר וא"ו מורה ע"ד ר"ח בגמרא שבכל נעשו רשים בימיו, ומבאר כל מקום שנכתב כך, חסר, על עניין המיסים״.
אם יש לך צילום שאתה יכול להעלות (אפילו חלקי, דוגמית) אשמח לראות, זה נשמע מעניין לראות איך הוא מצליח לעשות זאת בכל הקשר. אם לא זמין לך אז לא קריטי.
״משתה זה, בניגוד לשני המשתאות שנזכרו לפניו, מקבל שם מיוחד, "משתה אסתר", ובשם זה הוא נזכר לדורות. למה? דאגתו של אחשורוש – תמיד היא על המס, וכאשר ישנה חריגה מהתנהלותו לגביו – זהו דבר שניכר ונזכר לדורות״.
לא בטוח שאני מבין את הקישור בין עניין המס לבין השם הייחודי למשתה ע״ש אסתר. תוכל להסביר ?
חוץ מזה מרגיש לי שיש כאן קפיצה בין דברי רבי חנינא שהכל נעשו רשום בימיו מחמת המס לבין הטענה שכל מה שעניין אותו זה רק מיסים (ואם זה מה שעניין אותו, רק לצבור כסף, אז מה פשר המשתאות הגרנדיוזיים האלה שעלו לו המון כסף ?)
אמשיך לקרוא בע״ה אחרי המענה 
צילום של דברי הגר"ח מצורף.
במשתה אסתר אחשורוש עושה הנחה למדינות, כלומר - מקל מעליהם מעט את עול המס. הקלה זו נדירה במיוחד בתולדות פרס ומדי של ימי אחשורוש כך שהיא נקשרת לאירוע שקרה באותה העת מאותה סיבה ואותו אירוע נזכר בשם מיוחד שלא ישכח לדורות "משתה אסתר" - כך בכל ימי פרס ומדי יזכרו את המשתה הזה שכן מסיבתו קרה עוד אירוע נדיר - הקלות במס מאת המלך אחשורוש.
שמו של אדם מורה על מהותו. אם בשמו של המלך אחשורוש נרמז שהכל נעשו רשים בימיו, וזה מחמת המיסים כמו שמבאר הגר"ח קנייבסקי זצ"ל - הרי שזה מורה על מהותו, מה הכי העסיק אותו, עמד בראש סדר העדיפויות שלו (אולי ניתן לראות זאת גם במסע השכנוע של המן שהמלך ימכור לו את היהודים בין מבחינת השוחד שהוא נותן ובין מבחינת הטענות של "ואת דתי המלך אינם עושים", שה"י פה"י כדברי הגמ').מחילה אם יש כמה צילומים של דברי הגר"ח, אפליקצית ההגנה שלי עושה קצת בעיות.
שלום לכולם, אני מתארח השבת בעיר הקודש ירושלים בשכונת קטמון.
מישהו מכיר שיעורי תורה של גדולי הציבור שלנו?
ממש רוצה ללכת לשמוע שיעור.
אף כשעה הליכה, תודה גדולה!
את העיון במזמור זה התחלתי בשבת פרשת צו, למרבה הצער בעקבות הפיגוע ביום שישי האחרון
הוא קיבל משמעות אקטואלית ואת הלימוד הקדשתי לרפואת האמא לאה בת ציפורה (שנרמזת אולי במילים ״נודי הרכם ציפור״), ויה״ר כשם שראינו בעינינו את קיום הפס׳ ״כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים, יִדְרְכוּן קֶשֶׁת, כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל-יֶתֶר--לִירוֹת בְּמוֹ-אֹפֶל לְיִשְׁרֵי-לֵב״ כן נראה בעינינו במהרה את קיום הפס׳ ״יַמְטֵר עַל-רְשָׁעִים, פַּחִים: אֵשׁ וְגָפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת--מְנָת כּוֹסָם״.
במספר הודעות בעבר ניסיתי להראות שנביאים שונים (ישעיהו, ירמיהו) התנבאו בהשראת ספר תהלים,
הפעם אנסה בע״ה להראות זאת ביחס לחבקוק. כלומר אנסה בע״ה להראות שחבקוק בפרקים א-ב התבסס על תהלים פרק יא, ובהמשך ננצל את הקישור הזה על מנת לפרש את פרק יא בתהלים.
הקישור הלשוני הכי מובהק בין שני המקורות האלה הוא הביטוי “[ו]יְהוָה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ” כאשר פרק יא בתהלים ופרק ב בחבקוק הם שני המקומות היחידים בתנ״ך שבהם הביטוי הזה מופיע בהם!
עוד קישורים לשוניים הם:
1. חבקוק פרק ב פס׳ ד: ״הִנֵּה עֻפְּלָה לֹא יָשְׁרָה נַפְשׁוֹ בּוֹ״ שמתאים לפס׳ ב בתהלים: ״לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב״.
