שלום,
רציתי לשאול על עניין חיוב בציצית:
א. מגבת - האם חייבת בציצית? לכאורה יש ד' כנפות. האם יש לה הגדרה של בגד יום/לילה? כמו-כן הלבישה שלה על הגוף היא סוג של עיטוף כביכול.
ב. כנ"ל לגבי דגל. אני זוכר שהייתי באחת מתהלוכות ה"ריקודגלים" וראיתי מישהו מתעטף בדגל (כמו שעושים בכל המסעות לפולין), ואז אמרתי - שנייה, מה הגדר לגבי ציצית?
שוב כנ"ל - בגד יום/לילה? נחשב עיטוף? וכן הלאה תשפכו כל מה שאתם יודעים..
אשריכם ישראל
ותודה מראש
"לשלושה באלול", ח"א, כג:
"כשהיה בא בדובלן (גרמניה) אל הים להתרחץ,
והיה שם קצת מרחק מן הים אל מקום ההלבשה,
היה זורק מן הצד את הסדין,
שלקח אתו להתנגב,
ואמר - משום דין ציצית שבד' כנפותיו של הסדין -
הריני מפקיר את זה הסדין".
ובערה שם מצוין שמקור הסיפור הוא הרב ראובן בנגיס
("לפלגות ראובן", גאב"ד העדה החרדית)
ובואו לא נדון בבקשה בטיבו של המנהג הזה
לפני תפוח בדבש אתם נוטלים ידים משום דבר שטיבולו במשקה?
לכאורה צריך..
נראה לי שתקבל את אותה תשובה.
כי התקשרה אלי מישהי
שלמדה את דין דבר שטיבולו במשקה
ושאלה אותי האם זה נכון גם לגבי תפוח בדבש
אמרתי לה שעשינו כבר נטילה ללחם...
היא חשבה
ואמרה לי שהם נוהגים לעשות את זה לפני הנטילה
ויש מנהג כזה
אז אני לא שואל הלכתית, אני שואל תכלס.
האם מי שנוהג ככה נוטל ידים בלי ברכה לפני הסימנים?
לגבי השאלה של סתם1..
הרמבם והגרא פסקו לברך, המנהג הרווח אצל רוב הציבור לא לברך משום סב"ל.
אבל זה לא השאלה שלי, כי זה נכון לכל דבר שטיבולו במשקה
אני שואל תכלס
מי שנוהג לפני נטילה
נוטל לדבר שטיבולו במשקה לתפוח בדבש?
לא נוהגים ליטול ידיים לפני תפוח בדבש. והרוב גם בכללי לא נוהגים היום ליטול לדבר שטיבולו במשקה חוץ מלכרפס בליל הסדר.
אז אתה אומר שההתייחסות היא אותו דבר,
לא נוטלים בשניהם..
בסדר, תודה
אבל השולחן ערוך פסק שצריך ליטול..
טוב, תודה 
עברי אנכיוהיא שלא מדובר באכילה אלא במנהג שהוא סימן. דומה במידה מסוימת לקידוש על היין לפני ברכת המוציא שאין הדבר פשוט לחלוטין שלא לברך עליו ברכה אחרונה (עד ההידחקות והמשחק הלא-פשוט של הבירור הלכה לשתות מלוא לוגמיו אבל פחות מרביעית).
אין ספק שזה אחד מהדברים שבאו יחד עם ניסוח הסידור בנפרד ובניתוק מסויים מהתלמוד על אף שלכאורה הופיעו אחר חתימתו.
גם מללפון חמוץ אי אפשר לקרוא לו אכילה
ובכ"ז
צריך.
אתה אומר כי זה מנהג זה לא נקרא אכילה.
לאכול מלפפוץ חמוץ זה לא אכילה! זה נשנוש
דבר שני, שלפי דעתי יותר חזק..
נוטלים על דבר שטיבולו במשקה
לאו דווקא אם אתה אוכל אותו.
שהרי זה מפני סרך טומאה.. שהרי המים מכשירים לטומאה שאתה רוצה שהם יהיו שם..
הוכחה לכך שמי שמכסה את היד ואוכל עם כפפה לא צריך ליטול ידיו
(ולא אמרו להרחיק עד מיל לכל כוון או 4 לכל הכוונים)
מנהג לא תמיד חופף להלכה הפסוקה בפרטים.
בעיקר במה שאנו מוצאים במקורות החוץ-תלמודיים.
או משהו כזה
אני חושב שזה מחלוקת הפוסקים באם צריך לאוויר שמתחת ויש הבדל בין רגליים אטומות לרגליים מופרדות.
אין לי פנאי להביא את המקור כרגע ואינני זוכר אותו בע"פ. זה סוף פרק רביעי או תחילת חמישי אם אינני טועה.
עריכה: סביב דף לב (לא זוכר בדיוק) עיין שם בעין משפט יש על זה שו"ע עם הגהה של הרמ"א אם אני זוכר נכון.
ראשית אזכיר שהפורום הוא לא מקום לשאלות הלכתיות אלא רק לדון בדברי תורה, הלכה למעשה צריך לשאול רב.
אז אביא את הצדדים לענ''ד:
א. אין בניין בכלים - מהתורה אין דין בניין בכלים, ולכן אין איסור להרכיב כלי שמיועד לכך (בניגוד לכלי שאינו מיועד לפירוק והרכבה, בו יש איסור דאורייתא אחר של מתקן כלי - 'מכה בפטיש'). כל התשובות שראיתי מתירות להרכיב שולחן בשבת על בסיס ההיתר הזה (לא ראיתי סיוג כלשהו, וזה תמוהה לי מאוד משתי הסיבות דלקמן).
ב. איסור תוקע - על אף שאין בניין בכלים יש איסור 'תוקע', כלומר חיבור של שני עצמים, שהוא תולדה של בונה.
[יש מקום לדון אם הגדרת תוקע תלויה במהות החיבור (כלומר אם הוא קבוע או עראי) או באופן ואיכות החיבור (כלומר אם מדובר באיחוד שני העצמים כגון ע''י מסמר או דחיקה חזקה, או בחיבור אחר), כך שיש לחלק בין שולחן בו רק מניחים פלטות זו לצד זו לבין שולחן שיש בו זיזים וכנגדם חורי קיבול ואפילו סוגרי מתכת לחיזוק הסגירה (נראה לי שרוב השולחנות היום כאלה), בהם יכול להיות איסור של תוקע להבנה זו (ולהבנה זו יהיה אסור גם לפרק את השולחן ע''מ להרחיבו במקרה שהוא מורכב באופן כזה...). לענ''ד שתי ההבנות נכונות ושתיהן יחד הן הגדרת תוקע, כלומר שללא אחד מהם אין איסור]
ג. גזירת 'לא יחזיר' - בין שתי הקצוות של היתר גמור מחמת 'אין בניין בכלים' לבין איסור דאורייתא של תוקע יש את גזירת חכמים שאסרו להחזיר "דתניא: מלבנות המטה, וכרעות המטה, ולווחים של סקיבס (הרמב"ם נותן כדוגמה גם "שולחן המפוצל") - לא יחזיר, ואם החזיר - פטור אבל אסור. ולא יתקע, ואם תקע - חייב חטאת... אם היה רפוי - מותר". כלומר יש שני שלבי ביניים - הרכבת כלי מתפרק באופן רגיל, והרכבת כלי כזה באופן רפוי - הראשון אסור מדרבנן (בשבת ומותר ביו''ט) והשני מותר לכתחילה.
