פורום בית המדרש (עמוד 97)

יש כאלה שחייבו אם המנהג המובהק במשפחה או בקהילה לשים.
למשל היו קהילות שבהם לא היו הולכים עם ציצת מחמת יוהרה ורק תלמידי החכמים היו הולכים עם ציצת.

אין חיוב שיהיה לך בגד כזה.

אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות אינו חייב בציצית וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום כדי שיזכור המצוה בכל רגע ועל כן יש בו חמשה קשרים כנגד ה' חומשי תורה וארבע כנפים שבכל צד שיפנה יזכור ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה:

ד' כנפות, התוספות (אאל"ט, כותב מהזיכרון) כותבים שאם יש לו טלית (קטן?) מונחת בביתו הוא חייב לשים אותה, ויש עוד דעה שחייב להביא את עצמך לידי חיוב.

יש מצב טוב שערבבתי את האומרים.

פסחים קיג: שבעה מנודין לשמיים:
"ומי שאין לו... וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו והמונע מנעלים מרגליו".


כותבים התוס':

"וציצית בבגדו מיירי בשיש לו ואינו מניחן.
אי נמי אפי' אין לו יש לחזר ולהביא עצמו לידי חיוב. כדאשכחן (סוטה דף יד.) במשה שהיה תאב ליכנס לארץ ישראל כדי לקיים מצות שבה"




פתאום הבריק לי שזה מקביל ממש לב"י שמסביר למה אין חיוב ללבוש ציצית אבל טוב ונכון להזהר:


"אף על פי שאין אדם חייב לקנות טלית בת ארבע כנפות וכו' —

גמרא בפרק התכלת (מנחות מא א), מלאכא אשכחיה לרב קטינא, אמר ליה: סדינא בקייטא, סרבלא בסיתוא, ציצית מה תהא עליה? אמר ליה: ענשיתו אעשה? אמר ליה: בזמן דאיכא ריתחא ענשינן.

וכתב המרדכי בשם תוספות שנ"ץ:

פירוש, מי שיש לו טלית בת ארבע כנפות ומחזר עלילות כדי להפטר מן המצוה, נענש. ודוקא בימיהם, שהיו רגילים בטליתות בת ארבע כנפים, אבל אנחנו אין דרכנו בבגדי' ארבע כנפים, אפילו בעידן ריתחא לא מיענשי.

ומיהו מצוה מן המובחר היא, כדאמרינן (סוטה יד א): לא נתאוה משה ליכנס לארץ משום פירותיה, אלא כדי לקיים מצוות התלויות בה. ומתן שכרה מרובה, כדאמרינן (מנחות מג ב) ששקולה כנגד כל המצוות, עד כאן לשונו. וכן כתב בסמ"ג."




אם כנים הדברים, זה מתוק ממש.

לפי הפירוש הראשון בתוס' מנודה לשמים פירושו שאין חיוב, אבל מענישים בעידנא דריתחא (ודוקא בימיהם).

ולפי הפירוש השני הכוונה שטוב ונכון להזהר (בדומה ללשון המאירי "דרך צחות אמרו...")

אבל אין לי כח לערוך.. שישאר ככה

"גדול עונש המבטל מצוות ציצית ועליו נאמר לאחוז בכנפות הארץ וגו' (וינערו רשעים ממנה), הזהיר במצוות ציצית זוכה ורואה פני שכינה"

לא כרבא שאומר שגופו מכור.
וכן ידו לא כיד רבו.
במעשר שני פרק ד' מדובר על העבד העברי בניגוד לכנעני.
לא ממש הבנתי כיצד התרומה מהווה קישור לקב"ה לשיטתך.

ומכיון שהאדון הוא יהודי והוא תחת הקב"ה- אז הוא מקשר את הגוי עם הקב"ה.
ממתי גוי אוכל תרומה? זה חידוש...

לגבי הסיומת, השאלה אם אתה מקשר אכילת תרומה לקשר לקב"ה שזה יתכן, אבל לא מחויב כפי שהעיר @סתם 1...

ולגבי שאלתך על עבד כנעני, עבד כנעני הוא לא גוי, הוא פשוט מקיים מצוות באופן חלקי. (והאמת היא שהעבדות מהווה שם שלב ביניים בתהליך גיור, לא שעבדות צריכה להיות בגיור, אבל זו גם דרך)

תודה שחלקת

שמשקיעים בו, נעשה קניין ושייך .
גם "קנה לך חבר"- לשון קניין.
ככל שמשקיעים בקשר, הקניין המשמעותי - השייכות לאדם, נוצרה.

צריך לעמול כדי לבנות אותו

מה זה תכנית התנ"ך היומי?

ככאלה שרואים ערך גדול בהפצת התנ"ך בכל שכבות העם,

החלטנו לצאת לפרוייקט 'התנ"ך היומי' - תוכנית לימוד פרק יומי בספר הספרים.

פורמט הלימוד הוא פרק יומי, יחד עם ביאור קצר בצידו, ובנוסף, תרשימים ייחודיים. הפרק יוגש בצורה מאירת עיניים, בתוספת קטעי הרחבה והעשרה.

הלימוד יתבצע בפלטפורמות שונות, ביניהן חוברות לימוד ייחודיות שיודפסו אחת לתקופה, ובדיגיטל, ללימוד דרך הסמארטפון והמחשב.

המטרה המרכזית שלנו היא לגעת בשכבות שונות ובגילאים מגוונים.

התנ"ך הוא ספר שמחבר את כולם, צעירים כמבוגרים, אנשי תורה ובעלי בתים, וכמובן את בני הנוער תלמידי הישיבות התיכוניות, האולפנות והתיכונים הדתיים.

אנו מאמינים שבעזרתכם הפרוייקט שלנו יוכל לפרוש כנפיים ולנסוק לגבהים חדשים.

לא ברור לי במה זכיתי אבל תודה
1- לא ממש הבנתי מהי קבלת האומה. אם הכוונה דבר שהשתרש כמו מנהג אז כמו 3 ואענה בהמשך. אם הכוונה לדעה הלכתית שהשתרשה אז באמת דיון ארוך מה מחייב את מי לאחר חתימת התלמוד.

העיפוץ הוא דווקא לא דוגמה טובה כל כך מכיוון שלדעת מרן גם הרמב"ם איתו אבל לפי התשובות של רמב"ם אין שאלה כלל שפסול העיבוד בסיד.
לכן- למה לא "להחמיר" כיום כעיקר דין הגמרא לעבד בעפצים במקום לקדש "מנהג" של עיבוד חלופי שמקורו בשעת דחק.
ברור שהחומרה שהזכרתי היא לא חומרה אלא עיקר הדין המקורי והמנהג שהזכרתי איננו מנהג.

