פורום בית המדרש (עמוד 96)

בעיקר לסיבה שבגללה אנחנו (כלומר, כבר מתקופת התנאים) כבר לא דורשים פסוקים ודנים במידות שהתורה נדרשת בהן.

הלוגיקה של המידות שהתורה נדרשת בהן חייבת להיות מאוד מדוייקת, ולצערנו בגלל מיעוט הלימוד והשימוש היא כבר לא ברורה מספיק כדי ליישם אותה.

אבל אני חושב שהעיקרון הוא שאם מישהו יכול להגיע בכל רגע נתון או לפחות כל מספר דקות למקום בו אתם נמצאים וזה לא בחדר סגור אז זה לא ייחוד.

לגבי רכב, זכור לי שיש דיון אם זה ייחוד לנסוע במקום בו אין אף אחד ואולי גם יש דיון אודות נסיעה ברכב באופן כללי בלילה.

לגבי ניגון, אני חושב שיש דיון על כך, אבל כעיקרון תחשבי מה אתם נוהגים ביחס לשירת נשים וכדאי לחשוב האם כדאי להרחיק מעט יותר. כאן אציין שלדעתי חשוב לשמור איזון בין הרחקות נוספות שחשוב לפעמים, לבין מצב שניתן להגיע לקשר קרוב על מנת לדעת אם אתם אכן יכולים להתאים.
בהצלחה

חוקי הייחוד רלוונטיים קיצוניים, שמאפשרים יחסים אינטימיים בלי הפרעה טכנית או פסיכולוגית

וכך נפסק ברמבם בהלכות עבודה זרה ועוד.

האם יש הבדל הלכתי בין מכירת נשק למדינות כמו בורמה, ומכירת נשק למדינה כמו הולנד?

 

כי אני מתארת לעצמי שזה העניין כאן, הרי אילו היו מנסים למנוע מכירת נשק למדינות חביבות ונחמדות , היו שולחים אותם אותם לכל הרוחות.

 

יותר מזה, אני לא רואה שהיוזמה הזאת הגיעה מרבנים אדוקים, שמרנים וריאקציונרים, אלא ההפך, עושה רושם שמי שמניע את הקמפיין הזה זה כל מיני שמאלנים ויפי נפש , שההלכה לא בדיוק היא מה שמעניין אותם בחיים.

האם היא אסורה, או מכירה רק לגויים שמסכנים יהודים תהיה אסורה- למשל דעת הראבד.

מאחר והטעם הוא שעובדי עבודה זרה הם אכזריים אז הסברא הזו אכן עלתה שיש חילוק ביניהם. התוספות מתירים למכור נשק למי שמגן על יהודים.
כיום יש גויים חילונים- מה דינם?

מאחר והטענה היא שאדם שלא עובד על עצמו בכיוון רצוי הופך להיות אכזרי אז צריך לברר מה החילוק שעושים.

מכמה סיבות

א. אנחנו לא בגלות

ב. ישנם גם יהודים בצבאות במדינות שונות

ג. אנחנו כבר לא יכולים להגדיר "עכו"ם" כמי שהינו יותר אכזרי מ"בן נוח"

ד. ברוב המקרים, כשמוכרים נשק למדינה ידידותית, אנחנו יכולים להסיק שהוא לא ישמש כנגד יהודים.

 

 

בהלכות ע''ז פ''ט והלכות רוצח פי"ב.

ולא ממש בני ברית כיום. מדובר על מצב של גלות והגויים הללו מגינים על היהודים.

הכלל הזה (שמדובר בגלות) מופיע בהלכות ע''ז אבל לא בהלכות רוצח, ונראה שהוא הסבר מציאותי לטעם שבו הגויים מגנים על ישראל אבל למעשה הכל הולך אחר הטעם (קח כדוגמה את צד''ל במלחמת לבנון, וכמדומני שיש לזה כמה תקדימים בתנ''ך).

ומשם לומדים. הקשר הנושאים הוא, הלכות עבודה זרה בהקשר פוליטי- משמע כיצד להתנהג עם הגויים.
בהלכות רוצח ושמירת נפש- כמשמעו, חלק משמירה היא לא למכור נשק ללא השגחה לכל דורש.

לא זכור לי שבהלכות רוצח לא מוזכר, דווקא מוזכר שמוכרים לגויים בשביל שיגנו על בני המדינה. בגלות, או בשלטון זר בארץ אם תרצה.

בהלכות ע''ז זה מוזכר אגב היחס לגויים אבל עניין איסור מכירת כלי משחית היא סכנה.

אמנם ברמב''ם לענ''ד פחות רלוונטית השאלה מה מקומה של הסוגיה, כי בניגוד לגמרא כל החיבור הוא פסיקה כך שאין להניח שיש סתירה שצריך להכריע בין שתי המקומות ולבכר את זו שבמקום הסוגיה, אבל כן נראה לי שמבחינה עקרונית-רעיונית 'מקום הסוגיה' הוא שמירת נפש.

כלומר שאין פה גזירה כללית או איסור עצמי שעניינו סתום כע''ז אלא העניין הוא פרקטי מדין שמירת נפש ולכן כל העניין הולך אחרי הטעם, ואם לצורך העניין יש איום חיצוני שבו יכולים לטפל גייס חיצוני של גויים אין הבדל בין זה לבין גויים ששומרים עלינו בגולה שגם להם 'הותר' למכור למרות האיסור הכללי לכאורה למכור כלי משחית לגויים.

 

בהלכות רוצח וש"נ כתב "ומותר למכור הזין לחיל שלבני המדינה מפני שהם מגנים על ישראל", לא מפורש תנאי שמדובר בגלות (לצורך העניין יכול להיות מדינה שכולה ישראל ובשלטון ישראל ושומרים עליה גויים). ושוב - לענ''ד הטעם הוא העיקר ולא הדוגמה.

הסדר מאוד משנה וגם המיקום. רמבם סידר ומיין את השס מחדש מכיוון שדווקא השס יכול לדבר הרבה מאוד פעמים על סוגיות לא במקומן כלל בדרך אגב.

לגופו של עניין אומר שלדעת חכמים, ורמבם קיבל את ההבחנה הזו, שגוי- עובד עבודה זרה הוא רשע ולא מתוקן במידותיו.

לא מדובר כאן על מכירה לגר תושב אלא לגוי מתוך הבנה שגוי- עובד עבודה זרה. עובד עבודה זרה- מקולקל במידותיו ואכזרי.

