פורום בית המדרש (עמוד 67)

שתלמידי הרב קוק ידחו את ההגדרה הזו, אם כי אני בהחלט חושב שאתה צודק. לפי״ז גם כל מי שיונק מהקבלה הוא פנאנתאיסט.(וחסידות בכלל יונק מהקבלה)

מה לא טוב בה?

אבל אולי במבט לאחור, עדיף לא לדון בזה בפורום הזה.

קיצוניות היא זה מושג שמתייחס למרחק בין נק' המרכז לנק' המדוברת. כלומר אם יש ימין, מרכז ושמאל. הימין הוא קיצוני והשמאל הוא קיצוני כאשר הממצע ביניהם זה המרכז, זה למסתכל מבחוץ. אך אם תסכתל מצד ימין אז גם המרכז וגם השמאל נהיים קיצוניים, אמנם השמאל יותר קיצוני מהמרכז... וכן הלאה.

כלומר אולי מצד דעותיך הם קיצוניים לצד מסויים, אבל מבחינתם אתה קיצוני לצד השני. כלומר אם אתה חושב שהם דוסיים מדי, אתה מאמין שלהיות 'מזרוחניק' זה העיקר והאמת. מבחינתם זה הפוך, אתה מזרוחניק מדי כי מצד האמת צריך להיות דוס.

כלומר זה מאוד תלוי בהגדרת פנתאיזם. אבל אם ניקח את ההגדרה של ויקיפדיה:
פַּנְתֶאִיזְם (הרכב של המילים πάν (תעתיק: "פן"; מיוונית: "הכל") ו-θεός (תעתיק: "תאוס"; מיוונית: אלוהים); כלומר "הכל אלוהים") היא תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכל; האל והטבע הם ישויות זהות. הפנתאיזם דוחה בעצם את האמונה באלוהות על-טבעית או חיצונית ליקום (טרנסצנדנטית).

אז ודאי שתלמידי הרב קוק מאמינים באל מאל לטבע ומעל כל גבול. אלא שאנו איננו יכולים להשיג אותו אלא בדרכים שבחר להתגלות אלינו. התורה והעולם.



אני כבר מחפש מקורות לצרף

בכלל הקבלה אומרת שהכל משתלשל מהבורא ואין חיים בלעדיו. "המחדש בכל יום תמיד" אז כשמביאיםדעה כזו צריך להגיד בניגוד למי, בניגוד לבית המדרש של פילוספיית הראשונים?

 

ובכל אופן הרב קוק מחזיק את שני הניגודים כי בשניהם יש צורך לאדם 

למשל בפיסקה הזו: וגם בזו ששום וחניכה הביא

 

המחשבה בענין האלהות בשני הצדדים שלה - דהיינו: הצד האחד, בצורה המדברת עד הבורא והבריאה מכל אחד בפ"ע, כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא, והצד השני, שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה הוא רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואלהים הוא דוקא הכל ולא חלק מצד שהוא חלק - המחשבה הזאת פועלת בכל צד מצדיה פעולה מיוחדת על רוח האדם. ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים. אמנם השירה ומשאות הנפש באות מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים. ומלאת כבוד אלהים בכל המוסר, הוא ענף מורכב מהגיון ושירה במיזוג נכון, כשיחסר ממנו כח אחד, לא יוכל לעמוד. על כן כאשר ע"פ ההדרכה של המחשבה הראשונה, של החילוק שבין המחשבה עד האלהים ועד העולם, מתגלה התאר של צדקת אלהים, של גודל המוסר המופיע לנו ע"פ המחשבה ביחש אל האלהים, והמוסר הזה מתמלא בחוקיו בהגיון וחשבון, כשאח"כ באה המחשבה השניה עד האלהות, שצדקתו והדרת המוסר המתמלא מזכרונו כבר נקבע יפה בנשמה, מתגברת השירה ע"י ההצטיירות העליונה המלהיבה של אין עוד מלבדו, ומוסיפה היא פרי ברכה גם להמוסר.    אבל אם בראשית המחשבה לא תסתמן כ"א מצדה האחד של אין עוד מלבדו, לא היה שום מקום לשום ציור מוסרי ביחש האלהות לפעול עלינו. אין אנו יכולים להכיר ערך מוסרי ביחש לעצם אחד מצדו לעצמו, כ"א ביחש מאחד לאחרים. אע"פ שהרוממות הזאת של המחשבה, היא מתעלה על כל החזיון של ערך המוסר כולו, כמו שהיא מתעלה על כל המחשבות והגבולים, מ"מ האדם אינינו יכול לתפוש מחשבה רוממה מערכו המוגבל בכל מלא הודה - וערכי המוסר לעולם נדרשים שיהיו ניעורים וחוזרים וניעורים בכל הליכות החיים - עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה. אלא שגם בהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל ג"כ רוח האדם לשקע, וע"י השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות. על כן אין תרופה אחרת, כ"א לסדר את הרעיון באופן כזה שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה, ולא יגלו לעולם, כי הראשונה בתור לבוש לשניה העליונה ממנה. ז"א מלביש את א"א, וד' הוא האלהים.

 

הוא ניסה למצוא נוסחה שתפשר בין אלוקות טרנסצנדנטלית לבין אלוקות אימננטית (=פנתאיזם).

 

ראה באורות הקודש ח"ב: 

 

"טבע הדבר הוא, שבההשקפה הרגילה, אותה ההתבוננות האלהית הבאה מהדעה המונוטאיסטית, שהיא ההשקפה היותר מפורסמת גם מצד האמונה, היא מסבבת לפעמים עצב וחלישות נפש... פחות מההשקפה הזאת מיגעת את האדם ההשקפה המונוטאיסטית, הנוטה לההסברה הפנטאיסטית, כשהיא מזדככת מסיגיה, המובלטת בחלקים רבים ממנה בהחלק התבוני של החסידות החדשה..." (הוא מתכוון כמובן לכתבי חב"ד שעוסקים הרבה ברעיון הזה ש'הכל אלוקות' ופיתוחו וטיהורו). וראה עוד שם באורך מהי הדרך. 

ויתכן שאנחנו מסכימים. לא בטוח.

טענות על פנאטאיזים, העמיסו באקדמיה, על כל בעלי שיטת 'אין עוד מלבדו', או כמאמר הזוהר 'לית אתר פנוי מניה'. ובמיוחד על תורת החסידות ובמיוחד בדרך ההסברה של חב"ד. יתכן שחלק מהעניין שב'נפש החיים' חרד להדגיש את ההבדל בין 'מבחינתו' לבין ההנגה המעשית - זה להוציא מהטעות הזאת (מלבד הנזקים המעשיים שיכולים להיווצר מהטעות הזאת, כמבואר בדבריו).

בדברי מרן הרב זצ"ל - אי אפשר לטעות. יש בו בירור ארוך, שאין מקומו בפורום, על היתרון והחסרון בכל השיטות ובמיוחד בסוג של 'משחק' בין המונוטואיזים (שיתרונו הוא ההבדל שבין הא'לוהים לעולם ולאדם) לבין "ההשקפה המונוטואיסטית, הנוטה להסברה הפנטאיסטית *כשהיא מזדככת מסיגיה* המובלטת בחלק התבוני של החסידות החדשה (=חב"ד)"!

מי שרוצה לעשות סדר, שיתחיל מלימוד מסודר של מאמר 'דעת אלוהים' ותחילת אורות התחיה וימשיך בלימוד מסודר של פרקי 'האחדות הכוללת' (וקודמים להם פרקי החיות האלוהית והסדר עקרוני!).

אם רוצים להגדיר בכותרת, התפיסה היא "הכל באלוהות" (כפי שמופיע בהקדמת הרב הנזיר לאחדות הכוללת), בעוד שאצל הכופר האמסטרדמי זה "הכל אלוהות".
ועיין עוד ב'קול הנבואה' עמ' קכה, שנכון להגיד ש'אלוהים בגמטריא הטבע', כל עוד מבינים שמעל הטבע יש מטביע. ששם 'אלוהים' הוא של גבורה וצמצום, והשם המיוחד הוא למעלה מהטבע.

והתפיסה שציינת "הכל באלוהות" זה בעצם פנאנתאיזם.

לגופם של דברים, נכון שלכאו' זו תפיסת מרן הרב, אם כי, כפי שציינתי הרב דן בין התפיסות כרמות הסברה שונות שלכולן יש צד נכון.
לגבי שאלתו, הרב בוודאי לא הראשון ולא היחיד. את תפיסת חב"ד מוכרחים להסביר כך ואולי גם את דברי האר"י וכל הנתלים בו.

שמעתי מהרב ירחמיאל וייס, שגם לפני חב"ד ידעו ש'אין עוד מלבדו', אבל חב"ד חידדו שזה 'ממש'.

פנאנתאיזם היא צורת ההסתכלות המאוזנת והממוצעת.

כלומר לא מונותאיזם מצד אחד ולא אין עוד מלבדו כפירוש אדוה"ז מצד שני (אלו ב' הצדדים שמציג הרב באוה"ק ב'), אלא הכל באלהות (את חב"ד הוא מגדיר שם השקפה מונותואיסטית שנוטה להסברה הפנטאיסטית כשהיא מזדככת מסיגיה. כלומר הכל אלוהות והעולם בטל. זה לא פנאנתאיזם).
בהמשך הפסקה באוה"ק שם הוא מציג את ההסתכלות שמשלבת בין שתי התפיסות. האמת האובייקטיבית היא כמו שיטת חב"ד אבל אי בעולם שלנו להתנהל לפי ההסתכלות הזאת (ולכן בעולם שלנו היא לא האמת בעצם..) .
לכן הרב שם מראה מה צריכה להיות צורת ההסתכלות הנכונה, איך משלבים בין שתי השיטות. איך צריך לתפוס את העולם מחד כעולם ומאידך כגילוי רצון ה'. איך צריך להסתכל על העולם במונותואיזם אבל כזה שהתגלגל מאין עוד מלבדו.

כנראה יש כמה הגדרות לפנאנתאיזם אבל חב"ד היא לא פנאנתאיסטית במובן הרחב של ההגדרה.

תפס את חב"ד, כן כשיטה מתוקנת על בסיס דברי הרב באוה"ק שהזכרת.

עיי' קול הנבואה עמ' קכ"ג שם משתמש כמעט באותו ביטוי: "שיטת הכל-אלוהות, השלילית, אחר טיהורה מנגעיה, וזיכוכה מסיגיה, יש להעלותה ולנסחה בשם, הכל באלוהות (ובהערה קמ"ה: המונח הכל באלוהות, פנ-אנ-תאיסמוס וכו') שעיקרה החיות העולמית האלוהית, שהוא, ב"ה, מחיה הכל, כשהוא נבדל ולמעלה מהכל".

(ולענ"ד הדברים מדוייקים, אף אם לא מספיק מודגשים בתניא, שער היחוד והאמונה פ"ד ובמידה מסויימת גם בפ"א. ולהוציא מהטעות שעלולה להגיע מחוסר ההדגשה, בנפה"ח ובעקבותיו מרן הרב, מדגישים מאוד את עניין ה'מבחינתו' ו'מבחינתנו'. אף שהמחלוקת רק הדגשתית ולא מהותית, עד שבחב"ד הפריזו לטעון שר' חיים הושפע מהחסידות וחזר משיטת הגר"א).

רק אני חושב שמכיוון שבסופו של דבר התניא וספרי הרב הם ספרי עבודה בעיקר, הדגשה או חוסר הדגשה של משהו מעיד על דרך עבודה שונה. ואם כן לתניא העבודה היא בעיקר על ביטול היש ולרב היא בעיקר על פיתוח מבט נכון על היש והפעולה בעולם (המשך הפסקה באוה"ק).

מצד שני תלוי אילו חיות אלו. ערוה״ש התיר בשכב סכ״ד לתת לכל חיית הפקר אוכל מדין ״ורחמיו על כל מעשיו״.(אמנם כי טעמו צ״ע) והמשנ״ב התיר בכלב רעב ואכמ״ל

למה שזה יהיה שונה מהתעמלות? 

 

ומה כוונתך "תלוי אילו חיות"?

היא בדבר שאדם נהנה ממנו בגופו, ולומר שאדם נהנה בגופו מהאכלת חיות (אע"פ שאני ממש יכול להזדהות כאחד שלעיתים מאכיל בעצמי), היא סברא דחוקה ולענ"ד עקומה.

וגם לא התירו התעמלות, ההיתר הוא לרוץ להנאתו, אין הכוונה להרים משקולות בחדר כושר.

כוונתי ב"תלוי אילו חיות" התפרשה בהמשך ההודעה - על חיות הפקר רעבות. אז כן, להאכיל את הכלב של השכן, חוששני שלא יהא בכלל הגדר הזה.

 

הרי גם התעמלות זה לא ממש הנאה בגופו - הגוף מתאמץ. זה יותר בקטע שזה משחרר.

ומה נגיד על מה שמותר לבכות אם זה גורם עונג ומשחרר. 

 

נראה שזה בעצם הנאה בנפש ולא בגוף. 

הוא לא מרגיש איזו שהיא הנאה/ הקלה מכך שהלידה עוברת בשלום?

נראה לי שרואים מכאן, שההנאה הנפשית לא התירה טרחה.

ייתכן שטרחה לא הותרה כלל לצורך הנאה נפשית, וייתכן שצריך לסייג ולהבחין בין הנאות שונות.

ריצה?

ובכי..? בכלל לא נשמע קשור להנאה גופנית.

 

האמת בכי לא קשור לטירחה, אולי סתם קישרתי בגלל ההיתר מצד ההנאה

אבל בתור מחשבה בלי לבדוק, אולי זה לא נחשב טרחה, כשהנאה היא מהפעולה עצמה, ולא מהתוצאות שלה. ולגבי בכי, זה איסור אחר. [ויש גם חולקים על ההיתר].

והוא במפורש מדבר על בחורים צעירים שנהנים לרוץ, כשהכוונה היא לא לריצת חמשת אלפים וגם לא אלפיים, אלא מסתמא סתם ריצה של שובבות. אין לי מושג איך הקשת מכאן על התעמלות...(שאגב אוכל להיות דמגוג ולומר נאסרה במפורש בשכח מב, אלא ששם כנראה הכוונה לפעולה אחרת ואכמ"ל)

שמע, אני לא למדן...

אני שואל לפי מה שאני יודע ולומד ממכם

 

סבבה זה לא התעמלות ממש, אבל זה עדיין טירחה יתירה לא? הרי אסור לרוץ בשבת סתם ככה.

ומה לגבי הבכי?

הגדר של טרחא יתירה הוא לא ברור, אבל רואים מההיתר הזה שלאו, ובכלל לגבי הפעולה הספציפית הזו אני לא חושב שהיא בגדר טרחא.(מאחר וטרחא אינה גדר בקושי הפיזי אלא הנפשי למיעוט הבנתי. לדוג' הכנת מאכל הדורשת פעולות סיזיפיות ועוד, למעשה מהמקרה של נשיאת חבית מוכח שאין מדובר בקושי פיזי, מאחר ואחד הצדדים שם עוסק במי שסוחב משקל בכמה פעמים שיש בו טרחא, לעומת סחיבת כל המשקל בפעם אחת )

מקסימום תכין לפני שבת מכוסה ותוריד את הכיסוי, להניח להם אסור.

 

זה מה שזכור לי מהפעם האחרונה שביררתי אצל רב.

 

תברר מול מו"צ אולי נופתע

גם לך מותר להאכיל אותם (כך דעת הביאור הלכה שחולק על האליה רבה).

אם אלו חיות הפקר שסובלות- ערוך השולחן מתיר.

לסיכום, האיסור הוא רק בחיות שמשיגות אוכל לבד ולא צריך להאכיל אותן (השו"ע מביא כדוגמא יונים ודבורים), ואז זה גם לא משנה אם הן שייכות למישהו או שהן הפקר, בכל מקרה אסור.

ואני אומר שכל הדיון בין המשנ"ב לא"ר הוא דווקא על הכלב(בהתבסס על גמרא אחת).

לגבי ערוה"ש אמנם הוא מתיר אבל המקור שלו צ"ע.

אבל אין אותן בכל הסידורים (רק באיש מצליח או בסידורים אשכנזים אותנטיים)

המוסיפים מוסיפים אותן גם בלילה. אמנם יש מוסיפים רק בביהמ"צ ביום.

 

הערה: תלמידי הגר"א חדלו מלומר התיקון מאז עלייתם ארצה כיוון שלדבריהם כבר התנערה השכינה מהעפר.

אמנם מאוחר יותר חזרו לומר מריבוי הצרות, אך שמעתי מהרב בדיחי שליט"א שאחר הקמת המדינה או ששת הימים (לא זוכר כעת) הרצי"ה לא נהג לאומרו כלל  (אגב - ה"ה לאמירת "על נהרות בבל" לפני ברכהמ"ז).

'יחשוב אדם בעשותו כל אלה כי ראוי לו שישפך דמו וישרף גופו, לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי איברי הקרבן כנגד ראשי אבריו'.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יז עמוד א
רב ששת כי הוה יתיב בתעניתא, בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי לפניך, בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו; ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי, יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. 

 

ויותר בביאור:

תלמוד בבלי מסכת מנחות דף קד עמוד ב
אמר ר' יצחק: מפני מה נשתנית מנחה שנאמר בה נפש? אמר הקדוש ברוך הוא: מי דרכו להביא מנחה? עני, מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו לפני. 

 

יש עוד כמה שאני לא זוכר בדיוק את המקור.

 

@ימ''ל !!!!!!!!!!

או בכלל.

אולי כדאי להכריע כבר בשאלה "מיהו רב"?

 

היתה פעם תקופה בהיסטוריה שבה @מרדכי ניסה להכריע בזו השאלה כי אז היה רב חובש כיפה סרוגה, בוגר ישיבת "מרכז הרב" שכיהן כשר החינוך (מטעם מפלגת יש עתיד) וכנראה בשביל מרדכי כבר הגיעו מים עד נפש אז הוא הלך לדרוש בעצת הרב מלמד, כמובן שזה לא עזר יותר מידי וכי מי הוא הרב זלמן מלמד שיכריע בשאלה "מיהו רב"? אז יש מצב שנצטרך לחכות למשיח צדקנו.

מה דעתכם על הרצל? - בית המדרש

 

שלשום ימ"ל נעל פה שרשור על שאנשים (וגם אני) לא נהגו כבוד זה ברבותיו של זה, אז הזכרתי את מאמציך להכריע בשאלה "מיהו רב" במערכת הפורומים.

 

נא לא לשגע אותי בהסברים לדברי עצמי, אני לא אוהב את זה.

לא עידכנו אותי בשינוי...

וברצינות: הראשונים כבודם במקומם מונח, לא מומלץ לערבב אותם עם חז"ל.

מה היתה בדיוק השאלה?

המהר"ל מסביר הרבה מקורות בתנך על פי צורה וחומר
ואני צריכה איזה מקור מסוים שרואים איך אכן המהרל מפרש בצורה זו.

תודה רבה רבה!!

פילוסופיה אפלטונית, פנומן ונאומן, מה את רוצה מהתנ"ך? איפה בתנ"ך יש התגלות פנומנאלית (הופעה) ואיפה נאומנאלית (עצמית)? זו השאלה? עדיין לא ברורה לי השאלה.

 

הנה כמה:

גור אריה בראשית פרשת בראשית פרק ב
וכאשר תבין עוד ותעמיק בזה, כי האדם כאשר לא נמצא לו זוגתו - והאדם שהוא כמו צורה צריך הוא לדבר שהוא אליו כמו חומר - וכאשר עדיין לא נמצא הנקיבה שהיא לאדם כמו חומר לצורה - אז יש לצורה זאת התחברות אל הדברים יותר חומרים, והם כל בעלי חיים שאינם מדברים, והכל כדי שימצא לו דבר שהוא לו [נושא והוא] כמו חומר, כי [הצורה] אי אפשר מבלעדי חומר, ולפיכך אומר 'שבא על כל בהמה וחיה ועוף', כי החבור מה שהיו הבעלי חיים עומדים לאדם במקום החומר לצורה - נקרא ביאה גמורה, לפי שצריך שיהיה האדם נבדל מן הבעלי חיים הבלתי מדברים, וכאשר היה לאדם התחברות אל בעלי חיים בלתי מדברים - הרי הוא מזדוג אליהם נכנס בגדרם, עד שזה ביאה גמורה נחשב לאדם שהוא שכלי, כי ראוי שיהיה האדם נבדל במעלתו מכל הנמצאים שאינם בעלי שכל, והרי יש חבור להם, וזהו הביאה. עד שנתן לו זוגתו, ואז היה צורה לדבר שהוא דומה לו, שגם היא בעלת שכל כמוהו, והוסר הביאה והחבור. הארכתי בזה לבאר דברי חכמים, כי ראיתי שהאומות משיבין על דברי חכמים, ואילו ידעו להבין דבר זה על עמקו היו אומרים כי כל חכמי הגוים לאפס ותוהו נחשבו נגד הקל שבדבריהם. והכל נרמז בלשון "זאת הפעם עצם מעצמי", שהתורה רמזה לנו כי האדם הוא כמו צורה, וצריך הוא אל דבר שהוא לו במקום חומר, אבל אין הדברים כולם שהם חומרים אליו במקום החומר, רק חומר מיוחד היא האשה שנתנה לו: 

 

גבורות ה' פרק יח
ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו, בשמות רבה (שם) מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים כו'. ונראה לפרש כי התורה כל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, ונקראת בשביל זה תורת חסד דכתיב (משלי ל"א) תורת חסד על לשונה. ולפיכך השם שקראה לו בתיה שהיתה גומלת חסד הוא עיקר בתורה, ואף הקדוש ברוך הוא לא קרא לו שם אחר כשהיה מדבר עמו דברי תורה שדרכיה נועם. אלא שיש לדקדק במה שאמרה כי מן המים משיתהו, והוי לה לומר כי מן היאור משיתהו להורות מאיזה מים הוציאה אותו. ואומר אני כי שם משה הוא הוראה על עיקר ענין משה ומעלתו, אשר הוא מסולק ומוסר מן המים. וזה כי המים אין להם צורה עומדת קיימת כמו שהתבאר למעלה אצל כל הבן הילוד היאורה תשליכהו ע"ש, כי שם הארכנו בזה. וכאשר תדע זה תדע לך כי מעלת משה רבינו ע"ה מעלת הצורה לפי שהיה נבדל במעלתו מן החומר כי השכלים הנבדלים הם צורה בלבד, ומי שהוא קרוב אל מעלת השכלים הוא קרוב אל הצורה, ולכך היה משה רבינו ע"ה ענין צורה בלבד מבלי חומר, והמים הם הפך, כי המים אין להם צורה גמורה ולכך נקראים תמיד בלשון רבים, ולא תמצא לשון יחיד במים לפי שכל אחדות מכח הצורה המאחד את הדבר והמים הם בלי צורה גמורה, ולפיכך המים שהם בלי צורה מקוימת בלשון רבים, והיה משה הפך להם שהוא צורה נבדלת, והיה מיוחד שלא נמצא נביא כמוהו כדכתיב (דברים ל"ד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, וזה הפך המים שאין במים יחוד צורה ומפני זה נקרא משה שהיה משוי ממים כלומר שמשה מסולק מן המים כי בעבור שיש למשה צורה נבדלת היה משוי ונבדל מן המים. ומזה תדע כי המים הפך משה רבינו ע"ה, שאלו הם בלא צורה ומשה רבינו ע"ה מעלתו הצורה המקויימת, לכך האצטגנינים אמרו שעתיד מושיען של ישראל ללקות על ידי מים, שראו על ידי האצטגנינות קדושתו של משה רבינו ע"ה שהוא צורה נבדלת בתחתונים וראו גם כן שאין דבר מתנגד לו רק המים שהם הסבה שיהיה נלקה על ידם כמו שהתבאר שם. לכך לא היה בא המיתה למשה שהוא צורה נבדלת רק על ידי מי מריבה, וכאשר רצה הקדוש ברוך הוא למחות כל צורה הביא עליהם מבול מים למחות הצורה, שכן משמע לשון וימחו שבא עליהם מחוי הצורה כמו שהתבאר אצל הבה נתחכמה. ומזה תבין דברי חכמים שאמרו במדרש (ב"ר פ' כ"ו) בשגם הוא בשר בשג"ם בגמטריא משה, והיו ימיו מאה ועשרים בשביל זכות משה רבינו ע"ה נתן הקדוש ברוך הוא אריכות זמן להם מאה ועשרים, שהרי משה רבינו ע"ה היה חייו מאה ועשרים: 

 

ספר תפארת ישראל פרק ד
ותעמיק יותר בענין זה ותדע ותבין, שהשמש והאדם שני מלכים. כי השמש הוא מושל בעולם, כמו שאמר הכתוב (בראשית א, טז) "לממשלת היום". והאדם מושל בנמצאים גם כן, כדכתיב (בראשית א, כו) "וירדו בדגת הים ובעוף השמים", ודבר זה מבואר. והמושל האחד הוא מושל הגשמי, כי השמש היא גשמית. והמושל השני הוא נבדל, כי האדם אינו גשמי גמור, הן בנשמתו האלהית, שיש לו נשמה קדושה, והן מצד שנאמר בו (בראשית ט, ו) "כי בצלם אלהים עשה את האדם". כי יש בצורתו ענין אלהי, למי שיודע ברזי החכמה. מכל מקום על כל פנים יש האדם ענין נבדל. הרי כי אלו שני דברים מחולקים; האחד - הוא המושל, ויש לו חשיבת גוף. והשני - יש לו ענין בלתי גשמי, והוא נבדל. יהיה הפירוש מה שיהיה בלשון "צלם אלהים", סוף סוף יש באדם דבר אלהי נבדל. 
והנה השמש והאדם היותר עליון בעולם הזה. כי העולם הזה יש בו חומר וצורה נבדלת. והחומר היותר עליון הוא לשמש, כי יש לו חומר זך. ומעלת הצורה הנבדלת לאדם. ולכך אלו שנים הם נחשבים מלכים, מצד שהם עליונים בנמצאים בעולם הזה. והאדם נחשב צורה אל הנמצאים כלם, אף אל השמש. וידוע כי החטא הוא מצד החומר, לא מצד הצורה. ולפיכך מצות לא תעשה, שלא יעשה חטא, הוא כנגד ימות החמה, שאין בה יציאה מן הסדר, אף כי היא גשמית. ודבר זה יתבאר עוד בפרק י"ג, עיין שמים. 

 

ויש עוד הרבה.

בס"ד.

 

תוודה רבה רבה!!!!

אני צריכה עוד כמה דוגמאות,

יש מצב לבקש עוד כמה?

ואוו, תודה רבה רבה!!

 

1. הבטחה כללית במקרה ששכיח היזק או שהיזק היה קורה בממילא כגון אדם שהגיע זמנו למות לא תקף.

2. מסכת פסחים דף ח ע"א-ע"ב

    מסכת קידושין דף לט ע"ב

אלו הערות שנמצאו בשוליים של הש"ס של רבי עקיבא איגר, ומישהוא החליט להדפיס אותם.
רבי עקיבא איגר כתב לעצמו כל מיני הערות על השוליים, ובין היתר את זו. ייתכן שהוא חשב שזה מועיל לזיכרון לנסות למצוא את הרשימה הזו, וייתכן שהוא מצא לה איזושהיא משמעות למדנית.
זה לא אומר שזה אמור לעניין אותך.

במקרה הזה מעניין אותי מה הוא רצה להשיג בזה.

אולי הרש"י שם תמוה לדעתו, וכדי להזכיר שרשי לא סתם חרטט הוא מראה שכשרשי לא יודע משהו הוא אומר זאת בפירוש. מה שמגדיל את התמיהה.

שרש"י כותב "איני יודע" על איזה משהו אז הוא מפנה לרשימה של כל המקומות שבהם רש"י כתב איני יודע.

 

לא כשיש לו תמיהה על רש"י.

(בלי להשוות כמובן) גם אני מציין לעצמי אנקדוטות על הגמרא, יחד עם פירושים עם תוכן.
אם הוא היה מונה את כל המקומות שבהם מוזכר אמורא נדיר גם היית מנסה למצוא לזה משמעות?

אפשר הרבה להאריך ואני צריך לקצר. על כל פנים רח"ד שעוועל פרסם הרחבות על גליון הש"ס על כמה מסכתות.

בבחינת "וְעַל מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַע, אוֹמֵר לֹא שָׁמַעְתִּי,"

עכשיו אם זה פעם אחת תאמר מקרה הוא,אבל אם זה עניין קבוע וחוזר על עצמו יש פה כבר עניין..
הרי יכל לא לכתוב כלום ,חסר מילים בגמרא עליהם אין רש"י.

ההערות של גליון הש"ס הם בדרך כלל ענייניות ולגופו של ענין, לא להתחיל לפרגן למידות הטובות של הפרשנים, אבל אני מקבל, כנראה שזה הפירוש.

 

(אבל לא הבנתי מה פירוש יכל לא לכתוב כלום, כשרש"י כותב לא ידעתי הוא מתכוון לומר שיש לו כאן תמיהה על הגמרא גם כן בשביל שהלומד לא יחשוב שזה מובן כל כך עד שלא צריך פירוש, זה נראלי בסיסי לפרשן שמפרש את כל התלמוד שכשהוא לא יודע את הפירוש הוא צריך לכתוב שהוא לא יודע)   

ממנגן כשר.. לא יודעת אם זה ממש הלכה אבל פשיטא שניגון משפיע על הנפש מאוד וגם על עבודת השם, סוג הניגון והמנגן. אין ספק שהניגון הוא דבר מאוד גבוה ומחבר ומן הסתם כאשר התוכן או המנגן במוזיקה שלו משדר מסרים מסויימים זה יכול להחליש בלי לשים לב וחודר לתת מודע של האדם.

 

יש משהו חמוד שמצאתי על זה  מנגן כשר - ניגון כשר

 

וגם שאלה של מישהו ששאל את זה שאל את הרב | שאלות ותשובות | אתר ישיבה

 

אפשר גם להבחין בניגונים יהודיים שונים שלכל ניגון יש עניין והשפעה אחרת על הנפש. קח לדוגמא את הנגנים של שנות ה90 וה80 בלהקות בחו"ל מה המסרים של השירים שלהם וגם במוזיקה עצמה אפשר להרגיש את זה, גם במי שמחקה את זה בארץ זה קורה, בדקויות אפשר להבחין בהבדל ובאוירה של המסר שמועבר. להבדיל מזה, תיקח מנגד את ניגוני חב"ד.. 4 בבות..

או  ניגון הבעש"ט שאומרים שהוא מסוגל לתשובה אם זכור לי נכון.. קיצור זאת תורה שלמה, מעניין ממש.

 

למיטב ידיעתי יש בטוח גם שיעורים מרתקים על זה, שווה לעשות בירור על זה מעבר לעניין ההלכתי. רוח ההלכה זה חשוב לא פחות והנשמה שלנו קולטת הכל, גם מה שנדמה שלא.. 

יש עניינים בקבלה ובחסידות נגד זה אבל לא הלכה.

הוא כותב שם לא לשמוע שירים כמעט בכלל כל השנה זכר לחורבן אבל בימינו נהגו להקל אך עדין לא בשירי חול וגרוע מזה.

(יש מלא דעות עד איפה הקלו היום)

גם בימי המקדש הייתה השאלה לגבי איכות המנגן.

ופה הטעם הוא שמיעה משום החורבן, והפירוש שהתירו היום הוא מכמה טעמים.

מוקלט, חולי (עצבות) וכו'

שירי חשק (שירי אהבה וכל הדומה להם, בגדול. אבל כמובן לשאול רב) ושירי עגבים (שירים עם ניבולי פה וכאלה) הם אסורים הלכתית.

לגבי המנגן זה הנהגה טובה שבאה ע"פ הקבלה (כח הפועל בנפעל), ומי שפוסק ע"פ הקבלה יורה שלא לשמוע, אבל לא מטעם הלכתי.

 

תודה רבה

תוכל להסביר?

הנה ציטוט אחד מיני רבים (אגב הרב קוק גם תמך בתאוריית האבולוציה)

 

"ועל דבר מניין שנות היצירה ביחס להחשבונות הגיאולוגיים בזמנינו. כך היא הלכה רווחת שהיו כבר תקופות רבות קודם למניין תקופתנו. הוא מפורסם בכל המקובלים הקדמונים ובמדרש רבה "שהיה בונה עולמות ומחריבן" ובזוהר פרשת ויקרא שהיו כל מיני אנשים חוץ מאדם שנאמר בתורה, אלא ששם צריך להשכיל יפה את מליצות עמוקות הצריכות ביאור רחב מאוד מאוד! א"כ אותן חפירות מורות לנו שנמצאו תקופות של ברואים ואנשים בכללם אבל שלא היה בינתיים חורבן כללי ויצירה חדשה ע"ז אין מופת מוכיח השערות הפורחות באוויר שאין לחוש להם כלל. אבל באמת אין אנו נזקקים לכל זה שאפילו אם היה מתברר לנו שהיה סדר היצירה בדרך התפתחות המינים ג"כ אין שום סתירה, שאנו מונים כפי הפשטות של פסוקי תורה, שנוגע לנו הרבה יותר מכל הידיעות הקדומות שאין להן עמנו ערך מרובה. והתורה ודאי סתמה במעשה בראשית ודברה ברמיזות ומזלים, שהרי הכל יודים שמעשה בראשית הם מכלל סתרי תורה, ואם היו הדברים רק פשוטם איזה סתר יש כאן. וכבר אמרו במדרש "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם- א"א, לפיכך סתם להם הכתוב בראשית ברא אלוקים.... אבל על כל פנים אין שום סתירה לשום דבר מן התורה כל דעה מחקרית שבעולם כלל"

ואני לא אתחיל לצטט לך את כל המקומות

ממליץ לך לקרוא את ספרו "לנבוכי הדור"

קישר את התגליות הגאולוגיות והדינוזאורים לדברי המקובלים

 

(פרק ג)

 

תפארת ישראל על המשנה/דרוש אור החיים – ויקיטקסט

ספורנו (על המקום)

ברטנורא (לא זוכר איפה)

יש עוד שאני לא זוכר.

 

באופן כללי - ממליץ על ספרו של הרב שילת "מתורתו של ר' גדליה" [-נדל]  הוא עוסק מסיבית בנושא.

לכאורה הפותח הגדול הוא הרמבם

במורה חלק ב פרק כה ופרק ל

 

(אבל צריך ללמוד עם פירוש כדי להבין)

 

היו שלקחו אותו צעד קדימה, כמו שמואל אבן תיבון והרלבג

היו שאימצו לפחות חלקים, כמו הרדק על בראשית

ובכלל היה ויכוח גדול

דברים מעניינים שכתב הרש"ר הירש,

שנתיים אחרי פרסום 'מוצא האדם'

 

המעיין - ח

בהם הרב סולוביצ'יק התייחס לאבולוציה.

 

 

האחד באיש האמונה הבודד:

 

"מעולם לא הוטרדתי באורח רציני על-ידי הבעיה של תיאור בריאת העולם אשר בתורה לעומת התיאור המדעי של האבולוציה, הן במישור הקוסמי והן במישור האורגני"

 

 

השני, עם רמזים קצת יותר משמעותיים,

בספר "The halakhic mind" (שלא תורגם לעברית)

בספר של הרב זקס, 'השותפות הגדולה'

אם גם הוגים עכשוויים נחשבים... 

 

(אבל לא קראתי את כל הספר)

החוברת הזאת מעניינת, בעיקר בגלל שכתב אותה ר"מ בעלי...

הרב גיורא רדלר - אבולוציה

תמיד נותנים לי את המורה נבוכים הזה כמקור אבל לא ראית שם משהו שמעיד על כך, אשמח מאוד אם תצטט לי משם פסקה שמוכיחה את זה.

 

 

אשמח מאוד גם אם תיתן מקור לגבי הרלב"ג

 

 

שוב תודה

הרמבם כותב בסוף פרק כט:

"מה שנזכר בתורה במעשה בראשית, אין כולו כפשוטו"

ושהוא יפרש אותו רק ברמזים.

 

כבר הראשונים בדורות הסמוכים פירשו את הרמזים

(שהופכים מאוד שקופים למי שקורא את כל המורה,

ומסבירים לו על הפיזיקה והמטאפיזיקה של אריסטו)

 

אני השתמשתי בספר של קליין-ברסלבי,

אבל כל הפירושים סה"כ די דומים...

להביא ציטוט שלדעתו היה חומר קדמון היולי?

 

~~

 

אבל האמת שבכמה נושאים הוא פחות אלגורי מהרמב"ם. למשל:

 

"וראוי שתדע, בעניין הנחש היה מחויב שנודה שהוא משל... אולם בעניין חוה, הנה אין בכאן סבה תחייב שיהיה לפי המשל...

וכבר יתבאר גם כן שאינה לפי המשל, ממה שהמשיכה התורה זה הסיפור, שכבר ילדה חוה קין והבל ושת, שאי אפשר שיהיה משל.

ואולם הרב המורה (מורה נבוכים ב, ל) נראה שהבין, כי עניין חוה הוא גם כן משל לכוח אחד מכוחות הנפש האנושית... וכבר טעו מזה קצת גדולי החכמים המתאחרים , ועשו ציורים בעניין קין והבל ושת".

 

~~

 

מלחמות ה', מאמר שישי, חלק שני, ח'

 

כאן^ הוא מסביר שהימים בבריאה לא מורים על קדימות זמנית,

אלא על קדימות טבעית. (חי מורכב מדומם וכדומה)

 

אמנם לדבריו כל פעם שכתוב 'ויעש אלוקים' בבריאה הכוונה לנס

ולא לתהליך טבעי (בניגוד לרמבם ולרדק)

מעריך מאוד!

ובעצם כל מי שמאמין בקדושת התורה, חייב לסבור שמעשה בראשית אינו לגמרי כפשוטו, כי בלי דרכי דרש, יש סתירות ניכרות בין תיאור הבריאה הראשון (פרק א') לתיאור השני בפרק ב'. (ובעצם זה משמעות דברי חז"ל בפרק 'אין דורשין' בחגיגה)

עד כמה לקחת רחוק את האמירה - תלוי בצורך. אם יש לנו צורך תורני (יישוב הסתירות לכאו' בכתוב), אמוני (כמו העמל הגדול של הרמב"ם במורה, להוציא מפשוטם את כל הכתובים שלכאו' מגשימים), או מציאותיים (כמו שהרב עצמו כותב שלהשערות פורחות אין סיבה להתייחס, אבל אם המדע מוכיח דברים -) בהחלט אפשר להסתמך על כך.

שהיה תהליך רוחני שלם לפני שהיתה הבריאה כפי שכתוב בתורה.

כנראה מזה השתלשל כל תיאורית האבולציה שמסבירה הכל בצורה גשמית ומגושמת

הרמב''ם מסביר מדוע אין להסביר לציבור את מעשה בראשית כי יווצר להם הפסד מכך.. וכותב שלא רק התורה עושה זאת אלא גם הפילוסופים, שאפלטון היה קורה לחומר נקבה ולצורה זכר. ומההשוואה הנ''ל בין הפילוסופים למעשה בראשית מוכח שנעשה בראשית הוא לא כפשטו.
וכן בדרגות הר''ן דרוש א' שואל אם באמת מעשה בראשית זה הפשט אז מדוע חז''ל אומרים להסתירו? (ולא מעשה בראשית בשנים)
ומסביר שבאמת מעשה בראשית הוא יותר עליון ומעשה בראשית הוא שני למעשה מרכבה. בלשונו: '' הנה לפי זה מעשה בראשית היא חכמת הטבע האמיתית, לא אותה שיתפלספו בה המתחכמים, והיא ידיעת עצמי הדברים. וזה נמשך ונתלה בנותני הצורות, שהם השכלים הנבדלים, ואי אפשר שיודע כי אם בשפע אלקי נבואי. ולכן הייתה חכמת מעשה בראשית סמוכה ומצרנית למעשה מרכבה ושמחה אליה במעלה, כי שתי אלה החכמות תהיה בהם ההשקה ברוחניים, שהם שוכחים נבדלים.''
כדאי לראות את כל הר''ן בפנים בשביל להבין יותר לעומק..

מנסיוני האישי... זה גולש לאני לא יודע איפה....

עדיף שתבקש ממרכזניק שיסביר את מרכז, בלי איזכור של הר המור.

וכן איפכא,

ואת ההבדלים תחשב לבד.

 

אומר את זה כבכיר המשתרשרים שם...

וחוזר על עצתי הקודמת.

שיראה מה עלול לקרות לשרור הזה בעוד
3
2
1

כאן יכולים להגיד לך את ההבדלים במעשה, את הגלוי והיוצא לפועל(וזה מה שיש בשרשור הנ"ל) אבל את שורש המח' בעומק, רק מי ששנים מכיר את השיטות.

יש חובה מבחינה דתית לשקול בכל כלי שיש לנו חסרונות מול יתרונות.

שאלה כזו ב"בום" ולצפות לכן ולא

שכך הורו לנו גדולי ישראל. 

בכלל, תמוה בעיניי שניק פצל"ש שפתוח לכל ניק וניק מגיב בפורום בית המדרש, כשאפשר להגיב מהניק הרגיל ולקיים דיון ראוי.

אתה מעלה טענה שיש בה משהו, גם אם זה לא מוסכם על כל הרבנים, למה לא לדון עם לקיחת אחריות?

 

אם יש בו אינטרנט..

אם כך הורו רבותיך?

אבל זה פשוט טיעון נוסף. אין ספק שהטיעון של כך הורו גדולי ישראל הוא החשוב והעיקרי.

יש דעה בחז"ל שלפי דרשת 'סמיכות פרשיות' סוברת שרבקה נולדה בסמוך למיתת שרה (בראשית כב-כג), וכיון שיצחק נשא את רבקה בת 40, ונולד כששרה היתה בת 90, יוצא שרבקה היתה בת 3.

 

יש דעה בחז"ל (סדר עולם) שרבקה היתה בת 14.

 

בכל אופן, ייתכן שפעם קצב ההתבגרות הפיזית והנפשית היה שונה. 

עד שכילו לשתות. זה לא מעט ולשאוב זה לא קל.

כנראה פעם ההתבגרות הפיזית והנפשית היו מוקדמות יותר.
זה כמו שפעם גם היו נפטרים בגיל מאוחר יותר אם לא היו מחלות. וכמו שיעקב הוליד מאחרי גיל שמונים ועד תשעים בערך ולא צויין שזה נס (לעומת מאה של אברהם). הפיזיולוגיה הייתה שונה. הגוף התפתח מוקדם יותר ונחלש מאוחר יותר.