לגופו של עניין לא אאריך כאן כרגע מכמה סיבות.

2- סינון: מנהג והלכה הם בעלי קשר, כמו שציינת. כאשר ההלכה קודמת למנהג לא רק ברמת החשיבות והמשקל. עליך לדעת את ההלכה המקורית ממקורה לא יותר ולא פחות ורק לאחר מכן לבסס את קומת המנהג.
אם ההלכה לא ברורה מגיעים לפסילות של מנהגים או לביסוס של מנהגים לא נכונים מכל מיני כיוונים (מחמירים מדי, מעידים על בורות, חומרה שמביאה לקולא וכד').

אני מנסה להגיע לעיקר הדין על ידי בירור מתוך השס והתורה שבכתב. בירור נוסחאות מקוריות אם יש צורך, כתבי גאונים, ראשונים ומסורות מסוימות.

לאחר מכן בירור המנהג ומקורותיו בזמן ובסיבה. הרבה מנהגים נכנסו עם התחזקות ותפוצת הקבלה. יש מנהגים שיש להם סיבות היסטטריות וצורך מקומי. כל דבר נבחן לגופו אם יש צורך ועניין. תפילין של חול המועד זו דוגמה טובה למנהג והלכה, גם שחיטה והטרפה או הכשר הם מעניינים לפי ההקשרים השונים- קהילות עניות, כמות הבשר באזור ועוד.

3- דווקא עם 3 אני הכי מסכים, אם המילה מסכים מתאימה כאן. אין תחליף למסורת וכל יום אני מגיע מחדש למשנה של "מסורת סייג לתורה". אבל שלא כמו רבים אני מחפש לחדש את המסורות המקוריות גם לפי מוצאי הפרטי וגם לפי מקור ראשוני קדום. זהו תכלית המנהג בעיני.

אינני מזלזל בשום דעה, סברא וחכם בזמנים מזמנים שונים. לחכמים יש שיקולים שונים בהנהגת ציבור ולכן אנחנו לומדים ונוהגים כדבריהם. הכלל הוא שהקודם והראשון יותר הוא בעל משקל יותר. ואכמ"ל, מקווה שלפחות חלק יצא ברור.

בסופו של דבר מדובר על דקדוקי עניות מצד אחד, כמו "מה אכפת לך להחמיר ולתפוס עוד כמה דעות, או להוסיף חלקים וחומרות שונות בתפילה וכד'"
מצד שני זה מעצב את כל דמות העם. האם עבודת ד' היא קשה או קלה, כבדה, לתלמידי חכמים בלבד, ללומדים כל היום בלבד, למתלבשים בצורה מסוימת בלבד ועוד.

הרבה יותר הגיוני, למשל, שתראה שליח ציבור קרח שאולי עובר על איסור דאורייתא (במסתפר כך הכוונה) ולא אדם או נער עם שיער ארוך, שאין בזה אפילו נדנוד של איסור.
כמה חיכוכים יש בחינוך ילדים ושקרים על גידול שיער תוך שימוש בדת?

תודה




(קבלת האומה - "מה שכולם עושים"

לדוג' בעיפוץ - לדעתי אפחד לא עושה היום כמו גאוני בבל.
התימנים שמעפצים הופכים את הדוכסטוסטוס והקלף כמו הרמב"ם (נגד רב האי גאון),

ושאר עמ"י הולך כמו כמעט כל הראשונים והשו"ע שעיבוד בסיד מועיל כמו עיפוץ.

אלא שהטענה (המסתברת מאוד) היא שאם הם היו רואים את הרמב"ם והגאונים שזה התחיל משעת השמד הם היו חוזרים בהם.

לדעתי *מותר* לברך על התפילין שלנו.




3. להרגשתי דווקא הרבה יותר קל לשמור על המנהג. כי בסופו של דבר הוא היה פרקטיקה.

דווקא "החזרה למקורות" (החיובית!) של המשנ"ב והרב עובדיה הביאה להחמרה )

רק אומר שהמחלוקת על מהו קלף הרבה פחות חמורה בעיני מאשר העיבוד.
על מסורת מהו קלף ודוכסוסטוס אפשר וצריך לסמוך על מסורת בין של רמבם שמגיעה עד הרי מיגאש וגאוני קירואן ועוד או על בעלי התוספות.

אחרת על מי נסמוך? זוהי בדיוק חשיבות המסורת וכח המנהג.

לגבי ברכה על תפילין בעיבוד של ימינו זהו כבר מצב חדש ודיון מחודש. קשה לטעון שלאחר שנטמע דבר מסוים עם מסורת של מאות שנים הדיון יהיה בין שיטת רמבם לתוספות. הדיון הוא כבר שונה ולדעתי אפשר לברך ואני גם עונה אמן על ברכות כאלו.

3- לדעתי לא משנה ברורה, בגלל אופי הפסיקה האשכנזי שמשתלשל דרך המון חכמים עד אחרוני האחרונים, ולא הרב עובדיה, שמתחשב בהמון שותים והבנות שונות בשולחן ערוך עושים מה שהתכוונתי ולכן ההחמרה מגיעה.

החזון איש והגר"א מאוד קרובים לדרך הלימוד שאני חושב עליה, עם כל החומרות השונות שהן כלל לא העניין אלא נגזרת נלוית בלבד.

עיון בסוגיה, ראשונים עיקריים אחרונים עיקריים תוך הבנתך איתם יחד כאחרון.

3.

אז אני אנצל"ש עצמי לדעת.

מה עם השתחוויה בתחנון? אתה בעד להחזיר?

כפיית המיטה ושאר דיני אבילות שנעלמו?

(זה דוגמאות של דברים ש"כולם" עושים נגד עיקר הדין)

תחנון לא היה אלא נפילת אפיים.
הוספת תחנון היא עצמה בעייתית מאוד מכיוון שנפילת אפיים היא חלק בלתי נפרד מהתפילה. הפסקה כלשהי בין התפילה לנפילה היא בעייתית, ראה בתנורו של עכנאי על נפילת האפיים שם.

השתחוויה- זו סוגיה בפני עצמה איפה ואיך לעשות. אבן משכית, ריצוף וכו'. ניתן לעשות קידה שהיא רביצה עם הורדת הראש לקרקע.

זוהי בעיה קלאסית של התמעטות מסורת כי כאן אין לנו דוגמה כיצד נהגו לכרוע, לקוד או להשתחוות.

בפועל, אתה עושה נפילת אפיים כמו בגמ'/איך שמתואר ברמב"ם? |סקרן|

תודה.