2. חבקוק פרק ב פס׳ י: ״וְחוֹטֵא נַפְשֶׁךָ״ שמתאים לפס׳ ה בתהלים: ״שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ״.
3. חבקוק פרק ב פס׳ טז: שָׂבַעְתָּ קָלוֹן מִכָּבוֹד שְׁתֵה גַם אַתָּה וְהֵעָרֵל; תִּסּוֹב עָלֶיךָ כּוֹס יְמִין יְהוָה וְקִיקָלוֹן עַל כְּבוֹדֶךָ״.
שמתאים לפס׳ ז בתהלים: ״יַמְטֵר עַל רְשָׁעִים פַּחִים: אֵשׁ וְגָפְרִית וְרוּחַ זִלְעָפוֹת מְנָת כּוֹסָם״.
עוד מילים משותפות: יתר, רוח, פעל, והמילה חמס שחוזרת כמה וכמה פעמים בחבקוק.
אבל הקישור הלשוני הוא לא הקשר היחיד בין הפרקים, ישנו גם הקשר התוכני בין שני הפרקים, שהוא משמעותי ביותר.
אחת השאלות הקשות והכבדות ביותר במחשבה היהודית היא שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו,
וגם בתנ״ך השאלה הזאת חוזרת ונידונה כמה וכמה פעמים.
מקרה פרטי וחשוב של השאלה הזאת הוא המקרה של צדיק ורע לו בגלל רשע וטוב לו.
חבקוק מנסח אותה בפרק א פס׳ י״ג במילים הבאות:
״טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל: לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ״
ואילו דוד המלך מנסח אותה בפס׳ ב במילים הבאות:
״כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב״
אני טוען, בניגוד לכל המפרשים שראיתי, שהפס׳ הבא פס׳ ג ״כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל״
הוא המשך ישיר ורציף לפס׳ ב וביחד הם מהווים מקבילה לשאלה / טרוניה של חבקוק דלעיל.
אבל על מנת למנוע אריכות יתר נמשיך בהודעה נפרדת.
כאמור עיקר ענייננו כאן יהיה פירוש פס׳ ג ״כִּי הַשָּׁתוֹת יֵהָרֵסוּן צַדִּיק מַה פָּעָל״. מי זה הצדיק הזה ?
נתחיל בפירוש של הרב שטיינזלץ מתוך תהלים קורן:
הקושי בפירוש הזה הוא שהמשך הפרק לא ממש עונה על השאלה הזאת והשאלה נותרת אם כן ללא מענה.
גם הרב חנן פורת זצ״ל בספרו לחיות תהלים הולך בכיוון דומה, וגם עליו יש להקשות באופן דומה.
אם נעבור גם לפרשנים הקלאסיים שמופיעים במקראות גדולות
תנ"ך - מקראות גדולות הכתר - תהלים פרק יא פסוק ג
לא מצאתי באף אחד מהם, מחילה מכבודם, פירוש לפס׳ הזה שמשתלב עם המשך הפרק ונותן פירוש קוהרנטי לפרק כולו.
תורף העניין הוא שכולם (מלבד רבי ישעיהו מטראני בנקודה מסוימת) מבינים ומפרשים את המילה צדיק כדמות בשר ודם (אם רש״י והמאירי שמפרשים אותה כדוד המלך ואם כל שאר הפרשנים שמפרשים אותה כדמות של צדיק באופן כללי), ואני טוען שהמילה צדיק כאן היא כינוי של כבוד כלפי מעלה והיא מתייחסת לקב״ה-צדיקו של עולם-
ולא לצדיק בשר ודם.
הפירוש הזה יש לו על מה להסתמך והוא גם מאפשר לנו לתת פירוש קוהרנטי לכל הפרק.
נתחיל עם זה שהפרק עצמו בפס׳ האחרון שלו רומז לנו על הפירוש הזה כאשר הוא אומר ״כִּי צַדִּיק יְהוָה״.
גם חז״ל בהקשר אחר בספר תהלים מפרשים את המילה צדיק ככינוי לקב״ה - צדיקו של עולם:
״רב אמר (תהילים לא, יט) תאלמנ' שפתי שקר יתחרשן יתפרכן ישתתקן יתחרשן כמה דאת אמר (שמות ד, יא) ויאמר ה' אליו
מי שם פה וגו' יתפרכן כמה דאת אמר (בראשית לז, ז) והנה אנחנו מאלמים אלומים ישתתקן כשמועו (תהילים לא, יט) הדוברות על צדיק עתק הדוברות על צדיקו של עולם דברים שהעתיק מבריותיו בגאוה ובוז זה שהוא מתגאה לומר אני דורש במעשה בראשית סבור שהוא כמגעה ואינו אלא כמבזה״ (ירושלמי חגיגה פרק ב הלכה א)
כעת, אם אנו מפרשים את המילה צדיק בפס׳ ג כמתייחסת לקב״ה
נוצרת לנו הקבלה מלאה בין שאלתו / טרוניתו של חבקוק:
״טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע, וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל: לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ״
לבין דברי דוד בפס׳ ב-ג
״כִּי הִנֵּה הָרְשָׁעִים יִדְרְכוּן קֶשֶׁת כּוֹנְנוּ חִצָּם עַל יֶתֶר לִירוֹת בְּמוֹ אֹפֶל לְיִשְׁרֵי לֵב.
