בזוהר פרשת קרח כתובים דברים שנשמעים בערך ככה:
המטרה של ניחום אבלים היא להגיד לאבל דברים שמנחמים ומרגיעים אותו ומתיישבים על ליבו, עד שהוא יוכל לקבל על עצמו את הדין
ולפי זה יוצא שרוב הניחום אבלים הוא בכלל לא לומר משהו, אלא בעיקר להכנס עימו בדברים
שגם לפי תפיסתנו האנושית, שניחום אבלים נועד ליישב את דעתו של האבל בשעת צערו, החלק של להכנס עימו בדברים הוא הכי חשוב. וזה מתבטא בהוראת חז"ל שהאבל הוא זה שפותח בדברים, כי המטרה בכלל לא להשמיע אלא לתת לו לפתוח בדברים-
יש דעה בחז"ל שלפי דרשת 'סמיכות פרשיות' סוברת שרבקה נולדה בסמוך למיתת שרה (בראשית כב-כג), וכיון שיצחק נשא את רבקה בת 40, ונולד כששרה היתה בת 90, יוצא שרבקה היתה בת 3.
יש דעה בחז"ל (סדר עולם) שרבקה היתה בת 14.
בכל אופן, ייתכן שפעם קצב ההתבגרות הפיזית והנפשית היה שונה.
ממגילת אסתר, מדברי המן.
דבר אחד חסר לו, והכל לא שווה.
שם הוי'ה מהסוף להתחלה בסופי תיבות.
התיקון היהודי (שם הוי'ה כסדר):
"לי שווה איננו זה"
אם "חסר" לך, ה"אין" - קרבת א-להים והאהבה האלקית האינסופית שווה יותר מהכל
"וכשיתבונן האדם בעומק הבנתו ויצייר בדעתו הווייתו מאין בכל רגע ורגע ממש, האיך יעלה על דעתו כי רע לו או שום יסורים מבני חיי ומזוני או שארי יסורין בעולם, הרי האין שהיא חכמתו יתברך הוא מקור החיים והטוב והעונג והוא העדן שלמעלה מעולם הבא" (תניא אגרת הקודש י"א)
האם מה שהשולחן ערוך אומר:
"אחר שיצא מבית הכנסת ילך לבית המדרש ויקבע עת ללמוד
וצריך שאותו עת יהיה קבוע שלא יעבירנו אף אם הוא סבור להרויח הרבה"
מדובר גם במי שיום אחד קם מאוחר והוא גם ככה באיחור לעסק שלו?
"ואם צריך לעשות דבר נחוץ, ילמד פסוק אחד או הלכה אחת"
עוד מתבאר מהמשנה ברורה,
שעיקר החיוב הוא קביעת עתים
ורק 'טוב' שיקבע העת מיד אחר התפילה)
מבקש אמונהאחרונה
שלום לכולם.
בשבוע שעבר הלכתי לקנות בגדים ואז חשבתי- בעצם הבגדים לא חשובים, הכי חשוב זה מי שלובש אותם.
בעולם הבא אין שום משמעות לבגדים, לחיצוניות, ואף אחד לא ישאל אותך איזה בגד לבשת ביום פלוני.
אז בעצם, למה בעולם הזה יש כל כך חשיבות לבגדים ו "הבגד עושה את האדם"?
כל יום אנחנו לובשים בגדים נקיים וחשוב לנו שהם יהיו יפים וחדשים, יש כל כך הרבה התעסקות עם הבגדים- לכבס, לגהץ, למדוד וכו'.
האם ההשקעה בבגדים בעולם הזה היא לשווא? אנחנו מבזבזים על זה מלא זמן..
אשמח לרעיונות לתשובה..
שם אומר ר' יוחנן "מפני מה ת"ח שבבבל מצויינין לפי שאינן בני מקומן". וברש"י- מצויינין-מקושטין". והחילוק פשוט, שבדף קיד. כל מימרותיו מתייחסות לבעיה שבמלבוש מבוזה, וזה שייך בכל. אך בקמה: מדבר על תוספת של "קישוט", וזה של אלו שאינם בני מקומן.
כך אני משתדל לנהוג: במקומי- לבוש פשוט שאינו מבוזה. בפגישות וכד'- לבוש מעט יותר חשוב.
אני באתי להראות עקרונות יסוד מעשיים איך להתנהל, כמובן בהתאמה יחסית לחברה. לא באתי לדון במישור המהותי, אע"פ שזו הייתה כנראה עיקר השאלה, ואע"פ שניתן בהחלט ללמוד מהדברים עקרונות מהות.
מחילה שאני רק מביא מקורות ולא משתתף בדיון... אבל הם באמת נותנים נקודת מבט... שלא מהעולם הזה על בגדים.
ליקוטי מוהר"ן- תורה כט, קכז.
שיחות הר"ן- אות ק.
ספר המידות- בגדים
יש הכל באינטרנט. בהצלחה. אשמח לשמוע גם רעיונות...
זה מזכיר לי מה שר' נחמן כותב (פרח לי מהראש איפה זה)
שהקב"ה התלבש בניסים שהוא עשה לישראל כדי שיכירו אותו ואז לקרב אותם..
ברור שהוא הרבה יותר מזה... אבל מאיפה לבני ישראל לדעת? היה צריך להציג משהו.
בארץ ישראל, בגאולה, החומר קדוש ונצחי
וצריך לכבד את הגוף כמו צלם אלקים שהנשמה האלוקית שוכנת בו. בנו בתוכנו.
אלו כלים, אבל כלים לקדושה
אז הכל תלוי בהלך הרוח
וכידוע קדושי וצדיקי העולם בדורות קדומים התעסקו בסנדלרות וכד'
וכמו שבת קודש שהכל מקבל מהות קדושה
כולל החומריות ה"חיצונית", לכתחילה.
ההכי גבוה (נשמה אלקית) מופיע בהכי נמוך דווקא
אכן הבגדים מייצגים את הפנימיות ואף משמשים אותנו לעשיית מצוות-
ציצית, טלית,
לבנות בגדים ארוכים וצנועים, כיסוי ראש וכו'.
ככל שהחיצוניות יותר מכובדת כך היא מעצימה את הפנימיות.
מחרתיים חג מתן תורה. התורה היא מגלה את הפנימיות, את הנשמה.
אפשר לראות שהרבה רבנים לובשים חולצה לבנה באופן תמידי או כובע מיוחד..
כך הלבוש המכובד מעיד על העומק האין סופי שיש בנשמהץ
מחד גיסא ,את צודקת, יש בעיה להשקיע יותר מידי על בגדים,ראוי לנסות לצמצם את זה בצורה הגיוניות ולא להגיע למרדף אחרי החיצוניות והחומריות שלא ימצא שאנחנו עושים את הטפל לעיקר ואת העיקר לטפל.
ומאידך גיסא, יש לבגדים חשיבות רבה, שהם מיצגים את האדם. ניתן לראות כי הגמרא מציינת שתלמיד חכם צריך להקפיד על לבוש מסודר והולם, אם כן נמצא שככול שהאדם בדרגה גבוהה יותר יש יותר קפידה על לבושו. ניתן לראות על חשיבות הבגד גם מרבי יוחנן שקרא לבגדיו 'מכובדיי', הבגד הוא הוא הכבוד של האדם.
