פורום בית המדרש (עמוד 65)

ויקיסוגיה

זה מושג שכולם מצטטים בלי לדעת בכלל את משמעותו.

הכוונה דווקא למין - דהיינו מי שאדוק בע"ז, ואז מניחים שהוא כתב את האזכרות לשם ע"ז - ולכן דינו שריפה.

לעומת זאת, באותה סוגיה כתוב, שס"ת שכתבו גוי - ייגנז.

וסוגיית גניזת פסוקים בלי שם ה' מפורש, כמו יי שזה לא שם - כבר דנו בה רבות (עלונים וכו')

אמנם, אין שום קשר לס"ת שכתבו מין.

מדובר לכל היותר באפיקורס, וסביר יותר - בתינוק שנשבה.

ממילא אין שום הוו"א לשרוף אותה.

הנכון ביותר הוא לשאול מורה הוראה.

ואם יש פסוקים או ד"ת בלי שמות - על זה כתבתי שיש דיונים

מסכים שסוגיין דעלמא שצריך גניזה

מספק יש להתייחס בקדושה אל גליונות דפוס שתוכנם פסול ומכילים אזכרות, ואף יש לגנוז אותם.

אולם הגניזה לא תהיה בבית הגניזה עם כתבי קודש אחרים.

(וכעין זה מצינו לענין קבורה, שאין קוברים רשע אצל צדיק: עי' סנהדרין מ"ז ע"א).

ויכול אדם לחפור בור בחצירו ולגנוז אותם שם.

ונראה שגם אם כתבים אלו מכילים דברי הסתה כנגד ה' ועיקרי האמונה,

שייתכן שמותר גם לשרוף אותם, מסתבר שגם בגניזה כזו יוצאים ידי חובה.

ובאשר לחיוב שריפה בספרים שכוונתם להסית ולהדיח,

אע"פ שהם מודפסים ואין לייחס לפועלים שום כוונה בהדפסת ה"שמות" שבהם מ"מ זיל בתר טעמא.

שהרי חיוב שריפה הוא בגלל החשש להשפעה מזיקה של הספרים על קוראיהם.

ונימוק זה תופס גם בספרים הנדפסים, כי סוף-סוף ההשפעה המזיקה קיימת

בין אם הפועלים התכוונו לכך ובין אם לאו.

ולכן נראה שספרי מיסיון וכדו', שמטרתם להסית ולהדיח אנשים מאמונתם,

יש לשורפם גם אם נדפסו (ועי' שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קע"ב).

מיהו, מכיון שיוצאים ידי חובה גם בגניזה, נראה לענ"ד שעדיף לגנוז אותם

(אם כי, כאמור, לא בגניזה הרגילה המיועדת לשמות הקדושים).

עכ"ל הגר"י אריאל.

מקור:

סימן מג - קדושת שם ה' בספרי כפירה מודפסים | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית

בנ"ד לא נראה שמטרתם להסית ולהדיח,

ואפילו לא נראה שהם כוללים דברי הסתה,

אלא לכל היותר דברי ליצנות.

מ"מ, אף באלו הוראתו לגנוז (בנפרד) ולא לשרוף.

לענ"ד נראה שאף לדבריו אין סיבה שלא לגונזם אפילו בגניזה רגילה,

כיוון שסוף כל סוף עיקרן לקיום סדר כהלכתו, כפי שנוהג רוב עמ"י,

אלא שהוסיפו כמה בדיחות (גם אם לא ראויות) לשעשע מעט בימים אלו.

שהם שמו הגדה מלאה מסודרת אורתודוקסית עם ההוראות

הדברים הצדדיים היו במילתא דבדיחותא בעיקר

זה נראה דבר שלא נכתב כלל למטרות קדושה אלא כצחוק בעלמא.

פשיטא שזה נכלל בספר תורה שכתבו מין (אפיקורס מסכן הוא גם אפיקורס)

ויש לשורפו. מלבד זאת יי אינו כלום.

אלא אם כן זה כן נכתב בכבוד ורק הוסיפו הומור.