כִּי הַשָּׁתוֹת, יֵהָרֵסוּן צַדִּיק, מַה פָּעָל״.
דוד שואל בעצם את אותה שאלה ששואל חבקוק: הרשעים מתנכלים לצדיקים ופוגעים בהם, הדבר הזה מערער את היסודות של החברה והעולם, ואתה צדיקו של עולם מה אתה פועל בנידון ?
או אפשר להבין את זה גם כתמיהה: מה המשמעות לכל פעולותיך כאשר זה המצב ?
[הבחירה במילה ״צדיק״ שהיא בכוונה משתמעת לשני פנים ברורה מאוד, וזאת כדי לחלוק כבוד למעלה, שהרי בסופו של דבר יש כאן נימה של ביקורת].
לפי זה גם ההמשך של הפרק ברור. פס׳ ב-ג היו השאלה ופס׳ ד-ז הם התשובה לשאלה:
ד יְהוָה, בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ-- יְהוָה, בַּשָּׁמַיִם כִּסְאוֹ:
עֵינָיו יֶחֱזוּ-- עַפְעַפָּיו יִבְחֲנוּ, בְּנֵי אָדָם.
ה יְהוָה, צַדִּיק יִבְחָן: וְרָשָׁע, וְאֹהֵב חָמָס--שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ.
ו יַמְטֵר עַל-רְשָׁעִים, פַּחִים: אֵשׁ וְגָפְרִית, וְרוּחַ זִלְעָפוֹת--מְנָת כּוֹסָם.
ז כִּי-צַדִּיק יְהוָה, צְדָקוֹת אָהֵב; יָשָׁר, יֶחֱזוּ פָנֵימוֹ.
כלומר, נכון שעל פניו נראה שהרשעים מתנכלים לצדיקים וידם על העליונה, אבל יש דין ויש דיין, בורא עולם צופה ומשגיח מהיכל קדשו וישלם לרשעים ויענישם כראוי להם (נשים לב שהתשובה של דוד המלך נפתחת במילים יְהוָה בְּהֵיכַל קָדְשׁוֹ ובמילים האלה מסתיים החזון של חבקוק שבו הוא מקבל מענה לדבריו).
נובע מדברינו כי חבקוק הכיר את השאלה ואת התשובה של דוד ובכל זאת התקשה באותה קושיה.
אני חושב שאפשר להסיק מכאן שגם אם התשובות האלה מתיישבות על השכל, לא תמיד הן מתיישבות על הלב.
אגב, יש עוד מקור לכך שה' נקרא צדיק. כתוב במדרש ספרי על דברים י"א: "מה הקב"ה נקרא צדיק, שנ' תהלים קמה צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו - אף אתה הוי צדיק...". וכן הגמרא בראש השנה י"ז עמ' ב': "רב הונא רמי כתיב (תהלים קמה, יז) צדיק ה' בכל דרכיו וכתיב וחסיד בכל מעשיו בתחלה צדיק ולבסוף חסיד...".
יישר כוח!
בן מערבא
זה נכון, אבל לצורך הנקודה שניסיתי להוכיח הייתי צריך דווקא את הראיה מהירושלמי חגיגה, כי לא ניסיתי להוכיח רק שהקב״ה נקרא צדיק, כמו שמוכיחים המקורות שהבאת (וכאמור זה מפורש גם בפרק שלנו עצמו ובכל מקרה לא הייתי צריך להרחיק אליהם) אלא ניסיתי להוכיח טענה יותר חזקה שיש פעמים שכתוב צדיק בסתם ולא בצורת סמיכות של צדיק ה׳, והנטיה הטבעית היא לפרש את המילה כמתייחסת לצדיק בשר ודם (כמו שאכן עשו כל הפרשנים הן בתהלים פרק יא והן בפרק לא), אבל למעשה מדובר בכינוי של כבוד כלפי מעלה והכוונה לקב״ה, ובשביל זה הייתי צריך דווקא את הירושלמי חגיגה.
תות"ח!אחרונהיפה מאוד....
בן מערבא
״דוד בכלל לא תמה איך רשעים פוגעים בצדיקים״ - למה קשה לך עם ההנחה שדוד כן תמה על זה ? הרי חבקוק תמה על זה בצורה שאינה משתמעת לשני פנים. אז למה דוד לא ?