['רפוי' אפשר להבין בכמה דרכים, כמו בלא לחץ כלל ואפילו אם הוא מחובר היטב באופן אחר (לפיה יהיה אפילו מותר להכניס את הזיזים אם אינם נכנסים בדוחק כלל), אבל ההגדרה הקולעת לענ''ד היא - בצורה חלשה ובהנחה בעלמא "ואפשר שיפול במהרה"]
לסיכום:
1. אין איסור בנייה בהרכבה עצמה.
2. באופנים מסוימים יכול להיות איסור דאורייתא של תוקע [אם החיבור חזק ונעשה לקבע (נפקא מינא גדולה להחזרה למצב הרגיל..!), ולהבנה השנייה אפילו רק בחיזוק ו/או הכנסת זיזים בחורים].
3. יש איסור דרבנן על הרכבה רגילה.
4. אין איסור בהרכבה רפויה.
לכן מה שאני הייתי עושה זה מניח את פלטות ההרחבה בצורה שיהיו רק מונחות בלי חיבור כלשהו, ואם ישנם זיזים הייתי מניח אותם לכיוון השני ולא לכיוון החורים או נזהר לא להכניס וכל שכן לא להחזיר למצב הרגיל באופן כזה.
שאלה:
יש בעיה ב’הגדלת’ השולחן בשבת? בשולחן שבפינת אוכל שלנו צריך לפתוח 2 קליפסים מתחת השולחן, ואז מרחיקים את 2 הלוחות הגדולים ומחברים ביניהם עוד 1/2 לוחות כדי שיהיה יותר מקום. יש בזה בעיה של סותר/בונה? אולי צריך רק לפתוח את הקליפסים ביום שישי?
תשובה:
אין בזה בעיה, משום שאין אנו צריכים את החלל שתחת השולחן.
הרב דב ליאור מתוך אתר ישיבה
לרוב הדעות מותר. הרב מרדכי אליהו חושש לתוקע לכן אומר שלהרחיב את החריצים איפה שנכנס ההגדלה של השולחן ואז לא יהיה בעיה
מותר בשבת?
מישהו מכיר מאמר או חיבור כזה? משהו שסוקר את מצב היהדות ההיסטורי של כל ארץ מוצא מלפני העליה לארץ?
נניח חיבורים עתיקים, קשרים עם הגאונים, תקופת הראשונים והאחרונים שם, התכתבויות עם גדולי תורה, חיבורים, סדר לימוד ציבורי והקפדה על שמירת תורה ומצוות?
משהו שסקרן אותי מאוד הרבה זמן. מצאתי מעט מאוד מידע על עדות, בעיקר אשכנזים, ואולי 3 או 4 ארצות מוצא לא אירופאיות.
ברוב המקומות נראה שהמצב לא היה כזה מזהיר מבחינה תורנית, מה שלא לימד משום מה על רמת האדיקות.
כאלה בלי שמישהו יכיר
מאורי גליציה: אנציקלופדיה לחכמי גליציה -
אנציקלופדיה לחכמי איטליה
אנציקלופדיה לחכמי תימן
אנציקלופדיה לחכמי טורקיה
יש כאן גם כמה ספרים רלוונטים לארצות מסויימות -
אתה יכול לבדוק שם ברשימת הספרים, ספרים ששמם מתחיל במילים 'אנציקלופדיה', 'חכמי', או 'קהילות', ולמצוא חלק מהספרים שציינתי, ועוד ספרים נוספים.
מה זה מוסר מה זה מחשבה
avid;">שלום לכולם!
לנוכח שלושת השבועות, ב"ה רוצה להתחזק בהבנת משמעות המקדש, חסרונו וכו'.
1. מחפשת כמה שיותר מקורות על חסרון המציאות בלי מקדש ועל המציאות שתהיה כשיבנה בב"א!
2. אשמח לשמוע על עוד רעיונות/ ספרים/ דברים שהייתם ממליצים לי לעשות כדי להתחזק בנקודה הזו.
(למשל מאז לא נראה רקיע בטהרתו, בוטל טעם בפירות וכשיבנה לא ישא גוי אל גוי חרב..)
תודה לכם,
avid;">ה' יברך אתכם ונזכה לראותו במלוא תפארתו במהרה!
קודם כל ברור לכולנו שציצית היא חיוב בגד ולכן אין מי שמחוייב ללבוש ציצית ולא משנה מה מינו.
זה רק הבגד.
אבל, ההלכה לפיה נשים פטורות מציצית מסתמכת על הטענה שציצית היא מצווה שהזמן גרמא , מה שנראה לי באופן אישי כתירוץ דחוק ביותר, כי הוא מתבסס על "וראיתם אותו" שלכאורה לא חל בלילה.
אבל השבוע עברתי ליד שיעור במ"ב שהעביר אחד מהמקובלים מירושלים, ובמענה לכמה וכמה שאלות מטופשות , הוא אמר שלפי האר"י יש ללבוש ציצית גם בלילה.
אז כבר לא קיים התירוץ של מ"ע שהזמן גרמא.
נכון?
אז נשים כבר לא פטורות, לפחות לא מהטעם הזה.
נכון?
רק להבהיר את העניין אני לא רוצה ללבוש ציצית ולא מתכוונת לעשות את זה, זה סתם דיון אפלטוני.
גם אם הם לא היו זהים. אתה יכול לראות שאריות לקרבה הזאת בנוסח אשכנז ובנוסח הבלדי של התימנים שדומה יותר לליוורנו מאשר לספרדים.
שמעתי פעם מפוסק שהסיבה שכולם הושפעו מנוסח ליוורנו היא העובדה שהוא הסידור הראשון שנדפס פשוט.
יש פה קצת הרחבה על איך הנוסח הספרדי של היום השתרש במקום נוסח "עדות המזרח" תפלת החדש – ויקיפדיה
האירוניה היא שדווקא מי שהם באמת עדות המזרח (העיראקים והפרסים) הם אלה שהתפללו בנוסח ע"פ הקבלה שנקרא היום נוסח ספרד, והשאר התפללו בנוסח ליוורנו שהפך לנוסח "עדות המזרח" 
נ.ב, כשעיינתי בספרו של הרב ויינשטוק זצ"ל לא התעסקתי כל-כך בנוסח עדות המזרח, אז אני לא יודע את המקור הראשון שלהם ממש. בעדות אחרות רואים במובהק את החיבור לסידורי הגאונים וממי הם שאבו (ונראה שנוסח ספרד הוא מחודש קצת, אבל לא בדקתי הכל, רק נקודות מסויימות).