(אני מניח שזה עונה גם על כפיית המיטה)

וסליחה על החטטנות 🙈

ככה. (בעיקר באורח חיים)
במקרה הספציפי הזה השאלה היא מהי המיטה שהיתה להם לעומת שלנו. בכל אופן דברי בר קפרא מעידים על סיבות לא פשוטות כלל וחבל לא להתחשב בזה.
מתוך נימוק מרן על הסיבה שהפסיקו ניתן לומר שגם לדעתו היום היו כופים.

בצורה אחרת תראה את "התכבדו מכובדים". אם אדם מרגיל את עצמו בנוסח הזה הוא חי בצורה שונה לחלוטין, זה משפיע על כל חייו. אדם יודע שיש מלאכים שמלווים אותו, מהם מלאכים, מהי חשיבות האדם.
ואם ביטלו את האמירה הזו (שנאמרת בצנעה לפני כניסה לבית הכסא והופסקה משום יוהרה...) מדוע אומרים בליל שבת שלום עליכם?
אולי בשבת נאמר "התכבדו מכובדים"?
הרבה נפקא מינות כאמור...

בחוסר קוהרנטיות לדעתי דווקא "המתקנים" מובילים..



* תלמידי הגר"א באו לארץ והורידו את "ובתורתך כתוב.. שמע ישראל.." בסוף שירת הים,
בגלל הגר"א שזה טעות שהשתרבבה ממלכויות.
אבל הגר"א אמר את זה כי צריך להיות 18 אזכרות מאז ישיר עד סוף ישתבח,
ובארץ הוסיפו את "כי בא סוס... וישב ה'"!

* תלמידי הגר"א ביטלו את החתימות "עושה השלום" בעשי"ת ו-"שאותך לבדך נעבוד" (למרות שזה מופיע כבר במדרש שמואל)
כי לא משנים מהחתימות שקבעו חז"ל לכל השנה.
ולמה בנחם כן?..
(כשהחתימה שלה לא מופיעה בתלמודים)

* הם תיקנו נשיאת כפיים כל יום.
אבל עכשיו לא ברור מה הטעם להשאיר את ותערב, שנתקן לימים שהכהנים נושאים כפיים (בחו"ל)?..





דווקא ההסברים של האחרונים על התכבדו מכובדים הגיוניים לי -
בשבת המלאכים באים לכבוד הקידוש ולא לכבודנו, המטרה שלהם ספציפית ואין סיבה שהם יבואו לביה"כ וכו'.

(אגב בשבת התחדש לי,
שלמרות שאת הנוסח המלא תיקנו תלמידי האריז"ל,
עצם אמירת שלום עליכם למלאכים מופיעה בספר "מנהג טוב" מהראשונים
[אם הבנתי נכון])

שאמרתי כבר יש כל מיני נ"מ ואינני בא "לתקן".
מי ששואף לקוהרנטיות תופס שיטה, מבין אותה (וזה הכי חשוב, כי יש הרבה קראים של רמבם או של מרן בלי הבנה וזה מוביל לאבסורדים או לבעיות אחרות) ומשתדל ללכת על פיה.

זה יכול להיות ראשון, גאון, אחרון וכו'. בסופו של דבר כולם עושים כך השאלה מיהו רבם, המשנה ברורה או רמב"ם.

לגבי הדוגמאות שהבאת לא אתייחס לכולם או בכלל כי הדוגמאות לא נגמרות אך פטור בלא כלום אי אפשר...

שירת הים מעיקר הדין, היא בעצמה תוספת. מתי לאומרה זה כבר דיון. לפני או אחרי ישתבח, לרמבם אחרי.

החתימה בנחם אמנם לא הוזכרה בירושלמי שלנו אבל מופיעה בגאונים. כמו כן יש נוסחים שבהם באמת לא שינו את החתימה כלל.

לגבי נשיאת כפיים יש בזה כל מיני חילוקים עקב מנהגים מהגלות. רק במוסף, כל יום וכו', ארץ ישראל או חול...

אם תעקוב אחרי נוסח התפילות תמצא שלל נוסחים מאוד עתיקים. דוגמה הלכתית מוכרת אבל ממחישה טוב היא ברכת הנותן ליעף כח למשל.

ומתחשק לי לקשר לקטע יפהפה של הרב קוק, שדי קשור לנושא השרשור:

עין איה על שבת א לב – ויקיטקסט

כשקרח בא להתלונן למשה, משה נופל על פניו ואומר:

"זאת עשו קחו לכם מחתות... והיה האיש אשר יבחר בו הוא הקדוש"




הרמב"ן מציע שלוש אפשרויות:

א. זה רעיון של משה, והוא בטח בה' ש"עצת מלאכיו ישלים"

ב. ה' אמר לו לעשות זאת, כשהוא נפל על פניו

ג. "ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן יז יא) קח את המחתה ושים קטרת,
שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש,
כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (כג ב) רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני"

אם רוח הקודש זה נבואה, מה ההבדל מאפשרות ב?





אז חשבתי שלפי הרמב"ן זה לא שה' אמר לדוד ושלמה מה לכתוב, אלא שהם כתבו והרגישו מבפנים מה לכתוב

אהבתי את ההסבר שלך לדברי הרמב"ן "שהיתה עליו יד ה' בהם"

התכוונתי למורה נבוכים
אבל טוב שבסוף ה'טעות' הסתברה כנכונה.

באמת ראוי לעיין שם בהרחבה...

מורה הנבוכים חלק שני פרק מה...

במורה רוח הקדש היא המעלה השניה...

המעלה הראשונה היא רוח ה'...

לא עברתי על יסודי התורה, אבל במורה נבוכים הרמב"ם מביא חילוקים שהם לא דומים לחילוקים שכל המקובלים מביאים. למשל, הוא לא מחלק בין נבואה לרוח הקודש כל-כך, אצל כל המקובלים מקדימים להגיד שאין שום השגה בנבואה כשאין ביהמ"ק.

אתן דוגמא: "הַנָּבִיא אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבַד לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים". אצל המקובלים , גם אלה שראו את הרמב"ם, זה נקרא רוח הקודש, לא נבואה. והם מדגישים הרבה פעמים שבנבואה אין באמת מה לדבר ולהסביר.

 

כמובן שאני עפר לרגלי הרמב"ם, אם ח"ו משתמע מזה זלזול.

אנחנו לא מדברים על קבלה כרגע.

מקובלים משמע כאלה שקיבלו את העניין דור אחרי דור ממשה רבנו ע"ה. מה זה "לא קבלה"?

כל מה שקשור לרוח הקודש זה קבלה. הרמב"ם כותב את זה בעצמו במקור הנ"ל "כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים".

עידכנתי את התגובה הקודמת אחרי שהגבת.

