פורום בית המדרש (עמוד 67)

לומד יותר, יודע יותר

ובן אדם יכול לחזור על אותה מסכת כל חייו.

מדובר על מה אדם יתעמק, אבל ברור שחייבים ללמוד הלכה. לדוגמה הרב שלי לומד דף יומי אבל בבא בתרא הוא גמר 15-20 פעם בעיון מטורף

אז אם יש בן אדם שמסכת אחת מעניינת אותו במיוחד הוא יכול להתעמק כל הזמן אך ורק בזה ולא לעסוק במסכתות אחרות?

 

אגב, כך משמע גם בהמשך הגמרא שם "נתת לנו רשות לעמוד" 

מבטיח לך שככל שתתקדם ליבך יחפוץ עוד ועוד!!!

יעני אם הוא עכשיו מתחיל ללמוד, אז אם הוא מעדיף מסכת ברכות, שבת, או סוכה.

אבל אף פעם לא עוצרים מלהתקדם. כשהוא יסיים מסכת אחת- צריך לעבור לאחרת. (ודלא מוסיף יסף)

ולגבי "נתת לנו רשות לעמוד", שמובא בגמרא שם זה בהקשר ספציפי מסוים. שהגמרא מספרת שסיימו ספר אחד, ואז לוי ביקש ללמוד שמלי, ורבי שמעון ברבי ביקש תהלים. בסופו של דבר רבי התחיל ללמד תהלים, ואז הוא דרש להם על הפסוק השני- "כי אם בתורת ה' חפצו"- שאין אדם לומד אלא ממקום שליבו חפץ. ואז לוי אמר- אם ככה, אתה הרי לא מלמד אותי את מה שאני חפץ- אז נתת לי רשות לעמוד, כי אני רציתי להתקדם במשלי, וכפית אותי להתקדם בתהלים...

רצון להדרכה מוסרית יש גם בטבע. כמו בדתות השונות שלא קבלו תורה מהשמיים

שהמוסר הטבעי של האדם היה מזדעזע מהפקרות מינית ושאר הנהגות שפלות של חיות.

 

"הקב"ה עשה את האדם ישר (והמה ביקשו חשבונות רבים)"

זאת אומרת, אם האדם באמת רוצה ללמוד מוסר - הוא ילמד את הדברים הטובים.

ואם הוא לקח את הרע, התירוצים שהוא יגיד באים מרצון להפקרות.

 

נראה לי שלזה התכוון גם @סוג'וק

 

 

 

שמראש אנחנו באים עם הערכים שנראים לנו נכונים וראויים ומוצאים להם צידוק בהתנהגות של בעלי חיים מסוימים ולא של אחרים, ולא שאנחנו באים ללמוד מהם משהו, אנחנו בעצם לא למדים מהם כלום, וגם אלמלא ניתנה התורה לא היינו יכולים ללמוד מהם דבר. 

 

 

שזה מעניין ואפשרי, אבל זה לא מה שרבי יוחנן אומר, לפחות, לא בהבנה הפשוטה. 

לא כולל את פרטי המעשים, אלא את ההכשר הנפשי שמתאים להם. לא היינו מגיעים אליהם בשכלנו לבד, כשם שאי אפשר לדמיין מה שמעולם לא פגשנו כדוגמתו. אחר שראינו אותם בטבע- אנו יכולים להבין בשכלנו שהם תואמים את ערכינו הפנימיים, וליישם אותם גם אנחנו.

כמדומני שזה בהחלט יכול להסתדר עם דברי ר"י, גם בהבנה הפשוטה.

 

אתה טוען בעצם שגם אלמלא ניתנה תורה היתה לנו הכרה ״טבעית״ בקיום ערך של צניעות, ומה שהיינו לומדים מהחתול, למשל, זה רק את הנקודה הזאת של צניעות בטיפול בצואת הגוף ?

 

כלומר, לא היינו למדים על הערך עצמו, אלא על איזה ״דין״ ספציפי שבו ? 

 

גם אם לא התכוונת לזה בדיוק, אני חושב שזה מתיישב על ליבי, תודה. זה אמנם מצמצם את עוצמת דברי רבי יוחנן, ביחס למה שתמיד הבנתי אותם, אבל עכשיו הדברים יותר מסתדרים. 

טבע החיות בהמות ועופות הכשרות הוא קחמני יחסית לחיות הלא כשרות.
ומכיון שבשרם דמם נהיים חלק מאיתנו על ידי אכילתם הטבע שלנו נשאר עדין.
ובכ"א יתרון האדם הוא השכל והשכל מחייב לחיות ברמה מוסרית.
את הדברים המוסריים הנכונים ניתן ללמוד גם מחיות

ובזה לצערנו החוק לא ממש מקביל להלכה, כמו בעוד אי אלו עניינים אומללים.

לקבל מזונות? מה החוק בישראל בנושא?

כמו אב שלא מגדל את ילדיו.

[בלי להיכנס לפירוט על החובה המדוייקת].

רק שכיוון שהוא מגדל אותם, הוא נותן להם מזונות ממש -אוכל (ושאר צרכיהם), ולא כסף.

ייתכן, לדעות מסויימות, שחובה על נתינת מזונות ילדים דין צדקה, תחול גם על האם [תלוי במצבם הכלכלי של שני ההורים]. ולדעות אלה, אם האב מגדל אותם, אז הכסף עבורם יעבור אליו, כדי שהוא ישתמש בו עבורם. 

אם האב ובני המשפחה לא יכולים לפרנס אותם, הרי הם כשאר העניים שהציבור צריך לתת להם צדקה, ושוב הכסף יינתן לאב שישתמש בו עבורם.

"באושא התקינו שיהא אדם זן את בניו ואת בנותיו כשהן קטנים... כי הוה אתו לקמיה דרב חסדא, אמר להו: כפו ליה אסיתא בצבורא וליקום ולימא: עורבא בעי בניה וההוא גברא לא בעי בניה... ולא אמרן אלא דלא אמיד אבל אמיד כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה".

עיין כאן הדיון באורך
https://www.yeshiva.org.il/midrash/23729

וכיום כאשר מנהג כל אדם לזון בניו עד גיל 18 גם ציבור היר"ש וגם הציבור הכללי. נראה לי שזה נכנס גם בתנאי הכתובה לזון את הבנות. טענת האכזריות על בניו היא גן כאשר מתגרשים שהרי זה שהאשה או הילדים כבר לא גרים בביתו לא אומר שהוא יכול להתאכזר ולאטום ליבו עליהם.
כמובן שגם המצב ההפוך לא תקין וצריך שותפות כלגלית כל אחד כפי יכולתו

ואם רצונך למצוא נבלה נוספת בארץ הקודש אני לא אסייע לך בכך ....

 

בחוק בישראל - חולקים חצי חצי מצד אחד, וגם הוא חייב במזונות. זה בתורו גורם לכל הבלגן שאתה מכיר.

זה שיטיון ושוטה פטור ממצוות, אז אין צורך לעשות כלום.

 

אבל שאלות בהלכה צריך לשאול רב ולא בפורום.

אנחנו בבית מדרש... דנים בחבורה...

כמו שאמרתי, הוא פטור ממצוות.

אז למה לא להעיר לו?

אז אין צורך לעצור אותו, ומצד שני זה עלול לצער אותו אז בשביל מה?

אלא שהעניין שזה עלול לצער אותו וכו אז 'שב ואל תעשה עדיף'...?

ואם הוא מבקש סיוע...? אז שוב ושוב להעיר...?

ומשנה אם זה הורה?

הלכתית לך, כגון אם הוא הורה וכדו' לכאו' כן, כמו כל מה שמבקש, מה מיוחד פה?

זה לא שאלה של קריטריון הלכתי. אלא מציאותית, 

אם הוא מבקש עזרה אולי שייך איסור ספייה.

במחילה, זה תלוי מאד בשלבי המחלה.

שני הפרטים היחידים שאנחנו יודעים על המקרה הזה הם: א. הוא מתבלבל בתפילות. ב. אם יעירו לו הוא יצטער ויבין.

הוא בהחלט יכול להיות עדיין בגדר פקח.

הגרשז"א מביא, נראה לי בשם הבניין ציון (הערל"נ),
שפטור שוטה תלוי ביכולת שלו לקיים אץ המצווה הנידונת הספציפית
(וממילא להוציא יד"ח).

הרי הוא יודע ויכול להתפלל, הבעיה היא שהוא שכח שכבר התפלל.

וכן לגבי איסור ש"ש לבטלה- אם רק היה יודע שזה לבטלה היה פורש.

 

אז הוא נחשב "יכול לקיים" מצווה זאת או לא? לענ"ד נ"ל שכן.

ולהתפלל עמידה שוב זה לא נורא,
ולוואי.. כל היום כולו.

לפ"ז כדאי להפריש מאיסור ש"ש לבטלה,
אבל כמובן תלוי בחומרת הדימנסיה

 

עדיף תענה בפרטי

אתה מגן על הגוף שלך בלי לחשוב.
שאתה אוהב את רעך 'כמוך' מה שאתה רוצה שיהיה לך אתה עושה רציונאלית.
כשאתה רוהב את אשתך - האינסטינקט, בלי לחשוב שומר ודואג לה.

כבודו כותב את פירות האהבה, אבל החילוק הוא ברמת האהבה. ודו"ק

שהאהבה היא כגופו וממילא יש לזה השלכות מעשיות. תאהב כאילו זה אתה ממ הגוף שלך. ההשלכה של רמת האהבה הזאת היא שבעת צרה פתאומית באינסטינק תגן עליה אפילו לפני על עצמך (כמו שכתוב  עוֹר בְּעַד עוֹר, וְכֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ" שכשבא לך מכה לפרצוף באינסטינקט תרים ידיים כדי לשמור על הפנים) כי זה ממש חלק ממך.

כמו לגופו של עניין, או בארמית "גופא"

עצם העניין, גופו של עניין.

ערוך השלחן (או"ח סימן קנו ס"ז):

"מצוה לאהוב את כל אחד מישראל כגופו, שנאמר: ''ואהבת לרעך כמוך''. לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו, כמו שרוצה בכבוד עצמו וחס על ממון עצמו. והמתכבד בקלון חברו – אין לו חלק לעולם הבא (רמב''ם הלכות דעות פרק ששי).

