פורום בית המדרש (עמוד 98)

גם כאן. לא נתמלאו התנאים לא מביאים. אופן ההריגה, עיר שיש בה בית דין של 23 סמוכה, לא עיר של גויים, ללא לויה וכו'.

עם לויה?

וללא לוויה יביאו.

נחל איתן - קניבסקי, שמריהו יוסף חיים, 1928- (page 1 of 323)

הוא בעיקר הסביר באילו מקרים לא חל דין קריאה או התוודות

הספק שלו היה חלקי ואפילו שולי (לא לגבי התודות אלא רק לגבי העגלה הערופה, וגם זה הוא הסתפק רק במקרה מסויים, ולכן זה שולי כי ההתוודות של "ידינו לא שפכו" זה בכל מקרה)

 

לימוד תורה דורש העמקה מרובה ובחינה של כל פרט, אחרת עלול לטמא את הטהור ולטהר את הטמא 

 

בנוסף לכל זה יש לעיין בכלל בפשט הדברים, בפשט דברי חז"ל, אם "בלא מזון ובלא לויה" הכוונה מטעם מותרות של מלונאות או מטעם פיקוח נפש, שנאמר "כי ימצא חלל" ונאמר "ידינו לא שפכו את הדם הזה", כגון שהיה עני או מפני שהיה הולך דרכים לא היה לא מזון או שהייתה הדרך מסוכנת

 

שוב, לימוד תורה דורש עיון מעמיק ולא קריאה שטחית

(לא יודעת אם זה נקרא שמות נרדפים)

יש בעריכת הרב אבינר-כריכה חומה ותמונה של רבינו.
אישית הייתי ממליץ את כתבי הרב זצ"ל,יש פירושים של הרב חגי לונדין על אורות,אורות התשובה,מאמר הדור,חזון הצמחונות והשלום..
את כתבי הרצי"ה לא למדתי,את כתבי הרב יותר-ואני חושב שהשקפה כללית ונכונה של כל התורה הגואלת-יותר כדאי מכתבי הרב זצ"ל.
בהצלחה!

כן הרב אבינר ערך את הכתבים של הרצי"ה... ויש כמה נושאים, פ"ש, א"י, עמ"י, אמונה ועוד ועוד

לכן רציתי לשמוע אם יש נושא ספציפי שהוא מומלץ

 

ומסכימה, הבסיס זה הרב זצ"ל- ואני ב"ה לומדת גם את כתביו בפרוש של הרב לונדין

 

אבל עדיין אני רוצה ללמוד גם את כתביו של הרצי"ה, כי לצערי בכלל לא יצא לי ללמוד אותם,

ולדעתי זה חשוב.

חודשים אחרי עדיין התחבטתי בה, והייתה לי תשובה שהתיישבה לי... התשובה הזאת לא הועלתה על כתב ונעלמה אחרי כמה ימים.

היום אני עדיין חושב שזה ק"ו רקורסיבי

הזכרת לי שצריך לעיין שם שוב מתישהו.

 

נסה לפתוח את הראשונים, או לראות את סיכום הראשונים בשטיינזלץ או שוטנשטיין או מתיבתא

א. הק"ו הראשון פירושו כך:

 

אישה עברייה איננה נמכרת לשפחה! כלל בסיסי ראשון.

 

ילדה צעירה יכולה להימכר ל"אמה"=משרתת, בתנאי שייעוד השירות הוא שבסוף תהיה לאשתו של מי שהעסיק אותה כמשרתת, ואז איננה עוד בדרגת משרתת אלא בדרגת אישה רגילה כמו שכתוב "כמשפט הבנות יעשה לה". כלל זה נקרא "ייעוד" כמו שכתוב "אם רעה בעיני אדוניה אשר לו יעדה - והפדה", כלומר בדיעבד, אם לאחר השנים שהייתה משרתת, האדון החליט שהיא לא מספיק מוצאת חן בעיניו - אז הוא רשאי שלא לשאתה לאישה, אך הוא חייב לסייע בפדיונה.

 

כעת הגמרא לומדת קל וחומר: 

 

אם כסף מספיק כדי ליצור אישות - כמו שמצינו באמה,אז קל וחומר שאישה סתם שנקנית לאישות רגילה והראיה שזה אישות רגילה-  שהרי נקנית בביאה, ודאי שתוכל להיקנות גם כן בכסף!

 

ב. הקל וחומר השני פירושו כך: אם יבמה שנקנית לאישות רגילה, ואחד מהביטויים לכך שזו אישות חזקה זה שהיא נקנית בביאה. ואף על פי כן אינה נקנית בכסף. אז אישה שנקנית לאישות רגילה בכסף, שכסף הוא קניין פחות חזק לאישות - ואף על פי כן זה יוצר קניין אישות אצלה - קל וחומר שבקניין אישות ממש תוכל להיקנות.

 

סיכום:

יוצא שהכסף הוא קניין פחות חזק, ולכן אם אישה נקנית בכסף קל וחומר שתיקנה בביאה, אבל מצד שני האישות של אמה=משרתת היא אישות פחות חזקה, ולכן אם כסף קונה אישות לעתיד של ייעוד, קל וחומר שכסף קונה אישות מיידית.

אם הבנתי אותך נכון אז יוצא שכשהגמרא בהתחלה אומרת שיש קל וחומר שכסף יקדש - "ומה אמה העברייה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף אשה שנקנת בביאה אינו דין שתקנה בכסף" אז אין היא עוסקת בחוזק הקנינים! כי באמת כמו שנראה בהמשך ביאה בוודאי היא הקניין היותר חזק!
וצריך להסביר שהקל וחומר לא קשור לביאה ולכסף אלא שהיתרון הוא בכלל שאם מצינו שכסף מועיל באמה שזה קידושים עתיידיים/פוטנציאליים אז קל וחומר שיועיל באשה רגילה.. זה נפלא!. אשריך!

אך אולי קצת קשה כי בהסברך להבנתי אין צורך במילות הגמרא "אשה שנקנית בביאה" ז"א שזה שאשה רגילה נקנית בביאה לא ממש נצרך ותרם לנו וגם בלי שנדע זאת היה קל וחומר..

הגמרא פשוט משתמשת בניסוח הרשמי של קל וחומר, ואנחנו צריכים להתעמק כדי להבין כיצד הוא נעשה בכל מקרה ומקרה, כפי שהסביר לך @פלוני מפונפן - קל וחומר הוא צורת לימוד רקורסיבית (אמירה שנכונה בעצם לגבי הרבה מצורות הלימוד של י"ג מידות), "רקורסיבית" - כלומר הוא נלמד באופן אלגוריתמי על בסיס תכונה זאת או אחרת של המצווה או הנושא הנלמד, ומתוכו מקישים על נושאים אחרים,

 

ואת ההבנה כיצד זה שייך לנושא זה או אחר בכל מקרה ומקרה, חז"ל ציפו מאיתנו שנשב ונתעמק ונבין, בימיהם לא הייתה אפשרות לכתוב הכל באריכות, לכן השתמשו בשיטות כלליות ללימוד והשאר אמור להיעשות על סמך חשיבה מעמיקה בעל פה - מה שנקרא "תורה שבעל פה".

אנסה לקרוא כשיהיה פנאי מעניין לראות אם תירצת את מה שאני תהיתי עליו גם כן

בטעות החלפת א' וע' בניק שלך

אני גיטע שעבאס.

לא נראה לי שהבעיה שם היא התנועה כזאת או אחרת (במה זה שונה מהליכה ברחוב? אם זכרוני לא מטעני זה לא). הבעיה שם זה שזה מקום מעורב וכו'. לא?

שאנשים ממציאים הלכות חסרות שחר ועוברים בשוגג על "לא תוסיף" שזה איסור דיאורייתא

הנהו בי תרי דהוו דיירי חד הוה דייר עילאי וחד הוה דייר תתאי איתבר תתאי א"ל תתאי לעילאי תא ונבנייה א"ל אנא שפיר קא דאירנא א"ל איסתריה אנא ואבנייה אמר לית לי דוכתא למידר בה א"ל אנא אוגר לך דוכתא א"ל לא טרחנא לא קא מתדר לי שוף אכריסך ועול ושוף אכריסך ופוק אמר רב חמא אבדינא קא מעכב והני מילי דלא מטו כשורי למטה מעשרה באבל מטו כשורי למטה מעשרה מצי א"ל למטה מי' רשותא דידי הוא ולא משעבד לך וה"מ דלא אתנו גבי הדדי גאבל אתנו גבי הדדי סתרי ובנו וכי אתנו בהדי הדדי עד כמה אמרו רבנן קמיה דרבה משמיה דמר זוטרא בריה דרב נחמן דאמר משמיה דר"נ כאותה ששנינו רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו אמר להו רבה לאו אמינא לכו לא תיתלו ביה בוקי סריקי ברב נחמן הכי אמר ר"נ כי דדיירי אינשי וכמה אמר רב הונא בריה דרב יהושע דכי היכי דעיילי איסוריתא דמחוזא והדר .