 

נ.ב, יש לי עניין עם מקובלים כמו שיש לי עניין עם כל גדולי ישראל ובכללם הרמב"ם זיע"א. אני מקווה שאת לא מנסה להגיד שאני מזלזל בגדולי ישראל...

כשאמרתי קבלה
חשבתי זה כי אתה רגיל למושגים ששייכים לתורת הנסתר .
לכן כתבתי ככה
ולא התייחסתי למובן הפשוט של 'קבלה- איש מפי איש עד משה רבנו.


מחילה.

עליו הרבה ומסכימים עליו, וזה התחום שלהם, כנראה שזה לא סתם...

אלה דיוקים די קטנים, אבל בענייני רוח הם מהותיים. גם הרמב"ם ביאר מה המהות הבסיסית של רוח הקודש, ואיך נבואה פועלת. אבל ברזולוציות הקטנות יותר, וגם בפועל, בצד המעשי, הוא כמעט לא נגע (יש ממש מעט במורה נבוכים, על איך להשיג השגות, אבל אלה השגות מהמדרגה הראשונית ביותר ואין הרחבה הלאה, ויש סיוגים מלחשוב שההשגה הזאת היא העיקר בדברי חלק מהמקובלים).

 

נראה לי לתמצת ככה, בערך: אם מישהו רוצה להשיג רוח הקודש דרך הרמב"ם הוא צריך לקיים את כל משנה תורה ישר והפוך. אם מישהו רוצה להשיג רוח הקודש לפי המדרגה שלו (תדב"א "מעיד אני עלי" וכו'), הוא לא בהכרח חייב להיות הצדיק הכי גדול בדור.

אני מסתייג תוך כדי כתיבה מהפסקה הזאת. לא יודע.

 

בקיצור: יש המון חילוקים במדרגות ועניינים של רוח הקודש, והם יותר מבוארים במקורות שהבאתי (בצורה מסודרת), אז נראה לי יותר קל להבין. זהו, נראה לי שהבנתי את עצמי.

הרמחל במסילת ישרים עד המדרגה של נבואה?

שזה לא קיים בדורנו (ע"ע שערי קדושה פרק ג' אם זכרוני לא מטעני) אלא ליחידי סגולה שלא מחוייב שיהיו קיימים בכלל בדור. שזה דומה לשיטה שהרמב"ם מבאר ביסודי התורה (בשונה מהשיטה שבמורה נבוכים).

אבל אם תלמדי את הרמח"ל במקומות אחרים, אז הוא כן מדבר על השגות בדרכים אחרות...

המקומות האחרים שדיברתי עליהם של הרמח"ל הם לא ממש שווים לכל נפש ולא כדאי להתעסק בהם

יש לרמח"ל ספרים שנוגעים בדברים מאוד עמוקים חח

נכון
יש לי מצופים

ממליץ לך לא לעסוק ביחודים וכו' אם נפש-ך יקרה עליך

בגדול זה גילוי של הנשמה שמופיעה ע"י דבקות בה' ואז מקבלים הארות שלא בדרך השכל שאנחנו רגילים אליו.

האור יקר ממש מבאר את העניין של הנבואה, לא זוכר את המקור שם ואם זה בכלל מאמר אחד רציף.

מהמלבי"ם נראה שיש לו דעה שונה משאר החכמים.

רוה"ק פרושה, כמו שיוצא מהאדם דיבור אף שאינו יודע כיצד ואיך, כן ברוה"ק יצא לאדם תפילות מאליהם וכן שירים וכו' כדיבור שאינו יודע כיצד פועל... היינו מדרגה מעל דיבור. [חלק שלישי פרק ט או י כמדומני]. אני חושב שברב קוק תימצא דוגמא לזה שכידוע פנקסיו כתובים בקולמוס ראשון ללא עריכה. אלה כתב בהשתפכות כל העולה על רוחו.

יש לציין שספר העיקרים הוא 'ראשון' אני מאמין ששיטת המקובלים בעניין שונה וכפי שכתבו וכו'

לא יודע איך בדיוק להשליך על המקרה הזה,
אבל אולי יתן כיוון:

מדת הצניעות גורמת טובות רבות בעולם, ומתוך-כך היא זוכה לדחות מפניה דברים שהיו טובים מצד עצמם, אבל כיון שמפני יצר האדם וכחו החלש יגרמו לפרוץ במדת הצניעות, שהיא קיומו של העולם הרוחני והחמרי. מדת האהבה והידידות, בכל הסימנים והדבורים הנוחים, הי' ראוי להיות שוה בין המינים, אבל מפני יקרת ערך הצניעות נדחית מדת דרך-ארץ ממקומה עד שלא לשאול בשלום אשה. הצנוע מכיר, כי לא מפני שנאה על המין הוא מתרחק ועושה גדרים כי-אם מפני התכלית הכללי היפה.
דוגמתם של דברים אנו מוצאים בדעות, התרחקות הראויה וכמעט מוטבעת שלא לתור אחר מחשכות המרחיקות את המעמד המוסרי, לפעמים נראה שדוחקים את חופש הדעת, אבל מי שמכיר התכלית יבין את יקר ערך ההגבלה, ויקבל אותה באהבה.

זכיתי לקרוא את הפסקה , אבל עדיין במציאות זה די קשה ליישום. לכן שאלתי בתכלס מה אנשים כאן היו עושים, וגם איך ליישם את דברי הרב בצורה כמה שפחות פוגעת. ברור שאפשר לקום וללכת, אבל אחר כך זה התמודדות מול החברה השנייה, והבוס שלך, וכו'..

הפיסקה נמצאת במידות הראיה.

אני באמת לא יודע איך לנהוג בפועל.

נחיצות הפגישה
עד כמה בטווח הסטטוס קוו שלצערנו קיים

בהחלט הייתי מרשה לעצמי להוריד משקפיים

וייתיישבו הרבה משאלותיך

ולגבי בית - זה משנה מפורשת "בנה בית חדש וקנה כלים חדשים אומר ברוך שהחיינו" (ברכות נד.)

לפי המג"א כל ברכות שהחיינו הם רשות, חוץ מבמועדים. (והמשנ"ב רמז אליו)
איכשהו דווקא בפירות המנהג נשאר תמיד לברך (ערוה"ש, פס"ת), כנראה כי אפשר לברך עליהם גם אם אתה לא שמח.


בשנים האחרונות יש מגמה - לא בהכרח שלילית -
לזרוק את המנהגים לפח ולחזור להלכה בטהרתה (וגם לחשוש פחות),
לכן למשל הרב מלמד כותב: "ולמעשה, אף שלדעת רוב הפוסקים ברכת 'שהחיינו' רשות, נכון לברך אותה בכל הזדמנות שאמרו חכמים שמצווה לאומרה".

