פורום בית המדרש (עמוד 56)

נראה לי שהרב ליאור פסק בהקשר של פסח שלא צריך כשרות, ולאורה זה אותו דין

במקור שהביאו, אני אכן צודק (לשיטת הרב ליאור, שעליה נסמכתי) ואין הבדל בנושא זה בין כשרות כללית לכשרות לפסח

איני מכיר את המציאות בכלל ובגדול אני אוחז ששאלות הלכתיות למעשה, שואלים רב ולא פורום. אבל ברמה העקרונית, מוזר מאוד לחשוב שמשהו צריך הכשר ליום יום ולא לפסח - בגדול החששות וההקפדות בפסח, הרבה יותר חמורות.

גדולות מהרגיל לכן חמץ בטל רק בשישים (לדעת כולם מלבד התימנים) ולא ברוב רגיל כמו שאר האיסורים הרגילים (בשר וחלב זה גם איסור מיוחד). כפי שאמרתי קודם, גם בשאר ימות השנה הרב ליאור לא מצריך כשרות לשפתון

חמץ בפסח עצמו - לא בטל אפילו באלף. (אם כי לפני פסח, כן בטל בשישים).
רוב האיסורים בתערובת - בטלים בשישים.
ביטול ברוב רגיל - זה רק בכמה חתיכות של יבש

אך יש מצב שבמוצרים שאינם לאכילה , כשפתון, לא חוששים לחמץ אלא רק שהטעם יהיה ממקורות כשרים

שוב, אני לא מתייחס ספציפית לשפתון, שאיני מכיר את המציאות בו.

בגדול - 'נבלה שאינה ראויה לגר אינה נבילה'. גם חומר שניתן בתערובת, אם טעמו נפגם - אינו אוסר אותה. בגדול, זה נכון גם באיסורי הנאה כמו חמץ (בשר בחלב, יין נסך). אלא שבחמץ, יש מחמירים להגיד 'אחשביה' - כלומר שאפילו אם יש כאן מרכיב חמץ שלא ראוי לאכילה - בכל זאת בגלל חומרת חמץ, נחשיב אותו כאיסור. חומרא זאת וודאי שלא אומרים ב'טרף רגיל'

החשש המציאותי בשפתון (שמחלוקת הפוסקים האם צריך לחשוש לו) הוא לגבי מקור השעווה. ממילא אם מישהו פסק שצריך כשרות ליום יום, אבל לא מיוחדת לפסח - זה כי המציאות היא שלא עלול להיות חמץ

כשרות למוצרי קוסמטיקה | כושרות - ייעוץ והכוונה בכשרות

אתה כותב כאילו מצינו בכלל עניין ברכות.

כל העניין כאן מחודש, וממילא אין כאן עניין להקשות 'היכן מצינו' אלא רק מההיגיון (ובמישור הזה אכן השאלות טובות).

 

שנית: כמו שענית, נראה שמדובר בייעוד ואילו הברכה היא רק ה'היכי תמצי' הנלווה לייעוד. ועיקר הייעוד הוא הירושה של הרכוש, הארץ המובטחת ושמם של אברהם ויצחק (בדומה לברכה שנתן יעקב לאפרים ומנשה שהפך אותם למעמד של בניו). ואכן היה צורך באישרור של 'גם ברוך יהיה' אחרי ההבנה, כי העניין הוא לא המציאות הפיזית.

וגם לפני מצינו ברכת ה' לאברהם וליצחק מהקב"ה בכבודו ובעצמו!

וגם אחרי - ברכת יעקב לשבטים.

 

בעצם כל הברכות הללו הם ברכות של ייעוד, אבל רק בברכה הזאת היתה מלחמה והלחמה הזאת מכניסה את כל העניין למורכבות שדורשת נוכחות פיזית ולא מחייבת ידיעה של המברך וזה עניין קשה כשלעצמו כמו שאתה אומר.

 

מה זה ברכה?

למה ליצחק היה את האופציה לתת את ממשיך דרכו מה שלאברהם לא היה?

וגם מצינו אצל אברהם שהיתה מחלוקת בינו לבין שרה על היחס לישמעאל והקב"ה הכריע כשרה.

באמת הנצי"ב אומר שהיחס בין רבקה ליצחק היה יחס של יראה מצידה של רבקה לעומת יחס שוויוני של אברהם ושרה ולכן הוא מסביר שלא היה בניהם דו שיח על זה.

יש עוד אופציה?

 

עוד רעיון למשמעות ברכה בהשוואה למקור אחר?

ברכות/ציווי נוח לבניו.

 

נכון שבפשט נראה שיש מאבק טכני כאילו יצחק צריך אוכל טעים ביום מאוד ספציפי, והשאלה היא מי יביא לו אותו ראשון (ברמייה או לא). וכמובן שיש כאן הרבה מרחב לעניינים מיסטיים, כמו בשיכול הידיים של יעקב או כל דבר שבפשטו הוא לא מובן - ובעניינים האלה לא צריך להסביר כלום ולא צריך היגיון (להפך, עצם זה שהעניין חסר היגיון מוכיח שזה משהו 'רוחני'...) - זה פשוט כך.

אבל אפשר לנסות להעמיק ולהבין מה ההסבר ההגיוני מאחורי זה, או שהדברים לא באמת כמו שהם נראים בקריאה ראשונה.

 

אז אני שוב אומר שהעניין בברכות הוא לא הברכה במשמעות שלה היום אלא הצוואה, בזמנם היה ראש משפחה שזה השם והמעמד בנוסף לרכוש (זה בא לידי ביטוי גם בחוקי/מצוות ייבום וירושת קרקעות) - ואותו ראש משפחה היה מעביר את התפקיד לאחד מבניו והשאר היו 'טפלים' מבחינת המעמד. המאבק לא היה על שפע רוחני אלא על מי יקרא שם השושלת (כמו שיעקב אומר "ויקרא בהם שמי, אברהם ויצחק"). 

העניין עם הגניבה זה לא הערמה טכנית כדי 'לזכות' בברכה אלא מניפולציה, יעקב גרם ליצחק להבין שהמתאים להמשיך את השושלת זה הוא.

כתבת המון פרטים שמצריכים אותי להגיב 

 

הגיון רחוני איננו חוסר הגיון אלא הגיון אחר.

