פורום בית המדרש (עמוד 66)

מתעסק זה יותר קל משוגג, וכאן זה מתעסק (או אולי אפילו פחות מכך, אבל לא זוכר כרגע אם יש לזה הגדרה).

אבל טוענים כאן שזה נחשב שוגג

וללחוץ ממש זה שוגג או מזיד תלוי מאיזו כוונה

אינסטינקט כנראה יהיה שוגג

נניח שאני יושב בגינה, ובלי לשים לב אני לוקח איזה זרד ומתחיל לשחק איתו ביד..

קורה לי המון

מוקצה זה מדרבנן

בילקוט יוסף.

 

אבל שאלתי לגבי עצם זה שהרמתי, האם זה מתעסק, האם עשיתי איסור..?

להזיז מוקצה זה איסור דרבנן

אם היית תולש מהאדמה בלי לשים לב - זה שוגג

תלישה בלי מודעות זה מתעסק. שוגג זה כשיודע מה הוא עושה, אבל לא יודע שזה אסור.

אלא בכוונה לפעולה (דהיינו - לחצת על המתג ב"אינסטינקט"? אוקיי, אבל האינסטיקנט היה "ללחוץ" נכון? גם אם לא חשבת על "להדליק", זה נקרא שוגג!!! מתעסק יהיה אך ורק במצב שהפעולה כולה לא הייתה מכוונת - כגון ניתוק צמח מן הקרקע, כשכוונתך הייתה בפירוש להרימו.) 

זה נשמע לי ממש לא הגיוני כל מה שאתה טוען.

מתעסק הגדתו היא "לא התכוון לעשות את הפעולה הזו".

שוגג הגדרתו הוא "התכוון לעשות את הפעולה הזו, אבל לא ידע שהיא אסורה".

במקרה שלנו, כלל אין כוונה, ולכן ייתכן שאפשר להגדיר זאת אפילו פחות ממתעסק.

(כמובן, אלו ההגדרות לעניין שבת, ולא בהכרח לדברים אחרים).

אני לא נכנס לאם היא הגיונית או לא.

יכול להיות שזה לא הגיוני, ואולי אפשר לכתוב "חבורה" למה זה ככה. אבל זה כככה.

מסברתי אלא ממה שלמדתי.

התורה רוצה שתהיה נוכח בשבת. שתחווה שבת.

היא לא מחפשת אותך בשביל להעניש...

 

 

השוגג, כולל אינסטינקטים, אינו נוכח בשבת. הוא עושה מלאכות, למרות שלא כל מודעותו שם, בתכלס הוא אינו נוכח בתודעתו בשבת.

 

לעומת מתעסק שנוכח בשבת ואין כוונתו לדבר אסור. כוונתו נוכחת בשבת והוא בטעות עשה מעשה אסור, ובכל זאת דעתו עדיין בשבת..

 

שגגה היא סטיה, כמו לשגות, לטעות

זה בחוסר מודעות גמורה

 

כמו שמישהו ישן יעשה מלאכה, הוא לא מודע למה שעושה.

לא אי ידיעה לפעולה

אם מישהו יקח גרזן ויתכוון לכרות עץ ובטעות יצא לו לכרות ראש הוא בעצם מתעסק. כמו בדוגמת הגמרא נתכוון להרים תלוש והרים מחובר

פורטל הדף היומי: מתעסק (כריתות יט ע"ב)

המעשה שלו היה מכוון לזה, גם אם בלי מחשבה אקטיבית.

ישן הוא מתעסק - כמו כל מי שנתקע או נשען על קיר וכו'.

הוא לא שם לב שהוא עושה את זה עד אחרי שהוא עשה

כשיהיה בית מקדש תהיה מודעות ולא תהיה שאלה ונפקא מינה

כותבים מילים הגיוניות ומצמצמים לאותו אתר

והוא היה מהסוג הזה שלא בתוך משהו, הסוג הנפוץ... רקע חלק בצבע כלשהו.. שאלות במרכז בתוך מסגרות.. אמריקאי, עם כמה שאלות שיש בהם גם אפשרות למלא "אחר".

הבעיה שאין לי מילים מצומצמות, וגם כיוון שזה לא בתוך אתר - אין לי שום מושג באיזה צורה זה אמור להתפרסם...

בהצלחה

את התוצאות מתי ואיך אפשר יהיה לראות - בית המדרש

(יש לי כיוון לענות, אבל אני רוצה לבדוק אותו).

התשובה בפשטות היא שאין קשר בין שני הדינים. (א. אני לא זוכר אם דין כתובה 200 חל על נשואה של נבעלה. אם כן, אז זה פותר לך את הבעיה) ב. פשט המשנה, שהמנהג לא נבע דווקא מהדינים, אלא כי כך נהגו. כמו שלא תטען שחילוק קליות הוא מסיבות הלכתיות, כך אין סיבה לטעון זאת על יוצאת וראשה פרוע (לא אמרתי שאין דין של כיסוי ראש, אלא שמנהגי החתונה לא בהכרח הוצמדו אל ההלכה).