שמועות טובות (דוג' 2,3,5) -

אחרי שהמשנ"ב דן במקרה מסויים, הוא כותב "וכמדומה שכהיום ממעטין בברכות אלו (פמ"ג)"



ילד (4) -

אם אשתו חיה מברך הטוב והמטיב ואם ל"ע מתה מברך שהחיינו,
וכתב הרמ"א שנהגו להקל בשהחיינו כי זה רשות ומזה התפשט להקל גם לטוב והמטיב.

וכתב המשנ"ב שאינו נכון (כי רק על שהחיינו נאמר רשות), אמנם דעת הבא"ח כה"ח ערוה"ש והדברי יציב להקל.



בית חדש (1) -

אני חושב שחלק מברכים כשקובעים את המזוזות.
הבא"ח וכה"ח כתבו שנהגו לא לברך גם בזה - והביאו מה שאמרת, שטוב בחנוכת בית לברך על פרי חדש

המגמה הזו, שכמו שהבאת הרב מלמד נוקט בה, ולמשל גם לעניין ברכות הראייה שמנהג העולם לא לברך הרבה ברכות שהוזכרו בחז"ל.

הרבה פעמים ה'מנהגים' מסוג זה נובעים מחסרון ידיעה וכד' ולא על כל כגון זה נאמר 'כזה ראה וקדש'.

 

וגם בעניין חששות בברכות, לפעמים הם עוברים את הגבול. למשל לא לברך ברכת המפיל בשו"מ, שמא תדבר אחריה. חוץ מזה שלפי רוב הפוסקים אין בזה דין הפסק, גם אם כן - הרי חז"ל תיקנו את הרכה (כחובה!) ולא חששו, אז אין עניין להיות יותר צדיקים מחז"ל.

 

שבדרך הזו אפשר גם להגיע למסקנה

שחייבים נאגעל וואסער ליד המיטה,

ושמי שהלך לשירותים באמצע הסעודה צריך נטילת ידיים בברכה,

ושראוי ליטול במים אחרונים את כל היד,

ושאפשר לברך ענט"י לפני תפילה,

ואפילו שכל התפילין והספרי תורה שלנו פסולים (בגלל פרקוי דבן בבוי)


ולדעתי זה לגמרי לגיטימי.



(נכון, לא כל הדוגמאות באותה רמה)

נוטלים כמו שנוטלים ידים שזה עד הפרק (איזה פרק...)
*צריך* לברך על נטילת ידיים לתפילה.
אין צורך להגיע עד פרקוי בן באבוי בשביל לעבד קלף בעפצים.

בקיצור- יש עיקר הדין, למה לשנות?

נראה לי שחידוש לא יסכים איתך..

כמו שאמרתי, מבחינתי לגיטימי.

לגיטימי לחשוב שכל מי שלא מעפץ את התפילין (לדוג') חוטא

אבל כבר ניצל"שנו קשות..

הייתי בטוח שזה "הפרקים של בן בבוי"

מי קורא לבן שלו פירקוי?!

קיצר, תודה

היא ההפך מברכת דיין האמת (הטוב והמטיב גם כן).
על דברים טובים ומשמחים מברך שהחיינו. כל השאר הם דוגמאות של העיקרון. כמו שלא מברכים על נעליים חדשות, אך אם שמח בהם מברך.

אגב מעיקר הדין מברך כשרואה פרי חדש ולא כשאוכלו.

יש כיום הרבה מחלוקות בדיני ברכות אבל זה העיקרון.

ואם זה דבר שעוד שמחים ממנו יברך "הטוב והמטיב"

העיקרון הוא כזה לדעתי:
קרה לך משהו משמח (בחר), אוטומטית אתה חושב "וואללה, תודה לך ה' על זה" וזה בעצם משמעות הברכות הללו.

מדינא דגמרא בברכות פרק ט אמורים לברך, נחלקו האם הברכות רשות או חובה. בטח לא הפסיד אם יברך.

ואוסיף עוד נקודה, ככל שנברך יותר על אירועים בחיינו יותר נשים לב לקיומו ונוכחותו של הקב"ה בחיינו.

לא יודע למה, אבל לברכות באותו הפרק היה מזל רע והן כמעט השתכחו מהעולם...
מן הראוי לחזור ולהזכיר אותם כדי שנרגיש את שכינתו של קודשא בריך הוא כאן.

אוסיף נקודה יפה מאחד מרבותי, התפילות הן המסגרת שלנו עם הקשר של הקב"ה. הברכות באו בנוסף כדי להזכיר אותו במהלך חיינו.
(ומעצמי אוסיף שאם נברך על דברים שהם לא רק אוכל ולא רק דיין האמת, נחשוב על כך שה' מנהיג גם את שאר הדברים בעולם ולא רק מספק לנו אוכל ודברים רעים)

שנזכה להזדמנויות רבות לברכת שהחיינו והטוב והמטיב.

אכן צריך לברך על כל דבר משמח, כולל שמועה טובה.

הבעיה היא שהרבה מהמקרים לא חד משמעיים וגם לא גדר שמחה.

למשל:

חבר שפגשת אחרי 30 יום הוא סיבה לברכת שהחיינו אם אתה שמח לראות אותו, אבל כמה שמח?

חבר שהתארס זו שמועה טובה ומשמחת, אבל זה לא קרה לך בכלל. וגם אם זו עדיין סיבה - לא קרה כלום בעצם עד הקידושין.

ברוב המקרים יש ספקות והכלל של ספק ברכות להקל בתוספת הפרומריות (הלאו דווקא שלילית) שעולה עם הדורות די ביטלו את ברכת שהחיינו על שמחה.

 

נ"ב

מה שכן השתמר הוא הברכה על אכילת פרי חדש אבל חז''ל תיקנו בכלל על הראייה כך שייתכן שדווקא ברכה זו היא לבטלה ברוב המקרים בהם האדם כבר ראה את הפרי הרבה לפני האכילה.

אבל באופן פשוט:
1. ברכת השנים זה בקשה לגשם ופרנסה, שאלו דברים בסיסיים ולכן חשובים לבקש ביום-יום.
2. פרנסה וגשם (בחורף)
3. לא עולה לי כרגע, סליחה


בהצלחה רבה ויום טוב

לטבול רק ביום, אסור לטבול בלילה...

לחילופין- אתה יכול להסביר למה מותר...

כאילו לוידע..למה שיהיה אסור לטבול בלילה?

אולי המקוואות סגורים מטעמי בטיחות..

אבל במעיינות נגיד וכאלה אני לא רואה שום בעיה לטבול בלילה

אחרי הטבילה אין בעיה לטבול.

