פורום בית המדרש (עמוד 95)

בתלמוד הבבלי או הירושלמי?

התכוונתי בשניהם.

(מישהו שלח לי פעם)

המשנה היא חיבור הלכתי, בקושי יש בו אגדה.
אני לא יודע לומר מספר אחוזים בתלמוד אבל כמדומני ששמעתי פעם בשם הגר''א שכשליש מהתלמוד הוא אגדה. אפשר לקבל רושם כללי מהיקף החיבור 'עין יעקב' (הרי''ף דווקא אינו מדד כי הוא משמיט גם חלק מהשקלא וטריא וסוגיות שאינן להלכה).

כמה יש בכל מסכת
והאם באמת יש כל כך הרבה בתענית - ברכות - מגילה-שבת או לאו דווקא.

אבל אני אישית כשאני לא בבית מדליק ומברך.

מן הסתם לא שונה

זה בעייתי להדליק ולברך כשבעל/ת הבית כבר מדליק/ה?

במקרה כזה, כל עוד את לא מדליקה בחדר שינה (מחלוקת בין הראשונים איפה צריך להדליק, במקום הסעודה או השינה) ויש מי שהדליק אין להדליק בברכה, לכל הפחות משום ספק ברכות להקל.

זה בעיקרון אבל זו שאלה לרב ולא לפורום, כל אחד ילך לפי הרב שלו.

לכן כתבתי שיש בזה מחלוקת וכל אחד יעשה כרבותיו, אני כתבתי מבחינה עקרונית ולא למעשה (כלומר, אישית החלוקה לספרדים ואשכנזים קשה לי, נניח שיש שתי דעות ויש ספק ביניהן אז הגיוני שיחול עליו הכלל של ספק ברכות להקל לכולם מאשר שההלכה תשתנה מאחד לאחד לפי ארץ המוצא של הסבא/סבא רבא).

יש מחלוקת לגבי ברכה על מנהג (כדוגמת הלל בר''ח) וכן לגבי ברכה שהיא מנהג אע''פ שחז''ל לא תיקנו אותה (כדוגמת 'הנותן ליעף כוח' או להבדיל ברכות המצוות על מצוות עשה שהזמן גרמן לנשים) - פוק חזי מאי עמא דבר הוא שאלה גדולה בפני עצמו אבל לא ברור אם הוא קודם לכלל של סב''ל או להיפך.

במקום סב"ל, ואמרתי שיש מציאות שכן.

ויש נפק"מ גם בהכרעה בדינים. אשכנזים (לפחות חלק) ותימנים לא אומרים סב"ל נגד מרן. ספרדים כן (אירוני, לא?).

(מן הסתם). אני כתבתי מה הגיוני לענ''ד, כל שכן כשיש מנהגים שונים ולא מנהג אחיד (ואז ממילא קשה לומר פוק חזי מאי עמא דבר).

1. יש כאלו שמדליקות שני נרות ומברכות
2. יש כאלו שמדליקות נר אחד בברכה
3. יש מי שמדליקות אך לא מברכות


דעה 3- כי הן עדיין לא מצוות על הדלקת נר שבת .
דעות 1,2- לא יודעת למה. כדאי אולי לבדוק אצל חב"ד.

בהדלקת הנירות יש כמה מנהגים שונים בנוגע לכמות, שאליו אני לא הולכת להיכנס, אבל המרכזיים שבהם הם הדוגמאות שהבאת...
יש כנגד זכור ושמור, (ועוד כמה מספרים שונים, לאו דווקא שתיים. יש 10 ויש 12 וכו...) ויש כנגד בני המשפחה הפרטית שלך - משמע , רווקה 1 נשואה שתיים כאשר עם כל ילד מתווסף נר, לגבי גרושה / אלמנה הדיעחת מתחלקות...


על ספרדים אני לא יודעת.
אשכנזים אני יודעת שמדליקים עם ברכה. נכון שיש ספק ברכות להקל יכו', אבל כנראה שאם מדליקים לא מדובר בספק, כי לבנות רווקות זה עדיין מנהג, ויש מחלוקת על ברכה שהיא מנהג (או מנהג שהוא ברכה)
האם מקילים בה או לאו... ואשגנזים נוהגים שלא...





(ככה הסבירו לי פעם קודמת ששאלתי...)

לאו דווקא רווקה מבוגרת

הטיפה סרוחה זה לא מבבא?
כאילו הייתי בטוחה שזה אחת מהבדיחות שלו.

והיא נוגעת לגבי נדרים..

 

הכי טוב, בימנו, לא לנדור. לקבל על עצמנו הכל בלי נדר.

 

אם לא נודרים.. אז אין שאלה והכל זה סתם ליופי

 

את יכולה לקבל על עצמך בלנד ארבעים יום של "ויהי ערב ויהי בוקר". כמו התורה מהלילה ליום

את יכולה לעשות יום מאז שאת קמה עד שאת ישנה..

 

זה לא משנה.

העיקר זה הרגש.

 

אבל,

אם אנחנו מדברם על מקרה של נדר (ששוב, לא מומלץ..) בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם

ולכן תעשי מה שהתכוונת.

 

מקווה שהבנתי נכון את השאלה.

אשרייך!!

תאמרי בלינדר

beta.hebrewbooks.org/shas

אבל יש גם אפשרות להיבחן על בבא בתרא

למטה מופיע החומר:
http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Mazkirut_Pedagogit/ToshbaMmd/Bagrut/Talmud/Gmara.htm


20180606010028.docx

לא יודע לא התעמקתי בזה.
שווה להיכנס לאתר ולחפש שם


גמרא

אם הוא עדיין לא יודע ללמוד גמ' עדיף שוטנשטיין,
כי הוא מסביר יותר מפורט.

