פורום בית המדרש (עמוד 30)

צואה זה פסולת, הוא היה הפסולת של עם ישראל. לא רק זה, בבית הכסא יש איסור להרהר בדברי תורה, כיוון שיש שם טומאה, עם ישראל עבר תהליך ניקוי והוצאת הנצרות מהיהדות. כשלא אומרים דברי תורה ויש רק חומריות, המשנה אומרת על זה: "כי כל שולחנות מלאו קיא צואה בלי מקום". ועל זה כתוב שגס רוח, אין הוא והקב"ה לא יכולים לדור ביחד, כמו שאומרת ההלכה ע"פ הגמרא, שאסור לאכול לפני התפילה, כי זו גאווה, "ואותי השלכת אחרי גווך", "אל תקרי גווך אלא גאך", ההתמקדות בגשמיות והמחשבה שזה מה שמוביל את האדם, זו גאווה, וזה מה שהנצרות, לוקחים את ה', והופכים אותו לאדם, העיקר זה האדם, לכן גם אצל הנוצרים הכומר בא ומכפר על חטאי האדם תמורת כסף, זו יראה שהעיקר בה זה האדם, וכדי שלא ייענש ויקבל עונש בעולם הבא, הוא "מכפר" על חטאיו, זו תפיסה אלילית שהאדם במרכזה ורק מנסה לרצות את הא-ל שלא יעניש אותו, או כדי לקבל ממנו שכר. אין פה עבודת ה', יש פה עבודה עצמית לאדם.

יותר למידה מסודרת.

בהסדר יש יותר זמן רצוף, והעיקר מה שלוקחים בלימוד בישיבה זה השיטת לימוד וההבנה והדרך. כי עצם החומר של הלימוד ניתן לבד אחר שלמדו היסודות.

אז במכינה יותר נותנים החומר לימוד היידע, ולרוב יותר אגדה ואמונה שמה.

אך בישיבות לרוב מנסים להקנות השיטה ללמידה עצמית, שזה להמשך החיים ג"כ.

לא הבנתי אותך.

אפילו שאני בת 

@מפוצלשת(:

יש לכם עצה בשבילי?

זה מכניס לי כל מיני דאגות.

אם אני זוכר טוב, הייתי חבר בפורום הזה בעבר ולא אהבתי אותו.

הוא מוריד אותי.

"למה יש כ"כ הרבה רע בעולם?!"

את מוצאת עצמך שואלת-זועקת פעם אחר פעם.

השאלה הזו שמנקרת,

ההרגשה הנוראית שעוטפת

שוב

ושוב

ושוב

ההרגשה הזו שהכל סוגר

שלכל כיוון שלא תסתכלי - יש רע.

וכאב.

הו הו כמה כאב כמה!!!

כאב לאנשים שיקרים לך

וכאב לעוד אנשים שיקרים לך

וכאב לעצמך

וכאב לעם שלך

וכאב על אובדנים שחווית וחווים אנשים

וכאב בכל מעגל שהוא

חברות, משפחה, עבודה, הארץ, העולם...

כאילו די, זה כאילו לא נגמר ואין סוף לרע הזה!!!

ואת כבר בהצפה.

הצפה של כל מה שחווית ושמעת וראית.

פשוט הצפה.

תדמייני כל אדם, גם ההכי מדהים וחזק שבהם, שהוא עובר הצפה - הוא לא יכול יותר. די. נגמרו הכוחות. נגמרו המצברים.

נגמר המלאי.

אין.

פשוט אין.

ולא רק שאין - גם כל הכאב והקושי מציף

ואז יש עוד קושי אחר - וגם הוא מציף

ועוד

ועוד

ולפעמים אפילו לנשום אי אפשר ברוגע!!!

אז במצבים כאלה חייבים חייבים יקרה רגע לעצור!

לעצור ואפילו רק להסדיר נשימה.

פיזית.

פיזית לעשות תרגיל של נשימה עמוקה

למשל, להכניס עמוק אוויר מלוא הריאות במשך 4 שניות,

להשהות אותו עוד שתי שניות בלי להוציא

ואז לנשוף אותו החוצה לאט לאט עוד 4 שניות.

ככה לעשות סטים של נשימות, לפחות איזה 6-7 סטים.

לעצום עיניים.

לשים את עצמך במקום שקט.

שקט שקט.

גם אם זה ללכת לחדר ולהיות רגע רק את עם עצמך שתי דקות.

ותני רגע לעצמך לספר לך מה *את* חווית.

ומה עובר עלייך?

 ועם מה את מתמודדת?

ומה חשוך לך ובך כעת?

ופתאום לשמוע את עצמך ממשיכה לספר לך,

שזה פשוטו טו מאץ'!

יותר מדי!

זה יותר מדי לך, לכולם!

ועצמך ממשיכה ורוצה רגע לבקש ממך

לעצור

ולקחת עוד קצת זמן לעצמך

אפילו אם מועט,

להסדיר נשימה

לסדר מחשבות

לנשום

להתמלא

לשתות

אולי תה חם ומתוק

מקלחת נעימה וחמה

כל פינוק שבא לך

פינוק קטן של אוכל

תפילה לקב"ה שישלח כוחות

שיתוף

חיבוק

וכמובן - שינה!

שיר מעודד

מוזיקה בכללי

פרק קצר של סדרה מצחיקה או סטנדאפ

להביט בתמונות של האוצרות שלך בטלפון או במחשב,

לצאת לשאוף אוויר בחוץ

הליכה קצרה

וכל הטענת מצברים אחרת!

וכל מה שיכול לעשות לך טוב!

ועד שלא תרגישי שאת מתמלאת בחזרה, לפחות 80% מה"סוללה" שנקראית "את" - את *לא* משקיעה שום אנרגיה בדברים שמרוקנים אותך! 

אי אפשר יקרה!

את על 0% בסוללה ועדיין משתמשת בכל הכוח במכשיר...

אפשר להתפוצץ, לקרוס חלילה.

האיתותים הללו של הגוף שלך החכם

ושל הנפש החכמה

אומרים לך -

היי יקרה! עד כאן!

אנחנו חייבים מילוי!