אז מה יהא על המעשרות?
אז בתוך הדיון על תקפותו ההלכתית הבלתי קיימת של הזוהר , התקיים עוד תת דיון על האותנטיות של הספר הזה ושם צוטט היעב"ץ כמי שטוען שהזוהר או לפחות חלקים ממנו אינם מקוריים ולא נכתבו על ידי רשב"י אלא הם מאוחרים בהרבה.
זה הביא אותי למחשבה שלמעשה הרבה אנשים כופרים בזוהר, אפילו מתוך אלו שלא כופרים במשנה ובתלמוד ובשו"ע, אבל בגלל שלא נעים להם להגיד שהזוהר הוא זיוף , הם ניתלים בחרם ברודי.
אז מה זה חרם ברודי?
חרם ברודי הוא מסוג הדברים שאף אחד לא שמע עליהם , אבל כולם מכירים אותם.
מדובר על כמה הנחיות לגבי לימוד קבלה כמו זו שמגבילה את גיל הלומדים לארבעים, וזו שאומרת שמי לומד חייב להיות נשוי ו"למלא את כריסו בש"ס ופוסקים"
אני בטוחה שכולם שמעו על ההנחיות האלו, אלא שלאף אחד אין מושג מאיפה הן צצו.
אז ככה, זו לא הלכה ולא פסיקה אלא זה "חרם ברודי" , תקנה פוליטית שחוברה על ידי קבוצה של רבנים פולנים כדי לבלום את התפשטות התנועה הפרנקיסטית בשנת 1757.
ההסטוריון זאב יעבץ, כהראה בעצמו צאצא של הרב מעמדין, וממיסדי תנועת המזרחי , מספר בספרו "תולדות עם ישראל" כי חסידי שבתאי צבי והפרנקיסטים בפולין ראו בספר הזוהר את המקור ליהדות האמיתית ולכן רבני פולין (אף אחד לא קרא להם אורתודוקסים) עשו מאמצים גדולים להביא לדה לגיטימציה של ספר הזוהר וחרם ברודי הוא הדוגמא הכי טובה לפעולות האלו.
אני ראיתי לפני הרבה שנים את הנוסח של החרם, אבל אין מושג איך להשיג אותו, אני לא בטוחה אם הוא קיים באינטרנט.
בכל מקרה , בתור חובבת זוהר נלהבת (יש לי בבית את "מתוק מדבש" , את "לשון הקודש" וכמה כרכים של "הסולם") אני יודעת שאנשים מאוד מפקפקים בזוהר, וכיוון שהם דתיים , הם לא רוצים להגיד שהוא לא רלוונטי , אלא מזכירים את התקנות של "חרם ברודי" כדי להסית את הדיון למקום אחר.
ימ''לנא לא לחלק תארי גנאי וציונים לרבנים.
כבר דיברנו על זה, חבל שאתה מאלץ אותי לחסום לך גם את הניק הזה.
מה העניין הזה?
אמר רב חסדא אמר מר עוקבא מלמד. שיש לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות שחורות כעורב.
במי אתה מוצאן...רבא אמר במי שמשים עצמו אכזרי על בניו ועל בני ביתו כעורב.
כי הא דרב אדא בר מתנא הוה קאזיל לבי רב אמרה ליה דביתהו ינוקי דידך מאי אעביד להו אמר לה מי שלימו קורמי באגמא
הרי תמיד מלמדים שאדם צריך קודם לדאוג לאישתו ולילדים (ככה הבנתי לפחות)
יש לך תשובה אחרת? (אל תשכח שאני זה ששואל פה את השאלות, חוצפן 
)
זה לא נכון לפטור כל סתירה לכאורה בחז"ל כ'מחלוקת'. חז"ל הדגישו צדדים שונים במקומות שונים.
אף אחד לא יגיד שיש מצווה להיות אכזרי. לא צריך אפילו לומר את זה. כוונת המאמר היא שלפעמים צריך לוותר על צרכים מסויימים שאינם הכרחיים, להתפרנס בצמצום, כדי שיהיה אפשר להתמסר לתורה.
בעניין הסיפור על רב אדא בר מתנה, אתה בטח קורא אותו כך, שהוא הולך ללמוד ואשתו הדומעת שואלת אותו "ואיך בדיוק אתה רוצה שנחיה"? והוא עונה לה במבט אטום: "תסתדרו לבד. אף אחד לא ימות פה".
אפשר לקרוא את זה אחרת: אשתו אומרת לו: בעלי היקר, חשוב לי מאוד שתלך ללמוד תורה, אך בכל זאת מהיכן נתפרנס"? והוא עונה" אשתי היקרה אני יודע שזה לא יהיה קל, אבל תוכלו למצוא פרנסה באופן כזה וכזה, והרי אנחנו מוכנים לוותר בשביל ההתמסרות לתורה.."
מבקש אמונהוכמו שזה נכון בימינו זה היה נכון גם בתקופת הגמרא
וכאן בלשון האמוראית המליצית והמוגזמת, הוא מנסה להגיד דבר ברור, שהתורה יכולה להתקיים רק אצל מי שלא מעוות אותה בגלל שככה נוח לו.
והדוגמא הקיצונית לאינטרסים, היא בוודאי הדאגה לילדים.
הכוונה לא "אל תתפרנס ותעסוק רק בתורה" , זה לא עיקרון שהיה קיים אצל האמוראים.
הכוונה היא "אל תסלף את התורה, כדי לעצמך או לילדים שלך."
סבבה?
והרבנים למדו מסכת עירובין וגם הרבה מסכתות אחרות , והלימוד לא שינה את ההתנהגות שלהם .
זו המציאות, לומדים , מלמדים, משקרים מסלפים ועליהם אמרו חז"ל "דתניא ר' עקיבא אומר, כל הקורא שלא לשמה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו,"
חז''ל ראו בלימוד התורה ערך עליון שדוחה את רוב ככל העניינים והחובות האחרים, כזה שצריך כמעט למסור את הנפש עליו. כן, כולל להגיע לחרפת רעב, ואפילו ע"ח ילדיו וב''ב. יש לזה המון מקורות.
אז נכון שזה אידיאל וזו מדרגה של בודדים, ומי שלא נמצא במקום הזה של מסירות נפש והעדפה טוטלית של הרוח על החומר יהיה לו קשה להבין את זה, אבל זה לא מצופה ממנו, להפך - המצופה ממנו לעמוד בחובות האחרות שלו.