המטרה היא להבין את אותו הגיון עד כמה שניתן.

 

מעניין מה שאתה אומר על ברכה בתור 'צוואה'.

נשמע שעצם הברכה הוא על העתיד.

מי יזכה שממנו יהיה הרבה זרע (ברובד הכי פשוט של המילים) שגם יש לזרע הזה יעוד (ונברכו בזערך כל משפחות האדמה, ושמרו את דרך ה' וכולי).

ז"א - עצם ה'פרגון' פה לאחד הצדדים הוא טמון בעתיד ולא בהווה. העניין פה לקבל את המפתחות על העתיד. ובאמת בהתחלה זה ממש לא עניין את עשיו "אנכי מת למה לי בכורה".

ז"א עצם המשמעות עצמה של ברכה היא משהו עתידי ואין צורך להשוות אותו לצוואה.

 

הייתי נזהר מהמילה מניפולציה, זה מרגיש לי מרדד את הסיפור.

זאת היתה גניבה ממש ממש.. גם יצחק נחרד מזה חרדה גדולה. זה עניין דרמתי.

יצחק במופרש אומר שהברכה עבדה אז ממש לפני שהוא בכלל ידע מי הוא ברך.

 

לא יודע מה זה 'היגיון רוחני', השאלה היא אם יש הסבר או שמדובר באקסיומה. ואם אקסיומה אז מניין היא נובעת.

 

כמובן שמדובר על העתיד - לא מדובר על קריאת שם, צוואה וייעוד לדור אחד אלא לדורי דורות.

וכן, יש כאן גם ברכה שהיא 'היכי תמצי' לאותה צוואה. ומן הסתם לברכה/תפילה של צדיק ובפרט על זרעו יש משמעות.

("אנכי מת וכו'" לא שייך כי זה היה נכון לאותו רגע, באותה מידה היה גם ''אנכי מת ולמה זה לי ברכה")

 

מניפולציה במובן שהוא שינה את דעתו בערמה, לא יודע אם זה מרדד (כנראה שתלוי איך תופסים את הסיפור) אבל זה מה שקרה.

יצחק נחרד כי הוא הבין את מה שקרה ושינה את דעתו, וזה אכן היה דרמטי. והוא לא אומר שהברכה 'עבדה' אלא אישרר אותה. עשיו ביקש ממנו לבטל או לחלק את הברכה, ויצחק סירב (אבל כן סייג קצת "והיה כאשר תריד...").

הגיון רוחני - כמו שמדברים על משמעותה של התפילה אע"פ שמובן שזה משהו מעל הטבע. עדיין רואים חוקיות מסויימת ומבינים את זהו זה יוצא מגדר ה'טכני' או 'אקסיומה' (הנחת יסוד ללא הסבר כלל, ברור שבכל תפיסה שיכלית מובנתיש אקסיומות, אבל זה לא נגמר שם)

 

מניפולציה עולה לי בהקשר מאוד שלילי ולכן אני נמנע להזכיר את המילה הזאת בהקשר כזה.

 

מההבנה הפשוטה יותר מהמילים בפרשה נשמע לי שזה לא כמו איך שאתה מפרש.

ילא נשמע מהמילים שיצחק אישרר אלא התייחס למה שקרה כעובדה קיימת וגמורה.

הוא לא אמר לעשו "אני לא מסכים לבטל" אלא "אני לא יכול".

וגם נשמע זה גרם לו זעזוע מעצם הברכה למישהו אחר.

 

אולי יש לך צורך מבחינת הסברה לפרש אחרת אבל מבחינת המילים זה מרגיש לי דחוק

בתחילת דרשות הר"ן ב' או ג' לענ"ד. גם ממליץ להעיף מבט במלבי"ם...

שזה אכן בשניהם

ללמוד מכאן שבאמת זה יכול לעבוד גם באופנים האלה. זה לא מסתדר עם ההגיון שלנו אבל יתכן שכך הקב"ה טבע בבריאה שיעבוד העניין של ברכה

זה פשוט כח שהקב"ה נתן לבני אדם. אז אפשר לומר שזה עובד גם באופנים ששאלת עליהם.

המטרה שלי לנסות כמה שיותר להבין את זה.

למה הקב"ה נתן לנו את זה?

האם אפשר לערוך השוואות ברכות שונות כדי להבין את משמעות הברכה.

האם זה עניין טכני?

עניין של כוונה?

עניין של מודעות?

התכוונתי שאנחנו עומדים מהצד ומנסים להבין איך זה עובד (ע"י השוואות ושאלות כמו שכתבת).
מה שלא הסכמתי איתו זה להקשות קושיות על סמך הנחות היסוד ותפיסות העולם שלנו בכלל ואת העניין של ברכה בפרט, לפני שניסינו ללמוד את העניין בצורה "נקיה".

קראתי עכשיו עוד תגובות שלך ואני רואה שזו בדיוק גם כוונתך. פשוט מההודעה הפותחת היה מובן לי אחרת.

נראה לי שהשאלות ששאלתי בהודעת הפתיחה הם מתוך השוואה למקומות אחרים. תקן אותי אם אני טועה.

ממתי מצינו? כאן מצינו.. כאילו למה להניח מראש ששהות פיזית לא חשובה ככה שצריך מקור נוסף?
ולמה שמקור נוסף שאומר דבר דומה יעזור, הרי השאלה היא מצד ההיגיון, לא? או שאתה בעצם מחפש מקור נוסף רק כדי לראות שההבנה הפשוטה (שצריך שהות פיזית כי ככה זה עובד) נכונה?

ולכאורה מקור נוסף מסוטה לח מדיני ברכת כהנים שצריך שהות פיזית (כה תברכו-פנים מול פנים) אם לא במקרה אונס (העם שבשדות).

ולגבי ברכה שמעבירים בלי להיות מודע למי.
למה קשה לומר שמספיקה כוונה לברך את העומד מולך, גם אם אתה חושב שזה מישהו אחר? אתה הרי כן מכוון לברך את העומד מולך?
הרי אם נדמה את זה לנתינת מתנה גשמית באותו אופן- במקרה כזה המתנה לא חלה מבחינה משפטית אבל החפץ כן אצל המקבל ומבחינה מעשית (לא הלכתית) הוא יכול להשתמש בו. אם כן גם כאן אפשר להגיד אותו דבר. ובסוף כשיצחק הבין שיעקב הוא הנבחר אז גם מבחינה "משפטית" המתנה חלה כי נוספה גם כוונה (כמובן שזה רק דימיון מופשט).

