פורום אנשים רגישים מאוד (עמוד 12)

לא בדיוק קשורה לאר"מ ספציפית אבל נראלי פה היא תתקבל יותר.

בחודשים האחרונים קצת בדיליי יש לומר אבל ראיתי את רוב הסדרה 'בטיפול', כמו גם את המקבילה החדשה שלה 'טיפול לילי' וגם קראתי ספר עלילתי שזה חלק מהעניין בו.

ברור לי שזה לא בדיוק מצג מציאותי וכו' בסוף צריך להפוך את זה לעלילה שתרתק את הצופים/קוראים.

אבל בסוף זה כן בא לדמות סיטואציות טיפוליות באופן רציונלי כלשהו... עם הקצנות מסוימות ואיזשהו מסגרת נוספת וכו' אבל כן בא לדמות סיטואציות טיפול כביכול.

אז מה הקטע תמיד להפוך את המטפל לכזה שמשקיע הרבה מעבר לתפקיד שלו?

אם ניתן דוגמא, אז מטפל במציאות לא ילך פיזית לחפש ברחוב מטופל שהוא לא מכיר שהחליט להבריז מפגישה ראשונה (!!). (טיפול לילי. והיו שם יותר קיצוניות אבל איפשהו זאת יותר מוזרה בעיניי)

או מטפל שמתחרפן עד כדי לתת סטירה למטופל...(בטיפול) זה גם מעורבות רגשית מוגזמת. דיי ברור שהוא מההתחלה פחד שהוא הולך להתאבד ונורא נורא התערבב רגשית עם הכעס והדאגה כאילו זה מינימום ילד שלו עד כדי כך שזה השפיע על דברים אישיים בחייו הפרטיים.. העסיק אותו מאוד!!

כאילו איזשהו נסיון להוציא אותם סופר סופר אכפתיים ומעורבים רגשית בתוך הסיפורים של המטופלים שלהם...

נכחתי לראות פסיכולוגים שזמינים למטופלים שלהם מחוץ לפגישות בעיקר למקרי קצה, חרדות והתקפים כלשהם... וכנראה שזה דיי מצוי אפילו...

אבל המעורבות הרגשית המוגזמת שמציגים היא בעיניי מוגזמת עד כדי בדיחה... כי בואו נרגע זה כמו שרופא לא יכול להכנס להיסטריה על כל חולה שמגיע אליו.

ואני מנסה להבין מה הקטע להציג את זה ככה? מה עומד מאחורי זה? זה הופך את זה לכמעט בדיחה בעיניי. הופכים את זה כאילו הדאגה למטופלים נמצאת בראש מעייניהם כל הזמן... וזה מאבד את האפקט של לנסות לדמות את הסיטואציה באופן קרוב למציאות...

מה אתם חושבים?🙉

וכן...זה שאלות אמצע הלילה😶

נראה אם מישהו ישרוד עד לפה בלי לרצות להעיף לי כאפה...

רע לי. רע לי ממש. באלי לצרוח. מוצפת מאוד מאודדדד.

אין לי כוח לשבת המפגרת הזאת אני שונאת את עצמי ושהכל מוצף לי.

זה נשמע מאוד מרתיע הכינוי הזה, ילד/ה שגדל עם סביבה בריאה וקיבל אהבה ואמון, יכול/ה להגיד שאני כפויית טובה, אבל בתור ילדה שכל הילדות, המשפחה שלה עשתה עליה חרם, וחייתי במשך שנים בתחושה שאני באמת אפס, שאין בי כלום, חייתי עם ריקנות עצומה.

הכי הזוי שלא ראיתי את זה, הייתי בטוחה שככה צריכים להתנהג אליי, עם הזמן, כל מקום שהלכתי, אוטומטית הייתי חסרת ביטחון, כי אמרתי לעצמי בראש שלא מגיע לי אהבה באמת, לא מגיע לי אושר, כי אני אפס.

לקראת גיל 20 התחלתי להתעורר, והבנתי שמשהו בהתנהגות שלי לא בסדר.

נהייתי טיפוס דיכאוני, שלוקח כל דבר קשה, וכבר לא הכרתי את עצמי.

כביכול חייתי, עבדתי, למדתי, אבל בתוך תוכי הייתי בן אדם מת.

הייתי ילדה שמחה ואופטימית, אבל המשפחה שלי דאגה להראות לי, שאני לא טובה מספיק. אולי כי לא הייתי חזקה בלימודים, וזה העניין, שבמשך חיים שלמים, ובמיוחד בתקופה האחרונה, אני כל הזמן שואלת את עצמי למה? לא מצאתי תשובה ברורה.

בתקופה האחרונה משום מה הכל התעורר אצלי, ונכנסתי לדיכאון, לא מצליחה לצאת מזה, להאמין שאפשר אחרת, שאני יכולה לבנות לעצמי חיים בריאים, ואולי אפילו להתנתק קצת מהמשפחה שעדיין לא עושה לי טוב, אבל זה לא פשוט לי.

חח חפרתי קצת, אבל זה עזר לשתף(:

שלום לכולם!

היום גיליתי את המקום הזה ונפתח לי עולם חדש, אני די בטוח שאני רגיש מאוד, הרבה הצפות וכו' אבל מה שיותר בטוח הוא שיש לי חרדה חברתית (קשה, לפי המבחן) השאלה שלי האם יש קשר בין רגישות גבוהה וחרדה חברתית. האם אתם מתמודדים עם זה גם.. 

