1. לפי מה שידוע לי הברכה של "ברכנו\ברך עלינו" מכוונים בה על פרנסה. בנוסף, נוהגים להוסיף ב"שמע קולנו" תפילה על הפרנסה.
2.נראה לי שהעניין הוא שלא נשים את מבטחנו בבני אדם ושנשים את מבטחנו בקב"ה שידאג לכל מחסורנו עוד קודם שנצטרך שלא נצטרך לבקש ולהזדקק לבריות.
נכון שכולם שליחים של השם, אבל לענ"ד אפשר לדמות את זה לסוג של "לחם עצלות", בד"כ גם אדם יותר מתבייש לקבל מאנשים נדבות ומעדיף לעבוד ולהרוויח את פרנסתו בכבוד גם כדי לא להצטרך להכנס אח"כ לחובות וכאלה וחשבונות עם בני אדם, ולכן אנחנו מבקשים מהשם מתנת חינם ממנו ולא מבשר ודם שיש להם יותר אינטרסים.
ברך עלינו היא לא רק "גם על הפרנסה" אלא הפרנסה היא מהותה, כי כידוע - בשנים קדמוניות - בירידת גשמים היה תלוי כל המשק.
ואמנם בימינו אינו כן, אך הואיל ואין משנים ממטבע שטבעו חכמים - נשאר כך המצב, אבל עדיין נשארה המהות, שמבקשים שתהיה לנו פרנסה בשפע.
זה אומר שכרגע את לא יהודיה.
למה גיור לא אפשרי? בגלל הקורונה?
אם את חיה בארץ ישראל ורוצה להיות יהודיה לכי להתגייר כשיתאפשר לך
קחי בחשבון שהתהליך יכול להיות לא קל כי ליהודי יש המון חובות.
אם את גרה בחו"ל כמו שכתבו לך מעליי את יכולה לקיים 7מצוות בני נח.
תפני לרב שידריך אותך מה מותר ומה לא במצבך כרגע.
בהצלחה.
אני חושבת על הבחור שהיא ככה"נ תתחתן איתו..הסיכוי שיהיה יהודי לא קטן ובכלל..
והיא מזרע ישראל.
את יכולה פשוט להיות מי שאת ולקיים 7 מצוות בני נח
למה לך להיות יהודייה? רק בשביל להתחתן עם יהודי? זה לא תירוץ מספיק טוב, אני בטוחה שיש המון אנשים חמים שהם גם לא יהודים.
ואל תמהרי להחליט החלטות גורליות כאלה
וזה לא משנה אם הוטבלת או לא, ולא משנה אם אמא שלך מדליקה נרות שבת או לא. את לא יהודיה.
אם זה גורם לך להרגיש טוב יותר, זו בעיה של עשרות אלפים רבים ממהגרי בריה"מ ולא רק של נוצרים, גם כאלה שהיו בטוחים שהם יהודים פתאום גילו שהם לא.
יש מצוות שאסור לשמור בלי כוונה להתגייר. אבל מותר ללמוד תורה ולקיים מצוות (חוץ משבת) על מנת להתגייר גם אם הגיור עצמו יהיה בעוד שנה שנתיים. וזה מה שמומלץ לעשות.
אם ייתכן שהיא יהודיה, אז כדאי לפנות לבירור יהדות.
מבחינה יהודית השאלה היחידה היא האם אמך יהודייה או לא. ולא בדיוק הצלחתי להבין.
סבא שלך (מצד אמא או אבא?) היה יהודי. מה עם סבתא שלך מצד אמא?
אשמח לנסות לעזור.
נוצריה לא שווה ללא יהודיה.
נצרות זו דת שאינה אתנית ואילו יהדות זו דת אתנית.
יכול להיות שהייתה נוצריה וגם יהודיה בו זמנית. זה מה שצריך לבדוק.
קטנים ,לא יודעת מתי בדיוק ומה הקטע.
קראתי את כל מה שכתבו, הרוב בהחלט דברי טעם.
אבל זה נראה לי נושא יותר מידי רציני בשביל פורום וראוי לפנות לרב שעוסק בדברים כאלו.
הייתי רוצה להציע כמה עצות בנושא, אבל כנ"ל - לא ע"ג הפורום.
ואין לי מושג אם ואיך אפשר לכתוב ישירות לאנונימית.
אנונימית עצמך או מישהו אחר - אפשר לכתוב כאן איך?
בעברית המשמעות שלה שונה.
י"ג מידות זה בתורה ובעברית
שתיהן שפות שמיות מאותה משפחה (יש מספר משפחות בשפות השמיות, שהושפעו בתוכן זו מזו בעיקר בגלל קרבה גאוגרפית). לומר שהעברית הגיעה מהארמית זה לא מדויק, כמו לומר שהאדם הגיע מהקוף כשבעצם הכוונה היא ששניהם מגיעים מאב קדום משותף.
העניין הוא שהמילה היא מילה ארמית שורשית (שגם העברית וגם הארמית קיבלו מאותו מקור ככל הנראה) ולכן המשמעות שלה היא לא 'רחמים' כמו המשמעות בעברית.
ומניין שהעברית הגיע מהארמית? כל העברים הגיעו מארם - זו משמעות השם 'עברי' - שהגיע מעבר הנהר "מעבר הנהר ישבו אבותיכם".
ודי קשה להבין האם התכוונת לומר שהיה א' (שפה קדומה כלשהי), ומאלף הגיע ב' (ארמית), ומב' הגיע ג' (עברית).
או שהיה א' שממנו הגיעו במקביל ב' וג', והם הושפעו זה מזה.
ובכל זאת נראה שהתכוונת לאפשרות הראשונה (לפי משל האדם והקוף, ולפי הסיפא). אך לפי הידוע לי, לפי המחקר המקובל, הכיוון דווקא יותר קרוב לאפשרות השניה. הארמית והעברית שייכות לשתי תתי משפחות שונות, שהתפצלו מתת משפחה אחת, שהתפצלה משפה אחת קדומה.
בכל אופן, לא יודע מה מקור ההנחה שעברית התפתחה מארמית.
על הארמית המוכרת לנו, זאת שאנו יודעים שבה רחים=אוהב.
מנין אנו יודעים איך אהבו בארמית שהביאו איתם מארם?
אמרתי שהמילה רחמים הארמית שבתרגום, עליה נשאלה השאלה, היא מילה שמקורה בארמית ולא יובאה אליה מהעברית. לכן המשמעות שלה שונה מהמשמעות העברית וזה בסדר גמור (עכשיו קרא שוב את התגובה הזו - רחמים זו מילה שמקורה בארמית, שם המשמעות שלה היא אהבה - בית המדרש).