כתוב: "ראשית ביכורי אדמתך תביא בית ה' א-לוקיך לא תבשל גדי בחלב אמו". המדרש (ב"ר א', ד') מביא שיש כל מיני ראשיות, עם ישראל (משה שכנגד כל עם ישראל, רש"י כבר מביא (שבמקור זה מהגמרא) שישראל נקראו ראשית. כך המהר"ל בנצח ישראל פרק ג' מביא שמשה הכוונה לישראל, עיי"ש), התורה, ביכורים, כפי שכתוב פה, מעשרות, שכתוב: "ראשית דגנך תירושך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו" וחלה. רציתי להעמיק בעניין הראשיות, בדגש על הבנת הביכורים מדוע נקראו ראשית.
לפני שנבאר את הדברים, ניתן לראות שהנושא של הפרק שחורז את כל הפרק הוא הראשית. נאמר בתחילת הפרק (שמות ל"ד): "פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים, וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. ב וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר, וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר". שמעתי את זה מהרב אוריאל עיטם, שאמנם יש את המשמעות הפשוטה, אך יש מנגינה לתורה, ופה הניגון שמתנגן בכל הפרק זה הראשית. (שיעור נפלא לגבי "גוי ששבת חייב מיתה" ששמעתי....). משה עולה לראש ההר, בראשית היום, כדי להביא דבר חדש שיש לו קשר ללוחות הראשונים.
בפסוק ט"ו כתוב: "פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ". זה וודאי מתקשר עם פסוק י': "וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אָנֹכִי כֹּרֵת בְּרִית...", הברית צריכה להיות ברית שקשורה לברית הראשונית, לעומת זאת הברית עם יושבי הארץ היא ברית חדשה שאינה מקושרת עם הראשית.
גם ההמשך (פסוק י"ח): "אֶת חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר, שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב, כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם". ניסן זה החודש הראשון לפי התורה, "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה", וגם פה התורה מדגישה לשמור את חודש האביב, שבעניין החודשים הוא הראשון, למרות שלא ברור מה הקשר לזה שזה קרה בחודש, רק התאריך של יציאת מצרים הוא קדוש, אך מדוע כל החודש קשור? אלא כמו שאמרנו, זה בא להראות שהעניין פה הוא הראשית, ויציאת מצרים גם היא מבטאת ראשית, משום שעם ישראל נולד בה. הראשית של הראשית של עם ישראל. וכל השנים וגם הגאולות שהיו לאחר מכן צריכות להיות מחוברות לעבר, לראשית, ולא להיות חדשות לגמרי. וגם יציאת מצרים עצמה צריכה להיות מחוברת לראשית שהיא התורה, דהיינו, עם ישראל יצא בשביל לקבל תורה, "תעבדון את הא-לוקים על ההר הזה".
פסוק לאחר מכן (י"ט): "כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי, וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר, פֶּטֶר שׁוֹר וָשֶׂה. כ וּפֶטֶר חֲמוֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, כֹּל בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּפְדֶּה וְלֹא יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם". צריך את הראשית של הבטן להקדיש לה'. ההקשר של הפסוק מורה על השייכות של הבכור שיעבוד בבית המקדש, שהרי "ולא יראו פני ריקם" נאמר לגבי העלייה למקדש. לכן, הראשית שהוא הבכור שייך לה', כמו שכתוב לגבי כל הראשיות, "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו", "....וראשית גז צאנך תתן לי" וכו'....דווקא את הראשית, את הגדולה, שיש מחשבה שהיא מתחילה מאיתנו, דווקא אותה אנו מראים שהכל מאיתו יתברך, כל הולדה שותף בה הקב"ה, וכך אפילו אם אנחנו ממשיכים וממלאים את תפקידנו, הכל בא מכוחו, כיוון שראשית כל דבר שלו.
"שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת, בֶּחָרִישׁ וּבַקָּצִיר תִּשְׁבֹּת". ניסן זה תחילת הקציר, בעוד תשרי זה האסיף. האסיף הוא גם התחלה, ההתחלה של אסיפת התבואה. פה יש התחלה של קצירת התבואה ואז התבואה תהיה שייכת לאדם וישתמש בה לצורכו. וגם החרישה עצמה, אמנם אחרי החרישה התבואה עדיין לא לשימוש האדם, אבל זו העבודה הראשונית של עבודות השדה בשביל התבואה. בראשיות האלו יש עניין לשבות, ששבת זה עניינה, להבין שכל מעשי האדם שהיו בששת ימי המעשה, שייכים לה'.
"וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים, וְחַג הָאָסִיף, תְּקוּפַת הַשָּׁנָה". עוד פעם העניין של הביכורים, של הראשית.
