פורום בית המדרש (עמוד 4)

זה לא נקרא להוסיף עולה אם לא השלמת את מניין העולים (גם אם סיימת את הקריאה). מניין העולים מכוון, עיין בגמרא. יש בו רמזים למספר רואי פני המלך וכדומה, וגם דרך להראות את קדושת היום שמעלתו גבוהה משאר יום טוב.

אז גם אם בדיעבד יצאתם, זה עדיין ודאי לא נקרא להוסיף.

לחזור על עלייה - זה דברים שבכל יום במניין ספרדי... וגם אצל האשכנזים בשמחת תורה חוזרים שוב ושוב כדי להעלות את כולם. וכמו שהבאת שבסוכות חוזרים, וגם במועדים נוספים (חנוכה). אין בזה בעיה.

שתי האפשרויות שהזכרת, הן שני *רמזים* שהוזכרו בחז"ל ובמפרשים.

ענפי עצים כסמל לשבטי ישראל. פעם אחת זה גם לאחד אותם באחדים בידו. וזה הדימוי היחיד שמתבקש נביא לעשות כסמל לשבטי ישראל.

ועוד לזכור שהמילה בעברית "שבט" או "מטה" לשבטי ישראל היא מילה נרדפת לענף של עץ "ויהיו לגפן מטות עוז, שבטים" כלומר מטה ושבט זה מילה נרדפת לענף ומשם למקל שעשוי מענף. כי שבט בעם הוא כמו ענף שיוצא מגזע. לכן כתוב "ואת *מטה* לוי תכתוב על *המטה*"

לכן תמיד ענף מסמל שבט בעם, ואיגוד ענפים כמו ביחזקאל מסמל איגוד חלקי העם לשבטיו. כל גם כתוב ביהי רצון בסדורים לפני נטילת לולב: ובזכות קירובם אחד אל אחד והיו לאחדים בידי, כםסוק ביחזקאל: וקרב אותם אחד אל אחד והיו לאחדים בידך.

כמובן זה לא סותר את טעם שמחת הארץ בצמחיה. כי עם ישראל נמשל לארץ ישראל, וענפי גידולי הארץ נמשלים לשבטי העם, במיוחד בגלות שלא היה ארץ אבל היה עם

אבל זה לא פשט התורה

מסכים שסביר שהדרשן שדימה את ארבעת המינים לחלקים בעם ישראל - שאב השראה מהדימוי ביחזקאל. זו אכן דרשה מתאימה לביטויים אחרים בכתוב.

אבל פשט זה לא - הפשט בתורה "ולקחתם... ושמחתם..." שנענוע עצים הוא דרך לבטא שמחה.

מסכים איתך שהפשט הוא שמחת הארץ בצמחיה באסיף.

אבל בגלות שהתנתקנו מהגשמיות הוכרחנו להסתכל על השורש האידאי הרוחני של הצומח, ולראות איך הענף הוא ביטוי של זרם חים שבוקע מהאדמה, גדל לגזע ומתפצל לענפים היונקים מהגזע. שזה עצמו אותה אידאה שמתגלמת ביחס בין כלל ישראל לשבטיו השונים, ולא במקרה בלשוו הקודש בה כל מיחה מדוייקת שבט בעם נקרא שבט ומטה, על שם המילים הנרדפות לענף. אמנם יש הסבר אחר ששבט ומטה מלשון המקל של השלטון וכי בגלל שכל שבט הוא יחידה פוליטית. אבל זה דחוק כי שבט ממהותו הטא לאו דווקא יחידה פוליטית אלא משפחתית. מה גן שהתורה עצמה אומרת "ואת שם אהרון תכתוב על *מטה*(מקל) לוי, כי *מטה*(שבט) אחד לבית אבותם"

אמנם יש 12 מצבה כ12 השבטים או 12 אבנים במזבח אליהו, אבל לא כותבים על כל אבן שבט אחר.

בעוד שבענפים שבנס מטה לוי וביחזקאל כותבים כל שבט על ענף שונה. וגם ב4 המינים כל ענף מייצג חלק אחר מהעם באופן ספציפי, שהרי אלו 4 מינים שונים ולא איגוד 4 הדסים וכו'

עולם הדימויים בנביאים הוא לא מקרי. לא במקרה גלי הים משולים תמיד לאומות העולם וכנגד זה קריעת ים סוף ולוויתן. הארז משול לגאות, השור לבניית המציאות, איש ואשה כמשל לה' וישראל וכו' . קדושת הכוח המדמה בנביאים היא מדוייקת, כפי שהקבלה והרב קוק מראים, בניגוד לדעת הרמבם שסובר שמשל לא מדוייק לנמשל

הדימוי לחיות נמצא גם בברכת יעקב וגם בברכת משה. השימוש באבנים אכן נמצא אצל אליהו וכנראה משם מקורהדרשה שכך היה באבנים אצל יעקב אבינו.

שזה קשור לאסיף והדגש הוא דווקא על צמחים. כמו שאומר הרמבם במורה נבוכים.

מכאן זה קורא לנו להעמיק מה בכלל צמחים מייצגים ומה השורש האידאי-רוחני שלהם. ה' היה יכול לברוא כל צמח כקלח לעצמו עם גזע וזהו, כמו קנה סוף. אבל הוא ברא אותו כגזע המתפצל לכמה חלקים המחוברים אליו, ולא סתם גם עשב נקרא ציץ העשב, גם ציצית שיש בה חוטים המתפצלים,וגם ציצית השיער שהיא סמל להארות קטנות היוצאות מההארה הכללית , עיין אורות הקודש וגם בנסתר.

החיות לא מייצגות את עצם השיבטיות בניגוד לשבט-מטה-ענף. אלא את האופי של כל שבט, כמו צבע של כל שבט, או כמו שאומרים ש"אדם כלשהו הוא ממש אריה", או שועל או נחש.

מה גם שהקשר בין צמחים לסוכות מתבטא גם במצוות סוכה שכשרה רק לסכך מצמחים. ולדעת רבי יהודה הסכך כשר רק מ4 המינים, וכן בעזרא יש קשר בין מצוות לולב לסוכה בקשר לצמחי נוי: "ואשר ישמיעו קול בירושלים לאמר צאו ההר והביאו עלי תמרים ועלי זית ועלי עץ שמן ועלי עץ עבות ועלי הדס לעשות סוכות ככתוב"

עבר עריכה על ידי קעלעברימבאר בתאריך י"ד בתשרי תשפ"ו 16:36

במורה נבוכים דווקא סובר שזה הטעם הפשוט שמחת הארץ בצמחים היפים, ושמחה אשר הגענו ממקום מדבר אין צמח בו לארץ מצמיחה צמחים. כלומר עניין הצמחים מרכזי. דווקא על 4 המינים כאגד ישראל הוא כותב שזה רק דרשה, שכמובן הראתי איך זה לא דרשה אלא נמצא מיניה וביה בתוך עניין הענפים בדימויי הנביאים.