הדיון אח''כ היה על מקור השפה - עליה אמרתי שמקור השפה היא בשפה הארמית הקדומה, שהיא מקור לארמית ולעברית. בדומה למה שאומרים שהאדם בא מהקוף, כלומר אב קדום משותף לאדם ולקוף.
מקווה שעכשיו יותר ברור.
אבל יש פה איזו מהמורה שאני עדיין לא מצליח להלום, שאני חושב שעיקרה נעוץ במה שכתבת בהודעה המתחילה ב-'אם לדייק':
"לומר שהעברית הגיעה מהארמית זה לא מדויק, כמו לומר שהאדם הגיע מהקוף כשבעצם הכוונה היא ששניהם מגיעים מאב קדום משותף".
בקריאה פשוטה מובן שהדמיון באי דיוק הוא שכמו שלא נכון לומר שהאדם הגיע מהקוף, שהרי הקוף הוא רק תחנת ביניים בינו לבין האב הקדמון, כך לא נכון לומר שהעברית הגיעה מהארמית, שהרי הארמית היא רק תחנת ביניים בין העברית לשפה הקדומה.
ולא היא.
אם אני לוקח את ההודעות האחרונות שלך כשלעצמן, הן יותר מובנות. אבל אם אני מנסה לייצר קוהרנטיות בין כל ההודעות, נוצר לי כשל.
זה שרשור ולא מאמר. אנסה להסביר ע''פ סדר הדברים דבר דבור על אופניו:
א. נשאלה השאלה על השימוש במילה הארמית רחמים שלא תואם את המשמעות העברית, על זה עניתי שהמילה הארמית היא מילה שמקורה בארמית ומשמעותה שונה מעט ממקבילתה העברית.
ב. על זה שאל חידוש (במין זעזוע שהוסיף למוטיבציה שלי לערער על ההנחה הרווחת שלשון הקודש היא השפה הראשונה והיא המקור) - והרי המילה מופיעה במקרא. על זה עניתי שלא זו אף זו - גם העברית עצמה וכולה מקורה בארמית.
ג. על זה סייגתי שהאמירה שהארמית היא המקור לא מתייחסת לארמית המוכרת לנו מחז''ל (דוגמת התרגום) או המדוברת אלא זו שדוברה בעבר הנהר בימי האבות, שהיא מקור הארמית המוכרת והעברית גם יחד (וזה מאוד דומה לדוגמת אבולוציית האדם שבה יש אב קדום משותף לאדם ולקוף שהוא אף אחד מהם, שכן אבותיו של האדם לא היו קופים בשום שלב, אבל הוא דומה לקופים יותר ולכן האמירה שהאדם בא מן הקוף).
זה כנראה נמצא במה שכתבת: "שכן אבותיו של האדם לא היו קופים בשום שלב" - הלנאבולוציה אתה או לצריה? לפי האבולוציונים היו גם היו (כמובן יש בהם הרבה משפחות ותתי תתי תתי משפחות), ולכן לא הבנתי את המשל, ואיך אתה מדמה אותו לנמשל.
ואגב, לדעתי זעזועו של חידוש לא נבע ממה שכתבת במוסגר (כי שבירת ה'מיתוס' הזה היא חזון די נפרץ, ולא היה לו להזדעזע, ולא היה לך להשתלהב בניפוצו) אלא ממה ששללת בסייג בג'. כי בהתחלה, לפי הקשרן של דברים, באמת היה מובן כפי מה ששללת.
כשכתבתי שאבותיו לא היו קופים בשום שלב הכוונה כמובן לקופים בני זמננו (כמו שכתבתי על העברית שלא הייתה בשום שלב הארמית בת זמננו, אבל כן הייתה הארמית הקדומה), כלומר אחד מזני הקופים המוכרים לנו, הרי כתבתי שהיה אב קדום משותף שכן היה דומה לקוף (או אפילו מוגדר זואולוגית כקוף, כמדומני שגם האדם המודרני מוגדר זואולוגית כמין של קוף).
וזה דומה מאוד לנמשל - אב קדום משותף שיותר דומה (ואף נקרא כמו) לאחד משתי ההתפתחויות.
השרשור הזה עבר אבולוציה, והיה זקוק להרבה הבהרות, שכנראה לך (ואולי גם לשאר הקוראים) היו מובנות מלכתחילה, אך לא לי.
הכשל היה שבניגוד לאבולוציה ולשפות, לי היה קשה לראות בהודעות הראשונות כ'אבות קדומים' לביאורים שבאו אחריהן.
השורש "רחם,, הוא השורש איתו מתרגם אונקלוס את המילה "אהבה" בכל התורה (או לפחות באופן די סדיר, לא עברתי על כל התורה עכשיו)
מה הקשר בין זה לבין רחמים? אני לא יודע. יש קשר, כי גם את "רחמים" אונקלוס מתרגם עם השורש "רחם", אבל אני לא יודע מספיק דיקדוק ארמי ואטימולוגיה ארמית בשביל להסביר מה הוא.
יום העצמאות.
אני יגיד לכם את האמת, יום העצמאות בשבילי, יש במדיה מסויימת אמת יותר גדולה ביום העצמאות החילוני. ולא. חס ושלום אני לא כופר בשום דבר. בודאי שזה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו ואין לעשות ארועי תאווה וכו'. לא לזאת כוונתי. בסופו של דבר יום העצמאות מסמל יום, יום חשוב, שבו אחרי 2000 שנות גלות חזרנו לרצנו, מסמל את שיבת ציון, מסמל את זה שכבודו של עם ישראל חזר, כבר לא מושפלים בגלות. כבר יש לנו מדינה משלנו, אנחנו יכולים להגן על עצמנו. זה יום גדול. ועל כן אני אומר תודה לה' ושמח ביום זה וח"ו לא כפוי טובה לה'.