אם כי מאכל בזוי. בזה טמונה כל התשובה
ויש מספיק דוגמאות הפוכות על עשירי עולם שהיו גאוני הדור.
מה שאני אומר זה שזה לא האידאל, אלא שאם ככה נכפתה המציאות על האדם אע"פ הוא צריך להתגבר.
הסברתי למטה ביותר בהירות (נראה לי)
קח בחשבון שלא כתוב שם שהוא נתן להם למות ברעב, אלא העדיף שיתפרנסו ממועט דמועט והעיקר שילמד תורה בלא הפרעה.
הסיבה שזה מביא לעמקות הזאת של התורה היא כי אדם צריך להיות ממוקד כל כולו בלימוד התורה, לפחות באידאל.
הנקודה כאן היא לאו דווקא על זה שיאכלו ירקות מהנהר, אלא שהאדם יקריב את הנוחות שלו ואת הרחמנות היתירה על בני ביתו בשביל התורה.
רב אדא, שהיה עני כמובן כאן, היה במדרגה כזאת שבמקום ללכת לקבץ נדבות בשביל להרגיש בסדר עם עצמו העדיף שהם ילכו ללקט ירקות בנהר
אותו הדבר יהיה במליארדר שיוותר על עסקה של כמה מליוני דולרים בשביל ללמוד תורה, לקול מחאתם של כל בני ביתו ואוהביו.
ככה נראה לי בפשטות. בשום מקום לא נאמר שחובה לאכול פת במלח ומים במשורה, אלא שאם זאת הברירה היחידה, בחר בה כדי לקנות את התורה באמת.
ברור שאם ה' שלח לך עשירות אז תזרוק אותם לפח כדי ללמוד תורה? לא נכתב בשום מקום דבר כזה.
הרבה מאוד מחכמינו היו עשירים גדולים והיו גדולים גם בסתרי תורה.
דוגמא שעולה לי מהזיכרון היא רבי עקיבא שמוזכר הרבה בהיכלות, וכתב את אותיות דרבי עקיבא, והיה רבו של רשב"י ואחרי שגדל בתורה היה עשיר גדול, וכידוע דרש תילי תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ.
הקרוב קרוב קודם, ואדם קרוב אצל עצמו, וקרוב אצל עצמו יותר מלאשתו ובניו, לפיכך, אם משים עצמו אכזרי כעורב גם על עצמו, אז זה הוא אדם אמיתי שעושה זאת לשמה, וכל אחד לפי דרגתו
טיפות של אורבערך מכונית כל 3 דק.
הלכה למעשה בכל מיני מקרים הזוווייייםםםםם שבחיים לא הייתי חושב עליהם.
הוא כותב שם הלכות למעשה ספרדים ואשכנזים בצורה ברורה ופשוטה. עברית של ימנו לגמרי.
קוראים לספר הייחוד בהלכה, בצבע כחול ככה לא ככ שמן.
היה לי אותו בהישג יד בעבר.. אבל נראלי מישהו לקח אותו..
לא זוכר בע"פ, ואין לי פנאי לבדוק
וזה מזכיר את הסגנון של ההיא עם הפלפולי סרק מפעם. morannniii משהו של ילדה בת 12 כזה.
אני לא זוכר היכן יש התייחסות בחז"ל למי שמחפש רק את הרבנים שמקילים.
אתם זוכרים? יודעים היכן זה כתוב? אשמח לעזרה..
לגבי דאורייתא כולם יחמירו בענייני דרבנן יש ויש ובחומרות תוכל לבחור את מי שתרצה ואין בזה בעיה.
הבעיה היא שכיום לא ברור לשואלים מהו עיקר הדין ומהי חומרה או מנהג והפוסקים כבר פוסקים לשואל לפי דעתם. השואל התמים שקשה לו מחפש רב אחר וכו'.
אני מכיר מקור שאומר שאדם שעושה דברים שאיננו חייב בהם הוא מן התמיהים.
ישנו מקור אחר שאומר שיש חשש ליוהרה בהחמרות שונות.
בגמרא בבבא קמא מסופר על הקפדת רבי ורבי חייא על רבי יהודה בן קנוסא שרצו לנדותו שהחמיר על עצמו בפניהם.
כח דהיתרא עדיף זה גם משפט מוכר. השאלה במה אתה דן.
השל"ה הסביר את הגמרא בברכות [את הפסוק]- יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. תלמידי חכמים שלומדים ויודעים מה מותר לאכול וכיצד לא צריכים להחמיר כי הם יודעים את ההלכה ואז אוכלים ושמחים. מי שלא מכיר את ההלכה טוב מחמיר. יגיע כפיך- שיגעת בלימודך.
באופן פשוט אדם צריך לעשות לעצמו רב, פשוטו כמשמעו, אך עד אז ואולי בדרך לשם אפשר לומר שאדם צריך בעצם ללכת לפי שיטה עקבית בתורה, כי יש שיטות שונות שכל אחת שונה מחברתה בפרמטרים רבים שבאים לידי ביטוי בהלכות השונות.
אני מחפש את ההתייחסות לאדם שבהגדרה בודק כל פעם מה הכי קל ואז פוסק לעצמו את זה.
לא מדובר על אדם שלמד אלא שמחפש רק את הפסקים והרבנים המקילים לפי העניין ועושה דין לעצמו.
כמדומני שיש איזו התייחסות כזו למי שלוקח רק את קולי בית הילל ואת קולי בית שמאי, כשמצד האמת
אדם שהולך לפי בית הילל צריך לקבל גם את החומרות שלהם, ולא לחפש פתאום דווקא בבית שמאי את הקולא.
זה בעצם מה שאני מחפש.
"לעולם הלכה כדברי ב"ה;
והרוצה לעשות כדברי ב"ש - עושה. כדברי ב"ה - עושה. מקולי ב"ש ומקולי ב"ה - רשע. מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה - עליו הכתוב אומר (קהלת ב, יד) והכסיל בחשך הולך".
פסחים נב:
"קרי עליה רב יוסף: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב) - כל המיקל לו מגיד לו."
)ארץ השוקולדלא רק על מקלים סדרתיים...
וכתבו האחרונים בתפילה על הלימוד שגם זאת הסיבה שאמרו "ולא אומר על מותר אסור" לפני ההפך
פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי וְהָיָה רְצוֹנוֹ קְצָת לַעֲשׂוֹת אוֹתִי אַב בֵּית דִּין בְּאֵיזֶה קְהִלָּה. וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ כִּי יֵשׁ לִי מָרָה שְׁחוֹרָה וַחֲשָׁשׁוֹת רַבּוֹת בְּעִנְיַן הוֹרָאוֹת אִסּוּר וְהֶתֵּר וַאֲנִי מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד מֵעִנְיַן הַהוֹרָאָה מְאד. הֵשִׁיב לִי מַה לַּחֲשׁשׁ וְלִדְאג מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לְךָ עַל מִי לִסְמךְ שׁוּב אֵין אַתָּה מִתְיָרֵא כְּלָל. פֵּרוּשׁ מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ דֵּעָה שֶׁמַּכְשִׁיר וְאַתָּה סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ דֵּעָה אֵין לְהִתְיָרֵא עוֹד כְּלָל
חיי מוהר"ן תמ"ד
אי אפשר להכריע ע"פ דעה שלפי הכללים נדחתה מהלכה.