באמת צריך לעשות על זה עבודה. 

או למצוא מי שעשה עבודה על זה ;)

כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו

יש להוסיף שברור מהפשט שליצחק לא ברור את מי הוא מברך וממילא הוא מברך את מי שזה יהיה. גם כשמתבררת לו האמת, הוא חוזר ואומר 'גם ברוך יהיה'.

וגם מהפסוקים לפני נראה די בבירור שהוא חשד אבל לבסוף סמך על התשובה שקיבל (ולמה הוא סמך? אולי כי היה לו מוזר שיעקב ישקר ויותר מזה איך יעקב בכלל יודע על העניין ולכן לא היה לו סביר שהחשד נכון למרות הרמזים)

כמו שמביא רש"י "שראה גהינום פתוחה מתחתיו", בניגוד ליעקב שנכנס עם ריח גן עדן.אני מסכים שאין זה הפשט של החרדה.

אפשר להגיד בפשט, שהחרדה היא מהשדר הלחוץ של עשיו, שמבין שגנבו לו (וממילא המדרש מסביר את השורש הרוחני של האירוע הראלי).

ברור לפני כן, שהוא יודע שהקול - קול יעקב.

ובגלל שהוא שם לב שהקול קול יעקב הוא חזר ושאל אותו האם הוא עשו. ורק אז ברכו.

אני חושב שיותר מסתבר לומר שהוא לא ידע בוודאות שזה עשו (ולא היה לו עוד מבחן לעשות כדי לבדוק) אבל סמך על המשיב שאינו משקר (אולי מהסיבות שבסוגריים בהודעה הקודמת, שיעקב ישר ותמים מכדי לשקר או שבכלל לא מסתבר שהוא ידע). ולא שבגלל שלא היה וודאי לו הוא אמר מי שזה לא יהיה שיבורך.

הברכה הרוחנית (לא הברכה הגנובה, אלא בסוף הפרשה) ניתנה ליעקב לכתחילה

הברכה החומרית כמעט ניתנה לעשיו בתור הבן \ האח שעסק בחומר והיה צריך להיות גביר ליעקב הרוחני, לפי יצחק (כעין יששכר וזבולון)

 

רבקה הבינה את הענין וסברה אחרת מיצחק, שהכל צריך להיות אצל יעקב, לימדה את יעקב קורס מזורז בעולם החומר על מנת שהוא יהיה הראוי ! (לא הגונב!) לברכה החומרית לכתחילה. הכין אוכל וכו, מריח ומרגיש כעשיו - אז הוא ראוי לברכה החומרית, כי כעת הוא אותו אחד שיצחק רצה לקדם בעולם החומר. הוא, יעקב, קנה את הבכורה וכעת נהיה ה"עשיו" שיצחק חשב לברך.  ואכן הוא נהיה חומרי יותר מאז, כמו שרואים בפרשת ויצא אחכ , כך שזו לא גניבה

וזה לא קשה לך?

המציאות וההשגחה הסכימה עם השקפת רבקה

שקולו כיעקב וידיו כידי עשיו ולא בקטע הפרסונלי

@ימ''ל

@נחשון מהצפון

@נוגע, לא נוגע

@פשוטת עם

@אדם כל שהוא

@ק"ש

@בינייש פתוח

 

מאיפה נובעת הברכה - מהנפש של יצחק... "תברכך נפשי".

לכן הוא גם מבקש ממנו שיביא לו מהציד ויביא לו יין בשביל הברכה.

זה פתר את הקושי הנקודתי של הידיעה בברכה.

אגב, רש"י הכיר בקושי הזה בד"ה "גם ברוך יהיה"

יש מלא הלכות...

את רוצה תת נושא ספציפי או פוסק ספציפי?

הלכות שקשורות למתי צריך להקשיב להורים

עד כמה החובה לעשות כדברם

חיוב כיבוד אב ואם:

א – כיבוד הורים – פניני הלכה

 

נשים נשואות:

חובת כיבוד אב ואם לאישה נשואה | vbm haretzion

כתוב שם ש "כאשר ההורים מבקשים מהבן שיקיים מצווה, הרי שהוא חייב לקיים את המצווה גם מצד מצוות כיבוד הורים, וכאשר הבן נמצא ברשות הוריו, גם אם יבקשו ממנו לקיים מנהג שאינו חובה, עליו להתאמץ לשמוע בקולם."

 

ובסוף כתוב ש"אין הבן מחויב לשמוע בקול הוריו בדברים הנוגעים לחייו."

 

אז אם ההורים מבקשים מהבן שיקיים מנהג- חומרה שנוגע לחייו (לא מצווה בסיסית) ונוגע רק לחייו, 

חובה עליו לשמוע?

בכל מקרה הוא חייב לא רק מדין כיבוד הורים, אם זה מנהג שעובר במשפחה. אם התכוונת להנהגות חומרה, לא נראה לי שבכלל שייך לדרוש דבר כזה.
מה שהרב כותב שם שלא חייב זה דברים כמו באיזה עבודה יעבוד, או עם מי יתחתן. לא קשור למנהגים.

תורה - התנ"ך עצמו. (ובנביא, פירוש המצודת דוד ורד"ק הם מומלצים. מצודת דוד הוא פחות דקדוקי, כאשר במצודת ציון הוא מתייחס לענייני דקדוק.) מדרש רבה.
פ"ש - פירושי הראשונים, העמק דבר, מלבי"ם ורש"ר הירש. (עיינתי בקצת מכל אחד, אבל לא למדתי אף אחד מהפירושים כולו)
משנה - ש"ס משנה. (ואם מעניין אותך להמשיך הלאה, תוספתא זה נפלא לדעתי, לצערי עדיין באמצע)
הלכה - טור, שלחן ערוך, מקור חיים השלם, פניני הלכה, ואכלת ושבעת, שערי דעת, שערי חכמה.
מוסר - תומר דבורה, (אהבתי את ההסתכלות החיובית שלו הרבה יותר מהמסילת ישרים) ארחות צדיקים.
(מוסר מלחמה - משיב מלחמה חלק א בהתחלה.)