ב' אה"נ, אבל אני מניח שאם לא היה צורך בכיסוי ראש - לא כיסו, הלא כן?

ולגבי שאלתך - סביר להניח שזה לא מצוי ולכן לא חיישינן להכי

אם היה צורך ברור אז לא היו כאלה שלא היו מכסות, לא?

יש רבות שנהגו בכל שיטה והנח להם לישראל לנהוג בדרכים שגדולים רבים תמכו בכל דרך

אני דן מה היה המנהג בזמן חז"ל, מה יעזור לי "הנח להם לישראל"?

חשבתי שאתה דן במה שקורה עכשיו ואתה מנסה להביא ראיה ממנהג אצל חלק מהקהילות

אינה בהכרח ראיה. זה שבפסוקים התיאור הוא של פריעת ראש של אישה בעולה לא אומר שמהתורה נשואה שאינה בעולה אינה חייבת. אין בהכרח תלות בין שני העניינים אלא זה פשוט המקרה.
אבל במחשבה שניה נראה כדבריו. הרי לולי הפסוק הזה *כל* החיוב בכיסוי ראש היה מצד דת יהודית ולא מצד דת משה ואם כן דיני כיסוי ראש של דת משה נלמדים מפה ואין לך בו אלא חידושו. ואם כן בכלה אחר החופה אין חיוב לא מצד דת משה ולא מצד דת יהודית.

שיש סוברים שקוראים לו טוב ויש כאלה שאומרים שלא ידוע השם שלו...

ולא מי שהשדה נמכר לו כאשר אלימלך ובניו עזבו או כשחזרו ללא כסף.

גאולת שדה היא כאשר שדה נמכרת לזר. קרוב משפחה יכול לגאול את השדה מאותו אדם.

כאן הקונה לא מוזכר כלל ורק הגואלים פלוני אלמוני(או טוב) ובעז מוזכרים

 

בפרשת בהר  כה כִּי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָכַר מֵאֲחֻזָּתוֹ וּבָא גֹאֲלוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו וְגָאַל אֵת מִמְכַּר אָחִיו. כו וְאִישׁ כִּי לֹא יִהְיֶה לּוֹ גֹּאֵל וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ וּמָצָא כְּדֵי גְאֻלָּתוֹ. כז וְחִשַּׁב אֶת שְׁנֵי מִמְכָּרוֹ וְהֵשִׁיב אֶת הָעֹדֵף לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ. כח וְאִם לֹא מָצְאָה יָדוֹ דֵּי הָשִׁיב לוֹ וְהָיָה מִמְכָּרוֹ בְּיַד הַקֹּנֶה אֹתוֹ עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל וְיָצָא בַּיֹּבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ

אתה שואל ממי הוא קנה את השדה, או מי היה הגואל שלא גאל?

לגבי השאלה הראשונה, נעמי.
לגבי השאלה השנייה, כמו שנ.ד.ב ענה, חז"ל לומדים מהפסוק "אם יגאלך טוב יגאל" ששמו של הגואל הפוטנציאלי הוא "טוב". אבל זה לאו דווקא הפשט.

כשאין מקדש, השמחה נקטעת.

ואולי רק מי שנהנה מאכילת פירות בקיץ יכול להבין

מהויקיפדיה כאן

 

זפת - ויקימילון

 

משמע שעטרן היא מילה נרדפת לזפת. אבל על סמך מה ? 

 

בשימוש הרגיל בשפה בימינו מעולם לא שמעתי שמשתמשים במילה עטרן. ואילו מהגמרא שם בשבת בסמוך משמע שזה לא בדיוק אותו דבר ״אמר רמי בר אבין עטרנא פסולתא דזיפתא״. כלומר העטרן הוא תוצר לוואי של הזפת, ואין זאת מילה נרדפת לזפת. 

 

אגב. המילה הערבית לזפת قَطِرَان Qatiran נשמעת אכן קרובה לעטרן. 

הייתי מחפש אצל פליקס או בספר של ר' זוהר עמר על במה מדליקין. לזפת יש כמה שימושים, יתכן שבתצורה המתאימה להדלקה קורים לה זיפתא, ובתצורה למטרות אחרות (איטום וכו') קוראים כופרא. אבל כמובן שזו השערה בעלמא ואני מניח שהם מתייחסים לזה.

וגבי השניה, ומתי אמרת את המילה זפת? לא נכון להשליך מאוצר המילים היומיומי שלך, המוגבל באותו נושא (ובצדק, גמאני לא מתעסק באיטום גגות), ולומר שזו לא מילה נרדפת..

בכל מקרה בימינו אכן עטרן זו מילה נרדפת לזפת.

מקווה שאמצא היום בערב את הספר של זוהר עמר בבית כנסת ואסתכל שם. 