בואי תדאגי לנו למילוי

ואז נחזור כמו גדולים עם כוחות מחודשים להשפיע עוד ועוד טוב בכל המעגלים

אבל קודם המעגל שלך.

את.

עצמך.

מתמלאת.

נושמת.

מתחזקת.

שמחה.

ואח"כ כמובן אישך והילדים

ואז המשפחה המורחבת

והחברה היקרה

ושאר המעגלים

לאט לאט.

אי אפשר הכל בבת אחת.

 את רק בן אדם אחד.

מדהים, אבל אחד. ובן אדם. אנושית. בשר ודם.

עם גבולות יכולת

עם אנרגיה שהיא לא בלתי נגמרת אלא היא מוגבלת כי אנחנו בני אדם...

ואיפה שנבחר להוציא אותה - זה בהכרח יבוא על חשבון משהו אחר.

לכן עכשיו התיעדוף הראשון הוא להוציא אותה רק על ההתמלאות שלך.

ורק אז, שתהיי מלאה יותר, תוכלי להוציא ממנה גם לעולם כולו.

אנשים שאינך יכולה לעזור להם - בין אם זה במעגלים קרובים ובין אם הם רחוקים - זו עבודה, אבל את מנסה להפנותם הלאה לעזרה המתאימה אם את יכולה, להתפלל עבורכם, לקוות, לשלוח חיבוק.

וזהו.

לשחרר.

אי אפשר לעזור לכולם.

את רק בן אדם.

אחד.

יחיד ומיוחד.

ואחד.

וכמה טוב את כן משפיעה היכן שאת כן יכולה!

ועוזרת!

ותומכת

ומאירה

ומחדדת

וכמה אכפתיות נובעת ממך

כ"כ כ"כ אכפת לך!

ורק בגלל זה את כ"כ מתאמצת!

ואני רוצה לבקש שבתוך הכל יהיה אכפת לך גם מעצמך!

שתבחיני גם בגבולות הגזרה שלך!

שתזהי גם את קצה גבול היכולת שלך!

את מה את כן יכולה

ומה את לא

את מה עושה לך טוב וממלא

ומה מרוקן

את מתי את יכולה לתת יותר מעצמך

ומתי את זקוקה לקבל, או להעניק לעצמך

ואלו דקויות שהן לימוד של חיים...

 לימוד שהוא מרתק, ולפעמים שובר, ונופלים, ומתאכזבים,

אבל בסופו של דבר גדלים!

וגם מכל הרע שבעולם -

נכון.

הוא קיים.

אבל הטוב קיים שבעתיים!

"ברגע קטון עזבתיך

ורחמים גדולים אקבצך"

הרע הוא כמו רגע קטון!

והטוב הוא עשרות מונים טוב ומאיר וגדול כ"כ כ"כ!

ותמיד אני נזכרת בעלון של שבת שקראתי כשהיינו ילדים. כתב בו הרב חנן פורת זצ"ל, וקראו לו "מעט מן האור"

ותמיד זה הזכיר לי שמעט מן האור - דוחה הרבה מן החושך

אז כל אחד מאיתנו הוא "אור קטן"

וכולנו "אור איתן"

ולא רק בשיר ילדים חמוד

אלא באמת באמת

לכל אחד ואחת מאיתנו יש כוח על!

לעשות ולהשפיע טוב בגבול היכולת שלו

במעגלים שלו

ואותו האור ממשיך ומשפיע עוד ועוד ועוד

ממש כמו אבן שזורקים על פני המים והיא יוצרת עיגולים עיגולים סביבה

כי חיוך אחד שלך לילדה,

שהלכה שמחה לבית הספר וחייכה לעוד ילדה,

שהרימה אותה כי הייתה בהרגשה נוראית לפני כן,

וחזרה הביתה ועשתה נחת רוח להוריה שהיא שמחה,

או אמירה ועזרה שלך לבנות כאן בפורום או בחיים האמיתיים,

שהצלת

ועודדת

והרמת

ותמכת

ואז הן היו עם עוד כוח לילדים, לעצמן, לאיש,

שבחזרה המשיכו טוב במעגלים שלהם,

ואותם אנשים שפגשו גם 

ואין לדבר סוף! 

כן כן

ל***טוב*** אין באמת סוף!

הוא באמת אינסופי!!!

אז את יקרה מוסיפה אור

ותוסיפי אור

וקצת פחות תחשבי על החושך.

כי כשמוסיפים אור החושך ממילא מסתלק ומתמעט

ומספיק אפילו אור קטן

ואפילו יחיד

בכדי לגרש חושך גדול גודל

ויש לנו את בורא עולם

שהכל שלו

והכל מאיתו

הטוב והרע

ולימדנו לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה

ולימדנו שהכל לטובה!

כל מה שעושה הקב"ה לטובה הוא עושה

ולהתחזק באמונה

בביטחון באבא שלנו בשמים שיודע טוב טוב מה הוא עושה

והוא אחראי על הכל

ולפעמים התפקיד שלנו הוא

"הרפו.

הרפו ודעו כי טוב השם!"

ובמה שאינו בשליטתך יקרה – הרפי.

לא כל העולם על כתפייך היקרות

ומה שלא בגבול יכולתך - להרפות ולשים על הקב"ה. הוא כל יכול באמת באמת.

ואת תראי, ותמשיכי לראות את כל הטוב *שכבר קיים*

באנשים טובים

בנפלאות הבורא

בילדים שיש

במשפחה

בחיוכים

באוכל הטעים

בשפע

במיטה הנוחה

בגוף שמתפקד

ובכל פינה ממש ממש יש טוב ובשפע

ולהגדיל את המיקוד שלנו דווקא עליו

לא לקחת אותו לעולם כמובן מאליו

אלא להיפך - להנכיח אותו

לראות אותו

להעצים אותו

להודות עליו

ההודיה עצמה מעניקה כ"כ הרבה כוח! כ"כ!