הרב שכתב את שערי דעת ושערי חכמה לא מוכן שיסמכו עליו להלכה למעשה, אבל הספרים נותנים סקירה מדהימה של דעות הפוסקים.

יופי נראה

יופי של מישהי מסוימת (שרה אמנו, רחל וכו'), של בנות ישראל בכלל, על עצם היופי, בעד היופי, נגד היופי, על מהות היופי...

בא לי הכל😅
אולי על עצם היופי, על מהות היופי

יש מימרות כמו "אישה נאה... מרחיבים דעתו של אדם" או "חן אשה על בעלה".

ויש אגדתות כמו על אסתר ש"ירקרוקת היתה וחוט של חסד משוך עליה".

של אישה ובעל.
יופי, כיופי במהות.
וצריכה מדרש בשביל איזשהי משימה

לא הצליח לי למקד. אז אם הייתי צריך לבחור, הייתי בוחר את המעשה על הנזיר. 😌

לא נורא, תודה

אין אשה אלא ליופי?

את הביאור הזה של הגר"א על שקר החן והבל היופי אבל אני לא ממש זוכר איך הוא הולך @ימ''ל אולי זוכר?

משנה נדרים ט י – ויקיטקסט

היופי שבאדם – בִּרְכָּתוֹ וּבְּלוּתוֹ | מחלקי המים

היא מתכוונת לקצת יותר מדברים כאלה

ולאה זה לא פשט פסוקים, לא?
וגם לפי אונקלוס, עיניים זה רק פרט אחד

שמתעסק ביופי, לא משנה כבר

בתענית ח.

יש לזה מעלה גבוהה יותר או משהו?
כאילו הרבה מצוות יכולות להיות חביבות. אז מה זה אומר החביבוּת הזאת?

יש שש קצוות - 4 צדדים ומעלה ומטה
והשביעי היא הנקודה הפנימית

באיזור פרק ל', לא זוכר במדויק
לגבי ז' בסיון

כן, כי לכל אדם יש זווג, רק בעולם הזה הוא לא מצא אותו מסיבות שונות, (לפעמים באשמתו כי היה בררן מדי, או מרצונו כי לא רצה להתחתן, או כי היו לו מחלות ובעולם הזה לא רצו להתחתן איתו, אבל בעולם הבא אין מחלות) אבל לעתיד לבוא ימצא אותו.

מקור: ספר דברים, פרק כ"ח, פסוק כ"ט.
וחייבים בהשתדלות ובהשתדלות ובהשתדלות ואין ייאוש בעולם כלל.

עולם הנשמות או תחיית המתים?

 

באופן כללי נ"ל שנשמה חצויה זה מצב זמני, ולכן הוא שייך רק בעולם הזמני.

 

מקור ברור אין לי, אבל נ"ל שאפשר לצרף בקלות כמה מקורות ולבנות את זה. אתה מוזמן לחפש...

אשמח שתביא את המקורות שיש לך...

 

אני אנסה לחפש אבל שאלתי אולי מישהו למד את העניין

לכך שהזיווג מורכב שני חלקי נשמה הבאים משורש אחד, זה דבר ידוע ונפוץ, שאין לי מושג מה מקורו המדוייק.

 

לגבי ההמשך, ראה מהר"ל בספר נצח ישראל פרק א, שם הוא מסביר עקרונות דומים לגבי הגלות והגאולה: "וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חילוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד? ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד...

ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי, אם היה זה לעולם."

 

כל חיי האדם בעולם הזה הם זמניים, ולכן יתכן שהחלקים המפורדים לא יתאחדו בתוך מסגרת זמנית זו. אך הנשמה כשלעצמה היא "חלק אלוק ממעל". לעתיד לבוא, בתחיית המתים, הנשמה תתגלה בעולם בגילויה הנצחי. אם כן, לא יתכן שגילוי זה יהיה בפירוד שני חלקיה.

 

לילה טוב!

וכן העלון היו"ל ע"י המארגנים:

20201112124332.pdf

20201112124346.pdf

בהמשך הגמרא מוסבר שבמקומות אלו חייבים רק כאשר יש בהם גם שימוש אדם, כגון שנשים מתקשטות בהן.

את צריכה למצוא בעל כזה כמוך ויחד יהיה איזון מול העולם

המ רגע הוא לא אמור להשלים אותי?

התורה היא לא רק האדם מול הקב"ה.
התורה רואה את האדם בתוך החברה ומכוונת אותו שם.
יש המון מצוות חשובות שתלויות ביחסים בין אישיים.
דוגמאות: ואהבת לרעך כמוך. פשט המצוה היא פשוט לאהוב את רעינו. נסי להתבונן ביהודים שאת מכירה, ולאהוב אותם יותר. להתבונן באהבה הזאת - מה גורם לה, מה מחזק אותה, וכדומה.
יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך. הכבוד של כל אדם שסביבנו, לא רק לא לזלזל, אלא לכבד. לראות בו דברים חשובים שראויים להערכה.
וכן הלאה. ההתבוננות בחלקים האלה של התורה מביאים את היחס הנכון יותר לחברה שסביבנו. מאפשרים לעבוד את השם גם בחברתיות שלנו. בחיוך ותמיכה במי שסביבנו, גם אם הוא לא במשבר. בהערכה ואהבה לאנשים. בעין טובה על העולם.
אחר כך, גם החלק של בין אדם למקום נהיה פחות רחוק מזה, ואפשר גם לשתף בו מי שמתאים לכך.

תזכי להוסיף יראת שמיים ואהבת הבריות, ושתהיה רוח הבריות ורוח המקום נוחה ממך

העמקה זה נכון... ממש חשוב. אבל העניין הוא גם שאני יכולה לכבד אותם, אבל עדיין להרגיש ריחוק וחוסר שיתוף... אז שאלתי את עצמי אולי דווקא סוג של עממיות חסר לי?

כאשר אדם מעצב את זהותו טוב לו להיות בחברה הומוגנית ולכן טבעי שמרגיש מרוחב ממי שלא כמוהו
אח''כ אדם מגלה שנשאר לו עוד הרבה מכנה משותף עם כל אדם

בהנחה שזה אכן סדר המאורעות, יש הרבה מאוד תיאוריות למה זה היה כך.

 

מפרנס הרבה דרשנים

א. שים לב שאתה יוצר סתירה בין רש"י לפסוקים. אם כן, השאלה שלך היא על רש"י.