בלילות כמו שבועות וכדו שערים כל הלילה יש ענין לטבול בעלות השחר אאלט כי אז נמשך חוט של חסד

והן באות לטבול בלילה. שלא יהיו בעיות של חוסר צניעות אז לא מתקרבים לאזור.


יתכן שיש גם ע'פ הקבלה עניין לא לטבול לפני חצות

אם אתה מדבר על טבילת גברים בזמן הזה הרי שהיא מנהג ואינה מצוה ולכן לא שייכת להלכה הנ"ל.

ב. טבילת גברים לעלייה להר הבית...

שמא יראה בלילה וכו', לא?

אני מעתיק מהמיקרופדיה התלמודית [מאתר ויקישיבה]-

 

כל חייבי טבילות

כל חייבי טבילות - חוץ מנדה ויולדת (ראה להלן בסמוך) - טבילתם ביום (ברייתא בגמרא יומא ו א; רמב"ם אסורי ביאה ד ו, ומקואות א ו; טור יו"ד קפג וקצז בזבה) האחרון של ימי טומאתם (רבי אברהם מן ההר מגילה כ א; מאירי יומא שם).

וכן שנינו: הזב והזבה, המצורע והמצורעת וטמא מת, טבילתם ביום (ברייתא בגמרא שם ב), ואינם צריכים להמתין ללילה שלאחריו (ר"ש פרה יב יא).

 

 

הטובלים ביום ועבר זמנם

כל חייבי טבילות שטבילתם ביום (ראה לעיל) נחלקו ראשונים, כשעבר זמן טבילתם האם טובלים אף בלילה:

• יש שכתבו שטובלים אף בלילה (רש"י ותוספות וריטב"א ופסקי רי"ד מגילה כ א; ר"ש פרה יב יא; תוספות ישנים בשם ריב"א, ותוספות הרא"ש יומא ו ב בזב וזבה).

• יש שנראה מדבריהם שחולקים וסוברים שטבילת טמא מת אינה אלא ביום, ולא בלילה שלאחר יום השביעי, שהוקשה טבילה להזאה שאינה אלא ביום (ראה ערך הזאה (לטהרה): הזמן. דעה א' בר"ש בתשובה שהובאה בכסף משנה פרה יא ב).

• יש שכתבו בטבילת זב וזבה שאינה אלא ביום, ולא בליל שמיני (תוספות ישנים ותוספות הרא"ש יומא ו ב, בשם יש מפרשים^[9]).

• ויש מהראשונים מצדדים שמחלוקת תנאים בדבר, שיש סוברים שכל הטמאים שטבילתם ביום, אינם טובלים בלילות הבאים, ויש אומרים שלאחר זמן הטבילה טובלים אף בלילה, והלכה כדעה זו (אור זרוע (בקובץ ראשונים להלכות נדה) יב).

כנראה מי שחושב שאסור זוכר תקופות שלא היו מקוואות גברים נפרדים ממקוואות הנשים והיו אוסרים על הגברים לטבול בגלל שזה הזמן של הנשים.

שמי שמפסיק ממשנתו
ואומר ' מה נאה אילן זה'.
כאילו מתחייב בנפשו.....




אולי אפשר לומר "ברוך שככה לו בעולמו"

הספציפית שהבאת?

אצל חז"ל נתפסת כמקום סכנה ולא עוצרים בדרך משום סיבה שהיא.
יש מפרשים ששואלים, אם מדובר בדיני הפסקה בלימוד תורה למה המשנה הביאה דוגמה כל כך ספציפית. האם מישהו שמפסיק בלימודו בבית המדרש לא מתחייב בנפשו?

כנראה שהדגש כאן הוא על הדרך ומכאן שלא עוצרים בדרך ולא מפסיקים בלימוד גם לא לברכה. הברכה נתקנה למצב שבו אין סכנה.

א. שוביניזים זה יחס שונה או אפליה מתוך שנאה או זלזול, התורה אמנם רואה שוני בין גברים לנשים ולא בוחרת להתעלם ממנו כמו התרבות המערבית הנוכחית (כי הוא קיים במציאות) וגם מביאה אותו לידי ביטוי במצוות שלה אבל זה לא נובע משנאה או מזלזול.

 

 

 

 

ב. יכול להיות שדברים מסוימים שנקבעו במשך הדורות היו נכונים לזמנם בגלל המציאות והתרבות שהייתה אז, ובהינתן מציאות אחרת ייתכן ונכון לשנות אותם. זה לא שהיהדות דוגלת בהם אלא שהיא הגיבה להם, מתוך היותה חלק מהעולם שהיה כולו כזה (במילים אחרות: לא נכון לשפוט את היהדות על משהו שלא בא ממנה ולאו דווקא חלק עצמי ממנה אלא היה תופעה כלל עולמית).

 

 

וסתם בשביל הצחוקים :

 

 

 

כי המקור הוא Chauvinism, והתעתוק ככה נראה לי לא הכי מדויק

אני יכול לכתוב לך פה תשובה ארוכה, שאולי תספק אותך, אולי לא.

יש לי המון המון המון מה לומר בנושא.

 

רק אגיב לגבי ברכת שלא עשני אישה, שמכוון שגברים חייבים ביותר מצוות אנחנו מודים לה' על כך ששם אותנו בעולם בתור גבר שהוא מחוייב ביותר מצוות, וכך אנו מקבלים יותר שכר שהרי גדול המצוה ועושה משאינו מצווה ועושה.

וודאי שהנשים לא צריכות להיות עצובות או אולי פגועות מזה שהן פה בעולם עם פחות, מכוון שכולנו הגענו לפה כדי לתקן דבר מסויים והתיקון שמתאים לי, שונה מהתיקון שיש לו ששונה מהתיקון שיש לה.

ולכן כל אחד נמצא פה כדי לעשות את עניינו שלו. כל אחד בצורה שלו.

 

אולי רק אציין כמה דברים על מעלת הנשים ביהדות:

ידוע שנשים יותר קרובות לקב"ה.

בעל שאין לו כסף לאכול רק מנה אחת - אשתו תאכל והוא ישאר רעב.

ואפילו שמעתי בעבר פירוש יפה על ברכת שלא עשני אישה שזה על המשקל של "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה".

 

אוסיף פה קישור של תשובה מהידברות בה את יכולה לקרוא קצת כמה דברים..

אם לא מספיק מובן - את מוזמנת לדבר איתי על זה.

אשמח לדון על כך.

 

שוביניזם ויהדות

 

וכמובן שלא לדבר על דתות אחרות.

ידעת למשל שהנוצרים עשו בשנת 583 לספירה כנס של הבכירים אצלהם לדון בשאלה "האם לאישה יש נשמה".

הם התלבטו והתחבטו... כןכן. ולבסוף נשארו בסימן שאלה.