מה אמור להיות היחס שלי לדברים בעולם?
לאיזה דברים אני אמורה להתייחס כנס והשגחת ה' ולאיזה כטבע?
אשמח לתגובות)
שההנהגה האלוקית נראית הכי טבעית ולא מתפעלים ממנה.
והשגחה אלוקית יש על הפרט הכי קטן, כולל על עלה קטן שזז
זאת מחלוקת כידוע.
ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם בין ברבים בין ביחיד אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו הכל בגזרת עליון
ירמוז כי ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד לא תפרד הידיעה והזכירה ממנו כלל כטעם לא יגרע מצדיק עיניו (איוב לו ז) ובאו מזה פסוקים רבים כדכתיב (תהלים לג יח) הנה עין ה' אל יראיו וזולת זה (רמב"ן בראשית י"ח י"ט)
שלפי הרמב"ן יש בהחלט מקרים, נראה לי שבמקום אחר הוא מרחיב שלצדיקים הגמורים יש השגחה להצילם ולרשעים הגמורים לאבדם והבינונים מונחים למקרים
"ידיעת השם שהיא השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים" (לאפוקי מהפרטים. אין הכוונה לחוקים)
ברור שיש השגחה על המהלך של העולם בכללי וזה גם משמעות הכתוב: "לב מלכים ושרים ביד ה'" מלכים ושרים דייקא.
פרק כה
אך דרך קניית היראה הזאת הוא ההתבונן על ב' ענינם אמתיים: האחד הוא, היות שכינתו יתברך נמצאת בכל מקום שבעולם ושהוא יתברך משגיח על כל דבר קטן וגדול אין נסתר מנגד עיניו, לא מפני גודל הנושא, ולא מפני פחיתותו, אלא הדבר הגדול והדבר הקטן הנקלה והנכבד הוא רואה והוא מבין בלי הפרש, הוא מה שאמר הכתוב (ישעיה ו, ג) מלא כל הארץ כבודו, ואומר (ירמיהו כג, כד): הלא את השמים ואת הארץ אני מלא. ואומר (תהילים קיג, ה): מי כה' אלהינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ. ואומר (תהילים קלח, ו): כי רם ה' ושפל יראה וגבוה ממרחק יידע.
הוא לא מדבר על השגחה במובן האקטיבי. הוא מדבר על ה' כצופה על כל דבר, אבל לא מדבר על השאלה האם ה' מתערב בדברים-"אין נסתר מנגד עיניו, לא מפני גודל הנושא, ולא מפני פחיתותו, אלא הדבר הגדול והדבר הקטן הנקלה והנכבד הוא רואה והוא מבין בלי הפרש".
מה כבר יכולים לקלוט, גרמים של מח אנושי, לעומת הנצח ?!
וגם ידוע ש"טבע" גימטריא "אלהים"
[אפילו השאלה הזאת בהשגחה היום ביום פטירת הרמחל שמלא בזה. הנהגת היחוד וכו']
יש כזה סיפור, לא יודעת אם קרה באמת. (נראה לי בגדר אגדה)
על חסיד אחד שראה עלה נושר מעץ והתפלא מדוע העלה היה צריך להיתלש מהעץ.
החסיד שאל את העלה והוא אמר לו שהענף נרעד והפיל אותו, פנה לענף שהאשים את הרוח, הרוח אמרה שעשתה רק את ציווי המלאך שציווה עליה לנשוב. המלאך הפנה את החסיד לריבון העולם.
ה' אמר לחסיד להרים את העלה ומתחתיו הוא גילה תולעת קטנה שהייתה על העץ והשמש קפחה על ראשה והיא התפללה לה' שיציל אותה כי היא עומדת למות או משהו כזה.
ואז ה' ציווה על המלאך שציווה על הרוח שהרעידה את הענף שהפיל את העלה כדי שיעשה צל לתולעת הקטנה.
המעשיה הזאת ממש מראה שלכל דבר בטבע יש תכלית עמוקה שבני אדם לא רואים ולעולם לא נדע אותה.
לפי איך שאני הבנתי ברמח"ל וברב קוק הטבע הוא 'עזיבת' העולם להנהגת המקרה והזמן והרע אלא שיש הנהגה כללית מקיפה שמכל המקרים בעולם יגיע תיקונו לבסוף. ולכן בהבט הזה יש טבע ועזיבה למקרה של האדם הפרטי אלא שיש הנהגה נסתרת יותר כללית שם הכל מושגח ומתוכנן.
הנ"מ בעיני היא שלא על כל מקרה שקורה יש טעם לשאול למה. כי לא תמיד אחנו במדרגה למצוא את התכלית הכללית. האדם הקטן לפעמים "נספה בלא משפט" לתכלית כללית שנעלמה מאיתנו. ככל שאדם הוא יותר חשוב לתיקון העולם תהיה עליו השגחה פרטית-ניסית וכל שהוא יותר 'קטן' הוא יעזב למקרה כמו שכותב הרמב"ם במורה על "ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאכל ומצאהו רעות רבות וצרות" כשהמשמעות של זה שההשגחה עליו פחות מושפעת ממעשיו הפרטים אלא מהמגמה הכללית לתיקון העולם.
יש עוד הרבה מה לדייק ואני פחות בסוגיה כרגע אז זרקתי פה כמה מקורות....
יא. דעת תבונות, מ
אמנם, הנה זה הוא מחוקו של הייחוד העליון לבדו ב"ה - להראות עוצם ממשלתו השלמה; שכל הזמן שהוא רוצה, מניח העולם להיות סוער והולך בילדי הזמן, עת אשר שלט הרע בעולם; ולא עוד, אלא שאינו מעכב על ידי הרע הזה מעשות כל אשר בכוחו לעשות, ואפילו מגיעות בריותיו עד הדיוטא התחתונה. אפס כי לא מפני זה יאבד עולמו, כי הממשלה לו לבדו, והוא עשה, והוא סובל, והוא מחץ, והוא ירפא, ואין עוד מלבדו. והנה זה יתד חזק לאמונת בני ישראל, אשר לא ירך לבם לא מאורך הגלות ולא ממרירותו הקשה, כי אדרבה, הרשה הקב"ה והניח לרע לעשות כל מה שבכוחו לעשות, כמו שביארנו. ובסוף הכל - כל יותר שהקשה הרע את עול סבלו על הבריות, כן יותר יגלה כוח יחודו ית' וממשלתו העצומה אשר הוא כל יכול, ומתוך עומק הצרות הרבות והרעות מצמיח ישועה בכוחו הגדול ודאי.
