פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 12)

היום משתדל לסדר את המחשבות על גבי פנקס רשימות, אחרת אני אמשיך ללעוס את זה במוח ולכלות כמויות של אנרגיה על ההרגל המזיק הזה.

והוא עוד יותר הרגל מזיק כשמריצים את זה *אחרי* שהפגישה כבר *הייתה*. גם זה קרה לי ויותר מפעם אחת עד ששמתי לב לזה והיום אני מנסה להיות במודעות גדולה יותר לאתגר הזה.

הצרה היא שאני מגיע לשיחה אחרי שחשבתי עליה מלאאא זמן ואז פתאום הכל מתבלבל

אני כותבת מראש הכל.

הרבה פעמים גם נעזרת בכתוב תוכדי שיחה..וגם מתאמנת לפני..

תמיד החזרה לשגרה של לילה יום מסודרים לוקחת זמן.. ומחר שבת אז בכלל

ישנתי בלי סוף. גם בלילה (קרסתי) וגם בצהריים....

כתבת את זה באמצע הארוע או אחרי שהוא נגמר? השעה המאוחרת וזה.

יצאת להתאוורר בין לבין?

החתמתי חוזה שהלהקה מתבקשת לנגן בשקט. זה היה ממש סעיף בחוזה.

מדברת מנסיון אמיתי.

בסוף כבר אי אפשר לסחוב את זה וזה נוראי.

אם כן,

איך מתקדמים לריפוי?

פשוט יצא.

לא יכולתי להסתיר יותר.

רק שאלו אותי מה שלומי והדמעות פשוט יצאו. גם בבית הכנסת.

לפחות זכיתי בקהילה תומכת.

אךך להיות רגיש.

נשמע שיש לך סביבה שאוהבת אותך. זה חשוב.

ולגמרי. זה ככ חשוב.

לבד ליבור את זה זה סיוט מתמשך

בא לי גם.

(יש פה קצת, אבל לא כל כך הרבה)

נסה לחפש איזור שקט, לשבת קרוב לקיר או לפינה.

להוריד את הראש לדקה.

להיכנס להמולה לזמן מוגדר ולצאת. 

עשיתי שליטה עצמית וחלק מהזמן יצאתי החוצה.  תודה ששאלת אותי !  וביום חמישי עוד אחד אז אני כבר מתכונן.

איזה כיףףףףףףף

אבל את כן יכולה לשלוט בתגובות שלך אליה. המנגנון של המתנצל והמרגישה לא טוב והשפוטה. על זה אפשר לעשות עבודה וזה יכול לקדם אותך.

עושה את זה. על יום כל היום.

מתיש.

מחכה לסיים.

בעיקר כשמנסים להבין איך *אנחנו* עובדים. אבל תדעי שזה עבודה קשוחה.

נראלי ברמת הכמות זה קצת משתנה בין אדם לאדם אבל מעולה שאתה יודע את נפשך... ונשמע שזה עוזר לך מאוד.

מה שאתה מתאר זה כרגע כמו חלום בלתי מושג עבורי.

בשנה וחצי/שנתיים האחרונות אני פותחת משהו לכתוב ובמקרה הממש טוב מסיימת משפט אחד...😶

ככה תמיד. זמנים שאפשר וזמנים שאי אפשר. אבל זה ברמת השנים..

כי אם יש מוצפות רגשית זה אומר לרוב שאני רוצה או מחפש או מנסה שני דברים סותרים. בכתיבה בדרך כלל אפשר להבין מה באמת קורה שם בפנים.

לגבייך -

איזה באסה שזה חלום בלתי מושג . יש לי כמה רעיונות איך  לחצות מחסום כתיבה. רוצה?

(ותודה שהגבת לי, איזה כיף)

תפס אותי. אפפעם לא חשבתי על זה ככה, ויש בזה משהו..

כלומר ממש. זה מסביר הרבה.

טוב שיש לך את הכלי הזה להתמודד.

רעיונות זה לא יכול להזיק, אבל אני לא אופטימית.. זה קצת יותר ממחסום כתיבה..

גם רוצים וגם לא רוצים

גם רוצים ללכת ללימודים וגם רוצים להיכשל

גם רוצים זוגיות וגם הבטן כואבת בטירוף בדייטים

יש לי כל מיני מחשבות על המקום שאת נמצאת בו ומסביבו. אם את חושבת שאת רוצה את יודעת באיזו סמטה חשוכה אפשר למצוא אותי.