ב. "ומלחמת ארבעת המלכים היה כשהיה בן 73 (12+13 שנה אחרי שנת הפלגה שבה הוא היה בן 48)". 1. מאיפה לקחת את זה שמתחילים את הספירה מדור הפלגה. 2. מאיפה לקחת את זה שאברהם היה אז בן 48. 3. זה כבר נתון לדיון, אבל להבנתי האישית את הפסוקים, יותר מסתבר שכוונתם שמרדו בשנה השלוש עשרה, ולא שמרדו למשך שלוש עשרה שנה. (אם כי אני מסכים שהלשון תומכת בהבנה שהצגת.

1-2-3 - כולם ברש"י.

את המקור לכך שמתחילים לספור מדור הפלגה לא מצאתי.

והדברים הוזכרו גם בגמרא פרק ראשון של מסכת שבת.

אונקלוס כותב "תלסרי שנין מרדו" ובתרגום יונתן כותב "ובתלסרי שנין מרדו".

אני חושש שבד"כ פשוט מתחילים ולא מסיימים...

שני המאמרים (=החלקים) האחרונים בכוזרי מתעסקים הרבה בקבלה ופילוסופיה. לא קל


אם את בקטע של ספרים - בהוצאה הרגילה של חובת הלבבות יש פירוש 'לב טוב' - שפשוט מתרגם את כל הספר לעברית מודרנית. מאוד ברור וקולח

האמת שמעדיפה סדרת שיעורים בסרטונים

ואם כן, זה לקבוצה מצומצמת בדרך כלל ולא שיעורים וסרטונים על כל הספר.

בכל מקרה, בדרך כלל שיעורים וסרטונים לא יכסו את הספר כולו אלא רק קטעים נבחרים - כי קשה ללמד ספר שלם בשיעורים שמרחיבים בתוכן. דומה לדילמת העיון/בקיאות.

זה נכון לגבי כל ספר כמעט - שיעור ב"פרי צדיק" יצטרך שלש שעות בשבוע כדי לסיים את הספר בשנה, וכנ"ל לגבי כמעט כל ספר. נדירים שיעורי תניא שמסיימים את הספר, בטח לא ספרי ר' צדוק, מורה נבוכים, ועוד ועוד.

 

לגבי שני הספרים האלה באופן פרטי

 

חובות הלבבות הוא ספר מאד ארוך וכבד, יצא לאור לאחרונה תרגום מדויק לעברית מודרנית בהוצאת אוניברסיטת בר אילן. יש כמובן את מהדורת "לב טוב" שהיא קלה לקריאה (גם אם לא מדויק).

 

בכל מיני חוגים מקובל לצנזר את שער היחוד, ולהדגיש את שער הבטחון או שער חשבון הנפש.

אציין שספר אורחות צדיקים מכיל בתוכו די הרבה מהתוכן של חובות הלבבות. מצד שני, אין כמו המקור. חובות הלבבות כספר מוסר והדרכה הוא ייחודי ומחנך מאד.שווה את ההשקעה. בפעם-פעמיים הראשונות, הוא מייגע מאד, בגלל הנטיה שלו לסדר כל דבר לפי קטגוריות ממוספרות. אחרי שמתגברים על זה (גם אם פשוט בגלל ההרגל) קל יותר להתמקד בתוכן שהוא מצוין.

 

כוזרי הוא ספר קצת יותר קצר. יש את התרגום הנפוץ של יהודה אבן שמואל (הלבן עם  כיתוב כחול-אדום על הכריכה), שאם לא מנסים להעמיק הוא בסדר גמור (ואם רוצים להעמיק יש לו בסוף נספח לגבי ההחלטה על תרגומים של מילים ספציפיות). יש תרגום מודרני ומדויק של מיכאל שוורץ, ותרגומים נוספים (הרב שילת והרב קאפח).

יש קטעים בספר שהם מייגעים, ולקורא הממוצע התועלת מהקריאה בהם יכולה להיות לא שווה את ההשקעה - החלק של הדקדוק בסוף מאמר שני, הפרשנות לקטעים מספר יצירה בסוף מאמר רביעי, והפילוסופיה של חלקים ממאמר חמישי (מקווה שלא פספסתי קטע שנוהגים לדלג עליו ).

בעיני גם ההתחלה של מאמר ראשון - הדיון של הפילוסוף, הנוצרי והמוסלמי - הם לא חיוניים.

יש המון פירושים לספר או הוצאות של הספר עם פירוש שהוא בעצם שיעורים שמתמקדים בחלקים המעניינים.

ולמה לא ציינתי אותו? כי התמקדתי בצורך של השואלת

אם היא רוצה תרגום מדויק לעברית מודרנית, אני חושב שהמהדורה החדשה עדיפה וקלה יותר לקריאה. אם הדיוק לא חשוב לה, יש את "לב טוב" (אני אישית פחות אוהד אותו אבל מודע לזה שיש אנשים שזה חשוב להם). לרב קאפח יש כבדות מסוימת בסגנון, ולכן לא ציינתי אותו. ברור שיש לו המון מעלות, כמו הנוסח (המהדורה של בר אילן מציינת לעמודים שלו!) וההערות המחכימות.

 

בכוזרי אני חושב שהתרגום של שוורץ הוא לא יותר קל לקריאה, ולכן ציינתי גם את התרגומים האחרים (אבל לא את העיבוד של הרב גניזי, למשל, כי אני חושב שלקורא בן דורנו הוא לא קל יותר)

 

אם הייתי כותב פה "מבוא ללימוד בספר הכוזרי ובספר חובות הלבבות" אני מבטיח שזה היה נורא מעניין, אבל לכתוב שלשה עמודים בתגובה לשאלה תמימה זה קצת מוגזם

 

 

ועוד משהו - יש (עדיין?) את החוברות של הלימוד היומי, "בשביל האמונה". שם יש להם חוברות מותאמות, כולל דילוג על הקטעים שמדלגים עליהם. בחלק מהספרים - כמו דרשות הר"ן - הטקסט המדולג מובא בפונט קטן יותר. בכוזרי, לפחות מה שאני ראיתי, הקטעים שמדלגים עליהם פשוט לא הודפסו (התרגום שלהם הוא של הרב שילת)

לדעתי הוא ממש נהדר לקורא בן דורינו. 