דעת תבונות, מח
ואמנם בהיות הכוונה התכליתית רק גילוי הייחוד, ולא העלמו... שב על כל פנים והשקיף במידת טובו, ולפי חוק ממשלתו, להשלים סיבוב כל ההנהגה הזאת בתיקון הכללי. וזה דבר פשוט, כי כבר שמעת איך קץ שם לחשך זה של הטוב ורע כל זמן השיתא אלפי שנין; וכבר גזר מראשית אחרית אשר תכלינה כל אלה, וישאר יחודו מגולה, וטובת העולם קבועה לנצח נצחים. אם כן, כל יום ויום שעובר, נמצא העולם קרב יותר אל שלמותו; ולא עוד, אלא שהקב"ה מסיבות מתהפך בעומק עצתו, ומגלגל גלגולים תמיד, להביא העולם אל השלמות הזה... כי ודאי אין הקב"ה רוצה לאחוז בדרך הטוב ורע כל כך זמן, ואחר כך לעזבה ולתפוס בדרך הממשלה והייחוד ברגע אחד, כאדם המתחרט ומתנחם; אלא מעומק עצתו ית' הוא לגלגל מסיבותיו מעומק חכמה כל כך, עד שמתוך הטוב ורע עצמו נגיע סוף סוף לדבר זה, שיהיה הכל נשלם, ויהיה הוא ית"ש מגלה יחודו.
הפילוסופיא היתה מעולם נוטה להכרתה של ההשגחה הכללית, והיא רחוקה ביסודה מנטיה אל ההכרה של ההשגחה הפרטית, שבה מתגדרת ביחוד הדת. אבל בשרשם של דברים מתרכזות הנטיות הללו, הנראות מתנגדות זו לזו, למרכז אחד. ההשקפה החודרת תדין, שכל עיקר המושג של הפרטיות אין לו מעמד אמתי מצד עצמו. האמת העליונה היא מתארת לנו את הכלל, בחטיבה אחת, כל מה שנראה לנו פרטי, איננו באמת כי אם הופעה אחת מהכלל המאוחד. זה הוא דבר ברור, שההשגחה האלהית מתקשרת היא עם האמת העליונה, וביסודה אין לנו כלל מושג של פרטיות. אבל ההשגחה הכללית הזאת הרי היא יותר חודרת אל כל הפרטים כולם – שהם מצד חשכנו מיתתארים לפרטיותם – מכל מין השגחה פרטית שאפשר להעלות על הדעת. הצד החלוש שהתערב בהסברתה של הפילוסופיא ביחושה אל תיאור ההשגחה, הוא רק מה שחשבה, שבמקום שהיא מדברת מהשגחה כללית, יש מקום לפרטים במציאות, אלא שהם יוצאים מחוץ לשטתה של ההשגחה. וזהו דבר בדוי ומוכחש מעיקר היסוד של עומק הטהרה הפילוסופית. וזאת הנטיה בעומק אמתתה היתה נטיתו של הרלב"ג, בצדדו כל כך להסביר את התוכן של ההשגחה לצד הכללות, ומוצל הוא אותו צדיק מעון, של סילוק השגחה מפרטים. ההבנה של השגחה כללית וידיעה כללית שבפילוסופיה, כלפי מעלה, מיוסדה היא על עומק הדעת, שעצמיות הפירוד לפרטים היא הכרה מוטעת, מצד הכהות שבהכרת הברואים, גם העליונים שבעליונים. אבל האמת הוא, שהמצוי כולו הוא כלל גדול, ואם כן כלפי מעלה, שמוארה שם האמת הבהירה, ההשגחה והידיעה היא באמת כללית.
ישראל ותחיתו יב
הסקירה הרואה את הכח האלהי החי ופועל בתועפות גבורותיו ורוממות קדשו בכל מסבות הטבע, בכל הליכות רוחות האדם, בכל סבוכי המלחמות, בכל תכני תעתועי האישים והעמים, היא מסדרת אור קדוש על מלא כל העולם. היא מחברת את הנפש העולמית עם רוחה ונשמתה, מאגדת את כל המפעל והמעשה המסותר בחגוי סלעים וסתרי מדרגות אל כל הגלוי והמופיע בפליאות נוראות, ביד חזקה ובזרע נטויה, באותות ובמופתים, בגלוי שכינה ובנבואה מאירה. והחבור הזה, השכלי, מתמם את צביון האדם ומחיה את העולם, כשאור ישראל מתגלה על ידי עמק הדעת ומעמקי האמונה לראות, איך כל העלילות מראש ועד סוף, מראש מקדמי תבל עד אחרית ימים אחרונים, מתועפות תנועות רוחניות אדירות, הופעות שכליות ומוסריות מלאות וטובות, חדושי חכמות ומדעים נשגבים ומשוכללים, כל הארות תוריות בכחות כלליים ופרטיים, כל זהרי רוח הקחש וכל השפעות צדיקים יסודי עולמים, הם וגורמיהם העליונים והתחתונים, - הכל תנועת-עולמים גדולה אחוזה בהם, תנועת הארת אורו של משיח, שנברא קודם שנברא העולם. בכל עת שמתגלים מקרים ומאורעות, רעיונות ומחשבות, להרים נס של קירוב גאולה וישועה, בין שהיא גשמית ובין שהיא רוחנית, הדעת מכרת את אור ד' החי המופיע בהם ואת קול ד' הדובר וקורא מתוכם, וכל אשר תיטיב הדעת להכירו ולהבינו כה תגלה את האורות של המסבות, כן תישרם אל מטרתם וכן יתחברו האורות העלומים עם הגלויים, יתאגד הטבע עם הנס אגד עליון וחזק, "אז ירד שריד לאדירים עם, ד' ירד לי בגבורים". כל ההשלמה השכלית הזאת, המתממת את האמונה ומאזרת כח את החיים לפעול ולעשות, לתור ולדרוש, לצפות לישועה ולעבוד עבודת ד' וישראל עמו, עבודת שמים ועבודת ארץ, ליחדא שמיא וארעא, היא באה בהשתלמותה על פי אותן המדרגות, שאורו של משיח זורח ומתגלה בהן, שהוא כולל ביחד את כל הרוחות: "רוח ד', רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ד'". ואור התחיה הרוחנית הולך ומתגלה, וצץ ופורח הוא אור התחיה המשיחית העזיזה, הבאה לטהר את סרחון הבשר, את זוהמת הנחש ואת שורש כל חטא, לשמח את העולם ולמלאותו אהבה וחדוה, בהסרת העצבון הבשרי המקושר עם הסרחון התולרתי, הסותם כל הופעת רוח טוהר. "והריחו ביראת ד' ולא למראה עיניו ישפט ולא למשמע אזניו יוכיח, ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ. והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע" : התחיה המוסיפה חיי דעת להכרת הנצח להכרת עמדת מעז חיי הרוח, את הכרת שקרות המות, את הסרת כל פחד שוא וכל עצב נתעה, התחלת תקופת הזרחת אור תחית המתים בכל מלא חסנו. אורות עולמים אלו כלולים הם בהופעת האחדות של הנס והטבע, אשר יאוחדו על ידי משכילי טוהר, החוזים בבטחה ובגלוי גמור את יד ד' אלהי ישראל בכל חליפות העתים ומכירים את התסיסות ההיסתוריות, כמו הטבעיות והעולמיות, מראש קדמות היצירה, "בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל, ומעולם עד עולם אתה אל. תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם". לא נעזבה היא הטבעיות במהלכה, לא אלמנה היא ההיסטוריה הסבוכה במסבותיה, בתוכה חי גואל חזק, צור ישראל וגואלו ד' צבאות שמו, אלהי כל בשר, אלהים לכל ממלכות הארץ, אדון כל המעשים, צור כל העולמים צדיק בכל הדורות. לא עשתה הנבואה שום נס כי אם כשקשרתו לאיזו טבעת טבעית, אפילו קלושה וקטנה. חשבו בזה חושבים סימבולנים מחשבות, שכצללים נהלכו, והאמת המסרתית תביע אמריה בכל הוד גבורתה : רכוס מהודק דרוש תמיד להיות מעולם העליון, מהופעת השליטה הנשמתית, אל העולם התחתיתי המוגבל ומצומצם בטבעיותו, גם שם גם פה המהלכים קבועים ומסודרים, בחכמה, בחפש, במלא קדש, והכל הולך הלוך ואור. כפי ההפריה של זיו ההכרה של חכמת ישראל העליונה, של עטרות הנבואה ואספקלריא המאירה הנותנת עליהן את זיון מהוד קרניה, ככה תזרח הדעת להכיר את המגמה של כל המון המסבות וללכת עם כולן ולברך את שם ד' המאיר ומחיה, מסדר ומטיב את כל, "אברכה את ד' בכל עת, תמיד תהלתו בפי". השם המשולב של הויה ואדנות מאיר ומופיע ביקר תפארתו בכל אורותיו, מקורותיו, מבועיו ומעיניו, בכל צירופיו ולבושיו, בכל טעמיו ונקודותיו, תגיו ואותיותיו, ובלב ישראל חרותה אש דת, מטרת עולמים לכל תנועת החיים, לכל היש בעבר, הוה ועתיד, ומבעד כל מפלשי העננים אור הקדש יחדור, "הנה ד' אלהים בחזק יבא וזרעו מושלה לו, הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו". הכל לפי רוב המעשה ולפי הרחבת ההקשבה, לפי הגדלת התורה ולפי הפצת המעינות אשר לתהומות הרוחניות, לפי השלטת הגאון של חכמת ישראל המנוחלת הדוברת רק אמת בשם ד' על כל מחשבות אדם אשר המה הבל. יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם.