אבל אין הכוונה שיאהבנו כנפשו ולחלוק עמו בממונו, שהרי לא כתיב בעניין זה כלל. דהך קרא כתיב אצל הלאוין ד''לא תלך רכיל'', ''לא תשנא'', ''לא תקום ולא תטור'' – שמע מינה דהצווי הוא שלא לעשות לו רעה, ובדבר שאין בזה הפסד ממון (נראה לי)".

 

וקל להבין.

נתינת הממון היא רק ההוכחה של ערוך השלחן שאינו 'כמוך' ממש. ולאשה הוא 'כמוך' ממש, וממילא זה מתבטא גם בממון.

"לרעך" זה לא "את רעך" - לרעך הכוונה לטובתו, עבורו, בשבילו

כמו שאתה רוצה עבורך כך תרצה עבור אחרים.

"מה ששנוא עליך לא תעשה לחבריך..."

זה בעשיה יותר

 

אך

את אשתו הכוונה אותה ממש כמו שאתה אוהב עצמך ממש

בגוף

במהות

בעשיה

בהויה

בהכל

 

מסופר על ר' אריה לוין זצ"ל שהלך לבית הרפואה יחד עם אשתו שכאבה לה הרגל ואמר הוא לרופא כואבת לנו הרגל.

בעיקר בזכות הנושא שכה משמעותי עבורי. ישר כח.
אבל לא אהבתי את השאלות והתשובות, נראה שהאופציות שניתנו הינן רק מה שעלה בראשו - גורם מכורחך לאחרים לתשובות אחרות ללא יכולת לענות אותן.

כלומר התחלתי וראיתי שביותר מידי שאלות, איני מזדה עם אף הגדרה/אחד מהצדדים.

למשל לא היתה דרך לבטא שההתישבות בהחלט מאוד חשובה בעייני, אבל זה לא אומר שצריך לזנוח את כל המשימות האחרות, או שאני גר גם ביש"ע (=מקום שהיה תחת שליטה ירדנית לפני ששת הימין והפיתוח שלו סובל מתחלואי השלטון הצבאי) שהוא גם גרעין תורני.

נכון שלא מכון מקצועי ניסח את זה אבל עדיין, זה לא שאלון לשידוכים.. כולה שאלון אנונימי.
זה מאתגר ועוזר לנסח עמדות ותפיסות. גם אם המבחר שם לא מעניק בדיוק את מה שחושבים. ויש באמת הרבה פעמים 'אחר' בדיוק בשביל זה.
אבל אשריכם על האכפתיות לעם ישראל ודרישת האמת 😘😘

נתתי שתי דוגמאות (יש עוד) שאין לי תשובה לענות שם, שתייצג נכון. אם המטרה היא סתם גמ"ח, אפשר לשים בשמי את האפשרות האמצעית בכולם.

אני ממש מבינה את הקושי שאתה חווה. פעם מישהי אמרה לי משהו שתפס אותי- שככל שהרצון שלך יותר גדול כך גם הייאוש והקליפות סביב זה יותר גדולים. ככל שהנםיךה יןתר גדולה אז העליה אחרי זה תעלה אותך למקום גדול יותר..
יש לך נשמה שכל כך רוצה את זה ויכולה להגיע למקומות מאוד גבוהים. קורה, שיש משברים כאלה שמגיעים לקצה וזה פשוט מתסכל..
אז אם אם אני אכתוב לך שזה יצר הרע גמור וכנראה שיש לך כוחות מאוד גדולים שהיצר הרע בגלל זה מאוד נלחם בך ומוציא את כל הקלפים נגדך בשביל לייאש אותך אז זה סבבה אבל יש פה משהו מעבר, כשכל כך קשה לך להרים את עצמך ולהבין מה ה' רוצה שתעשה.. תדע שזה הרבה דמיונות של יצר הרע בסוף.

יכולה לנסות לתת לך כמה כיוונים שיכולים לעזור לענ"ד:

1.ראיתי שכתבת שאתה לא רוצה ללמוד חסידות. זה שמישהו לומד חסידות לא הופך אותו לחסיד. דווקא אני חושבת שהחסידות שמביאה איתה הרבה לב ועומק שיכולים לעזור לך. כי נראה שבשכל אתה מבין את אבל הלב, ההרגשה הזאת משתלטת עלייך. בכלל לימוד אמונה, רבי נחמן (אני קוראת לו הפסיכיאטר של הדור) מאוד נוגע במצב הזה ובסתירות האלה בנפש.. ממליצה ממש לנסות.

2.חיבור לצדיק אמת. אם יש רב שאתה מחובר אליו או ספר כלשהו, תתמיד בו, גם אם אתה מרגיש שזה לא עוזר, ההתמדה שוחטת את היצר הרע (את זה לא אני אמרתי אבל רואה את זה בחיי) ותראה איך לאט לאט החיות והאמונה חוזרים אלייך.
תמסור נפש ותתמיד בשיעורים ולדעתי תראה את התוצאות.. תתפלל על זה. גם למצוא צדיק אמת וישר צריך להתפלל על זה שיכוון אותך.

3.דבר עם השם, לך להתבודד, נראה שיש שם משהו שצריך לצאת, קושי או אכזבה כלשהי.. תפתח איתו, תצעק אליו, תבקש ממנו באמת בכהנעה שאתה מבין שרק הוא יכול לעזור לך והוא מכוון אותך ואוהב אותך וכל מה שהוא עושה זה לטובתך הנצחית (גם עם עכשיו אץה לא רואה את זה.. תשנן את המשפט הזה זה נותן כוחות ובסוף ממש רואים את זה) תודה גם על מה שכן טוב במציאות שלך העכשווית..

4. קצת המשך של 2-אם יש לך איזה חבר לעבודת השם אז גם תפתח את זה איתו או איזה רב ת"ח, לפעמים אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים.. חיבור לצדיק אמת גם נותן כוח.

מקווה שה' יאיר לך בקרוב, אל תשכח שה' אוהב אותך ועושה ה כ ל לטובתך ורוצה להעלות אותך למקום גבוה יותר.
בהצלחה גדולה!

מבין אותך,

מרגיש את הכאב,

מקווה בשבילך,

שתזכה שאור ה' יזרח,

עליך,

ועל כולנו,

א. להיות צדיק, להיות יהודי כשר - זו -לא- המטרה - זו -כן- הדרך והאמצעי. המטרה היא קירבת ה' ולעשות רצון ה' וללכת בדרך תורת ה'. להיות "צדיק" זה אמצעי של עיצוב אישיות ועיצוב המידות בצורה שתוליך אותנו בדרך הנכונה להגיע למצב קבוע שבו אנו הולכים בדרך התורה. אבל מבנה האישיות, זה אמצעי למטרה של ללכת בדרך ה' באופן קבוע 'צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם'.

ב. חשוב מאוד לזכור, שחלק מהאמצעי הנ"ל הוא לברר נכון - לברר מה אנו 'לא רוצים' ומה אנו 'כן רוצים', לא רק בהבחנה של 'כן' ו'לא' אלא בהבחנה מפורטת, מה כן ומה לא, ואיך כמה ולמה. חשוב, למשל, לזכור שאת מבנה האישיות אנו רוצים כאמצעי, ואת הקביעות בדרך ה' כמטרה. את העבודה והבירור כאמצעי, ואת ההבנה וההצלחה כמטרה. אם אנו מבררים כראוי מה דרכנו ומבדילים בין מה אנו מחפשים ומה לא, אז אנו לפחות יודעים את הדרך. "לדעת את הדרך" - בהקשר הזה הוא גם כן אמצעי. להיות "על הדרך" - זו כבר המטרה. נ.ב. ככל שמתייחסים למציאות - ניתן לראות את מבנה האישיות כחלק מהמציאות, מהסיפור האישי. הסיפור האישי הוא אמצעי למטרה אלוהית. אבל אין רק שני דברים בעולם "אמצעי" ו"מטרה". יש, למשל, גם את אמצעי העבודה, עבודת ה', שבאמצעותו מתאימים את אמצעי המציאות למטרה. אלו כמובן חלוקות מלאכותיות, כי מצד הקב"ה הכל אחד. אבל תמיד צריך לבדוק איזו חלוקה היא "חלק ממש מעבודת ה' ולפיכך בצד הרצוי". ואיזה חלוקה היא לא "חלק ממש מעבודת ה' אלא רק אמצעי ואולי אמצעי שצריך לברר את מקומו גם כן או שאנו כן הבנו או לא הבנו וצריכים לברר עד תכליתו את משמעות האמצעי הזה"

אנא ממך, הישאר כאן לרגע. אל תרחיק ממך את המילים הטובות גם אם אינך מרגיש בהן בנוח. רק רגע קט ותוכל לחזור לכאב העצום הקורע אותנו, הריחוק בין איפה שאנו מאמינים שאנחנו לבין האמת הרחוקה לכאורה. זאת אומרת, אם תרצה בכך.

 

אתה יודע בדיוק את שאכתוב. לא באתי לחדש. אך החזרה הזו, התזכורת הנצרכת כל כך עבורנו, היא מעל ומעבר לחידוש פשוט ומעורר. היא הכוח הנותן לנו לחזור לעצמנו ולהיזכר בנו. אחד מרבותי נוהג לומר שבעולם הקליק שאנו חיים בו מטרתנו אינה תמיד למצוא מידע חדש, אלא להצליח לסנן את הכמויות הגדולות שבנו ולחלחל את הנכון אל תוך ליבנו. וזו עבודה מאתגרת.

 

מי שטעם יין הונגרי – אותו לא יטעו עוד לעולם.

אח יקר, ידוע לך כמה חשובה ליצר בניית הקושי והמרחק הקורע אותנו מבפנים. כי אם לא היה מצליח לייאש אותנו, מזמן היינו כבר נוגעים במקומות הגבוהים שאנחנו דורשים מעצמנו, אלו שנראים לנו רחוקים כל כך. ופשוט הדבר שהוא טועה, הרי הזהיר אותנו הבורא ע"י הרועה הנאמן והעניק לנו תשובה -

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".

איך אומר איתן כ"ץ בשירו כי קרוב? מה הכוונה "מאד", ללא תחום וכללי? אלא שכמה שאנחנו חושבים שהדבר קרוב אלינו, הוא קרוב כל כך הרבה יותר משאנו יכולים לדמיין. וכל פעם שאנו קמים בבוקר בתחושה טובה שהיום הוא קרוב, האמת היא שהדבר קרוב הרבה יותר. הרי אם יהודי לא שומר תורה ומצוות יבוא אליך ויאמר לך שהוא כל כך רחוק ולכן אינו יכול להתקרב, מה תענה לו אתה?