ומ"מ, מוזמן לעיין בתשובת הגר"י אריאל שהבאתי לעיל.

מצאתי תשובה של הגר"י אריאל שליט"א - בית המדרש

אם אין אזכרות כפי שאמרת, כמובן. (אין שמות אל, שדי, אלקים?)

טעם הגניזה הוא מניעת ביזוי כתבי הקדש. הפסוקים שם מבוזים ממילא בצורה שהם כתובים.

היתרון: מהפח אין סיכון שיוציאו את זה וישתמשו, בגניזה יש.

מיומא (כט.) למה נמשלה אסתר וכו', עיין שם.

ויש לעשות עפ"ז הרבה חיבורים והלחמות עם הרעיון שהבאת, ותן לחכם.

הוא הגמרא הידועה על ״אסתר מן התורה מניין״. אולי התכוונת למקור אחר ?

יש במדב"ר (פי"א פיסקא ב) דרשה זו לגבי צבי. ואולי התחלף לך.

ובד"כ בדרשות הלולאות נאחזות אחת השניה בין היתר על ידי דמיון לשוני.

ולמרות שאין מקשין על הדרשן, אם אפשר, למה לא.

אם הכוונה שרצית לפרש 'ענן בוקר' מלשון כיסוי והסתר פנים (וכעין הא דברכות לב: 'רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום שנאמר סכות בענן לך וכו' ע"ש. ועי' בברכות נט. 'רקיע בטהרתה'), אם כן הוא בכלל דברי הירושלמי שרמזת בהודעה הראשונה, וכידוע מה שפירשו שם שהיה המעשה דוקא באיילת השחר שבה מתגבר בחושך (עי' בכלי יקר פרשת חקת ועוד).

ובכלל, אני לא בטוח שב'ענן בוקר' מדובר על הזמן של איילת השחר שבו עננים לא כ"כ נראים, אלא על זמן מאוחר יותר בבוקר. וכן משמע בתענית (ו: ) ע"ש.

ואם במשנה האחרת הכוונה לשבת (קלז.) קטן נימול וכו', תייתי לי שגם חשבתי שנזכר שם 'לא פחות ולא יותר'. 

בתוס' חולין (נט.) ד"ה אלו הן, לפירוש ריב"ם דמתני' דנדה ר' דוסא היא ולא רבנן. ויתכן דרש"י גם ס"ל כן.

סימן קע סי"ב:

"ודבר פשוט הוא שאין לעשות על השלחן דבר שאחרים מואסין בזה, כמו לרוק בחוזק הן מפה הן מחוטם, ולא יחטט השינים, שפותח

פיו ואין האחר יכול לראות זה, וכן נפיחות מהגרון שקורין גרעבצי"ן ידוע שמתמאסין בזה".

ולענ"ד משמע מדבריו שדווקא מחיטוט כזה שנעשה בפתיחת הפה לרווחה יש להימנע, אבל חציצת שיניו בקיסם אינה ממאיסה כ"כ.

השאלה אם כמתבונן מהצד על הדיון אני יכול לבחור שיטה שנראת יותר הגיונית לי או שצריך להכריע על פי כללי הפסיקה וספק ברכות להקל.

http://asif.co.il/?wpfb_dl=409

ואני חושב שלפי מה שרשום שם צריך להכריע ספק ברכות להקל על אכילת שיעור זית בימינו.

שענו לך פה, שלשיטת כל אחד המחלוקת הוכרעה.

וגם יש לומר בזה כעין סברת הרדב"ז בב' מקומות (ח"א סי' רכט וח"ב סי' תרכו) שלא אומרים סב"ל אלא כאשר המחלוקת נפלה בברכה, אבל אם נחלקו במצוה, ואנו נוהגים כהצד שיש מצוה, לא אומרים בזה סב"ל ומברכים. והכי נמי לגבי המחלוקת לגבי כזית, ה"ז כמחלוקת על המצוה (ויש לפלפל בזה). וראה בהלכה ברורה (סימן ט סק"ח) שיש שחולקים על הרדב"ז בכלל זה.

אני מניח שקראת על דיני גר שהתגייר בקטנותו.

