איך יוצאים מהלופ הזה?
אני אף פעם לא מדברת על הדברים שמפריעים לי בקשרים עם אנשים. אני מפחדת שמעבר לכעס יש רגשות כואבים מאוד והמודעות יתר למקומות האלו תשים אותי במקום פגיע ומסוכן.
וחוץ מזה, פאסיב אגרסיב זה הרבה בשביל האגו
מכירים את זה שאתם פאסיב אגרסיב למי שהכעיס אתכם?תיון
...אנונימי (פותח)
זה כבר נהיה קשה
אפילו העייפות של קימה מוקדמת יכולה למוטט אותי רגשית
אני ממש מרגישה חרדה כשאני קמה מוקדם
כל הרגשות הרעים בחזה צפים ועולים
ואני מגיעה למצב שבו אני חושבת, נוח לי אילו לא הייתי נבראת
מאשר לסבול את הקימה המוקדמת שנכפית עלי
החיים מפחידים אותי
רוב היום מצפון רותח מפעפע בדמי
על זה שאני לא עובדת,
אני מנסה להזכיר לעצמי-
אני בת 21, בדיוק סיימתי את הלימודים ואני מחפשת עבודה
אבל למה המצפון שורף לי את הנשמה שאני לא יכולה לנשום למה?
למה?
קשה לי
כל מילה שאני מוציאה מהפה מייסרת אותי אחר כך באלף שוטים
די זה כבר קשה
אי אפשר לחיות בצורה הזאת אי אפשר
אי אפשר
רק האמונה מחזיקה לי את הראש מעל המים, אחרת הייתי טובעת
בפירוש
..אנונימי (3)
וואו! סיימת את הלימודים בגיל 21?! כייף לך!!
אממ אני גם שונאת בקרים כי זה זמן לחוץ, ואם לא ישנתי מספיק אז עוד יותר קשה לקום מוקדם
אבל את באמת צריכה להבין שזה רק בראש שלך ואת צריכה להתאפס על המציאות האמיתית, אין למצפון שלך על מה לייסר אותך, ואם יש לך רגש מעיק תנסי בשכל להבין ממה הוא נובע, אבל תתייחסי בצורה שכלית אל תפלי ישר לזרועות הרגש
במקום יותר מדי דמיונות תהיי מעשית מה המטרה שלך ואיפה את עומדת
אני חושבת שיש לך חרדה בקימה מוקדמת כי העייפות מרגישה לך כחיסרון שיקשה עלייך לתפקד ולהיות פרפקט.
הכל בסדר, תסתכלי על עצמך בהתחשב במציאות, המציאות אכן לא מושלמת יש קשיים פה ובהתחשב בקושי את נותנת מעצמך יפה מאוד.
תנשמי עמוק, תכניסי מחשבות חיוביות בראש כי זה מה שיביא לך יותר תועלת.
וכל הכבוד שיש לך אמונה זה נכס יקר מאוד. עכשיו אל תשארי פה. תתפתחי. תפתחי ביטחון עצמי. הכרה בערך עצמך וכו'.
היי תודה לך
אנונימי (פותח)
אמן תודה רבה הלוואי שאצליח... יש לי מועקה בעיקר בגלל העובדה שאני כביכול לא עושה עם עצמי כלום, לא עובדת (למרות שמחפשת לעבוד). אני מרגישה כאילו אני נטל על ההורים שלי וזו הרגשה ממש ללא נעימה..
אני דווקא מאוד שכלית- והשילוב זה עם הרגישות המטורפת שלי זה בדיוק מה שגורם לי כל כך להתייסר
קחי את הביקורת העצמית על המוקדמשה
מרגיש לי שאת מייצגת שם את הרגשות והמחשבות של מישהו אחר בעולם שלך. לחץ של ההורים? של הסביבה? אולי של מישהו אחר שההורים שלך משקפים אותו?
תנסי לכתוב לפחות עמוד-עמוד וחצי מאיפה הדבר הזה וכמה זמן את מכירה אותו על עצמך. אחרי שתעשי את זה את תהיי חכמה פי כמה.
קשה לי עם התחושה של היראהנושאת עיניים
על זה שעומדים למשפט וכל זה.
מרגיש לי שגם ככה רוב הזמן אנחנו בתחושה של ביקורת עצמית שמעייפת ואין עוד כח לכל התחושות האלה שמחלישות.
מחפשת להתחבר לימים האלה מתוך אהבה אבל בכל מקום מוזכרת היראה: ובכן תן פחדך,אימתך על כל מה שבראת.. יום הדין...