האחד - שעליו מדברים הרמב"ן בפ' בא והרמח"ל במס"י, והוא ההנהגה הכוללת, שהכל על ידו ובהשגחתו ואין בהם "טבע", המובן הכי פשוט של זה - שלא נאמר עזב ה' את הארץ, אלא מכחו פועל כל דבר ודבר.
והשני, האם יש כביכול "תשומת לב" מיוחדת, לעצמים פרטיים, שיקרה בם דווקא כך ולא אחרת.
לשם הדוגמא, כשהעלה נפל מהעץ, אומרים הרמב"ן והרמח"ל, אל תאמר שכך ה"טבע" - שחיבורו קמל, והגרביטציה משכתו למטה. אלא עצם קיום חוקים אלו, הם בהשגחתו, שהוא יוצר בכל רגע ורגע שיהיה קיום לעלה, וגרוויטציה לקרקע, וכו'.
עדיין זה לא אומר, שהייתה "החלטה" של הקב"ה שעלה פלוני יפול בזמן פלוני וכו', אלא רק שהקב"ה מייצר כל רגע חוקים כלליים בבריאה, שעל פיהם כמובן התפעל גם העלה הזה, מה שקורא הרמב"ן במקו"א "השגחה על המין". והיכן שהביא הרב @someone שליט"א - "השגחתו בעולם השפל היא לשמור הכללים".
כעת יש לנו לדון, האם באמת ישנה השגחה מסוימת עליו כפי דעת הגר"א פריד שליט"א.
ובכן - בזה ג"כ נתפרשה דעתו של הרמב"ן במקום הנזכר - "וגם בני האדם מונחים בו למקרים עד בא עת פקודתם אבל בחסידיו ישום אליו לבו לדעת אותו בפרט להיות שמירתו דבקה בו תמיד" - שהיינו שבפי' הוא כותב, שזה דווקא על בנ"א.
כמו"כ במקו"א כאשר הוא מתכתש עם האומרים שאין השגחה פרטית על בנ"א הוא טוען כנגדם ששמו האדם "כדגי הים" - דהיינו - שעל דגי הים אכן אין השגחה פרטית.
ככל מה שאני מכיר, ההנחה שיש השגחה פרטית על כל דבר ודבר וכמו בסיפור העלה, מקורה הוא חסידי, יתכן שיש מקור גם באר"י, אבל ודאי לא לפני"כ - בראשונים שעסקו בלוגיקה וכו'.
אבל לא יודע כמה באמת רלוונטי מה חשבנו כשהיינו ילדים.
לא יכול לבטא את זה במילים כל-כך, אבל נפל לי האסימון בעניין של השילוב של טבע עם מעל הטבע.
על דרך המשל, מכניקה קלאסית - סדר, עם מכניקה קוונטית - אי סדר.
משהו כמו ששם אלו' הוא הסדר שבטבע (הטבע גי' אלוקים וכו'), אבל עדיין שם הוי'ה משנה הכל.
וזה העניין שמאחורי "ושמי הוי'ה לא נודעתי להם", כלומר שלא נעשו מעשים ששודדו את הטבע ממהותו, רק שינויים בתוך הטבע.
איך להתייחס לזה? לענ"ד כדאי שלא, זה תהליך שקשה "ללעוס" אותו בנפש.
התמימות היא הדבר הכי יפה לגבי אמונה. ללמוד זה עניין אחד, אבל להכניס את עצמך בתוך השיקולים האלה זה דבר שיוצר משברים.
בכל אופן, זה בגדול היישוב של העניין של "הכל צפוי והרשות נתונה".
הרב בלבבי קורא ליכולת להבין את הדברים האלה בחינת כתר, היכולת להכיל סתירות ולהבין שבעצם הכל אמת. אלו ואלו דברים אלקים חיים.
עצם קיומו של הצבע זה, מכיוון שלא אמור להיות דבר.
אך אחר שהוא ישנו, סיבת הכללים הוא נס, אך תוצאתם כבר אינו נס, אלא חוק. חובה.
נס, הינו רק התוצאה, אין חוק.
השיטה שאומרת שרק טבע נקראת השיטה הראציונלית, ויש שיטה הפוכה שטוענת שאין כלל טבע, כלומר - גם אם היום זרחה השמש זה לא אומר שהיא תזרח מחר, מה שנקרא השיטה הפרגמאטית.
היהדות היא שילוב של שניהם - טבע אם אפשרות של חלון ניסיי של גילוי אלוהי (זה לפחות ע"פ היהדות).
להתייחס לנס כטבע ולטבע כנס
ספר המצוות לרמב"ם הקדמה למניין המצוות
וידוע גם כן שהנבואה והמלוכה כבר נסתלקו ממנו, עד שנסור מן העונות שאנחנו מחזיקים בהם, ויכפר לנו, וירחמנו כמו שייעדנו, ויחזירם לנו. כמו שאמר בחזרת הנבואה (יואל ג) והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנותיכם. ואמר בחזרת המלך והממשלה (עמוס ט) ביום ההוא אקים את סוכת דויד הנופלת וגדרתי את פרציהן והריסותיו אקים ובניתיה כימי עולם. וידוע שהמלחמות וכבוש הארצות לא יהיה אלא במלך ובעצת סנהדרי גדולה (סנה' ב א, טז א, כ ב, ה' סנה' פ"ה סה"א מלכים פ"ה ה"ב) וכהן גדול כמו שאמר (פינחס כז) ולפני אלעזר הכהן יעמוד (עי' סנה' טז א). ולפרסום הענינים האלו כלם אצל רוב האנשים כל מצות עשה או לא תעשה שתהיה תלויה בקרבנות או בעבודות או במיתות בית דין או בסנהדרין או בנביא ומלך או מלחמת מצוה או מלחמת רשות לא אצטרך שאומר בה וזאת אין אנו חייבים בה אלא בפני הבית.