בבא בתרא ו ב – ויקיטקסט

חלק מהספרדים אומרים ק"ש אבל לא מברכים את ברכת המפיל עם שם ומלכות אחרי חצות (שזה בערך רבע ל 1 היום).

האשכנזים וחלק מהספרדים מברכים כל הלילה.

אני פשוט אומר בלי השם המפורש

לברך?
מעיקר הדין לברך וצריך לברך כל הלילה.

ביניהם והאם זה גורף. תבררי מה מנהגך.

כל הלילה כשתלכי לישון תקראי קריאת שמע ותברכי ברכת המפיל. - בית המדרש

אלא לכל אחד שנכנע ליצר הרע שלו (רשע).

ואומרים שאפילו לאדם יפה התירוץ הזה לא טוב.

אני משער שחז"ל לקחו את הדוגמא הזו לשם הצגת מקרה קיצון - כשלאט לאט הסולם עולה בהדרגה.

מה הכוונה?

 

בהתחלה העני - העני זה האדם שהכי פחות נהנתן, הוא היה טרוד בחייו בטרדות של הישרדות, וטענותיו נראות בעין בלתי מזויינת כלגיטימיות. 

לאחר מכן הסולם עולה בדרגה - לעשיר - אותו אדם שיש לנו ממנו כבר סיבה לדרישה ללימוד בתורה, הרי הוא לא טרוד בטרדות של השרדות.

לאחר מכן הסולם עולה בדרגה - רשע - אותו אדם שעבר את הסולם של טרדות החומר, אבל בכל זאת שקע בו, "טרוד ביצרי" 

העני והעשיר, נשארו כאלה שטרודים במזונות, ולא עוסקים בתורה.

הרשע, הוא זה שנמשך אחרי יצרו, וחוטא, וגם לא עוסק בתורה.

אז הוא רשע יותר מהאחרים.

 

זה התיאור של האנשים, כפי שהם עומדים לפנינו.

העני והעשיר יכולים לטעון את הטענה של מצבם הכלכלי. לעומת זאת, הרשע כמובן לא יכול לטעון לזכותו שהוא היה רשע, וכן מגיע לשורש שגרם לו להיות רשע.

דווקא מי שפגום בענייני עריות. הכוונה שבכל מקום שהתורה או חז"ל אמרו רשע, הכוונה לדווקא מי שפגום באותה מידה.

לכן לענ"ד, חז"ל דנים אותו לכף זכות שהוא נאה והיה לו נסיון קשה יותר מגדר הרגיל.

או לחלופין, באים להזהיר אותנו, כמו באותו נזיר יפה ושמעון הצדיק, שאדם יפה צריך להזהר באותו עניין דווקא.

ככה זכור לי מהרב,יש זוהר בפרשת ויצא כמדומני שרבי אמי ורבי אסי אחד אמר לשני כמו ששחטנו את יצר ע"ז,כך נשחט את יצר העריות.
אמר השני שאם נשחט,הרי העולם יחרב（לא תוהו בראה לשבת יצרה）.
אמר הראשון אולי נחליש את יצר ע"ז-שיעבוד רק בלילה（בשעות שאדם אמור לבוא על אשתו）.
אמר השני-אם תחליש את היצר,אז תפסק "חדוותא דשמעתתא"-כלומר שכנגד יצר העריות,ברא הקב"ה את תורתו,כמו שאומרת הגמרא בקידושין דף ל-"בראתי לו יצר הרע,בראתי לו תורה תבלין".
אם היה לך יצר הרע,ולכן לא למדת תורה,יוסף שהתגבר על יצרו-ולא נפל עם אשת פוטיפר,יכול להעיד נגדך..
תורה לעומת יצר הרע,כך יצא מהזוהר,וכך באמת לענ"ד נראה מפשט הגמרא.
מקווה שעניתי

הלכות עבדים, עבודה בלי קצבה או ללא מטרה בעבד עברי כמו שאמרו

כל עבד עברי – אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא "עבודת פרך"? זו עבודה שאין לה קצבה, או עבודה שאינו צריך לה, אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל.

מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו: "עדור תחת הגפנים עד שאבוא", שהרי לא נתן קצבה. אלא יאמר לו: "עדור עד שעה פלונית" או "עד מקום פלוני".

וכן לא יאמר לו: "חפור מקום זה", והוא אינו צריך לו. ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן לו, והוא אינו צריך לו – אסור. ועובר עליו בלא תעשה, שנאמר: "לא תרדה בו בפרך" (ויקרא כה מג, ויקרא כה מו). הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו

 

 

[ולגבי עבד כנעני, [שם פרק ט] - מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך.  ואף על פי שהדין כך, מידת חסידות ודרכי החכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק, ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו, ויאכילהו וישקהו מכל מאכלו ומכל משקהו.  חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים על סעודת עצמן.  הרי הוא אומר "כעיני עבדים, אל יד אדוניהם--כעיני שפחה, אל יד גברתה" (תהילים קכג,ב).  וכן לא יבזהו, לא ביד ולא בדברים:  לעבדות מסרן הכתוב, לא לבושה.  ולא ירבה עליו צעקה וכעס, אלא ידבר עימו בנחת, וישמע טענותיו.  וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן "אם אמאס--משפט עבדי, ואמתי:  בריבם, עימדי.  . . . הלוא בבטן, עושני עשהו; ויכוננו, ברחם אחד"]

מחיפוש שעשיתי גיליתי שהרמב"ם כנראה לקח את זה מהספרא, מעניין אותי אם הגמרא גם מתייחסת למקור הזה מהספרא ?

בחיפוש הקודם שעשיתי כדי לגלות את המקור לדברי הרמב"ם, נתקלתי בדברים הבאים

 

"חז"ל מספרים לנו שחלק מעבודת הפרך של המצרים כללה עבודה ללא תכלית. היהודים בנו בנין במשך חודשיים, וכשהבנין עמד על תילו, הכריחו אותם המצרים לשבור את הבנין ולהורסו עד היסוד. היהודים בישלו ארוחה שלמה, סעודה כיד המלך, מבוקר ועד הערב, ובערב הגיע הנוגש וציווה עליהם להשליך את כל האוכל לפח האשפה. (ראו בפנים יפות שמות א,יא)".

 

 

אם מישהו יודע את המקור בחז"ל לדברים האלה אשמח לשמוע. (מי זה בעל "פנים יפות", אני לא מכיר)

פנים יפות - בראשית, שמות - הורביץ, פינחס בן צבי הירש, 1730-1805 (page 1 of 199)

(בפיסקה "בפ' ויבן ערי מסכנות").

אתה יכול לראות שם את המקור בגמרא שהוא מביא ומסביר.

 

הפנים יפות זה ספר דרשות של בעל ה'הפלאה'.

 

 

לא מצאתי בדברים שלו את המקור בחז"ל לדברים שציטטתי, רק רמיזה לגמרא בסוטה על מחלוקת רב ושמואל.

אני תוהה האם זה לקוח מאיזה ספר מאוחר ומי שכתב את זה באתר שבו מצאתי את זה פשוט מייחס את זה לחז"ל בסוג של ברירת מחדל...(לעצם הדברים, הם נראים לי ממש קולעים למהות של עבודת פרך)

 

 

תודה לך על המאמץ.

עבודת פרך שהעבידו גברים בעבודת נשים ולהפך אז מכאן יש פתח לדרוש על סוגי עבודות שהמצרים עשו כך במצרים. זה יהיה כמו להמשיך את חז"ל בדרישת הפסוקים, כך יש דרשנים שעשו לאורך הדורות.

כל מיני דוגמאות מתאימות למה שמובא בגמרא בסוטה או במדרשים.

שמדובר בבנייה במקום כזה שאין תועלת מהבנייה.

בנוסף, כך הביטוי 'פרך' שנאמר שם, מקבל משמעות שתואמת את פרוש חז"ל לאותו ביטוי שנאמר לגבי עבד עברי.

 

מסתבר לי, שאם היה לאתר שציטטת מקור בחז"ל יותר מפורש ממה שהובא בפנים יפות, הוא היה מציין אליו, במקום לפנים יפות. 

כך שנראה לי שהוא מפרש את דברי חז"ל ע"פ פירושו של הפנים יפות, ולכן מייחס את זה לחז"ל, ורק הוסיף פרטים כדי להפוך את התיאור לציורי יותר.