אז למה אני מזהה יותר עם יום העצמאות החילוני
כי אנחנו צריכים להבין דבר חשוב. המדינה זה נס גדול, דבר נפלא. אבל, לא, זה לא היום בו ה' חזר להתגלות בעולם. ולא, המדינה היא לא קודש, ההפך הגמור מקודש. מחילה מכבוד תורתכם, אבל המדינה היא לא יסוד כסא ה' בעולם. (נכון שהרב קוק כתב משהו כזה אבל ודאי שלא למדינה כזאת התכוון וזה מוכח מתוך דבריו שם מי שרוצה הסבר שישאל ואני יסביר ובכללי זה יובן מתוך דברי בהמשך שמעתי את זה מרבנים חשובים וזה גם כתוב בספר של רב חשוב). מדינה שחיילה הולכים ומפנים ישובים עם דגל ישראל במדים, מדינה שמעבירה חוקים נגד התורה, שבתי המשפט תומכים בסדום ועמורה, שחברי הכנסת רודפי בצע וזימה, שתרבות המערב היא המייצגת ולא התורה, ובכלל, שלא הולכים בדרך התורה, ובודאי שאין חפצם ומגמתם שיהיה ה' אחד ושמו אחד, אין זה כסא ה' בעולם אלא כסא אשפה.
אך, מנגד, אי אפשר לעצום עיינים לרגע לנגד הפלאות והניסים שהתרחשו לנגד עיננו, והחוקים הרבים שבעד התורה כך שהמדינה היא דבר טוב, ונס גדול, אך לא, היא ממש לא קודש ולא יסוד כסא ה' בעולם.
וזה דבר שקשה להכיל בדור כמו שלנו שקשה להבין בו מורכבות.
על כן, ביום העצמאות אני אומר הלל אחרי עלינו לשבח (פרקי שירה) ובמשך ארבע שנים אמרתי גם תחנון. השנה לא אמרתי תחנון בשחרית, לא שאני שלם עם החלטתי, אבל ככה עשיתי מחשבון פשוט שתחנון לאו דווקא מופסק ביום טוב (בניגוד להלל שנאמר אך ורק בימים טובים אז לכן אני אומר אחרי התפילה כפרקי שירה כי אין זה יום טוב) אלא מופסק גם הבילולא דצדיקים וימים מיוחדים, אז כן, גם זה יום חשוב ומיוחד וראוי אולי שלא לומר תחנון.
מה קשור חילוני?
הם לא מקשרים בין המדינה לכסא ה' בעולם אלא פשוט חוגגים כי יש לנו מדינה.
אני יודע שיש כאלה שיקומו ויגידו מה הוא רב או תלמיד חכם מה הוא חושב לעצמו. אז כן אני לא רב ולא תלמיד חכם. אך את ההשקפה הזאת קבלתי ובניתי במשך כמה שנים מרבנים ותלמידי חכמים הגדולים ממני וממכם.
יום עצמאות שמח
קיבוץ גלויות = 663 = יום עצמאות
גם יום הגשמים אגב חשוב באותה מידה עיין מסכת תענית.
ולא רק בגלל גימטריה בכללי יום העצמאות זה יום קיבוץ גלויות
#דקדוקי_עניות
הוא דיבר על הפילוסופיה/אידאולוגיה שאחרי המדינות.
להביא את דבריו בצורה קטועה חוטא לאמת, אז אביא אותם בצורה שלמה
אין המדינה האושר העליון של האדם. זה ניתן להאמר במדינה רגילה, שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות, שהן עטרת החיים של האנושיות, מרחפים ממעל לה, ואינם נוגעים בה. מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהויתה תוכן האידיאלי היותר עליון שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד. מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ד' בעולם, שכל חפצה הוא שיהיה ד' אחד ושמו אחד, שזהו באמת האושר היותר עליון. אמת, שאושר נשגב זה צריך הוא לביאור ארוך כדי להעלות אורו בימי חושך, אבל לא מפני זה יחדל מלהיות האושר היותר גדול.
האם מישהוא חושב שהמדינה שהוקמה 13 שנים אחרי שהרב קוק נפטר, עונה להגדרות "מדינה שהיא ביסודה אידיאלית, שחקוק בהוויתה תוכן האידיאלי היותר עליון"?
אני חושב שהתשובה היא לא, ושיתוף השם בעלמא שנעשה בין דברי הרב קוקו להחלטת מקימי המדינה אין לו יותר מדי משמעות
(כל זה לא אומר שחזונו של הרב קוק אינו נכון, אלא שהוא עוד לא התגשם. אנחנו מקווים שתקום מדינה כזו/מדינת ישראל תצעד לעבר מקום כזה).
לא הבנתי מה הקשר?
והוא די מסכים איתי.
והיכן התייחסת לטענותיי?
ולהבנתי, לא זו כוונת הרב קוק, אלא כוונתו שאמנם לא ברור לכל אחד ש"להיות יסוד כיסא ה' בעולם וכו'" זה האושר היותר גדול,, וצריך לבאר את זה לאנשים, אבל זה נכון.
כל חפצה ומגמתה שיהיה ה' אחד ושמו אחד.
בוודאי לא התקיים עדיין.
...ומדינה של גיהנום 
)
תצילנו ממדינה שהיא בחינת גיהנום
הוא הייחס למדינה אך לא למדינה הזאת.
הרב קוק "מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם שכל חפצה ומגמתה שיהיה ה' אחד ושמו אחד"
מתי מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם?
כשכל חפצה ומגמתה שיהיה ה' אחד ושמו אחד.
האם החפץ של המדינה שיהיה ה' אחד ושמו אחד היום? של כל חברי הכנסת זה חפצם? בכל מעשיהם? אולי שיהיה הכסא שלהם אחד ושמו אחד ולא מעבר לזה.
לא הבנתי את השאלה מחילה מכבוד תורתו.
לא למדינה שקמה 13 שנה אחרי פטירתו.
אוא"ר לא הבין על מי אני דיברתי.
הדברים יכולים להיות באמת כמו שאתה כותב שכמו ילד שבתחילה כשנולד יש לו רק יצר הרע ואחר כך נכנס בו יצר טוב. באמת. כך זה המדינה.
תינוק כשנולד הוא במצב, כפי שכתוב בספר הלל אומר (לאחד מתלמידי הרב רבי ברוך שלום אשלג זצוק"ל), הוא ממש כמו כלב, בלי רוחניות. ובלשון אחרת, סטרא אחרא. ואחרי זה עם השנים קונה תכונות טובות ומתעלה, נכנסת בו רוח טובה. שנזכה לזה.
ומה שהוא ענה לי, זה שהמסגרת של המגינה, עצמם זה שיש מדינה שחרטה על דיגלה את העם היהוד,י, זה מה שעליו אנחנו שמחים, וזה ייחודה של המדינה.