מכאן שמיקומה בעבודה זרה וזה בדווקא ויש ללמוד מזה על האדם האכזרי. מכאן שגם לא מוכרים לישראל שהוא רשע.

הטעם הוא שלא מסכנים את עם ישראל ואת יושבי העולם על ידי מכירת נשק או דברים מזיקים לגויים שמקולקלים במידותיהם.

על איזו דוגמה דיברת?

אבל ספציפית הכלל הזה של "סוגיא בדוכתא" לא שייך כי הוא עוסק במחלוקת סוגיות ואילו במשנה תורה לא אמורות סתירות פנימיות (למעט מקרה שיש סתירה ברורה, וידועים דברי הרמב''ם במבוא למורה נבוכים לגבי סתירות פנימיות בספרים על סוגיהן ואכמ''ל).

 

אני עדיין חושב שעניין האיסור ומקומו העיקרי הוא רוצח ושמירת נפש, אם כי כאמור זה לא נראה לי משנה כל כך. ובכל מקרה זה עניין של סברה אז נסכים שלא להסכים.

 

הדוגמה היא שישראל בגולה ולכן נצרכים לגויים שיגנו עליהם, לטענתי היא לא בדווקא והכלל תקף גם במקרה שישראל לא בגולה אבל עדיין נצרכים לגויים שיגנו עליהם (כגון לחימה מרחוק, מה שהיום הרבה יותר לרלוונטי כמובן, דוגמת צד''ל או חימוש מדינה שתילחם באיראן).

לא נראה לי שאנחנו חלוקים.

לגבי 7 הסיבות לסתירות מהמורה ברור שבספר הלכה אין שום כוונת מכוון לשזור סתירות בכתיבה.

אבל בניגוד לגמרא לא מדובר בכותבים/מקורות שונים כך שאין סתירה בין השתיים כך שיש סוגיה אחת שהיא עיקר והשנייה דחויה ולכן צריך להחליט איזו מהן היא עיקר ולהניח שזו זו שסודרה במקומה, במקרה של כותב אחד שני המקומות עיקר אלא שצריך להבין למה אין סתירה. 

וכן, דורשים התמדה גם כשקשה.
וכדברי חז"ל במדרש:
"ד"א רבנן אמרי הטיפש הזה נכנס לבית הכנסת ורואה אותן עוסקים בתורה והוא אומר להן היאך אדם למד תורה תחלה? אומרים לו, תחלה קורא במגילה, ואח"כ בספר, ואח"כ בנביאים, ואח"כ בכתובים, משהוא גומר את המקרא שונה את התלמוד ואח"כ בהלכות ואח"כ באגדות כיון ששומע כך אומר בלבו אימתי אני למד כל זאת וחוזר מן השער הוי "בשער לא יפתח פיהו".

א"ר ינאי למה"ד לככר שהיה תלוי באויר טיפש אומר מי יוכל להביאו ופקח אומר לא אחד תלה אותו מביא סולם או קנה ומוריד אותו כך כל מי שהוא טיפש אומר אימתי אקרא כל התורה ומי שהוא פיקח מהו עושה שונה פרק אחד בכל יום ויום עד שמסיים כל התורה כולה אמר הקדוש ב"ה "לא נפלאת היא" ואם נפלאת היא "ממך" שאין אתה עסוק בה הוי "כי המצוה הזאת":" (דברים רבה, פרשה ח, אות ג, על פרשת ניצבים)

זה עבודה ותהליך, אבל בעזרת ה' ובמאמצים שלך תצליח, עלה והצלח💪

והבעיה שלי היא שאני פשוט לא מצליח "לדרוש התמדה", לא כשקשה ולא כשקל...
ב"ה לומד, זה כן. אבל ההתמדה שלי ראויה להמון שיפור...

אם לא הספקת במהלך היום, לא הולכים לישון עד שזה קורה. (למעט מצבי קיצון), אם הכוונה ללימוד, אז הספר ליד המיטה כדי להזכיר לפני שהולכים לישון.

אפשר גם לנסות לקבוע מסגרת, בהתאם ללו"ז היומי שלך.

אם בלימוד תורה עסקינן, מה שעוזר לי עם הלימוד היומי שהספר נמצא ליד המיטה, ככה אני רואה אותו לפני שאני הולך לישון וזוכר שיש מחויבות.

ומנוסית בכמה נסיונות...

 

אבל צריך לזכור טוב טוב שחייב תפילות כל הזמן. לפעמים מרוב לימוד שוכחים להתפלל ואז מתחילה הירידה...

לבינתיים אולי זה יעזור (לצערי אין לי את השיעור הקודם) :

 

בס"ד
‏
כ"ו חשון תשע"ג

 