 

קשה לי על פירוש רש"י לשמות פרק א פס' יג: "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך".

 

רש"י מפרש את המילה בפרך ככה: "בעבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו". אבל מהספרא ומהבבלי בסוטה שתכף אביא, נראה לי שהיה צריך לפרש "בעבודה המפרכת את הנפש ומשברתו".

 

בויקרא פרק כה פס' מג נאמר:"לא תרדה בו בפרך ויראת מאלוהיך".

 

מהספרא על הפסוק (שממנו לקח את הרמב"ם את המקור להלכה שלו, וגם רש"י עצמו שפירש את הפס' בויקרא לפי הספרא) מובן

שהמשמעות של בפרך היא לאו דווקא עבודה פיזית קשה ששוברת את הגוף, אלא כל עבודה שהיא המפרכת את הנפש של האדם.

 

לפי הספרא אין איסור להעביד את העבד מבוקר עד ערב בשמש החמה בלחצוב אבנים מההר, שזאת בהחלט עבודה קשה המפרכת את הגוף ומשברתו. לעומת זאת, לחמם מים לאדון שלו בשביל כוס תה, יכולה להיות מלאכה פשוטה מאוד (במיוחד בימינו, אבל גם אז), אין בה שום קושי פיזי. אבל אם העבד מכין כוס תה לאדון ורואה שהאדון שלו בכלל לא שתה אותה, כשהוא רואה שהעמל שלו היה חסר משמעות ותכלית אז זה שובר אותו נפשית, וזה כן אסור.

 

גם מהבבלי במסכת סוטה יא ע"ב, מובן שהמשמעות של בפרך היא קושי נפשי ולא דווקא פיזי.

"את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שהיו מחליפים מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים".

במלאכת אנשים לנשים יכול להיות קושי פיזי, סבבה (הגי'אהד הפמיניסטי בטח לא יסכים איתי, אבל ניחא), אבל איזה קושי פיזי יש במלאכת נשים לאנשים ?! האם עבודות בישול כביסה או תפירה מפרכות ושוברות את הגוף של שיפוצניק שרגיל לעבודה פיזית קשה ? לא. אבל זה יכול לשבור את הרוח שלו.

 

משני המקורות האלה נראה לי ברור שבעבודת פרך נקודת הקושי היא נפשית ולא פיזית.

היא לא לפי פשוטו של מקרא ?

ללא בחינה של מקורות דרשניים שונים אלא מתוך קריאת הפסוקים בלבד (אם רשי אכן עושה זאת או האם הוא עושה זאת תמיד זו שאלה אחרת).

בפסוקים מוזכר שהמצרים העבידו בפרך, מתואר שהפרך היה לבנות מבנים שונים ומשונים (כנראה ללא מטרה ומכאן הדרשה- ערי מסכנות), מתוארת העבודה הקשה-פריכה, איסוף התבן וכו'.

גם דרשת הספרא, אם תתבונן בה תראה שהיא מבוססת גם היא על עבודה פיזית- עדור תחת הגפנים וכו'. בדרך כלל זה יבוא יחד- עד היום אנשים עובדים בפרך אבל כשיש תשלום זה בדרך כלל לגיטימי.

"בפרך" כעינוי נפש ולא כעינוי גוף. ואם זאת המשמעות של המילה, אז זה גם פשוטו של מקרא.

 

גם בדוגמא של העדור תחת גפנים, הקושי הוא הקושי הנפשי ב"לא לראות את הסוף", ופחות הקושי הפיזי, למרות שגם הוא קיים. הרי עקרונית מותר לו לומר לעבד שיעדור משמונה בבוקר עד שמונה בערב, למרות הקושי הפיזי.

(מן הסתם התכוונת למעשר כספים, זה כמובן מורכב יותר...)

לא הייתי שואלת שאלה קלה

אביונים, עניים וכד'...
אבל גם אם לא תתני ומישהו יגנוב לך את הארנק זה נחשב צדקה

אבל מי נחשב עני?
איזה מוסד/ארגון נחשב עני?

על זה הפוסקים אמרו שמי שאין לו מספיק לפרנסתו נחשב עני. מי שלא מספיק לו הכסף ונכנס לחובות.
מי שאת רואה כיום כעני, בהנחה שהוא לא שקרן, נחשב עני.
כמובן שלא נחשב מי שלא יודע להתנהל ומתנהל בהפקרות ובזבוז.
שיקול הדעת שלך יכריע.

לפי מה שאני יודע, היום בד"כ אומרים שמותר לתת לכל דבר מצווה ולא רק לצדקה ( - נגד הרמ"א).

[לכן הרבה ארגונים שלא קשורים לצדקה כותבים "ע"פ הוראת הרבנים, ניתן לתרום מכספי מעשר"]


ואאל"ט זה כי מכריעים שמעשר כספים זה מנהג ולא חיוב מהתורה או מדרבנן.





(וג'וקר בשביל סתם 1... - הרב מלמד, סעיף יא:

צדקה ומעשר כספים | אתר ישיבה

)

או לא וכו', תצטרך לפרסם ולכתוב על דבר שנקנה בכספי מעשר, כמו ספרים וכד'.

אם לתרום לדבר מצווה כשאני לא יודעת אם הם נחשבים עניים

בעצם זאת לא התלבטות כי אני אתרום להם, אבל רוצה להבין למה זה בסדר

ואולי זה יעזור.

**לא למדתי את הסוגיה קודם**
**אני לא בטוח במה שאני כותב**



תמיד הבנתי שאומרים שבגלל שמעשר כספים הוא מנהג ולא חובה, אפשר להתנות בפעם הראשונה שזה לא יהיה רק לצדקה.

וזה תמיד היה נשמע לי מוזר: אפשר להתנות גם שיהיה אפשר לקנות עם זה כרטיס לפילהרמונית..



עכשיו פתחתי את המקורות שבקישור של @אדם כל שהוא, וזה מה שהבנתי:



יש מחלוקת בראשונים, לדעת מהרי"ל מעשר כספים זה רק לעניים, וכך כתב הרמ"א;

ולפי המהר"ם מרוטנבורג זה לכל מצווה שלא היית צריכה בכל מקרה לעשות (כמו מזוזה), וככה כותב הש"ך.




עכשיו - וזה מה שהתחדש לי - החת"ס מסביר את ההגיון בשיטה השנייה:

התנחומא אומר על הפסוק "עשר תעשר" - "רמז לפרגמוטוטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה ל*עמלי תורה*".

לא כתוב כאן ל*עניים* בני תורה, כמו שאוטומטית חשבתי. ומוסיף החת"ס שעמלי תורה הם רק דוגמא -
אברהם נתן מעשר מהרכוש ל*מלכיצדק*, יעקב לפי המדרש קיים "וכל אשר תתן לי עשר אעשרהו לך" בבניו, בכך שהקדיש את לוי *לה'*.



אם הייתי מנסח את זה בצורה רטורית - לפי הגישה הראשונה מעשר כספים מקביל למעשר עני, ולפי הגישה השנייה למעשר ראשון/שני.




עכשיו אני מבין את הטיעון שבהתחלה - זה מנהג, לכן אפשר להסתפק במעלה שעשירית מהרווחים הם לקודש, ולאו דווקא לעניים.




לטובת שוחרי הרמב"ם כאן - ברמבם אם יש מקור למעשר כספים זה בהלכות צדקה;
וגם במדרש שהביאו התוספות למעשר כספים, לא כתוב עמלי תורה.

אז בפירוש המשנה הוא דווקא כן מדבר על מעשר כספים, ולא רק זה אלא מחדש ומרחיב אותו למטרות קודש שאינן צדקה במקרה שאין עניים (שלכאורה היינו חושבים שבמקרה כזה פטורים מצדיקה וממילא ממעשרות).

שמצרף את דין הצדקה והמעשר (חומש) יחד רק אעיר שאמנם יש שאמרו שמעשרות הינן מנהג ולא חיוב אך צדקה היא חיוב גם של העני.

שלא יצא שמעשר דומה לצדקה בדין הזה.

מפירוש המשניות הנ"ל שצירפו לך תוכל גם לראות שמותר ואף מנהג חסידים לתת יותר מחומש בעוד במשנה תורה כתוב מצוה מן המובחר בחומש. וגם בהלכות ערכין וחרמים אם מוציא מכספו על שאר מצוות לא יוציא יותר מחומש, לא רק צדקה.

יישר כח, חזק וברוך

שכוייך, ותודה. יש הסבר לסתירה?

מתנצל אם מישהו נפגע מהמסגור השגוי, אני יודע כמה זה מעצבן. זה היה לחלוטין בהומור.