 

 

ואה, נשמח למבוא מקיף,

עכשיו אתה יכול לכתוב, זה לא במענה לשאלה תמימה....

ואני חושב שלא אקח את האתגר, אבל אם תאתגרו אותי בשאלות ספציפיות אני מניח שאענה בפירוט הנדרש

כך שאיני יודע להשוות, ולהמליץ מה עדיף, אבל נראה לי שהתרגום של הרב קאפח על חובות הלבבות  די קריא. והתרגום העתיק לא נוח לקריאה.

[ודווקא בספר הכוזרי, עדיף את התרגומים האחרים, ולא את התרגום של הרב קאפח, ששונה מתרגומיו לספרים אחרים],

 

 

לגבי הלימוד היומי-

"בכוזרי, לפחות מה שאני ראיתי, הקטעים שמדלגים עליהם פשוט לא הודפסו (התרגום שלהם הוא של הרב שילת)" - אכן.

בחובות הלבבות התרגום הוא דווקא התרגום הישן, שם הדפיסו את כל השערים, ולא רק את אלה שהם בחרו לכלול בלימוד.

בניגוד לכוזרי, שאפשר לומר שמה שלא נלמד זה רק הקטעים שבאמת יש איתם קושי מיוחד, ואת כל השאר הם הביאו וביארו, בחובות הלבבות ובדרשות הר"ן זה נראה שפשוט  לא רצו לכלול את הכל בגלל האורך, אז בחרו במה להתמקד.

 

ונראה לי שיש דווקא סיכוי שהחוברות מתאימות למטרה שלשמה נתכנסנו בשרשור זה.

כתבתי לפי החוויה שלי. 

לדעתי אין חולק ש"לב טוב" הוא קל לקריאה והכי פחות מדויק, ומצד שני - המדויק ביותר הוא כנראה המהדורה החדשה. הרב קאפח נותן משהו אמצעי. אני קראתי בתרגום הישן והיה בסדר.

לגבי הכוזרי - אני לא רואה חסרון במהדורת הרב קאפח (גם אם היא איננה טובה כמו הספרים האחרים שהוציא, היא לא פחות טובה מהמהדורות האחרות של כוזרי), אבל גם לא יתרון על פני הרב שילת, ובאופן כללי - אם מדובר רק בהיכרות עם הספר ולא בלימוד מעמיק שדורש דיוק - גם מהדורת אבן שמואל היא טובה. בשביל הדיוק מהדורת שוורץ היא הכי מדויקת, אבל הסגנון כבד.

יש אתר בשם 'רוח ירושלמית' עם שיעורים על כל הספר כמדומני. בסגנון עמוק קרוב לפנימיות.

(למי שלא למד בישיבה עם הכוונה) - מומלץ בפעם הראשונה, ללמוד עם ספר שעוזר להבין. יש את הפירוש של הרב אבינר למשל, שמאוד מקל, יש עוד כמה. יש גם את הפירוש (או יותר נכון שכתוב ועריכה של השיעורים) של הרב שרקי - אבל הוא יותר מרחיב לכל מיני כיוונים, לא בטוח שזה למי שלומד לראשונה.

בגדול - שלושת המאמרים הראשונים יותר קלים. מי שזה מספיק לו - ידלג לחתימת הספר. למרות שללמוד בשלמות, זו מעלה גדולה ובסופו של דבר זו שיטתו השלמה.

לגבי חובת הלבבות - יש את ביאור 'לב טוב' שהוא ביאור מלא ורצוף וזורם. מומלץ מאוד. הוא רק מדלג על שער הייחוד - שרבים מגדולי ישראל המליצו לדלג עליו.

שני הספרים מבוארים בהן והן מופיעות גם ברשת.

הכוזרי מתחיל כאן:

ספר הכוזרי מאמר ראשון א

 

חובות הלבבות מתחיל כאן:

חובות הלבבות - הקדמה חלק א

 

(אחרי שכתבתי אני רואה שהקדימוני
נכון, צודק - בית המדרש)

וכן- ישר קפצנו לשער הביטחון, פשוט זה נקודה שיותר נוגעת לנו ויותר מובנת לנו.
אבל אתה יכול להתחיל מההתחלה, זו בחירה שלך...
ואיך לומדים?
לי יש חובת הלבבות עם פירוש אז זה ממש כיף לקרוא אפילו שאנחנו לומדות באיזה אחת בלילה..
הכי מובן בעולם, וניסיתי לפני כל מיני ספרים...

בדיוק עכשיו עשינו

באתר של בני דוד
זה הזמן להגיד שיש לו סדרות מכריכה לכריכה על ספרים רבים
חלקים גדולים בתנך
מהרל
ספרי הרב קוק כולל אורות הקודש
ועוד ועוד

חובות הלבבות קראתי עם פירוש לב טוב, וכוזרי קראתי ככה כמו שהוא.

לפי הרגשתי אם פשוט נצמדים למה שכתוב בלי לנסות לפרש לפי הקדמות

הכל מובן יופי.   

 

בשניהם אני לא חושב שכדאי לדלג, כי הם בונים קומה אחרי קומה.

פשוט יעיל יותר ומעשיר יותר ללמוד משיעור מרב

אז 'עשבי'...

1 מהי הברכה שמברכים על רודה פיגם מצוי בהבדלה במוצש 2 מהי הברכה שמברכים

הרוזמרין והדס ברור שהם עצים, אבל גבי פיגם, חיפשתי שוב והרב מלמד ובילקו"י כתבו לברך 'עשבי'...

שים ר"ת בכותרת, כי זה נראה כמו פריקת עול.

 

לגבי הקושיות הראשונות - הנה יש להסתפק בכוונת הגמרא באומרה 'גדול שבכולם' ו'קטן שבכולם' האם אדסמיך ליה קאי, והיינו שהיו גדול וקטן שבבינונים, או שהכוונה כפשוטו - שהיו הגדול והקטן שבכל השמונים תלמידים. ולצד הראשון, קצת מיושבת קושיתך. אמנם עי' בירושלמי (נדרים פ"ו ה"ה) שם מפורש כהצד השני.

אך מדברי הכוזרי (מאמר ג אות סה) מבואר שהיו לו להלל אלפי תלמידים, ושמונים תלמידים שנקטה הגמרא הם המובחרים שבכולם. וגם בזה מיושבת קצת תמיהתך.