 

אתה יודע, לפעמים חסרה לנו דחיפה קטנה. לא דחיפה, משיכה קטנה. אבל אין אסיר מתיר עצמו, ואנו מנסים ומנסים ולאחר שנים של תחושת מעמד במקום אחד אנו מתייאשים. אבל לא כך הוא, המרחק הענק כביכול אינו ענק כלל, אנו רצים אותו בצעדי ענק. פשוט נתקענו קצת הרבה יותר ממה שחשבנו וטיפה התייאשנו. ובאמת משיכה קטנה תשחרר הכל.

 

הרצונות שלך מדהימים ומוכיחים שאתה על דרך המלך. הכתיבה כאן מוכיחה עוד יותר שלא באמת התייאשת. הנה יש עוד רצון טהור להצליח. וגם היאוש הקיים, הוא בעצמו מורה על הרצון הטהור לצאת ממנו. אחרת לא הייתה תחושת ייאוש. 

 

אז שבור את תקרת הזכוכית הזו המדמה כאילו החטא והחוסר גדולים מכדי תיקון. התעלה מעל הקשיים לאט ובמתינות אך אם אומץ וללא כל חששות וספקות. איך אומרים בחסידות? "סור מרע" - עזוב את הרע, אל תתעסק איתו - "ועשה טוב" - ולך לעשות טוב! משכני אחריך - נרוצה. כי מחלוקת ידועה מי פותח ראשון את הפתח, אנחנו או רבש"ע ואנו המתיימרים לעבוד את ה' בחסידות טוענים שהוא יתברך הראשון.

 

מאתגר לחיות שם, בהמקום הנפלא והאמיתי ההוא. אבל כידוע אין אתגר שאינו אפשרי. ואנחנו חזקים, הרבה יותר משנדמה לנו. בדומה לריצה משותפת כשהחבר מודיע לך באפיסת כוחות שנגמרו כוחותיו והוא עוצר, ומה אתה עונה לו? טועה אתה אחי היקר, יש לך עוד כוחות רבים. המשך מעט יותר, התעלם לרגע מן הכאב המעלים כביכול כל רצון, תחושה וכוחות, ותראה פלאים איך כוחותיך מתחדשים בכך פעם מחדש.

 

ואם הזכרנו את משה רבינו בעל ספירת הנצח, נזכיר כבר את אהרון הכהן בעל ספירת ההוד. כי כאן אנו נמצאים, ההוד שבנצח. ונאמר שזה עניין "שלא שינה". ההתחדשות הנדרשת כל כך מאיתנו. כי אלו שיחיו תמיד בקדושה הם המלאכים. אין הוא צריך אותנו בשביל זה. אך להתחדש בכל פעם מחדש, להתעלות למרות הקושי, למרות הכאב המסמא? לזה אנחנו נוצרנו.

"כי שבע יפול צדיק וקם". אפשר לומר שלמרות שהצדיק נופל הוא קם. אך בחסידות מפרשים כי מתוך הנפילות ורק מתוכם עולה הצדיק וקם. כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. דווקא ע"י הקושי העצום אנו יכולים להתקדם.

 

אולי התיאור המדויק שלך לקושי הזה הוא הוא יראת הרוממות. ולשיטות רבות גדולה היראה הזו מן האהבה. היא הרי מפתחת את האהבה לדרגות גבוהות הרבה יותר. כמו פירוד זמני בעל כורחנו מאהובת ליבנו, האהבה אז עולה על גדותיה ומתפרצת. הרצונות שלך מראים זאת בפשטות.

 

אנא, התעלם ממחשבות מכאיבות ומרחיקות. לך אל המקומות המרחיבים את לבך והנותנים לך את הכוחות לקום ולעלות שנית. כי קרוב אליך הדבר מאוד. מאוד. הרבה יותר משאתה יכול לדמיין.

מאחל שתזכה לשיוויתי ולהביט בעקיבות החול בבהירות מחדשת ומאירה.

פשוט שאם אני יכול להועיל במשהו אשמח ממש.

 

 

לאחר לג בעומר אם אתה מהדר -

לעצור, לנשום רגע....

חווית עוצמות רוחניות גדולות וזה פשוט גדול עליך? 

גדול עליך הקב"ה?

גדולה עליך היהדות?

גדול עליך לחיות בגדלות רוחנית?

גדול עליך להתעלות?

גדול עליך לחיות תחת כל ההרגשות המרוממות והנשגבות האלו?

אתה רוצה פשטות אבל גם שם אתה לא אתה, ובגדלות אתה מפחד להיות.

אז מה לעשות? לא פה ולא שם..

 

תקשיב מרגישים את העול, ואו הוא כבד, מזה כבד, כבד זה לא מילה, טונות.

כבד לך. מעיק לך. אבל אתה כן רוצה את זה! לא יעזור כלום... שומעים את זה.

 

אתה יודע מה מרגיש לי? שאתה פשוט צריך להתמלא באהבה. אהבה מרחיקה פחדים וכבדות.

 

אהבה כלפי עצמך, אהבה כלפי הסובבים אותך.

חכה רגע עם הדבר העוצמתי הזה שאתה כל כך פוחד ממנו שנקרא קרבת ה'.

אדם שלא הרגיש את זה, לא יכול לפחד. אז כנראה שכן טבוע בך העוצמות האלו.

ועכשיו אתה רק קצת נסוג. 

 

אתה חושב שאין לך כלים לזה? 

יש לך נשמה שמתאימה לזה.

נכון, אולי הגוף עדיין לא. מסכימה, זה לא קל....

 

העבודה עם הגוף- התאוות הגשמיות, זה הקושי.

 

אני חושבת שהייתי מרפה קצת. 

 

זה תמיד יחזור אליך בסופו של דבר. אל תרפה מהכל! אבל תוריד לחץ. תוריד את המחשבה הזאת שאתה מצפה מעצמך כל כך. 

 

להתעלות אם תתמיד לאט לאט כל פעם קצת, אז תצליח. אבל בנחת, באהבה. 

 

קיצר...

מקווה שהבנתי נכון..

 

האויב של הטוב הוא ההכי טוב

רובנו ככולנו לא נמצאים ברוממות שאתה שואף אליה. ההבדל בינינו , שאתה לא מקבל זאת ורבים מסתדרים עם זה ומקבלים את זה ואת עצמם. כמובן שבלי קשר לרמת הרוחניות שלנו, יש קווים אדומים שלא עוברים אותם.

לעתים רחוקות מתמזל מזלנו ואנו חשים קרובים לאלוקים. כמעט בכל המקרים מדובר במצבים קשים ובניסיונות שאנו מעדיפים שלא יהיו מנת חלקנו, אך אם הבנו שהישועה שלנו מאת ה' אז אנחנו מתפללים יותר בכוונה, יותר לומדים בהתחברות לה' ובאהבה לה'. כך הניסיון "מנוסס" אותנו. אחרי שהניסיון מסתיים, אנחנו נשארים עם כמה נכסים רוחניים אבל לרוב ברמה פחותה מאוד מזו שהיינו בה בתקופת הניסיון. פעם מיד אחרי הגירוש מגוש קטיף, שבו גרתי, שאלתי את אחד הרבנים, מה הטעם בנסיונות שעברתי ובהתרוממות ובחיבור לאלוקים שהרגשתי, אם עתה המתח הרוחני ירד ואפשר לאמור שאני חשה רק קצת יותר מרוממת ממה שהייתי לפני הניסיון? הרב ענה לי שהניסיון הזה מלמד אותי כמה גבוה אפשר להגיע ואין זה אומר שאני צריכה ונדרשת להיות באותה רמה רוחנית.

מלבד הגירוש, אני יכולה לומר שמה שבאמת מרומם אותי זה ניסיונות מתחומים שונים, החכמה זה לקחת משהוא קטן (עדיף גדול ) וגם לזכור את התקופות הקשות, זה מחזק.

אני לא יודעת באיזה ניסיונות אתה נמצא, אבל ברור שאתה נמצא בניסיון להיות קרוב יותר אל ה'. אז תתפלל לה' על כך, הוא שומע. תבקש להתרומם, לחיות חיים אמיתיים עפ"י התורה ולקבל ולאהוב את עצמך בנפילות, כפי שה' מקבל אותנו ואוהב אותנו במרחק ובנפילות שלנו. ואל תסתפק בתפילה, תדרוש מעצמך לנהוג כך. תרשום למשל מקרים שמתארים כמה אתה ישר, כמה אתה עוזר לזולת, כמה אתה משתדל בלימוד. כל אוסף האירועים האלה הם העיקר התרוממות קבועה זה מתנה שהיא בחלקם של יחידי סגולה ואין אנו נדרשים לכך. לנו יש מתנות של רגעי התרוממות, מתנות שאנו מכירים בערכנו ואלה מתנות שאפשר להשיג.

הדברים שכתבת כל כך נכונים לכולנו לכן אני אסיים באיחול: בהצלחה לכולנו!

הגשמי, הרגיל.
רוחניות זה לא רק הרגשות נעלות ודביקות תוך הרגשת ביטול.
רוחניות זה גם להנכיח את ה' איתי גם במעשיי הפשוטים וברצונותיי הגשמיים. ליהנות מאוכל ולהגיד לו תןדה שנתן לי אוכל טעים שמשמח אותי.

כמו אישה שנשואה לרב גדול. מעריצה אותו מחד אבל גם מבלה איתו וצוחקת איתו מאידך.

כְּשֶׁאָדָם נִכְנָס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, אֲזַי הַדֶּרֶךְ – שֶׁמַּרְאִין לוֹ הִתְרַחֲקוּת, וְנִדְמֶה לוֹ שֶׁמַּרְחִיקִין אוֹתוֹ מִלְמַעְלָה, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ כְּלָל לִכָּנֵס לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבֶאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת. וְצָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִבְלִי לִפֹּל בְּדַעְתּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁעוֹבְרִים כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים וְשָׁנִים, שֶׁהוּא מִתְיַגֵּעַ בִּיגִיעוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁבִיל עֲבוֹדוֹת הַשֵּׁם, וַעֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד, וְלֹא הִתְחִיל כְּלָל לִכְנֹס לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה. כִּי רוֹאֶה עַצְמוֹ שֶׁהוּא מָלֵא עֲדַיִן עֲבִיּוּת וְגַשְׁמִיּוּת וְהִרְהוּרִים וּבִלְבּוּלִים גְּדוֹלִים, וְכָל מַה שֶּׁהוּא רוֹצֶה לַעֲשׂוֹת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה, אֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ. וְנִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל, וְאֵין רוֹצֶה כְּלָל בַּעֲבוֹדָתוֹ, מֵחֲמַת שֶׁהוּא רוֹאֶה שֶׁהוּא צוֹעֵק בְּכָל פַּעַם וּמִתְחַנֵּן וּמִתְנַפֵּל לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ שֶׁיַּעְזְרֵהוּ בַּעֲבוֹדָתוֹ, וְאַף־עַל־פִּי־כֵן עֲדַיִן הוּא רָחוֹק מְאֹד מְאֹד. עַל־כֵּן נִדְמֶה לוֹ כְּאִלּוּ אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּלָל וְאֵין פּוֹנֶה אֵלָיו כְּלָל, כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ אֵין רוֹצֶה בּוֹ כְּלָל. הֵן עַל כָּל אֵלֶּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צָרִיךְ הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל, לְחַזֵּק עַצְמוֹ מְאֹד מְאֹד, וְלִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל כָּל זֶה כְּלָל. כִּי בֶּאֱמֶת כָּל הַהִתְרַחֲקוּת הוּא רַק כֻּלּוֹ הִתְקָרְבוּת כַּנַּ"ל. וְכָל הַנַּ"ל עָבַר עַל כָּל הַצַּדִּיקִים, כַּאֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ מִפִּיהֶם בְּפֵרוּשׁ, שֶׁנִּדְמֶה לָהֶם שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵין מִסְתַּכֵּל וּפוֹנֶה אֲלֵיהֶם כְּלָל, מֵחֲמַת שֶׁרָאוּ שֶׁזֶּה זְמַן רַב שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים וִיגֵעִים וְעוֹשִׂים וְעוֹבְדִים עֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וַעֲדַיִן הֵם רְחוֹקִים מְאֹד מְאֹד, וְאִלּוּ לֹא הָיוּ מְחַזְּקִים עַצְמָן מְאֹד לִבְלִי לְהִסְתַּכֵּל עַל זֶה, הָיוּ נִשְׁאָרִים בִּמְקוֹמָם הָרִאשׁוֹן, וְלֹא הָיוּ זוֹכִים לְמַה שֶּׁזָּכוּ. וְהַכְּלָל, אֲהוּבִי אָחִי, חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד, וֶאֱחֹז עַצְמְךָ בְּכָל הַכֹּחוֹת לִשָּׁאֵר קַיָּם בַּעֲבוֹדָתֶךָ, וְאַל תָּחוּשׁ וְאַל תִּסְתַּכֵּל כְּלָל עַל כָּל הַנַּ"ל אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם אַתָּה רָחוֹק מְאֹד מְאֹד מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְנִדְמֶה לְךָ, שֶׁאַתָּה פּוֹגֵם בְּכָל שָׁעָה מַמָּשׁ נֶגְדּוֹ יִתְבָּרַךְ, עִם כָּל זֶה כְּנֶגֶד זֶה תֵּדַע, שֶׁאִישׁ כָּזֶה שֶׁהוּא מְגֻשָּׁם כָּל־כָּךְ, כָּל תְּנוּעָה וּתְנוּעָה שֶׁהוּא מְנַתֵּק עַצְמוֹ מְעַט מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּפוֹנֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הִיא גְּדוֹלָה וִיקָרָה מְאֹד מְאֹד, וַאֲפִלּוּ נְקֻדָּה קְטַנָּה מְאֹד, שֶׁהוּא נֶעְתָּק מִגַּשְׁמִיּוּתוֹ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, הוּא רָץ בָּזֶה כַּמָּה וְכַמָּה אֲלָפִים פַּרְסָאוֹת בְּעוֹלָמוֹת עֶלְיוֹנִים, כַּאֲשֶׁר תָּבִין הֵיטֵב מִן הַמַּעֲשֶׂה שֶׁל הַצַּדִּיק שֶׁהִתְגַּבֵּר עָלָיו מְאֹד הָעַצְבוּת וְכוּ', כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ. וְעַל זֶה יִשְׂמַח מְאֹד וִיחַזֵּק עַצְמוֹ בְּשִׂמְחָה תָּמִיד, כִּי עַצְבוּת מַזִּיק מְאֹד מְאֹד. וְדַע, שֶׁתֵּכֶף כְּשֶׁאָדָם רוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי תֵּכֶף הִיא עֲבֵרָה גְּדוֹלָה כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ עַצְבוּת, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי עַצְבוּת הִיא סִטְרָא־אָחָרָא (זוהר נח דף עא), וְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שׂוֹנֵא אוֹתָהּ:
וְצָרִיךְ לִהְיוֹת עַקְשָׁן גָּדוֹל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, לִבְלִי לְהָנִיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, דְּהַיְנוּ מְעַט מִקְצָת עֲבוֹדָתוֹ שֶׁהִתְחִיל, אַף אִם יַעֲבֹר עָלָיו מָה. וּזְכֹר דָּבָר זֶה הֵיטֵב, כִּי תִּצְטָרֵךְ לָזֶה מְאֹד כְּשֶׁתַּתְחִיל קְצָת בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כִּי צָרִיךְ עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לִהְיוֹת חָזָק וְאַמִּיץ, לֶאֱחֹז עַצְמוֹ, לַעֲמֹד עַל עָמְדוֹ, אַף אִם מַפִּילִין אוֹתוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, בְּכָל פַּעַם. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁמַּפִּילִין אֶחָד מֵעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, כַּיָּדוּעַ, אַף־עַל־פִּי־כֵן עָלָיו לַעֲשׂוֹת אֶת שֶׁלּוֹ, לַעֲשׂוֹת מַה שֶׁיּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וְאַל יָנִיחַ עַצְמוֹ לִפֹּל לְגַמְרֵי, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כָל אֵלּוּ הַנְּפִילוֹת וְהַיְרִידוֹת וְהַבִּלְבּוּלִים וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה צְרִיכִים בְּהֶכְרֵחַ לַעֲבֹר בָּהֶם קֹדֶם שֶׁנִּכְנָסִין בְּשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְגַם הַצַּדִּיקִים הָאֲמִתִּיִּים עָבְרוּ בְּכָל זֶה. וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים הַנַּ"ל, אוֹ שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַסִּטְרָא־אָחֳרָא וְהַבַּעַל־דָּבָר מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וּמַחֲמַת זֶה הוּא חוֹזֵר לְאָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַבַּעַל־דָּבָר וְהַסִּטְרָא־אָחֳרָא, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּךְ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְכִמְעַט שֶׁיִּכְנֹס, אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. עַל־כֵּן צָרִיךְ אָז הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל נֶגְדּוֹ. וְשָׁמַעְנוּ מִצַּדִּיק אֲמִתִּי שֶׁאָמַר, שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר לוֹ אֶחָד, יִהְיֶה מִי שֶׁיִּהְיֶה, בְּעֵת שֶׁעָסַק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְחִלָּתוֹ: אָחִי, חֲזַק וֶאֱחֹז עַצְמְךָ – הָיִיתִי רָץ וּמִזְדָּרֵז מְאֹד בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי גַּם עָלָיו עָבַר כָּל הַנַּ"ל, וְלֹא הָיָה שׁוֹמֵעַ שׁוּם הִתְחַזְּקוּת מִשּׁוּם אָדָם. עַל־כֵּן מִי שֶׁרוֹצֶה לִכְנֹס בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, יִזְכֹּר זֹאת הֵיטֵב. וְחַזֵּק עַצְמְךָ מְאֹד, וַעֲשֵׂה מַה שֶּׁתּוּכַל בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם, וּבִרְבוֹת הַיָּמִים וְהַשָּׁנִים תִּכְנֹס לָבֶטַח בְּעֶזְרָתוֹ יִתְבָּרַךְ לְתוֹךְ שַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, כִּי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מָלֵא רַחֲמִים וְרוֹצֶה בַּעֲבוֹדָתְךָ מְאֹד. וְדַע, שֶׁכָּל הַתְּנוּעוֹת וְהַהַעְתָּקוֹת, שֶׁאַתָּה נִתָּק וְנֶעְתָּק בְּכָל פַּעַם אֵיזֶה מְעַט מִן גַּשְׁמִיּוּת לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַךְ, כֻּלָּם מִתְקַבְּצִים וּמִתְחַבְּרִים וּמִתְקַשְּׁרִים וּבָאִים לְעֶזְרָתְךָ בְּעֵת הַצֹּרֶךְ, דְּהַיְנוּ כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, אֵיזֶה דֹּחַק וְעֵת צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם. וְדַע, שֶׁהָאָדָם צָרִיךְ לַעֲבֹר עַל גֶּשֶׁר צַר מְאֹד מְאֹד, וְהַכְּלָל וְהָעִקָּר – שֶׁלֹּא יִתְפַּחֵד כְּלָל:
וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אִילָן, שֶׁגְּדֵלִים עָלָיו עָלִים, שֶׁכָּל עָלֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, וְהוּא נִמְצָא בַּפַּרְדֵּסִים שֶׁל הַשָּׂרִים, וְקוֹרִין אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹנָם "מֵאָה שָׁנִים". וּמִסְּתָּמָא כְּשֶׁגָּדֵל מֵאָה שָׁנִים, בְּוַדַּאי עוֹבֵר עָלָיו מַה שֶּׁעוֹבֵר, וְאַחַר־כָּךְ בְּסוֹף הַמֵּאָה שָׁנִים הוּא יוֹרֶה בְּקוֹל גָּדוֹל כְּמוֹ קְנֵי־שְׂרֵפָה, שֶׁקּוֹרִין "אוֹרְמַאטְיֶע". וְהָבֵן הַנִּמְשָׁל הֵיטֵב:
וְרָאוּי לֵילֵךְ עִם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בַּמַּאֲמָר "אֲזַמְּרָה לֵאלֹקַי בְּעוֹדִי" (בליקוטי הראשון בסימן רפ"ב), דְּהַיְנוּ לְבַקֵּשׁ וּלְחַפֵּשׂ לִמְצֹא בְּעַצְמוֹ אֵיזֶה זְכוּת וְאֵיזֶה נְקֻדָּה טוֹבָה. וּבָזֶה הַמְּעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ, וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, רַחֲמָנָא לִצְלָן, אַף־עַל־פִּי־כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַל־יְדֵי־זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת (ע' יומא פו. וּמֶה עָשָׂה הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב, זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, עַל הַיָּם, כְּשֶׁהֱסִיתוֹ הַבַּעַל דָּבָר וְכוּ'. וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמְךָ, חַס וְשָׁלוֹם, אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וִישַׂמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִלּוּ עַל־יְדֵי מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא, לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד:

 

rabenubook.com

ה' יברך אותך ויקרב אותך אליו. במצבים שאתה מתאר הייתי עושה דברים הבאים: ברוחניות אין שלמות אלא התקדמות, ה' יקרב אותך לפי תנאים שלו ומתי זה מתאים ביותר לו. אני כותב כל בוקר רשימה של דברים שאני מודה לו עליהם ביום שחלף, כותוב לו מכתב מה אני מרגיש, מוסיף הרבה תפילות אישיות בשמונה עשרה. אני מדבר אתו במשך היום - הרעיון הוא שאם אני חפץ בקרבת מישהו אז אני מתקשר אליו, כותב לו מכתבים. מתפלל אליו שיסיר ממני מידות רעות המונעות ממני לעשות רצונו, אני מרבה לבקש עזרה ממנו ולהודות לו. אני נכנע לפניו בכמה מובנים - מקבל שכל מה שהוא עושה עמי, עם עם ישראל ועם העולם כולו הם דברים טובים, נכונים וצודקים ומתפלל שיהיה לי כח לקבל את הנהגתו בלי עוררין. מה שמרחיק אותי ממנו אלו הם מידות רעות שיש לי ואז אני מחפש מה הם - ריכוז עצמי, רחמים עצמיים, שיפוטיות ביקורתיות, תלותיות ורצוי ועוד. מתוודה אליו, לעצמי ולעוד אדם אחד (עשה לך רב) על מידות הרעות ושוקל האם כדאי לי לאחוז בהם ומתפלל לה' שיסיר אותם ממני ושיתן לי במקומם ענוה, להיות שמח בחלקי, לדון כל אחד לכף זכות, להיות כנה ולשאוב ערך עצמי רק ממנו וכו'. אם פגעתי באחרים מודה על הטעות ומנסה במידה אפשרית לתקן עוול אשר עשיתי. חשוב לי לעשות חשבון נפש לפני שהולכים לישון ומנסה לשפר את מעשי.

אחי עשה את ההשתדלות שלך ואל תפתח ציפיות ואל תנסה לשלוט בתוצאות. ה' יענה לך לפי דעתו הטובה עליך בזמן ואופן המתאים ביותר.

הצעתי היא לא להלחם אלא כאשר מלחמה קשה מדי למסור את זה לה' ולהתפלל שיהיה לי כח לקבל כל מה שהוא יעשה עמי. כדאי ללמוד מקרא וספרי מוסר ולישם את מה שכתוב בספרי מוסר כמו הלכה פסוקה ולהפנים שכל אחד יכול לישם אותם ולא רק קדושי עליון.

"כשבא אדם להיטהר, הוא מרגיש בבירור את קיר הברזל המפסיק בינו לבין קונו, צמא הוא אל האור האלוקי ורואה הוא שהוא רחוק ממנו, ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי, חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון, שיחוש בנפשו איך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש ולדאבון ליבו איננו מרגיש את זה בעצמו

הוא מתהלך כצל, חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו. אבל אם הוא גיבור באמת, טהור לב וישר דרך, לא ימוטו אשוריו, הוא יעשה את שלו, ישפר מעשיו, יתקן דרכיו, יטהר מידותיו, ירבה הלימוד והעיון, יעורר הרגש על ידי עבודה שבלב, על ידי תפילה ותהילה, על ידי שירה וזימרה, על ידי חברת טובים וישרים, על ידי ישיבה קבועה בארץ הקודש, על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש, עד אשר אור ה' יאיר עליו ורווח לו".  <פנקסים עמ' שסג>

בפנקס יפו יש תוספת, הראשון ליפו.. לא חשוב להיכנס לזה עכשיו, בכל אופן עם אדר היקר, יש ספר אדר היקר בין כתבי היד של הרב יש מהדורה של אדר היקר, אדר היקר שיש בסוף, מודפס, אבל כרוך בזה הרבה דפים ריקים אח"כ. נדמה לי שזה ככה. אם אני זוכר טוב. כלומר, יש לפעמים ככה אצל מחבר, שהוא הדפיס ספר והוא חושב שצריך עוד להוסיף על הספר הזה, אז הוא מבקש מהכורך, מהמדפיס, תכרוך לי את הספר הזה ותשאיר לי עוד כמה דפים ריקים בסוף ואני אוסיף על הדפים המשך דברים שנוגעים לנושא של הספר שאני חשבתי והגיתי ורואה אותם חשוב להדפיס אותם. אז זה נקרא 'עם אדר היקר'. זה לא מחברת לחוד, אלא זה מחברת שהיא מחוברת עם אדר היקר. בהתחלה זה אדר היקר, זה דברים שהם השלמה של אדר היקר. אז זה לא מעט דברים, זה חטיבה שלמה, זה מודפס פה בפנקסי הראיה כרך א. זה מתחיל מעמוד שז וזה  מגיע עד פה, עד שסג. זה לא מעט, זה יותר מחמישים עמודים. בכל אופן, שם הוא אומר דבר כזה, על הנקודה הזאת של.. זה מוסר. אני חושב שאין שאין ערך לשום לימוד אם הוא לא קשור עם קצת מוסר. צריך תמיד לדאוג.. אתם בעצמכם חלק גדול מכם זה מורים צריך לדעת, לא מספיק שלמדת שיעור, צריך שבשיעור גם להיות איזושהי מידה של מוסר שבנוי בתור חלק מהשיעור.

"כשאדם בא להיטהר", כותב פה הרב, "הוא מרגיש בבירור", זה הרגשות, כשאדם בא להיטהר, זה דברים שהרב יודע אותם מניסיון והרב יודע לבטא את עבודת ה' שלו.. תמיד יש כאלה שאומרים שהרב זצ"ל זה הכול דברים כאלה נשגבים בעולמות העליונים, דברים מופשטים, אנחנו רוצים מוסר או חסידות משהו רגש וזה.. נכון, כל מיני ניתוחים בלב ובנפש.. לא דברים ערטילאיים מופשטים שהם לא.. אבל זה הכול רק בגלל שאנשים לא קוראים את כתבי הרב, רק את המוטואים ואת הדברים המפורסמים, 'הצדיקים הטהורים', זה יודעים כולם, כל מיני ציטוטים כאלה ואמירות גדולות וגבוהות, שיש גם בהחלט ברב, אבל את עבודת המוסר, מי שלומד כסדר את כל כתבי הרב יש אוצרות של מוסר. הרב היה מגדולי בעלי המוסר. לא רק במוסר אביך ובעין איה, אלא גם ביתר הספרים שלו. הנה, תראו את הנקודה הזו כמו פה. דיברנו על הרצון לרצות, נכון? "כשבא אדם להיטהר", הוא רוצה לעשות תשובה, מתחיל להיות 'מענטש', נכון? עד כאן בסדר. אבל הוא רוצה עכשיו, עכשיו הוא רוצה להתקדם, הוא רוצה לצאת מהתסבוכת ומהחולשות ומההרגלים. "כשבא אדם להיטהר הוא מרגיש בבירור את קיר הברזל המפסיק בינו ובין קונו, צמא הוא אל האור האלוקי ורואה הוא שהוא רחוק ממנו. ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו", שימו לב עכשיו – "ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי". הוא כואב לו, הוא היה רוצה שהצימאון שלו יהיה צימאון אמיתי, צימאון שזה צימאון לדבר הכי חשוב והכי עיקרי והכי נעלה והכי חיוני והכי נצרך, צימאון כזה הוא היה רוצה. אבל הוא יודע שהוא רוצה, אבל הוא יודע שהצימאון שלו זה עוד לא לפי הערך איך צמאים לתורה ואיך צמאים לתשובה ואיך צמאים ל'אתם הדבקים בה' אלוקיכם'.

שימו לב למילים – "ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו צימאון אמיתי", הוא מסביר מה זה, מה הוא מרגיש. שימו לב, זה שיעור ב.. מחפשים פסיכולוגיה, נפשיות, מחפשים הדרכה של הרב בניתוח של מה עובר עליו, אדם שהוא רוצה לחזור בתשובה ורוצה להתקדם ורוצה להיות צדיק ורוצה להיות תלמיד חכם, אבל איפה הוא.. "הוא מצטער בנפשו", שימו לב, הצער הזה הוא מאוד חשוב, "הוא מצטער בנפשו", כדאי להסתכל בפנים, אחרת לא מבינים כלום. "אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי". הוא מסביר את זה: "חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון", אם הצימאון היה אמיתי אז כשהצימאון לא מתמלא אז יש צער. הוא רוצה להצטער על זה שהוא לא בסדר ושהוא לא צדיק ושהוא לא חסיד ושהוא לא קדוש ושהוא לא תלמיד חכם ושהוא לא שוקד כמו שצריך ולא עובדת על המידות כמו שצריך ולא מתקדם כמו שצריך ולא אוהב ישראל.. אין לו.. הוא מצטער על זה שאין לו את הצער של צימאון אמיתי בנושא הזה בגודל הזה כפי שהוא היה רוצה. "חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון, שיחוש בנפשו איך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש", אילו זה היה בכלות נפש אז הוא היה מרגיש את הצימאון לא כמו שהוא עכשיו. הוא רוצה, כן הוא רוצה.. תברך אותי שאני אהיה תלמיד חכם.. נו, אתה מבין, הוא תולה את ה.. באחרים...

"ולדאבון ליבו", שימו לב, כל מילה פה זה אוצר, שימו לב בפנים, תסתכלו בפנים, במילים, "ולדאבון ליבו איננו מרגיש את זה בעצמו", מה הוא לא מרגיש? שהערך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש. הוא במצב שהוא רוצה לרצות. אל תזלזל במי שרוצה לרצות. כי מי שרוצה לרצות זה הפתח, זה הצעד הראשון. הכאב הזה והצער הזה, זה הצעד הראשון לצאת מהמצב, מההרגל, אתה תקוע ואתה לא זז. בזה צריך לאחוז. 'נעריצך כסוד' זה מאוד חשוב. תגיד, טוב אתה לא שמה, אבל זה עצמו התחלת הצמיחה של היציאה מהמצב וההתקרבות לאמת ושפיטה אמיתית ולא אשליות ולא דמיונות. אתה חושב שכתוב שצריך לרצות וצריך זה ולחזק את הרצון, אתה חושב בסדר, אני כבר רוצה ואני כבר מבסוט.. אבל יש לי קיר ואני לא מתקדם.. כן, האם אתה רוצה באמת, האם הרצון שלך הוא עד כדי כך שאתה שבור על זה שאתה לא, שהרצון שלך הוא לא שמה? אם אתה לא מבין את עצמך, אתה חושב שיש דברים חיצוניים שמעכבים, לא, העיכוב הוא פה, העיכוב הוא בפנים, העיכוב הוא בלב.

"הוא מתהלך כצל, חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו", תראו אדם שלא מרמה את עצמו. כי בגלל זה שרצונו הוא לא בערך הזה של כלות נפש, והוא שבור שזה לא זז, זה עצמו, הוא חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו. אז מה פה הנקודה? גבורה. חסר לו גבורה. "אבל אם הוא גיבור באמת, טהור לב וישר דרך, לא ימוטו אשוריו, הוא יעשה את שלו". מה פירוש, מהי העשייה? "ישפר מעשיו", באמת, בשקידה ובדייקנות, "יתקן דרכיו, יטהר מידותיו", לא להשאיר שום דבר מרושל, שום דבר שלא מטופל ושלא נבדק. "ירבה הלימוד והעיון, יעורר הרגש על ידי עבודה שבלב, על ידי תפילה ותהילה, על ידי שירה וזמרה, על ידי חברת טובים וישרים, ועל ידי ישיבה קבועה בארץ הקודש", הרב מדבר כשרוב עם ישראל לא נמצא פה בארץ ישראל, מה היה פה בארץ ישראל, קומץ אנשים. זה תחילת יפו, תרס"ה או תרס"ו. "על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש", אז עוד לא דיברו עברית, אז דיברו את כל השפות ואידיש בעיקר, וספרדים אולי דיברו לדינו, כמו בכל האזור, בטורקיה ובלבנט. דיברו פה מין אידיש כזה, אבל זה בעצם ספרדית עם השפעה של לשון הקודש. "על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש, עד אשר אור ה' יאיר עליו ורווח לו".

עוד פעם: "כשבא אדם להיטהר, הוא מרגיש בבירור את קיר הברזל המפסיק בינו לבין קונו, צמא הוא אל האור האלוקי ורואה הוא שהוא רחוק ממנו, ולא עוד, אלא שהוא מצטער בנפשו על אשר צימאונו איננו גם כן צימאון אמיתי, חפץ הוא שירגיש את צערו של הצימאון, שיחוש בנפשו איך היקר האמיתי הוא נכסף ממנו בכלות נפש ולדאבון ליבו איננו מרגיש את זה בעצמו", זה הקושי שלו, זה מה שכואב לו. כואב לו שלא כואב לו. אבל זה רציני אצלו, לא שהוא מסיח דעתו מזה. "הוא מתהלך כצל, חושד את עצמו בשקרנות והונאת עצמו. אבל אם הוא גיבור באמת, טהור לב וישר דרך, לא ימוטו אשוריו, הוא יעשה את שלו, ישפר מעשיו, יתקן דרכיו, יטהר מידותיו, ירבה הלימוד והעיון, יעורר הרגש על ידי עבודה שבלב, על ידי תפילה ותהילה, על ידי שירה וזימרה, על ידי חברת טובים וישרים, על ידי ישיבה קבועה בארץ הקודש, על ידי דיבור תמידי בלשון הקודש, עד אשר אור ה' יאיר עליו ורווח לו". הרשימה הזו של דברים זה לא או או רבותיי . זה גם וכל דבר בפרופורציה הנכונה, לפי הדרוש ולפי העניין.

(מתוך שכתוב של שיעור של הרב צב"י טאו)

 

איזה צדיקים אתם, פשוט תענוג לקרוא את התגובות והחיזוקים שלכם,

אשריכם ישראל, אשרי העם שזוכה לכסוף ולרצות כל כך קדושה וקרבת אלוקים..!

 

שמרתי!

אבל אתה חייב קצת להרפות. לא מהשאיפות אלא מהרצון להגשים אותם עכשיו (העולם זה תהליך...)

אחד המשלים המפורסמים בשמו של המגיד מדובנא הוא הסברו  על הפסוק: "לא אותי קראת יעקב, כי יגעת בי ישראל": משל לסוחר ששלח שליח, כדי שיביא לו מטען מהנמל. אחרי הרבה זמן הגיע השליח, מתנשף ויגע, כפוף ומזיע, כורע תחת עומס המטען, והכריז בשארית כוחותיו באוזני הסוחר: "הבאתי לך את החבילה המבוקשת".

הלה הגיב מיד: "לא נכון. זו לא החבילה שלי". "עוד לא פתחת אותה", התפלא השליח, "למה אתה אומר זאת ?"

ענה לו הסוחר: "פשוט מאוד. החבילה שלי לא כבדה, ומי שיישא אותה לא יתנשף. אם אתה מתנשף - זו אינה החבילה שלי. החבילה שלי מכילה יהלומים. יהלומים לא כבדים". כי יגעת בי ישראל - לא אותי קראת יעקב

אתה בן אדם עם שאיפות.

אי אפשר להיות צדיק ביום אחד - וגם הוא נופל 7 פעמים.

 

אבל הכי חשוב זה שלא תצפה מעצמך משהו שאי אפשר להיות - זה בעצמו מפיל אותך ובכנות
לא קל לקום משם.

אז תנשום עמוק, תסתכל במראה ותנסה לראות מי אתה עכשיו, מה הכוחות שלך - ואיך מתקדמים עם מי שאתה (שדר"א, לפעמים צריך ללמוד לאהוב אותו)

 

כן אציין שהרגעים הגדולים הם סימן לשגרה שאפשר להגיע אליה.

אבל רק עם עבודה. אז זה הגיוני שאתה לא שם כל הזמן. 

תנשום ותתקדם

 

(קצין כלשהו בצהל אמר: להוריד פניקאה להגביר הילוך
נראה לי נכון להרבה דברים)

אני רוצה להקדים במשהו קצר- משום מה נדמה לי, שכבר כמה שנים, כל פעם לפני הימים הנוראים, יוצא לי לשמוע את הדברים הבאים (בכל מיני שיחות הכנה לימים נוראים):

העיקר זה המאמץ והרצון וההשתדלות. אם אתה לא מצליח לכוון, אם הכל לא הולך, אם אתה לא מרגיש שאתה מתחבר לה', אם אתה לא מתלהב בתפילה- זה לא אומר כלום, וזה לא משנה.מה שמשנה זה- שתתאמץ, תעשה מה שאתה יכול- ומה שתצליח- אשריך.

 

ואני רוצה להתייחס לשני דברים:

א'- תיאום ציפיות מול הנשמה. אתה רוצה להרגיש קרוב לה', זה נפלא, זה חשוב, זה מתוק, זה מרומם ונותן תחושה של קרבת ה'. אבל זה לא היהדות. היהדות היא לשאת בעול, ולקיים את ההלכה. הרבה פעמים אנחנו אומרים לעצמנו- אם היינו מבינים ומפנימים את רוממות ה'- אזי היינו כבר במדרגת הקדושה שבמסילת ישרים. ואם כן- העובדה שאנחנו לא שם, מעידה על פגם נורא שיש בנו- אנחנו שוכחים את ה'!  אני חושב שזה מחשבה שיש להרבה אנשים שהנשמה נוכחת בחייהם. במיוחד על ידי עודף קריאת ספרי מוסר וכדו'...

ולכאורה, זה נכון. אבל רק לכאורה. כי כידוע לכל מי שלמד מסילת ישרים, החיוב על יהודי הוא רק להגיע למדרגת הנקיות. קיום ההלכה. וזה שהדעת שלנו לא נמצאת תמיד במחשבה על ה'- זה מצב תקין וקביל. 

עיקר מה שאנחנו צריכים זה להשקיע בלקיים את ההלכה. וזה מה שה' רוצה מאיתנו. ה' רוצה שנקבל את עול מלכותו, ושנכוון את השכל ואת החיים הפשוטים שלנו על פיו, עוד לפני שהוא רוצה שנרומם את החיים שלנו למקומות גבוהים ורמים. כמובן, אני לא בא לומר שצריך לוותר על עבודת הלב, אלא שצריך להתייחס אליה בתור קומה ב', על גבי קומת ההלכה. כשקומה ב' היא חשובה, אנחנו עוסקים בה, אבל לא לחוצים ממנה, ולא מתייחסים אליה כמשהו מחייב. אלא כמידת חסידות. לאחוז במידות חסידות זה טוב. להילחץ מזה- ממש ממש לא.

 

ב'-הכרה במציאות היצר הרע. חוץ מהעובדה שמידות חסידות הם לא הבסיס לחיים שלנו ואנחנו לא תמיד מסוגלים להחזיק בהם, חשוב להבין שיש לנו מידות רעות, שיושבות בעיקר על הבסיס החומרי של האישיות שלנו. אנחנו צריכים להתמודד ולתקן את זה, אבל צריך להבין שלא תמיד זה שנפלנו- אומר שאנחנו לא רוצים לעבוד את ה'. אנחנו מאד רוצים לעבוד את ה' (וכמו שאתה עצמך מספר, אתה רוצה מאד), אבל הנטיות הבסיסיות שלנו הרבה פעמים לא מכוונות לשם ולא תמיד מתוקנות, ולכן אנחנו נופלים, בשגגה או בזדון. אז אנחנו צריכים לחפש, ולהתאמץ ולהתקדם, כדי למנוע את הנפילות, אבל אם נפלנו- לדעת שזה לא מעיד על חוסר רצון לעבוד את ה', אלא מעיד על חוסר הצלחה של החלק בנו שרוצה לעבוד את ה', לבוא לידי ביטוי במעשה.