להתפלל במילים שלך

את כל הכאב

והקושי

והתקוות

הכל הכל הכל

לקב"ה

ולהודות לו על מה שכן יש

ולבקש על מה שעוד לא

והוא שומע הכל

והוא כל יכול

ותמשיכי להתחזק 

להוסיף לעצמך מקורות של מילוי מצברים בכל יום ויום

להתקרב למה שעושה לך טוב

להתרחק ממה שעושה לך רע

ולהמשיך כך בעוז ובגבורה ובאמונה

והדברים ב"ה עוד יתבהרו

כולם

לאט לאט

את כבר יכולה לראות ב"ה בחוש איך כ"כ הרבה חזיתות שקרו לכ"כ הרבה אנשים - פתאום במבט של אפילו לא כ"כ הרבה זמן - פתאום כולם במקום אחר לגמרי!

ההיא שהתגרשה - התחתנה מחדש ומאושרת

ההיא שלא זכתה לילדים - חובקת תאומים

השבויים שכבר חזרו

החולים שנרפאו

העקרות שנפקדו

הרווקות שהתחתנו

הזוגיות שהתחזקה

הילדים שגדלו והביאו ברכה גדולה ונחת עצומה

הכוחות הפנימיים שכל אחד ואחת גילו בתוכם

הערבות ההדדית

האחדות

החסד

העזרה

השמחה

הצחוק

החיוכים

רגעי האושר

והשפע

והטוב.

הטוב.

שקיים!

ושילך ויגדל ב"ה 

ואת עצמך חלק מהטוב הגדול הזה!

ועכשיו, לכי ומלאי את עצמך

ותני לטוב שבך לגדול ❤

האשה היא זו שמחוברת לחיים ול"קרקע", והגבר שהוא "נחית ונסיב איתתא", יורד מעולמות רוחניים יותר והאשה עוזרת לו ומעגנת אותו במציאות הגשמית.

האשה לא סתם הושוותה לקרקע, אלא לקרקע של ארץ ישראל. כך המימרא שהבאת בסוף, כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, זה קרקע של א"י (כך נראה לענ"ד, שהרי ידוע החת"ס המפורסם שמה שאמר חובות הלבבות (שער הפרישות פרק ב') שככל שיוסיף הגוף בניין, יוסיף השכל חורבן, זה דווקא בחוץ-לארץ, אך בארץ לא....).

ישנן הרבה הקבלות בין אשה לתורה (נביא רק חלק קטן מההקבלות כאן....). כתוב שמותר למכור ספר תורה בשביל לישא אשה, וידועה הגמרא שדנה בשאלה האם קודם ילמד תורה ואז ישא אשה או להיפך, והגמרא מסיקה שבארץ ישראל קודם ילמד תורה ואז ישא אשה, אך בבבל הפוך. ("הא לן והא להו"). ונראה להסביר שבאמת באופן עקרוני האדם קודם עובר את השלב של הרוחניות, של ההתמסרות לתורה, ולאחר מכן הוא "עובר שלב", ומנכיח את אותם אורות גם במציאות הגשמית. ולכן דווקא בא"י שהגשמיות היא מצווה ויכולה להופיע בצורה מתוקנת, אז קודם ילמד תורה ואז ישא אשה, כיוון שבא"י זו מצווה שיש להתכונן אליה, ולהגיע אליה מתוך עסק התורה כמה שיותר, או משום שבחו"ל נשיאת האשה היא דרגה פחותה יותר מעסק התורה, אז קודם כל ישא אשה ואז יעלה קומה לעסק התורה, כי שם הגשמיות לא מקבלת ערך גדול כ"כ, לעומת א"י שההיפך, נשיאת האשה זה שלב יותר גבוה מהעסק בתורה, ולכן הוא מאוחר יותר! (אפשר לשים לב שתמיד הדבר הגבוה יותר במציאות יופיע אחרי כן: האדם נוצר אחרי כל הבריאה, קודם יש אלפיים שנות דרך ארץ ואז אלפיים שנות תורה, קודם נוצרו כל האומות ואז עם ישראל נוצר. אמנם, יש בחינה הפוכה, שהכל מתחיל מהאידיאל ומהדבר הגבוה יותר, ביום הראשון בבריאה מופיע האור הגנוז, האדם הראשון מתחיל בגן עדן, בירידת הדורות רואים איך ככל שעולים קודם בהיסתוריה יש יותר אנשים גדולים וכו'....זה כדי שהאידיאל יהיה טמון בבריאה, ונדע לאן צריך לשאוף, וזה ייתן כוחות שהמדרגה הגבוהה כבר הופיעה במציאות ומומשה ולא רק איזו הבטחה "באוויר", ולכן יש צורך להתחיל מהאידיאל. אמנם, במציאות שלנו הרגילה צריך להופיע בתהליכיות מדורגת ושהכל לאט לאט ישתלם, וזה הבחינה הראשונה, שקודם המדרגה התחתונה יותר מופיעה ואז המדרגה הגבוהה.....).

מה שרציתי להביא מאותן הקבלות זה להראות שהאשה מופיעה את הגשמיות בצורתה המתוקנת והמזוככת, ולא סתם קרקע, היא מבטאת את העולם הזה בתיקונו. ולכן דווקא משום שנבראה מאוחר יותר, חומרהּ פחות גס ויותר מתוקן באופן טבעי. (ויש הרבה מה לעיין בעניינים אלו, מה בדיוק הבחינה של האשה ומה הבחינה של האיש, זה רק על קצה המזלג....).

אבל אני חושב שנקודת הדמיון ליובל היא אחרת. 

ביחס ליובל נאמר ״וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי״ (ויקרא כה כג)

כלומר האדמה לא קנויה לגמרי לאדם אלא ניתנה לו הרשאת שימוש מוגבלת. 

בדומה ביחס לקניין הקידושין של האשה ידוע כי ״אשה לאו ממונו של בעל״ וניתנת לו ביחס אליה ״הרשאת שימוש״ מוגבלת בלבד. 

(זה דמיון ברובד הרעיוני, אבל ברובד ההלכתי האדמה כן נקנית לאדם בניגוד לאשה שלא)

כי ראיתי שזה כתוב בליקוטי הלכות אבל מה המקור לזה עצמו אני לא יודע

העקרות מאוד כואבת לחנה והיא מבקשת בן, אבל באופן די מוזר היא מחליטה להשאיל אותו לה׳. למה ? נתחיל בלמה זה מוזר, הרי לפני חנה היו עקרות רבות, ולא מצאנו אף עקרה שתנהג ככה. רחל למשל אומרת ליעקב ״הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״ היא לא חשבה על פתרון כזה כמו של חנה ?