 

הרעיון שלך לחלק בין השימושים הוא מעניין גם, אמנם אונקלוס משתמש בזיפתא בהקשר של איטום (ותחמרה בחמר ובזפת) אבל אולי בלשון הגמרא זה נכון. 

 

״וגבי השניה, ומתי אמרת את המילה זפת? לא נכון להשליך מאוצר המילים היומיומי שלך, המוגבל באותו נושא (ובצדק, גמאני לא מתעסק באיטום גגות), ולומר שזו לא מילה נרדפת..״. 

 

אז מה ? בתום עמי אנוכי יושב ואמנם אני לא מתעסק באיטום גגות, אבל גם בהקשרים שבהם קראתי לא שמעתי שימוש במילה כזאת. אני מכיר מישהו שעוסק באיטום גגות אפשר לשאול אותו  

 

מה גם שפיספסת כנראה את הטיעון שלי מהגמרא. מהגמרא מוכח שזה לא בדיוק אותו דבר. זה עיקר הטיעון. 

 

אבל הסתכלתי בגוגל (הקשרים של סיגריות בעיקר) ואכן, זה נשמע שבימינו אלה מילים נרדפות. 

 "וכפרת אותה מבית ומחוץ בכפר" מסייעת לקישור בין כופרא לבין מטרות איטום.

לפחות השלחן ערוך לא הביא את זה להלכה.

זה כן בא לידי ביטוי בכמה דינים.

ואפילו הרמב"ם כתב:
כְּשֶׁמַּחֲזִירִין הַכֹּהֲנִים פְּנֵיהֶן לַצִּבּוּר לְבָרְכָם, וּכְשֶׁמַּחֲזִירִין פְּנֵיהֶן מִן הַצִּבּוּר אַחַר שֶׁמְּבָרְכִין - לֹא יַחֲזִירוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין בְּכָל מָקוֹם. וְכֵן כָּל פּוֹנוֹת שֶׁיִּהְיֶה אָדָם פּוֹנֶה - לֹא יִהְיוּ אֶלָּא דֶּרֶךְ יָמִין.

 

 

 

"לא נכתב זמן מתן תורה, כי זמנה בכל יום, וכמו שמשה רבינו ע"ה ובני ישראל השתדלו בקבלתה ונתנה להם, כן עתה המשתדל בחלקו להוציאו לפועל מוסרין אותו לו מן השמיים"

 

(צרור החיים)

 

 

 

"בשבת שלפני שבועות צריכין להכין לקבלת התורה" 

 

"בכל שנה ושנה מקבל כל אחד מישראל בחג הזה מה שעתיד להבין ולחדש בתורה... וכמו שהאילן מוציא פירות בכל שנה ושנה, כמו כן התורה מחדשת פירותיה בכל שנה ושנה ולכן בעצרת נידונין על פירות האילן דהיינו התחשות התורה שנקראת עץ חיים... וזו ההתחדשות תלויה כפי הכנת כל אחד שיכין את עצמו לקבל חלקו בתורה על כל השנה, ושורש כל השנה הוא יום זה"

 

(שפת אמת)

 

 

 

"זוכה ע"י קדושת חג השבועות לשפע "בני" דבעצרת על פירות האילן והאדם עץ השדה וזוכה להשפעת פירות למינהו... "

 

(ר' צדוק)

 

 

 

"בעצרת נידונין על פירות האילן... והעולם נידון ביום זה על התורה שניתנה בו אם ביטלו עצמם ממנה"

 

(של"ה)

 

 

 

"יש להקדים בתפילה עוד קודם בוא ימי החג... שיזכה לבוא מוכן וראוי לקבל את הארות החג ולקיים מצוותיו כראוי, וכשמתפללים על רוחניות נענים תחילה, וכבר כתב המהרש"א שזה שתפילה מועלת ומתקבלת אין זה דבר על טבעי, ואדרבא טבעי הוא, כי טבע התפילה היא שמתקבלת ונשמעת...

 

כי אין לשער את ההבדל והנפקא מינה בין מצוה או חג שמתכוננים לה קודם..."

 

(מרבה חיים)

 

 

 

"הקב"ה סידר את הבריאה בצורה כזאת שע"י כל לימוד התורה הקדושה מתרבה ומתחזק החיבור של הנשמה של היהודי לה' יתברך, ובא שפע רוחני שהוא אור עליון מה' יתברך על הנשמה, ואור עליון זה נותן לנשמה עוצמה חזקה מאוד ומביא לנשמה הצלחות עצומות. אלא שלא תמיד בשעת הלימוד עצמו האדם מרגיש את ההארה, אבל עם הזמן אדם זוכה להרגיש חלק מן ההארה אבל החלק המורגש הוא מועט מאוד ביחס אל מה שבאמת זוכה הנשמה ע"י הלימוד"

 

"ועם הרגל האדם בלימוד מתרבה הרגשה זו ונוצר חשק גדול אל הלימוד ואפילו אם יש גם אז נסיונות אבל באופן כללי החשק ללימוד הולך וגודל.