באמת לא פשוטפרח-אש
מה עוזר לך להתחבר מתוך אהבה?פרח-אש
השירים, הניגוניםנושאת עיניים
יש איזה מאמר שלימדו אותי פעם של האדמור מקלויזנבורג זצ"ל על זה שצריך לשמוח אפילו רק על עצם זה שאני יהודי שמגיע לבית הכנסת, שעומד בתפילה, שחשוב לו לקחת חלק בימים הקדושים האלה ואפילו רק בגלל זה אנחנו כדאים לזכות בדין ושכל העצב והצער והדיקדוקים זה עצת היצר הרע
וואו. שאלה קשהGalaxy
יש לי הרבה ממש לכתוב על החגים.
קושי מטורף, סיטואציות קשות עד טראומטיות ממש והצפה אינסופית.
תפילות ארוכות וכל מה שבא עם זה, שהוא לא קל.
ר"ה הורג אותי מפחד. כל שנה מחדש, אחריו יהיה יותר טוב
לא יהיה עמוס מדי השנה, כי רוב החגים נופלים בשבת וזו התחלה טובה.
כרגע מכחישה את התאריך כמה שאפשר, וכמה שנתקרב לר"ה הוא יהיה מוכחש יותר, עד שנגלה פתאום שערב חג
מה מפחיד אותך בר''ה ?פרח-אש
מה לא?אנונימי (3)
(אנונימי כי עצלנית לעבור לניק האחר)
חג מורכב מאוד, אישית ומשפחתית
יש כמה סיבות להרגיש לא בסדר, מעבר לסיבות ההגיוניות שזה בגדול הרעיון. וצריך ללמוד לעבוד גם עם זה
תפילות ארוכות, חוזר על עצמו קצת
אין השנה תקיעות שופר ביום הראשון! זה עושה את זה פחות חוזר על עצמו
ובאופן כללי, זה חג קשוח ממש
התפילות הארוכותמשה
זה אתגר קשה בטרוף בשבילי. היו שנים שהייתי אוגר עלוני-שבת חודש קודם כדי לשרוד אותו. בשנים האחרונות קצת יותר קל כי יש דמיון פרוע אבל עדיין מורכב.
ארוחות ארוכות זה עונש בפני עצמו. ברוך השם השנה יהיה פחות מהן בגלל שהחג נופל על שבת.
לגמרי זה קשה שיש ציפיות שונותפרח-אש
אני ישבתי עם בעלי לתיאום ציפיות הופתעתי ממלא דברים (שנה ראשונה... פלוס שנה שניה זה המון שנים שהוא לא רק בישיבה כל הזמן כל כך עולם אחר)
מה משמח אותך בשבתות וחגים?
אפשר להציע?פרח-אש
אולי תבקשי מבעלך שיכין משהו?
3>פרח-אש
פריקה לקראת ר''הפרח-אש
הכמות של הדברים להכין ולעשות מלחמה אותי קצת אפילו שהתארגנתי יודעת שיהיה נהדר ואפילו לא צפוי לחץ גדול רק הרשימות וזה שעייפה
כן רשמתי הכל מסודר על דף וחילקתי ומתי כל דבר פשוט לפעמים כשהעייפות עולה הכל נשמע לי המון (גם לא ממש רציתי ר''ה בבית שלנו השנה אבל התחייבנו פה )
ממש מענייןאנונימי (4)אחרונה
מעניין מה מקור ההבדל
כי אני ממש אוהב את החגים
ואת התפילות
ובראש השנה את קריאת התהילים היומית
אני באמת תוהה לעצמי אם זה בא ממקום עמוק של חיבור רוחני
או שיותר מזה בעומק זה סוג של בריחה מהמציאות
התפילה והציפייה שהכל יהיה לטובה וההסתפקות במועט חוסכת ממך את הטרדות האחרות בחיים
אני מנסה לעבוד על עצמי בתחום ואני לא יודע תמיד איך
אשמח להמלצותאנונימי (פותח)
אשמח לשמוע המלצות לדאורדורנט איכותי לגברים, שגם עושה ריח טוב, וגם מונע ריח רע, וכמובן מותאם לעור רגיש.
הייתי עם אקס ללא אלומיניום - אבל הוא עושה לי גירויים.
בנוסף לכך, אחרי המקלחת למרות שאני משתמש בסבון
היפואלרגני יש לי עיקצוצים כאלה ביידים ובזרועות
איפה שיש שערות.
זה משהו מוכר? יש דרך להימנע מזה?