"כִּי אוֹרִישׁ גּוֹיִם מִפָּנֶיךָ וְהִרְחַבְתִּי אֶת גְּבוּלֶךָ, וְלֹא יַחְמֹד אִישׁ אֶת אַרְצְךָ בַּעֲלֹתְךָ לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹהֶיךָ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה". יש פה תיאור של הרחבה, של תוספת. יש משמעות למקום של האדם, לממונו ולמעשיו, שבמשמעות פה זה האפשרות שלנו להיות בא"י, רק כשאשר יש קשר לראשית, למקור, שזה מתבטא בחג השבועות, חג הביכורים, חג פסח שהוא בניסן שזו תחילת השנה ולידת עם ישראל, וגם חג סוכות שהוא תחילת השנה, "תקופת השנה", מתחילים לאסוף את התבואה. המספר שלוש רומז לשותפות הקב"ה בכל לידה, שהוא הראשית שלה, ומכוחה יש אפשרות גם ללידה של דבר חדש. כשהגויים חומדים את ארצינו זה כשהתוספת חושבת שהיא העיקר, מידה כנגד מידה (שהרי ישראל הם הראשית. המהר"ל בנצח מרחיב מעט בזה שהגויים הם תוספת וישראל הם הראשית....), כמו שישראל לא מחוברים לראשית, וחושבים שהם מעצמם, כך גם התוספת שמתייחסת אליהם חושבת שהיא הראשית ואינה מכירה בעובדה שישראל הם הראשית שלה.
"לֹא תִשְׁחַט עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי, וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח" חמץ מבטא את התוספת, לעומת המצה שהיא הראשית. כששוחטים את הפסח מתחברים לראשית, להבנה שהכל מאת האדון ה', ולכן לא שייך לערב שם את התוספת, את המקום של האדם, "ולא ילין לבוקר זבח חג הפסח", הפסח משום מה לא נשחט כמו כל הקרבנות בבוקר וגם לא בערב (בין הערביים), אלא בחצות. אבל הוא מתמשך, והתורה אומרת, לא יגיע לבוקר. לכאורה כבר ראינו שהבוקר הוא הראשית, "והיה נכון לבוקר...". אלא רק משה עלה, שהרי היה כתוב: "ואיש לא יעלה עמך....". צריך שתהיה את הראשית, את משה רבינו שהוא מתמצת את הראשית של האומה, ורק מתוך כך יש את ההתפרטות של כל נשמות ישראל. והיכולת להביא את הלוחות השניים, המקום של עם ישראל בעולם, התוספת, היא רק ע"י ההבנה העמוקה שיש ראשית שמכוחה הכל, ולכן גם אצל משה, היה קודם כל את הלילה שעלה, ומשה חיכה לבוקר, ורק בבוקר הייתה אפשרות להביא את הלוחות השניים, אבל עד אז היה רק את משה רבינו (שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה), רק את הראשית. גם קרבן פסח מבטא את העניין הזה, של ההבנה שרק ה' יכול לגאול אותנו, "אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים....". הפתח, הראשית, שייך לה', ועל פי רצונו החיים והמוות. ורק אחרי הפסח אז אפשר להגיע למצות, הראשית של עם ישראל, שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ...וגם הראשית שלנו צריכה להיות מחוברת לראשית הקדומה יותר.
כך מובן הפסוק הבא: "רֵאשִׁית בִּכּוּרֵי אַדְמָתְךָ תָּבִיא בֵּית ה' אֱ-לֹהֶיךָ, לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ". פה ברור שיש ראשית, וצריך לחבר אותה קודם כל לראשית הקדומה יותר, אך המשך הפסוק של "לא תבשל גדי בחלב אמו", לא ברור מה הקשרו לכאורה. אלא לפי מה שאמרנו מובן, גדי הוא נולד, לידה של משהו חדש, הוא ראשית במובן מסויים. אך לא לערבב את זה עם חלב אמו, האמא היא המקור והראשית היותר קדומה שהיא המקור לדבר החדש, וביחס לגדי, האמא היא הראשית. לכן, אסור לערבב ביניהם, וצריך לעשות הפרדה, זו הראשית וזו התוספת. מדוע אם כן דווקא "חלב אמו"? נראה לי שזה בא להורות שכמובן בית המקדש לא מגלה את עצמות ה', אלא גם בית המקדש הוא התגלות של ה', שפע וחסד של ה' יתברך. החיבור של הביכורים עם בית ה', הוא הבנה שהשפע והחסד של ה' הם אלו שהביאו לנו את האפשרות של החיים, התורה שהיא מקור העולמות, אך וודאי שלא מדובר על העצמות, ולכן לא מתואר שה' הוא הראשית, כיוון שכל הראשיות פה יש ביניהן קשר ישיר, הראשית הזו מולידה ראשית אחרת, אך ה' יתברך גבוה מעל כל זה, ואין יחס בינו לבין נבראיו. וזה מבטא עוד יותר את ההבנה של גדולת ה' ושהתוספת מקבלת משמעות רק עם החיבור לה' יתברך.