שעלול לגרום להפרעות.

למה שלא ילמד 'לשמה' מסכת קצרה אחרת?

לפעמים הכנה מוקדמת מאוד נצרכת

בש"ס יש כללים ברורים מה הוספה מה השמטה מה שינוי וכו'.

בפוסקים זה דווקא שונה מאוד, בטור ובשלחן ערוך יש משמעות שונה מאוד מסוגי השמטות לסוגריים עגולים ומרובעים. (דווקא שם אם אני זוכר נכון, יש יותר חשיבות בסוגריים העגולים).

{
אולי המקור הוא ש:
[] = list ובעצם דבר מיוחד
() = סתם פונקציה

החלק האחרון נאמר בציניות, @{ר}ציני}

"כל הנראה ט"ס הוכנס בתוך סוגריים עגולים והצגנו בתיקון בסוגריים עגולים.. יש לציין הוכנסו דברים ע"י המחברים בתוך סוגריים עגולים כמאמר מוסגר ואינם ט"ס, והלומד יבחין"

והיא לא שייכת בסידורים בד'כ.

מודעים לזה ועושים ככה בעצמם..

הם כותבים שהם שמו בסוגריים עגולות, את הנוסחאות העתיקות של העין יעקב, שזה ע"פ גירסתו בגמרא, שהיא ע"פ כת"י ספרדים.

ואת הנוסחאות האחרות, שהם תיקונים שנאספו מספרי עין יעקב שונים, ומהנוסח לפנינו בגמרא, שרבים מהם ע"פ כת"י אשכנז וצרפת, הם שמו בסוגריים עגולים.

יעויין שם, שנראה שבד"כ דווקא הנוסח הישן של העין יעקב (שבסוגריים עגולות) עדיף.

עין יעקב - חלק א - חביב, יעקב בן שלמה אבן, 1445-1516 (page 1 of 668)

 

לא מצאתי מה המקור למה שמוכר לגבי הש"ס.

אני משער שזה נכון, אבל בהסתייגות - כנראה שלכך התכוונו המדפיסים,  וכנראה היה מגיה, ששתי הנוסחאות עמדות לפניו, ואת הנוסחא שהייתה נראית לו אמינה יותר הוא שם בסוגריים מרובעים. זה לא אומר שההכרעות שלו נכונות ב100%.

אז מה האופציה האחרת ליסוע עד שיתעורר? זה סופר מנהג חסידות, מתאים ל"כה עשו חכמנו" ולא לאדם הסביר.

שנת ארעי (אפילו שבלילה זה אחרת).

אבל בכל אופן אין לך אפשרות אחרת, והוא לא היה צריך לישון...

אאל"ט הטעם הוא ששינת צהריים היא כחרבות לגוף ושנת שחרית מוציאה את האדם מהעולם (משמע שזה לא רלוונטי לשבת)

אפשר לראות את המקור שהרב קליין הביא מברכות פה

מה המקור לאיסור גזל שינה?

 

נראה לי שזה דומה לזה, שמצערים ("גוזלים שינה") במקום שיש הפסד ונזק למי שישן.

 

מעניין שכל עם ישראל קיבל את האיסור הזה כדבר מוגמר, למרות שהוא לא ברור בכלל

אבל זה לא דבר שהכרחי, החובה לבנות מקדש היא על כלל עם ישראל ולא על משיח בלבד ועלינו לקיים המצווה כל עוד אנחנו מחוייבים בה, גם עכשיו כשאין משיח...

 

ולא נדע מה יהיה עד שיהיה...

יש שתרצו שזה בגלל שלא נדע מה שיהיה עד שיהיה
ויש שתרצו שהמשיח קודם אבל לא נדע שהוא משיח עד שיבבנה ביהמ'ק ואז אתגלי מילתא למפרע שהוא באמת היה משיח

משיח בונה מקדש,

 

אבל בכל זאת אנחנו מחוייבים בבנית המקדש גם בלי משיח?

 

ז"א אנחנו בונים?

כבר אמרו פה שזה לא ממש ברור...

יש שהקדימו את המשיח למקדש ויש להפך כבר ממדרשים וראשונים.

מצד הלכתי לא נעכב מצוות בגלל ביאת המשיח או עיכובו. זאת אומרת שאם תינתן אפשרות לבנית המקדש וקיום מצוות שתלויות בזה- נבנה ונקיים ולא נחכה, אין מצוה לחכות.

מעבר לזה צריך להבין שהקדמת המשיח למקדש היא הגיונית. המשיח הוא מלך, מנהיג. כמנהיג של עם הוא מקים את המקדש. ללא מנהיג אין מצע לקיום של עם. אין קיבוץ גלויות וכו'. חלק מתפקידיו הוא להקים את המקדש. עם זאת המשיח לא מחויב יותר מכל אחד מאיתנו במצוה זו שהיא מצוה מדאורייתא.

אני מכיר יותר מדרשים שמקדש קודם למשיח.
(מדרש אחד משתמע ההפך, לעומת מספר מדרשים שנאמר בהם שמקדש קודם/גורם למשיח)

אם את רוצה להרחיב בסוגיה, יש ספר יפה של הרב קלישר "דרישת ציון" שדן בסוגיה זו ואחרות.

ישראל, מלא. שעוד יהיה לגויים שליטה עלינו.