פשוט שמדובר שם על מציאות שהאב"ד המועמד הוא פוסק, לא סתם אחד שקורא קיצורים או שו"תים ברשת ונוהג לפיהם
אני חושב גם שפותח השרשור דיבר על המציאות ההפוכה.
מקווה שאחרים הבינו
או שהוצפנו בבנות עם מנת משכל זהה
הצד השווה שבהן
המחשה לדרך הלימוד.
אהבתי.
בעיקר לסיבה שבגללה אנחנו (כלומר, כבר מתקופת התנאים) כבר לא דורשים פסוקים ודנים במידות שהתורה נדרשת בהן.
הלוגיקה של המידות שהתורה נדרשת בהן חייבת להיות מאוד מדוייקת, ולצערנו בגלל מיעוט הלימוד והשימוש היא כבר לא ברורה מספיק כדי ליישם אותה.
בעז"הי.
שואלת כאן כי אולי ידעו לענות, אם לא קשור לפורום, אפשר למחוק:
מישהו יודע לומר לי מה הלכות ייחוד בדייטים?
האם מותר לנו לנסוע יחד באותו רכב (כשהוא הנהג ואני יושבת לידו..) במקום מואר?
האם מותר לשבת ברכב בשעות מאוחרות יחסית (שוב במקומות מוארים)?
הבנתי שצריך שזה יהיה מקומות שעוברים בהם אנשים "לעיתים". מהו שיעור לעיתים? פעם בשעה? חצי שעה?
ולשבת במקמות בשעות מאורחות (בין 10 ל12-1..) כמו מצפה, פארק וכדו'.. מה הדין?
ועוד שאלה לא בדיוק קשורה, מותר לבחור.ה לנגן אחד מול השני בפגישה?
אשמח לדעת הבקיאים בעניין.
האם יש הבדל הלכתי בין מכירת נשק למדינות כמו בורמה, ומכירת נשק למדינה כמו הולנד?
כי אני מתארת לעצמי שזה העניין כאן, הרי אילו היו מנסים למנוע מכירת נשק למדינות חביבות ונחמדות , היו שולחים אותם אותם לכל הרוחות.
יותר מזה, אני לא רואה שהיוזמה הזאת הגיעה מרבנים אדוקים, שמרנים וריאקציונרים, אלא ההפך, עושה רושם שמי שמניע את הקמפיין הזה זה כל מיני שמאלנים ויפי נפש , שההלכה לא בדיוק היא מה שמעניין אותם בחיים.
מכמה סיבות
א. אנחנו לא בגלות
ב. ישנם גם יהודים בצבאות במדינות שונות
ג. אנחנו כבר לא יכולים להגדיר "עכו"ם" כמי שהינו יותר אכזרי מ"בן נוח"
ד. ברוב המקרים, כשמוכרים נשק למדינה ידידותית, אנחנו יכולים להסיק שהוא לא ישמש כנגד יהודים.
בהלכות ע''ז זה מוזכר אגב היחס לגויים אבל עניין איסור מכירת כלי משחית היא סכנה.
אמנם ברמב''ם לענ''ד פחות רלוונטית השאלה מה מקומה של הסוגיה, כי בניגוד לגמרא כל החיבור הוא פסיקה כך שאין להניח שיש סתירה שצריך להכריע בין שתי המקומות ולבכר את זו שבמקום הסוגיה, אבל כן נראה לי שמבחינה עקרונית-רעיונית 'מקום הסוגיה' הוא שמירת נפש.
כלומר שאין פה גזירה כללית או איסור עצמי שעניינו סתום כע''ז אלא העניין הוא פרקטי מדין שמירת נפש ולכן כל העניין הולך אחרי הטעם, ואם לצורך העניין יש איום חיצוני שבו יכולים לטפל גייס חיצוני של גויים אין הבדל בין זה לבין גויים ששומרים עלינו בגולה שגם להם 'הותר' למכור למרות האיסור הכללי לכאורה למכור כלי משחית לגויים.
בהלכות רוצח וש"נ כתב "ומותר למכור הזין לחיל שלבני המדינה מפני שהם מגנים על ישראל", לא מפורש תנאי שמדובר בגלות (לצורך העניין יכול להיות מדינה שכולה ישראל ובשלטון ישראל ושומרים עליה גויים). ושוב - לענ''ד הטעם הוא העיקר ולא הדוגמה.
אבל ספציפית הכלל הזה של "סוגיא בדוכתא" לא שייך כי הוא עוסק במחלוקת סוגיות ואילו במשנה תורה לא אמורות סתירות פנימיות (למעט מקרה שיש סתירה ברורה, וידועים דברי הרמב''ם במבוא למורה נבוכים לגבי סתירות פנימיות בספרים על סוגיהן ואכמ''ל).
אני עדיין חושב שעניין האיסור ומקומו העיקרי הוא רוצח ושמירת נפש, אם כי כאמור זה לא נראה לי משנה כל כך. ובכל מקרה זה עניין של סברה אז נסכים שלא להסכים.
הדוגמה היא שישראל בגולה ולכן נצרכים לגויים שיגנו עליהם, לטענתי היא לא בדווקא והכלל תקף גם במקרה שישראל לא בגולה אבל עדיין נצרכים לגויים שיגנו עליהם (כגון לחימה מרחוק, מה שהיום הרבה יותר לרלוונטי כמובן, דוגמת צד''ל או חימוש מדינה שתילחם באיראן).
אבל בניגוד לגמרא לא מדובר בכותבים/מקורות שונים כך שאין סתירה בין השתיים כך שיש סוגיה אחת שהיא עיקר והשנייה דחויה ולכן צריך להחליט איזו מהן היא עיקר ולהניח שזו זו שסודרה במקומה, במקרה של כותב אחד שני המקומות עיקר אלא שצריך להבין למה אין סתירה.
ומנוסית בכמה נסיונות...
אבל צריך לזכור טוב טוב שחייב תפילות כל הזמן. לפעמים מרוב לימוד שוכחים להתפלל ואז מתחילה הירידה...
לבינתיים אולי זה יעזור (לצערי אין לי את השיעור הקודם) :
בס"ד
כ"ו חשון תשע"ג
בפעם הקודמת דברנו על הנושא של עקביות ועל היכולת לעמוד בהחלטות. אדם רוצה לעמוד בהחלטות והוא רואה שזה לא עובד. אדם צריך שיהיה לו נוהל קרב כשהוא עומד לקראת התמודדות. הוא צריך לדעת בדיוק מראש מה עליו לעשות באותה סיטואציה. לפני שיוצאים לדרך צריך שתהיה הכנה. ואז מקסימום זה היה מיותר. על כך דברנו בפעם שעברה.
