פורום בית המדרש (עמוד 95)

א. יש ספר של הרב אבינר בת מלך

אני יודע שהוא מדבר על דברים בסגנון, לאיודע בדיוק על מה הוא מדבר..

אבל הרב אבינר הסגנון שלו הוא המון פנימי, ולא רק הלכתי פרקטי.

ב. אני לא יודע, ואולי זה סתם סיבה לפחד. אני באמת לא יודע.

אם אני מנסה לחשוב למה להירתע מזה.. אולי כי זה פשוט.. "להיתקע במים הרדודים" אם את בשלב שלך יכולה לקפוץ למים העמוקים.

תבדקי, תנסי

תראי שלא בשבילך - תמשיכי הלאה.

בהצלחה רבה! אשרייך!

יתכן והוא נוגע בסוגיות שעלולות להביך או לפגוע בבת דתיה ואצל החילונים הנושא מדובר... סתם השערה

הרבנית אורה רבקה וינגורט

הרבנית  נעמי שפירא

לגבי 1- 

אולי זה-   דברי יעקב - פרקי מחשבה - עדס, יעקב בן יהודה (page 1 of 677)

לגבי 2 - לא מכיר את הספר, אבל אני משער שהספר מתעסק גם בשאלות שמצפים שלא יעלו בכלל אצל בת חרדית, ולכן חושבים שעדיף שבנות חרדיות לא יקראו את הספר. 

של רבנים ורבניות בנושא.... ועוד נקודה אני זוכר ששאלו איזה רב למה התורה לא מסודרת לפי נושאים והכל מבולגן כזה, הרב הסביר שבגלל שכל נושא בתורה קשור לעוד המון נושאים זה נראה מבולגן- מה שבאתי להגיש הוא שתלמדי את כל הנושאים ןלאט לאט תברר לך יותר הנקודה הזאת כמו שצריך כי היא קשורה לתפיסת עולם רחבה מאוד. בהצלחה!!!

הצטרפתי

משל למה הדבר דומה? לאדם ששואל מי יותר חשוב הר סיני או הר חורב

וכאן הרוב המוחלט די תורניים. העיקר שרלוונטי הוא לא לכתוב דברים בלי לחשוב צעד קדימה

כל התוכן המצוטט בעייתי למעשה (זה אומר ש"אין שום בעיה", אבל יש בעיה - מוזיקה, שמחה, סעודת מרעים שאינה סעודת מצווה וכו').

"אני לא רב ולא ממש מבין, לדעתי אין שום סיבה לא לחגוג יומולדת בשלושת השבועות. אבל אני ממש לא סומך על דעתי וצריך לשאול רב!" ?

גם אז גוגל היה מסמן את אותו הדבר.

מי שמחפש הלכה לא יכול לסמוך על כל מה שכתוב אנונימית בכל אתר, בטח שלא על כותרת בגוגל.

כמובן שלא פוסקים פה הלכות וצריך לכתוב בסיוג, אבל האחריות היא בעיקר על המחפש.

תשנה את המילת מפתח באות אחת והוא יסמן דברים אחרים.

אדם צריך אחריות, זהו.

מי שיכול "אני לא רב וכו'" צריך לקחת בחשבון שאם שאלו שאלה הלכתית, שאר הדעה שלא לא שייכת כבר. וזה כבר יועיל לרב גוגל. וזה דבר שהרבה מגדולי ישראל הצרו עליו מאז שיצאו כל ספרי הקיצורים למיניהם, כל בעל בית חושב שהוא פוסק

לגבי הסיפא בדבריך: אתה אומר את זה כאילו אנחנו יכולים לחנך את כל המחפשים באינטרנט שחושבים שכל אתר דתי הוא מקור הלכתי. אנחנו לא. אנחנו יכולים לחנך רק את עצמנו...

אני לא מדבר על אחריות בדיני אדם או אפילו בדיני שמים, ויש מקום לדון לגבי דיני שמים (לא הגיע להוראה ומורה וכו'), אבל זהירות - צריך.

אני צריך מבחנים על הסימנים של כרך א' פלוס מינוס 

(הלכות ברכות השחר, הלכות תפילה).