כי אם נלך על אחת הדוגמאות שנתת שהיא ברורה, עניין הזוגיות ודייטים...

זה רצון מצד אחד, ומצד שני מחסום משמעותי מאוד עד כדי כך שהוא מגיע לרמה של סתירת רצון וכבר נהיה סוגשל רצון, או אי רצון שזה גם סוגשל רצון,  בעצמו.

אבל זה לא פיצול אישיות.

זה אישיות מלאת מחסומים.

ואני פתאום חושבת שזה נכון על מלא דברים...

אבל וואלה לא נראלי יש דרך לפתור את זה. לא לי כרגע בחיי לפחות...

ולגבי הסמטה חשוכה, בא לי להאמין שאני לא אזום עם אפאחד מפגש בסימטה חשוכה... גם לא מטאפורית... 

בהייטק יש לא מעט רגישים ואנשים שהחברתי יותר קשוח להם.

לגבי לא מצליח לעבוד- כדאי לכתוב מסודר את הרגשות והתחושות לכל הכיוונים ולטפל בזה כשיגיע הזמן. חבל להרוס את ימי העבודה עד אז.

אבל זה לא נושא מדובר. הקול הדומיננטי רואה בחברתי פאן ואוורור.

יכול להיות שגם אני אהנה בסוף, אבל עם הרבה חששות והכנות נפשיות.

כתיבה זה רעיון טוב. פוטר את הצורך לפתח ולתחזק את הרגשות באותו רגע.

מלא אנשים מלא אנרגיה מלא דברים להרגיש ולהבין. בהרבה ארועים משפחתיים אני העדפתי להתחמק בתפקיד מקצועי ואז יש לי תעסוקה שמחוץ לתוך ההצפה הזו (הדוגמא הזכורה לי זה להיות DJ בארוע הארוסין של אחותי, אפילו קניתי ציוד בשביל הארוע הזה בכמה מאות שקלים שמאז נמצא אצלי בארון).

זה בסדר. נתחיל מזה. אתה מרגיש אחרת וקודם כל אתה בסדר ו"מותר" לך להרגיש ככה.

בעבודה אני "צריך" להביא את עצמי. אז כל סיטואציה חברתית רחבה ולא שגרתית מתקבלת אצלי בכאבי בטן.

נשאר עם הילדים בחוץ.

קודם כל מותר לך להרגיש. לדעתי יש שם עבודה יותר עמוקה לעשות מה בדיוק מפעיל אותך במקומות האלה ואיזה סוג של ארועים זה ומה זה עושה לך (ואיך היה לך בילדות במסגרות למשל שהיו ארועים כאלה, טיולים נגיד).

נתחיל מזה. אחר כך תחשוב אם בא לך שוב או לא.

אם זה פעילות בחוץ יותר קל לי

מקום סגור אני בבעיה...

לפעמים מתחמקת ולפעמים נלחמת ללכת ומותשת בסוף ומאוכזבת מעצמי שהיה לי כל כך קשה

ואני בן אדם מאד מאד חברותי

כשאני מספרת על הצד הזה בי אנשים בשוק טוטאלי

אבל יש הזדהות עם הרבה נקודות כשהן מנותקות מההקשר שלהם אצלך. לחץ כשבוחנים אותי (והכיף שאפשר לעשות את זה לבד מול מחשב), לכתוב דברים כדי לסדר את המוח.  שאני לא מספיק טוב כמו שהם חושבים (כי תמיד אפשר יותר וכו'). יש פה עוד הרבה נקודות שמציפות הרבה רגישים.

לאיזה חוף הלכת? אחד ה-דברים הנכונים.    וזה שהבורא (או תת המודע שלך, זה אותו דבר בערך) סידר שאף אחת לא תרצה כדי שתהיי לבד. יפה שאת שמה לב שזה מתת אל. 

מעבר לזה - כבר  לא שלי. זה המקום שאת נמצאת ו וזה בסדר גמור.

ללמוד תרפיה באומנות, שזה רק תואר שני.

מאמינה שאם הייתי מכירה בעצמי את הרגישות הזאת לפני כמה שנים, אולי הייתי עושה את זה בדרך אחרת או פשוט לא הייתי לוקחת על עצמי תפקיד מחנכת בשנה ראשונה.

יותר מידי חזיתות שאני צריכה להיות בהם ואע הנשימה לפעמים נגמרת.

כל כמה זמן צריכה לחזור לעצמי ולשקט.