במדרש ששוואקי אוהב לשיר המשיח עומד על גג המקדש.
אבל יש גם להיפך

אם מקדש קודם למשיח, ז"א שמקדש בידי אדם?

שצריך שיהיה מקדש כשהמשיח יגיע, בין אם הוא יבנה אותו בין אם לפניו. אחד התנאים למשיח זה שיהיה מקדש בימיו.

שאם יהיה רצון ד' לבנות לפני המשיח - נבנה. אמנם הרצי"ה אומר שקודם יעמוד מלך (וזה משיח?) ואז בית המקדש, אבל כנראה שהוא אמר את זה כדי להניא את העולים להר הבית.

וכשמגיע הזמן לגאול את עם ישראל המקדש מתחבר לבית המקדש שירד מהשמים [ואמור להיות כמה חלקים מבית המקדש שיורד מהשמים שיסתיימו על ידינו כאן למטה]

מקום ששוחטים כבשים ופרות או מקום גילוי שכינה ברמה הכי נעלית  בעולם הזה הגשמי,
בזמן הגלות הגילוי שכינה  שהיתה בבית המקדש גלתה לבבל ובאותו מקום ששרתה קראו "בית רבינו"

(הנושא מהגמרא והמפרשים נידון בתחילת שיחת הרבי בנושא, השיחה הזו נקראית "בית רבינו שבבל"  )
 

יש כאלה שחייבו אם המנהג המובהק במשפחה או בקהילה לשים.
למשל היו קהילות שבהם לא היו הולכים עם ציצת מחמת יוהרה ורק תלמידי החכמים היו הולכים עם ציצת.

אין חיוב שיהיה לך בגד כזה.

אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום כדי שיזכור המצוה בכל רגע ועל כן יש בו חמשה קשרים כנגד ה' חומשי תורה וארבע כנפים שבכל צד שיפנה יזכור ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה:

ד' כנפות, התוספות (אאל"ט, כותב מהזיכרון) כותבים שאם יש לו טלית (קטן?) מונחת בביתו הוא חייב לשים אותה, ויש עוד דעה שחייב להביא את עצמך לידי חיוב.

יש מצב טוב שערבבתי את האומרים.

פסחים קיג: שבעה מנודין לשמיים:
"ומי שאין לו... וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו והמונע מנעלים מרגליו".


כותבים התוס':

"וציצית בבגדו מיירי בשיש לו ואינו מניחן.
אי נמי אפי' אין לו יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב. כדאשכחן (סוטה דף יד.) במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות שבה"




פתאום הבריק לי שזה מקביל ממש לב"י שמסביר למה אין חיוב ללבוש ציצית אבל טוב ונכון להזהר:


"אף על פי שאין אדם חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות וכו' —

גמרא בפרק התכלת (מנחות מא א), מלאכא אשכחיה לרב קטינא, אמר ליה: סדינא בקייטא, סרבלא בסיתוא, ציצית מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן.

וכתב המרדכי בשם תוספות שנ"ץ:

פירוש, מי שיש לו טלית בת ארבע כנפות ומחזר עלילות כדי להפטר מן המצוה, נענש. ודוקא בימיהם, שהיו רגילים בטליתות בת ארבע כנפים, אבל אנחנו אין דרכנו בבגדי' ארבע כנפים, אפילו בעידן ריתחא לא מיענשי.

ומיהו מצוה מן המובחר היא, כדאמרינן (סוטה יד א): לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה, אלא כדי לקיים מצוות התלויות בה. ומתן שכרה מרובה, כדאמרינן (מנחות מג ב) ששקולה כנגד כל המצוות, עד כאן לשונו. וכן כתב בסמ"ג."




אם כנים הדברים, זה מתוק ממש.

לפי הפירוש הראשון בתוס' מנודה לשמים פירושו שאין חיוב, אבל מענישים בעידנא דריתחא (ודוקא בימיהם).

ולפי הפירוש השני הכוונה שטוב ונכון להזהר (בדומה ללשון המאירי "דרך צחות אמרו...")

אבל אין לי כח לערוך.. שישאר ככה

"גדול עונש המבטל מצוות ציצית ועליו נאמר לאחוז בכנפות הארץ וגו' (וינערו רשעים ממנה), הזהיר במצוות ציצית זוכה ורואה פני שכינה"

לא כרבא שאומר שגופו מכור.
וכן ידו לא כיד רבו.
במעשר שני פרק ד' מדובר על העבד העברי בניגוד לכנעני.
לא ממש הבנתי כיצד התרומה מהווה קישור לקב"ה לשיטתך.

ומכיון שהאדון הוא יהודי והוא תחת הקב"ה- אז הוא מקשר את הגוי עם הקב"ה.
ממתי גוי אוכל תרומה? זה חידוש...

לגבי הסיומת, השאלה אם אתה מקשר אכילת תרומה לקשר לקב"ה שזה יתכן, אבל לא מחויב כפי שהעיר @סתם 1...

ולגבי שאלתך על עבד כנעני, עבד כנעני הוא לא גוי, הוא פשוט מקיים מצוות באופן חלקי. (והאמת היא שהעבדות מהווה שם שלב ביניים בתהליך גיור, לא שעבדות צריכה להיות בגיור, אבל זו גם דרך)

תודה שחלקת

שמשקיעים בו, נעשה קניין ושייך .
גם "קנה לך חבר"- לשון קניין.
ככל שמשקיעים בקשר, הקניין המשמעותי - השייכות לאדם, נוצרה.