כ"ג סיוון - יום ה"איגרות השניות" במגילת אסתר (הפסוקים בהמשך)
המקובלים והחסידים ציינו ומציינים יום זה כיום שמחה.
"יום הזה שמחו בו אבותינו , כן ישמחנו ה' אלוקינו ביום הזה בכל שנה ושנה" (שפת אמת)
הרבי מליובאוויטש: "בכ"ג סיון מידי שנה בשנה נקראים ״סופרי המלך״ – מלכו של עולם, שאחרית וראשית שלו , והם כותבים ״ככל אשר צוה מרדכי וגו׳״ דקאי על כל אחד ואחד מישראל, "עם מרדכי", מכיון שהנהגתו היא באופן ד״לא יכרע ולא ישתחווה״ שהוא נעשה הבעל הבית המצווה מה לכתוב ״ככל אשר ציווה מרדכי״. ״והימים האלו נזכרים ונעשים״ - כמבואר בכתבי האר״י ז״ל שכאשר ״נזכרים״ כדבעי אזי ״נעשים״ שוב אותם הענינים שהיו בפעם הראשונה. ועל דרך זה בענינו - שכאשר נזכרים כדבעי אודות המאורע הנ״ל שאירע בכ״ג סיון, אזי ״נעשים״ כל ענינים אלו מחדש״
הפסוקים ממגילת אסתר:
"וַיִּקָּרְאוּ סֹפְרֵי הַמֶּלֶךְ בָּעֵת הַהִיא, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי הוּא חֹדֶשׁ סִיוָן, בִּשְׁלוֹשָׁה וְעֶשְׂרִים בּוֹ, וַיִּכָּתֵב כְּכָל אֲשֶׁר צִוָּה מָרְדֳּכַי אֶל הַיְּהוּדִים וְאֶל הָאֲחַשְׁדַּרְפְּנִים וְהַפַּחוֹת וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת אֲשֶׁר מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, מְדִינָה וּמְדִינָה כִּכְתָבָהּ, וְעַם וָעָם כִּלְשֹׁנוֹ, וְאֶל הַיְּהוּדִים כִּכְתָבָם וְכִלְשׁוֹנָם. י וַיִּכְתֹּב בְּשֵׁם הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ וַיַּחְתֹּם בְּטַבַּעַת הַמֶּלֶךְ, וַיִּשְׁלַח סְפָרִים בְּיַד הָרָצִים בַּסּוּסִים, רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים בְּנֵי הָרַמָּכִים. יא אֲשֶׁר נָתַן הַמֶּלֶךְ לַיְּהוּדִים אֲשֶׁר בְּכָל עִיר וָעִיר לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל נַפְשָׁם, לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם, טַף וְנָשִׁים, וּשְׁלָלָם לָבוֹז. יב בְּיוֹם אֶחָד בְּכָל מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ, בִּשְׁלוֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר. יג פַּתְשֶׁגֶן הַכְּתָב לְהִנָּתֵן דָּת בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, גָּלוּי לְכָל הָעַמִּים, וְלִהְיוֹת הַיְּהוּדִים עֲתִידִים לַיּוֹם הַזֶּה לְהִנָּקֵם מֵאֹיְבֵיהֶם. יד הָרָצִים, רֹכְבֵי הָרֶכֶשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים, יָצְאוּ מְבֹהָלִים וּדְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. טו : וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת, תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן, וְהָעִיר שׁוּשָׁן צָהֲלָה וְשָׂמֵחָה. טז לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן וִיקָר. יז וּבְכָל מְדִינָה וּמְדִינָה, וּבְכָל עִיר וָעִיר, מְקוֹם אֲשֶׁר דְּבַר הַמֶּלֶךְ וְדָתוֹ מַגִּיעַ, שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים, מִשְׁתֶּה וְיוֹם טוֹב, וְרַבִּים מֵעַמֵּי הָאָרֶץ מִתְיַהֲדִים כִּי נָפַל פַּחַד הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם"
* יום זה מוכיח שלא רק שניתנת הזדמנות שניה (כמו פסח שני), ולא רק שיש תיקון לקלקולים ראשונים (כמו יום כיפור ולוחות שניים), אלא אפילו גזרה רעה נחתמה כבר והולכת לצאת לפועל, כגזרת המן באגרות ראשונות שלא התבטלו, - הופכת לטובה ולברכה ולשמירה לישראל. ולולא שהיו אגרות ראשונות, לא היו ישראל הורגים את כל העמלקים שיצאו לקראתם במחשבה להרע לישראל, כגזרת האגרות הראשונות. הכל הפך לשמירה להגנה נצחון ולשמחה
* עפ"י הפסוקים רואים שהיום מסוגל להחלטות חדשות ולהוצאה לפועל של דברים חדשים, תפיסות חדשות, רעיונות חדשים, התיהדות... לבישת מלכות... (ותכלת!) , אורה ושמחה וצהלה, ו...כתיבת ספרים
ב"ה בשנה שעברה בימים אלו התחלתי לכתוב את סיפרי הראשון שמסיים לערוך השנה בימים אלו בס"ד
מי שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה ימלא משאלותינו ויהפוך עלינו גם את כל סוגי גזרי הדין, לאוֹרָה וְשִׂמְחָה, וְשָׂשֹׂן וִיקָר, לצהלה לטובה ולברכה, ברוחניות ובגשמיות, בכלליות ובפרטיות
לחיים!! 
🥂
האם חוקי התנועה ושאר חוקי המדינה מחייבים מבחינה הלכתית?
מה לגבי תחומים שאינם נאכפים?
ועכשיו אישית. אתם נוסעים מעל המותר או לא? יש מישהו שבאמת שומר על החוקים??
לא.
דינא דמלכותא וכו' הוא בענייני קרקעות ומס ושאר דברי המלכות. לא בחוקי הסדר הטוב ושמירת הגוף והנפש.
לפי מה שאני יודע/זוכר כעת.
לכן הדגשתי את ה"לכאורה"
לפי הרב יעקב יוסף זצ"ל ולהבל"ח הרב קנייבסקי שליט"א.
הרב יעקב אמר שמי שנוהג בצורה מסוכנת יש לו דין רודף ומותר לירות לו בגלגלים.
והרב קנייבסקי סיפר פעם שמרן אביו הסטייפלער ביקש מנהג לעצור לו רחוק מאוד מהבית שלו בשביל לרדת ולא לנסוע איתו כי הוא לא שמר על חוקי התנועה.
יש כאן פער די גדול ביחס למי שלא מקיים את חוקי התנועה, אבל תמימות דעים לגבי קיום החוקים.
כמדומני שאין מי שחולק בזה שיש פה עניין של פיקוח נפש.