(לא שיש לי משהו נגד רמבמיסטים. כמה מחבריי הטובים ביותר הם רמב"מים מוקשים. או משהו כזה
|ממלמל|)

במקרה שלי לפחות המסגור די נכון (אם כי שיטחי).

הפועל ש.ח.ר (בחטף פתח ולא בפתח שזה בוקר) הוא שאיפה ל- בתנך זה בדרך כלל או רק לגבי ד' או מידות כמו חכמה או מוסר.

שוחרי הרמב"ם? מה הכוונה?(לא חייב לענות ולהמשיך את "החפירה", כרצונך (

פשוט השתמשתי בלשון שטיפות של אור השתמש בסוף התגובה הקודמת. אין מאחורי זה איזשהו רעיון.

וכשפסק במשנה תורה חשב אחרת, זה יכול להיות נכון ויכול להיות חיים קלים.

המקור לחומש הוא תקנת אושא שמובאת גם בבבלי וגם בירושלמי. צריך להשוות ביניהן. הנוסח המקובל הוא- המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא יצטרך לבריות.
האם זה חיוב, מצוה, בזבוז לאילו מטרות?
בירושלמי יותר ברור שהחומש הוא הוצאה למצוה "נמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצות".

בהלכות ערכין וחרמין רמבם כותב-
"לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו והעושה כן עובר על דעת הכתוב 'מכל אשר לו' ולא כל אשר לו, ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות ואין מרחמין עליו... אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש".

בהלכות מתנות עניים הוא מביא שמצוה מן המובחר בחומש לעני וכד'.

נחדד את הסתירה- יש מצוות שאדם מוכר את כסותו בשביל לקיים, כמו ארבע כוסות ונר חנוכה. גם זה לא מסתדר עם ההנהגה המובאת בהלכות ערכין וחרמין.

ההבדל העקרוני בין צדקה לבין חרם והקדש זה שהראשון הוא לתועלת חיצונית- העני, והשני הוא לתועלת המקדיש עצמו.

רואים שיש הבדל במצוות. בין התועלת החינוכית של האדם כלפי חברו וכהדרכה חברתית- מדינית נכונה- לא נותנים לצדקה יותר מחומש אך גם ניתן לתת יותר.
לבין תועלת פרטית וחינוכית- הוצאה בהקדשים ששם לא מבזבזים יותר מחומש.
אדם לא מחנך את עצמו על חשבון עניים או נזקקים, או מצוות מסוימות. ממידת חסידות תוכל להוציא, בצדקה, יותר מחומש וכך גם במצוות ספציפיות שונות.

זו סתם מחשבה לא מחייבת כלל.

ההגדרה של עני שאינו הגון הוא מישהו שאסור לתת לו בגלל שהוא מומר לעבירה אחת, כלומר עובר עליה להכעיס. ז"א כופר כזה או אחר.

לגבי מומר לעבירה אחת לתאבון (לא כופר פשוט לא מצליח לשמור שבת/תפילין וכו') יש מחלוקת אם מותר לתת לו או מצווה לתת לו, אבל איסור אין.

כל השאר, גם אם הם רמאים, לא מעבירים אותך על מצוות צדקה.

אבל כמובן שצריך לתת למי שבאמת צריך. יש כמה הגדרות לזה, בפשטות מי שלא גומר את החודש או בחובות הוא נחשב עני, ויש עניין לתת לעני בן תורה (וכמדומני שגם לא בן תורה זה תופס).

אבל במעשרות כספים ספציפית יש עוד אפשרויות (כמו הוצאות למצווה שהם לא חובה שלך וכאלה)

החשש שלי הוא לתת למישהו שאם אתן לו זה לא נחשב לצדקה
אז ניסיתי להבין מה ההגדרה

בן תורה הוא בהכרח עני?
למה לתרום לאברכים זה בטוח צדקה? (לכולל לדוגמא)

כי אברך זה החזקת תורה, שונה מעני

צדקה ומשפט - בלוי, יעקב ישעיה בן ברוך יהודה, 1929-2013 (page 1 of 316)

הקרוב קרוב קודם.
גם חסכון לילדים - לצורך דברים עתידיים שאין חובת ההורים - אפשר להחשיב כמעשר כספים.

מלבד ברכת "המפיל" שע"פ הסוד (בן איש חי, כף החיים ועוד),

זמנה עד חצות (לא 12:00. חצי הלילה ממש. היום בערך ברבע לאחת).

הרב עובדיה כתב שטוב לברך גם אחר חצות אך בלי שם ומלכות.

 

ההולך לישון בסוף הלילה ויירדם רק לאחר עמוד השחר, לא יברך המפיל.

yeshiva.org.il/calendar יש שם לוח שנה לפי עיר עם הזמנים

גם ב3 בלילה קוראים ומברכים.

לגבי וידוי וכל מיני תוספות היו שאמרו והיו שהיו נגד. למשל וידוי יש כאלה שאמרו לא לומר, תעשי כמנהגך.

נ.ב
לא פוסק הלכה וכו'...

באופן כללי שאלות הלכתיות עדיף לשאול רב ולא בפורום

בחדר עם חלונות מוגפים).

המפיל אומרים רק לפני חצות

אני אישית לא מעיר לאבא על כלום,בעיקר כי אין על מה,אבא יודע יוצר ממני הלכה.
אם אין איסור,אני אשתוק...
אם יש משהו,אני אומר שזה נראלי לא בסדר

אלא שאמר שיעזור לו להבין פסוק וכך אביו הבין שטעה

ההלכה אומרת שהבן צריך להתפלא שכך ההלכה "מה? התורה אמרה לעשות כך?!"
זה על פי הספר, בדור הזה בכלל ובמקרה הנידון בפרט שקצת מוזר לנהוג כך כנראה יש להתייעץ עם תלמיד חכם איך לנהוג.

ואז כהשעמקתי הבנתי כמה אבא שלי היה קולע לשערה במנהגים מסויימים אליבא דהלכתא לפי חילוקי המוצאים.

משהו מבהיל! כמה ענווה למדתי בזכות הב"י...

מסתבר שבדורות הקודמים למעשים בפועל היה הרבה מה ללמד, גם הלכות.

בדרכ נראה לי פשוט שואלים תמיהה :רגע, עושים את זה? למה? חשבתי ש.. וכו. א
אהח נראה לי שזאת שאלת רב שמכיר את המקרה לגופו...

לא הצלחתי להבין את הכתוב...

בכ"א אני כן חושב שזה המצב ברוב המקרים, כשמדובר באבות דתיים לפחות

הענין הוא לפנות בכבוד.

 תאר לעצמך שאתה יושב ליד הראש ישיבה שלך והוא עושה את זה. איך היית פונה אליו?

ככה תפנה אל אבא שלך. (בהנחה שאתה יודע איך לכבד את ראש הישיבה שלך... )

 

למשל-הרב ראיתי שאתה עושה א', אבל לפי מה שזכור לי ראיתי במשנה ברורה שצריך לעשות ב'. (במקרים מסוימים אפשר להוסיף- האם יש סיבה למה שאתה עושה/האם זה מחלוקת?)

ואגב, זה באמת ניסוח מאד דומה ל"הלא לימדתנו", רק עם התיקונים הנצרכים...

 

וגם כשאתה מתוכח עם ראש הישיבה שלך, אתה תשתדל להמנע מלומר לו שהוא אמר שטות, טעות, או אפילו מלומר לו שהוא אמר דבר לא נכון. במקום זה אתה פשוט תאמר משהו בסגנון של- אבל יש לפעמים מנהגים שהם לא נכונים, ואנחנו צריכים לבדוק.. וגם יש ספרים שאומרים שיש מנהגי טעות..

 

אני משתדל לאמץ לעצמי את ההרגלים הללו.

 

אני אמנם לא פוסק, ולא ראיתי את זה בספר הלכה, אבל ככה אני מבין את פשט ההלכות הללו. אם אתה רוצה הלכה- לך לרב ותשאל אותו אם זה נכון.

גם בימי בית שני צמו בט' באב, לפחות לפי חלק מהדעות (אם אפשר לקרוא לזה דעות).

ההתרפקות על העבר והקינה עליו היא לא מתוך רצון לחזור בזמן אלא לחדש את הימים הללו כקדם ואף יותר מזה.
רוב ככל ימי חיי עם ישראל לא היינו במצב אידיאלי. כשהיתה מנהיגות לא היתה דת וכשהיתה דת לא היתה מנהיגות, גלות גיאוגרפית וכו'.

אז ט' באב זה באמת היום שבו הכל מתכנס לכדי השאיפה המירבית. זה לא יום של מחשבה על מה שיש אלא מחשבה על מה שאין וצריך להיות.