אני תמיד הבנתי את זה (ואני חושב שזאת הבנה נפוצה ומקובלת) כסוג של ״לפחות״ או ״פשרה״, כלומר, היא אומרת לבורא עולם ״בוא נעשה פשרה, לפחות שיהיה לי בן אפילו אם לא אוכל להנות ממנו והוא יהיה אצלך כל הזמן״. 

אבל זה לא נכון. צריך להסתכל על זה אחרת. חנה לא עושה כאן שום פשרה. ההקדשה של שמואל לה׳ היא לא בדיעבד אלא לכתחילה. כי חנה לא מבקשת מבורא עולם סתם בן, שיפתור את הקושי שלה ברמה הפרטית, היא מבקשת ממנו בן שיבוא לעולם על מנת לתקן את הפגמים והעיוותים שהיא רואה במציאות, ויפתור את הקושי גם ברמה הלאומית. היא רוצה ילד שזה יהיה היעוד שלו. ואם זה היעוד שלו אז זה לכתחילה. 

וזה בדיוק מה שאומרת הגמרא ״ונתתה לאמתך זרע אנשים מאי זרע אנשים…ורבי יוחנן אמר זרע ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן שנאמר (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו״ (בבלי ברכות לא ע״ב). 

אם קוראים את הגמרא לבדה כשלעצמה, הדברים תמוהים ומעלים כמה סימני שאלה???

אפשר להבין אשה עקרה שמבקשת מבורא עולם ילד. הכי לגיטימי שבעולם. אבל מה פשר הדרישה הזאת לילד שיהיה שקול כמשה ואהרון ?! את לא חושבת שהגזמת ??? 

אבל לאור מה שאמרנו הדברים מובנים בהחלט. חנה מבקשת בן שהמגמה והיעוד שלו יהיו לתקן את ההנהגה הדתית המושחתת של הכהנים. ומי הם הדמויות שמייצגות את המודל המתוקן והאידאלי שאליו יש לשאוף ? משה ואהרון. אם ככה אין כאן שום דרישה מוגזמת, אלא בקשה שהיא נטו לשם שמים. 

כאן בדיוק המקום שבו משתלבים המדרש על קורח ועל החזיון שראה אודות מה שעתיד לצאת ממנו ובעקבות כך פעל. חז״ל בעצם רוצים לומר שהכוח שהתגלה בו של מרידה כנגד הנהגה דתית מושחתת הוא חשוב ונכון ובעל תפקיד בעולם, אלא שמשה ואהרון לא היו הנהגה דתית מושחתת, בדיוק להיפך, רק לימים הכוח הזה יתבטא בצורה נכונה ומדויקת אצל שמואל שהיה מצאצאיו. 

ושוב, נשווה את דברי חנה לדברי התוכחה של איש האלהים. חנה אומרת לאלקנה:

״וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והבאתיו ונראה את פני יהוה וישב שם עד עולם״ (פרק א פס׳ כב) ואיש האלהים אומר בדברי התוכחה שלו: ״ לכן נאם יהוה אלהי ישראל אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם״ (פרק ב פס׳ ל).

נסיים בגמרא שמתבארת היטב לפי המהלך שלנו. 

״אל הנער הזה התפללתי א"ר אלעזר שמואל מורה הלכה לפני רבו היה שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלימשום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי אלא אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהןלמישחט אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט דשחיטה בזר כשרה אייתוהו לקמיה דעלי אמר ליה מנא לך הא אמר ליה מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב המקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר אמר ליה מימרשפיר קא אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את ווכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה אתיא חנה וקא צוחה קמיה אניהאשה הנצבת עמכה בזה וגו' אמר לה שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה אמרה ליה אל הנער הזה התפללתי״ (בבלי ברכות לא ע״ב)

ההבנה של המימרה ״שמואל מורה הלכה בפני רבו היה״ כפשוטה מציבה בפנינו שלל קשיים ותמיהות. 

הכיצד אפשר להחיל דין כזה של מורה הלכה בפני רבו על ילד בקושי בן שלוש / ארבע. ולמה בכלל שיחול דין כזה אם זאת הפגישה הראשונה שלהם והוא לא למד ממנו כלום עדיין (כקושיית התוספות), וזאת בהנחה שעם ההנחה שילד שרק נגמל כבר דורש בתורה כמו חכם מוסמך בהלכות קדשים אין לנו כלל בעיה. ואחרון לבינתיים (אבל יש כמובן עוד), למה חז״ל מנסים להדביק לשמואל חטא שכלל לא מפורש בכתוב ? (בניגוד ל ״כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה״ ?). אפשר להידחק ולתרץ כל קושיה באופן מקומי באמצעות הברגות חזקות מספיקות, אבל אני רוצה בע״ה להציע דרך אחרת. 

חז״ל משתמשים כאן במושג ״מורה הלכה בפני רבו״ באופן מושאל כדימוי לאדם שיוצא כנגד או מערער על הסמכות. וזה בדיוק היה היעוד של שמואל שנועד לבנות אלטרנטיבה להנהגה הדתית המושחתת של המעמד הכוהני בזמנו. ומכל הלכות התורה איזו הלכה שמואל מורה ? ששחיטה כשרה בזר. 

כלומר שסמכות הכהנים בעבודת ה׳ אינה מוחלטת ושגם לזרים שאינם כהנים יש חלק ונחלה בעבודת ה׳. עלי מבין ששמואלהוא פוטנציאל לבעיות, אחד שיערער על הסמכות ויפריע לחיי הדת השלווים להמשיך להתנהל על ״מי מנוחות״ ומבקש מחנהלהחליף אותו בבן אחר ״רבא מיניה״, כלומר ילד טוב כזה ירושלים-שילה שהולך בתלם, קונפורמיסט שלא מאתגר ולא עושה בעיות, ומה עונה לו חנה בתגובה ? ״אל הנער הזה התפללתי״, זה בדיוק אבל בדיוק מה שביקשתי מבורא עולם. מה שאתה שופט באופן שגוי (כמו ששפטת אותי בזמנו באופן שגוי, וכמו ששפטת את בניך באופן שגוי) כילד חצוף שמורה הלכה בפני רבו זה ילד עם עזות דקדושה וכוחות שמודע לעיוותים במציאות שחלו בהנהגתך ותחת אחריותך ונועד מלידה על מנת לתקן אותם. 