בעקרון האיסור המפורש בפסוק הוא איסור בישול, אבל נראה מהקשר הפרשה שמדובר גם באיסור אכילה. הפסוק אמר קודם: "פן תכרות ברית ליושב הארץ....ואכלת מזבחו". וכן בהמשך הפרק: "...לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה....". לפני שהאדם אוכל את פריו, שזה מבטא שיוך של הדבר אל האדם, גם באופן הרעיוני, וגם בפועל, האוכל הופך לחלק מהאדם, צריך האדם להראות שהדבר שייך לה' ולתת אותו לבית ה'. ולכן גם משה רבינו לפני שקיבל את הלוחות השניים, שזה מבטא את המקום של האדם, קודם כל לא אכל, ובכך ביטא את השייכות של האדם אל ה' יתברך. וכן בבשר וחלב, קודם כל צריך לעשות הפרדה, ואם התערב מקומו של האדם, צריך לא לאכול אותו, ואם האדם יאכל, זה יבטא גאווה וחוסר התבטלות לרעיון שהכל מאת ה'. בכך מוסברת ההלכה שאם אדם אכל לפני תפילת שחרית הוא גאוותן, "ואותי השלכת אחרי גווך", "אל תקרי גווך אלא גאך". כשאדם אוכל לפני שמתפלל לה', כמו שמשה רבינו מתפלל בהר, הוא מבטא שקודם כל הוא וגופו וחייו שייכים לה' יתברך, ורק מתוך כך יש מקום לאדם, לתוספת, לחמץ, לבשר. ולכן גם מובן מדוע אם אדם אכל בשר צריך לשמור הרבה זמן, בעוד אם אכל קודם חלב לא צריך לשמור הרבה זמן, משום שהחלב מבטא את החסד העליון, את התורה, את הראשית שמושפעת מאת ה', ואם קודם כל אכל חלב, לא הקדים את הראשית שמבטאת את מקום האדם, אך אם אכל קודם כל בשר, הבשר הוא המקום האנושי, כפי שהעצמות הן לבנות (לבן מבטא חסד, אינסוף, ולכן גם חלב הוא לבן), והבשר על גביהן, זהו המקום הנוסף. לכן גם במעמד הר סיני פרחה נשמתן, הנשמה שהיא אינסופית, לא יכלה להיות "מעורבת" עם הגוף, עם הבשר. הייתה צריכה להיות הפרדה. ורק אחרי דבר ה', מתוך כך אפשר לשוב אל הגוף ואל המקום של העולם הזה. ובכלל התורה רצתה שהאדם יבין את זה שכפלה את הפסוק הזה שלוש פעמים, ובכך גם אסור שהאדם ייהנה מאותו ערבוב, ויתרחק ממנו לגמרי. (הרמב"ם בפירוש המשניות על המשנה: "מאוד מאוד הוי שפל רוח" מאריך לבאר מדוע הגאווה היא דבר נורא ולכן ההרחקה ממנה צריכה להיות מרובה, ועוד, שגם האדם בקלות עלול לחטוא בה, ולכן גם פה יש הקפדה מאוד גדולה על העניין הזה..).
אשמח לשמוע מי קרא את הכל, ואשמח להערות/הארות וכו'....
שכוייח על המקור....
אכן, צודק, אך בכל אופן עצם ההקשר של הפסוק לכל הפרשייה, בנוסף למשמעותו הפשוטה, מורה על כך. (הרבה פעמים השאלות של המדרשים אינן על דרך הפשט, אלא רק מעין "סיפתח" כדי להגיע לתשובה, אך התשובה עומדת בפני עצמה ולא תלויה בשאלה. אותו דבר גם כאן....). חזק וברוך על ההערה!
תות"ח!חג שמח!
בן מערבא"למה יש כ"כ הרבה רע בעולם?!"
את מוצאת עצמך שואלת-זועקת פעם אחר פעם.
השאלה הזו שמנקרת,
ההרגשה הנוראית שעוטפת
שוב
ושוב
ושוב
ההרגשה הזו שהכל סוגר
שלכל כיוון שלא תסתכלי - יש רע.
וכאב.
הו הו כמה כאב כמה!!!
כאב לאנשים שיקרים לך
וכאב לעוד אנשים שיקרים לך
וכאב לעצמך
וכאב לעם שלך
וכאב על אובדנים שחווית וחווים אנשים
וכאב בכל מעגל שהוא
חברות, משפחה, עבודה, הארץ, העולם...
כאילו די, זה כאילו לא נגמר ואין סוף לרע הזה!!!
ואת כבר בהצפה.
הצפה של כל מה שחווית ושמעת וראית.
פשוט הצפה.
תדמייני כל אדם, גם ההכי מדהים וחזק שבהם, שהוא עובר הצפה - הוא לא יכול יותר. די. נגמרו הכוחות. נגמרו המצברים.
נגמר המלאי.
אין.
פשוט אין.
ולא רק שאין - גם כל הכאב והקושי מציף
ואז יש עוד קושי אחר - וגם הוא מציף
ועוד
ועוד
ולפעמים אפילו לנשום אי אפשר ברוגע!!!
אז במצבים כאלה חייבים חייבים יקרה רגע לעצור!
לעצור ואפילו רק להסדיר נשימה.
פיזית.