סידרתי רק הבוקר את החדר, אחרי שחודש פשוט הבלאגן חגג כי משהו שיתק אותי מבפנים.

עכשיו מרגישה חופשיה יותר.

ועדיין, כל יום שאני קמה לכיתה זה לארגן לעצמי מחדש בראש מה שורה היום ומול מי אני עומדת, כדי שלא אגמגם.

הלכתי לחוף בנתניה.

היה שקט. 12 בלילה.

בכלל פגישות עם הרבה אנשים (והרבה אנרגיה של אנשים) מייצר הרבה לחץ והרבה שואב אנרגיה מהצד שלנו הרגישים. אנחנו חווים את כולם באופן כללי וזה מייצר עלינו עומס רגשי. זה באמת עובד ככה וזה בסדר.

ואת מחנכת, זה אומר שיש לך כיתה גדולה מלאה בילדים שכל אחד מהם צריך את היחס הרגשי והאנרגטי שלו. את כנראה עושה את זה וזה נורא סביר שאת נשאבת לשם.

חוף ים זה נפלא.  איזה יופי.

אמאלה ממש. צריכה יותר מידי לארגן את עצמי כשאני בפגישה עם אנשים, במיוחד אנרגטיים ודומיננטיים. ויש הרבה כאלו.

אולי זאת העבודה שלי כרגע מול עצמי. להפסיק לפחד קצת.

גם עם הילדים מתיש.

לפחות עוד מעט מסתיים.

ואכן(:

את אנונימית אז אין לי מושג מה הסטטוס שלך ואם יש ילדים בבית.

פחד צריך לא להילחם בו אלא לתקשר איתו. לדייק ממה באמת מפחדים ולהתקדם עם זה הלאה.

בהצלחה שם .

נכון.

לי עוזר מאוד להוציא את זה בכתיבה.

ותודה(:

יש הרבה אנשים כאלו! 

אצלי תלוי אם אני לבד בחנות והמוכר/ת עם עין עליי אנלא ארגיש בנוח. ויצא לי לדבר על זה עם חברות והן גם ככה. אבל אם יש מלא אנשים בחנות זה הרבה יותר סבבה, לא?

מראש אני מנער ממני את המוכר/ת בחנות. מעדיף להסתדר לבד.

אולי אנחנו מרגישים לא בנוח להתלבט במקום קצת חשוף שכזה? 

למרות שאני מודה שעבדתי על זה והיום בד"כ יהיה לי יותר קל בזכות 2 דברים: א) הבנתי שזו זכותי... הפרדתי בין הסיטואציה הריאלית לרגשות והלחצים שמתלווים אליה. יש כאן חנות שנועדה לרשותי, הצרכנית, מותר לי לחפש, למדוד, לנסות, להתלבט, זו החלטה שלי ואני לא חייבת כלום לאף אחד. ב) שיפרתי את כושר ההחלטה שלי בעז"ה. למדתי אסטרטגיות אישיות לעשות סדר בראש, לראות דברים בבהירות יותר מהר. וככה גם יש לי ביטחון שאני יודעת מה אני רוצה אני רק צריכה להגיע להבנה סופית. (רוגע מאוד עוזר. אם לא, משחקת אותה רגועה)

סדר בראש זה דבר חשוב... מאוד עוזר לדעת מראש מה הצרכים שלי. לדרג את השיקולים. להגיע עם ידיעה מה אני מחפשת ומה חשוב לי ואז הרבה יותר קל לראות אם זה שווה או לא.

סליחה שכתבתי בלשון נקבה אני עייפה לחשוב עכשיו איך לדבר אז דיברתי על עצמי(:

עם החלטות מהירות אין לי בעיה. ממילא אני לא קונה בגד יקר, אז הסיכון בכישלון נמוך. 

חחח כן טוב אצל בנים זה פחות מסובך בכל מצב

אני בקושי מוצא בגדים שמתאימים לי.
המחיר זה לא הבעיה, הבעיה היא ש... במידה שלי אין בגדים שמתאימים ממש לגוף שלי.
תחשבי על זה לרגע:

מלא אבל לא מלא מידי.
המידה במותניים בסדר אבל לנפח של הרגל לא...

אז הפתרון שלי כרגע זה מכנסי פוטר\טריינינג.
לצערי הרב רק בפוקס מצאתי מכנסיים שמתאימות אשכרה למידה שלי.

נעליים זה נושא אחר לגמרי.
יש מלא נעליים במחיר של למעלה מ 700 שקל שמתאימות, אבל... זה בד"כ נעליים לאיזה 5 שנים אז צריך ממש להיות בטוח שזה מה שאתה רוצה וצריך.

ולבחור בגדים שיהיו גם נוחים וגם פרקטיים וגם לא מגרדים....  ברגע שהבגד מתאים אני קונה עוד 3-4-5 כמוהו כדי לא להגיע שוב לחנות לבחור.

מעדיף את החנויות שהמוכרים פחות רודפים אחריך, להסתדר כמה שיותר לבד, ולהגיע לא בזמנים של העומס.

אחרי שמצאתי איזה בגדים מתאימים לי, אני פשוט קונה אותם שוב ושוב.
כבר שנים שלא צריך לבחור. נכנס. לוקח. יוצא.

מה שאני רואה כאן זה ילד (או ילדה) פנימי שמאוד צמא לאהבה. אני לא חושב שהמוסר שלו נובע מתוך צורך באהבה. אני חושב שאת מוסרית גם ככה, גם כשאף־אחד לא מסתכל, ואת יודעת להבדיל בין רע לטוב, מעבר ליחסם של אנשים אלייך. אני לא מאמין שהמוסר שלך הוא "דיקטטור", אלא חלק מהטוב הפנימי שבך.

בכל־מקרה, מרוב שאותו ילד פנימי צמא לאהבה, העולם כולו נצבע בצבעים ובמילים של מחסור באהבה, פחד מעזיבה. נרקיסיסט למשל, היה מדבר במונחים של הערצה או בוז, והעניין הוא, שלכל "ילד פנימי" כזה, שנמצא בתוך רגש שלילי, יש אוצר מילים משתנה קצת, זה יכול להיות אהבה, תשומת לב, הערצה, כו'. יש גם כאלה שבכלל לא רוצים שיאהבו אותם, ולא חושבים על עצמם במונחים של אהבה. זה אומר שאפשר, אולי חלקית, אולי בהדרגה, להשתחרר מאותם מונחים, להשתחרר מכל־מיני "מדדים" שאיתם אנחנו מודדים באובססיביות את המציאות, כמו אותה נערה אנורקסית, שמודדת את עצמה במונחים של משקל ויופי, כאשר ברור, שאלה בכלל לא הדברים החשובים בחיים.

אני חושב שבסוף אנחנו צריכים שאותו ילד פנימי שלנו, יהיה ילד כזה, שלא בודק וחושש כל הזמן. הוא פשוט שם, הוא משחק בארגז החול, הוא נהנה לשחק גם עם אחרים, ונהנה גם לבנות טירת חול משלו, הוא פשוט לא נמצא בכל השאלות האלה. במקום לבחון את המציאות, לחפש אם יש שם אהבה או אין, הוא פשוט חי אותה ומרגיש שמח ובריא. ככה אני חושב שנכון לכל אחד להרגיש. איך? אני לא פסיכולוג, וזה גם די אינדיבידואלי, אבל ברמת התהליך, חלק מהתהליך הוא ההבנה שאפשר להניח לזכוכיות המגדלות, לעדשות השונות שאיתן אנחנו מודדים ובוחנים את עצמנו, להבין שאלה בסך־הכל מילים, מונחים, לאו דווקא מי שאנחנו באמת. ומהצד השני, ללמוד להכיר את הטוב הפנימי שלנו כהוא זה, להאמין בקב"ה שנתן לנו נשמה טהורה ומוסרית שאינה רק תוצר אבולוציוני (הסתכלות מאוד רדוקציוניסטית) אלא משהו מיוחד ועצמאי שאנחנו צריכים להכיר ולעבוד איתו.

@אחו 

העלית את הנושא שמגיע לי ומגיע גם להם, זה נושא חזק שכל מי שמתמודד עם שאלות מוסריות ברגישות והבנה של המציאות נתקל בו. כשיש עוד אנשים מחוץ אליי האם אני צריך לדאוג לעצמי? או האם לתת מעצמי לאחרים זה הדבר הנכון בשבילי?

יש שיטה שאומרת לדאוג לעצמי כדי שאוכל לתת לאחרים- ז"א לקבל על מנת לתת.

כשאני מקבלת רק בשביל עצמי מרגיש שזה לא מספיק

כשאני נותנת בלי שיש לי את הכח (בהקשר לרגישות זה אומר מכילה, מקשיבה, ויוצאת מעצמי כדי להרגיש ולקבל את האחר) אני נמחקת. מה שברור שלא מוסרי גם. מי הסכים לי למחוק את עצמי למען האחר?

אלא לקבל לעצמי להיות מכילה אוהבת ותומכת לעצמי כדי שאוכל גם להכיל לתמוך ולקבל גם את האחר זו הדרך המוסרית .

כשמדייקים את זה אפשר להתחיל לעבוד וכשעובדים מתוך מקום כזה גם לפעמים יהיו מצבים שפשוט תעמדי מול המציאות בלי חישובים של הוא ואני אלא תעשי מה שיראה לך לנכון. לא מתוך ריצוי והקרבה אלא מתוך הבנה אמיתית שזה מה שאת מסוגלת כרגע.

ברכה והצלחה!

נשמע שם כאב עצום שיושב על משהו.  

תודה שכתבת.

יש שם מנגנון ריצוי שמניח מראש ש "אני לא בסדר", אלא אם כן כמו שאת מתארת  "אני חייבת לשלול את הלגיטימיות של האדם או של האשמה כדי להרגיש טוב" כלומר אם יש לך יכולת לשלול אותה בצורה של שכל, אז את יכולה להרגיש טוב (או ליתר דיוק סביר) עם עצמך כי "היא לא בסדר" אז אני לא פושעת.

בעצם מראש את התלין והשופט של עצמך עוד לפני שקרה משהו. חדשות: את בת אדם. מותר לך להיות לא מושלמת. ויותרמזה, את אמורה לדאוג לעצמך קודם. כשאת דואגת לאחרים לפני שאת דואגת לעצמך את מרוקנת לעצמך את המערכת (תודה @אגוז16 ) וממילא בסוף לא יהיה לך מה לתת. הקפיטליזם אגב מוכיח את זה בצורה הכי קיצונית - אדם שרוצה להתעשר (כלומר לדאוג לעצמו) צריך בעצם לספק שירות מועיל במיוחד לאחרים ותמורתו הם ישלמו לו וככה הוא יוכל לשכור עובדים וכו' ובסוף גם להתעשר. 

קצת ארוך אבל לי בזמנו היה פוקח עיניים

יותר קל לשחרר טריגר או טראומה מאשר להתחיל לחפור בהם עם פסיכולוג. מח אחד, עוצמת הרכות (נדמה לי ש @פרח-אש מטפלת בזה), ביואורגונומי, תרפיית מימדים, וכל החבורה הזו תעשה עבודה יותר יעילה בפחות זמן.

אני בעד פסיכולוגים וטופלתי לא מעט

כל השיטות האחרות כמו מוח אחד זה אחיזת עינים ודברים לא מוכחים

אז מה ?

כן אני מטפלת בעוצמת הרכות(דווקא בנשים רגישות) וזו שיטה שמאוד מתאימה לדעתי לאנשים רגישים מאוד כי היא מאוד קשובה ומשתמשת בכוחות וחוזקות שלנו של קשר עם הגוף באופן מדוייק מאוד לדעתי, ולא מחייבת לחזור לטראומה (שזה לא עושה טוב לחלק מהאנשים הרגישים) תלוי במטופל.

יש שני כללי ברזל:

1. בנאדם עם רישיון לעסוק בתחום בו הוא עוסק.

2. לבחון מה טוב לך.

כל מה שמעבר-

האם עוזר בכלל? איך עוזר? מה עוזר? מי עוזר? מה עוזר? - תצטרכי להבין לבד על עצמך. כי אפאחד פה ובכלל לא ידע מה טוב בשבילך יותר טוב ממך.

אנשים יגידו המון דברים, בסוף אנחנו אנשים אינדווידואלים ולכל אחד מתאים משהו אחר.. אין נכון ולא נכון.

בדכ אנשים מתחום הנפש אמורים להיות מכילים ולא שיפוטיים

זה המרחב הכי מכיל בערך. 

אבל החשש מובן אם זה פעם ראשונה שלך.

אני גם בעד משהו מקצועי אבל פסיכולוג יכול לקחת המון זמן וסתם חבל...

כאילו זה מאוד נחמד שיש מישהו מקצועי ששואל את השאלות הנכונות, חוקר איתך לעומק את מאורעות חייך

אסימונים נופלים, מגיעים לתובנות... אוקי

אבל בשביל ריפוי חוויה רגשית הרבה יותר עובדת מאשר שיחות. (אלא אם כן זה פסיכולוג שמשלב שיטות מתקדמות היום)

תלוי מה את צריכה, אני בעד אנשים שמשלבים. שיחות זה גם חשוב, במיוחד למישהו שפעם ראשונה נכנס לעולם הטיפולי

ולא שיתף את העולם שלו. מן הסתם שהכל יותר בוסרי ויש יותר על מה לדבר.

שיטות עבודה היום של טכניקות חדשות עובדות הרבה על שינוי החוויה הקשה דרך התמקדות בגוף, או דמיון מודרך ואם ממש הרחקת לכת אז גם שיטות אנרגטיות ועוד...

שזה מדהים, אפשר להגיע לתוצאות יפות.

וזה תלוי מטפלת, וזה תלוי חיבור איתה..זה תלוי שיטת טיפול.

בעבר הלכתי למישהי אחרת ולא הרגשתי שזה עוזר.

היום אני הולכת למישהי שיותר מדוייקת לי והיא מעוררת לי דברים למחשבה, רואה דברים לפעמים שאני לא רואה ומשקפת לי.

בסופו של דבר נוצר קשר בינך לבין עוד אדם טיולים דפוסי התנהגות מסויימים שלך מולה ועובדים על זה.

יכול להיות שיש לך קושי להיעזר באנשים באופן כללי או להזדקק ולשים את הראש רגע על מישהו? או קושי לשחרר שליטה?..

רק מעלה כיוונים

וזה גם משהו שאפשר לעבוד עליו

בהצלחה 🌸

במה זה מתבטא שזה עוזר לך?

כשהלכתי למטפלת אחרת, אז הרגשתי שאני מדברת אבל לא קורה כלום, הכל הרגיש לי מפוזר וגם הרגשתי שאני פחות יכולה לסמוך עליה.

המטפלת הנוכחית מצליחה להסביר לי דברים מעכשיו ואיך זה מסתדר עם דברים אחרים.

זה מרגיש לי שזה עושה לי יותר סדר והבנה של דברים.. או למה אני מושכת דברים מסויימים אלי בגלל הסיפור חיים..

היא שיקפה לי משהו שהיה בעייתי שלא שמתי לב אליו.

אני מרגישה שהיא קולטת אותי בנקודות קטנות, שזה עוזר לתהליך.

כרגע עברנו איזה משהו במשפחה, אז יש על זה דיבור ועיבוד שזה גם ממש חשוב לתת לזה מקום, לפרוק את הרגשות הכואבים.

היא יכולה לשאול שאלה שאין לי תשובה וזה הולך איתי לחשוב על זה כדי להבין עלי דברים.

את צורת ההסתכלות שלה, אז כדאי לברר מראש לגבי הגישה של הפסיכולוגית, שהיא רגישה וזהירה בהקשר הזה.

אחרי לידה הייתי קצת הורמונלית ועבר

גלולות אין סיכוי שאני יכולה לקחת שימי לב לזה

אם אני "המושיע", אסור לי להיכשל. וכשאני נכשל זה סוף העולם.

זה המנגנון שלך שכולם התרגלו אליו. הוא יושב אצלך בבטן. לא אצלם.

(וגם אצלי, אבל אני לומד לשחרר).

הם עזרו בשמחה ( בני 19 ו14) והרגשתי מזה אמא רעה ...שבבישולים אני צריכה עזרה

אני כבר כמה ימים במצב קרוב לקריסה

התחלתי הליכות של חצי שעה כל יום והגוף כאילו לא יכול לספוג את זה יותר..

( עבודה אינטנסיבית שאני אוהבת מאד אבל דורשת בטירוף! 5 ילדים אמנם כבר לא קטנים אבל עדיין ובית לתחזק ופסח ...הספורט כאילו שבר אותי)

את עושה את הכי טוב שאת יכולה,  כרגע. 

שלי מבשלים קבוע. אחד הבנים הוא הגהצן המשפחתי. למה לא??

תנו לי לשבת אחד על אחד או אחת עם מישהו.  אני לא צריך עכשיו 50 איש שישגעו לי את המערכת.

מסכימה להיות אחרי זה ברחובות

מטומטמת.

כמה שתחשבי שזה יסתדר, זה לא.

והנה את שוב בזה. שוב.

הדיכאון והחרדה והעצב הקיומי.

(אם את צריכה משהו, מוזמנת לפרטי)