מעשיה של ממשלה כזו או אחרת, נמדדים ביחס לממשלה, ולא ביחס למדינה (אגב, בהתאמה, ממשלת ישראל היא זו שמחליטה [או בוחרת שלא לבטל את החלטות קודמותיה] על תיקצוב לישיבות ועוד כל מיני דברים דומים, ולא "המדינה").
(אם משהוא לא מובן, הטעות כולה שלי, ולא ציטטתי במדויק את דבריו של הרב, אלא הבעתי את הרעיון הכללי).
לקחת את זה לכיוון "יום העצמאות החילוני".
גם יום של הודאה לה' על טוב גשמי ורוחני שהוא נתן לעם ישראל, אינה חגיגה חילונית.
אני לא חוגג כמו החילונים.
אני מזדהה עם הרעיון של חגיגה פשוטה ותמימה כי יש לנו מדינה ולא כי המדינה כסא ה' והיום ה' חזר להתגלות בעולם (כפי ששמעתי מאחד קוניק)
בטוח שיש גם כאלה בציבור שחוגגים מסיבה פשוטה אבל התכוונתי לא כמו החגיגה שמקדשת את המדינה ועושה מזה יום טוב אלא שפשוט מציינים את היום לא כיום טוב הלל וקריאת התורה אלא כיום ציון וחגיגה לזה שיש לנו מדינה.
לא התבטאתי בצורה הנכונה
המדינה היא דבר טוב, ולא קדוש (ולאו דווקא גאולי ולאו דווקא משיחי).
זה יותר הגישה של הרב שמואל טל והרב יובל רגב וכן הרב אליהו כי טוב.
הבן שלו, הרב דביר טל, אמר שהוא עצמו מודה ביום העצמאות לה' באופן אישי בסוף שמונה עשרה.
הרב רגב אומר תחנון אך גם פרקי שירה אחרי התפילה. (ובעיקר ממנו לקחתי את ההשקפה אם כי ההשקפה שלי שונה מאז שלמדתי אצלו במובנים מסויימים כשיותר התקרבתי לרב דב ליאור אך נשארתי מסוייג בנושא הזה )
הרב אליהו כי טוב כתב מאמר שלום על יום העצמאות מומלץ מאוד לקרוא בו מסביר את המורכבות.
המדינה היא דבר טוב ולא קדוש. ואפילו להפך מקדוש.. בלי להשתמש בביטוי כזה או אחר. אך גם היא דבר טוב.
אך יש הרבה רע ומרוכבות וגם כסא ... אשפה .. עיין ערך גזיזת פאות לילדי תימן.
זה דבר שקשה להבין בדור שלנו מורכבות.
הרב קוק "מדינת ישראל היא יסוכ כסא ה' בעולם שכל חפצה ומגמתה שיהיה ה' אחד ושמו אחד"
מתי מדינת ישראל היא יסוד כסא ה' בעולם?
כשכל חפצה ומגמתה שיהיה ה' אחד ושמו אחד.
האם החפץ של המדינה שיהיה ה' אחד ושמו אחד היום? של כל חברי הכנסת זה חפצם? בכל מעשיהם? אולי שיהיה הכסא שלהם אחד ושמו אחד ולא מעבר לזה.
אז זה ההשקפה של הרב קוק האמיתית.
כשהמדינה כל חפצה ומגמתה שיהיה ה' אחד ושמו אחד אז היא תהיה יסוד כסא ה' בעולם
או שמה שכתבת לא תואם את השקפת הגוש?
את"ל כצד ב' - למה?
"את"ל כצד ב' - למה?". מה זה אומר? לא הבנתי את השאלה.
ומה השקפת הגוש בנושא הזה, אני האמת לא מכיר. יכול להיות שגם הם חושבים ככה. ואם כן, שמע האמת ממי שאמרה, כדברי הרמב"ם בהקדמה לפרקי אבות.
יש לציין שהרב טל מה שידוע לי יותר מסתייג מהמדינה מהרבנים האחרים שהזכרתי ואני לא בדרכו רק שגם אצלו יש הודיה על הטוב אך מורכבות. רק שאצלו חסר את העניין של המדינה ויש את העניין יותר של יום ירושלים. ועל זה הרב רגב אמר שלעדתו הוא טועה כי אם לא הייתה מדינה לא היה יום ירושלים..
קיבוץ גלויות..
הוא פחות חוגג יום העצמאות.
רק שגם אצלו קיים עניין המורכבות רק אולי קטונתי לדבר על צדיקים, לכיוון נגדי למדינה.
פחות מה שאני חושב.
סתם.
אני העליתי שני צדדים בהבנתך, ומתוך דבריך התברר לי שהצד הראשון שהעליתי הוא הנכון. שאתה לא גושניק.
שתתחיל בביאת משיח ותתקיים עד תקופת התחייה בתחיית המתים. כתוב בזוה"ק שמביאת משיח עד תחיית המתים 40 שנה.
על כל פנים היום אנחנו לא בימות המשית. משיח עוד לא הגיע.
נס = 110 = "מדינה" (עם הכולל)
אז ככה, במהלך השנים שמתי לב שהאינטרנט הוא מקום גדול לאחסן בו מידע, דא עקא שרוב המידע הוא חסר תועלת ואפילו מזיק. לכן החלטתי להרחיב את מקומות הלימוד ברשת והקמתי אתר. מטרת האתר היא ליצור מאגר מידע של סוגיות מרכזיות בש"ס. בנלי נדר אשתדל לכתוב מדי פעם על סוגיא מרכזית בש"ס. אשמח ממש לתגובות ולאתר פעיל ודינמי. מי שזה מענין אותו מוזמן בשמחה להכנס. אם אתם נתקלים בבאגים כלשהם בבקשה עדכנו...
בהגדה יש כל מיני הערות צדדיות שאמורות להיות מצחיקות כמו:
"ורחץ - נוטלים הידיים ללא ברכה - לפחות 60 שניות, לפי הוראות משרד הבריאות".
"והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם - הפעם, כדי לאתר את האויב שלנו - נזדקק למטוש".
"לשנה הבאה בירושלים הבנויה - או אולי בלונדון, קפריסין או ניו יורק, רק שיפתח נתב"ג".
חוץ מהפרסומות הלא קשורות (כגון טלוויזיות), והחידון טריוויה עם שאלות מלאות אווירת החולין שאופפת את העיתון.
שמות השם כתובים ככה: יי, ומופיעים פסוקים מלאים.
האם זה נחשב ס"ת שכתבו מין? האם טעון גניזה?
זה מושג שכולם מצטטים בלי לדעת בכלל את משמעותו.