פיזית לעשות תרגיל של נשימה עמוקה
למשל, להכניס עמוק אוויר מלוא הריאות במשך 4 שניות,
להשהות אותו עוד שתי שניות בלי להוציא
ואז לנשוף אותו החוצה לאט לאט עוד 4 שניות.
ככה לעשות סטים של נשימות, לפחות איזה 6-7 סטים.
לעצום עיניים.
לשים את עצמך במקום שקט.
שקט שקט.
גם אם זה ללכת לחדר ולהיות רגע רק את עם עצמך שתי דקות.
ותני רגע לעצמך לספר לך מה *את* חווית.
ומה עובר עלייך?
ועם מה את מתמודדת?
ומה חשוך לך ובך כעת?
ופתאום לשמוע את עצמך ממשיכה לספר לך,
שזה פשוטו טו מאץ'!
יותר מדי!
זה יותר מדי לך, לכולם!
ועצמך ממשיכה ורוצה רגע לבקש ממך
לעצור
ולקחת עוד קצת זמן לעצמך
אפילו אם מועט,
להסדיר נשימה
לסדר מחשבות
לנשום
להתמלא
לשתות
אולי תה חם ומתוק
מקלחת נעימה וחמה
כל פינוק שבא לך
פינוק קטן של אוכל
תפילה לקב"ה שישלח כוחות
שיתוף
חיבוק
וכמובן - שינה!
שיר מעודד
מוזיקה בכללי
פרק קצר של סדרה מצחיקה או סטנדאפ
להביט בתמונות של האוצרות שלך בטלפון או במחשב,
לצאת לשאוף אוויר בחוץ
הליכה קצרה
וכל הטענת מצברים אחרת!
וכל מה שיכול לעשות לך טוב!
ועד שלא תרגישי שאת מתמלאת בחזרה, לפחות 80% מה"סוללה" שנקראית "את" - את *לא* משקיעה שום אנרגיה בדברים שמרוקנים אותך!
אי אפשר יקרה!
את על 0% בסוללה ועדיין משתמשת בכל הכוח במכשיר...
אפשר להתפוצץ, לקרוס חלילה.
האיתותים הללו של הגוף שלך החכם
ושל הנפש החכמה
אומרים לך -
היי יקרה! עד כאן!
אנחנו חייבים מילוי!
בואי תדאגי לנו למילוי
ואז נחזור כמו גדולים עם כוחות מחודשים להשפיע עוד ועוד טוב בכל המעגלים
אבל קודם המעגל שלך.
את.
עצמך.
מתמלאת.
נושמת.
מתחזקת.
שמחה.
ואח"כ כמובן אישך והילדים
ואז המשפחה המורחבת
והחברה היקרה
ושאר המעגלים
לאט לאט.
אי אפשר הכל בבת אחת.
את רק בן אדם אחד.
מדהים, אבל אחד. ובן אדם. אנושית. בשר ודם.
עם גבולות יכולת
עם אנרגיה שהיא לא בלתי נגמרת אלא היא מוגבלת כי אנחנו בני אדם...
ואיפה שנבחר להוציא אותה - זה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.
לכן עכשיו התיעדוף הראשון הוא להוציא אותה רק על ההתמלאות שלך.
ורק אז, שתהיי מלאה יותר, תוכלי להוציא ממנה גם לעולם כולו.
אנשים שאינך יכולה לעזור להם - בין אם זה במעגלים קרובים ובין אם הם רחוקים - זו עבודה, אבל את מנסה להפנותם הלאה לעזרה המתאימה אם את יכולה, להתפלל עבורכם, לקוות, לשלוח חיבוק.
וזהו.
לשחרר.
אי אפשר לעזור לכולם.
את רק בן אדם.
אחד.
יחיד ומיוחד.
ואחד.
וכמה טוב את כן משפיעה היכן שאת כן יכולה!
ועוזרת!
ותומכת
ומאירה
ומחדדת
וכמה אכפתיות נובעת ממך
כ"כ כ"כ אכפת לך!
ורק בגלל זה את כ"כ מתאמצת!
ואני רוצה לבקש שבתוך הכל יהיה אכפת לך גם מעצמך!
שתבחיני גם בגבולות הגזרה שלך!
שתזהי גם את קצה גבול היכולת שלך!
את מה את כן יכולה
ומה את לא
את מה עושה לך טוב וממלא
ומה מרוקן
את מתי את יכולה לתת יותר מעצמך
ומתי את זקוקה לקבל, או להעניק לעצמך
ואלו דקויות שהן לימוד של חיים...
לימוד שהוא מרתק, ולפעמים שובר, ונופלים, ומתאכזבים,
אבל בסופו של דבר גדלים!
וגם מכל הרע שבעולם -
נכון.
הוא קיים.
אבל הטוב קיים שבעתיים!
"ברגע קטון עזבתיך
ורחמים גדולים אקבצך"
הרע הוא כמו רגע קטון!
והטוב הוא עשרות מונים טוב ומאיר וגדול כ"כ כ"כ!