צריך לעמול כדי לבנות אותו

מה זה תכנית התנ"ך היומי?

ככאלה שרואים ערך גדול בהפצת התנ"ך בכל שכבות העם,

החלטנו לצאת לפרוייקט 'התנ"ך היומי' - תוכנית לימוד פרק יומי בספר הספרים.

פורמט הלימוד הוא פרק יומי, יחד עם ביאור קצר בצידו, ובנוסף, תרשימים ייחודיים. הפרק יוגש בצורה מאירת עיניים, בתוספת קטעי הרחבה והעשרה.

הלימוד יתבצע בפלטפורמות שונות, ביניהן חוברות לימוד ייחודיות שיודפסו אחת לתקופה, ובדיגיטל, ללימוד דרך הסמארטפון והמחשב.

המטרה המרכזית שלנו היא לגעת בשכבות שונות ובגילאים מגוונים.

התנ"ך הוא ספר שמחבר את כולם, צעירים כמבוגרים, אנשי תורה ובעלי בתים, וכמובן את בני הנוער תלמידי הישיבות התיכוניות, האולפנות והתיכונים הדתיים.

אנו מאמינים שבעזרתכם הפרוייקט שלנו יוכל לפרוש כנפיים ולנסוק לגבהים חדשים.

לא ברור לי במה זכיתי אבל תודה
1- לא ממש הבנתי מהי קבלת האומה. אם הכוונה דבר שהשתרש כמו מנהג אז כמו 3 ואענה בהמשך. אם הכוונה לדעה הלכתית שהשתרשה אז באמת דיון ארוך מה מחייב את מי לאחר חתימת התלמוד.

העיפוץ הוא דווקא לא דוגמה טובה כל כך מכיוון שלדעת מרן גם הרמב"ם איתו אבל לפי התשובות של רמב"ם אין שאלה כלל שפסול העיבוד בסיד.
לכן- למה לא "להחמיר" כיום כעיקר דין הגמרא לעבד בעפצים במקום לקדש "מנהג" של עיבוד חלופי שמקורו בשעת דחק.
ברור שהחומרה שהזכרתי היא לא חומרה אלא עיקר הדין המקורי והמנהג שהזכרתי איננו מנהג.

לגופו של עניין לא אאריך כאן כרגע מכמה סיבות.

2- סינון: מנהג והלכה הם בעלי קשר, כמו שציינת. כאשר ההלכה קודמת למנהג לא רק ברמת החשיבות והמשקל. עליך לדעת את ההלכה המקורית ממקורה לא יותר ולא פחות ורק לאחר מכן לבסס את קומת המנהג.
אם ההלכה לא ברורה מגיעים לפסילות של מנהגים או לביסוס של מנהגים לא נכונים מכל מיני כיוונים (מחמירים מדי, מעידים על בורות, חומרה שמביאה לקולא וכד').

אני מנסה להגיע לעיקר הדין על ידי בירור מתוך השס והתורה שבכתב. בירור נוסחאות מקוריות אם יש צורך, כתבי גאונים, ראשונים ומסורות מסוימות.

לאחר מכן בירור המנהג ומקורותיו בזמן ובסיבה. הרבה מנהגים נכנסו עם התחזקות ותפוצת הקבלה. יש מנהגים שיש להם סיבות היסטטריות וצורך מקומי. כל דבר נבחן לגופו אם יש צורך ועניין. תפילין של חול המועד זו דוגמה טובה למנהג והלכה, גם שחיטה והטרפה או הכשר הם מעניינים לפי ההקשרים השונים- קהילות עניות, כמות הבשר באזור ועוד.

3- דווקא עם 3 אני הכי מסכים, אם המילה מסכים מתאימה כאן. אין תחליף למסורת וכל יום אני מגיע מחדש למשנה של "מסורת סייג לתורה". אבל שלא כמו רבים אני מחפש לחדש את המסורות המקוריות גם לפי מוצאי הפרטי וגם לפי מקור ראשוני קדום. זהו תכלית המנהג בעיני.

אינני מזלזל בשום דעה, סברא וחכם בזמנים מזמנים שונים. לחכמים יש שיקולים שונים בהנהגת ציבור ולכן אנחנו לומדים ונוהגים כדבריהם. הכלל הוא שהקודם והראשון יותר הוא בעל משקל יותר. ואכמ"ל, מקווה שלפחות חלק יצא ברור.

בסופו של דבר מדובר על דקדוקי עניות מצד אחד, כמו "מה אכפת לך להחמיר ולתפוס עוד כמה דעות, או להוסיף חלקים וחומרות שונות בתפילה וכד'"
מצד שני זה מעצב את כל דמות העם. האם עבודת ד' היא קשה או קלה, כבדה, לתלמידי חכמים בלבד, ללומדים כל היום בלבד, למתלבשים בצורה מסוימת בלבד ועוד.

הרבה יותר הגיוני, למשל, שתראה שליח ציבור קרח שאולי עובר על איסור דאורייתא (במסתפר כך הכוונה) ולא אדם או נער עם שיער ארוך, שאין בזה אפילו נדנוד של איסור.
כמה חיכוכים יש בחינוך ילדים ושקרים על גידול שיער תוך שימוש בדת?

תודה




(קבלת האומה - "מה שכולם עושים"

לדוג' בעיפוץ - לדעתי אפחד לא עושה היום כמו גאוני בבל.
התימנים שמעפצים הופכים את הדוכסטוסטוס והקלף כמו הרמב"ם (נגד רב האי גאון),

ושאר עמ"י הולך כמו כמעט כל הראשונים והשו"ע שעיבוד בסיד מועיל כמו עיפוץ.