הם עכשיו בהלכות שבת.

@אניוהוא

אולי לסרוק או משהו? 

יעזור ממש.

"לשלושה באלול", ח"א, כג:

"כשהיה בא בדובלן (גרמניה) אל הים להתרחץ,

והיה שם קצת מרחק מן הים אל מקום ההלבשה,

היה זורק מן הצד את הסדין,

שלקח אתו להתנגב,

ואמר - משום דין ציצית שבד' כנפותיו של הסדין -

הריני מפקיר את זה הסדין".

ובערה שם מצוין שמקור הסיפור הוא הרב ראובן בנגיס

("לפלגות ראובן", גאב"ד העדה החרדית)

נראה לי שתקבל את אותה תשובה.

כי התקשרה אלי מישהי

שלמדה את דין דבר שטיבולו במשקה

ושאלה אותי האם זה נכון גם לגבי תפוח בדבש

אמרתי לה שעשינו כבר נטילה ללחם...

היא חשבה

ואמרה לי שהם נוהגים לעשות את זה לפני הנטילה

ויש מנהג כזה

אז אני לא שואל הלכתית, אני שואל תכלס.

האם מי שנוהג ככה נוטל ידים בלי ברכה לפני הסימנים?

לגבי השאלה של סתם1..

הרמבם והגרא פסקו לברך, המנהג הרווח אצל רוב הציבור לא לברך משום סב"ל.

אבל זה לא השאלה שלי, כי זה נכון לכל דבר שטיבולו במשקה

אני שואל תכלס

מי שנוהג לפני נטילה

נוטל לדבר שטיבולו במשקה לתפוח בדבש?

לא נוהגים ליטול ידיים לפני תפוח בדבש. והרוב גם בכללי לא נוהגים היום ליטול לדבר שטיבולו במשקה חוץ מלכרפס בליל הסדר.

אז אתה אומר שההתייחסות היא אותו דבר,

לא נוטלים בשניהם..

בסדר, תודה

אבל השולחן ערוך פסק שצריך ליטול..

טוב, תודה

והיא שלא מדובר באכילה אלא במנהג שהוא סימן. דומה במידה מסוימת לקידוש על היין לפני ברכת המוציא שאין הדבר פשוט לחלוטין שלא לברך עליו ברכה אחרונה (עד ההידחקות והמשחק הלא-פשוט של הבירור הלכה לשתות מלוא לוגמיו אבל פחות מרביעית).
אין ספק שזה אחד מהדברים שבאו יחד עם ניסוח הסידור בנפרד ובניתוק מסויים מהתלמוד על אף שלכאורה הופיעו אחר חתימתו.

גם מללפון חמוץ אי אפשר לקרוא לו אכילה

ובכ"ז

צריך.

אתה אומר כי זה מנהג זה לא נקרא אכילה.

לאכול מלפפוץ חמוץ זה לא אכילה! זה נשנוש

דבר שני, שלפי דעתי יותר חזק..

נוטלים על דבר שטיבולו במשקה

לאו דווקא אם אתה אוכל אותו.

שהרי זה מפני סרך טומאה.. שהרי המים מכשירים לטומאה שאתה רוצה שהם יהיו שם..

הוכחה לכך שמי שמכסה את היד ואוכל עם כפפה לא צריך ליטול ידיו

(ולא אמרו להרחיק עד מיל לכל כוון או 4 לכל הכוונים)

מנהג לא תמיד חופף להלכה הפסוקה בפרטים.
בעיקר במה שאנו מוצאים במקורות החוץ-תלמודיים.

ט – בגד אדום וכללי צניעות | פניני הלכה

אני חושב שזה מחלוקת הפוסקים באם צריך לאוויר שמתחת ויש הבדל בין רגליים אטומות לרגליים מופרדות.

אין לי פנאי להביא את המקור כרגע ואינני זוכר אותו בע"פ. זה סוף פרק רביעי או תחילת חמישי אם אינני טועה.

עריכה: סביב דף לב (לא זוכר בדיוק) עיין שם בעין משפט יש על זה שו"ע עם הגהה של הרמ"א אם אני זוכר נכון.