לעתיד לבוא מחשבה על מה שיש.
בית מקדש איננו עבודה פורמלית של זביחה והקרבה כאלו ואחרות אלא גילוי של רצון אנושי שהולך ומתרחב לעבוד את הבורא על ידי המין האנושי.

אינני חסיד של מחשבות כאלו אבל מה שעולה לי מתוך המציאות כיום זה שנראה שהמקדש השלישי לא יוכל להיבנות אלא מתוך רצון אנושי וגילוי של מידות מתוקנות מכל מיני עמים שונים. ירושלים הפכה לאורך ההיסטוריה למקום שמעניין את כל האומות ולכולן יש רצון בו ולא בכדי.

"בית המקדש"  -

אינו אמור להוות "עצים ואבנים חשובים"

גם לא יהיה מספיק מדוייק להסתפק בו כ"מרכז רוחני חשוב", כמו שאמר הקב"ה ע"י ירמיה הנביא "הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל... ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו...?" 

 

אבל

וכאן בא האבל

בית המקדש, בא לסמל משהו, הנקודה היא שמה שבית המקדש היה בימי קדם הוא היה כמו הצהרת כוונות לאומית, כמו הכרזה מהדהדת, שמהדהדת בלב כל אדם מעצם היותו יודע שישנו בית כזה, וממילא גם בליבותינו אנו היום, בכל דור ודור, בשעה שאנו מתאבלים על ירושלים. אנו זוכרים בכך תמיד, שישנו אלוקים לעולם, שציווה עלינו להיות אנשי רוח, אנשי אמת ומוסר, ושבכך תלוי אושרו של עמנו ובמבט כולל יותר - של המין האנושי כולו.

 

על זה אנו מתאבלים, על הריחוק מהיות הקריאה הזאת חיה ופועלת בקרבנו, בקרב העולם, ושאין אנו יכולים להרגיש את טוב הא-ל שמופיע בשעה שהאנושות הולכת, ולפחחות כמהה ומשתדלת ללכת בדרכי הצדק.

 

נ.ב. יש לי הרבה מה לומר גם על עניינים אחרים שהזכרת. כמו האם אנו צריכים לרוץ לבנות בית מקדש, והאם ואיך זה ישפיע על הרוחניות בעם, אבל כל אלו עניינים ארוכים ומורכבים, ודורשים התמקדות בכל נושא לעצמו.

האמת היא שהרגשתי הפוך ממך. בעוד בקינות הרגשתי שמתאבלים על העבר שהיה ואיננו, במגילת איכה הרגשתי שהיא ממש מכוונת לקשר ביננו לבין ה'. הבכיה הגדולה היא על זה שה' הקים עלינו את הצרות, על שפל המדרגה שירדנו אליו בחטאינו עד שה' נעשה לנו כאויב, כאשר התיאורים של העבר ושל החורבן מתארים עד כמה ירדנו ועד כמה מדובר פה בדבר מזעזע.

מגילת איכה מסתיימת בתפילה- "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם." כל המגילה מכוונת לשם. (ואגב גם בתוך המגילה עצמה שזורים חלקים שונים שפונים לנקודות שונות מאד, החטא, הביטחון בה', צער הגלות, תפילה להנקם מהגוים ועוד.)

 

ומה שאני רואה כעיקר האבלות זה  הנקודה של הקשר ביננו לבין ה'. החטא שחטאנו לו, ומה שהוא עשה לנו. ועל זה אנחנו ממררים כל כך. הקשר עם ה' בא לידי ביטוי בשתי הפנים- הרוחניות והגשמיות. כאשר הרוחניות בעצם מבטאות יותר את ההתנהלות שלנו כלפיו, והגשמיות מבטאות יותר את היחס שלו אלינו. עיקר הקינות מתמקדות בצד שלו כלפינו, כיון שזה בעצם מה שמשקף את עבורנו באופן ברור את גודל הנפילה שלנו, ומתוך כך אנחנו אמורים להתעורר גם לשוב אליו.

התפילה לבנין המקדש בתשעה באב, היא לא סתם הסתכלות מעשית- שאנחנו רוצים שיהיה לנו בית מקדש. היא הסתכלות הרבה יותר עמוקה- אנחנו רוצים שה' יחזיר לנו את המקדש, ושיחזור לשכון בתוכנו.

אדם אומר ברוך המבדיל קצת אחרי צאת הכוכבים כדי להוריד את נעלי העור וכו וכו

ואז אומר אתה חוננתנו בתפילה וכו.

 

גם ככה מבדילים פעמיים, זה לא משנה.

 

 

הרעיון הוא שפשוט מכוון שלא יכולת לעשות הבדלה על היין במוצאי שבת, אתה עושה אותה מאוחר יותר, בלית ברירה

 

האמת היא שלא ככ הבנתי את השאלה שלך

מקווה חידשתי משהו או עניתי על השאלה..

וזו לשונו:

 

"כתב בה"ג: אע"ג דקיי"ל מתפלל אדם של מוצ"ש בשבת

ואומר הבדלה על הכוס,

אם חל ט"ב באחד בשבת לא יבדיל מבעוד יום,

דאי אבדיל קבליה לתשעה באב ואסור לו לשתות,

אלא יברך במוצאי שבת על האש,

ואינו מבדיל עד אחר התענית,

ואז מבדיל על הכוס ואינו מברך על האש.

והרמב"ן כתב שאין לו להבדיל על הכוס.

ואדוני אבי הרא"ש ז"ל הסכים לדברי הלכות גדולות,

וכ"כ רב נטרונאי".

 

עד כאן לשון הטור.

 

וכתב שם ה'בית יוסף':

"דברי בה"ג וטענות הרמב"ם עליו והכרעת הרא"ש

הכל כתוב באורך בפסקים בסוף מסכת תעניות

ולא ראיתי להאריך בו

וכתב הרא"ש שנהגו העם כדברי ה"ג

וכ"כ סמ"ג והכי נקטינן".

 

עד כאן לשון ה'בית יוסף'.

 

בשולחן עורך פסק:

"בליל מוצאי תשעה באב מבדיל על הכוס".

 

ערוך השולחן הביא את דברי הטור וז"ל:

 

תשעה באב שחל ביום ראשון בשבת,

כיצד יעשה בהבדלה?

דלהבדיל מבעוד יום,

ולשתות הכוס – אי אפשר,

דכיון דאבדיל – קביל תשעה באב עילויה,

ואסור לשתות (טור)".
 

או אפילו בחול?

כאן הצום מתחיל במוצ"ש לא שבשבת היה הצום כמו ביום כיפור שחל בשבת.

למה לא לעשות את זה גם ביום כיפור?

 

תעשה קידוש של שבת וסעודה מבעוד יום,

ולפני השקיעה תקבל את הצום.

ובפועל כך עושים, הרי אתה לא מקשה על מי שמקדש שעה וחצי לאחר כניסת השבת, מדוע? ואתה מבדיל הרבה אחרי יציאתה, מדוע?

כך אתה יכול לקבל ולקדש את השבת מבעוד יום ויכול להבדיל מבעוד יום.

רמב"ם כך פוסק בעקבות הגמרא ולא רק הוא כמובן.

אין שום חילול שבת בהבדלה שהיא על הכוס בלבד מבעוד יום.
את המשיכה שלך לכיוון יום כיפור אינני מבין וגם לא חידדת, מתי חל הצום?
בכל אופן כל עוד לא תאכל בזמן אסור עקב ההבדלה או הקידוש מה הבעיה?

אם הצום בשבת, קבל אותו מבעוד יום וכמובן שאין קידוש מכיוון שאין קידוש בצום על היין כך גם במוצ"ש. תרצה להבדיל מבעוד יום אינך יכול על היין. לא מבין את ההקבלה היא כלל לא מן העניין. הצום כאן חל בראשון ולא בשבת.

לא. הטור בסי' תקנו כתב במפורש שזה אסור - בית המדרש

לגבי תשעה באב שחל במוצ"ש זו באמת מחלוקת ומרן הכריע לעשות הבדלה במוצאי הצום שזה כבר יום שני, אבל זה מדין תשלומים.

יש לך מצד אחד מצוה שלדעות מסוימות היא מדאורייתא- הבדלה ומצד שני תקנת חכמים לצום.

שאלת שאלה:

"האם לא עדיף להבדיל על הכוס (ללא נר ובשמים) לפני בין השמשות,

בסוף הסעודה השלישית כמו פסק הרמב"ם בעקבות הגמרא בברכות ועוד,

במקום לעשות הבדלה מדין תשלומים ביום א'?"