אלא שהטענה (המסתברת מאוד) היא שאם הם היו רואים את הרמב"ם והגאונים שזה התחיל משעת השמד הם היו חוזרים בהם.

לדעתי *מותר* לברך על התפילין שלנו.




3. להרגשתי דווקא הרבה יותר קל לשמור על המנהג. כי בסופו של דבר הוא היה פרקטיקה.

דווקא "החזרה למקורות" (החיובית!) של המשנ"ב והרב עובדיה הביאה להחמרה )

רק אומר שהמחלוקת על מהו קלף הרבה פחות חמורה בעיני מאשר העיבוד.
על מסורת מהו קלף ודוכסוסטוס אפשר וצריך לסמוך על מסורת בין של רמבם שמגיעה עד הרי מיגאש וגאוני קירואן ועוד או על בעלי התוספות.

אחרת על מי נסמוך? זוהי בדיוק חשיבות המסורת וכח המנהג.

לגבי ברכה על תפילין בעיבוד של ימינו זהו כבר מצב חדש ודיון מחודש. קשה לטעון שלאחר שנטמע דבר מסוים עם מסורת של מאות שנים הדיון יהיה בין שיטת רמבם לתוספות. הדיון הוא כבר שונה ולדעתי אפשר לברך ואני גם עונה אמן על ברכות כאלו.

3- לדעתי לא משנה ברורה, בגלל אופי הפסיקה האשכנזי שמשתלשל דרך המון חכמים עד אחרוני האחרונים, ולא הרב עובדיה, שמתחשב בהמון שותים והבנות שונות בשולחן ערוך עושים מה שהתכוונתי ולכן ההחמרה מגיעה.

החזון איש והגר"א מאוד קרובים לדרך הלימוד שאני חושב עליה, עם כל החומרות השונות שהן כלל לא העניין אלא נגזרת נלוית בלבד.

עיון בסוגיה, ראשונים עיקריים אחרונים עיקריים תוך הבנתך איתם יחד כאחרון.

3.

אז אני אנצל"ש עצמי לדעת.

מה עם השתחוויה בתחנון? אתה בעד להחזיר?

כפיית המיטה ושאר דיני אבילות שנעלמו?

(זה דוגמאות של דברים ש"כולם" עושים נגד עיקר הדין)

תחנון לא היה אלא נפילת אפיים.
הוספת תחנון היא עצמה בעייתית מאוד מכיוון שנפילת אפיים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה. הפסקה כלשהי בין התפילה לנפילה היא בעייתית, ראה בתנורו של עכנאי על נפילת האפיים שם.

השתחוויה- זו סוגיה בפני עצמה איפה ואיך לעשות. אבן משכית, ריצוף וכו'. ניתן לעשות קידה שהיא רביצה עם הורדת הראש לקרקע.

זוהי בעיה קלאסית של התמעטות מסורת כי כאן אין לנו דוגמה כיצד נהגו לכרוע, לקוד או להשתחוות.

בפועל, אתה עושה נפילת אפיים כמו בגמ'/איך שמתואר ברמב"ם? |סקרן|

תודה.

(אני מניח שזה עונה גם על כפיית המיטה)

וסליחה על החטטנות 🙈

ככה. (בעיקר באורח חיים)
במקרה הספציפי הזה השאלה היא מהי המיטה שהיתה להם לעומת שלנו. בכל אופן דברי בר קפרא מעידים על סיבות לא פשוטות כלל וחבל לא להתחשב בזה.
מתוך נימוק מרן על הסיבה שהפסיקו ניתן לומר שגם לדעתו היום היו כופים.

בצורה אחרת תראה את "התכבדו מכובדים". אם אדם מרגיל את עצמו בנוסח הזה הוא חי בצורה שונה לחלוטין, זה משפיע על כל חייו. אדם יודע שיש מלאכים שמלווים אותו, מהם מלאכים, מהי חשיבות האדם.
ואם ביטלו את האמירה הזו (שנאמרת בצנעה לפני כניסה לבית הכסא והופסקה משום יוהרה...) מדוע אומרים בליל שבת שלום עליכם?
אולי בשבת נאמר "התכבדו מכובדים"?
הרבה נפקא מינות כאמור...

בחוסר קוהרנטיות לדעתי דווקא "המתקנים" מובילים..



* תלמידי הגר"א באו לארץ והורידו את "ובתורתך כתוב.. שמע ישראל.." בסוף שירת הים,
בגלל הגר"א שזה טעות שהשתרבבה ממלכויות.
אבל הגר"א אמר את זה כי צריך להיות 18 אזכרות מאז ישיר עד סוף ישתבח,
ובארץ הוסיפו את "כי בא סוס... וישב ה'"!

* תלמידי הגר"א ביטלו את החתימות "עושה השלום" בעשי"ת ו-"שאותך לבדך נעבוד" (למרות שזה מופיע כבר במדרש שמואל)
כי לא משנים מהחתימות שקבעו חז"ל לכל השנה.
ולמה בנחם כן?..
(כשהחתימה שלה לא מופיעה בתלמודים)

* הם תיקנו נשיאת כפיים כל יום.
אבל עכשיו לא ברור מה הטעם להשאיר את ותערב, שנתקן לימים שהכהנים נושאים כפיים (בחו"ל)?..





דווקא ההסברים של האחרונים על התכבדו מכובדים הגיוניים לי -
בשבת המלאכים באים לכבוד הקידוש ולא לכבודנו, המטרה שלהם ספציפית ואין סיבה שהם יבואו לביה"כ וכו'.

(אגב בשבת התחדש לי,
שלמרות שאת הנוסח המלא תיקנו תלמידי האריז"ל,
עצם אמירת שלום עליכם למלאכים מופיעה בספר "מנהג טוב" מהראשונים
[אם הבנתי נכון])

שאמרתי כבר יש כל מיני נ"מ ואינני בא "לתקן".
מי ששואף לקוהרנטיות תופס שיטה, מבין אותה (וזה הכי חשוב, כי יש הרבה קראים של רמבם או של מרן בלי הבנה וזה מוביל לאבסורדים או לבעיות אחרות) ומשתדל ללכת על פיה.

זה יכול להיות ראשון, גאון, אחרון וכו'. בסופו של דבר כולם עושים כך השאלה מיהו רבם, המשנה ברורה או רמב"ם.

לגבי הדוגמאות שהבאת לא אתייחס לכולם או בכלל כי הדוגמאות לא נגמרות אך פטור בלא כלום אי אפשר...

שירת הים מעיקר הדין, היא בעצמה תוספת. מתי לאומרה זה כבר דיון. לפני או אחרי ישתבח, לרמבם אחרי.

החתימה בנחם אמנם לא הוזכרה בירושלמי שלנו אבל מופיעה בגאונים. כמו כן יש נוסחים שבהם באמת לא שינו את החתימה כלל.

לגבי נשיאת כפיים יש בזה כל מיני חילוקים עקב מנהגים מהגלות. רק במוסף, כל יום וכו', ארץ ישראל או חול...

אם תעקוב אחרי נוסח התפילות תמצא שלל נוסחים מאוד עתיקים. דוגמה הלכתית מוכרת אבל ממחישה טוב היא ברכת הנותן ליעף כח למשל.

ומתחשק לי לקשר לקטע יפהפה של הרב קוק, שדי קשור לנושא השרשור:

עין איה על שבת א לב – ויקיטקסט

כשקרח בא להתלונן למשה, משה נופל על פניו ואומר:

"זאת עשו קחו לכם מחתות... והיה האיש אשר יבחר בו הוא הקדוש"




הרמב"ן מציע שלוש אפשרויות:

א. זה רעיון של משה, והוא בטח בה' ש"עצת מלאכיו ישלים"

ב. ה' אמר לו לעשות זאת, כשהוא נפל על פניו

ג. "ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן יז יא) קח את המחתה ושים קטרת,
שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש,
כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (כג ב) רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני"

אם רוח הקודש זה נבואה, מה ההבדל מאפשרות ב?





אז חשבתי שלפי הרמב"ן זה לא שה' אמר לדוד ושלמה מה לכתוב, אלא שהם כתבו והרגישו מבפנים מה לכתוב

אהבתי את ההסבר שלך לדברי הרמב"ן "שהיתה עליו יד ה' בהם"

התכוונתי למורה נבוכים
אבל טוב שבסוף ה'טעות' הסתברה כנכונה.

באמת ראוי לעיין שם בהרחבה...

מורה הנבוכים חלק שני פרק מה...

במורה רוח הקדש היא המעלה השניה...

המעלה הראשונה היא רוח ה'...

לא עברתי על יסודי התורה, אבל במורה נבוכים הרמב"ם מביא חילוקים שהם לא דומים לחילוקים שכל המקובלים מביאים. למשל, הוא לא מחלק בין נבואה לרוח הקודש כל-כך, אצל כל המקובלים מקדימים להגיד שאין שום השגה בנבואה כשאין ביהמ"ק.

אתן דוגמא: "הַנָּבִיא אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבַד לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים". אצל המקובלים , גם אלה שראו את הרמב"ם, זה נקרא רוח הקודש, לא נבואה. והם מדגישים הרבה פעמים שבנבואה אין באמת מה לדבר ולהסביר.

 

כמובן שאני עפר לרגלי הרמב"ם, אם ח"ו משתמע מזה זלזול.

אנחנו לא מדברים על קבלה כרגע.

מקובלים משמע כאלה שקיבלו את העניין דור אחרי דור ממשה רבנו ע"ה. מה זה "לא קבלה"?

כל מה שקשור לרוח הקודש זה קבלה. הרמב"ם כותב את זה בעצמו במקור הנ"ל "כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים".

עידכנתי את התגובה הקודמת אחרי שהגבת.

 

נ.ב, יש לי עניין עם מקובלים כמו שיש לי עניין עם כל גדולי ישראל ובכללם הרמב"ם זיע"א. אני מקווה שאת לא מנסה להגיד שאני מזלזל בגדולי ישראל...

כשאמרתי קבלה
חשבתי זה כי אתה רגיל למושגים ששייכים לתורת הנסתר .
לכן כתבתי ככה
ולא התייחסתי למובן הפשוט של 'קבלה- איש מפי איש עד משה רבנו.


מחילה.

עליו הרבה ומסכימים עליו, וזה התחום שלהם, כנראה שזה לא סתם...

אלה דיוקים די קטנים, אבל בענייני רוח הם מהותיים. גם הרמב"ם ביאר מה המהות הבסיסית של רוח הקודש, ואיך נבואה פועלת. אבל ברזולוציות הקטנות יותר, וגם בפועל, בצד המעשי, הוא כמעט לא נגע (יש ממש מעט במורה נבוכים, על איך להשיג השגות, אבל אלה השגות מהמדרגה הראשונית ביותר ואין הרחבה הלאה, ויש סיוגים מלחשוב שההשגה הזאת היא העיקר בדברי חלק מהמקובלים).