ראשית אזכיר שהפורום הוא לא מקום לשאלות הלכתיות אלא רק לדון בדברי תורה, הלכה למעשה צריך לשאול רב.

אז אביא את הצדדים לענ''ד:

א. אין בניין בכלים - מהתורה אין דין בניין בכלים, ולכן אין איסור להרכיב כלי שמיועד לכך (בניגוד לכלי שאינו מיועד לפירוק והרכבה, בו יש איסור דאורייתא אחר של מתקן כלי - 'מכה בפטיש'). כל התשובות שראיתי מתירות להרכיב שולחן בשבת על בסיס ההיתר הזה (לא ראיתי סיוג כלשהו, וזה תמוהה לי מאוד משתי הסיבות דלקמן).

ב. איסור תוקע - על אף שאין בניין בכלים יש איסור 'תוקע', כלומר חיבור של שני עצמים, שהוא תולדה של בונה.

[יש מקום לדון אם הגדרת תוקע תלויה במהות החיבור (כלומר אם הוא קבוע או עראי) או באופן ואיכות החיבור (כלומר אם מדובר באיחוד שני העצמים כגון ע''י מסמר או דחיקה חזקה, או בחיבור אחר), כך שיש לחלק בין שולחן בו רק מניחים פלטות זו לצד זו לבין שולחן שיש בו זיזים וכנגדם חורי קיבול ואפילו סוגרי מתכת לחיזוק הסגירה (נראה לי שרוב השולחנות היום כאלה), בהם יכול להיות איסור של תוקע להבנה זו (ולהבנה זו יהיה אסור גם לפרק את השולחן ע''מ להרחיבו במקרה שהוא מורכב באופן כזה...). לענ''ד שתי ההבנות נכונות ושתיהן יחד הן הגדרת תוקע, כלומר שללא אחד מהם אין איסור]

ג. גזירת 'לא יחזיר' - בין שתי הקצוות של היתר גמור מחמת 'אין בניין בכלים' לבין איסור דאורייתא של תוקע יש את גזירת חכמים שאסרו להחזיר "דתניא: מלבנות המטה, וכרעות המטה, ולווחים של סקיבס (הרמב"ם נותן כדוגמה גם "שולחן המפוצל") - לא יחזיר, ואם החזיר - פטור אבל אסור. ולא יתקע, ואם תקע - חייב חטאת... אם היה רפוי - מותר". כלומר יש שני שלבי ביניים - הרכבת כלי מתפרק באופן רגיל, והרכבת כלי כזה באופן רפוי - הראשון אסור מדרבנן (בשבת ומותר ביו''ט) והשני מותר לכתחילה.

['רפוי' אפשר להבין בכמה דרכים, כמו בלא לחץ כלל ואפילו אם הוא מחובר היטב באופן אחר (לפיה יהיה אפילו מותר להכניס את הזיזים אם אינם נכנסים בדוחק כלל), אבל ההגדרה הקולעת לענ''ד היא - בצורה חלשה ובהנחה בעלמא "ואפשר שיפול במהרה"]

לסיכום:

1. אין איסור בנייה בהרכבה עצמה.

2. באופנים מסוימים יכול להיות איסור דאורייתא של תוקע [אם החיבור חזק ונעשה לקבע (נפקא מינא גדולה להחזרה למצב הרגיל..!), ולהבנה השנייה אפילו רק בחיזוק ו/או הכנסת זיזים בחורים].

3. יש איסור דרבנן על הרכבה רגילה.

4. אין איסור בהרכבה רפויה.

לכן מה שאני הייתי עושה זה מניח את פלטות ההרחבה בצורה שיהיו רק מונחות בלי חיבור כלשהו, ואם ישנם זיזים הייתי מניח אותם לכיוון השני ולא לכיוון החורים או נזהר לא להכניס וכל שכן לא להחזיר למצב הרגיל באופן כזה.