אם זה רק עניין שמחה, אז למה אין מצוות 4 מינים בפסח ושבועות? ולמה בעזרא יש עניין לקחת עוד ענפי עצים יפים?

מצד שני יש משהו בדבריך. גם אצל אומות העולם בכל העולם יש נטיה לקשט בחגים  שלהם דווקא בצמחים שזה נותן פומביות של שמחה. אבל אצלינו גם נצטווינו לגור 7 ימים מתחת לענפי העצים האלו מחוץ לבית ולא רק לשים אותם בסלון תחת קורת גג של כוחי ועוצם ידי (עיין המבחן לעתיד לבוא של מצוות סוכה לאומות). או לנענע בהם לפני ה בהלל. אבל ההסבר הזה לא מסביר למה דווקא סוכות. התורה היתה יכולה לצוות בפסח לקדט את הבית בפרחי האביב או לנענע אותם לפני ה. אבל הסיבה היא שזה לא רק חגיגי ומשמח , אלא שמחה לה' על הארץ וצמחיה כחלק מחג האסיף

אני גם לא חושב שפשט טעם הקרבנות הוא ביטול עבודה, או שהטעם הפשוט לברית מילה הוא המעטת כח התאווה.

הטעם הזה של מורה נבוכים שונה מטעמיו על הקרבנות וכו, למעט הטענה שלו שסיבת דווקא 4 מינים אלו ולא אחרים היא טכנית, שכאן זה באמת רמבמיסטית מאוד.

גם דעת רבי יהודה שמסככים רק ב4 המינים, ומה שמוזכר בספר עזרא,שהביאו גם ענפים אחרים לקישוט חוץ מ4 המינים, מוכיחה שעיקר העניין קשור לשמחה בצמחים (יפים ורחניים) דווקא

כרגיל, כל מה שאתה כותב נכון ברבדי הדרש והרמז. אבל, ברבדי הדרש והרמז יכולות להיות כמה וכמה משמעויות שלא סותרות אחת את השניה ובוודאי לא סותרות את הפשט, אלא משלימות ונותנות עומק נוסף.

ממילא השאלה בפתיחה היא שאלה 'לא חוקית', אם היה רק רובד אחד, היה מקום לשאול "האם זה או זה?", כיוון שיש ארבע קטגוריות ראשיות: פשט, דרש, רמז וסוד, שבכל אחד מהן יכולות להיות משמעויות רבות - שבעים פנים לתורה, שאלה של 'או או', היא לא רלוונטית. בטח שאין מה להתווכח על זה.

מועדים לשמחה

על טעם מצוות קרבן פסח. אבל ברור שזה זכר לפסיחה על בתי אבותינו למשל.

לא במקרה דווקא בחג האסיף הצטווינו על לקיחת 4 מיני צמחים. וגם מספר עזרא רואים שזה בא עם עוד ענפי עצים בשביל הסוכות.

זה לא דרש ורמז. כשם שאכילת בשר שלמים כשמחה זה לא רמז, אלא זה דרך לבטא שמחה באכילה או כשם שלא במקרה הצטווינו על צום ביום כיפור כי זה יום כפרה. כך דרך להלל לה' על האסיף זה על ידי 4 מיני צמחים כמו שכותב הרמבם.

יש טעם אחד ראשי ופשוט, וממנו שאר הטעמים מתפצלים.

לומר "זו הדרך שה' בחר" זה עדיין לא טעם, כי זה משאיר את המצווה כמעשה טכני סתמי חסר משמעות מלבד לעשות את רצון ה', על אף שאוטומטית התת מודע כבר מבין את הקשר בין האסיף לצמחים בלי לומר.

בסוף טעמי המצוות משתנים לפי תקופה בהיסטוריה. כשעל עם ישראל היה בארץ והיתה נבואה והשראת שכינה והיה חקלאי, היה ברור ש4 המינים קשורים לאסיף.   כשגלינו מארצינו והתנתקה הקדושה מהגשמיות , הוכרחנו להסתכל על השורש האידאי-רוחני של המצווה, כשם שהרב קוק אומר בלמהלך האידאות שדווקא כשהשמש שוקעת רואים את הכוכבים.

גם כיום שאנו לא חקלאים טעם הראשי של 4 המינים זה על שמחת הארץ בצמחיה והקדושה שבטבע.

חגים וזמנים לששון🙂

כל הסבר נכון אחר, הוא תוספת על הטעם הפשוט. וודאי שההסבר שהתעקשת עליו בכותרת, של סימן לחיבור חלקי עם ישראל הוא *סימן* שיש בזה ולא ההסבר הפשוט.

ישראל, זה אמנם טעם צדדי ולא הטעם הראשי הפשוט, אני אכן מסכים. אבל מכיוון שה' בנבואתו לנביאים אמר כמה פעמים לעשות מעשים עם ענפים שהם מסמלים את השבטיות בעם ישראל ורק הם (כי חיות לא מסמלות את השבטיות אלא תכונות גם אצל אגם פרטי וגם אצל עמים שלמים וממלכות) ועוד התורה דאגה לקשר בין המילה מטה כענף למילה מטה כשבט "ואת שם אהרון תכתוב על מטה לוי כי מטה אחד לבית אבותם". ועוד כי מצינו שזה הטעם הראשי שהתקבל על ידי האומה בגלות.

סימן שזה הטעם הראשי בגלות, כשהקדושה נעדרת מהטבע ואין על מה לשמוח בשמחת הארץ בצמחיה, מסתכלים על הצמחים רק כסמל אידאי לחלק בעם.

אני לא חושב שבבית ראשון מישהו חשב עם 4 המינים כסמל אחדות האומה במודע, למעט אולי נביאים שיודעים להצהיע על בחינות הנבראים וכמובן בתת מודע של האנשים. במיוחד שהמילה "שבט" פשוט היתה "ענף" אז הדימוי היה תמיד של שבט כענף מגזע. כשם שהיום "ענף הכלכלה" איך שהוא יתקשר לענף

לגבי גשם, גשמא בארמית זה גוף, ומשם הגיע המילה גשמי. אבל אולי זה קשור לגשם גם לא יודע

את אורות התשובה, ובאופן כללי על התעלות העולם בעליה מתמדת באורות הקודש של הרב קוק,ובכתבי הרמח"ל - נראה לי בעיקר דעת תבונות

א. תודה.