בפעם הקודמת דברנו על הנושא של עקביות ועל היכולת לעמוד בהחלטות. אדם רוצה לעמוד בהחלטות והוא רואה שזה לא עובד. אדם צריך שיהיה לו נוהל קרב כשהוא עומד לקראת התמודדות. הוא צריך לדעת בדיוק מראש מה עליו לעשות באותה סיטואציה. לפני שיוצאים לדרך צריך שתהיה הכנה. ואז מקסימום זה היה מיותר. על כך דברנו בפעם שעברה.
אני רוצה להתמקד בעניין של נהלי קבלת ההחלטות. שאם החלטתי דבר מסויים אני באמת אוכל לעמוד בו. דברנו על זה שאם אדם קיבל החלטה, יש לו לפעמים החלטה משנית, נסתרת, משהו שמושך אותו לדבר אחר וגורם לו לא לעמוד בהחלטה. ברגע שאדם לא החיל בהחלטה את אותו רצון נסתר שסותר את החלטתו, הוא עלול לא לעמוד בהחלטה שוב ושוב. הכל מכיון שהוא לא סגר דבר שקיים בו גם כן, ותובע את שלו.
ולכן, צריך מראש כשמקבלים החלטה חייבים לקחת בחשבון שיקולים אחרים שיכולים להיות. אני רוצה לא להתבטל בסדר, ובסוף הרבה פעמים מתבטל בדברים כאלה או אחרים. אני מראש נותן מענה לכל סיטואציה שעלולה להתרחש, ולהגדיר בצורה יותר מוגדרת את הסיסמה, את המשוואה של ההחלטה שלי. להחיל את הדברים באופן יותר מציאותי. [במאמר מוסגר, אחת הסיבות שהצדיקים הם באמת עובדי ה' ועולים באמת מעלה מעלה, זה בגלל זה. זה מכריח את הבן אדם לפתח יחס מאוד מחיל של המציאות. בן אדם לא יכול להסתכל באופן חיצוני ורדוד על המציאות. הוא מחיל יותר ויותר את המורכבויות של החיים, ומקבל יותר ויותר התנסות במורכבות של החיים. ככה אדם מפתח כשרון להתייחס למציאות בצורה מאוזנת, ולקחת בחשבון יותר ויותר גורמים].
לדוג' – לעניין התעסקות בסדר, אני יכול להחליט שאני רק לומד בסדר, ורק בזמן מאוד מסויים שבו יש סוג של הפסקה, תחנת ביניים, שבה אני נותן מענה לדברים חשובים שאני כן צריך לתת להם זמן.
לפעמים יש מצב שבו הנוסחאות, או המורכבות, היא לא מעשית. יש משהו שהוא תרתי דסתרי בהגדרה. כשהדבר השני, הסותר, הוא לא נכון מצד ההלכה, או הקדושה. לדוג'  - גלישה, לגלוש במחוזות הסט"א. אז כידוע דברנו על זה שצריך לעשות ברית מילה למכשירים. ויש גם הגדרות שדברנו עליהם מה מותר ומה אסור, לצורך פרנסה וכו'. אחר כל זה, אדם לדוג' מתחיל לגלוש ופתאום הוא רואה שהוא 'גולש'... הוא לא עומד בהחלטות. בגלל העוצמה של הדברים, המשיכה הגדולה שלהם, הוא נגרר לדברים אחרים שהם פסולים. על העניין הזה, קודם כל צריך הכרה ברורה שצריך לגדור את עצמנו. אני צריך לדעת שאם אני רוצה לעמוד בכללים, אני צריך לעשות לעצמי סייג. לגדור את עצמי, לא לעשות דברים שאם אני יעשה אותם אני עלול להגיע למקומות שלא רציתי להיות בהם. זה דברים שכבר דברנו עליהם והם פשוטים וברורים.
הבעיה היא, שלפעמים בשביל לגדור את עצמי אני צריך לשלם מחיר. מחיר אמיתי. הקושי הוא שאני בעצם מפסיד משהו שהוא אמיתי מבחינתי. פה הבעיה הגדולה. הרבה פעמים אני צריך לוותר על משהו שהוא כן נראה לי אמיתי. דוג' – מישהו מוצא את עצמו שהוא נופל בענייני אינטרנט וכד', והוא גודר את עצמו שהוא לא יכול בכלל לגלוש. יוצא שהוא לא יכול גם לראות חדשות. ולכאורה, יש משהו חשוב בלדעת חדשות. (צריך לדעת את סבלותיהם וצרותיהם של עם ישראל). יוצא שיש פה משהו אמיתי. אבל אם האדם יודע שהוא לא יכול לעמוד בזה, ואם הוא רק מתקרב למכשיר הזה הוא נופל, אז הוא משלם את המחיר הזה. יוצא שהאדם לפעמים מוותר על דברים אמיתיים וחשובים. אדם יושב בסדר ורוצה כוס קפה. אבל אז הוא יודע שזה מבטל אותו, כי אם הוא ילך הוא לא יודע מתי הוא יחזור, ולכן הוא חייב לוותר על הדברים. אבל מצד שני, הקפה חשוב לו. זה מעיר אותו וכו'. "נער הייתי וגם זקנתי ולא ראיתי צדיק מעופף". מעופף לא יכול להיות צדיק. צריך להיות ריאלי. אז נגיד במקרה כזה, אין מנוס. אני צריך למנוע את עצמי, כי אני יודע שאם אני ישתה קפה אני יתבטל יתר על המידה, ולכן אני צריך לוותר על זה. על אף שהדבר חשוב לי. פה, במקום הזה, צריך מסירות נפש. פה אין לי ברירה. בגלל שאני יודע שזאת האמת, אני מוותר גם על דברים אמיתיים. וזו נקודה מאוד קשה. ובגלל שזה כל כך קשה, אדם הרבה פעמים לא מצליח לעמוד בזה, ובסוף מוצא את עצמו במדרון כבר בתוך הנפילה. ראשונים מסרו נפשם על קדושת השם. איפה יש לנו לקדש את ה'? איפה יש מסירות נפש? איפה יש מדורה לקפוץ אליה? זאת מסירות נפש. לקחת משהו שהוא אמיתי מבחינתי, ואעפי"כ בגלל שאני לא מוצא נוסחאות כי שום דבר פה לא עובד, אז אין ברירה. אני נאלץ לוותר על משהו חשוב. לחתוך בבשר החי. ברור כשמש בצהרים שאסור לאדם לשמוע חדשות, וליפול בעבירות חמורות. עדיף שלא תתפלל על עם ישראל, אבל אל תפול בעבירות.
[אני מציף את כל הבעיות, כדי שלא נהיה 'תמימים' אם זה לא עם ה' אלוקינו. ואז בעז"ה נמצא איך להתחזק ולהיות עקביים על ההחלטות שלנו. אסור לנו להתייאש מהדבר הזה. אדם צריך להאמין שהוא יכול לעמוד בהחלטות שלו. זה ממש תחילת העבודה. אם אדם חושב שהוא לא יכול לעמוד בהחלטות שלו, אין לו בכלל מה להתחיל לעבוד].
פה, יש בעיה יותר חמורה. שאדם לא רוצה לפעול מתוך החלטות. יש משהו בליבו של אדם שמורד בהחלטות. מאנשים רגילים, זה פשוט שאדם לא רוצה שיחליטו לו. זה מאבד את חירותו, את העצמאות שלו. החופש שלנו, זה דבר מאוד חשוב לכל אחד מאיתנו. החירות של הקב"ה היא בלתי מוגבלת, והוא טבע בנו את אותו דבר. זה רצון חשוב מאין כמוהו, להיות בן חורין. כבר מגיל מאוד קטן, ילד מגיע למצב שהוא לא רוצה ולא רוצה. כמו שמתפתחים שיניים, והיכולת ללכת, ככה מתפתח האיבר החשוב בנפש שאדם לא רוצה ולא רוצה. כי לאדם יש בחירה, והוא רוצה את החירות הזאת. אמרתי פעם, כשהוא מגיע לגיל הזה, אל תגיד לו: תשתה שוקו, או: תשתה חלב, כי הוא לא רוצה. תשאל אותו: מה אתה רוצה, שוקו או חלב? תתן לו את הבחירה. ובעצם, כשאנחנו גדלים אנחנו אותו דבר. יש לנו את המקום של ה'לא רוצה'. ודאי מול אנשים. אבל גם כשזה מול עצמנו, יש את הדבר הזה. אדם לא רוצה להיות מתוכנת. הוא רוצה להיות "עם חופשי בארצנו". זה המציאות שלו. האדם לא רוצה להיות משועבד לדברים, ואפילו שהוא עצמו החליט אותם. וכמו שלילד אתה לא אומר תשתה חלב, אלא אתה שואל אותו מה הוא רוצה. ככה גם בבן אדם גדול, לעצמנו. 
[לדעתי, אדם שיש לו יכולת לעמוד בהחלטות, ואדם שאין לו את זה, זה פשוט שמים וארץ. מגיעים למקומות אחרים לגמרי].
האמת היא שכאשר אני עושה מה שהחלטתי - זה הבן חורין הכי גדול. בסופו של דבר, אם אדם לא עומד בהחלטות הוא מוצא את עצמו שהוא אף פעם לא חי כמו שהוא באמת היה רוצה לחיות. אדם צריך שיהיה לו מין 'אמונת חכמים' בחמ"ל ההחלטות שלו. אם החלטתי, אני עושה את זה עד הסוף. כמו שבצבא, אם אתה בשטח אתה עושה את ההחלטות של החמ"ל, גם אם בשטח זה לא בדיוק מה שנראה לך, כי כרגע אתה לא במצב שאתה באמת יודע ויכול לקבל החלטות נכונות.
כשאדם מקבל החלטה, אני מציע שצריך להיות לו תמיד מילתא בטעמא. למה קבעתי את זה לעצמי? כי אם אני לא עושה את זה ככה, אז אני נופל. זכור את אשר עשה לך עמלק. כדי שלא יהיה חוק ההתיישנות להחלטה שלי. לפעמים יצר הרע יש לו סבלנות, הוא מחכה ומחכה שניכנס למלכודת ואז הוא מפיל אותנו. בדיוק כמו בקרב, שידוע שלפעמים האויב מחכה בסבלנות לזמן שהחיילים יפסיקו לעמוד בכל הכללים והנהלים. כשהם רואים שלאט לאט החיילים כבר השתפשפו, אז הם מפילים אותנו ח"ו. וכאן זה ממש אותו דבר. כמו צבא, אנחנו חיילים לכל דבר ועניין. אם לא נהיה בתודעת קרב, היצר הרע יחגוג. פשוט יחגוג. כי אין מי שיעמוד מולו.
בן אדם צריך שנהלי קבלת ההחלטות זה יהיה נושא על. זה הדבר הכי חשוב בעבודה. זה ראשית העבודה, כמו שאמרנו. שתהיה לי מודעות למה אני לא עומד בהחלטות שלי. ואז אני אדע איך להתמודד עם האוייב. כשאדם נכנס ונהיה חזק על זה, אז יש לו 80 אחוז מההצלחה בעבודת ה' כבר ביד. אחד הדברים שיכולים לאפשר לנו שזה לא יהיה תיאורטי, זה לדמיין ממש את כל המצבים. כמו בצבא. במצב הזה מה אני עושה. במצב הזה מה אני עושה. לראות בעיני רוחי את הדבר שאני רוצה לעבוד עליו, ולחזק את עצמי, עד שאני סגור על זה לגמרי בדימיון. אח"כ נשאר להילחם את המלחמה, אבל מתחילים עם זה שבתודעת הלחימה אני כבר סגור לגמרי.
[ידוע שבהיסטוריה, אומות שהתפתחו ונהיו מדינה ואח"כ מעצמה וכו', השידרוג הזה נעשה ע"י ש'יש מלך בישראל'. כשיש הנהגה, אז אפשר להתחיל להצמיח משהו. זה דבר ידוע. היו כל מיני נסיכויות קטנות, שבטים שאף אחד לא שמע עליהם. ברגע שנהיה ריכוז של הנהגה, מלכות, אז רק אפשר להצמיח כיוון של עבודה].
זה הדבר הכי חשוב. שתהיה לי מלכות. שאני אדע מה התפקיד שלי. רק כך נוכל בעז"ה לעלות מעלה מעלה.