הכוונה דווקא למין - דהיינו מי שאדוק בע"ז, ואז מניחים שהוא כתב את האזכרות לשם ע"ז - ולכן דינו שריפה.
לעומת זאת, באותה סוגיה כתוב, שס"ת שכתבו גוי - ייגנז.
וסוגיית גניזת פסוקים בלי שם ה' מפורש, כמו יי שזה לא שם - כבר דנו בה רבות (עלונים וכו')
אמנם, אין שום קשר לס"ת שכתבו מין.
מדובר לכל היותר באפיקורס, וסביר יותר - בתינוק שנשבה.
ממילא אין שום הוו"א לשרוף אותה.
הנכון ביותר הוא לשאול מורה הוראה.
חידושואם יש פסוקים או ד"ת בלי שמות - על זה כתבתי שיש דיונים
מסכים שסוגיין דעלמא שצריך גניזה
מספק יש להתייחס בקדושה אל גליונות דפוס שתוכנם פסול ומכילים אזכרות, ואף יש לגנוז אותם.
אולם הגניזה לא תהיה בבית הגניזה עם כתבי קודש אחרים.
(וכעין זה מצינו לענין קבורה, שאין קוברים רשע אצל צדיק: עי' סנהדרין מ"ז ע"א).
ויכול אדם לחפור בור בחצירו ולגנוז אותם שם.
ונראה שגם אם כתבים אלו מכילים דברי הסתה כנגד ה' ועיקרי האמונה,
שייתכן שמותר גם לשרוף אותם, מסתבר שגם בגניזה כזו יוצאים ידי חובה.
ובאשר לחיוב שריפה בספרים שכוונתם להסית ולהדיח,
אע"פ שהם מודפסים ואין לייחס לפועלים שום כוונה בהדפסת ה"שמות" שבהם מ"מ זיל בתר טעמא.
שהרי חיוב שריפה הוא בגלל החשש להשפעה מזיקה של הספרים על קוראיהם.
ונימוק זה תופס גם בספרים הנדפסים, כי סוף-סוף ההשפעה המזיקה קיימת
בין אם הפועלים התכוונו לכך ובין אם לאו.
ולכן נראה שספרי מיסיון וכדו', שמטרתם להסית ולהדיח אנשים מאמונתם,
יש לשורפם גם אם נדפסו (ועי' שו"ת אגרות משה יו"ד ח"א סי' קע"ב).
מיהו, מכיון שיוצאים ידי חובה גם בגניזה, נראה לענ"ד שעדיף לגנוז אותם
(אם כי, כאמור, לא בגניזה הרגילה המיועדת לשמות הקדושים).
עכ"ל הגר"י אריאל.
מקור:
סימן מג - קדושת שם ה' בספרי כפירה מודפסים | מכון התורה והארץ-'למעשה' אקטואליה הלכתית
בנ"ד לא נראה שמטרתם להסית ולהדיח,
ואפילו לא נראה שהם כוללים דברי הסתה,
אלא לכל היותר דברי ליצנות.
מ"מ, אף באלו הוראתו לגנוז (בנפרד) ולא לשרוף.
לענ"ד נראה שאף לדבריו אין סיבה שלא לגונזם אפילו בגניזה רגילה,
כיוון שסוף כל סוף עיקרן לקיום סדר כהלכתו, כפי שנוהג רוב עמ"י,
אלא שהוסיפו כמה בדיחות (גם אם לא ראויות) לשעשע מעט בימים אלו.
שהם שמו הגדה מלאה מסודרת אורתודוקסית עם ההוראות
הדברים הצדדיים היו במילתא דבדיחותא בעיקר
זה נראה דבר שלא נכתב כלל למטרות קדושה אלא כצחוק בעלמא.
פשיטא שזה נכלל בספר תורה שכתבו מין (אפיקורס מסכן הוא גם אפיקורס)
ויש לשורפו. מלבד זאת יי אינו כלום.
אלא אם כן זה כן נכתב בכבוד ורק הוסיפו הומור.
ומ"מ, מוזמן לעיין בתשובת הגר"י אריאל שהבאתי לעיל.
אם אין אזכרות כפי שאמרת, כמובן. (אין שמות אל, שדי, אלקים?)
טעם הגניזה הוא מניעת ביזוי כתבי הקדש. הפסוקים שם מבוזים ממילא בצורה שהם כתובים.
היתרון: מהפח אין סיכון שיוציאו את זה וישתמשו, בגניזה יש.
לפני שנתיים בטקס יום השואה קיבלתי נר נשמה עם שם של יהודיה שנרצחה בשואה. שמרתי אותו ומדי שנה אני משתדל שהלימוד שלי ביום הזה יהיה לעילוי נשמתה. שמה הוא ״אסתר שניצר״ הי״ד ואת הלימוד שלי היום הקדשתי לעילוי נשמתה.
הואיל ושמה הוא אסתר נימא ביה מילתא.
בבבלי במסכת מגילה י״ג ע״א מובאים 3 דעות של תנאים על אודות היחס בין השם הדסה ובין השם אסתר. הדעה האחרונה שמובאת שם היא דעת רבי נחמיה:
״רבי נחמיה אומר הדסה שמה ולמה נקראת אסתר שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר״. מה פירוש אסתהר ?
רש״י במקום מפרש ״ירח יפה כלבנה״ וכמותו מפרש גם בעל הערוך, כנראה לפי הדמיון עם המילה הארמית לירח - סיהרא.
נציע כיוון שונה. חשבתי עליו והתחלתי להרהר בו אחרי ששמתי לב שבפרסית המילה הכללית לכוכב היא ستاره setare שהיא בעלת שורש משותף עם המילה האנגלית לכוכב - star.
על שם האלה הזאת אסתהר נקרא גם כוכב נוגה (ונוס) שהוא הכוכב העולה לפנות בוקר. הנקרא בעברית איילת השחר.
במעשה מפורסם המופיע בירושלמי מסכת ברכות פרק א הלכה א מסופר:
היום שעיינתי בזה שמתי לב שהגמרא דנה באיילת השחר וכל הפסוקים שהיא מביאה הם מספר אסתר.
עוד. הבבלי במסכת מגילה טו ע״ב דורש את הפסוקים ממזמור כב בתהלים שבכותרת שלו נאמר ״מזמור לדוד״:
״ ותעמד בחצר בית המלך הפנימית א"ר לוי כיון שהגיעה לבית הצלמים נסתלקה הימנה שכינה אמרה (תהלים כב, ב) אלי אלי למה עזבתני שמא אתה דן על שוגג כמזיד ועל אונס כרצון או שמא על שקראתיו כלב שנאמר (תהלים כב, כא) הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי חזרה וקראתו אריה שנאמר (תהלים כב, כב) הושיעני מפי אריה״.