אני רוצה להתמקד בעניין של נהלי קבלת ההחלטות. שאם החלטתי דבר מסויים אני באמת אוכל לעמוד בו. דברנו על זה שאם אדם קיבל החלטה, יש לו לפעמים החלטה משנית, נסתרת, משהו שמושך אותו לדבר אחר וגורם לו לא לעמוד בהחלטה. ברגע שאדם לא החיל בהחלטה את אותו רצון נסתר שסותר את החלטתו, הוא עלול לא לעמוד בהחלטה שוב ושוב. הכל מכיון שהוא לא סגר דבר שקיים בו גם כן, ותובע את שלו.
ולכן, צריך מראש כשמקבלים החלטה חייבים לקחת בחשבון שיקולים אחרים שיכולים להיות. אני רוצה לא להתבטל בסדר, ובסוף הרבה פעמים מתבטל בדברים כאלה או אחרים. אני מראש נותן מענה לכל סיטואציה שעלולה להתרחש, ולהגדיר בצורה יותר מוגדרת את הסיסמה, את המשוואה של ההחלטה שלי. להחיל את הדברים באופן יותר מציאותי. [במאמר מוסגר, אחת הסיבות שהצדיקים הם באמת עובדי ה' ועולים באמת מעלה מעלה, זה בגלל זה. זה מכריח את הבן אדם לפתח יחס מאוד מחיל של המציאות. בן אדם לא יכול להסתכל באופן חיצוני ורדוד על המציאות. הוא מחיל יותר ויותר את המורכבויות של החיים, ומקבל יותר ויותר התנסות במורכבות של החיים. ככה אדם מפתח כשרון להתייחס למציאות בצורה מאוזנת, ולקחת בחשבון יותר ויותר גורמים].
לדוג' – לעניין התעסקות בסדר, אני יכול להחליט שאני רק לומד בסדר, ורק בזמן מאוד מסויים שבו יש סוג של הפסקה, תחנת ביניים, שבה אני נותן מענה לדברים חשובים שאני כן צריך לתת להם זמן.
לפעמים יש מצב שבו הנוסחאות, או המורכבות, היא לא מעשית. יש משהו שהוא תרתי דסתרי בהגדרה. כשהדבר השני, הסותר, הוא לא נכון מצד ההלכה, או הקדושה. לדוג' - גלישה, לגלוש במחוזות הסט"א. אז כידוע דברנו על זה שצריך לעשות ברית מילה למכשירים. ויש גם הגדרות שדברנו עליהם מה מותר ומה אסור, לצורך פרנסה וכו'. אחר כל זה, אדם לדוג' מתחיל לגלוש ופתאום הוא רואה שהוא 'גולש'... הוא לא עומד בהחלטות. בגלל העוצמה של הדברים, המשיכה הגדולה שלהם, הוא נגרר לדברים אחרים שהם פסולים. על העניין הזה, קודם כל צריך הכרה ברורה שצריך לגדור את עצמנו. אני צריך לדעת שאם אני רוצה לעמוד בכללים, אני צריך לעשות לעצמי סייג. לגדור את עצמי, לא לעשות דברים שאם אני יעשה אותם אני עלול להגיע למקומות שלא רציתי להיות בהם. זה דברים שכבר דברנו עליהם והם פשוטים וברורים.
הבעיה היא, שלפעמים בשביל לגדור את עצמי אני צריך לשלם מחיר. מחיר אמיתי. הקושי הוא שאני בעצם מפסיד משהו שהוא אמיתי מבחינתי. פה הבעיה הגדולה. הרבה פעמים אני צריך לוותר על משהו שהוא כן נראה לי אמיתי. דוג' – מישהו מוצא את עצמו שהוא נופל בענייני אינטרנט וכד', והוא גודר את עצמו שהוא לא יכול בכלל לגלוש. יוצא שהוא לא יכול גם לראות חדשות. ולכאורה, יש משהו חשוב בלדעת חדשות. (צריך לדעת את סבלותיהם וצרותיהם של עם ישראל). יוצא שיש פה משהו אמיתי. אבל אם האדם יודע שהוא לא יכול לעמוד בזה, ואם הוא רק מתקרב למכשיר הזה הוא נופל, אז הוא משלם את המחיר הזה. יוצא שהאדם לפעמים מוותר על דברים אמיתיים וחשובים. אדם יושב בסדר ורוצה כוס קפה. אבל אז הוא יודע שזה מבטל אותו, כי אם הוא ילך הוא לא יודע מתי הוא יחזור, ולכן הוא חייב לוותר על הדברים. אבל מצד שני, הקפה חשוב לו. זה מעיר אותו וכו'. "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק מעופף". מעופף לא יכול להיות צדיק. צריך להיות ריאלי. אז נגיד במקרה כזה, אין מנוס. אני צריך למנוע את עצמי, כי אני יודע שאם אני ישתה קפה אני יתבטל יתר על המידה, ולכן אני צריך לוותר על זה. על אף שהדבר חשוב לי. פה, במקום הזה, צריך מסירות נפש. פה אין לי ברירה. בגלל שאני יודע שזאת האמת, אני מוותר גם על דברים אמיתיים. וזו נקודה מאוד קשה. ובגלל שזה כל כך קשה, אדם הרבה פעמים לא מצליח לעמוד בזה, ובסוף מוצא את עצמו במדרון כבר בתוך הנפילה. ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. איפה יש לנו לקדש את ה'? איפה יש מסירות נפש? איפה יש מדורה לקפוץ אליה? זאת מסירות נפש. לקחת משהו שהוא אמיתי מבחינתי, ואעפי"כ בגלל שאני לא מוצא נוסחאות כי שום דבר פה לא עובד, אז אין ברירה. אני נאלץ לוותר על משהו חשוב. לחתוך בבשר החי. ברור כשמש בצהרים שאסור לאדם לשמוע חדשות, וליפול בעבירות חמורות. עדיף שלא תתפלל על עם ישראל, אבל אל תפול בעבירות.
[אני מציף את כל הבעיות, כדי שלא נהיה 'תמימים' אם זה לא עם ה' אלוקינו. ואז בעז"ה נמצא איך להתחזק ולהיות עקביים על ההחלטות שלנו. אסור לנו להתייאש מהדבר הזה. אדם צריך להאמין שהוא יכול לעמוד בהחלטות שלו. זה ממש תחילת העבודה. אם אדם חושב שהוא לא יכול לעמוד בהחלטות שלו, אין לו בכלל מה להתחיל לעבוד].