אם ילד מתגייר, אז כשהוא נעשה בר מצווה הוא יכול לבחור האם הוא מעוניין בגיור שהוריו גירו אותו. בעיקרון אם הוא ממשיך לקיים מצוות אחרי הבר מצווה, אז הוא מצהיר בכך שהוא כן מעוניין בגיור, ולכן הגיור חל.

אולי

זו רק הששערה

ידוע שמנהג ישראל לא להגיד תחנון בכל חודש ניסן כי זה חודש של גאולה, לכן גם הרבנות הראשית פסקה שאין בחודש ניסן יום השואה...

אמר ר' יצחק ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה, צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות, צעקה דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם, ושנוי השם דכתיב ויאמר ה' אל אברם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, ולבסוף וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה וגו', שינוי מעשה דכתיב וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וגו', וי"א אף שינוי מקום שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דא"י הוא דאהני ליה. האדם אשר נגזר עליו גזירה מן השמים בשביל רוע מעשיו אשר חטא, עם כל זה אל יאמר שכיון שנגזר עליו אי אפשר שישתנה אבל אפשר שיהיה משנה הגזירה, ודע לך כי אלו דברים ראוים שיהיו משנים את הגזירה, כי האדם יש בו ד' חלקים שהם הגוף והנפש והממון אשר ג"כ נחשב כמו אחד מחלקיו כמו שהתבאר כמה פעמים, כי הממון של אדם ג"כ נחשב חלק האדם כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה (ב"ק קי"ט, א') הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל את נפשו. ועוד אמרו (סוטה י"ב, א') הצדיקים חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם, ואלו שלשה דברים בארנו אצל אהבת הש"י דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך עיין למעלה. אמנם הרביעי הוא אשר כולל כולם כי אלו ג' דברים הם החלקים והאדם כולל את שלשתן שיש בו הגוף והנפש והממון. דמיון זה הבית שהוא כולל את החלקים שלו את אבניו ואת עציו ואת עפרו אלו הם חלקי הבית, ושם בית כולל את שלשתן ביחד וכך נקרא על החלקים ביחד שם אדם. והנה כאשר נגזר על האדם גזר דין אם משנה אחד מן החלקים לטוב כאלו היה אדם אחר ובטלה הגזירה שנגזר עליו, ולפיכך דוקא אלו ד' דברים משנים הגזירה, כי המעשים הם לגוף האדם כאשר צריך לעשות המעשים בגוף וכאשר משנה לטוב חלק אחד מחלקיו מבטל את הגזירה שנגזר על האדם, והתפלה היא לנפש שכך נאמר (שמואל א', א') אצל התפלה ואשפוך נפשי לפני אלקים, כי האדם בתפלתו שופך נפשו ולבו לפני אלקים ומבטל נפשו, צדקה הוא בממון שלו, לפיכך אלו שלשה דברים הם מצד חלקי האדם, ושינוי השם הוא הכולל את כל שלשתן, כי השם אשר יקרא בו האדם כולל כל חלקי האדם, וי"א אף שנוי המקום כי המקום הוא ג"כ צורך האדם ויקרא האדם על שם מקומו כאילו הי' המקום ג"כ מכלל חלקי האדם, והרי צריך לכתוב שם המקום בגט כי א"א שלא יהיה לאדם מקום ונקרא האדם על שם מקומו, ומפני שנקרא האדם ע"ש מקומו ולפיכך הוא שייך ג"כ לאדם ומפני כך אלו ד' דברים משנים הגזירה וי"א ה' דברים. אמנם יש עוד באלו דברים חכמה העליונה כי נזכרו כסדר בודאי, כי הצדקה כי צדק מלאה ימינך והוא משנה את הגזירה, והצעקה הוא למדת הדין לכך לא אמר תפלה כי הצעקה הוא למדת הדין שבוכה ומילל על חטאיו ודבר זה משנה את הגזירה ג"כ, כי הצדקה שהוא החסד מבטל הדין, והצעקה ג"כ מבטל את הדין, ושנוי השם מבטל עצם הגזירה, וידוע כי השם הוא כנגד קדושת השם וכבר פרשנו זה במקום אחר, שנוי מעשה הוא הקרוב אל האדם, וי"א אף שנוי המקום הוא שנאמר ואיזה מקום בינה, והבן הדברים האלו אשר רמזנו לך, והבן למה אמרו י"א כי אין זה שוה ודומה לראשונים, וכל אחד מאלו ארבע או חמשה לדעת י"א יכול לבטל הגזירה, ודי בזה למבינים:

וזה אמרם (מו"ק כ"ח, ב') בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא, ור"ל כי אלו השלשה בפרט הם השפעה מן הש"י אם הבנים אם החיים ואם העושר, כל אלו הם השפעה שמשפיע השם ית' אל האדם הן החיים הן הבנים הן העושר, ואין אלו ג' תלוים בזכותא אלא במזל כי כן מלת מזל שהוא מלשון שפע בלבד מן המשפיע ולכך אין זה תולה בזכותא, כי המשפיע משפיע מצד עצמו לכל מי שהוא מוכן לקבל השפע הזה מן המזל שעל ידו ההשפעה הוא מקבל ולכך בני חיי ומזוני שהם השפעה לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ויש להבין את זה מאוד.

יש עוד הרבה אבל אלו נראם לי מספקים לדעת המהר"ל

כמובן שרבותנו הפילוסופים כרלבג סוברים כפשטו שהאדם שאינו צדיק מושלך אל המזל ואינו מושגח ולכן שינוי המקום ישפיע

למשל :

 מלחמות ה', מאמר רביעי, פרק שביעי הנה כבר התבאר מדבריו שכבר יגיעו לחסיד רעות בעת התירו הקשר והדבקות אשר בינו ובין השם יתברך, כי הוא אז משולח למקרי הזמן. וכבר יתכן לזאת הסבה שלא יגיע לרע רעות... כשלא יהיה מסודר לו רע מהמקרים ההם. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שמה שאמר הרב זכרונו לברכה שכל עניני אישי האדם ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין – אם ירצה בו הטוב האנושי, ר"ל הגמול והעונש הנמצא בנפש, או ירצה בזה דבקות ההשגחה וסורה, ויקרא דבקות ההשגחה הטוב, וסורה הרע. שאם רצה בזה הטוב והרע הגופיי, הנה יסתרו דבריו קצתם קצת, וזה כי הוא הודה שכבר יקרו הרעות לחסיד בהסירו מחשבתו מהשם יתברך, להיותו משולח ונעזב למקרים, ושהוא אפשר לזאת הסבה שלא יגיעו לרע רעות

 אולי לא שייך "שגגה" על דבר שמעולם לא ידעת שאסור. 

אני רוצה לדעת את רחמי השם

השאלה הזאת מטרידה אותי וחשוב לי לדעת תשובה.. למה זה מפריע לך חח

אז כנראה זה חשוב ללמוד

אני כותב מהזכרון כך שתסלחו לי.

מקור הדין הוא מהמשנה (אינו יודע עיקר שבת וחילל שבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת) והגמ' שואלת איך זה ייתכן ומשיבה: כגון גר שנתגייר בין הגויים או תינוק שנשבה בין הגויים. כאן הנפק"מ בעניין חיובי חטאות השבת.

הרמב"ם מרחיב את הדין וכותב על הקראים "שגדלו על טעותם" שיש להם דין תינוק שנשבה - ולכן חייבים להחזירם בתשובה בעבותות של אהבה ואפילו שיש להם דין אפיקורסין. מסקנתו: "לא ימהר להרגם". היינו, הרמב"ם מפקיע אותם מדין המומרים והמשומדים והאפיקורסין שחייבים להרגן אפילו בלי בי"ד.

הרדב"ז חלק על הרמב"ם בעניין הקראים וכתב שבכל יום מחזירים אותם בתשובה והם מבזים את התורה ואת החכמים ולכן גם להם יש דין של אפיקורסין.