 

נראה לי לתמצת ככה, בערך: אם מישהו רוצה להשיג רוח הקודש דרך הרמב"ם הוא צריך לקיים את כל משנה תורה ישר והפוך. אם מישהו רוצה להשיג רוח הקודש לפי המדרגה שלו (תדב"א "מעיד אני עלי" וכו'), הוא לא בהכרח חייב להיות הצדיק הכי גדול בדור.

אני מסתייג תוך כדי כתיבה מהפסקה הזאת. לא יודע.

 

בקיצור: יש המון חילוקים במדרגות ועניינים של רוח הקודש, והם יותר מבוארים במקורות שהבאתי (בצורה מסודרת), אז נראה לי יותר קל להבין. זהו, נראה לי שהבנתי את עצמי.

הרמחל במסילת ישרים עד המדרגה של נבואה?

שזה לא קיים בדורנו (ע"ע שערי קדושה פרק ג' אם זכרוני לא מטעני) אלא ליחידי סגולה שלא מחוייב שיהיו קיימים בכלל בדור. שזה דומה לשיטה שהרמב"ם מבאר ביסודי התורה (בשונה מהשיטה שבמורה נבוכים).

אבל אם תלמדי את הרמח"ל במקומות אחרים, אז הוא כן מדבר על השגות בדרכים אחרות...

המקומות האחרים שדיברתי עליהם של הרמח"ל הם לא ממש שווים לכל נפש ולא כדאי להתעסק בהם

יש לרמח"ל ספרים שנוגעים בדברים מאוד עמוקים חח

נכון
יש לי מצופים

ממליץ לך לא לעסוק ביחודים וכו' אם נפש-ך יקרה עליך

בגדול זה גילוי של הנשמה שמופיעה ע"י דבקות בה' ואז מקבלים הארות שלא בדרך השכל שאנחנו רגילים אליו.

האור יקר ממש מבאר את העניין של הנבואה, לא זוכר את המקור שם ואם זה בכלל מאמר אחד רציף.

מהמלבי"ם נראה שיש לו דעה שונה משאר החכמים.

רוה"ק פרושה, כמו שיוצא מהאדם דיבור אף שאינו יודע כיצד ואיך, כן ברוה"ק יצא לאדם תפילות מאליהם וכן שירים וכו' כדיבור שאינו יודע כיצד פועל... היינו מדרגה מעל דיבור. [חלק שלישי פרק ט או י כמדומני]. אני חושב שברב קוק תימצא דוגמא לזה שכידוע פנקסיו כתובים בקולמוס ראשון ללא עריכה. אלה כתב בהשתפכות כל העולה על רוחו.

יש לציין שספר העיקרים הוא 'ראשון' אני מאמין ששיטת המקובלים בעניין שונה וכפי שכתבו וכו'

לא יודע איך בדיוק להשליך על המקרה הזה,
אבל אולי יתן כיוון:

מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך-כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכחו החלש יגרמו לפרוץ במדת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים, הי' ראוי להיות שוה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מדת דרך-ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה. הצנוע מכיר, כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי-אם מפני התכלית הכללי היפה.
דוגמתם של דברים אנו מוצאים בדעות, התרחקות הראויה וכמעט מוטבעת שלא לתור אחר מחשכות המרחיקות את המעמד המוסרי, לפעמים נראה שדוחקים את חופש הדעת, אבל מי שמכיר התכלית יבין את יקר ערך ההגבלה, ויקבל אותה באהבה.

זכיתי לקרוא את הפסקה , אבל עדיין במציאות זה די קשה ליישום. לכן שאלתי בתכלס מה אנשים כאן היו עושים, וגם איך ליישם את דברי הרב בצורה כמה שפחות פוגעת. ברור שאפשר לקום וללכת, אבל אחר כך זה התמודדות מול החברה השנייה, והבוס שלך, וכו'..

הפיסקה נמצאת במידות הראיה.

אני באמת לא יודע איך לנהוג בפועל.

נחיצות הפגישה
עד כמה בטווח הסטטוס קוו שלצערנו קיים

בהחלט הייתי מרשה לעצמי להוריד משקפיים

וייתיישבו הרבה משאלותיך

ולגבי בית - זה משנה מפורשת "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו" (ברכות נד.)

לפי המג"א כל ברכות שהחיינו הם רשות, חוץ מבמועדים. (והמשנ"ב רמז אליו)
איכשהו דווקא בפירות המנהג נשאר תמיד לברך (ערוה"ש, פס"ת), כנראה כי אפשר לברך עליהם גם אם אתה לא שמח.


בשנים האחרונות יש מגמה - לא בהכרח שלילית -
לזרוק את המנהגים לפח ולחזור להלכה בטהרתה (וגם לחשוש פחות),
לכן למשל הרב מלמד כותב: "ולמעשה, אף שלדעת רוב הפוסקים ברכת 'שהחיינו' רשות, נכון לברך אותה בכל הזדמנות שאמרו חכמים שמצווה לאומרה".

שמועות טובות (דוג' 2,3,5) -

אחרי שהמשנ"ב דן במקרה מסויים, הוא כותב "וכמדומה שכהיום ממעטין בברכות אלו (פמ"ג)"



ילד (4) -

אם אשתו חיה מברך הטוב והמטיב ואם ל"ע מתה מברך שהחיינו,
וכתב הרמ"א שנהגו להקל בשהחיינו כי זה רשות ומזה התפשט להקל גם לטוב והמטיב.