מצד דינא דמלכותא זה סיפור אחר. הרב יעקב סבר שאין בכלל דינא דמלכותא. לא ברורה לי דעת הרב קנייבסקי בנידון, אבל חמיו הרב אלישיב זצ"ל סבר שיש דינא דמלכותא
חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו...
שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו...
ואידך זיל גמור.
אם פעילות מוחית
או נשימה
או זרימת דם
זה שלש שיטות שזכורות לי כרגע
לרמ"א אם אני זוכר זה היה מטעם שבח. ועוד, שהחיוב של נשים בברכות השחר (מח') הוא גלל 'רחמי'. ואני לא בטוח כמה פוסקים אשכנזיים יאמרו כן סב"ל.
ארץ השוקולד
אם היא רוצה לשמוע מאחרים - אין לה מה להפסיד מזה שתברך ברכות קריאת שמע לפני כן
אם אין ממי לשמוע, אז יכול להיות שאכן כדאי להתכוון לצאת ידי חובה בברכות קריאת שמע וללמוד מיד אחרי
דיברתי מנקודת ההנחה של השואלת שאיננה רוצה לסמוך על המתירים לברך
התפילות ברשת שריגשו את כתב סוכנות הידיעות היהודית - חדשות בעולם
מסופר בתוך הכתבה על תפילות ליל שבת ששודר בלייב.
??
אתה יודע על איסור?
(ברור לי שנוהגים לאסור, לא ברור לי על איזה יסוד הלכתי האיסור מבוסס)
השאלה היא מה האיסור ביצירת גל חשמלי.
כמו מוליד וכמו עובדין דחול.
אף אחד מהם לא הצלחתי להבין איך הוא מחזיק.
כי למעשה כולם כמעט אוסרים.
ואם לא הבנת, אולי כדאי ללמוד איך עובדת האלקטרוניקה?
זה פורום בית המדרש, ודנים פה בסוגיות הלכתיות גם אם לא למעשה.
יש לך כשרון להגיב שלא לעניין ולגופו של אדם, למה זה? אתה הרי לא יודע מה וכמה למדתי.
אתה רוצה להסביר איך 'האלקרטרוניקה' מסתדרת עם מבעיר/בונה/כותב? - אדרבה, אשמח לשמוע.
בונה - המעגל החשמלי הופך ממשהו "שבור" לשלם (וי"א מכה בפטיש). חשוב על מסלול עכברים במעבדת ניסויים כלשהם. כשהמעגל שלם העכברים רצים בו, כשהוא לא, הם תקועים. לענ"ד בגלל זה יש לרב אליהו גם בעיה עם תוקע, אבל לא הכי מונח בדעה הזאת. ובגלל זה לענ"ד אין בעיה של מוסיף (נניח וסת עוצמה), אבל אסור כמובן לסמוך עלי להלכה.
מבעיר - אליבא דהרב קוק, הפוטנציאל של החימום שיש בתנועת אלקטרונים דרך כמעט כל חומר (ולא אליבא דאחד מרבני צומת שמכחיש בסברות). אליבא דשאר הפוסקים - רק בזמן שיש בעירה או חימום ממש.
כותב - לא שמעתי על זה בחיים. מי אומר את זה?
אני יודע עליך די הרבה, למקרה שאתה לא זוכר מי אני 
אתה טועה, אפילו החזו''א לא דיבר על סגירת המעגל כבונה - לא רק שאין בניין בכלים, אלא הוא מיועד לזה ולכן זה לכל היותר 'מיטה של טרסיים'. לכן זה, וגם תוקע, שייך בחיבור לשקע - אם בכלל.
מבעיר - זה לגבי מכשירי חשמל שיש בהם גוף חימום, רוב המכשירים אינם כאלה. אפילו התאורה כיום (לרבות מסכים לסוגיהם) ברובה הגדול אינה פועלת על להט אלא עם מקדמי חיכוך נמוכים שלא יוצרים חום.
כותב זה במכשירים ש'כותבים' לזיכרון כדוגמת מכשירי הקלטה/צילום ומחשבים לסוגיהם.
גם לשנות שן בשעון שבת לדידו זה איסור דאורייתא, גם כשהשעון מחובר, לא מחובר או שיש בו זיזים אחרים שמקיימים מעגל. אז לא, הוא לא הבין מהחזון אי"ש (שהוא שימש אותו), ולא סבר בעצמו שזה רק בחיבור לשקע.
המעגל לדידם הוא בניין בפני עצמו. ככה גם שמעתי מפוסק חשוב שהוא תלמיד של הגרשז"א. לא כל כלי נאמר עליו אין בניין בכלים. אבל לא זכור לי שהרב אליהו דן בזה כמוך שם, לא זוכר את התשובה בע"פ, למדתי אותה לפני כמה שנים. לא זוכר את הדיון לגבי המכה בפטיש. אין לי מושג למה אתה מבין אחרת את החזון אי"ש מכל מקור שמביא אותו, כולל הגרשז"א.
מבעיר - שוב, זה לא לשיטת הרב קוק. וגם אם אתה מדבר על לדים, זה משתנה בין עוצמה לעוצמה. יש לדים שיגיעו ל100 מעלות בשניה שהדלקת אותם, בהנחה שלא בנו להם גוף קירור.
לא שמעתי את הדעה של כותב, מוזמן לציין מקור ונראה מה סברותיו של מי שאומר ככה.
בשורה התחתונה, נראה שהדעה של הגרשז"א (שהוא הכי מיקל בגדול) היא הכי "מדוייקת" מציאותית. למרות שכשעברתי על החיבור שלו, שהוא עצום בהיקפו ובעומקו, לא הכי הצלחתי להתחבר להלך רוח ואני נוטה יותר לחזון אי"ש. וגם כידוע, וכבר דנו בזה ומצאנו לזה מקור פה בפורום פעם, הוא ביטל את דעתו במוצהר כלפי החזון אי"ש.
עריכה: ראיתי עכשיו בויקיפדיה שמישהו הכניס שם שכדעת הראי"ה גם הרב עוזיאל והרב הדאיה. לא ראיתי בפנים.
עריכה2: חשמל בשבת: סקירה הלכתית גם כאן הבין שדעת החזון אי"ש היא שיש בזה בניין וסתירה בכלים.
כלומר לא על פעולת סגירת המעגל כשלעצמה, הוא הרי לא היה מחייב בסגירת מעגל כשהמכשיר לא מחובר לחשמל, או לחילופין מתיר שימוש במכשיר שכבר מחובר, נכון? הוא כתב על הכשרת החיבור לחשמל, לאו דווקא על סגירת המעגל.
(לגבי העניין של השקע כתב "וקרוב הדבר דזה בונה מן התורה, כעושה כלי, וכל שכן כאן שכל החוטין מחוברים לבית והוויא ליה כבונה במחובר ואין כאן משום 'אין בניין בכלים' אלא דינו כמחובר דיש בו משום בניין וסתירה" אבל את עניין תיקון הכלי כתב גם לגבי כלים לא מחוברים)
לדים שמתחממים? ועוד ל100 מעלות? תראה לי דבר כזה.
לא זכור לי שהוא דיבר דווקא על חיבור לקיר. וככה הבינו במקורות שהבאתי שם.