כל זה במי שכופר בדברי חכמים, אבל מי שכופר בתורה מסיני ובמציאות האל, גם הרמב"ם מודה שאין להם דין תינוק שנשבה גם אם גדלו על טעותם.

יש מי שכתב בדורות האחרונים שמחללי שבת בפרהסיא בדור הזה אין להם דין של גויים כי הם בגדר תינוק שנשבה כי הרי גדלו על טעותם, אבל גם זה, כמובן, רק אם הם לא כופרים בתורה מסיני ובמציאות האל. ויש שחלקו עליהם ואמרו שבימינו כשכל אחד יודע עיקר שבת ועיקר יהדות, אין הבדל בין פורקי עול תורה למי שגדל על טעותו.

לגבי דיני שמים אין בזה נפק"מ, כי שם דנים לפי אמיתות נפשו של אדם, ולעתים צדיק נידון בחומרה גדולה יותר על עבירה קטנה מאשר רשע על עבירה גדולה...

על ספירת העומר, או על האבלות שחלה באותם ימים?

רעיון מעניין. מה המקור לכך ששביעי של פסח מסמל את הגאולה האחורנה?

"מכאן לתחית המתים מן התורה"

[וגם בהפטרה בפסוק אחרון]

ואגב. עוד חזון למועד שאצטרך לדבר איתך בע״ה בהזדמנות. 

רהי פעם דיבר בהרבה שיחות מרחפות שמהפכות כל מה שחשבת על המציאות.

הוא דיבר שיהודי, אין דבר כזה יהודי חוטא, זא, יש את הצד הסגולי שביהודי ואת הצד הבחירי שבו,
חטאים של יהודי זה רק 'מלבושים', "הסירו הבגדים הצואים מעליו" "רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני"
ואז בפעם אחרת (שהייתה בעצם יותר מוקדמת מהאחרונה)
הרב אמר שיש את המדרש שהקבה בא לאברהם יעקב ויצחק ואומר להם בניך חטאו יעקב ואברהם עונים, ימחו על קדושת שמך,
ודווקא יצחק שהוא מידת הדין מידת האמת, דווקא הוא אומר, בני ולא בניך? טוב אז חצי חצי, כמה שעות הם ישנים כמה שעות אוכלים וכו וכו, בסדר,
ואז הרב אמר ש מידת הדין מידת האמת זה האמת האמיתית כי כי, יהודי הוא, הוא, לא חוטא! יהודי הוא יהודי!
(מוסיף מעצמי גמרא במגילה "רבי יוחנן אמר לעולם מבנימן קאתי ואמאי קרי ליה יהודי על שום שכפר בע"ז שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי כדכתיב (דניאל ג, יב) איתי גוברין יהודאין וגו'")

וגם שהרב הביא פסקה מאורות הקודש שהרב אומר שם שהאנשים הגדולים רואים את הגודל בדברים הקטנים,
והסביר שבעצם לדוגמא תריג מצוות אז "ותריג מצוות התלויות בה" כי כל מצווה היא חלק מ-, אז אין דבר כזה יהודי קטן כי הוא חלק מעם ישראל ואין דבר כזה חלק קטן בארץ ישראל ואין דבר כזה חלק קטן בתורה וכו.
כל יהודי, הוא יהודי!

אז הנקודה שלי, מעבר לפשט הפשוט שבאמת יעקב הוא הבכור, שהרי קנה מעשיו את הבכורה, וגם, מצד האמת הוא בכור כי הוא נכנס קודם לרחם (כמו תורה קדמה לעולם במה שהרב אמר על המהרל שם בנתיב התורה)
כשיעקב אומר אנוכי (ואז אולי רשי נכנס כי כתוב עשיו וצע) {עשיו} בכורך, באמת זה לא לגמרי שקר,

(הארכתי, מחילה (: )

לקוח מתוך הספר ״מה שמו של ספר זה ?״ של ריימונד סמוליאן, הספר עוסק בחידות היגיון והמחבר שלו היה מתמטיקאי שהתעסק בלוגיקה מתמטית. בתחילת הספר הוא מביא את הסיפור הבא: