פורום בית המדרש (עמוד 90)

בכף החיים (או"ח, סו"ס קכ"ב) כתב: "טוב לאמר פסוק אחד מן התורה או מן הנביאים או מכתובים קודם יהיו לרצון המתחיל בשמו וסיים בשמו". וכן מצינו בערוך השולחן (סי' קכב, ח) "...ועוד נוהגים לומר פסוק המתחיל באות של שמו ומסיים באות של שמו", וכן הביא בסידור עבודת ישראל.

המקור: בספר טעמי המנהגים הביא בשם זרע קודש: "טעם שתקנו לנו הקדמונים לומר בסוף תפילת ח"י פסוק שרומז בו שמו של אדם שהפסוק מתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו, כי השם של אדם רומז על בחי' חיותו שיש לכל אחד מישראל חלק אלקי קדוש. ואת זה לעומת זה עשה אלוקים וחס ושלום כשהס"א מתגברת נופלים שמות בני ישראל בגלות בין הס"א ואוה"ע, ובזה שאומר הפסוק בסוף תפלת י"ח שמתחיל ומסיים באותיות התחלת וסיום שמו בזה הכח ייקח את שמו מבין הסט"א שלא יהיה בגלות ביניהם ויהיה שמו רק בקודשה".

הסגולה: על הפסוק "ותושיה יראה שמך" (מיכה ו,ט) אומר רש"י: "מכאן שכל מי שאומר בכל יום מקרא המתחיל ומסיים כמו שמתחיל ומסיים שמו התורה מצילתו מגיהינום".

ובקיצור השל"ה (ד',פ') כתב: ידוע מה שנכתב לעיל בעניני גיהנום וכן הוא בספר הכוונות בעניין חיבוט הקבר, הרשעים אינן יודעים שמם בקבר, ומכין אותם מכות אכזריות ומי שאומר בחייו כל יום פסוק אחד המתחיל בתחילת אות משמו וסיים בסוף אות משמו דהיינו אותו השם העולה עמו לספר תורה שהוא שם הקדוש . . ומי שאומר פסוק כנ"ל, היא סגולה שלא לשכוח שמו . . ויאמר אותו בשמונה עשרה קודם יהיו לרצון בסוף התפילה[2].

וכן כתב כ"ק אדמו"ר הריי"צ (אג"ק ח"ו, עמ' ערב) - בתרגום חופשי: ליל התקדש שמחת תורה בשנת תרנ"ד בשעת הקידוש - קודם ההקפות הואיל כ"ק אאמו"ר הרה"ק לשוחח בעניני התעוררות בעבודה ואשר העיקר הוא קבלת עול מלכות שמים בתמימות ביראות שמים, והנני מעתיק קטע קטן משיחתו הק' בהנוגע לעניין הפסוקים:

הסבא - כוונתו על הוד כ"ק אדמו"ר הצ"צ - אמר ביחידות על אחד מגדולי החסידים ישראל משה פאדאבראנקער שעל ידי שאמר פסוקי השמות עם יראת שמים ותמימות פעל כמו אחד אחר שאומר עם קצת ביאורים והשכלות עמוקות.

האותיות של פסוקי השמות שאומרים אותם בשמונה עשרה, הם האותיות שבתורה שמטהרים את הנשמה שבגוף מלכלוך הגוף, וכשקוראים קריאת שמע שעל המיטה כמו שצריך לקרוא, כל אחד אומר לפי כוחו "בידך אפקיד רוחי" מפנימיות הלב על ידי האותיות של פסוקי השמות זוכים שנותנים לנו לעמוד ליד הדלתות הפתוחות ולראות מה קורה בהיכלות שלמעלה".

Viewing Kovetz number 996

הרבה מתבלבלים.

חומרה זה לגבי עיקר הדין, כשיש ספק או מחלוקת ואז יש מקום להחמיר או להקל.

הידור זה לגבי תוספת במצווה - יותר נרות בחנוכה, אתרוג יפה ותוספת הדסים וכדו'.

עיקר הדין הוא דבר בינארי - כשר/טרף, מותר/אסור, כשר/פסול. נכון שבהחמרה מעבר לשורת הדין (כלומר: להחמיר אפילו כאשר מותר להקל) יש תוספת זהירות (לאו דווקא שהיא טובה), אבל זו לא תוספת כבוד והידור למצווה.

מחוסר הבחנה או בלשון משותפת.

'כשרות מהודרת' זה כמו לומר 'צבע חם/קר'

(ושים לב - ההתייחסות היא להשגחת הכשרות ולא לעוף/שחיטה או למצווה כלשהי כמו 'לא טריפה למהדרין', בעוד שהלכתית אין מושג כזה 'כשרות'/'השגחה')

מה ההבדל בין חומרה ראויה לחומרה מיותרת? אם לא, אז כבר ענו לך

יש מקור אבל, לדעת האומר שזו חומרה מיותרת, לא צריך לתת לו משקל ובטח שלא משקל מכריע.

(ניתן דוגמה קיצונית - להחמיר כדעה שמובאת בספרים, אבל התברר שהספרים משובשים)

אמרתי שלא תמיד יש. כלומר שיש פעמים שיש צד להחמיר, אבל החומרה הזו מיותרת (ולפעמים יש מצבים שאפילו לא ראויה, כמו 'נמצא חומרו קולו' או כמו שכתב הרמב''ם בפיה''מ "חסיד שוטה - אמרו בתלמוד שענינו ההגזמה בזהירות ובדקדוק עד שנמאס בעיני בני אדם, ועושה מעשים שאינו חייב בהם, וכאלו אמר שוטה בחסידותו. ואמרו בגמר שבת ירושלמי כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט").

ובעיני המתבונן זה נראה כחומרא?

כמו בכל מצווה מדרבנן.

נראה שכן, אבל אפשר להבין לכאן ולכאן. לכן אני מטביל ללא ברכה.

אם כי לא ברור לי למה דברי הסופרים הם 'לא מדרבנן' (זה בארמית וזה לשון הקודש), ייתכן שהתכוונת לדיוק שלא הבנתי ואז אולי התשובה תהיה שונה.

לפעמים הרמב''ם משתמש לגבי אותו נידון בפירוש המשנה בלשון 'דרבנן' ובמשנה תורה בלשון 'דברי סופרים' ('דרבנן' לא תמצא במשנה תורה כי הוא נכתב בלשון הקודש). 

'דרבנן' הוא שם כולל, ולכן לפעמים הרמב''ם מכליל בו גם דברים שאינם מפורשים בתורה אלא נלמדו בי''ג מידות, אבל לרוב אלו דברי פשוט דברי סופרים.

אם הוא מטביל כלי אחד מברך "ברוך אתה.... אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלי" ואם הוא מטביל שני כלים או יותר מברך "על טבילת כלים" (ילקוט יוסף)

מברכים על חלת דרבנן כמו שמברכים על חלה מהתורה,

וכמו שמברכים על טבילה מטומאה דרבנן,

ואין הנדון דומה כלל לראיה.

[ולפעמים יש היתר עסקה שנעשה בצורה לא מועילה].

אני לא מוצא סיבה שאג"ח חברות עם היתר עסקה יהיה יותר בעייתי מחסכונות בבנק.

[בשניהם יש היתר עסקה, בשניהם יש תשלום קבוע שמוגדר בהיתר העסקה כדמי התפשרות, ושניהם זו חברה בע"מ].

יש למכון כתר רשימה של אג"ח שיש להם היתר עסקה.

לגבי אג"ח מדינה, כמדומני שהדיעה הרווחת היא שהוא עדיף על אג"ח חברות, בגלל שמלבד היתר העסקה יש עוד סברות שאין בו איסור ריבית, אך יש שסוברים גם להיפך [כיוון שלדעתם השימוש שהמדינה עושה בו איננו 'עסקה' נושאת רווחים.

אמנם היתר עסקה נראה לעתים כהערמה בלשון המעטה, שכן בהרבה מקרים אין באמת שום עסקה שבשבילה נלקחת ההלוואה. מעבר לזה שההגדרה של הלוואה כשותפות לא פשוטה בכלל.

אבל סברה אחרת להיתר היא שבנקים הם לא אדם פרטי, וככזה כלל לא ברור שיש לגביו איסור של "לא תשיך לאחיך".

יש הרבה מה להרחיב בזה (כגון: איך מוגדרים בעלי מניות, מה הגדר של קרן השקעות וכו') אבל לא על זה שאלת. קח כנקודה למחשבה.

וצדיק באמונתו יחיה.

אנשים משקיעים ברכבים מסוגים מסויימים, שזה רווח. רוב הרכבים מאבדים ערך, שזה הפסד.

בתים זאת דוגמא קלאסית להשקעה סולידית שמניבה רווחים. במקרים יוצאי דופן, אצלנו, גם בהם יש הפסד.

בחתונה ואירוע זה לא היתר עסקא, יש שם עניין של חשש ריבית קצוצה. בד"כ מתייחסים למתנה כאל הלוואה (פועל יוצא של העובדה שאנחנו רושמים כמה כל אחד נתן לנו ונותנים לו בד"כ את אותו הסכום).

הבעיה בריבית היא שיש למלווה רווח כלשהו בזמן הפרעון. אם אתה מכוון ברווח או הפסד הזה לעסק, אז יצאת מידי ריבית כי זאת לא הלוואה.

זאת המשמעות של היתר עסקה.

כלומר, זה לא שכל רווח או כל הפסד אסור, אלא רק בתורת הלוואה.

יכולת למשל לומר לאדם "קח X כסף בתורת מתנה" והוא יכול אח"כ לומר לך "קח X*500 כסף בתורת מתנה" ולא תהיה פה ריבית.

על אותו משקל בעסקה, כל עוד זה לא ניתן בהלוואה, זה בסדר. זאת שותפות, לא הלוואה.

כל זה בלי להכנס לפרטי הפרטים של היתר העיסקא (למיטב זכרוני יש אומרים שחובה לדעת את הפרטים של ההיתר כדי שהוא יתפוס בפועל).

וזה לא משנה אם זה רכב, דירה, או אפילו על-פניו מטבע שמייצג ערך מסויים (לא זוכר בע"פ למה אין במטבע ריבית). כל מה שמשנה את הערך שלו לטובת המלווה בשעת פרעון הוא בבעיה של ריבית.

לכאורה אה"נ.

אבל דירה, הרווח יכול להיות העליית ערך של הדירה, שעקרונית אפשר להעריך אותה ע"י שמאי.

אבל יש עוד משהו שעושים בהיתרי עסקה היום, שהעסקה איננה דווקא על השימוש שלצרכו לקחת את הכסף בצורה ישירה, אלא על כל עסק שיש לך. 

ואם אין לך שום השקעה בעלת רווחים - ראיתי שבאמת כותבים במפורש שאי אפשר לעשות היתר עסקא [לא יודע האם כולם מסכימים לזה, אבל זה נראה לפחות דיעה רווחת] - ראה כאן - http://www.dirshu.co.il/%D7%9E%D7%94%D7%95-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A9%D7%92-%D7%94%D7%99%D7%AA%D7%A8-%D7%A2%D7%99%D7%A1%D7%A7%D7%90-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%9E%D7%95%D7%A2%D7%99%D7%9C-%D7%9B%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%9E/

אלה שני דברים נפרדים. הדירה עצמה כנראה עשתה לך רווח, אבל היא לא ההלוואה פה אלא המשכנתא.

תחשוב על אדם שקנה דירה בלי משכנתא ונתן אותה למישהו כהלוואה תמורת החזרה חודשית, ההחזרה החודשית הזאת צריך שתהיה שווה את ערך הדירה הראשוני, לא כולל התייקרות הדירה.

המשכנתא מכניסה אותך למציאות הבעייתי - שזאת הלוואה ויש בעיה.

אז אתה עושה שותפות ברווחים מקניית הדירה (זאת השקעה נדל"נית לכל דבר) עם הבנק כדי לצאת מחשש הריבית כשתחזיר לבנק *הרבה* יותר ממה שהיה מחיר הדירה המקורי.

נראה לי שהמושגים של הלווה ומלווה מסתבכים לך פה.

כשאתה קונה דירה המלווה הוא הבנק, הלווה הוא אתה. ההלוואה היא המשכנתא, לא הדירה.

אתה משלם על המשכנתא ריבית, מה שאסור בהלוואה, לכן אתה חייב לצאת מגדר הלוואה כדי שזה יהיה מותר.

מה שקורה הוא שאתה שותף בבית שלך יחד עם הבנק עד שתסיים את כל הסדרת התשלומים, וכל רווח שיש לבנק על ה*משכנתא* הוא בעצם רווחים מהעסק שלך איתו (דהיינו הבית), ולא ריבית על הלוואה.

אז מה *אתה* מרוויח? זה כבר לא נוגע לדיני ריבית ולשאלה, אבל ברור לך שדירה ביד עדיפה על שכירות. וגם שזאת השקעה בפני עצמה.

קוצר הדעת מכה חזק חח

שתולים שבכתיבת השמות הוא כיוון לע"ז. לא בטוח בכלל שהנימוק הזה שייך בנידון דידן.

ייתכן שצריך גניזה

בדעת מי שהדפיס בפועל - טכנית? אתה יכול לדעת מי הוא?

חלק מהדפוסים של ספרי הקודש היו ע"י נוצרים במקור

תראה אולי ברשימה הזאת יש

http://www.kol-barama.co.il/wp-content/uploads/2014/07/%D7%97%D7%95%D7%91%D7%A8%D7%AA-%D7%92%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%9D-RC-%D7%A7%D7%95%D7%9C%D7%94.pdf

אבל אפשר לחפש גם תרומה של תפילין

הם בטח גם מכירים אנשים שיכולים לעזור

תפארת ישראל פרק נג

ועיין עוד:

פורים לעומת שאר המועדים | אתר ישיבה

כי פורים מבטא את התהליך של נפילת הרשע בידי מעשיו של עצמו, התהליך של היפוך הרשע על בעליו, וזה תהליך תמידי שהוא מונח בשורש כל המציאויות, כי אף הרע לא נברא אלא עבור הטוב, ואם חטא הרשע ונראה שהצליח - הנה הרה עמל והוליד אוון, והרה עמל וילד שקר, בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל, מרבה שכרו בעוה"ז כדי להרבות ענשו לעוה"ב, וסוף שעי"כ יפסיד נשמתו וגדולתו יקשה לו לכד תאוות רשעים תאבד. והעניין הזה יתגלה לעתיד לבוא במלוא הבנתו ותפארת גדולתו, לכן גם זה נלמד מהפסוק "וזכרם לא יסוף מזרעם", לא יסוף לשון אין סוף, כי הוא מצד האין סוף שהוא מעבר לכל מחשבה ומעבר לכל גדר וגבול, ועל כן גם לא מוזכר השם במגילה, כיוון שהוא שייך למדרגת האינסוף שהוא מעל לכל שם, והוא שייך למדרגת "הנה אלוקינו זה" שהוא מעל לכל שם, ועוד - שאפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, שלא רק שאין זוכרים את האינסוף, אלא אף אין זוכרים אף שם, מכל מקום אפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה - גם שם בודאי נמצא השם יתברך, דהיינו "הנה אלוקינו זה" ממש, וזהו מתגלה בפורים שנעשה ע"י פור=גורל כביכול בדרך מקרה, כביכול בהסתר מההשגחה, הסתר פנים, ואף על פי כן מה שיוצא בפור=גורל הוא דווקא הצלחת ישראל והצדיקים

"שנאמר כי הוא אמון הרבה אשמה" כלומר הרבה יותר ממנשה - לקחו את החטאים של מנשה ומהם למדו שאמון חטא חטא גדול יותר.

לא לֶמה שעשה

לכאורה

וזה גם הזוי שמלך שמלך שנתיים היה הכי רשע מכולם

הוא הרבה אשמה, ולכן לא נכנע לבבו. אבל 'הרבה אשמה' מדבר על מה שהוא עשה בפועל.

הבנתי

תודה רבה!

ברור וטוב.

לגבי הסיום של הדין, רש"י כותב בסוף העניין שמשפטם של אנשי דור המבול היה שנה תמימה (עד שהגופות שלהם ננערו בשנער).

הכלל הוא שיש חודש מלא וחודש חסר, בהעדר עדים. למרות שיש יוצאי דופן מכל מיני טעמים הלכתיים.

מסתמא זה היה המצב בזמנם, אבל בכל אופן רש"י מדבר על תאריכים שנקבעו לפי השיטה בזמננו.

ממש מעולה.

בכלל השי למורא זאת הוצאה לאור מעולה!

למדתי אותו בישיבה כשעוד לא ממש הכרתי את רש"י והוא עזר לי מאוד להבין דברים שהתקשיתי בהם.

ואם זה כאילו אחותך מתחתנת או משו אז זה יותר מסובך

ותשב כל האירוע עם פרצוף לקיר, לאיודע.

אם זה לא ככה, חופה וזהו.

והילקוט יוסף לגבי הנושא של חתונה רשם כך: (ילקוט יוסף קיצוש"ע חלק ב' הלכות כבוד אב ואם, סימן ר"מ סעיף נ"ה)

אב המבקש מבנו שיבוא לנישואי אחיו, והחתונה מתקיימת בתערובת אנשים ונשים יחדיו, ואף יושבים בבגדי פריצות וכדו', ואין המשפחה מוכנה לעשות מחיצה, אין הבן צריך להשתתף בחתונה, ויסתפק בזה שיגיע לחופה בלבד. והדבר ברור שאם יש שם ריקודי תערובת חייב לעזוב את המקום מיד אחר החופה, ופעמים שעליו להמנע מלהגיע בכלל לחופה, כדי למנוע חילול ה' שיראו יהודי ירא שמים נמצא במקום כזה. ויעשה שאלת חכם שידון בכל מקרה לגופו. 

אני הייתי מנסה בכל יכולתי להתחמק וממציא סיבה לא להגיע.

קשר עם המשפחה זה אמנם דבר חשוב אבל שמירת עיניים חשובה בהרבה יותר ובפרט בזמן הזה שרבו הניסיונות והמכשולים וצריך כל אחד לשמור על עצמו היטב, אחרת הוא עשוי למצוא את עצמו בקלות בתוך תחתית הבוץ.

בהצלחה!

אתה סובר שיש חובה ללכת לחתונה לא צנועה?

פשוט שזאת לא סעודת מצווה, לא ראיתי פוסק שסובר שזאת כן.

זאת לא מציאות שאין דרכא אחרינא, פה אין בכלל דרכא!

אין כיבוד הורים במקום של עבירה הרי.

הליכה לעבודה היא דבר היתר, אלא אם הוא הולך לעבוד באיסור.

כנ"ל חתונה, חתונה היא מצווה, אבל אם יש שם חוסר צניעות לכל הדעות אין שם מצווה ובכלל אין עניין ללכת...

מז"א מה מידת החומרא? אתה זוכר את התשובה של הרב פיינשטיין שהבאת פעם? רק במקום דוחק גדול לצורך רפואה הוא סמך על הדעות דרבנן בזה.

וחתונה היא דבר מצווה אם היא נעשית בקדושה. ברור שחתונה שלא נעשית בקדושה היא לא מצווה... לכל היותר החופה וזהו וגם במקומות מסויימים אפילו בחופה כבר אי אפשר לשהות.

ב. הבנתי למה התכוונת, אני פשוט אומר לך שהרב פיינשטיין אמר רק במקום של דוחק לצורך רפואה שזה פחות חמור מהמקובל לפסוק.

קשר משפחתי זה ממש לא דוחק כמו צורך בריאות. אתה יכול לראות את המשפחה שלך גם בזמנים אחרים כשלא נגמר לאנשים הכסף לבדים באמצע הבגד

כאן יש ברירה, כאן אין ברירה.

כדי למנוע מאנשים הזויים שיקפצו לדיון בלי קשר לכלום - אני לא כותב את דעתי וגם לא את ההלכה לדעתי. כרגע מלבנים את הצד ההלכתי

כל חגיגה שהיא לא סעודת מצווה אסורה מאז חורבן הבית.

בכל אופן אין עניין ללכת למקום שאין בו מצווה כלשהי ושכנראה תחטא בו, ככה שזה לא דרך שהוא חייב ללכת בה ואולי גם לא צריך ללכת בה.

ב. מי שלא מכבד את האורחים שלו בלפחות לשמור על הטעם הטוב לא צריך לצפות מהאורחים שלו לכבד אותו. התורה שלנו שייכת לכלל עם ישראל, ואף אחד לא יכול להתחמק מהחובה להתחתן כמו יהודי...

אף פעם לא שמעתי על מישהו שנפגע מזה שקרוב משפחה שלו לא בא לאירוע מעורב ואני מכיר הרבה כאלה מקרוב.

אני לא מסכים עם הטעמים שלך, יש טעמים אחרים להקל בזה ואכמ"ל

האנשים שאני מכיר לא נפגעים מזה, אני יודע מהם. לא "ראיתי", יא מצחיק...

כל הדיון פה ביני לבין @ארץ השוקולד סובב סביב הדעה הכי מקלה בזה, והרב פיינשטיין כתב במפורש שאדם שנעלב לא דוחה את האיסור וגם לא מקילים עליו בזה. מה שכתבת לא רלוונטי לדיון ההלכתי, וזה לא דיון פילוסופי חילוני.

לא כדיון בחילוניות...

אחרי כתיבה התלבטתי כמה פעמים אם להשאיר את ההודעה, ולא בא לי לבוא לפולמוסים על חשבון עבודת השם שלי, אז שלחתי במסר

אני בישיבה. לרוב זה עובד. ואם שואלים אותי, אז תבוא מה הבעיה. אני אומר שיש משהו ממש חשוב שאני לא רוצה להפסיד.

ואם אתה ממש עז פנים כנמר: מה אתה רוצה לשרוף לי את הנשמה?!

כי אתה מניח ש"שמירה על ההלכה" פירושה לא להביט בנשים שאינן מתלבשות לפי הסטנדרט שלך או של הרבנים שלך.

ולדעתי ההנחה הזו הוא גם מוטעית וגם מטעה.

למיטב ידעתי רק קבוצות זעירות וקיצוניות סבורות שזו "הלכה" ומרבית הציבור שמגדיר עצמו כשומר מצוות, בכלל לא סבור כך.

אני חושבת שהבעת הדעה שלך על לבוש של אישה , היא התנהגות גסה ופוגענית.

לא עניינך מה נשים לובשות , אלא אם כן מדובר בבנותיך הקטינות.

וגם אז אני מיעצת להזהר עם הטרמינולוגיה הזו.

התבוננות ומה שיותר מזה אסור לכולי עלמא מדאורייתא.

הבטה בעלמא זה לכל הדעות מידת חסידות.

בהסתכלות יש כמה חילוקים להלכה.

השורה האחרונה שלך היא מה שחז"ל אומרים שמיקרי רשע...

בעוד יומיים אחותי מתחתנת החתונה מעורבת והנשים יהיו בלבוש לא צנוע אולי

כי מערכת הכשרות לא אמורה לבנות על זה שכל סועד במסעדה יוציא בעצמו את הדם...

הוא חייב על כל עבירה ועבירה (כמפורש בהלכות שגגות), אבל מלאכות שבת כולן וכל השבתות כולן נחשבות לו כעבירה אחת שכן החיוב הוא על ההיעלם והוא על עיקר שבת (וזה החידוש בהלכות שבת).

שד' הוא מלך ששולט על נתיניו, נותן פקודות סתם. וזהו. וזה לא מדוייק

יש שני רובדים ביחס שלנו אל אלו-הים; הוא עצמו חסר כל יחס שהוא אלינו כי כל אמירה של יחס מצמצמת את האינסוף (עי' פ''ח בשמונה פרקים לרמב''ם ולהבדיל, במטאפיזיקה של אריסטו) - הוא לא מופשט - הוא מעל המופשט, הוא לא חכם - הוא מעל המושג חכמה וכו'.

הרובד השני הוא התגלות ד' אלינו - ד' מתגלה אלינו בתור רחמן, צדיק, אוהב, רוצה - הרובד הזה אומר - אנחנו לא יודעים על, אנחנו יודעים מה. מה קורה בפועל.

אם כן המטרה שלנו זה לקיים את רצון ד' - למה לקיים? שמעתי את התשובה הזו פעם מאחד מאנשי הק''ו - כי זה אני, הנקוה הכי פנימית שלי, הרצון הכי פנימי שלי - כשאני רוצה לשתות מים זה לא כמו שאני רוצה לשחק כדורסל וזה לא כמו שאני רוצה לחיות וכו. בסופו של דבר הרצון הכי פנימי הוא להיות מחובר לאלו-הים - מה שנקרא 'נשמה'.

האם ילד בוחר את ההורים שלו?

לחסומים: "עד כמה שידוע לי אין לזה מקור ביהדות.."

וישבתי וחככתי בדעתי ולא הצלחתי לחשוב על מקור.

גם הרעיון עצמו לא באמת הגיוני לפי מה שמבואר בכל מיני מקומות על דיני שמים שנותנים לאדם אחרי המיתה.

יש כאלה שמקבלים בחירה במקום עונש חמור יותר ועל השאר לא זכור לי שראיתי או שמעתי מקור.