שאלה:
יש בעיה ב’הגדלת’ השולחן בשבת? בשולחן שבפינת אוכל שלנו צריך לפתוח 2 קליפסים מתחת השולחן, ואז מרחיקים את 2 הלוחות הגדולים ומחברים ביניהם עוד 1/2 לוחות כדי שיהיה יותר מקום. יש בזה בעיה של סותר/בונה? אולי צריך רק לפתוח את הקליפסים ביום שישי?

תשובה:
אין בזה בעיה, משום שאין אנו צריכים את החלל שתחת השולחן.

הרב דב ליאור מתוך אתר ישיבה

לרוב הדעות מותר. הרב מרדכי אליהו חושש לתוקע לכן אומר שלהרחיב את החריצים איפה שנכנס ההגדלה של השולחן ואז לא יהיה בעיה

מותר בשבת?

כאלה בלי שמישהו יכיר

מאורי גליציה: אנציקלופדיה לחכמי גליציה - 

אנציקלופדיה לחכמי איטליה

אנציקלופדיה לחכמי תימן

אנציקלופדיה לחכמי טורקיה

יש כאן גם כמה ספרים רלוונטים לארצות מסויימות -

 http://www.machon-y.com/%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%95%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8/

אתה יכול לבדוק שם ברשימת הספרים, ספרים ששמם מתחיל במילים 'אנציקלופדיה', 'חכמי', או 'קהילות', ולמצוא חלק מהספרים שציינתי, ועוד ספרים נוספים.

 אז מה יהא על המעשרות? 

@סתם 1...

יש לך תשובה אחרת?  (אל תשכח שאני זה ששואל פה את השאלות, חוצפן )

זה לא נכון לפטור כל סתירה לכאורה בחז"ל כ'מחלוקת'. חז"ל הדגישו צדדים שונים במקומות שונים.

אף אחד לא יגיד שיש מצווה להיות אכזרי. לא צריך אפילו לומר את זה. כוונת המאמר היא שלפעמים צריך לוותר על צרכים מסויימים  שאינם הכרחיים, להתפרנס בצמצום, כדי שיהיה אפשר להתמסר לתורה.

@מבקש אמונה

בעניין הסיפור על רב אדא בר מתנה, אתה בטח קורא אותו כך, שהוא הולך ללמוד ואשתו הדומעת שואלת אותו "ואיך בדיוק אתה רוצה שנחיה"? והוא עונה לה במבט אטום: "תסתדרו לבד. אף אחד לא ימות פה".

אפשר לקרוא את זה אחרת: אשתו אומרת לו: בעלי היקר, חשוב לי מאוד שתלך ללמוד תורה, אך בכל זאת מהיכן נתפרנס"? והוא עונה" אשתי היקרה אני יודע שזה לא יהיה קל, אבל תוכלו למצוא פרנסה באופן כזה וכזה, והרי אנחנו מוכנים לוותר בשביל ההתמסרות לתורה.."

@מבקש אמונה

וכמו שזה נכון בימינו זה היה נכון גם בתקופת הגמרא

וכאן בלשון האמוראית המליצית והמוגזמת, הוא מנסה להגיד דבר ברור, שהתורה יכולה להתקיים רק אצל מי שלא מעוות אותה בגלל שככה נוח לו.

והדוגמא הקיצונית לאינטרסים, היא בוודאי הדאגה לילדים.

הכוונה לא "אל תתפרנס ותעסוק רק בתורה" , זה לא עיקרון שהיה קיים אצל האמוראים.

הכוונה היא "אל תסלף את התורה, כדי לעצמך או לילדים שלך."

סבבה?

והרבנים למדו מסכת עירובין וגם הרבה מסכתות אחרות , והלימוד לא שינה את ההתנהגות שלהם .

זו המציאות, לומדים , מלמדים, משקרים מסלפים ועליהם אמרו חז"ל  "דתניא ר' עקיבא אומר, כל הקורא שלא לשמה, נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו,"

חז''ל ראו בלימוד התורה ערך עליון שדוחה את רוב ככל העניינים והחובות האחרים, כזה שצריך כמעט למסור את הנפש עליו. כן, כולל להגיע לחרפת רעב, ואפילו ע"ח ילדיו וב''ב. יש לזה המון מקורות.