 

הבאת שו"ע ובית יוסף שכתב כן במציאות "רגילה" בסימן רצג,

כשהוא עצמו כתב שבתשעה באב אין לעשות זאת בסימן תקנו:

 

"דברי בה"ג וטענות הרמב"ם עליו והכרעת הרא"ש

הכל כתוב באורך בפסקים בסוף מסכת תעניות

ולא ראיתי להאריך בו

וכתב הרא"ש שנהגו העם כדברי ה"ג

וכ"כ סמ"ג והכי נקטינן".

 

ראינו שהראשונים והאחרונים שאלו את השאלה הזו,

דנו בנושא וקיבלו הכרעה.

התשובה לשאלתך היא: לא.
הם הכריעו שלא עדיף לעשות כהרמב"ם,

והסבירו גם למה.

 

מה הקושיה?

עשית יותר באלאגן מסדר...

לרמבן בכלל אין הבדלה במוצאי שבת כזו, אתה יודע למה?
מכיוון שאין תשלומים על דבר שנדחה מלכתחילה. לך זה לא מפריע? הוא ראשון...

היו מהראשונים שהצריכו הבדלה במוצאי שבת כרגיל אך השתיה תיעשה על ידי קטן או אדם שלא צם.

אנו מצווים להזכיר דברי הבדלה במוצאי שבת וזוהי מצוה, לחלק מהדעות מדאורייתא כאמור. אם לך הדברים כל כך פשוטים נעצור כאן.

לקרוא שולחן ערוך כולנו יודעים, לא הייתי טורח לפתוח שרשור אם זה היה כל כך ברור.

ב. אני יודע שיש בזה דעות בראשונים ויש הכרעה של הרא"ש (שהביא את הרמב"ן) והבית יוסף.

 

עיין כאן, סימן מ:

רבינו אשר על הש"ס/תענית/פרק ד – ויקיטקסט

 

ותקבל גם תשובה לשאלתך זו:

מה הקשר? - בית המדרש

 

ג. את המצווה מדאורייתא מקיימים בהבדלה בתפילה.

לא פשוט כלל שהבדלה על הכוס מדאורייתא.

 

ד. גם לא פשוט כלל שת"ב דרבנן. ייתכן מאוד שהוא מדברי קבלה שדינם כדברי תורה (ע"ע פסחים נד ע"ב).

 

את הבעיה.

ישנה אפשרות להבדלה מבעוד יום גם לדעת שולחן ערוך.

בתשעה באב שחל בראשון ישנה מציאות של תחילת צום במוצ"ש.

עכשיו ישנן שתי אופציות שהערתי לגביהן לעיל- הבדלה מבעוד יום על הכוס או לא לעשות הבדלה כלל מכיוון שלא היה כלל חיוב אז אין תשלומים.

האופציה השלישית היא, בעיני מספר ראשונים ואחרונים לא פותרת את הבעיה אלא מעצימה אותה. מדוע להעביר את ההבדלה ליום ב', מוצאי ט באב, בעוד ישנה אפשרות לקיים הבדלה מבעוד יום גם לדעת מרן.

למה להיכנס לתשלומים כשאפשר לקיים מצוה בהידור?

ולגבי מה שהבאת מהראש ידוע. אין שם יחס למה ששאלתי אותך ב"מה הקשר" מכיוון שהוא הזכיר את הבעיה כמו שהבנתי אותה. יום כיפור חל בשבת ולכן הוא מחכה להבדלה במוצש. אי אפשר להבדיל מבעוד יום כשחל יום כיפור בשבת...זה כמובן ברור לך אני מקווה. אין קשר למה שאמרת.

חוסר הרצון שלך לקבל את הדין לגבי הבדלה מבעוד יום תמוה בעיני. היום לא נהוג? נכון. אז מה אם לא נהוג, זה עניין הלכתי לא מנהגים.

היו מהראשונים שאמרו שיבדיל ויתן לקטן או אחר שלא צם לשתות.

כנראה שהם התכוונו להבדלה בזמנה ולא מבעוד יום.

אך לא ירדתי לסוף דעתו,
מה להבדלה ולקבלת תענית?
בקידוש מבעוד יום אפשר לומר כי הוא מקבל עליו את קדושת השבת ולכן נאסר במלאכה מדין נדר.
אך ההבדלה אינה קשורה כלל ועיקר לתענית אלא להזכרת יום השבת ביציאתו.

אלא רק מזכירה את יום השבת בסמוך ליציאתו, וכי מי שהבדיל מבעוד יום נפטר מן השבת? מותר במלאכה?? כמובן שלא.

ב. מה זה "קבלת" יום א? אפשר לקבל דבר שיש בו מהות חיובית על פני דבר ריק ממהות, איסור מלאכה בזמן שמותר במלאכה, וכדומה -
והכלל הוא מוסיפין מחול (העדר) על הקודש (ממשות) ולא להיפך...

ג. כבר כתבו שאין דין תוספת בתשעה באב מעבר לבין השמשות (וזה כשחל באמצע השבוע וק"ו שלא על חשבון ש"ק)

בין השמשות שבין שבת לתשעה באב - מותר באכילה?

ברגע שאדם הבדיל - הוא קיבל על עצמו חומרת היציאה, אך לא קולתה.

 

לא שונה מהמקדש לפני שקיעה שאסור במלאכה, אך לא יכול לספור ספירת עומר, למשל,

או לקיים מצוות ליל הסדר

קידוש והבדלה זה הזכרת דברים לא קבלה או הוצאה

היא יכולה להחמיר אבל לא להקל.

א"א לעשות קידוש מבעוד יום ואח"כ לעשות מלאכה,
וגם לא לעשות הבדלה מבעוד יום ואח"כ לעשות מלאכה.

 

מאידך, כשחל עשרה בטבת בע"ש א"א לעשות קידוש מבעוד יום.

 

וכשחל ת"ב במוצ"ש א"א לעשות הבדלה מבעוד מיום.

בדיוק ההפך, שאפשר מבעוד יום או אפילו במוצאי שבת עצמה ואחר ישתה או קטן.

הרי ממה נפשך, הבדלה לא מתבטלת (לרמבן כן), מי שישבור את הצום יצטרך לעשות הבדלה אז נעשה הבדלה על הכוס מבעוד יום לכולם כעיקר הדין.

כתבתי שא"א לעשות אח"כ מלאכה.

 

א. אם נעשה הבדלה על הכוס "לכולם" - מי יהיה ה"אחר" שישתה?

 

ב. ה"אחר" הזה - יצא ידי חובה?

אם כן - אסור גם לו לשתות,

ואם לא - איך מותר לו לשתות ללא ברכה?

 

ג. במקום שאין קטן?

 

א"א לפסוק הלכה בצורה כזאת.

"וכשחל ת"ב במוצ"ש א"א לעשות הבדלה מבעוד מיום".

בהבדלה מבעוד יום גם המבדיל יכול לשתות. אין איסור והגבלה על מאכלים בסעודה האחרונה כשהיא חלה בשבת. אין בעיה לשתות את היין.

לא פוסקים ככה הלכה ובכן מחילה מכבודך זוהי פסיקת ראשונים ואינני נוהג לזלזל בדבריהם ולומר שהם בטילים כלאחר יד.

באתי 'לקראתך' ואמרתי שגם לשיטתך ניתן לתת לאחר לשתות, זו היתה הכוונה.

אנחנו חוזרים על עצמנו שוב ושוב.

 

הסברתי:

 

ברגע שאדם הבדיל - הוא קיבל על עצמו חומרת היציאה, אך לא קולתה.

 

לא שונה מהמקדש לפני שקיעה שאסור במלאכה, אך לא יכול לספור ספירת עומר, למשל,

או לקיים מצוות ליל הסדר

 

וכשחל עשרה בטבת בע"ש א"א לעשות קידוש מבעוד יום.

 

ל"שיטתי" (?) אין מקום לתת לאחר לשתות אם ההלכה היא שכולם מבדילים מבעוד יום.

 

 

א. השאלה לגבי הבדלה על הכוס אחרי ההבדלה בתפילה ואחרי אמירת 'המבדיל בין קודש לחול' היא שאלה טובה, ויש לגבי כל אחת מהן גמרות מפורשות (לגבי המבדיל הגמרא קצת פחות ברורה, זכורני שהרי''ף מאריך בהסבר שם), אבל היא לא קשורה לערב תשעה באב דווקא אלא נכונה לגבי כל השנה.