ב. הייתי שמח להפניה ספציפית. (פסקה/עמוד.. כמובן אם מתאפשר..).

ג. לענד התעלות העולם זה מושג מחודש עוד יותר, שמרחיב את התשובה עוד מעבר לאדם אל העולם. אבל בדבריי כיוונתי רק לאדם ..

להערות לדבריי במידה ויש, אשמח.

ג. "התעלות העולם" תלויה וקשורה ישירות ב"התעלות האדם". דווקא הרעיון הזה, שחוזר על עצמו בגירסאות שונות ודומות, יכול להיות מקור מצויין למושג "רוחב התשובה".  - האדם, בחוזרו בתשובה ומתעלה, אינו מעלה רק את עצמו, אלא את כל העולמות יחד איתו. לא מכיר ששייך מושג של תשובה לעולם בפני עצמו, אלא אדרבא כל התיקונים שנעשים בעולמות, הם דווקא על ידי עבודת האדם. (נפש החיים, נפש החיים, תמצא שם אוצרות).

אלא כפי שכתבת בשאלה.

אולי אלו שני דברים שונים,

ואולי יש ביניהם קשר בשורש ומהותם.

כשהרב קוק כותב שם על חוקי הטבע ועל התשובה הטבעית הגופנית כוונתו לא בהכרח לגוף, אלא למערכת יחסים של סיבה ותוצאה. ולכן זה שייך גם בטבע, גם במוסר וגם בתורה.

אדם יכול להיות מוסרי למשל בגלל שהוא מעוניין שינהגו במוסריות כלפיו. זה נקרא תשובה טבעית גופנית,

וזו הדרגה הנמוכה יותר של התשובה שנקראת גם: תשובה מיראה

ויש הרבה מה להרחיב בכל המאמר הזה.

אומר רק ששלושת התשובות הראשונות שם הם כנגד הגוף, הנפש והשכל. מקבילים לחכמה, נבואה, תורה. והתשובה העליונה זה מה'. הראשונה היא תשובה מיראה, השאר הן סוגים שונים של תשובה מאהבה 

כמה דברים.

א. כפי שפתחתי בכותרת - דברים יפים. בפרט אהבתי את ההדגמה " אדם יכול להיות מוסרי למשל בגלל שהוא מעוניין שינהגו במוסריות כלפיו. זה נקרא תשובה טבעית גופנית".

אגב, זאת הבנה שלך או שמעת אותה מרב? אפשר לדעת את שמו?

בכל אופן אני כמעט בטוח ששמעתי מהרב חיים גנץ ראש ישיבת מעלה אליהו הסברה דומה/זהה לשלך..

ב. אני מבין שהסברת אחרת את המקור, אך  תקן אותי אם אני טועה, גם לשיטתך הרב קוק מדבר שם *גם*(אבל לא רק) על תשובה בענייני בריאות וכו והמילה "מדיצינה"(רפואה) שם תוכיח ..

ג. אם כבר אז כבר.. תוכל להמשיך להחכים אותי ולהסביר מה זו תשובה שכלית? בפרט שכתבת שהיא מקבילה לתורה . (לכאורה התשובה האמונית היא תשובה מתוך התורה והנביאים.. אז אשמח להבין מה החילוק בין תורה לנביאים..).

תודה בכל מקרה , גם אין לך פנאי לענות...

הבנה שלי, אבל אני לא המקור וכדלהלן.

קודם כל, המבנה מקביל לחלוטין למבנה של המדרש בירושלמי "שאלו לחכמה חוטא מה ענשו".

זה התחיל מפעם אחת שלמדתי את פרק א' בנתיב התשובה למהר"ל (יצא לי גם לפני כן אבל לא שמתי לב לזה בגלל ש-)ויום למחרת למדתי את המאמר של הרב שמעון סטרליץ התשובה לאור הסתכלותו של רבינו. פרק א' שם הפיל לי את האסימון.

ניסיתי למצוא מי שאומר את ההסברה הזאת והתפלאתי שלא מצאתי. תודה , אחפש שיעור שלו בנושא.

תשובה טבעית גופנית כוללת כמובן גם את המובן שכולם מדברים עליו. אבל בעצם מדובר כאן בחידוש של הרב קוק על המדרש "שאלו לחכמה חוטא מה עונשו" - בעוד שבמקור היחיד שמופיע את התשובה זה הקב"ה- הרב מחדש שכל אחד מהם הוא מניע של תשובה בדרגה שונה, אבל הדרגה השלמה היא המניע האחרון.

אז ככה:

שאלו לחכמה חוטא מה עונשו - אמרה חטאים תרדף רעה. כלומר הרע הוא לא עונש אלא תוצאה. זאת תשובה מיראה - האדם חושש מהתוצאה הרעה ורוצה תוצאה טובה. כמו ברפואה- אדם לא רוצה להיות חולה אז הוא אוכל בריא. החכמה היא כנגד מידת החסד וכנגד הגוף. מהר"ל עומד על זה בכמה מקומות. לה הרב קורא תשובה טבעית גופנית.

ההמשך אלו מדרגות של תשובה מאהבה:

הנבואה - זו הכרה פנימית יותר. לכן הרב קורא לה תשובה טבעית נפשית - האדם לא רוצה ברע כי הוא רע, ורוצה בטוב כי הוא טוב. הנפש החוטאת היא תמות. הנבואה מקבילה למידת הדין, ששייכת לנפש.

שאלו לתורה חוטא מה ענשו - סדר העולם - מקבילה לשכל. נותנת מענה בצורה של קרבן אך לא כפרה שלמה. כאן התשובה לפי הרב היא מתוך מניע כללי יותר. באה ממקור האמונה והדת - כלומר מתוך התורה. המניע כבר לא פרטי אלא עולמי.

אחרי שלא הגוף של האדם, לא הנפש ולא השכל שלו נותנים לו מענה שלם - הוא מתעלה לתשובה עילאה,  אותה הרב פחות מפרט.

זה מקביל למשל שהירושלמי מביא "הכלי הזה שבור אני משתמש בו" - שבור בג' חלקי האדם. מתוך ההכנעה מגיעה התשובה היותר מעולה. זו שהרב קורא לה התשובה אל כבוד ה'.

זה בקצרה. החידוש הוא לכאורה של הרב סטרליץ בפרק א' במאמרו הנודע, אבל הוא לא אומר זאת במפורש. אלא שאם תשים לב בפרק הבא הוא מדבר על פרק ב' באוהת"ש, והוא ממשיך שם עוד קצת לפי הסדר. אח"כ זה לא מקביל כי הוא מבאר במבט כללי את הספר

הוא מסביר את ההסברה הרגילה- מדובר במניעים של התשובה, ותשובה טבעית גופנית משמעה שהמניע הוא גופני.

לענ"ד אני טוען שלדברי הרב - המניע מייצג מערכת יחסים גופנית בין האדם לבין החטא והתשובה.

רבי אבא בר זמינא בשם רבי יוצדק מן קומי אילין תרתין מילייא נחת רבי יוחנן מן ציפורין לטיברייא

עיי"ש, לא בטוח שזה מה שאתה מחפש.

אבל זה באמת לא מה שאני מחפש. אפשר לומר שזה מפני המחלוקת או אפילו מפני שהיה מי שיורה במקומו.

ברוב המקרים, גדולי הדור היו ראשי ישיבות והם פחות עוברים למקומות אחרים גם בימינו.

כמו בסליחות שאומרים "אתה יודע כל רזי עולם וכו"

או לפחות "לפניך גלוי".. נגלו זה משמע היה נסתר ונגלה

ומה זה "נסתרות שמבראשית" איזה נסתרות היו שם?

בעומק אולי "נגלו" זה הכוונה שגם שדברים שהם בחינת אין ואינסוף ושורש המציאות מבראשית  ולא שייך בכלל גילוי בהם,  לפני ה הם נגלו, וזה בחינת "חידוש" שאפילו בחינת אין אמל הקבה הוא גלוי.

מה שכתבתי זה סתם רעיונות שצצו לי הרגע, ומן הבתם המקובלים כותבים על זה בכוונות לתפילת ראש השנה

הוא מעלה השערה ומבסס אותה על כלום, זה מקסים אבל לא.

הוא מראה שם (מה שטוענים גם חוקרי ביקורת המקרא) שיש הוכחה נוספת: הלשון בספר קהלת לא מתאימה לימי בית ראשון, אלא לימי בית שני לכל הפחות.

ממילא זה פוסל גם את אבשלום.

לא מופרך בכלל שהספרים נכתבו בצורה קצת שונה, על פי זיכרון וכדו'. יש אינספור מקומות בתורה שיש גרסאות שונות מה כתוב שם, והתורה הייתה ספר הרבה יותר נלמד מקהלת, וללא ספק הועברה במסורת בצורה שלמה יותר. ואף על פי כן אינספור גרסאות. אז קהלת? כמה אנשים למדו קהלת?

ההבדלים של השפה בקהלת הם בעיקר במבנה המשפט ומילת הזיקה (דברים שלא מופיעים בחרסי שומרון, כי אין שם משפטים, ודאי שלא משפטים מורכבים)

שהיה, במקום אשר היה. פעם חשבו ש ש הייחוס היא מבית שני ולכן אפיינו את קהלת לבית שני, אבל בחרסי דומרון יש כבר ש הייחוס

תוכל לצטט?

בכל מקרה, ודאי יש ש' גם בתקופות קדומות. למשל בשירת דבורה "עד שקמתי אני דבורה".

הכוונה היא שיש תהליך מתפתח. בתקופות הקדומות אמרו "אשר". לאט לאט התחילו פה ושם לקצר ל"ש", וככל שהזמן נמשך אמרו יותר "ש" מאשר "אשר". עד שבמשנה כבר לא תמצא כלל "אשר", הכול "ש".

ירושלים היתה עיר ממלכה חשובה כבר בימי אברהם ודלטה על אזור נרחב וממש לא עיר זניחה. יש את מלכיצדק , ואדניצדק מלך ירושלים מימי יהושע שעומד בראש קואליציית מלכים.

גם מלכי בית דוד נשאו בתואר "מלכיצדק" שהוא המקבילה ל"פרעה" לכל מלך ירושלים. "נשבע ה לדוד, אתה כהן לעולם, על דברתי - מלכיצדק". (ויש גם רמז אפשרי ששלמה כונה מלכיצדק, מכיוון שאחיו יועצו כלאב כונה דנאל. ועם נלך לפי המדרש שתמר היתה בתו של שם שהוא מלכיצדק, מכיוון שאינה כנענית כבת שוע, אז מלכי דוד ירשו את התואר גם מתמר). כך שהם נחשבים ל"מלך ירושלים" נוסף על היותם מלכי ישראל או יהודה. 

דוד הרחיב את הבניה והחומה שבנו היבוסים, ושלמה אומר שבימיו ירושלים היתה בשיא בנייתה מכל אלו שלפניו.

אבל גם אם זה מלך בית דוד אחר, הרי שכל מלך בית דוד יושב על כסא דוד והוא דוד של דורו "ועבדי דוד נשיא להם לעולם", כך שכל חכמת מלך בית דוד, זה בחינת שלמה ממש, כדוגמת בן כרעא דאביו כשם שהכהנים מקודשים בקדושת אהרון.

ולכן זה לא משנה, בית דוד כתב הן את שיר השירים והן את קהלת. אותה שושלת עם אותן תכונות.

אגב שלמה השתמש בהרבה שמות ספרותיים. למשל המלך "למואל מלך" שמוזכר בסוף משלי שאמרה לו אמו "אל למלכים שתות יין"

כך מלך ירושלים מכונה באופן מליצי "מלכיצדק". באותו אופן נקרא אכיש מלך גת בספר תהלים (ודווקא בתהלים, שם זה שירה ולא פרוזה) "אבימלך", כשם מלך פלישתים הקדמון (למרות שבתקופתו אלה כבר אינם אותם הפלשתים הקדמונים, העוים החושבים בחצרים עד עזה, אלא הם כפתורים היוצאים מכפתור שהשמידום וישבו תחתם, ככתוב בפרשת דברים. ומבנה השלטון שלהם שונה, יש להם חמש סרנים ולא מלך כללי).

בקיאות במחקר.

הסגנון של קהלת לא דומה לסגנון תנכי, אבל דומה לסגנון הלשון בחרסי שומרון מבית ראשון (למשל התחילית "ש" במקום אשר, ועוד דברים). כך שלא מדובר כאן בתקופה אחרת, אלא במשלב ספרותי אחר, משלב עממי ולא גבוה בניגוד לשאר התנך 

תַּנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר: קֹהֶלֶת אֵינוֹ מְטַמֵּא אֶת הַיָּדַיִם, מִפְּנֵי שֶׁחׇכְמָתוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה הִיא. אָמְרוּ לוֹ: וְכִי זוֹ בִּלְבַד אָמַר? וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: "וַיְדַבֵּר שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים מָשָׁל", וְאוֹמֵר: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו". מַאי "וְאוֹמֵר"? וְכִי תֵּימָא: מֵימָר טוּבָא אֲמַר, דְּאִי בָּעֵי — אִיכְּתִיב, וּדְאִי בָּעֵי — לָא אִיכְּתִיב. תָּא שְׁמַע: "אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו". (מגילה ז)

וּמִי כְּתָבָן? מֹשֶׁה כָּתַב סִפְרוֹ וּפָרָשַׁת בִּלְעָם וְאִיּוֹב. יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה. שְׁמוּאֵל כָּתַב סִפְרוֹ וְשׁוֹפְטִים וְרוּת. דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים – עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים: עַל יְדֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן, עַל יְדֵי מַלְכִּי צֶדֶק, וְעַל יְדֵי אַבְרָהָם, וְעַל יְדֵי מֹשֶׁה, וְעַל יְדֵי הֵימָן, וְעַל יְדֵי יְדוּתוּן, וְעַל יְדֵי אָסָף, וְעַל יְדֵי שְׁלֹשָׁה בְּנֵי קֹרַח. יִרְמְיָה כָּתַב סִפְרוֹ וְסֵפֶר מְלָכִים וְקִינוֹת. חִזְקִיָּה וְסִיעָתוֹ כָּתְבוּ (יִמְשָׁק סִימָן יְשַׁעְיָה, מִשְׁלֵי, שִׁיר הַשִּׁירִים וְקֹהֶלֶת. אַנְשֵׁי כְּנֶסֶת הַגְּדוֹלָה כָּתְבוּ (קַנְדָּג סִימָן יְחֶזְקֵאל וּשְׁנֵים עָשָׂר, דָּנִיֵּאל וּמְגִילַת אֶסְתֵּר. עֶזְרָא כָּתַב סִפְרוֹ, וְיַחַס שֶׁל דִּבְרֵי הַיָּמִים עַד לוֹ. (ב"ב יד טו)

אתה יכול לחפש מקורות אחרים, אבל אלו דברי התנאים\אמוראים

כשרוצים ללמוד הלכה או מוסר,

דברי התנאים והאמוראים הם קודש קודשים.

כשרוצים ללמוד מדע או היסטוריה,

עדיף לבדוק במקומות אחרים.

יש כ"כ הרבה טעויות שאנחנו יודעים להגיד בוודאות שהן טעויות (בבקשה אל תבקשו ממני לתת דוגמאות, אין לי עניין להיכנס לזה), עד שגם כאשר אנחנו לא יודעים בוודאות, כבר אין ביטחון שמה שנכתב שם נכון.

למעשה, הטעויות האלה גרמו לאורך ההיסטוריה לאנשים שונים לצאת בשאלה (או להמיר דת, תלוי בתקופה), כי הם אמרו "אם התנאים והאמוראים שיש להם רוח הקודש, כתבו דברים שהם בהכרח לא נכונים - סימן שכל מה שהם כתבו זה שטויות, וכל התורה שלהם היא שטויות, וכל המסורת שלהם מומצאת" וכו'.

לכן חשוב מאוד לשים דגש על ההבדל: ההלכה עברה מדור לדור מהקב"ה למשה וכן הלאה, שיטות הפסיקה עברו מדור לדור. 

לעומת זאת סיפורים היסטוריים, עובדות מדעיות, אגדתות וכו' - לא עברו מדור לדור, והם מייצגים את הידע שהיה להם בזמנו בהתאם לתקופה ולמקום שבו הם חיו. לכן כאשר יש טעות בדבריהם, זה לא מעיד שגם חכמתם התורנית אינה נכונה חלילה.

חז"ל עצמם לא טענו בשום מקום שיש להם מסורת ממשה רבנו או נבואה או רוח הקודש וכו' בנוגע לעובדות מדעיות או היסטוריות, ולכן ממילא כאשר הם טועים בדברים האלה זה לא מוכיח כלום על הידע התורני שלהם. 

באותו הקשר,

יש אנשים שטוענים שעדיף להקשיב לעצות הרפואיות של הרמב"ם ולא לעצות הרפואיות של רופאים בני זמננו, כאשר יש סתירה ביניהם.

אך אין דבר מגוחך מזה: הרמב"ם בעצמו היה תולש את שערותיו אם היה יודע ש-800 שנה אחרי שהוא חי, אנשים יבחרו להקשיב לו גם במקום שבו הוכח לחלוטין שהוא טעה.

הרי הוא עצמו לא סמך בדברי הרפואה שלו על התורה או המשנה או הגמרא, אלא על הידע הכי מעודכן והכי חכם שהיה בזמן שבו הוא היה חי.

ומהעולה מהכתוב כמעט על הסיכויים שקהלת זה שלמה, מלך אחר לא יכול לומר שגדל יותר מאשר לפניו בירושלים, כי שלמה היה הכי גדול במפעליו.

כמובן גם אם תיאורטית שלמה לא כתב את קהלת, דברי חזל תקפים, כי המלך שכתב הוא בחינת שלמה

אתה קורא לזה מדע או היסטוריה? הרי לומדים מזה הלכה למעשה ואם לא זה התחום של חז"ל אז מה כן..

חוץ מזה, חכם יהודי מלפני 2000 שנה+ אומר לך על ספר קודש יהודי שהוא חכמתו של שלמה. מה אתה צריך יותר מזה? וכנראה לא על פי ממצאים אלא על פי מסורת. (הוא כ700 שנה אחרי חזקיה) למה לך לתעדף אמינות של חוקרים בני זמננו? (שלא לדבר על המאמר שהבאת שהטיעונים שלו חלשים מאוד מאוד) כמובן יבוא יום וימצאו פפירוס ישן שיהיה כתוב עליו בכתב עברי עתיק "ה?לך שלמ? בן דוד הוא קה?ת", ואז בטח העולם הארכיאולוגי ירעש ויגעש כמובן..

לעיתים ערך מכתבי הנביאים שלפניו. חוץ ממשה.

למשל ירמיהו כתב מלכים, אבל כתוב במפורש בדברי הימים שכל דברי מלך מסוים נכתבו על ידי נביא אחר, ובסוף הועלו על ספר מלכים, למשל "ויתר דברי יהושפט כתובים על דברי יהוא בן חנני הנביא, אשר הועלו על ספר מלכי יהודה וישראל".

ביהושע מוזכר ששבט דן כבש את העיר דן, אז זה אחרי ימי יהושע לפחות פסוק זה.

בשופטים מוזכר שיהונתן בן גרשם הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני על גלות הארץ. כלומר לפחות פרשה זו נכתבה אחרי גלות 10 השבטים.

בשמואל כתוב "על כן היתה צקלג למלכי יהודה" משמע שזה נכתב אחרי פילוג הממלכה, אבל יכול להיות שנתן או גד האריכו ימים עד הפילוג

כתוב במלכים על שלמה "וידבר שלשת אלפים משל ויהי שירו חמשה ואלף". כלומר: שלמה דיבר ושורר, אבל לא העלה על הכתב. הדברים עברו בעל פה מדור לדור, ובימי חזקיה - הוא כנראה כינס ועדה מיוחדת של סופרים להעלות ספרים על הכתב, ובמסגרת הפרויקט הזה הועלו על הכתב דברי שלמה.

מטבע הדברים, מה שעבר מדור לדור הוא התוכן של דברי שלמה, אך לא המילים המדויקות. ולכן דברי שלמה מוגשים בשפה המאוחרת של ימי חזקיה.

אבל אפשר להמשיך להתעקש על "מאי דקאמרה הגננת"...

ישנן הרבה מילים בעברית שיש שוני ביניהן וכשמוסיפים להם ה"א,
אנסה להסביר,

המילה בלשון זכר מייצגת את האידיאל הגדול,
במקרה הזה 'צדק',
זו גם באמת הדוגמא הכי קלאסית..
צדקה היא מימוש של צדק במציאות.

זה נכון בעוד דוגמאות, טוב-טובה, אור-אורה.
כשבלשון זכר מוזכר האידיאיל ובתוספת הה"א ישנו מימוש מציאותי.

לא יודע אם הצלחתי או אם אני יודע מספיק להסביר, אבל ככה לימדו אותי.


פעם שמעתי את הרב לונדין מסביר שזה גם היחס בין 'איך' ל'איכה', אבל לא מספיק זוכר מה הוא אמר...

רק בתקופת התנאים המילה "צדקה" הפכה להיות מה שהיא היום, זה לא הפירוש המקורי של המילה בתנ"ך.

צדק וצדקה - האקדמיה ללשון העברית

אפשר לקצר כי יש בחירה בעולם.  

אלא רק את מסלול החיים הכללי - מה הוא יהיה חייב לעבור בשביל התיקון שלו

כי יש דברים שאדם חייב לעבור בחיים לא משנה מה - עם כסף או בלי כסף, עם זיווג או לבד, עם חברים או בלי חברים

מופיע בהרבה מקורות שגוזרים דברים לפני החיים ואפשר לשנות אותם ע"י הבחירה.

הדוגמא הקלאסית זה זרע עלי, אבל יש עוד הרבה מקורות.

בקיצור, כמו שכתבו פה, יש הבדל בין הדברים שגזרו לבין המציאות שנקבעת בין היתר לפי הבחירה החופשית.

כמובן, ה' ידע את זה ואת הבחירה של האדם, אבל זה כבר סוגייה אחרת, הידיעה והבחירה.

ובכל מקרה, גם לא מופרך לומר שנשמה של האדם ראתה שהוא הולך להתאבד ובחרה בכל אופן לרדת לעולם.

יש הרבה מאוד ספרים וקונטרסים על שאלה זו.

בכל זאת:

1. כיצד יתכן? אליהו לא נקרא "עוכר ישראל" באופן סביל, אחאב הרשע הגדול ביותר מכל מלכי ישראל קורא לו כך, זו לא הקושיא הגדולה ביותר על אחאב הרשע.

2. אין שימוש נרחב במושג הזה, פשוט אין. 

ממילא, מיותר לבדוק את השימוש הנרחב בתוכינו - כי הוא לא קיים.

נהפוך הוא. ברגע שאנשים כינו אותי כך טענתי שאני בחברה טובה.

השמצות מסוג זה ראוי שיתיחסו להם בגישה תורנית כי הם אלה שגורמים לשנאת

חינם. 

בכל מקרה, אליהו כבר ענה:
 

"לא עכרתי את ישראל כי אם **אתה ובית אביך בעזבכם את מצות ה'** ותלכו אחרי הבעלים!"

גם חזל מודעים לזה ובאים לביקורת על אליהו.

כמובן אין זה אומר שאליהו חטא, אלא שהייצוג שלו בעולם כמקנא לה' הוא ייצוג חריג לעומת שאר הנביאים שהם מידת הרחמים, ולשם כך ה שלח אותו בשביל לקנות ולא בשביל לרחם. ודווקא בימיו היו חייבים מלאך הברית המקנא לה'. אבל ימיו לא נמשכים הרבה וה' מפטר אותו ומחליפו באלישע, כי מידת הדין לא יכולה להיות הרבה זמן בעולם.

אבל בזכות קנאותו של אליהו נבנתה הקומה הרוחנית של ישראל לדורות כמי שיכולים להתמודד עם אתגרים רוחניים. אבל היא היתה חייבת להיות זמנית. ולכן אמירתו של אחאב על אף רשעותו מובנת, וכן רבים מהנביאים בדורו מן הסתם תמהו על מהלך אליהו זה

ישראל לעכורים בעיני ה', כי כל הנביאים התפללו על ישראל ש ה לא יכעס עליהם, ואילו אליהו שכנביא הדור תפקידו להתפלל בעד העם, עשה ההפך ואומר "לא יהיה מטר כי אם על פי דברי".

אליהו עונה לו שלא ההכרזה של אליהו עצרה את הגשם והכעסה את ה והעכירה את ישראל בעיני ה, אלא חטאי אחאב "לא עכרתי את ישראל כי אם אתה ובית אביל בעזבכם את מצוות ה".

וכן אולי זה קצת נובע מזה שאיזבל שטפה את המוח לאחאב, וטענה שה' בורא את העולם אך לא משגיח עליו ורק מרחם ולא עושה דין, ועכשיו אליהו גרם לה' להתערב בעולם ולכעוס על ישראל

… את מלכות ישראל ביד רמה. הוא היה "מר בטחון" של התקופה. ממלכת ישראל היתה מעצמה איזורית.

בת זוגו איזבל משכה בחוטים והשפיעה רבות על בעלה.

אליהו הנביא וחבורתו נביאי האמת היו האופוזיציה שלא בדיוק הצטיירה כמשתפת פעולה עם ההנהגה .

לכן הרשה לעצמו השליט לצייר את אליהו הנביא "כעוכר ישראל".

המושג לצערי שכיום לא מעט יהודים משתמשים בו, מושג שמעוות , מפלג וזורע שנאת חינם.

אני בכוונה מזכיר את זה בבית המדרש כי לצערי רוב משתמשי המושג "עוכר ישראל" הם אנשים יראי שמיים שמקפידים על מצווה קלה כחמורה אבל שוכחים לשלוט על עצמם ונסחפים למסלול של ארס ושנאה.

למה שאלת,

או לפחות למה לא ענית מיד...

… המושג מעשה אבות סימן לבנים מלמד שכל עלילה בכתבי הקודש יש לה השלכה לחיי היום יום כאן ועכשיו. לכן מי שמשתמש במושג שהוטבע לראשונה בכתבי הקודש לגבי מצב מסויים ומסלף את המשמעות הוא ראוי לגנאי ממש כמו שמי שמהגויים משתמש במושג שלא אשיג את שמו לחיילי צה"ל.

אסור לכנות אף יהודי בשם!!!!!

קיבלנו מסערת המודעה.

מהיום (כמו לפני כן), לא נקרא לאיש "עוכר ישראל" אפילו אם יהיה מלאך כאליהו. וכל מי שישתמש בביטוי זה, הרי הוא איכסה פיכסה מעתה ועד עולם.

יש עוד משהו שהחברים כאן יכולים לעזור לך?

אליהו במעשיו, כמעט הביא למותם של עם ישראל.

הוויכוח בין אחאב לאליהו הוא מה פירוש המילה ישראל:העם או התורה

וכבר נזכר בדברי הרב קוק ש:ישראל ואורייתא חד הם

שעשה אליהו זה טיפול הכרחי.

מי אשם בתוצאות הכימותרפיה, האדם המעשן או הרופא?

אם הרופא ,לשם הדוגמא, בוחר לכרות רגל כשאפשר להציל אותה, זו אשמתו.

אם הוא עשה הכל זאת לא אשמתו

בד"כ כשמתלבטים בשאלה הלכתית/אמונית הוכחה היא שהעמדה או הטענה אכן מגובה במקורות תורניים.

אם זו השאלה, אז כן - שלל מקורות שנחשבים מקורות ברי סמכא מדברים (בטרימינולוגיות שונות) על נשמה כללית/שורש נשמה/ חיה יחידה כולל של כל נשמות ישראל.

@קעלעברימבאר 

רק מהתורה.

זה שיש נשמה כללית לכל התודעות מוכח מזה שבלתי ניתן להטיל ספק בקיום זולת כלשהו חוץ מאיתנו (גם אם ממש נתאמץ לנסות להטיל בו ספק. כלומר בלתי ניתן לדמיין בצורה אמיתית שכל אחד מאיתנו הוא התודעה היחידה בעולם), עוד לפני שפגשנו זולת מסוים. זו ידיעה שבאה מעצמינו. כלומר אנו פוגשים את התודעה הקולקטיבית דרך עצמינו.

זה שתודעה קולקטיבית זו מתגלמת רק בעם ישראל זה פשוט נחווה מהחוויה שרק בעם היהודי יש באתוס שלו קשר מהותי בין האומה לפרט, כלומר דיבור באתוס על נשמה יהודיה, בניגוד לשאר העמים ששם אין קשר מהותי בין האומה לפרט, אין דיבור על נשמה אנגלית/כורדית/יפנית/נורבגית וכו

אנגלי/כורדי לא שייך, זה תחום אחר לגמרי שאינו דתי וממילא לא מדברים בו על נשמה

נשמות לכל בני האדם, מי שהתנצר נשמתו עברה לסטטוס "גאול" ומי שלא אז לא.

נשמה יהודית זה לא דבר בר שינוי, וגר מתברר שתמיד נשמתו היתה יהודית. התורה ניתנה רק לבני ישראל ואילו הנצרות והאסלאם ייועדם האידאלי הוא לכל בני האדם.

באסלאם אין נשמה מוסלמית, יש נשמה של בן אדם. כאשר אם הוא מתאסלם הוא נשמתו זוכה בגן עדן.

וגם אם היה כזה דבר, בסוף האסלאם והנצרות אלו דתות ולא עמים. בעוד היהדות היא עם.

קולקטיב זה רק בעם, ואילו דת זה אוסף אינבדואלים שמאמינים באותו דבר. כך שכל הדיון על נשמה קולקטיבית שייך רק לעמים ולא לדתות.

ולא הקשת על הרישא שכתבתי ששם החידוש העיקרי. חידטש כזה גדול, עד שרבנים שהם רק רציונליסטים לא מקבלים אותו 

בשני המקרים מדובר במשהו סובייקטיבי שלא ניתן להוכחה

אני יכול לדמיין את מפלצת הספגטי המעופפת,

אני יכול לדמיין שמחר יכריזו שבריטני ספירס היא המשיח,

אני יכול לדמיין שאראלה תתקשר אלי ותודיע לי שזכיתי ב-459 מיליון ש"ח אחרי מיסים.

אז מה?

ונניח שזה אומר משהו, איך מכאן אפשר להגיע למסקנה שאתה הגעת אליה?

ספק בקיומך, כך אתה לא יכול להטיל ספק בעובדה שקיים עוד זולת כלשהו (לפחות אחד. או מיליארד, או אינסוף, לא משנה מספר הזולתים) חוץ ממך.

ב"דימיון" לא התכוונתי לדימיון חזותי, כשם שכתבתי במפורש

השאלה היא מה ניתן להוכיח, ואם הוכחתי משהו - איך זה עוזר לי להגיע למסקנה כלשהי.

נניח אם הוכחתי שיש לי מחשב, זה לא אומר שאני בגובה 1.93 ס"מ.

אם הוכחתי שיש לי 10 אצבעות בידיים, זה לא אומר שאבא שלי היה ראש ממשלת איטליה במאה הרביעית לספירה.

אתה מגיע למסקנות גם כשאין קשר בינן לבין הדברים שאתה "מוכיח".

את וודאות קיום הזולת בתוך תודעתו שלו עצמו, עוד לפני מפגש עם זולתים, זה עצמו שווה ערך לחווית קיום הזולת מתוך עצמי כשם שאני חווה את קיומי מתוך עצמי.

לא מדובר על כך שהתופש תופש זולתים מחוצה לו, כמפגש רגיל בין 2 תודעות כמעיין דו שיח, אלא בחווית הזולת מתוך ה"אני" עצמו, כלומר חווית קיום ה"אנחנו" עוד לפני קיום ה"אני".

אם יש "אנחנו" כלומר קיום זולת גלמי עוד לפני שהתחלק לתודעות פרטיות, זה מילה נרדפת לתודעה קולקטיבית

כשאני מדבר על "הוכחה" הכוונה כלי לבדיקת וודאות של משהו

נניח את המילה הוכחה בצד ותקרא לזה באיזה שם שאתה רוצה

זכור לי שהרחיד"א כותב על זה בספרו חסדי אבות (אולי בפרק ד משנה ו?), שיש סוגים שונים של שלא לשמה. יש מי שאוהב ונחמד לו בתורה ומצוות אבל תכלס הוא עושה בגלל הכבוד, וא"כ הכבוד הוא תמריץ הכרחי למה שהוא מאמין בסתר ליבו. ויש מי ששום דבר לא מעניין אותו חוץ מהכבוד, אז הוא עושה רק בשביל הכבוד, והוא בכלל לא רואה ערך בתורה אבל בגלל הכבוד הוא עושה.

ומיושבת בזה שיטת רש"י שהלומד לשם כבוד נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו, כי כוונתו לאדם מהסוג השני. וזה בשונה מהגמ' שציטטו התוס' (אני לא זוכר את המקור אבל זו "מחלוקת" רשי ותוס גם בברכות וגם בתענית ואולי גם בפסחים).

לשם כבוד להגיע ללשמה.

נדמה לי שאין מחלוקת, כי רש"י בברכות יז ע"א כותב שזה כבוד שמקנטר, וזה תוספות מודים שאסור.

או ליתר דיוק של החיד"א, זה שיש גם כמה סוגים של כבוד.

אגב נדמה לי שיד רעיון יפה של היעב"ץ בהגהותיו על ספר מעלות המידות, ביחס לאלישע בן אבויה

א', תודה רבה על ההפנייה לעין אי"ה, יפה מאוד.

אני חושב שהשאלה האם אדם בא להשתנות ובאמת מקבל בענווה את דבר ה', ויודע שהלימוד אמור להפוך אותו להיות אדם עם ערכים מסויימים ועם דעות מסויימות, ותמיד מוכן לשמוע הבנות בתורה וכדומה, או שהוא מערב את עצמו בעניין עד כדי שמה שהוא הבין זו ההבנה האמיתית ואין בלתה. בסופו של דבר אי אפשר להתעלם מהמימד של הסייעתא דשמיא בלימוד, ואם אדם באמת מכוון ללמוד מתוך נקיות, מתוך רצון לחתור לאמת הא-לוהית, בסופו של דבר כנראה שהוא יגיע לשם. אבל אם אדם מערב את עצמו כפי שציינתי לעיל, אז הלימוד עלול להביא אותו לתפיסות מאוד לא טובות, ולא בהכרח שהוא יכוון לאמת. כך נראה לי, מקווה שעזרתי לך במשהו.

@דג כחול ענה לך?

אני חושב שזה מתבטא באותו עניין שהאדם לומד, יש דברים שאם אדם לא מתוקן ילמד זה אכן יזיק לו מאוד(למשל קבלה וזוהר בעיון, אדם לא מתוקן יכול חס ושלום להגיע לכפירה, יש עוד המון דוגמאות לאו דווקא קבלה פשוט כרגע לא עולה לי..)

ולגבי העניין השני, אני חושב שזה בגדול התורה כולה(למעט העניינים הבעייתיים שאדם לא מתוקן עדיף שלא יתעסק בהם), ופשוט היצר מייאש את האדם מללמוד אותם ומכניס לו לראש "עזוב תראה איפה אתה ומי אתה ומה אתה עושה מי צריך או רוצה בכלל את התורה שלך" ואז "אין דברי תורה מקבלים טומאה"...וגם "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו שמאור שבה מחזירו למוטב"..

לדוגמא..תראה אנשים שלא מעוניינים ללמוד הלכה וזה מאוד משעמם אותם(ובפרט כשהם נצרכים לזה עד למאוד) אבל כן הולכים או רוצים מאוד ללמוד זוהר ושער הכוונות שער הגלגולים וכו' וכו' ואת זה, כשאין להם בסיס לתורה עדיף שלא ילמדו בכלל.

(אולי זה בשם הרב דסלר , לא זוכר)

בכל מצב שאדם נמצא הוא יכול מעט לכוון לתקן את עצמו, לפחות לרצות, וזו התחלה של תיקון שאפשר לעסוק איתו בתורה ולהזדכך

ואז לעסוק בתורה כדי להיטהר מעט, ואז שוב יוכל לתקן את עצמו עוד קצת, ואח"כ לעסוק יותר בתורה וכן הלאה מעלה מעלה.

אבל אם בשלב הראשוני העיסוק בתורה הוא מתוך רצון להמשיך לחטוא גם ברמה שהוא נמצא בה, אז נעשית לו סם חיים וכו'.

השאלה היא על המקרים שזה לא כך

פטור בלא כלום אי אפשר.

להעניש על מה שלא שייך, גם אי אפשר.

לצאת מפרופורציות בענישה, גם אי אפשר.

מידה כנגד מידה זו האמת.

בדרך שאדם מודד בה מודדים לו.

…שבכל העולם מאשימים אותנו למרות שאנו הקורבן

ואנו אלה שבסכנת קיום בארצנו אולי זה עונש מידה כנגד מידה על זה שאנו בישראל מאשימים את הקפלינסקים, השמאלנים, הצבא, השב"כ , בג"ץ ועוד חוץ ממי שאשם באמת.

ואם קפלן בעצמם צורחים שישראל היא לא מוסרית בכך שהיא מגנה על עצמה, מה יגידו האנטישמים בעצמם?! ברור שיאשימו אותנו.

אם קפלן שורפים מכוניות לאזרחים, למה שחמאס לא? אם אנשי קפלן מוסרים שמות למדינות שונות כדי להטיל סנקציות, למה שחמאס לא? אם אנשי קפלן רודפים חיילי צהל, למה שהאנטישמים לא?

במקרה פה מה שאנחנו רואים זה איך הקב"ה מאריך אף לרשעים בקפלן. ביחס לשאר העם, אנחנו רואים ניסים גלויים וחסדים שקשה להאמין שאנחנו ראויים להם. ברוך השם שלא עזב חסדו.

ברוך השם שלא נתננו טרף לשיניכם.