וצריך לדעת שאין שום תענוג בעולם שיכול להשתוות אל התענוג של קבלת אור עליון מה' יתברך וכל תענוגי עוה"ז כולם הם תענוגים אל הגוף אבל התענוג של ירידת אור עליון מה' יתברך אל הנשמה הוא תענוג לנשמה וכל תענוגי הגוף כאין וכאפס לעומת תענוגי הנשמה"

 

(ספר ההתקרבות לה')

 

 

 

"וכפי ערך הקיבול אשר יקבל עליו עול תורה באמת ובכל כוחו, כן לפי זה הערך יסירו יעבירו ממנו טרדות עניני זה העולם. והשמירה העליונה חופפת עליו, והוא כבן המתחטא על אביו ואביו עושה לו רצונו ומשלים לו כל חפצו, וכמו שאמרו רז"ל (ע"ז יא.) כל העוסק בתורה הקב"ה עושה לו חפצו, וכן איתא במדרש תהלים (א) ואמרו עוד שם שכתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים , שכל העוסק בתורה נכסיו מצליחין"

 

(נפש החיים)

 

 

 

 

 

"איתא בספרים הקדושים שכשם שהתורה הקדושה היא נצחית, כך קבלת התורה היא נצחית , שבכל שנה ושנה יש בימים האלו קבלת תורה מחודשת. וזה שאנו אומרים "זמן מתן תורתנו", אין פירושו שנקבע זכר ליום שבו נתן הב"ה את התורה בעבר, אלא בכל שנה ושנה החג הקדוש הוא זמן מתן תורתנו ובו יורדים ההארות של קבלת התורה. וכדאיתא מהאריז"ל על הפסוק "משה ידבר והאלקים יעננו בקול", משה דיבר לא כתיב אלא "משה ידבר", רמז להתחדשו קבלת התורה שבכל שנה..."

 

(נתיבות שלום)

 

 

 

"גם ירמוז במאמר "בכל הטוב" אל התורה כאומרם ז"ל (ברכות ה, א) "ואין טוב אלא תורה", שאם היו בני אדם מרגישין במתיקות ועריבות טוב התורה היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם"

 

(אור החיים)

 

 

 

שלושת הרגלים הם כמו תחנות דלק רוחניות לכל השנה

אך בשבועות הוא הטיפול השנתי הרוחני

והמפתח להפעיל את המנוע הרוחני ,

שהרי התורה היא המפתח למצב הרוחני

"יפתח ליבנו בתורתו"

"פתח ליבי בתורתך"

 

(עפ"י מכתב מאליהו)

 

 

 

"בליל שבועות משפיעין מן השמים טהרה ללבבות בני ישראל המקוין לטהרה"

 

(שפת אמת)

 

 

 

 

"ואל יקל בעיני האדם הדבר הזה, כי האדם הוא שפל ואפל מבחינה אחת, אבל מבחינה אחרת הוא גדול כח מאוד ובידו להעמיד כל העולמות כולם מה שאין כן מלאך משרת יכול לעשות.

ועל כן צריך כל אדם עם היותו קטן שבקטנים והדיוט שבהדיוטים להחשיב עצמו ולהתגדל ולהתנשא על הענין הזה ולומר אולי על ידי בא איזה ענין ודבר להפיק רצון ה' יתברך"

 

(סדר היום)

 

 

 

מר' משה חיים לוצאטו הרמח"ל זצל:

 

 

"כל תיקון שנתקן ואור גדול שהאיר בזמן מן הזמנים, בשוב תקופת הזמן ההוא יאיר עלינו אור מעין האור הראשון ותחודש בנו תולדת התיקון ההוא... ועל דרך זה חג השבועות למתן תורה"

 

"לחזק הארת הימים ע"י כח התורה שהוא הכח היותר חזק שיש לנו"

 

"התורה הנה קודש היא וכאשר יעסוק בה האדם למטה - אור היא אשר תאיר בנשמתו להגיע אותו אל גנזי מרומים והוא דבר החכם "כי נר מצוה ותורה אור" ולא שמראה אור בדרך דמיון, אלא אור ממש, כי זו מציאותה למעלה, ובהיכנסה בנשמה יכנס אור בה כאשר יכנס ניצוץ השמש באחד הבתים"

 

"בכלל ההשפעות הנשפעות ממנו יתברך לצורך בריותיו, יש השפעה אחת עליונה מכל מה שאפשר שימצא בנמצאים, והיינו שהוא תכלית מה שאפשר שימצא בנמצאות, מעין המציאות האמתית שלו יתברך ... מה שמחלק האדון יתברך שמו בכבודו ויקרו אל ברואיו. ואמנם קָשר הבורא יתברך שמו את השפעתו זאת בעניין נברא ממנו יתברך לתכלית זו , והיא התורה"