לאחר שנתיים ב585 לספירה שלהם הם התקבצו שוב ועל חודו של קול הוחלט שלאישה יש נשמה.

וואו.

מדהים.

 

איזו דת מתקדמת ונערצת.

(לגויים יש בכלל נשמה לפי היהדות?)

אבל עדיין יש הרבה דברים בתורה שכן מוכיחים את העדפת הגברים במקרים מסוימים.

אני אישית ממש לא אחת פמיניסטית כזאת שמתעצבנת מזה. הכי לא. וזה לא מענין אותי אבל משהו אחד קומם אותי- למה נשים פסולות לעדות? מפני שדעתן קלה והם יכולות להמציא או לשקר? אם היה מעשה כלשהו, וגבר ואישה ראו אותו למה שהאישה לא תעיד? 

פשוט אמרת שיש לך הרבה דברים לומר על הנושא, וזה לדעתי חלק מהנושא

נראלי כדאי להמשיך אותו במקום אחר.

זה טוב שיש את הדיון הזה..

 

תשמעי,

נכון. אישה פסולה לעדות לחלק מהדברים. יודעת מה - רוב הדברים.

היא כשרה רק כדי למנוע מצב של אישה עגונה, חוץ מזה.. לא זכור לי כרגע עוד מקרים (אולי יש עוד. לאמשנה. אבל זה לא רוב.). עכשיו קראתי גם בגוגל שנשים שמבינות בתנגולות נאמנות לומר אם זה טרפה או כשר.

 

ראיתי פעם תשובה,

ובעצם אומרים דבר כזה:

 

אם האישה לא הייתה נאמנת - אז גם לעניין אישה עגונה לא היינו מקשיבים לה. זה לא שיש חשש שהיא תשקר.

מה פתאום. תשקר. חס ושלום

 

אבל,

יש הלכה שמי שיודע עדות מחוייב להעיד אותה, ואסור לו לשתוק.

 

ו.. אם נסתכל סביב, נסתכל על נשים שנפגעו מינית וכו

אני לא צריך להסביר בכלל מה קשה לדבר על זה, ולפרוק את זה לאיזו מישהי שקרובה אליה

בוודאי למשטרה, כדי למסור עדות.

 

נכון, גם לגברים זה יהיה קשה. ברור. אבל הגברים פחות רגשיים. כידוע.

 

בכל מקרה,

זה עוד ארוך.

 

אל תתיחסי לזה כאל נשים פסולות להעיד, תתיחסי לזה בתור היא לא חייבת להעיד.

כי ככ קשה להעיד על דבר כזה..

הרי מי שרואה מעשה בעייתי מחוייב להעיד אותו.

 

אני צריך ללכת,

מקווה שדברי ברורים ואשמח לפתח על כך דיון, אבל שוב.. אולי כדאי בפורום אחר.

 

אשריכן

להפוך פסול לחוסר חיוב, מרפסא ניגרי...


הפורום הזה יכול להיות פורום מתאים לדיון כזה, מה רע פה?

ובכל מקרה, יישר כח על דבריך.

(ברמת העיקרון אישה פסולה לעדות, אבל היא יכולה להיות כעד אחד בדיני איסורים מהזכור לי וזה טעם התרנגולת והעגונה.)

קודם כל יש עוד כל כך הרבה נושאים להעיד ואישה ספציפית שנפגעה זה משהו אחר לגמרי. זה קשה להעיד מסיבות כלשהן אבל הסיבות האלו לא תקפות כשמדובר במקרים אחרים. ואם לנשים היה מותר להעיד אבל הם לא היו חייבות, באמת הייתי מתייחסת לזה בחוסר חיוב. אבל לנשים אסור להעיד. ברובם של המקרים. אם אתה טוען שמקרה של אישה עגונה יכול להביא הוכחה לכך שסומכים על נשים, מדוע לא סומכים עליהם בשאר המקרים? איזה סיבה אחרת יש? ושוב אני לא חושבת שהיה לי קשה להעיד אם הייתי רואה מישהו הורג משהו ודברים כאלו שלא קשורים אלי.
אני ממש לא מבינה בנושאים האלה ויכול להיות שדיברתי שטויות ולא הבנתי מושגים כל שהם אבל עדיין את העקרון הבסיסי יש פה

זה לא סיבה כללית למה מזלזלים בנשים.

לכל דבר יש סיבה.

 

הגיוני שלא קיבלת את הטענה, אבל רק אעיר

שמי שיודע עדות חייב להעיד אותה.

ואם אישה תהיה מותרת בעדות - למה שיגידו שהיא לא חייבת?!?!
זה לא מצוות עשה שהזמן גרמן!

ברור הדבר שאין טעם פסילת אשה לעדות מחמת חוסר אימון שהתורה מפגינה כלפי נשים, חס ושלום, שהרי אפילו נשים צדקניות הנחשבות כיסודי האומה כמרים הנביאה אחות משה, ושאר הנביאות שהיו לעם ישראל, כדבורה הנביאה, שבני ישראל מסרו נפשם על פי דבריה בדבר ה` במלחמת סיסרא (שופטים פרק ד - ה), חנה, חולדה, וכדומה, גם הן פסולות להעיד, ומתוך כך ברור שאין הדבר מחמת אי אימון, אלא בעיקרון, ענין זה נכלל בין מצוות התורה המוגדרות כחוקים שלא ניתן להבינם בשכל אנושי, חוק בלי טעם.

ומכל מקום ביארו רבותינו שאף שהדבר הוא חוק, מכל מקום ענין מניעת נשים מעדות מבוארת בדרך זו, שמאחר שהאשה משתבחת בכך שהיא מקיימת מה שכתוב (תהילים מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה, לכן אין מן הראוי שתהיינה הנשים בתורת עדות, שיצטרכו לזלזל בכבודן המיוחד, לצאת מביתן ולעמוד בחברת בעלי דין המתקוטטים זה עם זה לפני בית הדין ולהעיד את עדותן, ולפיכך פטרה אותן התורה מהחובה האזרחית של הגדת עדות, ואדרבה מכבוד האשה הוא ואין כאן זלזול ח"ו, ואף אם תרצה האשה לזלזל בכבודה וללכת להעיד, מ"מ התורה שומרת על כבודה האמיתית ומונעת אותה מלהעיד, [וראה בשולחן ערוך (חושן משפט סי` כח סעיף ה) שתלמיד חכם שאינו לפי כבודו ללכת להעיד לפני בית דין, לא ילך].