אנשים עם חרדה חברתית?

הם כל החיים יקראו לי - שקטה, ביישנית, לא זורמת, לא מעניינת, לא מדברת…

אילו רק היו יודעים, ומכילים. הכל היה אחרת. אוף.

והם גם נותנים תחושה שהם מעלי, כי הם חופשיים מדברים זורמים…

ואני סתם מוזרה, כזו שאף אחד לא מעוניין להיות בחברתה.

אני מבינה כמה הוא מדוייק וכאילו נכתב עלי.

זה כל פעם שורט אותי מחדש, שיש שם ל״התנהגויות״ שלי

סטרס ועצבים מלשבת על המחשב ולעסוק בבירוקרטיה.

אמאלה כמה זה הוציא ממני וואו

אֵין לִי כֹּחַ לְהַצִּיעַ 
וְשׁוּב לְהִתְאַכְזֵב
אֵין לִי כֹּחַ לְחַכּוֹת
וְאָז יַגִּידוּ לִי פָּחוֹת
אֲנִי מְאַמֶּצֶת אֶת יָדַי
אוֹמְרִים לִי
חָפַרְתְּ כְּבָר דַּי
נִמְאַס לִי
לְנַסּוֹת
לְקַוּוֹת
לִשְׁאֹל
לִבְדֹּק
לַחֲשֹׁב
וּלְהִדָּחוֹת
אֵין מַעֲנֶה בַּשְּׁלוּחָה הָרְצוּיָה
הִנְּכֶם מֻעֲבָרִים

אני זקוקה לטיפול שירים אותי ויחזיר לי את הביטחון שלי בעצמי.

כרגע הוא בריצפה.  

מה הייתם ממליצים?

רציתי להניח את זה פה, באנונימי.

באלי לשפוך פה את הלב דלי

הוא עבר טלטלה כל כך גדולה בשבוע האחרון.

הוא הרגיש אהבה (בעיקר התאהבות גם) והרגיש המון רגשות ועכשיו בעיקר מרגיש געגוע עמוק וניתוק מהמציאות וצריך לחזור לתפקד.

מחר היא הציעה לי לנסוע איתה לקבר רחל

כל כך שמחתי על ההצעה כי זה מה שאני צריכה עכשיו בגדול. מקום לבכות בו. לבכות עליו.

וגם זה בא לי בטוב כי הכנתי את עצמי לזה שאולי כדאי שאסע מחר קצת ואברח מהחדר שלי, אניח את הדברים שיש לי בלב, קצת מחוץ לכותלי הבית.

ועמוס לי נפשית אבל אני כאילו כבר בחופש. חוץ מיום אחד בשבוע שאני עובדת ואני רוצה להפחית את הלחץ ממנו.

ובעיקר מרגישה געגוע לאדם שיכולתי להכיר אבל זה לא.

והשכל כל כך מבין את זה כבל הלב מותש ורוצה את זה בצורה פשוטה.

ומלא טלטלות אלוהים.

והבטחתי לאבא שאסע אליו השבוע אבל נראלי שאני לא מסוגלת

אמאלה כמה בלאגן יש לי בפנים.

למה הלב שלי מרגיש בכזאת עוצמה.

באלי לבכות חזק.

ללכת לטיפול אצל מישהו לא הכי רגיש

כי אצל הרגעשים אני מרגישה יותר מידי שקופה וקצת מידי עם אמפתיה וחיוך

קורה לחבר דבר שאמור מאוד להכאיב לו רגשית - והוא אדיש.

אני כבר כואב בשבילו, ולו? לא ממש אכפת.

לוקח לי זמן להשתכנע שאפשר גם לא להיות רגיש 

אתמול הייתי במקום אהוב מהעבר.. והוצפתי ברגשות אהבה וגעגוע. ממש עצרתי דמעות.

אח''כ הלכתי שם לביהכ"נ והתפללתי תפילה שלא הייתה לי כמותה הרבה זמן...

פעם ראשונה שאני כותבת פה.

רגישה מאוד מאוד.

גם אתם מרגישים רע בסביבות ימים עצובים?

זה קורה לי ביום הזיכרון,

זה קורה בתשעה באב...

כשמתקרב היום מתחילות בגוף תחושות רעות, ממש הרגשה פיזית רעה ולא נעימה, כאילו משהו פנימי קולט את האנרגיה הכבדה יותר של היום.

זה רובד מיוחד של רגישות שלא הייתי מוותרת עליו, אבל ממש מסקרן אותי אם אני היחידה.

מרגישה רע להיות ערה ולא לישון, אבל יש לי תור חשוב מחר

צריכה לסדר את המקום שירות,טיפול רגשי

לא מצליחה לנשום

?

אני לא מצליחה,

קמתי כבר, יש רשימת משימות, ועדיין לא מצליחה להתחיל כלום או להתרכז במשהו ליותר מעשר דקות.

איך עושים את זה בכל זאת?

פניתי בצורה יזומה למפקחת בנושא עבודה

היא בכלל לא שמעה אותי ואני מבינה אותה כי היתה לה סיבה

אבל אוף מרגישה לא נעים

על שם העתיד.

אוף.

לא רוצה להיות שם בכלל.

ק"ו לא לבלוט בעל כורחי.

יש לי בלעכס. ולחץ. ואוף.

ואולי אני צריכה להעלם לפני.

רעיון טוב. שיתמודדו. פשוט להעלם משם. לא להיות בסיטואציה.

זר לא יבין זאת.