ותמיד אני נזכרת בעלון של שבת שקראתי כשהיינו ילדים. כתב בו הרב חנן פורת זצ"ל, וקראו לו "מעט מן האור"
ותמיד זה הזכיר לי שמעט מן האור - דוחה הרבה מן החושך
אז כל אחד מאיתנו הוא "אור קטן"
וכולנו "אור איתן"
ולא רק בשיר ילדים חמוד
אלא באמת באמת
לכל אחד ואחת מאיתנו יש כוח על!
לעשות ולהשפיע טוב בגבול היכולת שלו
במעגלים שלו
ואותו האור ממשיך ומשפיע עוד ועוד ועוד
ממש כמו אבן שזורקים על פני המים והיא יוצרת עיגולים עיגולים סביבה
כי חיוך אחד שלך לילדה,
שהלכה שמחה לבית הספר וחייכה לעוד ילדה,
שהרימה אותה כי הייתה בהרגשה נוראית לפני כן,
וחזרה הביתה ועשתה נחת רוח להוריה שהיא שמחה,
או אמירה ועזרה שלך לבנות כאן בפורום או בחיים האמיתיים,
שהצלת
ועודדת
והרמת
ותמכת
ואז הן היו עם עוד כוח לילדים, לעצמן, לאיש,
שבחזרה המשיכו טוב במעגלים שלהם,
ואותם אנשים שפגשו גם
ואין לדבר סוף!
כן כן
ל***טוב*** אין באמת סוף!
הוא באמת אינסופי!!!
אז את יקרה מוסיפה אור
ותוסיפי אור
וקצת פחות תחשבי על החושך.
כי כשמוסיפים אור החושך ממילא מסתלק ומתמעט
ומספיק אפילו אור קטן
ואפילו יחיד
בכדי לגרש חושך גדול גודל
ויש לנו את בורא עולם
שהכל שלו
והכל מאיתו
הטוב והרע
ולימדנו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה
ולימדנו שהכל לטובה!
כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה
ולהתחזק באמונה
בביטחון באבא שלנו בשמים שיודע טוב טוב מה הוא עושה
והוא אחראי על הכל
ולפעמים התפקיד שלנו הוא
"הרפו.
הרפו ודעו כי טוב השם!"
ובמה שאינו בשליטתך יקרה – הרפי.
לא כל העולם על כתפייך היקרות
ומה שלא בגבול יכולתך - להרפות ולשים על הקב"ה. הוא כל יכול באמת באמת.
ואת תראי, ותמשיכי לראות את כל הטוב *שכבר קיים*
באנשים טובים
בנפלאות הבורא
בילדים שיש
במשפחה
בחיוכים
באוכל הטעים
בשפע
במיטה הנוחה
בגוף שמתפקד
ובכל פינה ממש ממש יש טוב ובשפע
ולהגדיל את המיקוד שלנו דווקא עליו
לא לקחת אותו לעולם כמובן מאליו
אלא להיפך - להנכיח אותו
לראות אותו
להעצים אותו
להודות עליו
ההודיה עצמה מעניקה כ"כ הרבה כוח! כ"כ!
להתפלל במילים שלך
את כל הכאב
והקושי
והתקוות
הכל הכל הכל
לקב"ה
ולהודות לו על מה שכן יש
ולבקש על מה שעוד לא
והוא שומע הכל
והוא כל יכול
ותמשיכי להתחזק
להוסיף לעצמך מקורות של מילוי מצברים בכל יום ויום
להתקרב למה שעושה לך טוב
להתרחק ממה שעושה לך רע
ולהמשיך כך בעוז ובגבורה ובאמונה
והדברים ב"ה עוד יתבהרו
כולם
לאט לאט
את כבר יכולה לראות ב"ה בחוש איך כ"כ הרבה חזיתות שקרו לכ"כ הרבה אנשים - פתאום במבט של אפילו לא כ"כ הרבה זמן - פתאום כולם במקום אחר לגמרי!
ההיא שהתגרשה - התחתנה מחדש ומאושרת
ההיא שלא זכתה לילדים - חובקת תאומים
השבויים שכבר חזרו
החולים שנרפאו
העקרות שנפקדו
הרווקות שהתחתנו
הזוגיות שהתחזקה
הילדים שגדלו והביאו ברכה גדולה ונחת עצומה
הכוחות הפנימיים שכל אחד ואחת גילו בתוכם
הערבות ההדדית
האחדות
החסד
העזרה
השמחה
הצחוק
החיוכים
רגעי האושר
והשפע
והטוב.
הטוב.
שקיים!
ושילך ויגדל ב"ה
ואת עצמך חלק מהטוב הגדול הזה!
ועכשיו, לכי ומלאי את עצמך
ותני לטוב שבך לגדול
❤
!תות"ח!אחרונהאשמח לפירוט מדוע לא אהבת את הקישור.
ותודה רבה על ההערה!
יישר כוח, חג שמח ושבת שלום!