יש המבארים עוד, שמכיון שעדים המעידים בבית הדין נחקרים בשבעה חקירות ומאיימים עליהם ומפחידים אותם שיגידו את האמת [ראה שולחן ערוך חושן משפט סי` כח סעיף ז], ומתוך שהכירה התורה בלב האשה שהיא רכה יותר מן האיש, ויתכן שלא תוכל לעמוד בפני האיומים והחקירות ותיטרד דעתה מדברי הדיינים, ושוב לא תוכל להעיד עדותה כמו שצריך. ישנן עדויות מסויימות שמעצם טבען אין איומים, שבהן מותרות נשים להעיד, וכן כשיש צורך גדול בדבר כמו להעיד לאשה עגונה שבעלה מת, ועוד כיוצא בזה מותר לנשים להעיד.

אפשר ללכת הפוך ואז זה נותן עוד סיבה לכך שנשים יהיו כשרות לעדות- זו לא מהמצווות שהזמן גרמן! ולמה אז שלא תהיה מחויבת לפי כך?

עכשיו אני קוראת את התשובה השניה שלך, זה נשמע הגיוני יותר (קצת מוזר שהוא כותב שזה חוק ואז מנסה למצוא סיבות)

אבל בכל אופן תודה רבה על התגובה

אז אענה בקיצור לפי העולה בדעתי ברגע זה:
1. יש תפקידים שונים ומיקום שונה לאיש ואישה שנקבעו בתורה.
2. יש דברים שהתפתחו ביהדות על רקע המקום והזמן, וממילא בזמנים מסוימים תפסו את תפקיד האישה אחרת ולכן הדינים והאמירות נאמרו בהתאם.
3. ביחס לברכת "שלא עשאני אישה", הקושי הוא כי הגמרא פסקה את הברכות אחרת מהתוספתא, אבל אילו היינו פוסקים כהתוספתא היה פשוט יותר:
אז היינו מברכים שלוש ברכות עם משמעות שונה:
א. שלא עשאני גוי, כי גויים לא מחוייבים במצוות.
ב. שלא עשאני בור, כי אין בור ירא חטא.
ג. שלא עשאני אישה, כי אישה פטורה ממצוות עשה.

לפי זה מדובר בברכות תודה על המצוות ולא מעבר, כמקבילות לברכות התורה, שזה עניין מרתק, אבל לא אנצל"ש פה.

תירוצים והסברים לפי רוח הזמן תמיד יהיו, ובסגנון זה עברי אנוכי הלך בדבריו פה שאני פחות אוהב, אם כי גם לכך יש מקום כמובן.

שברא את העולם ונתן לכל אחד את התפקיד שלו.

זה שיש תפיסות עולם עקומות שלפעמים על בסיס כפרני.

זה לא אומר שצריך לאמץ אותם.

למה אף אחד לא שואל למה גבר לא יכול להדליק נרות שבת מלכתחילה.
וכדו'?
מצוות שניתנו לנשים.

נקודה למחשבה

וחוץ מזה אדרבה, שאלה טובה נוספת.

יכול להדליק לכתחילה.

(זה כבר מופיע בגמרא)

זה בדיוק מה שמפריע לתנועה הפמניסטית..
והפייק ניוז

שיש דברים שהעדיפו את הגברים.

למרות שיש לא מעט דברים שהעדיפו גם נשים.

(סתם דוגמא,לא שמעתי על קמפיין להעדפת מצות שנשים משתתפות בהן,ולא חסר מאפיות מהודרות שכאחו)

אם אתה רוצה להצביע על בעיה, אז אצביע על נקודה אחרת.
אם רוצים לטעון טענה, ומבססים אותה על משהו לא נכון, זה פוגע בטיעון, חבל.

(למעט בארץ מסויימת במרכז אירופה).

הנחת היסוד מוטעית וצריכה ראיות...

של הביטוי.
כף משמש לתיאור כף יד או רגל- לשאת כפים וכד'.
גם ככלי זה משמש- ככלי קיבול שהיה על שולחן הפנים.

צריך להבין מהו המנעול בימיהם ואז להבין מהם כפות המנעול. כפות המנעול זה בטוי בהשאלה של הדוגמה הראשונה ולא ככלי קיבול. כמו שאת סוגרת את כף היד והיא מחזיקה את היד סגורה ככה כפות המנעול מחזיקות את הדלת נעולה על בריחיה.
מנעול זה מה שמחזיק את הדלת סגורה ובריח זה המוט שנמצא לרוחב הדלת ומבריח אותה.

מצטרף להמלצת נפש חיה על המצודות, ציון זה הפשט המילולי בדרך כלל.

ה: על אף חששותי וחשבונותי כאשר הדוד כמעט היה בפנים לא יכלתי עוד להתאפק קמתי אני  לפתוח לדודי, וידי המבושמות נטפו מור המופיע כאן בצורת נוזל ואצבעותי נטפו מור שעובר על כפות ידיות המנעול. ריחו של המור הנוזלי הורגש גם בחוץ.

 

יש כאן עוד הרבה תוספות, מקווה שעזרתי.

ספרים שלמים...

אין דעה אחת.

אבל אני בעד לנהוג לחומרא ולכבוש כל דבר שבמחלוקת

לפי גבולות המקסימום של הרב ישראל אריאל - ארץ מולדת

(לענ"ד הדעה הזו קצת מוגזמת, אבל..)

https://a7.org/?file=20090226161926.gif

(אם הבנתי נכון מהספר, לדעת הרב ישראל אריאל "הזרוע המזרחית של ים סוף" זה בעצם המפרץ הפרסי )

יש לנו בישיבה שיעור בנושא כל יום רביעי. גם אני בהתחלה הייתי קטן אמונה לגבי שיטתו. אבל זה מבוסס לגמרי על מאות מקורות, ואם באמת זה מעניין אותך יש סדרה של 5? כרכים שנקראת אוצר ארץ ישראל שבהכם הרב פורס את שיטתו

אם יהיו לי חודשיים פנויים מתישהו.. 

תודה רבה על ההפניה!

 

 

(ואם בסוף בסוף אני עדיין אחשוב אחרת, זה מותר, נכון?)

אם אנחנו לא חולקים על הרב הוא נורא מתאכזב

הוא אומר שכולנו צריכים לפתח צורת חשיבה יהודית עצמאית, הכי יש לו נחת רוח כשאנחנו לא מסכימים איתו

לא מתאים לי לגור כרגע בעמאן עם כל החומורת

 

הרב אביחיל אמר לרב ישראל אריאל שמצא קהילה מעשרת השבטים בסיסיר ואמר לו שהוא צריך עזרה להעלות אותם לארץ. יש לך אולי איך לעזור לי בזה? שאל

 

הרב ישראל אריאל ענה: אין לי איך להביא אותם לארץ אבל בוא נמתח את ארץ ישראל עד אליהם.

איה זה סיסיר?