אני זוכר את הפעם האחרונה שלמדנו בשיעור את הגמרא הזאת, ואני זוכר גם שתהיתי לעצמי מדוע הגמרא החליטה לשים דווקא את הפסוקים האלה בפי אסתר ? היום שהרהרתי בדבר הבנתי.
כותרת המזמור היא למנצח על אילת השחר. אסתר בעברית היא איילת השחר. ברוך שהאיר עיני במשנתי.
אמנם יש להקשות על מה שאמרתי מדברי הירושלמי הקודמים למעשה שהבאתי. שם נאמר:
״אמר רבי יוסי ברבי בון הדא איילתא דשחרא מאן דאמר כוכבתא היא טעיא. זימנין דהיא מקדמה וזימנין היא דמאחרה״. ויה״ר שהקב״ה יאיר את עיני גם בקושיה זאת.
מיומא (כט.) למה נמשלה אסתר וכו', עיין שם.
ויש לעשות עפ"ז הרבה חיבורים והלחמות עם הרעיון שהבאת, ותן לחכם.
הוא הגמרא הידועה על ״אסתר מן התורה מניין״. אולי התכוונת למקור אחר ?
יש במדב"ר (פי"א פיסקא ב) דרשה זו לגבי צבי. ואולי התחלף לך.
ובד"כ בדרשות הלולאות נאחזות אחת השניה בין היתר על ידי דמיון לשוני.
ולמרות שאין מקשין על הדרשן, אם אפשר, למה לא.
אם הכוונה שרצית לפרש 'ענן בוקר' מלשון כיסוי והסתר פנים (וכעין הא דברכות לב: 'רבא לא גזר תעניתא ביומא דעיבא משום שנאמר סכות בענן לך וכו' ע"ש. ועי' בברכות נט. 'רקיע בטהרתה'), אם כן הוא בכלל דברי הירושלמי שרמזת בהודעה הראשונה, וכידוע מה שפירשו שם שהיה המעשה דוקא באיילת השחר שבה מתגבר בחושך (עי' בכלי יקר פרשת חקת ועוד).
ובכלל, אני לא בטוח שב'ענן בוקר' מדובר על הזמן של איילת השחר שבו עננים לא כ"כ נראים, אלא על זמן מאוחר יותר בבוקר. וכן משמע בתענית (ו: ) ע"ש.
ואם במשנה האחרת הכוונה לשבת (קלז.) קטן נימול וכו', תייתי לי שגם חשבתי שנזכר שם 'לא פחות ולא יותר'.
תאום כל המדינה בשוק שחב"דניקים שדוחפים סופגניות לחיילים בחנוכה הם בעצם חסידי כת השטן או גרוע מכך, חסידי סאאאאטמעעעעעעער? עכשיו כולם שואלים אז מה הם בעצם רוצים החב"דניקים האלה, אולי גם החב"דניקים יתחילו לשאול עצמם מה הם רוצים החב"דניקים האלה...
ואז נתחיל פה שוב את כל הדיון מחדש על הרב מוהליבר והרב ריינס והנצי"ב ורב חיים מבריסק מול ר' חיים מוולוז'ין, והרש"ב והערות של הרב קוק לקונטרס, ואם הבנים שמחה והגר"א והרב קוק והאריז"ל ורבי כלפון הכהן והרמב"ם והרמב"ן והמגילת אסתר ושלושת השבועות ודניאל הנביא, ואיילת השחר שבקע אורה קמעא קמעא והרב אמנון יצחק והרב עובדיה יוסף והחזון איש ורמח"ל והרב כדורי והרב מרדכי אליהו...
האמת, אין לי כח.
ואפילו לדעת האשכנזים נשים מברכות "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו" על מצוות עשה שהזמן גרמא.
אם האישה איננה מחוייבת - אז לכאורה איננה מחוייבת כלל. מה הגיון בזה שמצד אחד היא לא מחוייבת מצד שני היא יכולה לקיים?
להבדיל אם גוי ירצה לקיים מצווה לא תהיה משמעות אם הוא יקיים (או שכן?). כי הוא פטור וזהו.
זה גדר של 'פטור' שלא מצאנו בקיום מצוות. אם אתה פטור אז עד הסוף...
מה אתם חושבים?
רש"י כותב על הפסוק "מבשרם לא תאכלו" (לפי גרסא אחת בתורת כהנים): על בשרם באזהרה ולא על עצמות וגידין וקרנים וטלפים. ומשמע מפה שי חיה טמאה שיש לה קרניים, והפסוק ממעט אותה מלאו.
אבל, רש"י בנדה (נא ב) כותב (על דברי המשנה - כל שיש לו קרניים יש לו טלפיים): יש לו טלפים - פרסותיו סדוקות שאין קרנים אלא לבהמה ולחיה טהורה.
יש למישהו פתרון?
בתוס' חולין (נט.) ד"ה אלו הן, לפירוש ריב"ם דמתני' דנדה ר' דוסא היא ולא רבנן. ויתכן דרש"י גם ס"ל כן.
את מה שגם ככה כבר קורה
שנפתח יכולות פנימיות ביתיות
שנתפלל בבית, שנחוש שכינה בבית.
שנתפלל בחוץ, בטבע, באביב (במיוחד בישובים)
שנתגעגע לבתי כנסת ונכבד אותם
שנתגעגע לשכינה
ונראה ונחוש אותה שהיא כבר פה בשדות ומחכה בבתי כנסת שנהיה איתה
שנתכנס , שניכנע לאלוקות שסביבנו ובתוכנו
שנרפה ונרגע מחיים מערביים מטורפים
שנתחיל להתרגל לחיים של אחרית הימים
לחיים שבתיים קדושים פנימיים אלוקיים שלווים
שנסתפק במועט
ונפנה מבטנו פנימה
לנשמה לחיי עולם
"תפארת אדם לשבת בית" (ישעיה)
סימן קע סי"ב:
"ודבר פשוט הוא שאין לעשות על השלחן דבר שאחרים מואסין בזה, כמו לרוק בחוזק הן מפה הן מחוטם, ולא יחטט השינים, שפותח
פיו ואין האחר יכול לראות זה, וכן נפיחות מהגרון שקורין גרעבצי"ן ידוע שמתמאסין בזה".
ולענ"ד משמע מדבריו שדווקא מחיטוט כזה שנעשה בפתיחת הפה לרווחה יש להימנע, אבל חציצת שיניו בקיסם אינה ממאיסה כ"כ.
אשמח אם מישהו יוכל להסביר לי מדוע הסוברים שגודל כזית הוא כמו זית בינוני בימינו לא חוששים לפוסקים שסוברים שזה יותר גדול?
השאלה אם כמתבונן מהצד על הדיון אני יכול לבחור שיטה שנראת יותר הגיונית לי או שצריך להכריע על פי כללי הפסיקה וספק ברכות להקל.
ואני חושב שלפי מה שרשום שם צריך להכריע ספק ברכות להקל על אכילת שיעור זית בימינו.
שענו לך פה, שלשיטת כל אחד המחלוקת הוכרעה.
וגם יש לומר בזה כעין סברת הרדב"ז בב' מקומות (ח"א סי' רכט וח"ב סי' תרכו) שלא אומרים סב"ל אלא כאשר המחלוקת נפלה בברכה, אבל אם נחלקו במצוה, ואנו נוהגים כהצד שיש מצוה, לא אומרים בזה סב"ל ומברכים. והכי נמי לגבי המחלוקת לגבי כזית, ה"ז כמחלוקת על המצוה (ויש לפלפל בזה). וראה בהלכה ברורה (סימן ט סק"ח) שיש שחולקים על הרדב"ז בכלל זה.
אני מניח שקראת על דיני גר שהתגייר בקטנותו.
אם ילד מתגייר, אז כשהוא נעשה בר מצווה הוא יכול לבחור האם הוא מעוניין בגיור שהוריו גירו אותו. בעיקרון אם הוא ממשיך לקיים מצוות אחרי הבר מצווה, אז הוא מצהיר בכך שהוא כן מעוניין בגיור, ולכן הגיור חל.
ידועים דברי הגמרא ״כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא דרך ימין״ (בבלי יומא י״ז ע״ב).
ידוע גם שבאנגלית המילה שמשמעותה ימין - right כוללת גם את המשמעות של צודק, נכון, טוב, מתאים.
היום שמתי לב שגם המילה בפרסית שמשמעותה ימין - راست (נהגית rast, ואגב היא מאותו שורש קדום ומשותף למילה האנגלית)
כוללת בנוסף גם את המשמעות של אמת, נכון.
זה כנראה מרמז על נטייה אנושית רחבה ונפוצה לקשר בין ימין (כניגוד לשמאל) לבין הדרך שראוי לאדם ללכת בה (מבחינה מוסרית).
מאמין שזה קיים בעוד שפות, אבל לא בדקתי בינתיים.
אם כך, אפשר לומר שבהנחיית הגמרא להעדיף את צד ימין בפניות פיזיות ממשיות יש מטרה לחנך את האדם ולהשפיע עליו (באופן בלתי מודע כמובן) לבחור ב ״צד ימין״ גם בפניות שהוא פונה באורחות חייו.
למען האמת, הטענה שלי קצת יותר רדיקלית, אני מאמין שזאת הסיבה להנחיה של הגמרא, ומעבר לזה אין שום משמעות לבחירה בין שמאל לימין, כי בסופו של דבר צריך לבחור, אחרת נקלעים לסיטואציה של החמור של בורידן, אז אם אתה כבר בוחר אז תבחר במשהו שיוכל אולי להרגיל אותך לטוב ולנכון.
אולי
זו רק הששערה
ידוע שמנהג ישראל לא להגיד תחנון בכל חודש ניסן כי זה חודש של גאולה, לכן גם הרבנות הראשית פסקה שאין בחודש ניסן יום השואה...
מישהו יכול להסביר לי את העניין הזה לעומק?
לאדם יש 'מזל'?
האם יש מקומות ששווים יותר ויש מקומות ששווים פחות, מבחינת ערך סגולי?
אמר ר' יצחק ד' דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן צדקה צעקה שנוי השם ושנוי מעשה, צדקה דכתיב וצדקה תציל ממות, צעקה דכתיב ויצעקו אל ה' בצר להם, ושנוי השם דכתיב ויאמר ה' אל אברם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה, ולבסוף וברכתי אותה וגם נתתי לך ממנה וגו', שינוי מעשה דכתיב וירא אלקים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה וגו', וי"א אף שינוי מקום שנאמר ויאמר ה' אל אברם לך לך וגו' והדר ואעשך לגוי גדול ואידך ההוא זכותא דא"י הוא דאהני ליה. האדם אשר נגזר עליו גזירה מן השמים בשביל רוע מעשיו אשר חטא, עם כל זה אל יאמר שכיון שנגזר עליו אי אפשר שישתנה אבל אפשר שיהיה משנה הגזירה, ודע לך כי אלו דברים ראוים שיהיו משנים את הגזירה, כי האדם יש בו ד' חלקים שהם הגוף והנפש והממון אשר ג"כ נחשב כמו אחד מחלקיו כמו שהתבאר כמה פעמים, כי הממון של אדם ג"כ נחשב חלק האדם כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה (ב"ק קי"ט, א') הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאלו נוטל את נפשו. ועוד אמרו (סוטה י"ב, א') הצדיקים חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם, ואלו שלשה דברים בארנו אצל אהבת הש"י דכתיב ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך עיין למעלה. אמנם הרביעי הוא אשר כולל כולם כי אלו ג' דברים הם החלקים והאדם כולל את שלשתן שיש בו הגוף והנפש והממון. דמיון זה הבית שהוא כולל את החלקים שלו את אבניו ואת עציו ואת עפרו אלו הם חלקי הבית, ושם בית כולל את שלשתן ביחד וכך נקרא על החלקים ביחד שם אדם. והנה כאשר נגזר על האדם גזר דין אם משנה אחד מן החלקים לטוב כאלו היה אדם אחר ובטלה הגזירה שנגזר עליו, ולפיכך דוקא אלו ד' דברים משנים הגזירה, כי המעשים הם לגוף האדם כאשר צריך לעשות המעשים בגוף וכאשר משנה לטוב חלק אחד מחלקיו מבטל את הגזירה שנגזר על האדם, והתפלה היא לנפש שכך נאמר (שמואל א', א') אצל התפלה ואשפוך נפשי לפני אלקים, כי האדם בתפלתו שופך נפשו ולבו לפני אלקים ומבטל נפשו, צדקה הוא בממון שלו, לפיכך אלו שלשה דברים הם מצד חלקי האדם, ושינוי השם הוא הכולל את כל שלשתן, כי השם אשר יקרא בו האדם כולל כל חלקי האדם, וי"א אף שנוי המקום כי המקום הוא ג"כ צורך האדם ויקרא האדם על שם מקומו כאילו הי' המקום ג"כ מכלל חלקי האדם, והרי צריך לכתוב שם המקום בגט כי א"א שלא יהיה לאדם מקום ונקרא האדם על שם מקומו, ומפני שנקרא האדם ע"ש מקומו ולפיכך הוא שייך ג"כ לאדם ומפני כך אלו ד' דברים משנים הגזירה וי"א ה' דברים. אמנם יש עוד באלו דברים חכמה העליונה כי נזכרו כסדר בודאי, כי הצדקה כי צדק מלאה ימינך והוא משנה את הגזירה, והצעקה הוא למדת הדין לכך לא אמר תפלה כי הצעקה הוא למדת הדין שבוכה ומילל על חטאיו ודבר זה משנה את הגזירה ג"כ, כי הצדקה שהוא החסד מבטל הדין, והצעקה ג"כ מבטל את הדין, ושנוי השם מבטל עצם הגזירה, וידוע כי השם הוא כנגד קדושת השם וכבר פרשנו זה במקום אחר, שנוי מעשה הוא הקרוב אל האדם, וי"א אף שנוי המקום הוא שנאמר ואיזה מקום בינה, והבן הדברים האלו אשר רמזנו לך, והבן למה אמרו י"א כי אין זה שוה ודומה לראשונים, וכל אחד מאלו ארבע או חמשה לדעת י"א יכול לבטל הגזירה, ודי בזה למבינים:
וזה אמרם (מו"ק כ"ח, ב') בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא תליא מלתא, ור"ל כי אלו השלשה בפרט הם השפעה מן הש"י אם הבנים אם החיים ואם העושר, כל אלו הם השפעה שמשפיע השם ית' אל האדם הן החיים הן הבנים הן העושר, ואין אלו ג' תלוים בזכותא אלא במזל כי כן מלת מזל שהוא מלשון שפע בלבד מן המשפיע ולכך אין זה תולה בזכותא, כי המשפיע משפיע מצד עצמו לכל מי שהוא מוכן לקבל השפע הזה מן המזל שעל ידו ההשפעה הוא מקבל ולכך בני חיי ומזוני שהם השפעה לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזלא, ויש להבין את זה מאוד.
יש עוד הרבה אבל אלו נראם לי מספקים לדעת המהר"ל
כמובן שרבותנו הפילוסופים כרלבג סוברים כפשטו שהאדם שאינו צדיק מושלך אל המזל ואינו מושגח ולכן שינוי המקום ישפיע
למשל :
מלחמות ה', מאמר רביעי, פרק שביעי הנה כבר התבאר מדבריו שכבר יגיעו לחסיד רעות בעת התירו הקשר והדבקות אשר בינו ובין השם יתברך, כי הוא אז משולח למקרי הזמן. וכבר יתכן לזאת הסבה שלא יגיע לרע רעות... כשלא יהיה מסודר לו רע מהמקרים ההם. ובהיות הענין כן, הוא מבואר שמה שאמר הרב זכרונו לברכה שכל עניני אישי האדם ומה שישיגם מטוב או רע נמשך אחר הדין – אם ירצה בו הטוב האנושי, ר"ל הגמול והעונש הנמצא בנפש, או ירצה בזה דבקות ההשגחה וסורה, ויקרא דבקות ההשגחה הטוב, וסורה הרע. שאם רצה בזה הטוב והרע הגופיי, הנה יסתרו דבריו קצתם קצת, וזה כי הוא הודה שכבר יקרו הרעות לחסיד בהסירו מחשבתו מהשם יתברך, להיותו משולח ונעזב למקרים, ושהוא אפשר לזאת הסבה שלא יגיעו לרע רעות
בלי להכנס להאם זה תקף היום או לא ועל מי... אני מדבר על הגדרה וודאית.
איך דנים בשמים אדם שמוגדר תינוק שנשבה?
אולי לא שייך "שגגה" על דבר שמעולם לא ידעת שאסור.
אני רוצה לדעת את רחמי השם 
השאלה הזאת מטרידה אותי וחשוב לי לדעת תשובה.. למה זה מפריע לך חח
אז כנראה זה חשוב ללמוד
אני כותב מהזכרון כך שתסלחו לי.
מקור הדין הוא מהמשנה (אינו יודע עיקר שבת וחילל שבתות הרבה אינו חייב אלא חטאת אחת) והגמ' שואלת איך זה ייתכן ומשיבה: כגון גר שנתגייר בין הגויים או תינוק שנשבה בין הגויים. כאן הנפק"מ בעניין חיובי חטאות השבת.
הרמב"ם מרחיב את הדין וכותב על הקראים "שגדלו על טעותם" שיש להם דין תינוק שנשבה - ולכן חייבים להחזירם בתשובה בעבותות של אהבה ואפילו שיש להם דין אפיקורסין. מסקנתו: "לא ימהר להרגם". היינו, הרמב"ם מפקיע אותם מדין המומרים והמשומדים והאפיקורסין שחייבים להרגן אפילו בלי בי"ד.
הרדב"ז חלק על הרמב"ם בעניין הקראים וכתב שבכל יום מחזירים אותם בתשובה והם מבזים את התורה ואת החכמים ולכן גם להם יש דין של אפיקורסין.
כל זה במי שכופר בדברי חכמים, אבל מי שכופר בתורה מסיני ובמציאות האל, גם הרמב"ם מודה שאין להם דין תינוק שנשבה גם אם גדלו על טעותם.
יש מי שכתב בדורות האחרונים שמחללי שבת בפרהסיא בדור הזה אין להם דין של גויים כי הם בגדר תינוק שנשבה כי הרי גדלו על טעותם, אבל גם זה, כמובן, רק אם הם לא כופרים בתורה מסיני ובמציאות האל. ויש שחלקו עליהם ואמרו שבימינו כשכל אחד יודע עיקר שבת ועיקר יהדות, אין הבדל בין פורקי עול תורה למי שגדל על טעותו.
לגבי דיני שמים אין בזה נפק"מ, כי שם דנים לפי אמיתות נפשו של אדם, ולעתים צדיק נידון בחומרה גדולה יותר על עבירה קטנה מאשר רשע על עבירה גדולה...