 

(דרך ה' ודרך עץ חיים)

1. יש גם את הגמרא בקידושין ל. אמר רב יצחק יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום שנאמר (בראשית ו, ה) רק רע כל היום ואמר ר"ש בן לוי יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש המיתו שנאמר (תהלים לז, לב) צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו שנאמר אלהים לא יעזבנו בידו תנא דבי ר' ישמעאל בני אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נימוח ואם ברזל הוא מתפוצץ שנאמר (ירמיהו כג, כט) הלא כה דברי כאש נאם ה' וכפטיש יפוצץ סלע אם אבן הוא נימוח שנאמר (ישעיהו נה, א) הוי כל צמא לכו למים ואומר (איוב יד, יט) אבנים שחקו מים:

 

אז ניתן לומר שהגמרות חולקות או ליישב למשל שהקב"ה עוזר לכל מי שמשתדל ע"י הארת התורה ולכן אין אדם יכול לטעון אני השתדלתי במללחמת הייצר ואתה ה' לא עזרת לי. בניגוד לפרנסה שיש אנשים שעובדים קשה לפרנסתם ולא מתעשרים או היו עשירים והפסידו עושרם באונס.

 

2. יש קשר ישיר בין תכלית הבראיה לתכלית האדם שהרי האדם הוא עיקר הבריאה והוא זה שפועל בה להשלימה אל היעוד שלה. סוגיית התכלית ברמחל היא רחבה ומפורטת יותר בספרים דעת תבונות קל"ח ואדיר במרום. הרמחל שם את היעוד של העולם ותפקידו של האדם בגילוי היחוד ע"י נצחון הרע בעולם וע"י זה העולם הולך ומתעלה ממדרגה למדרגה. על כן התעלות העולם ומציאת הקדושה שבו היא מעין עולם הבא. העולם שהולך ובא. תסתכל גם בהקדמת הרב הנזיר לאורות הקודש שם הרב הנזיר מחבר בין משנת הרמחל למשנת הרב. יש גם סיכום יפה של הרב קלנר על תכלית הבריאה במחקרים בסוף המילון. וכן בהקמת הרב פרילנדר לדעת תבונות. שניהם מישבים בצורה (אם אני זוכר נכון) שונה את התכליות שמביא הרמחל במקומות שונים

 

 

 

 

על שאלה 1:

בפרנסה אנחנו רק מנסים לצאת ידי חובת, ולכן מסתפקים בהשתדלות מינימלית. שים לב שהרמח"ל שם בחסידות לא מגיע לזה מתוך השאלה מה היחס הנכון לפרנסה, אלא מתוך מהלך אחר. הרמח"ל מסביר שאדם צריך להשקיע את חייו בעבודת ה', ולא לתת לטרדות להפריע לו. ואז הוא שואל- איך אפשר לא להיות מוטרד? תשובה- כיון שיצא ידי חובת השתדלות אין לו להיות מוטרד עוד בענייני פרנסה.

בעבודת ה', אנחנו לא מנסים רק לצאת ידי חובה אלא לרדוף אחרי זה כמה שאנחנו יכולים.

באופן אחר (יותר מההיבט של ההשתדלות עצמה)- השתדלות יתירה בפרנסה היא לא דבר שעושה אותך עובד ה' גדול יותר, לעומת רדיפה אחר קיום מצוות- שעושה אותך אדם עובד ה' גדול יותר.

 

על שאלה 2:

לא נראה לי שהראי"ה זצ"ל חולק על זה.

אנחנו מרוממים את הטבע על ידי זה שאנחנו חיים בו בצורה הנכונה ביותר שתביא אותנו לעולם הבא.

(וסוכ"ס זוהי משנה מפורשת שהעולם הזה כפרוזדור בפני העולם הבא. וכן מאמרים רבים שהרמח"ל מביא שם)

כמו שהראי"ה מסביר על טעם העץ וטעם הפרי, שהחטא הוא שהאדמה זכרה את התכלית, ול אהעמיקה להבין שבשביל להגיע לתכלית צריך להשקיע ולטפח גם את האמצעים שמביאים לזה, ואזי גם האמצעים מקבלים משמעות.

ומעין זה אומר גם הרמח"ל עצמו, בפרק א'- "ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו  ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע בעבודת בוראו- הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך..."

וכן בפרק כ"ו לגבי מידת הקדושה- "אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה' בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח..." וזה מכיון שהאדם הזה דבק בבוראו כבר בעולם הזה, ואע"פ שודאי שעיקר מקום התענוג הזה הוא בעולם הבא, אפשר שיהיה בעולם הזה מעין זה. כמו שיכול להיות טעם העץ כטעם הפרי. זה לא שהעץ יהיה פרי. עדין יש הבדל ביניהם. אלא שיש כל כך הרבה חיות בעץ, שאפשר לטעום אותו בעץ עצמו.