איך אפילו צד אחד מיישב את השאלה, מדוע ריב"ז היה הנשיא ורה"י כשיש עוד לפחות 49 מעליו, ובכלל שהוא ממעתיקי השמועה וכל חכמי הדור הבא הם תלמידיו....

את האפשרויות, וכן אינו ממקם אותו בתחתית הרשימה, וממילא מצמצם גם את התמיהה.

 

וכשהבחירה היא בינו לבין מיעוט השאר שמעליו, אפשר לתרץ בפשיטות שהקריטריון לנשיא הסנהדרין הוא גם גדלות בתורה, אך לא רק, שנצרכות עוד כמה תכונות למנהיגות ראויה, כגון: ענווה, יראת שמים (עי' בברכות כח: ), פרגמטיות (עי' גיטין נו: ), יודע להלך עם הבריות (עי' סנהדרין מא.) ומקובל עליהם (כמו שאמרו עליו שמעולם לא הקדים וכו', עי' ברכות יז.) ובכלל - גינוני מנהיגות (עי' מנחות סה.). ובשקלול, ריב"ז עלה על כל יתר חביריו.

שגדולי הדור הבא, יהיו תלמידיהם של הגדולים או לפחות, חלקם.
50 זה לא מיעוט ואני לא מקבל את זה שמקטני התלמידים יהיה נשיא בגלל "גינוני מנהיגות"
ולא נראה לי שליוב"ע היה מחסור בירא"ש...

["הלל ושמעון גמליאל ושמעון נהגו נשיאותן בפני הבית מאה שנה"]

ומסתבר שבימי הלל ריב"ז היה צעיר, ובהמשך ריב"ז גדל בתורה, ומן הסתם רוב התלמידים האחרים נפטרו.

לדעתי עדיין לא מסביר לאיפה נעלמו הגדולים של הדור ההוא, ובעיקר מדוע כל דור ההמשך של התנאים הם תלמידיו, היית מצפה שיהיו גם תלמידים לגדולים באותו דור ושהעתקת השמועה תעבור גם דרכם. אגב, חישוב מהיר מראה שהוא היה בערך בן 50 כשנפטר הלל, לא כזה צעיר...

א. יש עוד תנאים בין דור רבותיו של ריב"ז לדור תלמידיו [כגון רבן גמליאל הזקן], ויש תנאים שלמדו גם מהם, ראה כאן -- https://tablet.otzar.org/book/book.php?book=143499&width=-17&scroll=0&udid=0&pagenum=69

ב. הרבה מאוד פעמים מוזכרים בית הלל ובית שמאי, שהם באיזור הדור הזה בערך, והם מרכזיים מאוד בהעברת התורה, גם בלי שנדע את שמות החברים בהם.

כל רבני הדור הבא שם הם תלמידי ריב"ז...
בס"ה אין לי עניין יותר מדי להתווכח על הקושיות שלי,
הם בס"ה תוספת נחמדה לחידוש...(למרות שלדעתי זה קשה) וכבר הבאתי כס"מ שכותב מפורש שריב"ז היה גדול מהם בתורה...

שהוא היה תלמידו.

 

ההבנה הפשוטה בביטויים "גדול שבכולן" "קטן שבכולם" היא אחרת, ולכן הפירוש שהצעת שמפרש אותם בכיוון שונה לגמרי קשה בעיני. אבל הקושיא קשה, ולכן, אני מנסה אולי אפשר לתרץ בכיוון אחר את הקושיא. [אף שגם התירוץ  הזה לא חלק].

אפשר ללכת על תירוץ הכ"מ שקטן זה בשאר החכמות, אבל בהלכה היה גדול מהם...
זה נכנס הכי חלק.

למה חז"ל התכוונו.

וההבנה הפשוטה היא כלי משמעותי מאוד לצורך מטרה זו.

 

 

כסף משנה הלכות ממרים פרק ב הלכה ב 

 וא"ת מדאמרינן בפרק יש נוחלין (דף קל"ד) וכן בסוכה (דף כ"ח) פ' תלמידים היו לו להלל גדול שבכלן יונתן בן עוזיאל קטן שבכלן ריב"ז דילמא קטן שבכלם לא בחכמת התורה קאמר אלא בשאר חכמות הוא שהיו גדולים ממנו תדע דהא קאמר התם שלא הניח ממשלות כובסים משלות שועלים שיחת שדים ושיחת מלאכי השרת ומעשה מרכבה ובאותן חכמות אפשר שהיו גדולים ממנו אבל לא בחכמת התורה וראיה לדבר שנתמנה נשיא וראש ישיבה במקום הלל ואם היה קטן שבתלמידים היאך היו ממנים אותו ולא היו ממנים לאחד מהגדולים אלא ודאי בחכמת התורה גדול כמותם ואפשר גדול מהם 

 

אז מצאתי סימוכין גם לזה שזה קושיא, ואפילו לעצם דברי שריב"ז היה גדול מהם בהלכות וקטן בשאר, ומשמעות דורשין איכא הכא. 

רב שענה על הקושיה הזאת
שבאמת מצד הגדלות וידיעת התורה, אין כ"כ מה להיות יותר מרבי יוחנן בן זכאי
אז , מה הגדולה של יונתן בן עוזיאל?
הדבקות והקדושה, שבגלל זה לימוד התורה שלו היה בעוצמה כזאת שכל עוף מעליו היה נשרף

ואולי בחצי בדיחותא אפשר לומר שדווקא בגלל זה לא נתמנה לנשיא
כי האדמו"ר לא יכול להיות גם הראש ישיבה
או לחילופין כמו שר' חיים קנייבסקי הוא לא ראש הישיבה

ומעניין לשים לב שיונתן בן עוזיאל מכונה בשמו בלי תואר רב, לעומת ר' יוחנן בן זכאי, אולי יש לזה משמעות כלשהי לפה...

"גדול מרבן שמו". גם לא אומרים רבי הלל או רבן שמאי
אגב, איך מה שהבאת בשם הרב מסביר את ההמשך:
" מאחר שקטן שבכולן כך, גדול שבכולן - על אחת כמה וכמה."?
הרי מביאים על ריב"ז שבחים על ידיעה נטו, לא על דביקות וקדושה?