פה, יש בעיה יותר חמורה. שאדם לא רוצה לפעול מתוך החלטות. יש משהו בליבו של אדם שמורד בהחלטות. מאנשים רגילים, זה פשוט שאדם לא רוצה שיחליטו לו. זה מאבד את חירותו, את העצמאות שלו. החופש שלנו, זה דבר מאוד חשוב לכל אחד מאיתנו. החירות של הקב"ה היא בלתי מוגבלת, והוא טבע בנו את אותו דבר. זה רצון חשוב מאין כמוהו, להיות בן חורין. כבר מגיל מאוד קטן, ילד מגיע למצב שהוא לא רוצה ולא רוצה. כמו שמתפתחים שיניים, והיכולת ללכת, ככה מתפתח האיבר החשוב בנפש שאדם לא רוצה ולא רוצה. כי לאדם יש בחירה, והוא רוצה את החירות הזאת. אמרתי פעם, כשהוא מגיע לגיל הזה, אל תגיד לו: תשתה שוקו, או: תשתה חלב, כי הוא לא רוצה. תשאל אותו: מה אתה רוצה, שוקו או חלב? תתן לו את הבחירה. ובעצם, כשאנחנו גדלים אנחנו אותו דבר. יש לנו את המקום של ה'לא רוצה'. ודאי מול אנשים. אבל גם כשזה מול עצמנו, יש את הדבר הזה. אדם לא רוצה להיות מתוכנת. הוא רוצה להיות "עם חופשי בארצנו". זה המציאות שלו. האדם לא רוצה להיות משועבד לדברים, ואפילו שהוא עצמו החליט אותם. וכמו שלילד אתה לא אומר תשתה חלב, אלא אתה שואל אותו מה הוא רוצה. ככה גם בבן אדם גדול, לעצמנו.
[לדעתי, אדם שיש לו יכולת לעמוד בהחלטות, ואדם שאין לו את זה, זה פשוט שמים וארץ. מגיעים למקומות אחרים לגמרי].
האמת היא שכאשר אני עושה מה שהחלטתי - זה הבן חורין הכי גדול. בסופו של דבר, אם אדם לא עומד בהחלטות הוא מוצא את עצמו שהוא אף פעם לא חי כמו שהוא באמת היה רוצה לחיות. אדם צריך שיהיה לו מין 'אמונת חכמים' בחמ"ל ההחלטות שלו. אם החלטתי, אני עושה את זה עד הסוף. כמו שבצבא, אם אתה בשטח אתה עושה את ההחלטות של החמ"ל, גם אם בשטח זה לא בדיוק מה שנראה לך, כי כרגע אתה לא במצב שאתה באמת יודע ויכול לקבל החלטות נכונות.
כשאדם מקבל החלטה, אני מציע שצריך להיות לו תמיד מילתא בטעמא. למה קבעתי את זה לעצמי? כי אם אני לא עושה את זה ככה, אז אני נופל. זכור את אשר עשה לך עמלק. כדי שלא יהיה חוק ההתיישנות להחלטה שלי. לפעמים יצר הרע יש לו סבלנות, הוא מחכה ומחכה שניכנס למלכודת ואז הוא מפיל אותנו. בדיוק כמו בקרב, שידוע שלפעמים האויב מחכה בסבלנות לזמן שהחיילים יפסיקו לעמוד בכל הכללים והנהלים. כשהם רואים שלאט לאט החיילים כבר השתפשפו, אז הם מפילים אותנו ח"ו. וכאן זה ממש אותו דבר. כמו צבא, אנחנו חיילים לכל דבר ועניין. אם לא נהיה בתודעת קרב, היצר הרע יחגוג. פשוט יחגוג. כי אין מי שיעמוד מולו.
בן אדם צריך שנהלי קבלת ההחלטות זה יהיה נושא על. זה הדבר הכי חשוב בעבודה. זה ראשית העבודה, כמו שאמרנו. שתהיה לי מודעות למה אני לא עומד בהחלטות שלי. ואז אני אדע איך להתמודד עם האוייב. כשאדם נכנס ונהיה חזק על זה, אז יש לו 80 אחוז מההצלחה בעבודת ה' כבר ביד. אחד הדברים שיכולים לאפשר לנו שזה לא יהיה תיאורטי, זה לדמיין ממש את כל המצבים. כמו בצבא. במצב הזה מה אני עושה. במצב הזה מה אני עושה. לראות בעיני רוחי את הדבר שאני רוצה לעבוד עליו, ולחזק את עצמי, עד שאני סגור על זה לגמרי בדימיון. אח"כ נשאר להילחם את המלחמה, אבל מתחילים עם זה שבתודעת הלחימה אני כבר סגור לגמרי.
[ידוע שבהיסטוריה, אומות שהתפתחו ונהיו מדינה ואח"כ מעצמה וכו', השידרוג הזה נעשה ע"י ש'יש מלך בישראל'. כשיש הנהגה, אז אפשר להתחיל להצמיח משהו. זה דבר ידוע. היו כל מיני נסיכויות קטנות, שבטים שאף אחד לא שמע עליהם. ברגע שנהיה ריכוז של הנהגה, מלכות, אז רק אפשר להצמיח כיוון של עבודה].
זה הדבר הכי חשוב. שתהיה לי מלכות. שאני אדע מה התפקיד שלי. רק כך נוכל בעז"ה לעלות מעלה מעלה.
כמה שאלות שהתעוררו בבית מדרשנו
1. מה מועילה טבילה בימינו? האם רק משום תקנת עזרא או שיש משהו טהרתי, מעבר?
2. האם טוב לטבול? לא עדיף ללמוד תורה במקום? הרי לכאורה התורה יותר מרוממת את האדם?
תודה לכל העונים!
אם כדבריכם מקורה במסכתות הקטנות, שם צריך לבדוק בכתבי היד...
אני חייב ליטול לו? ולא היה מישהו אחר (לוי)
אני לא מכיר חיוב הלכתי כזה.
לא כל כך הבנתי אם הבעיה שלך היא ליטול ידיים בכללי או לכהן הספציפי הזה אבל סתם נראה לי לא יפה ליטול לכהנים בכללי ורק לאחד לא.
נ"ב
אישית בתור כהן אני לא הולך ליטול ידיים לפני הברכה מכמה סיבות,
אחת מהן היא שלא מוצא חן בעיני הרעיות שמישהו אחר צריך ליטול לי.
אבל הוא מעצבן באמת
ימ''לנשמע לא נחמד במיוחד, אולי כדאי דווקא להשתדל ליטול לו כדי להתגבר על זה.
ואתה לא מכיר אותי, אני מעצבן באמת באמת... 
ש"נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום", כל שכן כשנטל ממש לא מזמן שהרי צריך ליטול לפני התפילה. ובשום מקום חז''ל לא אמרו שיש עניין שהלויים יטלו ידיים לכהנים לברכה.