 

ב. לגבי השאלה בפסקה האחרונה - לדעת הרמב''ם אתה לכאורה צודק, אבל ישנם פוסקים שסוברים שהבדלה לפני צאת שבת לא מועילה או לכל הפחות לא לכתחילה ולדעתם לא יהיה נכון לנהוג כמו שאתה מציע. רק אעיר שהפתרון של להבדיל בצום ולתת לילד לשתות הוא פתרון לא מוצלח, לפחות לדעת הרמב''ם שכתב שזו ברכה לבטלה שכן ילדים לא חייבים בברכה אלא מדין חינוך. ועוד הערה: לא ברור לי מה הכוונה שההבדלה ביום א' היא "מדין תשלומים", מה שייך תשלומים להבדלה? זמן ההבדלה, גם אם בדיעבד (אולי לזה הכוונה), הוא עד יום שלישי - זה לא שמי שלא מבדיל עובר עבירה ומתחייב תשלומים אלא 'רק' מעכב את המצווה בתוך זמנה.

 

לגבי ב- שיטת הרן על הריף במסכת פסחים היא שמדובר בתשלומים כשהוא מסביר את דעת בה"ג. מותר להבדיל עד יום ראשון, וימים ב' ו-ג' הם תשלומים לראשון.
מכיוון ולמזיד אין תשלומים בדרך כלל אין תשלומים להבדלה מכיוון שלא להבדיל יום שלם ייקרא מזיד (בדרך כלל אלא אם כן אונן או דבר כזה) חוץ מט' באב שאינו יכול.
שיטת בה"ג ורמב"ן מבוססת על זה שזמן הבדלה הוא עד יום א ולאחר מכן מדובר בתשלומים.

לגבי אונן, מובא בראש במסכת ברכות בשם רבינו יהודה שזמן הבדלה הוא מוצ"ש בלבד ויום א הוא תשלומים למוצש.
אדם שהיה אונן במוצש וקבר את מתו ביום א פטור מהבדלה לדעת רבינו יהודה מכיוון שהיה פטור בזמן הבדלה שהוא מוצש בלבד (כמו רמב"ן) לעומתו מהר"ם סובר שיבדיל ביום א מכיוון שיום א עדיין מזמן המצווה.

הבדלה עד יום שלישי היא דעת רמבם ולדעתו לא תהיה ביום ב משום תשלומים.

כמו כן לא תהיה בעיה לבעל ההבדלה לשתות בהבדלה מבעוד יום. הקטן שניתן לתת לו לשתות יכול להיות בן 12 שהרי לא מחנכים לתעניות חרבן, זה משנה בדין קטן?

אני לא מכיר את שיטות ר''ן, רמב''ן ורא''ש שהזכרת. קשה לי להבין מה שייכות תשלומים לברכות אבל אולי אם הייתי מכיר הייתי מבין. דעת הרמב''ם ודאי לא כזו.

 

לא בטוח שהבנתי את השאלה בפסקה האחרונה, קטן עד בר מצווה לא מחוייב בברכות ולכן לא מברכים כדי להוציא אותו יד''ח וברכה כזו היא לבטלה.

מה קידוש שלא קידש הולך ומקדש כל היום כולו ואין לו תשלומין כך הבדלה מצוותה להיאמר ביציאת השבת ואין לה תשלומין. זו בגדול דעת רמבן.
דין קטן שונה במצוה מדרבנן נראה לי אבל יכול להיות שאתה צודק. גם יש מה לעיין אם הבדלה מדרבנן.

זה כמו שזה נשמע בבסיס, דבר שהופך להיות שלך.
בתוך זה יש חילוקים מה קניין דאורייתא מה דרבנן ומה נקנה מתוך מנהג המקום למשל.

מה בדיוק הופך את הדבר הנקנה לשלך, הכוונה, החלפת הידיים, הגבהה וכו' יש בזה הרבה נושאים והרחבה. אולי תחפש באנציקלופדיה התלמודית כהתחלה טובה.

קניינים - ויקישיבה

 

 

ועכשיו ראיתי שבפורטל דף היומי יש את המהדורה המודפסת, בלי שצריך להוריד:

 

קניינים

ראשית אזכיר שהפורום הוא לא מקום לפסיקת הלכה, כל דבר שנכתב פרט לציטוטים הוא על דעת הכותב בלבד.

 

שנית, אצטט מפניני הלכה:

כפי שלמדנו (לעיל ד) מעוברות ומיניקות חייבות להתענות בתשעה באב. אבל בצום-נדחה דינן קל יותר, ואם הן חלשות במקצת או שיש להן מיחוש מסוים, אף שאינן חולות – פטורות מצום שנדחה (באו"ה תקנט, ט, 'ואינו'; כה"ח עה).

 

זה מבחינת המניקה עצמה, אם היא לא מרגישה טוב. לעניין כמות החלב צריך לשאול כי לא ברור שזה מתיר, במיוחד כשהתינוק רגיל ויכול לקבל תחליף חלב.

תודה,
חשוב לי לציין כי בימים האחרונים יש לתינוק תגובה אלרגית של פריחה, יתכן שלתמל ולכן חשוב לי להניק אותו כמה שיותר

ושתשאלי רב

אבל בפועל שרשורים כאלו זוכים ליותר תשומת לב משרשורים שנפתחים בכדי לפתוח דיון.

אני פתחתי שרשור דיון השבוע לגבי הבדלה במוצאי ט באב והטענה המככבת הייתה לא עניינית כלל אלא- "אבל כך לא נוהגים", והרוב כלל לא מגיבים כי דיון לא הלכתי הוא בזבוז זמן כנראה.
הבדלה במוצאי שבת שחל בו תשעה באב. - בית המדרש

שרשורים על מחשבות והרהורים בענייני מחשבה וגישה תורניים כלל לא מקבלים יחס או תגובה כמו למשל תהיות על אבלות החורבן - בית המדרש

וכל שרשור רץ לכיוון פניני הלכה או פוסק בן ימינו כג'וקר במשחק קלפים. ולכן אין לתמוה על שאלת הלכה בפורום כשזו המגמה הרווחת גם אם לא "מותרת" הצהרתית.
(אם תרצה תוכל לפצל זאת לשרשור נפרד אם זה לא מהעניין או מפריע או עשוי לפתח עניין)

אז הסיבה היא שלצערי בתקופה האחרונה אין לי פנאי להאריך בנושאים שמצריכים להשקיע זמן בניסוח תגובה מפורטת ובעיקר בלהעמיק ולדון ולהסביר בתגובות נוספות, בניגוד לציטוט מפניני הלכה שלוקח חצי דקה. מי שמכיר אותי יודע שבד''כ אני מגיב בעיקר אם לא רק לשרשורים עיוניים שבאמת יותר מעניינים אותי.

אם התלונה שלך על משתמשים אחרים אני לא יכול לענות לך בשמם.

סתם מציף את העניין

חוץ מזה שהגבת אליי, אחרת לא מובן לי על מה התלונה כי כאן רק אני הגבתי ואילו בשרשור שלך שקישרת דווקא היו לא מעט מגיבים.

על כל פנים בין כה וכה התשובה שלי זהה - רק על עצמי לספר ידעתי.

למה שתענית נדחית תהיה שונה מתענית רגילה?
הרי מלכתחילה התענית נקבעה ליום זה בכל תנאיה כשחל ט' בשבת. למשל ברמב"ם אין שום רמז לחלק.

(אמנם עוברות ומיניקות שמתענות בט"ב גם אם לא נדחה זה רק במקרה שאין שום חשש נזק לבריאותן או לתינוק. וכאשר יש תינוק קטן יונק התירו לאשה לשתות עבורו אפילו ביום הכיפורים במקרה הצורך כי תינוק מסוכן אצל חלב. ובט"ב אין צורך בסכנה או ספק סכנה אלא כל חולי פוטר מהתענית באופן מוחלט, ולכן ברור שבמקום השואלת לא הייתי מתענה)

הסברה היא שכיוון שלא מדובר בתאריך הפורענות אפשר להקל כיוון שאין מדובר ביום האבל עצמו אלא רק זיכרון לו מדרגה שנייה (מה שהופך את הסברה הזו לפחות רלוונטית לגבי ט' באב נדחה כי שכמו שאמר ר' יוחנן התאריך של הפורענות הוא דווקא י' אפילו יותר מט', ועדיין הפוסקים חילקו כנ''ל).

ולגבי מה שכתבת שמלכתחילה נקבע התאריך הדחוי - קודם כל אני לא משוכנע בזה, אבל גם אם נניח שכן אפשר לומר שכבר בשעת התקנה כשתיקנו את הצום ואת פרטיו כגון נידחה תיקנו גם שנדחה יהיה קל יותר (אמנם דחוק אבל מצינו אמירות כאלה לגבי גזירות אחרות).

מה המקור התלמודי או אחר לחילוק שכזה?

המקור לכאורה הוא בתוספתא תענית שמובאת גם בתלמוד בדף יב - א"ר אלעזר ב"ר צדוק, אני הייתי מבני סנאה בן בנימין וחל ט"ב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו ולא השלמנו, מפני שיום טוב שלנו הוא.