אבל למה לריב"ז אין גדול מרבן שמו?

לא בטוח שהבנתי את הקושיה שלך
אם קטן שבכולן כך אז גדול שבכולן במה יש לו יותר להתעלות אם לא בקדושה

יש עניין של העמקה, כמו שלא דומה מי שגמר את הש"ס בבקיאות ומי שגמר בעיון, וגם בעיון יש מדריגות...
אפילו החכם באדם אמר "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"
ברור שם שמדובר על ידיעה ולא על קדושה, אחרת מה הק"ו? ומה שייך מה שידע ריב"ז לדביקות וקדושה?
איך זה ק"ו "אם ריב"ז ידע כ"כ הרבה, ק"ו שליוב"ע היה דביקות עצומה"?
זה כמו להגיד "לאיציק יש יותר מלפפונים מיהודה ואם ליהודה יש הרבה מלפפונים ק"ו שלאיציק יהיו הרבה תפוחים"...
לגבי השאלה עם השם, זו אכן שאלה יפה גם לרב שלך וגם לי, לי צריך לתרץ שדבר גדול יותר נחשב מדבר קטן לכן יוב"ע קיבל מעלה גבוהה יותר. לרב שלך לכאורה זה יותר קשה, כי לדעתו הידיעה היא אותה ידיעה ואולי של ריב"ז הייתה יותר גדולה אז מדוע הוא קיבל "רק" רבן?
ואפשר שהמעלה לפיה זוכים בכינוי היא הדביקות ולא כמות הידע...

(עניין אותי גם)

כי. גם לא קבלתי תשובה וגם זה היה חצי פריקה

 

 

מקפיצה

הדוגמאות שהבאת מדברות רק על סכנת חיים, לא על מוות וודאי.

יש מקום לבדוק תנאים מסוימים וכו?

אבל יש גם דוגמאות אחרות- ברור למשל שמותר לקפוץ על רימון כדי להציל אחר, גם אם זה רק אחד ולא רבים.

 

ב – האם המציל צריך לסכן את חייו – פניני הלכה

זה סיכום נחמד^

לסכנת חיים על מנת להציל את חבירו רק כאשר סיכויי ההצלחה שלו גבוהים.
לכו"ע אסור להרוג עצמו כדי להציל חבירו.

מה זה לכו"ע?

בהחלט יש בעיה להכניס את עצמך לספק סכנה עבור חברך, אבל יש בזה מח' די גדולה (וגם די מעניינת)

אין התייחסות למה שאמרת - מאחר וזה לא קביל. לאדם אין בעלות על החיים שלו.

ישנה מחלוקת עתיקת יומין האם אדם רשאי (או מחוייב) להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה.

אך להכניס את עצמו לודאי סכנה כדי להציל את חבירו, זו לא שמענו. ואדרבה הלכה היא שחייך קודמים לחיי חבירך (אמנם יש לדייק מדעת בם פטורא בב"מ סב. שרשאי לעשות כן מקל וחומר מהמקרה המובא שם).

 

ולגבי הצלת אדם מטביעה:

אמנם זוהי הדוגמא שנקטה הגמ' במסכת סנהדרין (עג.) לחיוב של לא תעמוד על דם רעך, שלא יראה את חבירו טובע בנהר ולא יצילו. אך בפשטות מדובר שם כשאין סכנה ודאית למציל, אלא הוא לכל היותר בספק. ואכן חלק מהאחרונים המצדדים שרשאי להכניס את עצמו לספק סכנה כדי להציל את חבירו מודאי סכנה, הביאו, בין היתר מגמרא זו. לדברי החולקים הגמרא תתפרש באופן שאין שום סכנה למציל, אף לא ספק, וכגון שחבירו טובע מחמת שלא יודע לשחות וכיוצ"ב.

 

ומה שחיפשת אופציות נוספות מלבד תרומת איברים, היו מקרים דומים בעבר, וכגון שגזרו השלטונות דין מוות לאחד, ובא חבירו ורוצה להציע את עצמו ועל ידי כך לפדות את חבירו. ועי' בתענית (יח: ) במעשה של לוליינוס ופפוס שהציעו את עצמם להריגה ועל ידי כך הצילו את כלל ישראל מהריגה, וכונו על ידי חז"ל הרוגי מלכות שאין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתם. ולכאורה מכאן היה אפשר להוכיח שמותר הדבר. אך בשו"ת אג"מ (ח"ב חיו"ד ס"ס קעד) חילק, שדווקא להצלת כלל ישראל הותר, ולא להצלת אדם יחידי. ויש שחילקו באופן אחר - ששם אף הם היו בגלל הגזירה, ואם לא היו מציעים את עצמם להריגה ממילא היו נהרגים הם בכלל הכלל.

זה משנה?

סתם לידע כללי
הבנתי שהוא לא מאוד אוהב את החלוקות האלה גם ככה

את החלוקות האלו?
כשהייתי בשיעור שלו בזמנו, מישהו שאל אותו אם צריך לעשות נוסח אחיד
הרב ענה לו: "אין לי בעיה. אבל שיהיה הנוסח שלי..."
הוא ספרדי לכל דבר ועניין שקשור להלכה...

סביר להניח שברוב הוא נוהג עפ"י מה שהיית מכנה "מנהג הספרדים", כי כך נהגו אצל ההורים שלו.

מהרבה ספרדים אחרים.
ואני מתפלל הרבה בקהילה שלו.
הוא לא חשוד בטיפת אשכנזיות...

הוא נוהג לפי הרב משאש בהרבה דברים.
ומכיר מנהגים ספרדים רבים מצפון אפריקה.שורשיהם מקורות וכו'
אז בחלק מהמקרים זה מנהג שונה מהרב עובדיה למשל.

בגלל שההבטחה היא 'לזרעך' הוא יכול לומר את זה...

ברוח הקודש הוא ידע שהמשיח יגיע מלוט.

לומר ללוט 'כל הארץ לפניך' שהרי כתוב "והכנעני אז בארץ", שהארץ עוד לא נקנתה לאברהם.

דאיתא ברמב"ן שבכל מקרה לוט זכה לחלק מנחלת אברהם בזכות שהלך איתו, שעמון ומואב מנחלת אברהם הם, וה' נתנם ללוט בזכות שהלך עם אברהם. ולכן אסור להילחם איתם...