לגבי יום כיפור זה דווקא לא פשוט בכלל, הרמב''ם למשל כותב מפורש שלא נוטלים ידיים ביום כיפור (ומאחר שרחיצה היא דאורייתא ייתכן שיש פה ספק דאורייתא מול ספק דרבנן, ויש הרבה צדדים לכאן ולכאן. אגב, בנו של הרמב''ם חלק עליו בזה והורה כן ליטול).
שדווקא לוי (ולא בכור) חייב ליטול לכהן (ולא סומכים רק על הנטילה של הבוקר), בשביל תוספת שפע לברכה.
הסוגריים הם בין השורות, השאר כתוב בזוהר.
ברור לך שבזוהר יש הלכות כמו שבמדרש רבה ובספרי/ספרא/מכילתא ובתדב"א יש, נכון?
גם אם זאת לא סוף הוראה (למעט חלק מהספרדים), כנ"ל לגבי שאר המדרשים בני זמנו (בניגוד לנניח אותיות דרבי עקיבא), אין ספק שיש הלכות בזוהר.
אין אף אחד שטוען ש*כל* הזוהר מחז"ל. כל מי שגרס אי פעם זוהר ויודע ארמית יכול להצביע על זה (אפשר לראות דוגמאות מהמקובלים על כל מיני דברים שהשתרבבו לזוהר במתוק מדבש למשל).
בכל אופן, גם מרן ועוד פוסקים מביאים הלכות מהזוהר (נניח בשר וחלב בסעודה אחת, ויש כמה עניינים כאלה בחרדים [י"ז י"ב, למשל, מביא לימוד של מצווה דאורייתא שהמקור שלו רק מהזוהר]).
כן, להגיד שאין שום מדרש הלכה ושהזוהר לא מחז"ל זאת גישה דרדעית מובהקת.
לא ערבבתי, ציינתי מדרשים שנכתבו ע"י חז"ל. גם במדרשי אגדה יש הלכות.
היעב''ץ, החת''ס, הנוב''י בנוסף להם יש ששוללים אותו בכלל כמו שד''ל מהרי''א ממודינא ועוד. והרבה הולכים בדרכם.
לגבי ערבוב קבלה בהלכה - זה אפילו עוד פחות מוסכם מאשר מקורו של הזוהר (בשר וחלב בסעודה אחת זו הלכה מהזוהר?? 
).
אמרתי שאין שום מדרש הלכה? כל אלו שהזכרתי היו דרדעים? בחיי שאני לא מבין מה כתבת.
ציינת מדרשים שונים שנכתבו על ידי חז''ל, ערבבת את מדרשי ההלכה וההגדה.
חלק מאלה שסברו נגד גם חזרו בהם בסופו של דבר.
וכאן אין יותר "פוק חזי מאי עמא דבר" מובהק. מי עוד מפקפק בספר הזוהר? 10 דרדעים שפזורים בארץ וכמה חוקרים? אפילו החוקרים כבר התחילו לשנות את דעתם (מה שמעיד קצת על הדרדעים, שלא).
לא כתבתי פה כלום על ערבוב קבלה בהלכה. אתה לא קולט מה אני מנסה להגיד? אתה מזלזל בסמכות החז"לית של חלק מהמדרשים, ביניהם הזוהר (ה' ירחם), ואני מראה לך שהסמכות שלו, ושלהם, כמקורות חז"ליים - גם להלכה - קיימת בעיני גדולי ישראל.
התכוונתי לבשר אחרי חלב. מרן מביא ככה בב"י במפורש שזה מקורו באו"ח קע"ג.
ציינתי מדרשים שונים שמופיעות בהם הלכות, בין אם הם מדרשי אגדה או הלכה. אם אתה לא מבין את זה, תמוה מאוד.
נ.ב, אם אתה דרדעי אני מבין למה לא מספיקים לך הפוסקים שמביאים את הזוהר... אצל הדרדעים מרן לא קיים בגלל זה, אז למה שיתייחסו אחרת לאחרים
למרות שידעתי את דעת החת"ס, לא זכרתי אותה בעת הכתיבה. ישר כחך!
חבל שאנשים לא רק שמעוותים את האמת, גם מצטטים גדולי עולם, בשקר, כתומכים בדעתם.
ובנימה אישית - תנסה בבקשה להיות פחות תוקפני, זה לא מוסיף לדיון וסתם עושה אוירה לא נעימה. מיותר לגמרי.
קשה להתאפק כבר... אבל צודק. אשמח אם תשתדל להיות פחות דרדעי...
אך כלול מכמה חבורים שחוברו בזמן הגאונים ובדור שאחריהם ואולי בימי רבנן סבוראי חובר הספר הקדוש ההוא כמעט אין לי ספק בדבר וגם יש לידע שהכניסו בתוכו דברים הרבה שאינם מגוף הספר כלל רק הגהות מאחרונים מאד והמה רבו כמו רבו ואוכל להכריח ולהוכיח זה במופתים חותכים וחברתי ספר לזה קראתיו מטפחת ספרים".
ובאשר לחת''ם סופר:
ביחס למטפחות ספרים כתב דברים חריפים מאוד כלפי מחבר הזוהר בשם רשב''י: "ע"ד שאמרו חז"ל רצית להחנק תתלה באילן גדול ואל תאשימהו עבור זה הנה נמצא בשכונתך ס' מטפחת ספרים למהריעב"ץ תמצא שם כי דבר גדול דבר הנביא ז"ל".
והעיד תלמידו בספרו שאמר "בפני רבים מתלמידיו, אִלו היה יכולת ביד אדם להעמיד מדרשי רשב"י על טהרתן לבררם מתוך מה שנתחבר אליהם מחכמי הדורות שאחריו לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מעוטים".
את דברי הרב צבי יהודה אני מכיר אבל לא שמעתי שזה בשם החת''ס, אשמח למקור.
אָמַר: מִי שֶׁרוֹצֶה לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה מֻתָּר לוֹ לְחַדֵּשׁ וְלִדְרשׁ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה כָּל מַה שֶּׁיִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ בְּשִׂכְלוֹ
וּבִלְבַד שֶׁלּא יוֹצִיא אֵיזֶה דִּין חָדָשׁ עַל פִּי דְּרוּשָׁיו שֶׁדּוֹרֵשׁ בְּדֶרֶךְ דְּרוּשׁ וָסוֹד
וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו הָיָה שֶׁאֲפִילּוּ בְּכַוָּנוֹת הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְדַרְכֵי הַקַּבָּלָה
מֻתָּר לְחַדֵּשׁ בָּהֶם כַּאֲשֶׁר יַשִּׂיג שִׂכְלוֹ
וּבִלְבַד שֶׁלּא יוֹצִיא מֵהֶם שׁוּם דִּין חַס וְשָׁלוֹם
שיחות הר"ן רס"ז
לא?