וכי יעלה על. הדעת שאהרן ישנה?
אלא שאפילו בהרגשה ובהתלהבות לא שינה. הוא התמיד באותה הרגשה.

אני לא מכיר חיוב הלכתי כזה.

לא כל כך הבנתי אם הבעיה שלך היא ליטול ידיים בכללי או לכהן הספציפי הזה אבל סתם נראה לי לא יפה ליטול לכהנים בכללי ורק לאחד לא.

 

נ"ב

אישית בתור כהן אני לא הולך ליטול ידיים לפני הברכה מכמה סיבות,

אחת מהן היא שלא מוצא חן בעיני הרעיות שמישהו אחר צריך ליטול לי.

אבל הוא מעצבן באמת

נשמע לא נחמד במיוחד, אולי כדאי דווקא להשתדל ליטול לו כדי להתגבר על זה.

 

ואתה לא מכיר אותי, אני מעצבן באמת באמת...

עבודת המידות גדולה מצער בע'ח.

מה לגבי בית המקדש עם הלווים?
כתוב במפורש שצריך ליטול ידיים לפני הברכה.
בצום יום הכיפורים התירו ליטול את כל היד, ולא רק חצי ביום הכיפורים! נורא ואיום
רק בדיעבד מי שלא נטל והגיע 'רצה' יכול להסתמך על הנטילה של הבוקר.

ש"נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהן כל היום", כל שכן כשנטל ממש לא מזמן שהרי צריך ליטול לפני התפילה. ובשום מקום חז''ל לא אמרו שיש עניין שהלויים יטלו ידיים לכהנים לברכה.

 

לגבי יום כיפור זה דווקא לא פשוט בכלל, הרמב''ם למשל כותב מפורש שלא נוטלים ידיים ביום כיפור (ומאחר שרחיצה היא דאורייתא ייתכן שיש פה ספק דאורייתא מול ספק דרבנן, ויש הרבה צדדים לכאן ולכאן. אגב, בנו של הרמב''ם חלק עליו בזה והורה כן ליטול).