העקרות מאוד כואבת לחנה והיא מבקשת בן, אבל באופן די מוזר היא מחליטה להשאיל אותו לה׳. למה ?

נתחיל בלמה לומר שזה מוזר, הרי לפני חנה היו עקרות רבות, ולא מצאנו אף עקרה שתנהג ככה. רחל למשל אומרת ליעקב ״הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי״ היא לא חשבה על פתרון כזה כמו של חנה ?

אני תמיד הבנתי את זה (ואני חושב שזאת הבנה נפוצה ומקובלת) כסוג של ״לפחות״ או ״פשרה״, כלומר, היא אומרת לבורא עולם ״בוא נעשה פשרה, לפחות שיהיה לי בן אפילו אם לא אוכל להנות ממנו והוא יהיה אצלך כל הזמן״. 

אבל זה לא נכון. צריך להסתכל על זה אחרת. חנה לא עושה כאן שום פשרה. ההקדשה של שמואל לה׳ היא לא בדיעבד אלא לכתחילה. כי חנה לא מבקשת מבורא עולם סתם בן, שיפתור את הקושי שלה ברמה הפרטית כאשה עקרה, היא מבקשת ממנו בן שיבוא לעולם על מנת לתקן את הפגמים והעיוותים שקיימים במציאות, ויפתור את הקושי גם ברמה הלאומית. היא רוצה ילד שהיעוד שלו יהיה לתקן את ההנהגה הדתית כבסיס להנהגה המדינית, ואם זה היעוד שלו אז זה לכתחילה. 

וזה בדיוק מה שאומרת הגמרא ״ונתתה לאמתך זרע אנשים מאי זרע אנשים…ושמואל אמר זרע שמושח שני אנשים ומאן אינון שאול ודוד ורבי יוחנן אמר זרע ששקול כשני אנשים ומאן אינון משה ואהרן שנאמר (תהלים צט, ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו״ (בבלי ברכות לא ע״ב)

על פניו הבקשה של חנה תמוהה. אפשר להבין אשה עקרה שמבקשת מבורא עולם ילד. הכי לגיטימי שבעולם. אבל מה פשר הדרישה הזאת לילד שיהיה שקול כמשה ואהרון ?! את לא חושבת שהגזמת ??? (לכאורה זה נשמע כמו אשה עקרה שמתחתנת לילד, אבל לא לסתם ילד אלא שיהיה רופא ומהנדס וגם יעשה אקזיט בהייטק!) 

אבל לאור מה שאמרנו הדברים מובנים בהחלט. חנה מבקשת בן שהמגמה והיעוד שלו יהיו לתקן את ההנהגה הדתית המושחתת של הכהנים כפתח לתקומת מלכות ישראל ותיקון ההנהגה המדינית. ומי הם הדמויות שמייצגות את המודל המתוקן והאידאלי שאליו יש לשאוף בהנהגה הדתית ? משה ואהרון. אם ככה אין כאן שום דרישה מוגזמת, אלא בקשה שהיא נטו לשם שמים. 

כאן בדיוק המקום שבו משתלבים המדרש על קורח ועל החזיון שראה אודות מה שעתיד לצאת ממנו ובעקבות כך פעל. 

חז״ל בעצם רוצים לומר שהכוח שהתגלה בו של מרידה כנגד הנהגה דתית מושחתת הוא חשוב ונכון ובעל תפקיד בעולם, אלא שמשה ואהרון לא היו הנהגה דתית מושחתת, בדיוק להיפך, רק לימים הכוח הזה יתבטא בצורה נכונה ומדויקת אצל שמואל שהיה מצאצאיו. 

ושוב, נשווה את דברי חנה לדברי התוכחה של איש האלהים. חנה אומרת לאלקנה:

״וחנה לא עלתה כי אמרה לאישה עד יגמל הנער והבאתיו ונראה את פני יהוה וישב שם עד עולם״ (פרק א פס׳ כב) 

ואיש האלהים אומר בדברי התוכחה שלו: ״ לכן נאם יהוה אלהי ישראל אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם״ (פרק ב פס׳ ל).

נסיים בגמרא שמתבארת היטב לפי המהלך שלנו. 

״אל הנער הזה התפללתי א"ר אלעזר שמואל מורה הלכה לפני רבו היה שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלימשום דוישחטו את הפר הביאו הנער אל עלי אלא אמר להן עלי קראו כהן ליתי ולשחוט חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למישחט אמר להו למה לכו לאהדורי בתר כהן למישחט דשחיטה בזר כשרה אייתוהו לקמיה דעלי אמר ליה מנא לך הא אמר ליה מי כתיב ושחט הכהן והקריבו הכהנים כתיב המקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר אמר ליה מימר שפיר קא אמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה אתיא חנה וקא צוחה קמיה אני האשה הנצבת עמכה בזה וגו' אמר לה שבקי לי דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבא מיניה אמרה ליה אל הנער הזה התפללתי״ (בבלי ברכות לא ע״ב)

ההבנה של המימרה ״שמואל מורה הלכה בפני רבו היה״ כפשוטה היא מקור לשלל קשיים ותמיהות. 

הכיצד אפשר להחיל דין כזה של מורה הלכה בפני רבו על ילד בקושי בן שלוש / ארבע.

ולמה בכלל שיחול דין כזה אם זאת הפגישה הראשונה שלהם והוא לא למד ממנו כלום עדיין (כקושיית התוספות), וזאת בהנחה שעם ההנחה שילד שרק נגמל כבר דורש בתורה כמו חכם מוסמך בהלכות קדשים אין לנו כלל בעיה

(וזה גם בניגוד לדעת חכמים שבזרע אנשים היא ביקשה בעצם ילד ממוצע שהוא לא חכם ולא טיפש, וכאן אנחנו מניחים שלא רק שהוא חכם הוא חכם בצורה יוצאת דופן לחלוטין). 