(וזה עצמו יכול להיות מכל מיני סיבות. תוכניות לא מעשיות, חוסר בתכנון נכון, צרכים נפשיים לא מסופקים, עייפות וחולשה, טעויות שכליות אנושיות, חוסר סבלנות, משיכה חומרית, הסתכלות לא נכונה על דברים, ועוד. כמובן, צריך לבחון מה הגורמים ולהתגבר עליהם, אבל צריך לזכור שהנפילות לא מעידות על כשלון בלרצות את ה', ולפעמים אפילו לא על חיסרון ביראת ה', אלא כשלון בניסיון להביא את זה לידי ביטוי בצורה נכונה.)

אבל וואלה החיים זה לא פיקניק, ולבנות חיים כאלו זה שנים של מאמץ יש יהודים שזכו בקל ויש יהודים שצריכים לעבוד על זה כל הזמן קצת.

תשחרר אחי, תרגע,תנשום נשימה ותבין שזה תהליך עד מאה ועשרים, זו הדרכת חז"ל "לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה"

אתה מתאר בצורה מדויקת נסיונות של צדיקים.

ממליץ לך מאוד מאוד לקרוא את תורה מ"ח בחלק השני של ליקוטי מוהר"ן ששם רבי נחמן מדבר ישירות אליך.

אשריך אחי ה' יחזק אותך

וממש ממליץ לך לאמר את כל זה, עם כל הכאב לאלוקים. לגמרי לגמרי עם כל הכאב.

 

ה' איתך אחי

שהכאב של הבנאדם על העברות של עצמו זה אחד הסימנים הכי חזקים שיש לעוצמות פנימיות של בנאדם.

אשריך אחי אל תוותר!

היצר מנסה להכניס בך כאילו אין לך סיכוי, בגלל שאם תתגבר אתה תצא מאפילה לאורה!! וה' מכוון אותך לזה..

בקיצור אחי תסתכל בתורה מ"ח תניינא (החלק השני) של הליקוטי מוהר"ן.

אין ייאוש אחי!! אין כמוך

תשמע רגע.
אני לא מכיר אותך, אבל מתרשם שאתה עוסק הרבה בלימוד רוחני - אמונה, חסידות וכדו' וזה תופס אותך מאוד חזק - שזה מצויין.
הבעיה מתחילה כשאתה מגיע לחיי היומיום (שזה קורה, כמה מפתיע - יום יום..) שבהם קשה לחוש בעוצמות הרוחניות שאתה חווה בלימוד ובעיון המופשט.
יש מצב שמה שיעזור לך זה דווקא להתאזן ולהעצים את חלק לימוד הנגלה בהלכה ובגמרא.
הלימוד הזה יכול לחזק את הקישור בין עולם הרוח לבין החיים הממשיים גם באופן שתתפוס את העולם - שה' יתברך בתורתו פונה אליו ומדריך אותו, וגם, בחווית קיום המצוות אם תבחר ללמוד נושאים מאורח חיים.
מניסיון, לימוד הלכות תפילה יכול להשפיע על חווית התפילה.
במקביל, אפשר ללמוד גם באמונה סוגיות הקשורות למצוות ולערכן הרוחני. יש ים מקורות בנושא.

אחי איך הגעת לתניא

לימוד רציני של נגלה מיישר הרבה יותר בדרך כלל.

אבל כמובן שחייב שילוב של לימוד נגלה... אצל בנות אולי זה פחות קריטי כי אנחנו מתעסקות הרבה בעולם הגשמי

אבל לבנים אולי זה יותר קריטי

נראה שהשואל למד חסידות ודווקא העיסוק הזה יצר חוסר איזון.
במיוחד בתניא וחב"ד בכלל (שלמדתי ואני אישית מאוד אוהב) המסרים על נוכחות אלוקית מאוד חדים וקיצוניים "אין עוד מלבדו ממש" וכו' ועלולים להזיק במצב שהשואל מתאר.
חוזר על הצעתי להתחזק ולאזן את המבט בלימוד מעמיק של הלכה וגמרא.

אני חושש שכותב פוסט זה צריך ללכת לישון מוקדם באותו יום כמובן אחרי ארוחה טובה ודשנה לקום בשעה נורמלית ללמוד תורה ברצינות אפילו שעה תמימה אבל באמת תמימה עם חתירה לעומק העניין  ואז למחרת שיישב לכתוב עוד פוסט על מצבו המעודכן ומובטחני שיראה פלאות

השאלה הגדולה שלך מעידה על רצון גדול לאמת גדולה.

מצתת כאן מכתב שכתב הרב יצחק הוטנר לתלמידו:

 

"אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באוזנך,

כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות והמעשים הטובים שלך, הייתי אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב.

עכשיו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקיבלתי ממך מכתב טוב מאוד.

רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול.

בבקשה ממך, אל תצייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא.

לעומת זאת צייר גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה עם כל הנטיות השפלות והנמוכות.

ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה אתה מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה השלמה שאתה רוצה בה.

דווקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דווקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמיים."

י

אל ייאוש!

לפעמים זה מעודד לדעת שמה שאתה חווה הוא דבר שקיים אצל עוד אנשים ושאפשר (בדרך זו או אחרת להתמודד)
זה הופך את ההתמודדות לקלה יותר (במקום היאוש השחור כבד ומר צובע כל בשחור והתמודדות יש רק התמודדות)

 

 =)

אוהב אותך גיבור

אהלן אחי,ממש מזדהה ומבין את התחושות שלך שתכלס אתה מנסה לעשות ולקיים ולא תמיד מצליח אם לא נכשל כל הזמן וזה גורם לך כבר להרגיש שאתה ממש שייך לצד ההפוך מיהדות בכלל..תכלס הכל נגרם מזה שאי פעם חווית איזה רגש חזק מאוד תחושה או משהו שגורמים לך כל פעם גם אחרי נפילה לחזור ולנסית שוב אך בגלל שבישיבה נפגשת עם רבנים שהם באמת צדיקים ולכן הם לא מבינים את המקום הכל כך נפול שהגעת אליו...לא בגלל שאתה רשע,סוטה או כל מחשבה אחרת אלא מכיוון שאתה ואני באמת נשמות כל כך גבוהות שכל מראה אישה מתחיל לבלבל..אל תתבלבל אחי הבת מלך של נמצאת וקיימת וכל מה שאתה חושב ואיך שאתה מדמיין את היהדות והקרבה לאלוקים היא אמיתית אלא שפשוט נתקלת ברבנים של מכירים זה,למה?כי ככה השם רוצה להוליך אותך..אל תשאף למצויינות אל תנסה להדר ולהחמיר באמונה ובכל נושא אחר.קודם כל תחדיר לעצמך אמון בהשם שהוא אוהב אותך ומרגיש אותך בכל פינה הכי חשוכה שאי פעם עברת כי זו האמת..וההרגשה הזו היא הבת מלך שהשני למלכות מחפש אחריה עד שהוא מגיע למי שמושל בכל הרוחות שהם הצדים וגם הם אומרים לו שאין דבר כזה התלהבות אמיתית בהשם יתברך...עד שהוא מגיע לרוח האחרונה שהיא הצדיק שאומר לו:חיפשת את הבת מלך שלך?בדיוק לקחתי אותה להר של זהב ומרגליות..כי זו האמת אחי אנחנו חייבים להאמין בקשר שלנו להשם יתברך כי אמון זה כלל יסודי ןראשוני בכל מערכת זוגית או משפחתית..אשרייך ממש אחי זכית..תשמע את הרב גידי רונן תאמין לי העולם יראה לך אחרת..אל תתן לאפחד לשרוף לך את הלב גם לא לרבנים..בהצלחה יאח!

אני שומעת את כוחות החיות והרצון בקודש שאתה מדבר עליו, אבל נראה לי שאתה יותר מדי קשה עם עצמך...

אסביר את דבריי בדוגמה:

תסתכל על לוח השנה שלנו.

מה יש בו יותר? שבתות? חגים? או ימי חול?

התשובה היא, כמובן, ימי חול...

אבל למה? הרי השבתות כל כך מרוממות אותנו, והחגים נותנים לנו כל אחד נדבך נהדר אחר,
אז למה אין יותר שבתות וחגים?

או כמאמר השיר הידוע "אז למה לא כל יום שבת?".

והתשובה היא, שהשבתות והחגים נותנים לנו כל כך הרבה, אבל לא היינו יודעים להעריך אותם אם לא היו לנו ימי החול.

ימי החול הם השגרה, והשגרה זה דבר חשוב וברוך.
השגרה היא מונוטונית ורגועה.

השבתות והחגים הם שיא.

אדם לא יכול לחיות במציאות של שיא כל חייו! כי זו מציאות של אקסטרים, אדרנלין, מתח, גם כשהוא מתח חיובי!

החיים שלנו בנויים משגרה, ומדי פעם יש שיא שמקפיץ אותנו למעלה.

והקב"ה ברא את זה בכוונה ככה, כי אי אפשר לחיות במציאות שהיא כולה שיא! במציאות שכולה קצה, וניצוצות, וברקים.

הדברים האלה טובים וחשובים, אבל במינון מסוים. אחרת מאבדים את הייחוד שבהם, ולא מצליחים לחוש את הרוגע והשלווה שבשגרה.

ונחזור אליך - אתה רוצה עבודת ה' שכולה שיא, ואקסטזה, והתרגשות.
וזה טוב, ומעולה, ומפעים - אבל זה לא אפשרי.

עבודת ה', כמו החיים עצמם, צריכה להיות בנויה משגרה, שמשולבת גם בשיאים.

ונראה לי שכשתאפשר לעצמך להירגע קצת, להנות מהשגרה, מהנחת בעבודת ה', מהקצת מונוטוניות שבה - תדע להנות יותר גם מהשיאים שלה.

מאחלת לך הצלחה רבה!

שהטענה היא טענתו של אברהם ''האף תספה צדיק עם רשע... חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל הארץ לא יעשה משפט''

כלומר שהטענה היא לא על חומרת החטאים אלא על הענישה הקולקטיבית.

יש ערבות הדדית, ולכן נענשו אחרים. איך הם מתמודדים עם זה?

אולי יש כאן טענה שבחטאם הם יצאו מתוך הכלל. זמרי פרש מן הכלל ונדבק בכזבי, עכן פרש ונדבק בחרם. לכן לא שייך להעניש את הכלל.

חארב ודארב... (חרב ומלחמה, ערבית)

מתחילים שם לצחצח סכינים...

כמה זה ישנה? זה טוב דווקא לא?

