אבל עכשיו כואב לי. ממש ממש.
והיא הכריחה אותי לבוא, אבל כואב לי,, אני לא מסוגלת לבוא. אבל מה אכפת לה? לא אכפת לה, היא תעשה לי מצפון. מה זה משנה?
מחר יז' בתמוז, שבוע שעבר זכיתי לבכות על בית המקדש, שרף לי מבפנים, ובאותו רגע זה לא היה ניראלי זכות כלכך כי באמת כאב לי שהוא עדיין חרב, ושהשכינה רחוקה. וואו כמה שהיא רחוקה. אבל במחשבה לאחור, זה קצת משמח שהצלחתי להגיע למקום שבוכה לי הלב בגעגועים זעירים למקום המקודש והטהור הזה. (אוי טאטע, הגעגועים עולים שוב) ומחר צמים. וכל השבוע זרקתי לעצמי, היי אותי ייבנה בית המקדש.. ואני רוצה כלכך גם מחר לבכות, להצטער להתגעגע.. לנסות להבין מה אנחנו מפסידים כשהוא חרב.
אני רוצה לבכות שוב על בית המקדש, רוצה שזה יזעזע אותי שוב..