יש ספר שלם שעוסק במתח הזה.. שניים בעצם. "השתפכות הנפש" ו"משיבת נפש".

בעיקרון שמעתי כמה רבנים שאומרים שההשתדלות היא-- להתפלל על זה!

אגב שמעתי הסבר על "מאחורי הקלעים" של הרמח"ל שבעצם כל תכלית הבריאה זה קשר עם ה' (מה שהרמח"ל מכנה להתענג)... כך שאם פנית אל הקב"ה-- כבר מימשת את התכלית של הנסיון הזה ושל כל הבריאה!

לא בטוח שענה בדיוק אבל אלה רעיונות יפים.

הגמרא קובעת שבשבת ניתנה תורה. 

כך שאמנם כח באייר יצא באותה שנה ביום שישי (ולא אכנס לשאלה אם אז הייתה מלחמת עמלק, כי אני לא מכיר את החישוב) אבל מתן תורה היה שבוע וים אחר כך.

לפי"ז זה מסתדר

אין קשר (ישיר) בין השאלה באיזה יום ניתנה תורה, לשאלה באיזה תאריך (בגמרא בשבת יש מחלוקת באיזה תאריך, מתוך הסכמה ש"לכולי עלמא בשבת ניתנה תורה".

יש רב ותלמיד , נשמת התלמיד קשורה לנשמת הרב.

 

יש נשמה יותר כללית  ויותר ויותר כללית, זה נעשה באופן דו כיווני, מצד אחד המונחות של הרב בתורה ומצד שני הקשר שלו ליותר תלמידים שגורם לו עליה בתורתו הוא.

 

כל אחד ודרגתו הוא, ומי שמתכוון באמת מגיע לאמת

הוא יותר גדול? האם אפשר לראות את זה בחייו של אותו אדם ולקבוע שהוא גדול הדור?

אתה אומר בעצם שמי שקשורים אליו יותר תלמידים הוא גדול הדור ונשמה כללית יותר?

 

הרי זה בדיוק הפוך, זה שהרבה הולכים אחריו זה בגלל שהם חושבים שהוא גדול. אבל לא בטוח שהם צודקים.

מי שממלא אולמות נחשב גדול?! ברור לך שלא בהכרח...

אכן זה משפיע אחד על השני.
שהוא לומד זה מעלה אותו.
ושהוא מלמד זה מעלה אותו.
 בשלב כלשהו באמת שמים לב ומגיעים בהמוניהם..
וזה יכול להתחיל מלימוד א' וב', לאו דווקא שיעורי גמרא עמוקים..

הוא יכול להיות גם סתם אחד שהחליט לקשקש לכולם את המוח, או אחד שבטוח שהוא חכם גדול למרות שהוא בור.

ותמימים בטוחים שהוא יודע משהו.   ההיסטוריה מלאה מכאלה אנשים.  

 

היה אדם בזמן חזקיה המלך (שאיני זוכר את שמו)

שהגמרא כותבת שהיו באים אליו פי כמה יותר משהיו באים לשמוע את חזקיה המלך ולמרות הכל אותו אדם לא היה כשר בכלל...

והוא מגיע בהמוניו.

זה אכן גדול הדור שלו

השאלה לא תמימה כמו שהיא נראית..

בציניות אפנה אותך לרש"י פסחים מט:
"תנו רבנן לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו וישא בת תלמיד חכםלא מצא בת תלמיד חכם ישא בת ***גדולי הדור*****
לא מצא בת גדולי הדור ישא בת ראשי כנסיות לא מצא בת ראשי כנסיות ישא בת גבאי צדקה לא מצא בת גבאי צדקה ישא בת מלמדי תינוקות ולא ישא בת עמי הארץ מפני שהן שקץ ונשותיהן שרץ ועל בנותיהן הוא אומר ארור שוכב עם כל בהמה"
ורש"י שם: אנשי מעשה וצדיקים

אם תסתכל בתוס' ברכות לא: ד"ה מורה הלכה תראה שגדול הדור זה לא רק אנשי מעשה וצדיקים,יותר בכיוון של הכי בקיאים ולכן נחשבים רבנים של כולם.

לעניין הנהגת הדור? מי שיודע יותר הוא קורא את המציאות יותר נכון?

 

האם זה אומר שהוא יהיה המנהיג?לא בטוח.
שאלו מה ההגדרה לגדול הדור,לא למנהיג הדור

בקיא הוא גדול הדור)

הבאתי מהתוס' בברכות שאמרו לרב כלשהו איך אתה מורה הלכה בפני רבך,והתוס' שואל שהוא עדיין לא הרב שלו,אז מה כוונצ הגמ' ועונה שהוא גדול הדור ולכן גם מי שלא למד ממנו אלא רק רצה ללמוד ממנו יש לו דין של תלמיד..