זו דרך טובה בעלמא וזה ספק כן וספק לא יכול לתפוס לכל היום. תכף תגיד שאתה לא נוטל בגלל זה ידיים אחרי השירותים/שינה.
כתוב במפורש שצריך ליטול לפני הברכה אל תעשה חוכמות.
טוב שהבאת את הרמב"ם... רוב הפוסקים אומרים כך ורוב הציבור כן נוטל את כל היד.
ולא כל מה שכתוב ברמב"ם נפסק להלכה אתה יודע

בטח לא בתור מקור הלכתי.

ובכל זאת, מה כותב הזוהר?

שדווקא לוי (ולא בכור) חייב ליטול לכהן (ולא סומכים רק על הנטילה של הבוקר), בשביל תוספת שפע לברכה.

הסוגריים הם בין השורות, השאר כתוב בזוהר.

ברור לך שבזוהר יש הלכות כמו שבמדרש רבה ובספרי/ספרא/מכילתא ובתדב"א יש, נכון?

גם אם זאת לא סוף הוראה (למעט חלק מהספרדים), כנ"ל לגבי שאר המדרשים בני זמנו (בניגוד לנניח אותיות דרבי עקיבא), אין ספק שיש הלכות בזוהר.

וגם לא אוהב הגדרות. יש רבים וטובים שלא סוברים שהזוהר (לפחות לא רובו) מחז''ל, זו לא גישה דרדעית בלבד.

ערבבת בין מדרשי הלכה (להם כן יש חשיבות מסוימת בפסיקה) ומדרשי אגדה ובין מדרשי אגדה חז''ליים לכאלו מאוחרים.

אין אף אחד שטוען ש*כל* הזוהר מחז"ל. כל מי שגרס אי פעם זוהר ויודע ארמית יכול להצביע על זה (אפשר לראות דוגמאות מהמקובלים על כל מיני דברים שהשתרבבו לזוהר במתוק מדבש למשל).

בכל אופן, גם מרן ועוד פוסקים מביאים הלכות מהזוהר (נניח בשר וחלב בסעודה אחת, ויש כמה עניינים כאלה בחרדים [י"ז י"ב, למשל, מביא לימוד של מצווה דאורייתא שהמקור שלו רק מהזוהר]).

כן, להגיד שאין שום מדרש הלכה ושהזוהר לא מחז"ל זאת גישה דרדעית מובהקת.

 

לא ערבבתי, ציינתי מדרשים שנכתבו ע"י חז"ל. גם במדרשי אגדה יש הלכות.

היעב''ץ, החת''ס, הנוב''י בנוסף להם יש ששוללים אותו בכלל כמו שד''ל מהרי''א ממודינא ועוד. והרבה הולכים בדרכם.

 

לגבי ערבוב קבלה בהלכה - זה אפילו עוד פחות מוסכם מאשר מקורו של הזוהר (בשר וחלב בסעודה אחת זו הלכה מהזוהר?? ).

אמרתי שאין שום מדרש הלכה? כל אלו שהזכרתי היו דרדעים? בחיי שאני לא מבין מה כתבת.

 

ציינת מדרשים שונים שנכתבו על ידי חז''ל, ערבבת את מדרשי ההלכה וההגדה.

חלק מאלה שסברו נגד גם חזרו בהם בסופו של דבר.

וכאן אין יותר "פוק חזי מאי עמא דבר" מובהק. מי עוד מפקפק בספר הזוהר? 10 דרדעים שפזורים בארץ וכמה חוקרים? אפילו החוקרים כבר התחילו לשנות את דעתם (מה שמעיד קצת על הדרדעים, שלא).

 

לא כתבתי פה כלום על ערבוב קבלה בהלכה. אתה לא קולט מה אני מנסה להגיד? אתה מזלזל בסמכות החז"לית של חלק מהמדרשים, ביניהם הזוהר (ה' ירחם), ואני מראה לך שהסמכות שלו, ושלהם, כמקורות חז"ליים - גם להלכה - קיימת בעיני גדולי ישראל.

התכוונתי לבשר אחרי חלב. מרן מביא ככה בב"י במפורש שזה מקורו באו"ח קע"ג.

 

ציינתי מדרשים שונים שמופיעות בהם הלכות, בין אם הם מדרשי אגדה או הלכה. אם אתה לא מבין את זה, תמוה מאוד.

 

נ.ב, אם אתה דרדעי אני מבין למה לא מספיקים לך הפוסקים שמביאים את הזוהר... אצל הדרדעים מרן לא קיים בגלל זה, אז למה שיתייחסו אחרת לאחרים

לשאר הוא כתב הגהות (מטפחת ספרים), אבל אחרי ההגהות הוא התייחס לזוהר, כחז"ל לכל דבר וגם להלכה הביא בסידורו הרבה מהזוהר ומכתבי אר"י, שכל מי שמעיין בסידורו לא יכול לחשוב אחרת.

לגבי החת"ס, איני יודע מאיפה הבאת את זה. הרב צבי יהודה היה אומר בשמו שמי שבנגלה אומר שאינו מאמין בנסתר, צריך לחשוד בו, שבנסתר אינו מאמין בנגלה.

למרות שידעתי את דעת החת"ס, לא זכרתי אותה בעת הכתיבה. ישר כחך!

 

חבל שאנשים לא רק שמעוותים את האמת, גם מצטטים גדולי עולם, בשקר, כתומכים בדעתם.

ובנימה אישית - תנסה בבקשה להיות פחות תוקפני, זה לא מוסיף לדיון וסתם עושה אוירה לא נעימה. מיותר לגמרי.

קשה להתאפק כבר... אבל צודק. אשמח אם תשתדל להיות פחות דרדעי...

אך כלול מכמה חבורים שחוברו בזמן הגאונים ובדור שאחריהם ואולי בימי רבנן סבוראי חובר הספר הקדוש ההוא כמעט אין לי ספק בדבר וגם יש לידע שהכניסו בתוכו דברים הרבה שאינם מגוף הספר כלל רק הגהות מאחרונים מאד והמה רבו כמו רבו ואוכל להכריח ולהוכיח זה במופתים חותכים וחברתי ספר לזה קראתיו מטפחת ספרים".

ובאשר לחת''ם סופר:

ביחס למטפחות ספרים כתב דברים חריפים מאוד כלפי מחבר הזוהר בשם רשב''י: "ע"ד שאמרו חז"ל רצית להחנק תתלה באילן גדול ואל תאשימהו עבור זה הנה נמצא בשכונתך ס' מטפחת ספרים למהריעב"ץ תמצא שם כי דבר גדול דבר הנביא ז"ל".