ואחרון לבינתיים (אבל יש כמובן עוד קושיות), למה חז״ל מנסים להדביק לשמואל חטא שכלל לא נרמז בכתוב ? (בניגוד ל ״כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה״ ?). אפשר להידחק ולתרץ כל קושיה באופן מקומי באמצעות הברגות חזקות מספיק, אבל אני רוצה בע״ה להציע דרך אחרת. 

חז״ל משתמשים כאן במושג ההלכתי הפורמלי של ״מורה הלכה בפני רבו״ באופן מושאל כדימוי לאדם שיוצא כנגד או מערער על הסמכות. וזה בדיוק היה היעוד של שמואל שנועד לבנות אלטרנטיבה להנהגה הדתית המושחתת של המעמד הכוהני בזמנו. ומכל הלכות התורה איזו הלכה שמואל מורה ?ששחיטה כשרה בזר. 

כלומר שסמכות הכהנים בעבודת ה׳ אינה מוחלטת ושגם לזרים שאינם כהנים יש חלק ונחלה בעבודת ה׳. 

עלי מבין ששמואל הוא פוטנציאל לבעיות, אחד שיערער על הסמכות ויפריע לחיי הדת השלווים להמשיך להתנהל על ״מי מנוחות״ 

ומבקש מחנה להחליף אותו בבן אחר ״רבא מיניה״, כלומר ילד טוב כזה ירושלים-שילה שהולך בתלם, קונפורמיסט שלא מאתגר ולא עושה בעיות, ומה עונה לו חנה בתגובה ? ״אל הנער הזה התפללתי״, זה בדיוק אבל בדיוק מה שביקשתי מבורא עולם. 

מה שאתה שופט באופן שגוי (כמו ששפטת אותי בזמנו באופן שגוי, וכמו ששפטת את בניך באופן שגוי) כילד חצוף שמורה הלכה בפני רבו זה ילד עם עזות דקדושה וכוחות שמודע לעיוותים במציאות שחלו בהנהגתך ותחת אחריותך ונועד מלידה על מנת לתקן אותם.

@אני הנני כאינני (לא יודע אם אצליח בתיוג. לא חושב שאי פעם עשיתי זאת. אבל ביקשת) 

השבוע זכיתי לתרום מח עצם, ותוך כדי התהליך עיינתי בספר שמואל א פרק ב. 

את הלימוד הקדשתי להצלחת ההשתלה ולרפואת החולה (בבחינת ״רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך״). וגם הדברים הבאים נכתבו בזכותו ולזכותו (הסיבה היחידה (!) שאני מציין את זה היא שאולי יש מי שיקרא את הדברים ולא הצטרף עדיין למאגר ויעשה את זה. מצטרפים בעזרת בדיקת רוק פשוטה. כדאי). 

לפני שמתחילים בספר שמואל, נלך קצת אחורה לספר שופטים. ספר שופטים עוסק בתיאור מצבו של עם ישראל בתקופה שבה הוא חסר הנהגה מדינית, ונגמר בתיאור של עם ישראל באחד מרגעי השפל שלו בפרשת פלגש בגבעה. עם ישראל חסר אם כן הנהגה מדינית ומידרדר למלחמת אחים. 

נשאלת השאלה מה לגבי הנהגה דתית ? האם היתה כזאת ואיךהיא השפיעה על העם ?

ספר שמואל בפרקים הראשונים שלו עונה על השאלה הזאת. למרבה הצער בית ה׳ באותה תקופה היה מוקד של שחיתות וריקבון, האנשים, דהייינו הכהנים, שאמורים להדריך את העם בדרכי ה׳ מתעניינים אך ורק בטובות ההנאה החומריות שמספק להם התפקיד שלהם,הם מתנהגים בצורה גסה, כוחנית, אלימה ומושחתת. עם ישראל חסר אם כן לא רק הנהגה מדינית אלא גם הנהגה דתית.  

זהו הרקע שלאורו יש לקרוא את תחילת ספר שמואל. 

הירושלמי במסכת ברכות פרק ט הלכה ה אומר 

״אמר ר' זעירא אם נזדקנה אומתך עמוד וגדרה כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים. הה"ד (ש"א, א) ועלה האיש מעירו וגו'״. 

כלומר, הירושלמי מתאר מציאות שרוחו של העם עייפה, מסתבר לומר שאחת הסיבות המרכזיות לכך שעם ישראל פשוט הדיר את רגליו מהמקום לאור המצב ששרר שם, עם ישראל כבר לא ממש עולה לרגל, עד שבאים אלקנה ומשפחתו ומעודדים את העם לעלות איתם לרגל. הם לא תופסים את העליה לרגל כסימון V פרטי, אלא כעניין לאומי. 

לא רק שהם עולים אלא גם חשוב להם שכל עם ישראל יעלה יחד איתם.  

חנה עולה עם בעלה אלקנה מדי שנה בשנה לשילה, וככה, כל שנה מחדש בעליה לרגל עולה וצף הכאב הפרטי של חנה כאשה עקרה, אבל כל שנה מחדש היא גם נתקלת בחילול ה׳ הנורא 

שמתרחש שם ע״י ההנהגה הדתית המושחתת שבמקום וגם זה מאוד כואב לה.

הסיפור על חנה הוא לא עוד סיפור על אשה עקרה שמייחלת לילד, 

הוא סיפור על אשה עקרה שמייחלת לילד ו*גם* מייחלת, ברמה הלאומית, לכך שבית ה׳ יהיה מקום קדוש וראוי,ולא מקום מושחת ורקוב, וגם לתקומת מלכות ישראל.

זאת נקודה חשובה מאוד, ואני רוצה בע״ה להראות שהיא גם המפתח להבנת תחילת ספר שמואל

וגם לכמה וכמה גמרות ומדרשים,שכולם הולכים באותו קו. 

פרק ב בשמואל א מתחיל בתפילה המפורסמת של חנה ונגמר בדברי תוכחה קשים של איש האלהים לעלי. מי היה איש האלהים הזה ? מספר מקורות שמובאים בפרשנים טוענים שהיה זה אלקנה. 