והנה אין שום רמז לכך שראב"צ הקל בצום מפני שנדחה אלא מפני שביום י' אב זהו יום קרבן העצים של משפחתו בני סנאה. שיום טוב שלהם הוא ואסורים בספד ובתענית. ולכן פלא על השו"ע שחילק בבעל ברית בין ט"ב נדחה ללא נדחה.

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים,ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז, ובקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה. אלא: תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה - ידחה, ולא הודו חכמים" (מגילה ה ע''ב).

(זה מחזק את ההבנה שאין שום חילוק שהרי לא הודו לו חכמים)

אבל לאו דווקא שביטלו את הסברה לחלוטין - הנפקא מינה היא בהקלה בשעת הדחק וכדו' (זו פרקטיקה מצויה אצל הפוסקים להשתמש בסברה של דעה דחויה או דחויה חלקית).

 

עקרונית אני מסכים איתך בגישה, אישית לא הייתי מחלק ככה (לא מסברה ולא למעשה). 

אבל הפוסקים כן חילקו והפותחת שאלה לגבי הלכה למעשה, את הטעמים לדברי הפוסקים אני יכול לנסות להסביר כנ''ל אבל כאמור - בגישה הכללית אני דווקא מסכים איתך שצריך להיצמד יותר לפשט ולדינא דתלמודא.

הואיל ונדחה יידחה הוא כלל בתלמוד. זה מופיע לגבי כל מיני נושאים, כאשר העיקרון הוא שכשדבר מסוים נדחה ישנה חשיבות פחותה יותר.
החשיבות הפחותה היא משום שעיקר הדין נדחה ועכשיו נותרנו עם תשלומים.
כך גם כאן, ט באב נדחה אך לא בוטל כדברי רבי. מאחר ונדחה מעיקרו דינו הוא מתשלומין וקל יותר.

הדיון עובר מדין ט באב לדין תשלומים ואותו ניתן להמשיך מסוגיות שונות בשס.

לגבי מכות וב"ב זה כן רש"י, רק שהוא לא סיים את הפירוש. חתנו ריב"ן ונכדו רשב"ם, בהתאמה, המשיכו.

בע"פ אני חושב שעל מועד קטן יש שני רש"י. רש"י על הדף, שלא לגמרי מזכיר את סגנון רש"י פרט למקומות מסויימים ויש שינויים בולטים, ורש"י ישן, שנדפס בחלק מהמדורות, שקצת דומה וקצת לא. בד"כ הציטוטים שם בתוספות של הקונטרס יותר שייכים לרש"י ישן (אולי כולם פרט לאחד, לא זוכר).

היה תאריך מאוחר יותר שמצאו את כתב היד (אינני זוכר פרטים מדויקים), מעילה, מדרש רבא בראשית, על עזרא ונחמיה, דברי הימים נדמה לי שגם לא מרש"י.
עסקו בזה הרבה, מרן החידא, מהרץ חיות ועוד. גם במחקר כבר הספיקו להקיף את הנושא.

הוא בכלל לא היה קיים, רק בן הדוד שלו, שגם לו קראו ויליהלם שייקספיר כתב הכל וגם על בן הדוד הזה יש בכלל מחלוקת אם היה קיים או שזה מישהו אחר שבכלל לא קראו שייקספיר אלא רק דם העט של כותב שלא היה קיים.
ואז מכאן השאלה מניין הופיעו בכלל הכתבים בכל העולם?
אולי בכלל רש"י כתב את שייקספיר? ואולי בכלל רש"י באמת היה אותו רש"י? כלומר סבו של רבנו תם והשושלת האמיתית של בעלי התוספות,
לא, היות ויש שדורשים רש"י: ראשון שאינו ידוע כנראה שזו השערה מופרכת מידי, כנראה האמת היא ששייקספיר כתב לנו את רש"י, הוא או בן הדוד שלו, כי הוא איננו קיים בכלל.

שגם כשפירוש מסוים איננו מרשי הוא כן מבית מדרשו, מתלמידיו, חלקו כן ממנו וכד' לרוב.

זה לא אומר, לא מרש"י אז איננו יודעים מהיכן הוא והוא לא נאמן וכו'.
מדובר בתקופה מאוד קדומה, כתבי יד מתפוררים, אוספים ולקטים שצריך להוציא מהם כתבים שלמים כספר.

כך ראיתי בהקדמה של שוטנשטיין למסכת.

כלומר מישהו בבית שצריך ח"ו, או למצוא קרוב משפחה נזקק), מישהו בעיר, מישהו בארץ וכו'... אגב קרבה של מישהו שהוא לא בן תורה, שנחשב עני הגון (כלומר לא כופר), קודמת לבן תורה שבקרבה פחותה.

לא יודע למה בדורנו כולם מחפשים עמותות וכו' ומבטלים את החובה הזאת להקדים את הקרובים אלינו... לא חסר למי לתת.

 

[לגבי 1, אין לי מושג. כדאי לשאול רב שאלות הלכתיות בפועל. אבל מסברה נראה לי שאין משמעות למתי קנית. זמן ההקניה שלך לחברה הוא זמן הנתינה. וזה לא משנה את המציאות. אם מותר או אסור, אני רואה שסותרים את עצמם בשו"תים אונליין אז כדאי לשאול רב. למרות שבפועל זה בסה"כ עוד כמה ימים...

 

בעיקרון הרוב אומרים שאסור

הלכות תשעת הימים- הקדמת וקריאת ספר איוב

http://shut.moreshet.co.il/shut2.asp?id=43561

נתינת מתנה בתשעת הימים

 

וכאן סותר את אחד המקורות למעלה ואומר שמותר בשם הגר"ח קנייבסקי שליט"א

נתינת מתנות בתשעת הימים

 

כאן מובא כמחלוקת http://chabad.org.il/Questions/Index.asp?SubjectID=29&QuestionID=24054&CategoryID=68]

מגביר אהבת חינם ואני יודע על רבנים שככה פוסקים למעשה, אני לא פוסק וכו'...

לגבי המעשר.
כל מה שנחשב צדקה, עניים וכד'. ידוע מה הולך בעמותות שהעובדים בהם מקבלים אחוזים מההכנסות שהוכנסו כתרומה כשכר אך אלו בדיוק חלק מהוצאות העמותות.
הרי איננו מצפים שיעבדו בחינם. אז אני לא הייתי נכנס יותר מדי בעיון איך מתחלק הכסף וכו' לאחר שביררתי שמדובר בצדקה נאמנה לכל דבר ועניין.

בסוף הבאתי לה בשישי

@פלוני מפונפן ב"ה אין לי מישהו בסביבה שזקוק לכסף. אני עצמי גם חיה על חשבון ההורים ולא מוציאה על עצמי

או נגיד מישהו נזקק בעיר

 

ישר כח!

א. יש ספר של הרב אבינר בת מלך

אני יודע שהוא מדבר על דברים בסגנון, לאיודע בדיוק על מה הוא מדבר..

אבל הרב אבינר הסגנון שלו הוא המון פנימי, ולא רק הלכתי פרקטי.

 

ב. אני לא יודע, ואולי זה סתם סיבה לפחד. אני באמת לא יודע.

אם אני מנסה לחשוב למה להירתע מזה.. אולי כי זה פשוט.. "להיתקע במים הרדודים" אם את בשלב שלך יכולה לקפוץ למים העמוקים.

 

תבדקי, תנסי

תראי שלא בשבילך - תמשיכי הלאה.

 

בהצלחה רבה! אשרייך!

יתכן והוא נוגע בסוגיות שעלולות להביך או לפגוע בבת דתיה ואצל החילונים הנושא מדובר... סתם השערה

הרבנית אורה רבקה וינגורט

הרבנית  נעמי שפירא

לגבי 1- 

אולי זה-   דברי יעקב - פרקי מחשבה - עדס, יעקב בן יהודה (page 1 of 677)

לגבי 2 - לא מכיר את הספר, אבל אני משער שהספר מתעסק גם בשאלות שמצפים שלא יעלו בכלל אצל בת חרדית, ולכן חושבים שעדיף שבנות חרדיות לא יקראו את הספר. 

של רבנים ורבניות בנושא.... ועוד נקודה אני זוכר ששאלו איזה רב למה התורה לא מסודרת לפי נושאים והכל מבולגן כזה, הרב הסביר שבגלל שכל נושא בתורה קשור לעוד המון נושאים זה נראה מבולגן- מה שבאתי להגיש הוא שתלמדי את כל הנושאים ןלאט לאט תברר לך יותר הנקודה הזאת כמו שצריך כי היא קשורה לתפיסת עולם רחבה מאוד. בהצלחה!!!