והעיד תלמידו בספרו שאמר "בפני רבים מתלמידיו, אִלו היה יכולת ביד אדם להעמיד מדרשי רשב"י על טהרתן לבררם מתוך מה שנתחבר אליהם מחכמי הדורות שאחריו לא יהיה כולו רק ספר קטן הכמות מאוד מחזיק דפים מעוטים".

 

את דברי הרב צבי יהודה אני מכיר אבל לא שמעתי שזה בשם החת''ס, אשמח למקור.

אָמַר: מִי שֶׁרוֹצֶה לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה מֻתָּר לוֹ לְחַדֵּשׁ וְלִדְרשׁ כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה כָּל מַה שֶּׁיִּזְכֶּה לְחַדֵּשׁ בְּשִׂכְלוֹ
וּבִלְבַד שֶׁלּא יוֹצִיא אֵיזֶה דִּין חָדָשׁ עַל פִּי דְּרוּשָׁיו שֶׁדּוֹרֵשׁ בְּדֶרֶךְ דְּרוּשׁ וָסוֹד
וְהַמּוּבָן מִדְּבָרָיו הָיָה שֶׁאֲפִילּוּ בְּכַוָּנוֹת הָאֲרִ"י זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, וְדַרְכֵי הַקַּבָּלָה
מֻתָּר לְחַדֵּשׁ בָּהֶם כַּאֲשֶׁר יַשִּׂיג שִׂכְלוֹ
וּבִלְבַד שֶׁלּא יוֹצִיא מֵהֶם שׁוּם דִּין חַס וְשָׁלוֹם

 

שיחות הר"ן רס"ז

אבל נראה שהוא מתכוון דווקא לחידושים שאדם מחדש בשכלו, ולא לדברים המפורשים שמופיעים בספרי הקבלה.

לא?

ב. זאת צורת התבטאות .
אולי היא לא מתאימה בעיניחך אבל אני לא רואה איך זה קשור ל "וקידשתו"

הכסיף הכוונה השחיר לפחות לחלק מהמפרשים שם וזה באמת מה שתראה ממזרח.
למה תרצה לראות באופק מערב?

למערב

 

אבל זה כמובן תלוי בפרשנות

פני מזרח אמנם מדובר בפנים המנוגדים למזרח, זאת אומרת מערב, אבל בהכסיף תחתון תחילה זה מזרח ממש אחרת איך יכול להכסיף תחתון תחילה?

כנראה שאינך סובר הכסיף- השחיר

כסף בזמן חכמים היה אפור כהה לרוב, בהעדר חומרי ניקוי ושימור שיש לנו היום.

 

לגבי תחתון ועליון יש לי פירוש שונה:

חז''ל, כמו המקרא, לא ראו את השמים ככיפה אלא כיריעה (או לפחות פעם כך ופעם כך). וכש''כ בתקופת התנאים (וידועה מחלוקת חכמי אומות העולם וחכמי ישראל). לכן ייתכן לומר שעליון ותחתון הוא לא בגובה (מה שלנו נראה כמובן מאליו בתפיסה האסטרולוגית שלנו) אלא ביחס לשמש - הקרוב לשמש הוא העליון ואחריו הוא התחתון.

ז ההסבר שהכי מסתדר לי עם המציאות, לא מכיר פירוש אחר שמסביר טוב יותר (אבל כבר עברו הרבה שנים מאז שלמדנו את הסוגיה ואת רוב ככל ההסברים של מו''ר אני כבר לא זוכר, נראה לי שרובם כתובים עלי ספר עיי''ש).

אני צריך לחשוב על זה.

כבר חשבתי שתצא עלי בגלל הפירוש הזה |משחרר אנחת רווחה|

 

נ"ב

לא יודע אם ראיתי אבל הוספתי שתי שורות בסוף התגובה בעריכה. 

@סלט זה ניק עתיק,

כמעט כמו @חירטוטא דלעילא.

תיזהר לפני שאתה מעלה באוב, זה איסור דאורייתא

חשבתי שתקבלי על איסור מנחש דווקא

וגם לא חשבתי שזה ניחוש... הייתי בטוחה שאתה בטוח

ידעתי שאת סוג של יצור שמיימי אבל לא ידעתי שאלוהים |סוגד|, חשבתי יותר בכיוון של חייזרית. 

 

 

בכל אופן, נחמד לדעת שאת עדיין פה בסביבה.

אבל באמת שאני עם רגל אחת בחוץ.
יותר מידי עבודה... החיים האמיתיים שלא נותנים זמן לרבוץ על הספה בפלאפון, ומכריחים אותך לדבר עם יהודים שיש להם שאלות על אלוקים האמיתי.

http://www.teachittome.com/seforim2/seforim/bein_hashmashos.pdf

 

בין השמשות - טוקצינסקי, יחיאל מיכל, 1871-1955 (page 1 of 163)

מתעסק - לא התכוון לעשות את הפעולה (למשל התכוון להרים ירק תלוש ונמצא שהוא היה מחובר שתלש אותו).
אינו מתכוון - התכוון לעשות את הפעולה אבל לא את המלאכה (למשל גורר ספסל ואגב יוצר חרישה).

זה פסיק רישא- כלומר ידע שהוא עושה את הפעולה המסויימת אך לא התכוון לתוצאה שלה, על אף שהתוצאה מתבקשת מאליה, כמו אדם שנוטל ידיים במקום עם צמחים, מטרת הפעולה שלו היא נטילת ידיים, אך התוצאה המתבקשת היא השקייה- ולכן זה אסור כמובן מטעם פסיק רישא (אין אפשרות ליטול ידיים במקום הזה בלי להשקות)

לשאלת הפותח-

עד כמה שזכור לי:

מתעסק זה אדם שבכלל לא התכוון לעשות את הפעולה (כמו שכתב ימ"ל) לדוגמא, נשען על קיר והאור נכבה

אינו מתכוון- שוגג, עשה את הפעולה בכוונה אך לא ידע ששבת, או לא ידע שהפעולה אסורה בשבת.

 

מקווה שאני לא מקשקשת...

אשמח אם תאירו את עיני אם טעיתי

אינו מתכוון זה מי שלחלוטין לא מתכוון לגרימת תוצאה.
כמו מי שהולך ולא מתכוון "לטחון" את העלים בדרך.

שוגג זה מי שטעה.


יש הבדל בין המונחים.

וזה באמת חוסר ידיעה על כך ששבת, או שהפעולה אסורה בשבת.

העושה מלאכה בשוגג, חייב קרבן חטאת.