ההצעה הזאת מאוד מתאימה לרוח הדברים שלי, ואם מסתכלים  בפרק ב אפשר לראות שההנחה הזאת יוצרת מבנה יפה. 

הפרק מתחיל בתפילת חנה, ממשיך בתיאורים מקבילים ומנוגדים של בני עלי לעומת שמואל, 

ומסתיים בתוכחה של אלקנה לעלי. משפחה לתפארת. 

נתחיל בלהראות שיש להבין מספר נקודות בתפילת חנה לאור דברי התוכחה של איש האלהים - אלקנה.  

*​״שבעים בלחם נשכרו ורעבים חדלו עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה״ (פרק ב פס׳ה) -

מי הם ״שבעים בלחם נשכרו״ ? כל המפרשים מסבירים זאת באופן כללי כאמירה על גלגל שחוזר בעולם, אותם שהיו שבעים עתידים להשכיר עצמם עבור כיכר לחם, אני טוען שהיא מתכוונת קודם כל

לחפני ופנחס ולכפופים להם, ומאיפה אני לומד את זה ?

מהמשך הפרק שמתאר את הרדיפה הגסה והחמדנית שלהם אחרי הבשר (והיינו ״שבעים״) ומהעונש על כך שמנבא עליהם איש האלהים ״והיה כל הנותר בביתך יבוא להשתחות לו לאגורת כסף וככר לחם ואמר ספחני נא אל אחת הכהנות לאכל פת לחם״ (פרק ב פס׳ לו) אלקנה מפרש עבורנו את חנה. 

כדאי לציין כאן שצירוף האותיות ע-ל-י חוזר על עצמו הרבה פעמים בתפילת חנה ועוד יש להוסיף עליהם מספר מילים שכתובות בכתיב חסר אבל בכתיב מלא גם היו מכילות את הצירוף הזה (עללות בפסוק ג ו-עלו בפסוק י). 

גם את השימוש בפועל נשכרו מהשורש ש.כ.ר אפשר לראות כביקורת מרומזת על עלי שהאשים את חנה בשכרות. כביכול חנה אומרת לעלי: אותי שאני אשה כשרה טעית והאשמת אותי שאני שיכורה, אבל את הבנים שלך והכפופים להם שהם רשעים ומושחתים, אותם לא ביקרת והאשמת כמו שעשית לי. 

בנוסף, כאשר היא מתגוננת בפניו היא אומרת לו ״אל תתן את אמתך לפני בת בליעל״ (פרקא פס׳ טז) כאשר בני בליעל זהו התיאור של בניו שלו עצמו ״ובני עלי בני בליעל״ (פרק בפס׳ יב). 

מי היא ״ורבת בנים אמללה״ ? כל המפרשים שראיתי מפרשים זאת על פנינה שקברה את בניה, אבל לטעמי זהו פירוש קשה מאוד שלא מתיישב על הלב. ממספר סיבות.

קודם כל, להניח שחנה בתפילה שלה שהיא אחת התפילות המרשימות בתנ״ך מנצלת את הבמה ״לסגור חשבונות אישיים״ עם פנינה שהיא אם שכולה שמאבדת את הילדים שלה (שהם גם הילדים של בעלה אלקנה!) ועוקצת / מבקרת אותה / איך שלא נקרא לזה, זה כאמור לא מתיישב על הלב. אפשר להבין אשה עקרה שסבלה שנים רבות מהצקות שתתבטא ככה. אבל לטעמי קשה לקבל תפילה כזאת כנבואה לדורות עם מסר לעם. 

אז למי היא כן התכוונה ? לאמא של חפני ופנחס. 

ברובד הפשט ידוע לנו רק שלפנינה היו ילדים, האם היו לה 2 בנים מתוכם ? לא ידוע. 

לעומת זאת הכתוב כן מספר לנו על אמא של חפני ופנחס שהיתה רבת בנים:

​״ב ולו שתי נשים שם אחת חנה ושם השנית פננה ויהי לפננה ילדים ולחנה אין ילדים״:

״​ג ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבח ליהוה צבאות בשלה ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים ליהוה״ 

הכינוי ״בנים״ מתייחס בכתוב רק לחפני ופנחס, הילדים של פנינה נזכרים רק פעם אחת בתחילת הספר ושם הם נקראים ״ילדים״. 

ולמה חנה מכנה אותה אומללה ? בגלל מה שמנבא עליהם איש האלוהים בתוכחתו:

״לד וזה לך האות אשר יבא אל שני בניך אל חפני ופינחס ביום אחד ימותו שניהם״:

*״מקים מעפר דל מאשפת ירים אביון להושיב עם נדיבים וכסא כבוד ינחלם כי ליהוה מצקי

ארץ וישת עליהם תבל״ (פרק בפס׳ ח)

אלו שראויים לכך יזכו מבורא לעולם לכסא של כבוד, אבל אלו שאינו ראויים לכך יפלו מהכסא וימותו, בלי כבוד, כמו שמתאר הכתוב:

״יח ויהי כהזכירו | את ארון האלהים ויפל מעל הכסא אחרנית בעד | יד השער ותשבר מפרקתו וימת …

כא ותקרא לנער אי כבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל-הלקח ארון האלהיםואל-חמיה ואישה״ (פרק ד)

*״רגלי חסידו [חסידיו] ישמר ורשעים בחשך ידמו כי לא בכח יגבר איש״ (פס׳ ט)

מי הם הרשעים שחושבים שהם יגברו על האחרים באמצעות כוח ? חפני ופנחס. כמו שמעיד עליהם הכתוב:

טו גם בטרם יקטרון את החלב ובא | נער הכהן ואמר לאיש הזבח תנה בשר לצלות לכהן ולא יקח ממך בשר מבשל כי אם חי: ​טז ויאמר אליו האיש קטר יקטירון כיום החלב וקח לך כאשר תאוה נפשך ואמר | לו [לא] כי עתה תתן ואם לא לקחתי בחזקה״. 