וכתב המשנ"ב שאינו נכון (כי רק על שהחיינו נאמר רשות), אמנם דעת הבא"ח כה"ח ערוה"ש והדברי יציב להקל.



בית חדש (1) -

אני חושב שחלק מברכים כשקובעים את המזוזות.
הבא"ח וכה"ח כתבו שנהגו לא לברך גם בזה - והביאו מה שאמרת, שטוב בחנוכת בית לברך על פרי חדש

המגמה הזו, שכמו שהבאת הרב מלמד נוקט בה, ולמשל גם לעניין ברכות הראייה שמנהג העולם לא לברך הרבה ברכות שהוזכרו בחז"ל.

הרבה פעמים ה'מנהגים' מסוג זה נובעים מחסרון ידיעה וכד' ולא על כל כגון זה נאמר 'כזה ראה וקדש'.

 

וגם בעניין חששות בברכות, לפעמים הם עוברים את הגבול. למשל לא לברך ברכת המפיל בשו"מ, שמא תדבר אחריה. חוץ מזה שלפי רוב הפוסקים אין בזה דין הפסק, גם אם כן - הרי חז"ל תיקנו את הרכה (כחובה!) ולא חששו, אז אין עניין להיות יותר צדיקים מחז"ל.

 

שבדרך הזו אפשר גם להגיע למסקנה

שחייבים נאגעל וואסער ליד המיטה,

ושמי שהלך לשירותים באמצע הסעודה צריך נטילת ידיים בברכה,

ושראוי ליטול במים אחרונים את כל היד,

ושאפשר לברך ענט"י לפני תפילה,

ואפילו שכל התפילין והספרי תורה שלנו פסולים (בגלל פרקוי דבן בבוי)


ולדעתי זה לגמרי לגיטימי.



(נכון, לא כל הדוגמאות באותה רמה)

נוטלים כמו שנוטלים ידים שזה עד הפרק (איזה פרק...)
*צריך* לברך על נטילת ידיים לתפילה.
אין צורך להגיע עד פרקוי בן באבוי בשביל לעבד קלף בעפצים.

בקיצור- יש עיקר הדין, למה לשנות?

נראה לי שחידוש לא יסכים איתך..

כמו שאמרתי, מבחינתי לגיטימי.

לגיטימי לחשוב שכל מי שלא מעפץ את התפילין (לדוג') חוטא

אבל כבר ניצל"שנו קשות..

הייתי בטוח שזה "הפרקים של בן בבוי"

מי קורא לבן שלו פירקוי?!

קיצר, תודה

היא ההפך מברכת דיין האמת (הטוב והמטיב גם כן).
על דברים טובים ומשמחים מברך שהחיינו. כל השאר הם דוגמאות של העיקרון. כמו שלא מברכים על נעליים חדשות, אך אם שמח בהם מברך.

אגב מעיקר הדין מברך כשרואה פרי חדש ולא כשאוכלו.

יש כיום הרבה מחלוקות בדיני ברכות אבל זה העיקרון.

ואם זה דבר שעוד שמחים ממנו יברך "הטוב והמטיב"

העיקרון הוא כזה לדעתי:
קרה לך משהו משמח (בחר), אוטומטית אתה חושב "וואללה, תודה לך ה' על זה" וזה בעצם משמעות הברכות הללו.

מדינא דגמרא בברכות פרק ט אמורים לברך, נחלקו האם הברכות רשות או חובה. בטח לא הפסיד אם יברך.

ואוסיף עוד נקודה, ככל שנברך יותר על אירועים בחיינו יותר נשים לב לקיומו ונוכחותו של הקב"ה בחיינו.

לא יודע למה, אבל לברכות באותו הפרק היה מזל רע והן כמעט השתכחו מהעולם...
מן הראוי לחזור ולהזכיר אותם כדי שנרגיש את שכינתו של קודשא בריך הוא כאן.

אוסיף נקודה יפה מאחד מרבותי, התפילות הן המסגרת שלנו עם הקשר של הקב"ה. הברכות באו בנוסף כדי להזכיר אותו במהלך חיינו.
(ומעצמי אוסיף שאם נברך על דברים שהם לא רק אוכל ולא רק דיין האמת, נחשוב על כך שה' מנהיג גם את שאר הדברים בעולם ולא רק מספק לנו אוכל ודברים רעים)

שנזכה להזדמנויות רבות לברכת שהחיינו והטוב והמטיב.

אכן צריך לברך על כל דבר משמח, כולל שמועה טובה.

הבעיה היא שהרבה מהמקרים לא חד משמעיים וגם לא גדר שמחה.

למשל:

חבר שפגשת אחרי 30 יום הוא סיבה לברכת שהחיינו אם אתה שמח לראות אותו, אבל כמה שמח?

חבר שהתארס זו שמועה טובה ומשמחת, אבל זה לא קרה לך בכלל. וגם אם זו עדיין סיבה - לא קרה כלום בעצם עד הקידושין.

ברוב המקרים יש ספקות והכלל של ספק ברכות להקל בתוספת הפרומריות (הלאו דווקא שלילית) שעולה עם הדורות די ביטלו את ברכת שהחיינו על שמחה.

 

נ"ב

מה שכן השתמר הוא הברכה על אכילת פרי חדש אבל חז''ל תיקנו בכלל על הראייה כך שייתכן שדווקא ברכה זו היא לבטלה ברוב המקרים בהם האדם כבר ראה את הפרי הרבה לפני האכילה.