ואדרבה, מהציטוט שלך מובן כמו שאני הבנתי. הוא אמר שזה לא מקרה של "אין בניין בכלים", וק"ו כשמחובר לקיר שאז בוודאי אין את הטעם של "אין בניין בכלים" גם לדעת החולקים.
לגבי הלדים, בכבוד, מאמר על קירור לדים (בין השאר עם תרשים על מעלות וכו')
Why You Need an LED Heat Sink - LEDSupply Blog
אבל זה צריך להיות מובן מאליו. לד הוא לא קסם, הוא לא עושה הוקוס פוקוס.
יש בו זרם של חלקיקים שעובר דרכו. פשוט בד"כ לד בעל הספק נמוך (ומכך גם התנגדות נמוכה) מייצר יותר אור מהמקביל שלו בפלורוסנט ואצ"ל בנורת להט. תגדיל את ההספק, ואת תפוקת האור, גם החום יעלה. אפשר להגיע גם הרבה מעל ל100 מעלות - אם רוצים מספיק אור (וצריך קירור מאוד יעיל אם רוצים שהאור הזה יהיה מתמשך).
תראה גם פה
Thermal management of high-power LEDs - Wikipedia
אתה יכול לראות פה דוגמאות לרכיבים מעשיים וטווחי פעולה מקסימליים (כדי שתבין עד איזה גבול מביאים לדים לפעמים, הראשון ברשימה יכול להגיע עד 120 מעלות פעולה)
החזו''א עצמו פתח וסגר מעגל חשמלי כל שבת כאשר החשמל היה מנותק (הוא סבר שאסור בכלל להשתמש בחשמל המסופק מחברת חשמל).
לא אמרתי שהחזו''א אסר רק כשמחובר, אם כי הוא אכן ראה בזה חומרה גדולה יותר, זו הייתה תהייה שלי על 'בונה' במכשירי חשמל.
לגבי הפרסומת שהבאת - כתוב שם במפורש שנורת לד לא פולטת חום, הקירור הוא כדי להגן מפולטי חום חיצוניים. יש לך מחשב נייד? אי פעם המסך התחמם לך? זה תמיד החלקים בסביבת המעבד.
כמו בשוקת מים, בין אם יש או אין מים שזורמים שם, השוקת היא בניין ואסור לבנותו, לתקנו, או לסותרו (ע"מ לבנותו וכו').
לא מכיר עדות כזאת על החזון אי"ש. אם הגרשז"א חשש לדעתו והעדיף אותה לכתחילה, והרב אליהו ששימש אותו החמיר בזה עוד צעד, קשה לי להאמין שהחזון אי"ש עשה ככה. אבל אשמח לראות מקור שאומר אחרת.
עדיין לא הבנתי את התהיה שלך על הבונה במכשיר חשמלי.
על איזה פרסומת אתה מדבר? אני מבין שאתה לא באמת מבין באלקטרוניקה. היחס של פליטת החום הוא העוצמה של האלקטרונים שעוברים ביחס להתנגדות שהם מתמודדים איתה.
וכן, בתור איש שעוסק בתחום היו לי מסכי ענק שהיו פולטים מעל 50 מעלות צלזיוס.
גם רכיבים אחרים חוץ מהמעבד עלולים להתחממות.
קישרתי לך מאמר שמדבר על קירור לדים, ואתה חושב שלד לא מתחמם?!
יש לך שם דיאגרמה שמראה תפקוד של לדים ב100 מעלות, ואתה עדיין מסרב לקבל דבר שהוא עובדה פשוטה אצל כל מי שהתעסק אי פעם בזה?
קישרתי לך גם מידע מאתרים שמוכרים רכיבים כאלה ומראים לך שיש לדים שיכולים לשרוד *פעולה* ב150 מעלות.
בחייך, אל תהיה מתיש לחינם. שאלת, עניתי. לא האמנת, הבאתי לך ראיות (על דבר שהוא פשוט ומובן). ואתה עדיין עם הראש בקיר.
לא מבין את הזלזול הזה שלך. אני מקווה שכשאני מסביר לך איך זה עובד ברמה המולקולרית לא תתכחש, ואם כן, נסה לשפשף את היידים שלך אחת בשניה. מרגיש את החום? עכשיו עשה זאת ב20,000 קמ"ש וראה איך ידייך נמסות.
החזו''א היה מנתק את המקרר ומשתמש בו כשהוא מנותק בשבת על אף שבזה פתח וסגר מעגל = בנה וסתר. אבל מאחר ולא היה זרם חשמלי זה היה מותר.
שוב - ב'מאמר' מהקישור ששלחת כתוב במפורש שהלד לא יוצר חום אלא שהקירור הוא להגן מפני מחממים מהסביבה, לכן שאלתי אותך על מסך המחשב הנייד שהוא מופרד מרכיבים אחרים ולא על מסכי ענק שבהם מערכות נוספות לנורות ולכן יש פולטי חום אחרים. הדיאגרמה מראה השפעת חום על נורות לד, לא על פליטת חום מהנורות עצמן.
לא מבין איפה ראית זלזול, בניגוד אליך לא כתבתי לך שאתה לא מבין על מה אתה כותב ולא שאתה מתיש לחינם כי זו לא צורת ההתנהגות שלי לאנשים. אבל אני מקבל את הבקשה שלך ויותר לא אתיש אותך בתגובות שלי.
אבל בניין כעניין בפני עצמו, אבל בניין עם זרם חמור יותר.
החימום נוצר מהלד, ישירות ממנו, בלי כרטיס, בלי דרייבר, בלי היטסינק. הסברתי לך בפשטות איך זה עובד ברמה הכי טהורה שאפשר, הותשתי.
לד טהור, עם הספק גבוה, שלא מחובר לקירור, יעלה באש, מעצם ההתנגדות של ההספק הגבוה בחומר הפנימי שלו שפולט את הפוטונים.
בחיים שלי לא נתקלתי באדם שיודע דבר או שניים בלימוד תורה ועדיין מתעקש להתווכח על דבר שהוא לא מבין בו, כשהוא כל-כך פשוט ומובן מאליו וטוען שנורת לד היא עשויה מmagic rainbows וחדי קרן.
אתה אמור להיות רמב"מיסט מושבע, לא? תזכיר לי מה הוא אומר על אדם שמתווכח על משהו שהוא לא מבין בו..?
לגבי הסיום, יש לך לשון חלקלקה מאוד. מקווה בשבילך שאתה לא כזה גם בשאר הזמן. בהצלחה!
אולי התכוון לזה.
אין שום תפילה ששודרה בשבת.
ניתן לראות בפייס שלו
ממש הנחת את דעתי.
זה הטריד אותי מאוד.
מלאכה בשבת מתוך אינסטינקטים וחוסר שימת לב למה שהוא עושה בכלל אז זה לא מוגדר כמתעסק אלא כשוגג?
כך הבנתי מדבריך שם
מתעסק זה יותר קל משוגג, וכאן זה מתעסק (או אולי אפילו פחות מכך, אבל לא זוכר כרגע אם יש לזה הגדרה).