​*״יהוה יחתו מריבו [מריביו] עלו [עליו] בשמים ירעם יהוה ידין אפסי ארץ ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו״ (פס׳ י) 

״יהוה ידין אפסי ארץ״ מהווה ניגוד ל- ״ומשפט הכהנים את העם״ (פס׳ יג) 

״וירם קרן משיחו״ בתפילת חנה מקביל ל- ״והתהלך לפני משיחי כל הימים״ בתוכחתו של איש האלהים. 

דרך מופלאה להתבונן על הדברים. נכרים דברי אמת (אף שקצת חסר לי הביסוס על דברי הפרשנים או בראשונים).

אם תגיד איפה היה חסר לך הביסוס אוכל להתייחס…

כדאי להוסיף בהמשך למה שאמרת שזה מסביר את העניין שלפי הגמרא (בבלי ראש השנה יא ע״א) חנה נפקדה בראש השנה, שזה יום המלכת ה׳ בעולם, וזאת בדיוק היתה הבקשה של חנה. 

רמבם הלכות תשובה פרק ו' הלכה ה'

בכל אופן, ככה ראיתי שטענו לא מעט פוסקים.

אולי חששו בגלל ברכה לבטלה שלא כולם ידעו למדוד כמו שצריך.

(לפעמים מה שלאחד פשוט מסובך בשביל השני)

עד אז, למטבעות היה משקל מסויים.

בגמרא זה נפח כדי שזה יהיה כמות קבועה, הרבה יותר קשה לשער משקל מאשר לשער נפח (כמובן, רק אם משערים, הרבה יותר קל למדוד משקל)

האם גם לפי הפוסקים שאמרו לשער במשקל כי לא בקיאים יגידו בימינו שכבר אין בעיה 

כי אפשר לקחת לדוגמא מזרק של תרופות ולמדוד.

אגב, לגבי מאכלים דחוסים, יש כאלה שהם קלים יותר

בדיוק בדקתי במבה דחוסה ו27 סמ"ק שוקל רק 18 גרם.

(ומה שכתוב "פת ספוגנית נמדדת כמות שהיא" זה רק לעניין טומאה וטהרה)

וממילא זה לא קל כל כך לשער בנפח.

@נוגע, לא נוגע 

וממילא הטענה היא שהמשקל יעיד על הנפח - ברוב המקרים. גם בלחם

דחסתי בעצמי במבה של אסם.

לא התכוונתי שזו תגובה מייצגת, זה סתם היה לידיעה כללית.. שגם בזה יש פערים.

אבל בכל זאת אין מצב לתשובה על השאלה המקורית?

עזבו רגע את השיטה של נפח, אני שואל האם חשש של פוסקים לחוסר בקיאות מתבטל בעקבות מציאות של השתכללות של כלי מדידה וכו'

(אם נשארה איזה בועה שתיים זה יכול מקסימום לעלות בגרם אולי)

איזה ספרים אלו? אשמח לדעת.

אמנם אחד הפוסקים (גם לא כולם) אמר שצריך לדחוק בחוזקה,

אבל לא נשמע לי הגיוני שהוא התכוון לפורר כל דבר לאבקה.. זה נשמע לי הזוי ולא מעשי גם

תודה אני אברר על הספר..

ממש כל דבר הוא מראה כמה הנפח של כזית? (לפי איזה שיטה אגב?)

אם נשאר אויר זה אולי בועה שתיים ממש פיציות... אולי

ככה שאתה יכול להוסיף מקסימום גרם שתים בשביל מרווח אפשרי של טעות.

(וגם בזה אני מגזים, זה לא באמת המשקל שיתווסף)

וודאי ש27 סמ"ק של במבה לא שוקל 27 גרם.. שום סיכוי

יש כמה וכמה ראיות לזה.

המקור לזה כנראה מויקרא יג,ה (עי' ברמב"ן שם, ובפי' הטור).

בבכורות יז: ברש"י בר"ג ובשטמ"ק שם.

וז"ל הראבי"ה (אלף קכו): "נוכל לפרש דמודו דכל היכא שמתכוון האדם בתחילת הדבר למדוד ולצמצם
אפשר לצמצם וכו' וכל הנך דפריך מינייהו בבכורות היה יכול לתרץ כן, אלא דאין
נ"ל סברא שלמה יתעסק האדם בכך. והיינו דמשני כי פריך ליה ממידות שאני התם
דרחמנא אמר עביד ונתכוון לכך במצוות היוצר וצמצם, ולא כפי' רש"י".

ועוד טובא.

היות וזה לא עמוק לרוב ולא ארוך.
אח"כ עין איה היות וזה מבוסס על הגמרא

ואז אפשר אורות התורה/התשובה  והלאה.

תחפש סדרות שלו במכון מאיר, שיעורים חזקים...

יש גם אורות התשובה של הרב ראובן, מאוד מומלץ....

ועוד.....

למרות שזה טוב בפני עצמו.

אורות התשובה זה ספר של הרב קוק, ולרב ראובן יש פירוש עליו, וכן לרב שרקי יש סדרות/שיעורים על ספרי הרב קוק....

יש על אורות התשובה הרב יאיר אוריאל של מכון מאיר, ועוד כמה רבנים, לא זוכר כרגע....

יש של הרב צפניה דרורי (לפחות על אורות התורה....), של רב מהר ברכה (נראה לו קוראים לו הרב סולטונוביץ' או משהו כזה....), ועוד.....

סוג של 'שוטנשטיין' לספרי הרב. 
 

בנוסף יש סדרת ספרים של הרב אבינר, מבאר את ספרי הרב בהרחבה גדולה. 

ולהעמקה ועיון בכתבי הרב, רעיונותיו והשלכות לימינו, ממליץ מאד על כלל סדרת לאמונת עתנו לרב צבי טאו. 

אפשר להתחיל בחלקים ג', יב- מדברים על התורה

טו- חינוך 

ח, יג, יד- קודש וחול, תקומת האומה בארצה. 

קצת פחות בכיוון יש את 'על התשועות' של הרב סולובציק.

לא ממש אותו דבר, אבל יש דמיון. 

מכל מקום, הרב אלי אדלר כתב ב'בימי מרדכי' שהוא מתכנן להוציא ספר זהה על חנוכה. לא מכיר שיצא עדיין

בסוף קניתי את נבואת הנרות, וממליצה בחום!