הוא פשוט אומר ש-עלי היה גדול הדור ולכן אע"פ שששמואל עדיין לא למד אצלו הוא עדיין מחוייב לשמוע לעלי..

 

שעלי היה הכי יודע ולכן צריך להקשיב לו

החייל הכי חזק בצה"ל הוא זה שמוביל ומנהיג את הצבא?
לא.

כלומר מה הופך תלמיד חכם רגיל לגדול דור? כדי לדעת האם לדעתכם בימינו קיימים גדולי דור שחייבים להישמע להוראותיהם.. 

 

מאחר ומדובר במושג מושאל. המושג המקורי הוא מנהיג, וראה בפסחים שת"ח עדיפים מגדולי הדור - "לא מצא בת תלמיד חכם ישא בת גדולי הדור".

בימינו המושג בא לבטא ת"ח מופלג (הרבה פעמים בבקיאות הוא לא המופלג ביותר), עם ראיית עולם מפוכחת(וד"ל).

לא ירדתי לסוף דעתך ב"חייבים להישמע להוראותיהם", מבחינה הלכתית ודאי שלא, יש מושג ישן נושן בשם מרא דאתרא (לבד מאדם שקרא ושנה), ואילו בהוראות כלליות ק"ו שלא.

 

ודי מסכים איתך ולכן התלבטתי אם להגיב פה בכלל

רוחב הידע בתורה, רמת האכפתיות שיתקיים רצון ה',

וגדילה בין תלמידי חכמים.  בין אם זה היו רבותיו או משפחתו הקרובה

וזה גם יוצר הבדלים בתשובה "מי הם גדולי הדור"

בה' נברא העולם.

 ר' ק' (וח') הם עיוות של השלימות שמסמלת ה'.

 

ולשקר אין רגלים ורק הש' מקיים את השקר

תראה שיש לה רק רגל אחת. 

א. לגבי ההבדל בין אמת לשקר לגבי סדר האותיות - כך העיר באור זרוע (ח"א, אלפא ביתא סימן נ) ז"ל: קר"ש הם האותיות שק"ר, אל"ף מ"ם תי"ו הם אותיות אמ"ת. ומפני מה אותיות של שקר הפוכים מפני שהרשעים בעלי שקר הם הפוכים ומעשיהם הפוכים וכו'. ע"ש. ואני בטוח שהוא לא היחיד שהעיר בזה.

 

ב. לגבי צורת הכתב וקדמותה - בטח התכוונת להקשות מהסוגיא בסנהדרין (כא: ). ועיין בזה בשו"ת הרדב"ז ח"ג (סימן תמב) באורך גדול, ובעיקר בסוף התשובה.

ברוך שכיוונתי לדעת גדולים. 

 

שאלה אחרת שאולי נתקלת בה: האם ספרי תורה שנכתבו בכתב עברי קדום כשרים או לא ? 

 

נקצין את השאלה. נניח שהיינו מוצאים ספר תורה, כשר כשלעצמו, ללא פגעי הזמן, שכתב משה רבינו בכתב עברי קדום, הוא היה כשר או לא ?

שזה תלוי בסוגיא דאברי נחירה בחולין (יז.), ועי' בב"מ (נג: ) דנפול מחיצות ובתוס' שם. ודו"ק.

חוץ מזה, אני חושב שברור שיהושע בן נון זה מכוון.

 

מעבר לנו"ן שבזה, שים לב שמדובר על יהושע, וכל הסיפור מופנה לר' יהושע בן לוי, והתוס' שם מעירים שבמדרש מופיע שהתינוקות היו ר' אליעזר ור' יהושע (ובפשטות כוונתם להקשות שר"א ור"י קדמו בשנים רבות לריב"ל).

אגב, גם בימי עזרא שהזכרת שם הכהן הגדול (ואחיינו של עזרא) היה יהושע, והוא היה גורם משמעותי בתהליכי שיבת ציון.

 

אפשר שהכוונה לכך שיהושע כתלמיד משה הוא זה שמקבל את התורה ויכול להתחיל להתבונן בה, לנסות לשאול ולחפור במשמעות של כל פרט ופרט בה.

ואפשר להאריך בהרבה מאוד דרשות על עניינו של יהושע אבל זה קצת חורג מהעניין.

יישר כח, אעיין בלי נדר

ובהצלחה רבה

(כשתיכנס לדיון על תנאי 60 ריבוא ברה"ר, ראיתי בשו"ת דבר חברון שהרב ליאור פוסק כמו ה"חזון איש" שרה"ר תלוי גם בכך שהכביש ישר מקצה אחד של העיר לקצה השני. מומלץ לעיין.)

אבדוק בלנ''ד

האם צריך שרה"ר תהיה ישרה או לא
(נראה לי הדין שם האם זה כלול במפולש)

וזה מראה את ההבדלים בין לימודנו, אתה מכיר את הראשונים מתוך עיונך ואני מכיר אחרונים מתוך לימודי בשו"ת

במקרה עסקתי בזה פעם. זהו.