הרב דוד יוסף נגד הרב משה יוסף

נרא'לך יעבור בשקט?

אבל לציבור זה יכול כנראה להועיל.
אממה, השאלה מה נחשב יותר טוב עכשיו. כי שניהם בתכלס על פי הרב עובדיה בצורה כזו או אחרת..

בד"צים זה עניין כלכלי, שקשור לכוח פוליטי.
אה, והם גם עוסקים בכשרות, חלקם.
קצת הגזמתי, אבל יש בזה משהו.

אם הם יציעו מערך רציני, אם פירוט הקפדות, אשריהם,
אבל צריך שכל האנשים שלך יהיו צדיקים בשביל זה באמת יקרה.
בע"ה..

מבאס שבדברים כאלה חשובים נכנסות השטויות האלה

מתייחסים בסקפטיות עד שיוכח אחרת.

במתכונת כזאת הוא לא יהודי במקור.

זה בגלל שינוי אורח החיים, אף אחד לא יכול להתחתן עם בחורה שהוא לא מכיר,

ע"ז אמר החזו"א שהיום פגישה שתיים נקרא חיוב "עד שיראנה"

ומזמנו כבר התקדמו אפי' החרדים,

ולכן בכל חברה - כמות הפגישות המקובלת בה היא מדינא דעד שיראנה.

ויותר מכך באמת אסור, ולא רק חסר מקור.

השאלה שלי היא שונה, ואמנם יתכן שעקרונית בגלל דבריך ל"ש להוכיח כי הרי אין מקור לפגישות אז מנ"ל איך נהגו בהם.

אבל אולי בכ"ז יהיה מי שיכול לדמות וכדו',

ולזה אני ממתין. 

אבל זה לא חייב להיות בבית קפה.

מפורש במקורות

כשזה נאמר? לא דייטים...

יש הרבה דרכים, כל  זמן שזה ע"פ תורה כמובן

לשלם עליה וכו'?

 

וקודם חתונה...

נניח שמשלמים רק כוס מים, אוקי?

עכשיו השאלה אם הלארג'יות שהבחור משלם זה תרבות מערבית נטו, או מבוסס יהדות

באופן כללי האיש אמור להיות הדומיננטי.

האם זה מוחלט? לא. האם מסתבר להחיל את זה כאן? כן.

אבל איני כלי ראשון, אז מעדיף לא להעביר, במיוחד שלא הכל מובן לי מכמה צדדים.

אפשר להתקשר למכון לשאול 026515050, או להכניס שאלה באתר שלהם.

ברמת העיקרון שתי הדמויות הם רבנים מוערכים, אבל יכולים להיות מחלוקות.
(בספר של הרב בורשטיין והרב גולדמן בנושא יש נזיפה של הרב רבינוביץ בהסכמתו שהם [הרב בורשטיין והרב גולדמן] משמיטים דעות מקלות)

איך שהבנתי את הפותח, הוא חיפש עמדות של רבנים ולא שאנחנו נכתוב את דעתנו.

אבל חשוב לזכור שלעתים קרובות ביקורות מגיעות מתוך השקפה שונה וממילא ההכרעה אחרת

וד"ל
אבל זה רק על הסוגיה הספציפית הזו

אולי זה קור לגמרא במסכת סוכה דף כא: "אמר רב מנין שפילו שיחת תלמידי חכמים צריכה לימוד שנאמת ועלהו לא  יבול" כלומר גם מדברים שנאמרים בדרך אגב לומדים

הרבה דברים לא כתובים בפירוש אלא חכמים למדו את זה בתורה שבע"פ

שרק הבאתי מקור של הלכה ועוד עניין מתוך ספר כלשהו שיצא לי לקרוא בעניין, גמרות ופלפולים זה כבר לא התחום שלי.
 רגע, אבל רק שאראה אם הבנתי את השאלה, אתה כותב בעצם שחוץ מהסיפור של אישה סוטה לא מצאת מקור אחר שכותב שאישה צריכה לכסות את הראש? אתה מחפש מקור שכותב שזה איסור פשוט?

שחובה לכסות את הראש. או שאסור לגלות את הראש. או הסבר למה אין (כמו אונס כדרך הטבע במקרה של השרשור לבנים בלבד)

כמה פסוקים בתורה מסכמים את כל הנושאים בחלק אורח חיים של השו"ע?

כמה פסוקים בתורה מסכמים את חלק אבן העזר?

ואם זה לא חריג, למה יש הסבר על האיסור לבנים?

כשיש להם עוד הרבה דינים שנחשבים לדיני דאורייתא שלא מפורטים בתורה.

[יש חריגים, שיחסית מפורטים, וחריגים שגם העיקרון רק רמוז]

כיסוי ראש הוא חלק מענייני צניעות הלבוש כך שעליו אין כ"כ שאלה, אפשר לשאול על צניעות הלבוש בכללי, שגם לא מופיעה [אך יש בישעיהו תוכחה על מעין זה].

אפשר אולי להסביר מעין מה שכתב בתגובה הזו - אולי כי התורה לא ניתנה לאנשים נייטרלים אלא לאנשים שכבר נהגו - בית המדרש

ולהוסיף עין ה שסבירים [איני זוכר את המקור] לגבי  האיסור להכות שמופיע רק בהקשר של המקרה החריג של הוספה על מכות של חייב מלקות, ומשם לומדים למציאות הרגילה, שבעיקרון הייתה אמורה להיות מובנת. [וכן חובות של בעל לאשתו - שאר כסות ועונה נאמרו ביחס למקרה חריג של יעוד אמה עבריה]

(מופיעה כבר בשורשים בספר המצוות, ערוך השלחן העתיד מתייחס לכך בקדשים סימן לא/לג אם אני זוכר נכון.)

ואכן, השאלה חוזרת ללבוש בכלל שלא מופיע בכלל בתורה ולכן יש הרבה מקום לדעת הרבה פוסקים כגון הראבי"ה, תוספות רא"ש, הרב משאש, הבן איש חי, הרב רבינוביץ' ועוד שזה תלוי מנהג.

במפורש (כגון מה שנלמד ביג מידות) תוקפו דאורייתא. ומה שהוא כותב מדברי סופרים או מדרבנן פה הכוונה הוא שחכמים הם אלו שלמדו אותו למדו, אבל לא שתוקפו דרבנן.
וכך כתבו גם הכסף משנה והמגיד משנה להסביר את דברי הרמבם שהאישה מתקדשת בכסף מדברי סופרים.
וככה מיושבות קושיות הרמבן.

הרמבם מונה דאורייתא רק מה שכתוב בפירוש בפסוק או שהוא פירוש מקובל ממשה (ואז גם אם יש עליו דרשה ללומדו מיג מידות זה-"כי מחכמת הכתוב שאפשר שימצא בו רמז מורה על הפירוש ההוא המקובל, או היקש יורה עליו").

וכי מלקים על אכילת עוף בחלב? או על שאר איסורים מדברי סופרים.
יש הבדל גם בחומרת האיסורים כשאני שואל את מה לתעדף. (ספק ברכה לבטלה תלוי משמעותית בשאלה האם זה דאורייתא או דרבנן)
ומה לגבי ספק בדברי סופרים שהולכים לקולא לעומת ספק בדברי תורה שהולכים לחומרא?

מה דאורייתא ומה דרבנן הוא לא לפי הביטוי "מדברי סופרים".
דברי סופרים זה שם כללי לדברים ולימודים של חכמים. חלק תוקפם מדאורייתא (יג מידות וכדומה. כמו קידושי כסף) וחלק מדרבנן (בשר עוף בחלב).

וכן כותב להדיא הרמבם בתשובות בביאור המושג מדברי סופרים- ראה בתחילת המאמר (ואם תרצה בהמשכו מובאות נפק"מ בין דאורייתא ממש לבין דרשות חכמים מהפסוקים)
תוקף קידושי כסף ומשמעות "דברי סופרים" בשיטת הרמב"ם | vbm haretzion

ולא לדברים שאליהם אתה התכוונת

גם לפי הרמב"ם יש מצוות דאורייתא גמורות שהם 'פירוש מקובל' ולא מופיעות במפורש. [גם בלי להיכנס לשאלה מה המעמד המדויק של הנלמד ע"י החכמים  ביג המידות].

מאידך, גם אם מצוות שנלמדו מיג מידות הם דאורייתא, ברוב המצוות  כמדומני עדיין הכלל הבסיסי מופיע במפורש בתורה.

 

במקרה של כיסוי הראש, גם לפי הכלל של הרמב"ם זה צריך להיחשב דאורייתא, כיוון שהוא כותב "אם פרשו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה מדאוריתא הרי זה ראוי למנותו" וכאן זה מפורש בגמרא שזה דאורייתא. [ואעפ"כ, זה לה כמצווה בפני עצמה, כנראה מסיבות שקשורות לשורשים אחרים.]

במנהגים מסויימים כי הבינו שזו דרך המוסר והצניעות. אז לא היה צורך לכתוב את זה (ורצח וגזל וניאוף ועוד נכתבו במפורש כדי להרתיע כי אלו דברים שהיו קשים יותר, בניגוד לכיסוי ראש שכל בעל באופן טבעי מן הסתם דאג שאשתו תכסה את הראש כדי שלא יתעסקו איתה).
ובכל זאת, כדי שיהיה מקור לזה, התורה בחוכמתה דאגה שכן יהיה לימוד לעניין (אולי כדי להפוך את הדבר לערך בלתי תלוי בדעת העולם).

(ונראה שאולי המלבי"ם בפרשת סוטה סובר כך גם.)

נראה לי שיש הרבה אמת בכך שדיני צניעות תלויים במנהג, וכן ניתן להוכיח שסברו הראבי"ה, תוספות רא"ש, הבן איש חי ועוד שאינני זוכר כעת.

אז לפי המנהג הרווח צריך לכסות (אאכ תאמר שהמנהג נקבע לפי העולם. וזה קשה כי אז נתיר גם גופיות).

אם כי זה תלוי כיצד מגדירים את המנהג.
אני חושב שברוב המקומות שבו דתיים גרים לכאורה המנהג הוא לכסות במידה זו או אחרת.
הרב רבינוביץ' מוסיף את השאלה לאיזה קבוצה אנו רוצים להשתייך

בין להקל ובין להחמיר ולכן הגדר לא צריך להופיע.

בכיסוי ראש היום

הציווי הוא על צניעות, ויש אינספור כאלה. הסיפור של סוטה נותן את הגדר