תודה רבה ושנה טובה ומתוקה ️🙏
אוף. הימים האלומבולבלת מאדדדד
שאני צריכה לקום ולתפקד כמו כל אחד.
אבל לא באמת מסוגלת.
שיש לי הצפה פסיכית, שנמשכת שבועות אפילו עד שמסוגלת לטפל בה. ואף אחד לא מבין.
אבל גם אם מישהו יבין, מה זה יעזור? עדיין צריכה לקום ולתפקד כמו כולם. הלימודים לא מתחשבים במה שקורה בתוכי...
ורק רוצה להישאר במיטה לברוח מההתמודדות הלא קלה הזו.
ואי אפשר.
צריך לקום ולצאת ולתפקד.
כמה קשה לתפקד לפעמים...
וואי ממש מוכרנושאת עיניים
הרבה פעם אני נמצאת במצב של רוצה ולא רוצה.
מצד אחד ממש רוצה את השינוי ומייחלת שהוא כבר יקרה אבל מצד שני מרגישה חשש להתקדם, לצאת מהמרחב שלי, לפתוח מעגלים חדשים....
לדעתי הכי טוב פשוט לעשות כל שינוי שהוא בהדרגה ולא בבת אחת, חוץ מזה אין לי עצה.
גם אני בתסבוכת הזאת 🙂
אוף, למה יש לי הרגשה שאנחנו מודרים מהעולם?
אנונימי (פותח)
הלכתי עכשיו לערב נשים אצלנו, שרציתי מאוד להיות בו (הופעה+שיעור).
ופשוט ברחתי משם, בגלל הווליום הגבוה בשבילי... הסתכלתי קצת סביבי וראיתי שאני היחידה שסותמת את האוזניים... (לא שזה עזר לי, הווליום גם ממש הרעיד לי את הלב...)
כולן סביבי נהנו ושמחו ורק אני סבלתי
ולא העזתי לבקש שינמיכו קצת את הווליום (אני ביישנית הרי...) אז זהו, פשוט יצאתי...
אוף, העולם הרועש הזה פשוט לא מתאים לאנשים רגישים...
אני תקועה עכשיו באירוע ומרגישה בדיוק אותו דבר...מבולבלת מאדדדד
רק קחי חיבוק🫂
לא ממש יכולה לצאתמבולבלת מאדדדד
הגעתי רק לפני שעה
וזה המון בשבילי
עכשיו לפחות אני בחדר צדדי פה לבד. למרות שיודעת שלא טוב כ"כ... אבל גם מרגישה תקועה ליד הבנות, וגם יותר מדי המולה..
היה סביר ב"המבולבלת מאדדדד
וואי מזכיר את עצמימבקש אמונה
רגע זה קשור לרגישות יתר?? מעניין, אולי פה המקום שלי 🤔
גם אני פעם כשהייתי הולך למסיבות (כשלא הייתי דתי)
אחרי חצי שעה גג הייתי מוצא את עצמי בורח החוצה מהרעש ויושב בחוץ מחכה לבוקר.
היום כמעט כל אירוע אני עם אטמי אוזניים... לא מבין איך נהנים מזה שמגבירים כל כך את המוזיקה
מענייןמבקש אמונה
פעם עשיתי מבחן באינטרנט על רגישות יתר, לא יצא לי שאני רגיש מידי
אבל מצד שני אני מוצא את עצמי מזדהה עם הרבה דברים שנכתבים כאן
ברוך בואך
מבולבלת מאדדדד
גם אני לא חשבתי שאני כזו. וגם עשיתי את המבחן הזה בעבר ויצאתי גבולית.
ומאז עבר זמן. ואני לגמרי כזו. ומקבלת את זה. (בתהליך האמת)
תודה!!מבקש אמונה
מעניין.. משהו השתנה? הפכת ליותר רגישה מאז?
(באמת יש דברים שאני צריך להשלים עם עצמי בקטע הזה)
זה סימן של רגישותפרח-אשאחרונה
אבל גם יכול להיות פשוט רגישות חושית (מכיר את המושג ויסות חושי? או קשאים בוויסות חושי?)
ממליצה לך לקרוא על רגישות גבוהה כתבנו פה בנעוצים ויש גם קישורים שונים ותראה אם אתה מתחבר
קשוח מה אתם מגיבים בענין כזה?אנונימי (פותח)
מה אתם עושים בביתכן שלכם כאשר, יש בית קטן וצפוף מכיל הרבה רעש של הילדים,
הבעל מדבר תמיד בטון גבוה( אפילו לישון באמצע היום קשה כוון שילד מנסה להכנס והוא ברוב חסדו( מחוסר רגישות בלי כוונה מדבר בקול אמא כעת ישנה ובכך מעיר אותי.. )
והילדים צועקים.. אחד על השני( על אף הבקשות חוזרות ונשנות לא לצעוק חילול ה' וכו' ) אין לאן להרגע אין אפשרות של ישוב הדעת והתכנסות והפנמה ורגיעות
לפעמים זה משגע עד שאני הצורחת! גורם שאני לא מספיק ממוקדת במטרה לשמה אני כאישה אמא והעומדת בראש הפירמידה להעמיד את הבית לחינוך, סדר, והגשת סיוע לילדי בשעת הצורך !
רק התכנסות בחדרי לפעמים עוזר וגם אז יש לחץ מהבעל( עובד מהבית) ירים את הקול ומה ירצה כעת? ואיך ומה להגיב?
והחום שבחוץ לא נותן מפלט ורוגע..
מה אתם עושים בכאלה ציטואציות אשמח לטיפים!
מרגיש פה שיש דברים שלא קשורי םאחד לשנימשה
1. הבעל שמדבר בטון גבוה גם כשהוא לא עושה שום דבר רע. זה פשוט הוא.
2. שאת מנסה לנוח ולהירגע ואין לך לאן לברוחחח, ואז את משתגעת ומתחילה לצרוח.
3. הילדים. ובכן... ילדים.
4. את ברגשי אשמה ונקיפות מצפון על כל ה"אני אמורה להיות להעמיד לחנך...." וכל מיני שאיפות של אנשים אחרים ושלך שגורמים לך לשנוא את עצמך על עצם זה שאת רגישה לעצמך ואנושית.
תתחילי באחרון. תראי מה את מסוגלת לעשות ומה לא. אם את לא יכולה להיות "אמורה" אז אל תהיי. הילדים האלה בחרו באמא שהיא אנושית, לא מלאך.
(אני עובד מהבית, ועם אישה ישנה זה קשוח. הפיתרון - יוטיוב. לא אידיאלי בעיני הרבה אנשים אבל ברירה אין).
וואו סידרת יפה ממשאגוז16
ולפותחת-
אני הייתי מנסה למצוא מקום מחוץ לבית להירגע
ללכת עם עצמי לים, להורים (אם יש שם פינה שקטה) או לכל מקום אחר להיות בו רק עם עצמי לנוח כמה זמן,
ולחזור לבית עם כוחות מחודשים.
בד"כ הזמנים של החירפון מגיעים כשאין באמת את הזמן הזה לשקט עם עצמי להיות לבד ,
וכשמוצאים את הזמן הזה הוא יכול לתת הרבה כח
יפה! אוסיף משהו גםמבולבלת מאדדדד
חילקת יפה לכמה דברים שונים. ואני אוסיף לפותחת- נראה שעם כל אחד מהם בפני עצמו את *מסוגלת* להתמודד. גם אם לא בקלות רבה. אבל מסוגלת. יש פתרונות. כשיש כמה דברים ביחד- מגיע פיצוץ שלך עם עצמך (ואולי עם הסביבה גם?)
יש 2 דרכים להתמודד עם זה. הראשונה, למצוא משהו שנותן לך כח *ברגע נתון של קושי*. זה יכול להיות לאכול משהו עם סוכר שיתן לך אנרגיה, זה יכול להיות לצאת מהבית למקום שקט לכמה זמן, לנעול את הדלת בחדר ולקרוא ספר (אפשר אטמי אוזניים אפילו). יש כל מני פתרונות.
דרך ההתמודדות השניה היא לפני שמגיע הקושי של הכל ביחד. לשבת לשיחה עם כל גורם בנחת- לשבת עם הבעל להסביר לו בדיוק מה מפריע לך, ולהסביר לו מה תכלס לעשות (זה חשוב- בנים לא תמיד מבינים מה צריך לעשות בפועל, ושאת אכן רוצה שיעשו את זה). לשבת עם הילדים להסביר להם בשפה שהם יבינו- אמא רוצה לדאוג לכם ולכן צריכה שיהיה לה כח, והם יכולים לשחק בגינה או בחדר בשקט, במיוחד כשאת נחה. ולתת להם לראות סרט, אכן פתרון טוב. אולי לצייר בצבעי גואש שהם אוהבים ממש? אולי לקנות כמה לוחות מחיקים קטנים עם כמה צבעים של לורדי לוח, ולתת להם לצייר? כל אחד מה שמתאים לו. שקית הפתעות מהכל בשקל שהילדים יבחרו אחרי שהם בשקט בצהריים זה גם טוב. הכל תלוי גיל.)
(להגיד לילדים כשהם צועקים שזה חילול השם, לא נראלי פתרון טוב כ"כ, גם אם הוא עובד. זה מכניס להם פחד מיותר שהם חוטאים ושאין דרך לתקן חילול השם וכו וכו ובתכלס- הם ילדים! חלק מלהיות ילדים זה להשתולל ולצעוק. ומותר להם. )
ושימי לב, יששיחות שתצטרכי לעשות יותר מפעם אחת. שוב ושוב. תהיי מוכנה לזה מראש. אל תהיי עצבנית שהם לא עושים מה שביקשת אלא תסבירי להם שוב. ואם תגידי להם ממש גם מה לעשות זה הכי טוב).
שעות מנוחה קבועות בכל יום בצהרים יעזרו לדעתי לכולם. גם לך שיהיה לך כח, וגם לילדים יותר קל להבין שמשעה 2 עד 4 לא מפריעים לאמא ולא צועקים. יהיה לך ככה גם יותר כח להתמודד עם האתגרים.
ולגבי זה שאת מרגישה רע עם עצמך- זו עבודה שלך עם עצמך. בלהבין שאת בן אדם, קודם כל, ולהוריד רגשות אשם. אח"כ לטפל בעניין עצמו.
ממש קשה, את חייבת לעצמך את ה"פינה השקטה" כדי להתאזנושאת עיניים
אני במקומך הייתי מכנסת את כל הילדים והבעל לשיחה, מסבירה את עצמך, את המצב, את הקושי ומבקשת שיסייעו לך-סוג של תיאום ציפיות.
את יכולה למשל להודיע להם על זמנים קבועים שבהם לא מפריעים לאמא כי אמא נחה, את יכולה לבקש מהם לשים לב יותר לטונים שלהם, לחלק מטלות קבועות, תורנויות.
אולי אפילו שכל אחד ישתף מה מרגיע אותו, מה עושה לו טוב, מה מלחיץ אותו.
אפשר לזום זמנים קבועים כאלה אחת לשבוע שבהם מדברים יחד בשיח מכבד ולא צועקים, כך תקני להם הרגלים של תרבות תקשורת ואינטיליגנציה רגשית.
ולסיום, תזכרי שאת עושה את הכי טוב שלך!!! זו משימה לא פשוטה בכלל לגדל בית עם כמה ילדים!!!
תאהבי את עצמך ותאפשרי לעצמך להטען, כי את כל העולם שלהם...
שיר שעבר דרך יוטיוב אצלימשה
שיר מיוחד.מבולבלת מאדדדדאחרונה
לא התחברתי אליו כשיר מכמה סיבות.
אבל המילים אכן טובות ונכונות.
תודה עליו
אז לכבוד החגים הבאים עלינו לטובה פרח-אש
והמפגשים המשפחתיים (המרובים במקרה שלי) שמגיעים איתם, אני רוצה להציף שאלה.
לגיטימי לדעתכם להחליט שעומד להיות מציף ולא להגיע למפגש בכלל או שצריכים להגיע ולהשתדל להיות חלק כמה שאפשר (סה"כ אולי יהיה נחמד)?
מה דעתכם?
(המטרה היא לעורר פה דיון בנושא שעולה ויורד פה הרבה ולא תשובה על מקרה ספציפי)
בשבוע שעבר היה לי דיון כזה עם עצמימשה
בסוף הבעיה "נפתרה" בדרך אחרת. היה לי מלא עבודה כך שנסעתי לארוע ופשוט ישבתי בצד עם המחשב.
ומה דעתך באופן כללי?פרח-אש
בטעות כאנונימי. לא נורא.משה
נשמע ממש כמוני לפני כמה שניםפרח-אש
הייתי אומרת שזה יותר מידי מותר לי לא להגיע ואז בסוף מגיעה כי חשוב לי ואז יוצאת בתחושה שהספיק לי לעד וחוזר חלילהD:
ממש ככהאנונימי (5)
היה תקופה ארוכה שהייתי כל שבועיים בערך אצל הורי בעלי ושם כ"כ הרגשתי מוצפת... מצד שני לא נאה היה לי מטעמי שלום בית לוותר על 'התענוג' כ"כ קשה ומטריד כל נסיעה ונסיעה תודה לה' שהמשפחה גדלה ואין לי צורך במפגשים אלו..!
ובכלל כל ארוע משפחתי המוני כמו חתונה אני מתקווצת בתוכי לבד מרגישה את המבטים שאני לבד ובכל זאת קשה להצטרף לכל הקלחת כי שם זה שיא ההצפה!
ב"ה שזה לא כל יום!
אני חושבת שעצם העובדה שאנחנו מוצפים ועוד פלוס המשפחה זה נותן פי שניים הצפה כי זה כבר נכנס לפאן רגשי איך ומה ידברו יגיבו....
למשל הייתי אתמול בחתונה הרחק מהמשפחה והרגשתי ממש הרבה פחות מוצפת מאשר עם המשפחה!
צריך לחדד את זה לעצמינו ובכך להקטין הצפה!
וזה באמת הרגישאנונימי (5)אחרונה
לי ככה מצד אחד לא רוצה צורחת בלב שלא רוצה לא מעוניינת ללכת למפגשים משפחתיים, ומצד שני צורחת למה ולמה בכל זאת הלכתי...( כדי לכבד את המשפחה)
לאט לאט עם עבודה עצמית נהייתי קצת פחות מוצפת במפגשים( ממש לא לגמרי )
אבל זה קשוח מכאן או לכאן מניעה מהמפגש/אירוע מה יהיה מה ידברו וכו' ומצד שני המפגש עצמו ו הצפה שבו שנותן תחושת בדידות וכאב!
אני נמנעת מראש מכמה שיותר מפגשיםמבולבלת מאדדדד
הבנתי שזה עושה לי רע ולא שווה לי לשחק בנפש שלי על הסיכוי שאולי יהיה טוב.
יש אנשים שאני נמנעת באופן מוחלט לפגוש אותם בכלל זה.
במפגשים שאני חייבת להגיע אליהם- אני מנסה להנות (לא מצליחה בד"כ 🙁)
אבל בבית יודעים שקשה לי עם מפגשים. לא מבינים למה (מבינים רק סיבות אחרות), אבל יודעים. ומשחררים בד"כ. לא תמיד..
לאאנונימי (פותח)
אני לא בנויה לכאן, לזרם החיים הזה עם כולם
לתהפוכות שמזעזעות את אמות הסיפים של ספינת חיי.
אני לא יכולה ככה יותר
תפניות חדות כל כך
רגע אחד אני בטוחה במשהו ונאחזת בו במשך שנה, ברגעים קשים
ומילה אחת יכולה למוטט עלי את שעמלתי לבנות כל כך
מילה אחת, מבט אחד
למה אני רגישה כל כך למה
אני לא מוצאת בזה מעלות כרגע
ההפך
כל משפט מזעזע ומרעיד את עולמי
נאחזת בכל הכח כדי לא לאבד את שפיות דעתי
..מבולבלת מאדדדד
אין לי הרבה איך לחזק אותך לצערי. אני מבינה אותך ממש ממש. מרגישה ככה גם...
שולחת חיבוק🫂❤
איך אפשר?אנונימי (פותח)
איך אוכל אי פעם לפתח זוגיות אמיתית עם הרגישות הזאת?
עוד אחורה, שלב הדייטים- אני שמה לב לכל מחווה קטנה, לכל מבט, לכל המהום ולכל תנועה. וזה כבר לא-רצוני
אני לפעמים מנסה בכוח לא לשים לב לכל נימה ולא מצליחה. לא מצליחה להתקדם, לא מצליחה להתעלם מהסימנים שצורחים אלי מכל היבט בבחור
אני לא מסוגלת לתת לו להיכנס לעולם הרגשי שלי, לא מאמינה שיכיל אותי. אם אני מנסה לבטא את עצמי ומרגישה נימה דקה מן הדקה שיכולה אולי להתפרש כחוסר התעניינות,
אני מפנה את השאלה אליו, בחורים כל כך אוהבים לדבר על עצמם ואני כל כך יודעת להקשיב...
מה הפלא שאתם רוצים להמשיך ואני לא? אין לכם כלום עלי. אתם מסתכלים עלי דרך עצמכם.
וגם ולמה שאני ארצה להמשיך עם בחור שלא שם לב בכלל שלא הבאתי את עצמי בקשר?
מניחה שבזוגיות אמיתית זה מורכב יותר.
זה יהיה מורכב, אני יודעת. בטח לאחר כל סוגי האינטרקציות שקיימתי אי פעם, עם הדפוס הקבוע והלא משתנה.
הקשבה הקשבה הקשבה, ואין אני.
בטוח השלא יצליחו להכיל אותי ולהזדהות עם רגשותיי.
באמת יש אתגר יותר גדול לנשים רגישות בדייטיםפרח-אש
לרוב הנשים קשה להביא את עצמן ולהסכים לקבל, אבל לנשים רגישות הרבה פעמים זה קשה יותר כי כל המחשבות וההנחות שלנו (שיש לכולם) שאולי הוא לא באמת מתעניין או לא באמת מקשיב או רוצה לתת והוא עושה כי צריך... עשויות לקבל הצדקה מסימנים קטנטנים שאולי לא באמת אומרים מה שחשבנו
צריך מלא הסכמה להאמין שהוא רוצה ואחראי לבחירות שלו
והרבה הסכמה לקבל מה שהוא מביא כמו שהוא מביא
ונכונות לתת לו להוביל (את השיחה והקשר ובכללי לסמוך עליו)
ונכונות להביא את עצמך כמו שאת עם כל הרגישות
והסכמה לעבור תהליך(זה קורה בכל מפגש שלנו עם החיים בדייטים אינטנסיבי יותר ואם יש צורך בטיפול אז גם נכונות לזה )
כמובן שכנראה נכון גם לגברים רגישים חלק
באהבהפרח-אש
רק רוצה לומר שאפשרעשב לימון
ויגיע האחד שידע להחזיר בחזרה את השאלה ולהקשיב לך.
עד אז 
.
וואיי גם אני ממש ככהנושאת עינייםאחרונה
מרגישה כל כך תקועה, מפחדת מכישלון, מפחדת לחשוף את עצמי, להתחבר עם מישהו אחר.
תמיד אהבתי את השקט והלבד שלי ופתאום להפתח...נראה לי ממש גדול עליי
תסכולי הרגישותאנונימי (פותח)
אני מוותרת על להגיע לדברים ואם אני כן הולכת מעטים המקרים שאני עם 2 בנות פלוס ואני מצליחה להיות איתן ב100 אחוז.
אני כל כך רוצה להיות איתן לפחות במאה אחוז, מגיע להן.
לא רוצה לא רוצה לאכזב אותן ואותי,
יש ברגישות דברים טובים אבל היא עוצרת אותי מלהיות בסטואציות איך שבאמת הייתי רוצה להיות.
זה כואבפרח-אש
מה איתך ? עלייך את מצליחה לא לוותר? איך את דואגת לך ?
מה יקרה אם את לא תהיי ב-100% ורק בשמונים?משה
אני לא מנסה להיות ב100%. אני לא תמיד מסוגל. יש לי את המקומות לברוח (היי מחשב, היי טלפון) ואני משקף למי שנמצא לידי שקשה לי. לפעמים אני פשוט כותב את מה שהוא אומר כדי להכריח את עצמי לפרק את הדברים למה שאני מתנגד לו ולמה שאני בסדר איתו. גם כן פיתרון....
לבדאנונימי (פותח)
אני לבד פה
אני לבד
בבית
אני הכבשה השחורה, המלנכולית, המרגיזה
זו שתמיד מדוכדכת, מהורהרת
לא זורמת, לא קלילה, לא רוקדת
וכשאני מנסה לשמוח ולרקוד- אז פתאום מסתכלים עלי מוזר
מה את קשורה?
אני עצובה כל הזמן
ככה זה, מגיע לי
עכשיו אני הצד השני, השכוח, השולי
עכשיו אני לא מעניינת אף אחד
למטה מבירא עמיקתא
לבד, אני לבד
כולם יודעים במי אני מואהבת, כבר שנה
כולם יודעים שאני לא אזכיר אותו שוב ולו ברמז
מתחננת בליבי
כולם, ואף אחד
הצילו, טריגרים!!מבולבלת מאדדדד
איך מתמודדים איתם???
היי טריגר, מה שלומך?משהאחרונה
תנסי לכתוב לפחות 2-3 פסקאות מאיפה הגיע הטריגר. הוא לא נמצא שם סתם. זה נושא שפעם פגע בנו קשות ועכשיו אנחנו מפחדים ממנו.
מתי הוא פגע בנו קשות? אולי כשהיינו בני שלוש. אולי כשהיינו בני שש. כזה.
אחרי שתקחי אותו לשיחה את תביני קצת יותר איך המנגנון שלך פועל (...), ואחרי שתביני איך המנגנון פועל הנושא הזה כבר לא יהיה טריגר, או שהטריגר יחלש.
ריסקו לי שוב את האמון.אנונימי (פותח)
זהו. אין לי יותר מה להגיד.
כ"כ קשה לי לתת אמון באנשים
ונתתי בה אמון.
והיא ריסקה לי אותו.
בכיתי כ"כ הרבה בגללה היום.
אני בת. גם ככה בוכה הרבה.
אני כ"כ כועסת עליה.
היא גרמה לי לנזק גדול
עד ששיקמתי לאט לאט את האמון שלי באנשים
היא פשוט הרסה אותו
במעשה אחד קטן.
אולי הייתי צריכה לקחת את זה אחרת? ייתכן.
היא אבל לא היתה בסדר.
ממש לא.
ממשששששש לא.
כמעט חסמתי אותה בגלל זה. רק מחכה שהיא תקרא משהו מסויים.
והיינו חברות טובות!!
ורע לי.
שוב (או עדיין) בוכה בגללה.
זהו. הייתי צריכה להניח את זה פה.
מה עושים עם עצמי?אנונימי (פותח)
עבדתי במשך כחצי שנה החלפתי מישהי בחלד.
עכשיו היא חזרה.
למה ככה?
ואיך השארת לי את זה ככה?
מלא שאלות של למה. השאלות הם מרגישות פשוט מאשימות...
אני פשוט פגועה!!
נתתי שם את כל הלב והנשמה והשתדלתי לסגור את כל הפינות.
ואולי נשארו ממש קצת פתוחות.
למה אני כזו רגישה??
מוצפת
מרגישה שזה מטלטל אותי ברמות גבוהות!!
אני רגישה מאוד.
לא מקבלת את עצמי.
החלום שזה לא יזיז לי.
יעבור ליידי.
וזה לא מצליח לי!
כי במקום העבודה החדש בטוח יש טענות
כי ככה זה שעובדים בצוות שהם בני אדם.
בא לי לא לצאת מהבית.
מה עושים?
ואני לא מאמינה על עצמי (קצת טיפשי)אנונימי (פותח)
היה כתוב עליה (רותי) שהיא גרושה באיזה אתר. וראיתי על הפנים שלה שהיא בקשר.
והרגשתי משהו מוזר שלא מסתדר לי, יש סתירה בין מה שכתוב ומה שאני מרגישה.
פתאום תוך כדי ראיון היא אומרת: האיש שלי.אני כזה: וואו, למה את לא סומכת על עצמך? הנה ידעת.
מסקנה:
להיות לא כמו כולם זה גם להיות מיוחד. זה גם לדעת לראות ולשמוע דברים שאחרים לא יודעים.
(תגידו זה קורה גם לכם?)
עוד לא ראיתי. בעה אראה ואגיבמבולבלת מאדדדד
אבל כן. לגמרי קורה.
גם שמרגישה על אחרים, וגם שחושבת שאולי זה לא נכון.
לפני בערך שבועיים, עלה לי שמישהי שאני מכירה, מדברת עם מישהו שאני מכירה. והמחשבה הזו לא הרפתה ממני.
ואז התברר שכן. מה הסיכוי שזה יכול לקרות? פיצי, כנראה. אבל זה קרה.
וקורים עוד מקרים דומים. בהחלט.
והמשותף להרבה- אחרי כמה זמן שאני לא מקשיבה למערכת הפנימית שלי, אני לא כ"כ סומכת עליה...
קורה לי המוןפרח-אשאחרונה
אינטואיציה חזקה והיא מתחזקת ככל שסומכים עליה לומדים להקשיב להבדל בין אינטואיציה לדמיון
יש לי וידוי. אני רגישברגועㅤ
זזה באמת לא פשוטפרח-אש
אנחנו שונים מרוב האנשים והעולם היום על אקסטרים מטורף
איך את עוזרת לך עם התחושה הזו?
מזדהה מאודאנונימי (3)אחרונה
היום דיברתי על זה עם מישהי קרובה אליי, הפתרון היה להיות בעשייה שעושה לנו טוב. בהתחלה התנגדתי, אני הכי הפוכה מעשייה כמו שאחרים מגדירים...
עד שאמרה עשייה שממלאת אותך, בלי קשר לעולם והדרישות שלו.
אם הצליח?
במידה מסויימת כן.
אני בוחרת את הגבולות של העשייה, מנסה לעשות שיהיה לי טוב בהם. אמנם עם העולם עוד לא התחלתי להתמודד וזה די פוגע בי, אבל לאט לאט.. גם ככה יש מספיק עם מה להתמודד עכשיו.