 

 

אדם עושה פעולה מסויימת בכוונה, והמלאכה היא תוצאת לוואי שלה.

מתעסק= מי שעוסק בפועל בדבר.
לא מתכוון= מי שעושה פעולה ולא מכוון לשום דבר שיצר מכך
למשל- מי שהולך על מדרכה (פעולה. מתכוון) שיש עליה עלי שלכת, ודורך - זה נקרא "אינו מתכוון" (היות שזה בדרך הילוכו) ואין בזה בעיה.

בתלמוד הבבלי או הירושלמי?

התכוונתי בשניהם.

(מישהו שלח לי פעם)

המשנה היא חיבור הלכתי, בקושי יש בו אגדה.
אני לא יודע לומר מספר אחוזים בתלמוד אבל כמדומני ששמעתי פעם בשם הגר''א שכשליש מהתלמוד הוא אגדה. אפשר לקבל רושם כללי מהיקף החיבור 'עין יעקב' (הרי''ף דווקא אינו מדד כי הוא משמיט גם חלק מהשקלא וטריא וסוגיות שאינן להלכה).

כמה יש בכל מסכת
והאם באמת יש כל כך הרבה בתענית - ברכות - מגילה-שבת או לאו דווקא.

אבל אני אישית כשאני לא בבית מדליק ומברך.

מן הסתם לא שונה

זה בעייתי להדליק ולברך כשבעל/ת הבית כבר מדליק/ה?

במקרה כזה, כל עוד את לא מדליקה בחדר שינה (מחלוקת בין הראשונים איפה צריך להדליק, במקום הסעודה או השינה) ויש מי שהדליק אין להדליק בברכה, לכל הפחות משום ספק ברכות להקל.

זה בעיקרון אבל זו שאלה לרב ולא לפורום, כל אחד ילך לפי הרב שלו.

לכן כתבתי שיש בזה מחלוקת וכל אחד יעשה כרבותיו, אני כתבתי מבחינה עקרונית ולא למעשה (כלומר, אישית החלוקה לספרדים ואשכנזים קשה לי, נניח שיש שתי דעות ויש ספק ביניהן אז הגיוני שיחול עליו הכלל של ספק ברכות להקל לכולם מאשר שההלכה תשתנה מאחד לאחד לפי ארץ המוצא של הסבא/סבא רבא).

יש מחלוקת לגבי ברכה על מנהג (כדוגמת הלל בר''ח) וכן לגבי ברכה שהיא מנהג אע''פ שחז''ל לא תיקנו אותה (כדוגמת 'הנותן ליעף כוח' או להבדיל ברכות המצוות על מצוות עשה שהזמן גרמן לנשים) - פוק חזי מאי עמא דבר הוא שאלה גדולה בפני עצמו אבל לא ברור אם הוא קודם לכלל של סב''ל או להיפך.

במקום סב"ל, ואמרתי שיש מציאות שכן.

ויש נפק"מ גם בהכרעה בדינים. אשכנזים (לפחות חלק) ותימנים לא אומרים סב"ל נגד מרן. ספרדים כן (אירוני, לא?).

(מן הסתם). אני כתבתי מה הגיוני לענ''ד, כל שכן כשיש מנהגים שונים ולא מנהג אחיד (ואז ממילא קשה לומר פוק חזי מאי עמא דבר).

1. יש כאלו שמדליקות שני נרות ומברכות
2. יש כאלו שמדליקות נר אחד בברכה
3. יש מי שמדליקות אך לא מברכות


דעה 3- כי הן עדיין לא מצוות על הדלקת נר שבת .
דעות 1,2- לא יודעת למה. כדאי אולי לבדוק אצל חב"ד.

בהדלקת הנירות יש כמה מנהגים שונים בנוגע לכמות, שאליו אני לא הולכת להיכנס, אבל המרכזיים שבהם הם הדוגמאות שהבאת...
יש כנגד זכור ושמור, (ועוד כמה מספרים שונים, לאו דווקא שתיים. יש 10 ויש 12 וכו...) ויש כנגד בני המשפחה הפרטית שלך - משמע , רווקה 1 נשואה שתיים כאשר עם כל ילד מתווסף נר, לגבי גרושה / אלמנה הדיעחת מתחלקות...


על ספרדים אני לא יודעת.
אשכנזים אני יודעת שמדליקים עם ברכה. נכון שיש ספק ברכות להקל יכו', אבל כנראה שאם מדליקים לא מדובר בספק, כי לבנות רווקות זה עדיין מנהג, ויש מחלוקת על ברכה שהיא מנהג (או מנהג שהוא ברכה)
האם מקילים בה או לאו... ואשגנזים נוהגים שלא...





(ככה הסבירו לי פעם קודמת ששאלתי...)

לאו דווקא רווקה מבוגרת

הטיפה סרוחה זה לא מבבא?
כאילו הייתי בטוחה שזה אחת מהבדיחות שלו.

והיא נוגעת לגבי נדרים..

 

הכי טוב, בימנו, לא לנדור. לקבל על עצמנו הכל בלי נדר.

 

אם לא נודרים.. אז אין שאלה והכל זה סתם ליופי

 

את יכולה לקבל על עצמך בלנד ארבעים יום של "ויהי ערב ויהי בוקר". כמו התורה מהלילה ליום

את יכולה לעשות יום מאז שאת קמה עד שאת ישנה..

 

זה לא משנה.

העיקר זה הרגש.

 

אבל,

אם אנחנו מדברם על מקרה של נדר (ששוב, לא מומלץ..) בנדרים הולכים אחר לשון בני אדם

ולכן תעשי מה שהתכוונת.

 

מקווה שהבנתי נכון את השאלה.

אשרייך!!

תאמרי בלינדר

beta.hebrewbooks.org/shas

אבל יש גם אפשרות להיבחן על בבא בתרא

למטה מופיע החומר:
http://cms.education.gov.il/EducationCMS/Units/Mazkirut_Pedagogit/ToshbaMmd/Bagrut/Talmud/Gmara.htm


20180606010028.docx

לא יודע לא התעמקתי בזה.
שווה להיכנס לאתר ולחפש שם


גמרא

אם הוא עדיין לא יודע ללמוד גמ' עדיף שוטנשטיין,
כי הוא מסביר יותר מפורט.

שעלול לגרום להפרעות.

למה שלא ילמד 'לשמה' מסכת קצרה אחרת?

לפעמים הכנה מוקדמת מאוד נצרכת

בש"ס יש כללים ברורים מה הוספה מה השמטה מה שינוי וכו'.

בפוסקים זה דווקא שונה מאוד, בטור ובשלחן ערוך יש משמעות שונה מאוד מסוגי השמטות לסוגריים עגולים ומרובעים. (דווקא שם אם אני זוכר נכון, יש יותר חשיבות בסוגריים העגולים).

{
אולי המקור הוא ש:
[] = list ובעצם דבר מיוחד
() = סתם פונקציה

החלק האחרון נאמר בציניות, @{ר}ציני}

"כל הנראה ט"ס הוכנס בתוך סוגריים עגולים והצגנו בתיקון בסוגריים עגולים.. יש לציין הוכנסו דברים ע"י המחברים בתוך סוגריים עגולים כמאמר מוסגר ואינם ט"ס, והלומד יבחין"

והיא לא שייכת בסידורים בד'כ.

מודעים לזה ועושים ככה בעצמם..

הם כותבים שהם שמו בסוגריים עגולות, את הנוסחאות העתיקות של העין יעקב, שזה ע"פ גירסתו בגמרא, שהיא ע"פ כת"י ספרדים.

ואת הנוסחאות האחרות, שהם תיקונים שנאספו מספרי עין יעקב שונים, ומהנוסח לפנינו בגמרא, שרבים מהם ע"פ כת"י אשכנז וצרפת, הם שמו בסוגריים עגולים.

יעויין שם, שנראה שבד"כ דווקא הנוסח הישן של העין יעקב (שבסוגריים עגולות) עדיף.

עין יעקב - חלק א - חביב, יעקב בן שלמה אבן, 1445-1516 (page 1 of 668)

 

לא מצאתי מה המקור למה שמוכר לגבי הש"ס.

אני משער שזה נכון, אבל בהסתייגות - כנראה שלכך התכוונו המדפיסים,  וכנראה היה מגיה, ששתי הנוסחאות עמדות לפניו, ואת הנוסחא שהייתה נראית לו אמינה יותר הוא שם בסוגריים מרובעים. זה לא אומר שההכרעות שלו נכונות ב100%.

אז מה האופציה האחרת ליסוע עד שיתעורר? זה סופר מנהג חסידות, מתאים ל"כה עשו חכמנו" ולא לאדם הסביר.

שנת ארעי (אפילו שבלילה זה אחרת).

אבל בכל אופן אין לך אפשרות אחרת, והוא לא היה צריך לישון...

אאל"ט הטעם הוא ששינת צהריים היא כחרבות לגוף ושנת שחרית מוציאה את האדם מהעולם (משמע שזה לא רלוונטי לשבת)

אפשר לראות את המקור שהרב קליין הביא מברכות פה

מה המקור לאיסור גזל שינה?

 

נראה לי שזה דומה לזה, שמצערים ("גוזלים שינה") במקום שיש הפסד ונזק למי שישן.

 

מעניין שכל עם ישראל קיבל את האיסור הזה כדבר מוגמר, למרות שהוא לא ברור בכלל

אבל זה לא דבר שהכרחי, החובה לבנות מקדש היא על כלל עם ישראל ולא על משיח בלבד ועלינו לקיים המצווה כל עוד אנחנו מחוייבים בה, גם עכשיו כשאין משיח...

 

ולא נדע מה יהיה עד שיהיה...

יש שתרצו שזה בגלל שלא נדע מה שיהיה עד שיהיה
ויש שתרצו שהמשיח קודם אבל לא נדע שהוא משיח עד שיבבנה ביהמ'ק ואז אתגלי מילתא למפרע שהוא באמת היה משיח

משיח בונה מקדש,

 

אבל בכל זאת אנחנו מחוייבים בבנית המקדש גם בלי משיח?

 

ז"א אנחנו בונים?

כבר אמרו פה שזה לא ממש ברור...

יש שהקדימו את המשיח למקדש ויש להפך כבר ממדרשים וראשונים.

מצד הלכתי לא נעכב מצוות בגלל ביאת המשיח או עיכובו. זאת אומרת שאם תינתן אפשרות לבנית המקדש וקיום מצוות שתלויות בזה- נבנה ונקיים ולא נחכה, אין מצוה לחכות.

מעבר לזה צריך להבין שהקדמת המשיח למקדש היא הגיונית. המשיח הוא מלך, מנהיג. כמנהיג של עם הוא מקים את המקדש. ללא מנהיג אין מצע לקיום של עם. אין קיבוץ גלויות וכו'. חלק מתפקידיו הוא להקים את המקדש. עם זאת המשיח לא מחויב יותר מכל אחד מאיתנו במצוה זו שהיא מצוה מדאורייתא.

אני מכיר יותר מדרשים שמקדש קודם למשיח.
(מדרש אחד משתמע ההפך, לעומת מספר מדרשים שנאמר בהם שמקדש קודם/גורם למשיח)

אם את רוצה להרחיב בסוגיה, יש ספר יפה של הרב קלישר "דרישת ציון" שדן בסוגיה זו ואחרות.

ישראל, מלא. שעוד יהיה לגויים שליטה עלינו.

במדרש ששוואקי אוהב לשיר המשיח עומד על גג המקדש.
אבל יש גם להיפך

אם מקדש קודם למשיח, ז"א שמקדש בידי אדם?

שצריך שיהיה מקדש כשהמשיח יגיע, בין אם הוא יבנה אותו בין אם לפניו. אחד התנאים למשיח זה שיהיה מקדש בימיו.

שאם יהיה רצון ד' לבנות לפני המשיח - נבנה. אמנם הרצי"ה אומר שקודם יעמוד מלך (וזה משיח?) ואז בית המקדש, אבל כנראה שהוא אמר את זה כדי להניא את העולים להר הבית.

וכשמגיע הזמן לגאול את עם ישראל המקדש מתחבר לבית המקדש שירד מהשמים [ואמור להיות כמה חלקים מבית המקדש שיורד מהשמים שיסתיימו על ידינו כאן למטה]

מקום ששוחטים כבשים ופרות או מקום גילוי שכינה ברמה הכי נעלית  בעולם הזה הגשמי,
בזמן הגלות הגילוי שכינה  שהיתה בבית המקדש גלתה לבבל ובאותו מקום ששרתה קראו "בית רבינו"

(הנושא מהגמרא והמפרשים נידון בתחילת שיחת הרבי בנושא, השיחה הזו נקראית "בית רבינו שבבל"  )