אז נכון שזה אידיאל וזו מדרגה של בודדים, ומי שלא נמצא במקום הזה של מסירות נפש והעדפה טוטלית של הרוח על החומר יהיה לו קשה להבין את זה, אבל זה לא מצופה ממנו, להפך - המצופה ממנו לעמוד בחובות האחרות שלו.

אם כי מאכל בזוי. בזה טמונה כל התשובה

ויש מספיק דוגמאות הפוכות על עשירי עולם שהיו גאוני הדור.

מה שאני אומר זה שזה לא האידאל, אלא שאם ככה נכפתה המציאות על האדם אע"פ הוא צריך להתגבר.

הסברתי למטה ביותר בהירות (נראה לי)

קח בחשבון שלא כתוב שם שהוא נתן להם למות ברעב, אלא העדיף שיתפרנסו ממועט דמועט והעיקר שילמד תורה בלא הפרעה.

הסיבה שזה מביא לעמקות הזאת של התורה היא כי אדם צריך להיות ממוקד כל כולו בלימוד התורה, לפחות באידאל.

הנקודה כאן  היא לאו דווקא על זה שיאכלו ירקות מהנהר, אלא שהאדם יקריב את הנוחות שלו ואת הרחמנות היתירה על בני ביתו בשביל התורה.

רב אדא, שהיה עני כמובן כאן, היה במדרגה כזאת שבמקום ללכת לקבץ נדבות בשביל להרגיש בסדר עם עצמו העדיף שהם ילכו ללקט ירקות בנהר

אותו הדבר יהיה במליארדר שיוותר על עסקה של כמה מליוני דולרים בשביל ללמוד תורה, לקול מחאתם של כל בני ביתו ואוהביו.

ככה נראה לי בפשטות. בשום מקום לא נאמר שחובה לאכול פת במלח ומים במשורה, אלא שאם זאת הברירה היחידה, בחר בה כדי לקנות את התורה באמת.

ברור שאם ה' שלח לך עשירות אז תזרוק אותם לפח כדי ללמוד תורה? לא נכתב בשום מקום דבר כזה.

הרבה מאוד מחכמינו היו עשירים גדולים והיו גדולים גם בסתרי תורה.

דוגמא שעולה לי מהזיכרון היא רבי עקיבא שמוזכר הרבה בהיכלות, וכתב את אותיות דרבי עקיבא, והיה רבו של רשב"י ואחרי שגדל בתורה היה עשיר גדול, וכידוע דרש תילי תילים של הלכות על כל קוץ וקוץ.

הקרוב קרוב קודם, ואדם קרוב אצל עצמו, וקרוב אצל עצמו יותר מלאשתו ובניו, לפיכך, אם משים עצמו אכזרי כעורב גם על עצמו, אז זה הוא אדם אמיתי שעושה זאת לשמה, וכל אחד לפי דרגתו

בערך מכונית כל 3 דק.

הלכה למעשה בכל מיני מקרים הזוווייייםםםםם שבחיים לא הייתי חושב עליהם.

הוא כותב שם הלכות למעשה ספרדים ואשכנזים בצורה ברורה ופשוטה. עברית של ימנו לגמרי.

קוראים לספר הייחוד בהלכה, בצבע כחול ככה לא ככ שמן.

היה לי אותו בהישג יד בעבר.. אבל נראלי מישהו לקח אותו..

לא זוכר בע"פ, ואין לי פנאי לבדוק

וזה מזכיר את הסגנון של ההיא עם הפלפולי סרק מפעם. morannniii משהו של ילדה בת 12 כזה.

לגבי דאורייתא כולם יחמירו בענייני דרבנן יש ויש ובחומרות תוכל לבחור את מי שתרצה ואין בזה בעיה.

הבעיה היא שכיום לא ברור לשואלים מהו עיקר הדין ומהי חומרה או מנהג והפוסקים כבר פוסקים לשואל לפי דעתם. השואל התמים שקשה לו מחפש רב אחר וכו'. 

אני מכיר מקור שאומר שאדם שעושה דברים שאיננו חייב בהם הוא מן התמיהים.

ישנו מקור אחר שאומר שיש חשש ליוהרה בהחמרות שונות.

