גם לי גילו את זה, אך רק בכיתה י"א
אימי כל כך נלחצה מהרעיון שאולי יש אצלי משהו לא בסדר שהיא בכלל לא בדקה ולא ביררה ולא היתה מוכנה להסכים עם העניין
כאשר כן הגעתי לאבחון זה היה לאחר תחנונים של המחנכת לפני אימי, וגם אז אימי סירבה לקחת אותי לנוירולוג לקבל ריטאלין
(מאחר וזה לא בריא)
אך כפי שאת מבינה הספקתי לסבול כמה שנים טובות של גערות על "ריחופים" "מריחת זמן" "חוסר אכפתיות" ועוד ועוד...
את הבגרויות עברתי בשן ועין (כפשוטו!) ועד עצם היום הזה (מסיימת תואר ראשון) אני סוחבת בלי ריטאלין .
א. כי אפשר עדיין לסחוב בלי זה
ב. בגלל שזה אסור בהריון ובהנקה
הנזק שהליקוי יכול לעשות הוא עצום: חוסר בטחון עצמי, פגיעה בבריאות (חוסר מצב רוח עושה גם חוסר תיאבון וחוסר חשק כללי לחיות), פגיעה במצב החברתי, יכול גם להכניס לתסכול ודיכאון
הנזק של ריטאלין הוא ממש מזערי לעומת כל הנ"ל
לדעתי כדאי לך לחשוב על הבת שלך.
האם היא צריכה לעבור את כל החיים כמו במלחמה מתמדת בלתי נגמרת מול כל העולם?
האם היא בניגוד לחברותיה צריכה להשקיע שעות על גבי שעות בלימודים בלי לזכות לצאת קצת מהבית ולבלות עם חברות?
האם היא צריכה לקבל ציונים הרבה יותר נמוכים ממה שהיא יכולה ומסוגלת?
הבחירה בדרך ללא ריטלין היא אפשרית אך דורשת המון כוח רצון, המון מאמץ (מצד הילדה), המון תמיכה מצד ההורים,
פשוט לשמוח במה שהיא בלי להעביר עליה ביקורת, ובעיקר-הסכמה מצד הילדה.
אני לא חושבת שאפשר להנחית כזה תיק על בן אדם בלי לשאול את דעתו.
לגבי העניין הלא בריא, אני די סקפטית... יש כל כך הרבה ילדים שלוקחים ריטאלין ולא קורה כלום. לי זה לא נראה כל כך מסוכן.
בכל מקרה, אני מברכת את ביתך שתהיה לה דרך צלחה בחיים. שתזכה להיות ילדה, נערה, ואישה מאושרת ובריאה שממצה את כל יכולותיה וכוחותיה רק לטוב.
בהצלחה