אבל טוענים כאן שזה נחשב שוגג
וללחוץ ממש זה שוגג או מזיד תלוי מאיזו כוונה
אינסטינקט כנראה יהיה שוגג
נניח שאני יושב בגינה, ובלי לשים לב אני לוקח איזה זרד ומתחיל לשחק איתו ביד..
קורה לי המון
מוקצה זה מדרבנן
בילקוט יוסף.
אבל שאלתי לגבי עצם זה שהרמתי, האם זה מתעסק, האם עשיתי איסור..?
להזיז מוקצה זה איסור דרבנן
אם היית תולש מהאדמה בלי לשים לב - זה שוגג
תלישה בלי מודעות זה מתעסק. שוגג זה כשיודע מה הוא עושה, אבל לא יודע שזה אסור.
אלא בכוונה לפעולה (דהיינו - לחצת על המתג ב"אינסטינקט"? אוקיי, אבל האינסטיקנט היה "ללחוץ" נכון? גם אם לא חשבת על "להדליק", זה נקרא שוגג!!! מתעסק יהיה אך ורק במצב שהפעולה כולה לא הייתה מכוונת - כגון ניתוק צמח מן הקרקע, כשכוונתך הייתה בפירוש להרימו.)
זה נשמע לי ממש לא הגיוני כל מה שאתה טוען.
מתעסק הגדתו היא "לא התכוון לעשות את הפעולה הזו".
שוגג הגדרתו הוא "התכוון לעשות את הפעולה הזו, אבל לא ידע שהיא אסורה".
במקרה שלנו, כלל אין כוונה, ולכן ייתכן שאפשר להגדיר זאת אפילו פחות ממתעסק.
(כמובן, אלו ההגדרות לעניין שבת, ולא בהכרח לדברים אחרים).
אני לא נכנס לאם היא הגיונית או לא.
יכול להיות שזה לא הגיוני, ואולי אפשר לכתוב "חבורה" למה זה ככה. אבל זה כככה.
מסברתי אלא ממה שלמדתי.
התורה רוצה שתהיה נוכח בשבת. שתחווה שבת.
היא לא מחפשת אותך בשביל להעניש...
השוגג, כולל אינסטינקטים, אינו נוכח בשבת. הוא עושה מלאכות, למרות שלא כל מודעותו שם, בתכלס הוא אינו נוכח בתודעתו בשבת.
לעומת מתעסק שנוכח בשבת ואין כוונתו לדבר אסור. כוונתו נוכחת בשבת והוא בטעות עשה מעשה אסור, ובכל זאת דעתו עדיין בשבת..
שגגה היא סטיה, כמו לשגות, לטעות
זה בחוסר מודעות גמורה
כמו שמישהו ישן יעשה מלאכה, הוא לא מודע למה שעושה.
לא אי ידיעה לפעולה
אם מישהו יקח גרזן ויתכוון לכרות עץ ובטעות יצא לו לכרות ראש הוא בעצם מתעסק. כמו בדוגמת הגמרא נתכוון להרים תלוש והרים מחובר
המעשה שלו היה מכוון לזה, גם אם בלי מחשבה אקטיבית.
ישן הוא מתעסק - כמו כל מי שנתקע או נשען על קיר וכו'.
הוא לא שם לב שהוא עושה את זה עד אחרי שהוא עשה
לפני זמן, קישור לסקר "בעניין האתחלתא" עם כל מיני שאלות מעניינות.
למישהו יש מושג איך אני יכול להתעדכן מה היו התוצאות?
מאוד חשוב לי.
והוא היה מהסוג הזה שלא בתוך משהו, הסוג הנפוץ... רקע חלק בצבע כלשהו.. שאלות במרכז בתוך מסגרות.. אמריקאי, עם כמה שאלות שיש בהם גם אפשרות למלא "אחר".
הבעיה שאין לי מילים מצומצמות, וגם כיוון שזה לא בתוך אתר - אין לי שום מושג באיזה צורה זה אמור להתפרסם...
ידוע כבר הנידון בזה.
כעת ראיתי בשרשור עתיק כאן, קישור לדברי הרב יהודה הרצל הענקין בשו"ת לבני בנים סי' כ"ג, שכ' דהואיל וילפי' לה מסוטה, ובה קיי"ל מויתן איש בך וכו' שקדמה שכיבת בעל לבועל. ממילא לא נתחייבה בכיסוי הראש אלא בעולה.
וק"ל, דא"ה מאי מהני עדות תינוקות גבי פלונית שיצאה וראשה פרוע, דלמא נשואה שפיר הוות, וטרם נבעלה.
(יש לי כיוון לענות, אבל אני רוצה לבדוק אותו).
התשובה בפשטות היא שאין קשר בין שני הדינים. (א. אני לא זוכר אם דין כתובה 200 חל על נשואה של נבעלה. אם כן, אז זה פותר לך את הבעיה) ב. פשט המשנה, שהמנהג לא נבע דווקא מהדינים, אלא כי כך נהגו. כמו שלא תטען שחילוק קליות הוא מסיבות הלכתיות, כך אין סיבה לטעון זאת על יוצאת וראשה פרוע (לא אמרתי שאין דין של כיסוי ראש, אלא שמנהגי החתונה לא בהכרח הוצמדו אל ההלכה).
ב' אה"נ, אבל אני מניח שאם לא היה צורך בכיסוי ראש - לא כיסו, הלא כן?
ולגבי שאלתך - סביר להניח שזה לא מצוי ולכן לא חיישינן להכי
אני דן מה היה המנהג בזמן חז"ל, מה יעזור לי "הנח להם לישראל"?
בס"ד כחמישים מסכתות הושלמו,
אך נותרו מספר מסכתות וחלקי מסכתות.
אלו החורים *הידועים לע"ע*:
מסכת שבועות
מסכת כלאיים
מסכת שביעית - פרקים ו' עד י'
מסכת מנחות - פרקים י' עד י"ג
מסכת נגעים - פרקים י' עד י"ד
לע"נ חיים בן פנחס ז"ל
מי שיכול להיות שותף - אפילו בפרק או שניים -
אנא יגיב בשרשור זה ויכתוב מה לקח על עצמו.
תודה רבה!
לשכת הרב מודה לכל הפונים על התפילות | התפללו לרפואתו: רבי שלמה דובער פינחס בן העניא יהודית לרפואה שלמה.
הועבר מאתר בחדרי חרדים.
שיש סוברים שקוראים לו טוב ויש כאלה שאומרים שלא ידוע השם שלו...
ולא מי שהשדה נמכר לו כאשר אלימלך ובניו עזבו או כשחזרו ללא כסף.
גאולת שדה היא כאשר שדה נמכרת לזר. קרוב משפחה יכול לגאול את השדה מאותו אדם.
כאן הקונה לא מוזכר כלל ורק הגואלים פלוני אלמוני(או טוב) ובעז מוזכרים
בפרשת בהר כה כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. כו וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. כז וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. כח וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ
אתה שואל ממי הוא קנה את השדה, או מי היה הגואל שלא גאל?
לגבי השאלה הראשונה, נעמי.
לגבי השאלה השנייה, כמו שנ.ד.ב ענה, חז"ל לומדים מהפסוק "אם יגאלך טוב יגאל" ששמו של הגואל הפוטנציאלי הוא "טוב". אבל זה לאו דווקא הפשט.