בגמרא בבבא קמא מסופר על הקפדת רבי ורבי חייא על רבי יהודה בן קנוסא שרצו לנדותו שהחמיר  על עצמו בפניהם.

כח דהיתרא עדיף זה גם משפט מוכר. השאלה במה אתה דן.

השל"ה הסביר את הגמרא בברכות [את הפסוק]- יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. תלמידי חכמים שלומדים ויודעים מה מותר לאכול וכיצד לא צריכים להחמיר כי הם יודעים את ההלכה ואז אוכלים ושמחים. מי שלא מכיר את ההלכה טוב מחמיר. יגיע כפיך- שיגעת בלימודך. 

באופן פשוט אדם צריך לעשות לעצמו רב, פשוטו כמשמעו, אך עד אז ואולי בדרך לשם אפשר לומר שאדם צריך בעצם ללכת לפי שיטה עקבית בתורה, כי יש שיטות שונות שכל אחת שונה מחברתה בפרמטרים רבים שבאים לידי ביטוי בהלכות השונות.
אני מחפש את ההתייחסות לאדם שבהגדרה בודק כל פעם מה הכי קל ואז פוסק לעצמו את זה.

לא מדובר על אדם שלמד אלא שמחפש רק את הפסקים והרבנים המקילים לפי העניין ועושה דין לעצמו.

כמדומני שיש איזו התייחסות כזו למי שלוקח רק את קולי בית הילל ואת קולי בית שמאי, כשמצד האמת

אדם שהולך לפי בית הילל צריך לקבל גם את החומרות שלהם, ולא לחפש פתאום דווקא בבית שמאי את הקולא.

זה בעצם מה שאני מחפש.

"לעולם הלכה כדברי ב"ה; 

והרוצה לעשות כדברי ב"ש - עושה. כדברי ב"ה - עושה. מקולי ב"ש ומקולי ב"ה - רשע. מחומרי ב"ש ומחומרי ב"ה - עליו הכתוב אומר (קהלת ב, יד) והכסיל בחשך הולך".

פסחים נב:

"קרי עליה רב יוסף: "עמי בעצו ישאל ומקלו יגיד לו" (הושע ד, יב) - כל המיקל לו מגיד לו."

לא רק על מקלים סדרתיים...

וכתבו האחרונים בתפילה על הלימוד שגם זאת הסיבה שאמרו "ולא אומר על מותר אסור" לפני ההפך

פַּעַם אַחַת דִּבֵּר עִמִּי וְהָיָה רְצוֹנוֹ קְצָת לַעֲשׂוֹת אוֹתִי אַב בֵּית דִּין בְּאֵיזֶה קְהִלָּה. וְשָׁאַלְתִּי אוֹתוֹ כִּי יֵשׁ לִי מָרָה שְׁחוֹרָה וַחֲשָׁשׁוֹת רַבּוֹת בְּעִנְיַן הוֹרָאוֹת אִסּוּר וְהֶתֵּר וַאֲנִי מִתְיָרֵא וּמִתְפַּחֵד מֵעִנְיַן הַהוֹרָאָה מְאד. הֵשִׁיב לִי מַה לַּחֲשׁשׁ וְלִדְאג מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ לְךָ עַל מִי לִסְמךְ שׁוּב אֵין אַתָּה מִתְיָרֵא כְּלָל. פֵּרוּשׁ מֵאַחַר שֶׁיֵּשׁ דֵּעָה שֶׁמַּכְשִׁיר וְאַתָּה סוֹמֵךְ עַל אוֹתָהּ דֵּעָה אֵין לְהִתְיָרֵא עוֹד כְּלָל

חיי מוהר"ן תמ"ד

אי אפשר להכריע ע"פ דעה שלפי הכללים נדחתה מהלכה.

פשוט שמדובר שם על מציאות שהאב"ד המועמד הוא פוסק, לא סתם אחד שקורא קיצורים או שו"תים ברשת ונוהג לפיהם

אני חושב גם שפותח השרשור דיבר על המציאות ההפוכה.

מקווה שאחרים הבינו

או שהוצפנו בבנות עם מנת משכל זהה