ריב"ש תה - א"צ שיהיה מפולש.
ריטב"א (כנראה עירובין כב) אומר בשם רש"י: "שאין ר"ה אלא כשהוא מכוון משער לשער, והכי הוא בירושלמי, אבל לא הסכימו בזה כל המפרשים".
מאירי ריש עירובין - דווקא מפולש.

טוב שהסיכומים מהסבב הקודמים שמורים איפה שהוא..

כשיהיה לי זמן בלי נדר אעיין שם

שכתלי הבניינים נחשבים למחיצות.
באג"מ או"ח ה, כא (נראה לי.. זה מאותו סיכום) חולק על כל ההיתרים של העירוב, כולל החזו"א והמכוניות.

ככה שכנראה זה משהו אחר

בדווקא.

זה הברייתא ע"פ רש"י בשבת ו שם, לא?

ערים למיניהם לא כל רחוב מפולש לסרטיא או פלטיא.

הרי אם למשל הכביש הראשי של העיר מתחבר לכביש הראשי הביןעירוני בצומת טי אזי זה לא מפולש. וכו'

 

גם לי יותר קל לצייר שהמבוי מפולש לסרטיא (בין-עירוני) ו'ממשיך' אליה,
אבל מי אמר?
הרי בפלטיא לא צריך את התנאי הזה,
ואולי גן בצומת טי נאמר שזה נחשב כמפולש מסרטיא לסרטיא.

אבל אכן הצורך להיות מפולש לרה"ר בהחלט מוסיף תנאי שמוריד רחובות רבים מגדרי רה"ר.

למותר לציין שאני ממש לא בסוגיא...

לעומת הסרטיא.

ראינו כבר חילוק בין מפולש לרוחב רה"ר למפולש לאורך רה"ר בסעיפים ח וט

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא יוֹצְאָה לֵהָרֵג, אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר, מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. הָאִשָּׁה שֶׁנֶּהֶרְגָה, נֶהֱנִין בִּשְׂעָרָהּ. בְּהֵמָה שֶׁנֶּהֶרְגָּה, אֲסוּרָה בַהֲנָיָה:

וברמבם בהלכות סנהדרין והעונשין יב ד

מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ אֵין מַשְׁהִין אוֹתוֹ אֶלָּא יֵהָרֵג בְּיוֹמוֹ. אֲפִלּוּ הָיְתָה עֻבָּרָה אֵין מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. וּמַכִּין אוֹתָהּ כְּנֶגֶד בֵּית הַהֵרָיוֹן עַד שֶׁיָּמוּת הַוָּלָד תְּחִלָּה. אֲבָל אִם יָשְׁבָה עַל הַמַּשְׁבֵּר מַמְתִּינִין לָהּ עַד שֶׁתֵּלֵד. וְכָל אִשָּׁה שֶׁתֵּהָרֵג מֻתָּר לֵהָנוֹת בִּשְׂעָרָהּ:

הרי אנו אוסרים הריגת עובר ואע"פ שהוא ירך אמו, מ"מ יש לו ישות בפנ"ע שאסור להרגה, אז מאי נ"מ אם האם נהרגת ג"כ או לא?

כלומר אע"פ שאסור להרוג עובר סתם אינן במדרגה של חי ממש עד שיוצא ראשו לכן למשל מצילים את האם בהריגת העובר,וכן לא יורש ולא מוריש.

בנוסף אומר רש"י שם שעובר ירך אימו ולכן גם נענש עימה

עינוי הדין הוא לאו מהפסוק "לא תעשו עוול במשפט" (קרית ספר על משנה תורה)

יש את העניין של עינוי דין.
זה אפי' לעניין שור שנידון למיתה-יהרגו באותו יום.
בבית האוצר כתב שזה משום שאין גז"ש/היקש למחצה,אבל עדיין.

דבר שני
בגמ' סנהדרין （קי:）יש מח' לגבי ממתי זוכה לעולם הבא,חוץ מדעת רבינא לכו"ע צריך לעשות מצוה-ולא מספיק שהוא ב"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא".

דבר שלישי
בגמ' קידושין （כד:）ר"א אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עובר שבמעיה נפטור מ"ט דאמר קרא ושחתה עד שיכוין לשחתה,וברמב"ם הלכות עבדים פרק ה הלכה יב כתב וז"ל הושיט ידו למעי שפחתו וסמא עין העובר שבמעיה לא יצא לחירות שהרי לא ידע דבר שיתכוין לו עכ"ל,כל היחס הוא כלפי השפחה,העובר נחשב כאיבר מאיבריה,והיא לא יוצאת לחירות כי האדון לא התכוון-ולא בגלל שזה גוף נפרד ממנה.

יש עוד משנה כמדומני באהלות לגבי טומאת יולדת והולד,אבל לא מצאתי איפה.