פורום אקטואליה וחדשות (עמוד 4)

ביוזמת אליס מילר: מרפאה ישראלית תיפתח בעזה ותטפל בכ-10,000 ילדים

תמיד היה כך, ובימינו יותר מתמיד: עיקר המלחמה הוא על ההסברה ועל צדקת הדרך.

כאשר החלה מלחמת מדינות ערב נגד ישראל, הערבים – שלהם עשרות ארצות ענקיות – סירבו להעניק לעם היהודי אפילו ארץ קטנטונת אחת. עם הזמן החלה מעט בושה לחלחל, והיה סיכוי שהשנאה תפחת. אז עלה הרעיון להציג כאילו קיים עם נפרד בשם "פלסטינים". כך כבר אין מדובר בעם ענק בעל ארצות רחבות־ידיים הנלחם בעם קטן בעל ארץ זעירה, אלא במשהו אחר. הם אימצו את השם "פלסטינים", שהיה במקור שם נרדף לארץ ישראל ולעם ישראל.

למרבה הצער, גם חלק מהיהודים זרמו עם הטענה הזו. בתחילה חשבו שאם יקבלו את הנרטיב של שונאי ישראל בנושא הפלסטינים, יוכלו לרכך אותם. כשהבינו שהתוצאה הפוכה לחלוטין – הם בכל זאת התעקשו להמשיך באותה דרך.

כל יהודי בעל שכל ישר צריך להבין שהדרך לשלום היא בדיוק ההפך: להרחיב את האופקים ולהסתכל על המזרח התיכון כולו ומעבר לו. לעם הערבי יש עשרות מדינות ענקיות, נוסף על ארצו המקורית בחצי האי ערב. לצידם קיימים עמים מוסלמיים כמו איראן וטורקיה – שאינם ערבים אך בני אותה דת, ולכן במידה מסוימת שייכים לאותה קבוצה רחבה. הם יכולים היו להיות מאושרים, כפי שנאמר במסכת אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". אך השנאה מקלקלת הכול. הם מתרכזים בקנאה ובחמדנות כלפי ארצו של עם ישראל – העם שיש לו ארץ קטנה ויחידה בלבד, ואותו עם שממנו שאבו גם את דתם.

במסכת סוטה נאמר דבר מעניין: מי שנותן עיניו במה שאינו שלו – את מה שהוא מבקש אינו מקבל, ואת מה שיש לו הוא מפסיד. כיצד יאבדו ארצות ענקיות כאלה? אין לי מושג. אלוקים גדול ויודע את דרכיו; הוא נותן להם הזדמנות לחזור בהם ולהיטיב את מעשיהם. אך השעון חול אוזל.

ונסיים בעניין השלום: שלום על ישראל, וגם שלום על בני ישמעאל.

…עמית סגל במתקפה על פנחס עידן: "בריון ועבריין, הגיע הזמן לפרק את הוועד המושחת שלו" | ערוץ 7

הליכוד השתלט על ההסתדרות, על קק"ל ועל כל המדינה מאז 1977 ולאט לאט הרס כל חלקה עד שהגענו עד הלום.

עמית הלוי, לפי דעתי חבר הכנסת מספר 1, עם דעות אמיתיות וטובות בנושא הבטחון ועוד,

איך בדיוק בחוץ????? איך מישהו שם מישהו לפניו?????? לא ברור לא מובן

מאז אסון הכרמל ממתינים אנשי מחנה "רק לא ביבי" בכליון עיניים לאסון לאומי שיזעזע את המדינה וישמש טריגר להדחת נתניהו.

מבחינתם, זהות האשמים בשטח אינה רלוונטית. הם מוכנים להקריב גם גורמים ממחנה שלהם עצמם, מתוך חישוב פוליטי קר: נתניהו שקול בעיניהם כנגד עשרות דמויות אחרות.

יתרה מכך, מכיוון שהתקשורת והפרקליטות נתפסות כזרוע של מחנה השמאל, הם יכולים להציב כל דמות שירצו - והיא תזכה לאתרוג ולגיבוי מוחלט. מנגד, כל איש ימין שינסה להתבלט או להוביל מדיניות עצמאית יספוג סיקור עוין ו"טרור משפטי" עד שישבר ויפנה עורף למחנהו, כפי שכבר קרה לא פעם.

אסון מירון הגיע בהמשך, אך מכיוון שפגע בעיקר במגזר החרדי התקשתה התקשורת הכללית לרתום אותו להסתה אפקטיבית נגד נתניהו - במיוחד כשמי שנשא באחריות המבצעית על הזירה היה מפכ"ל המשטרה.

כעת, באסון השביעי באוקטובר, התמונה זועקת עוד יותר: אף שראש השב"כ והרמטכ"ל מגיעים מתפיסת העולם של מחנה השמאל, שר הביטחון הפך ליקיר השמאל שנלחם להשארתו בתפקיד, והמזכיר הצבאי מונה בלחץ הרמטכ"ל כדי למנוע מנתניהו מינוי שהיה עשוי למנוע את המחדל.

הרמטכ"ל וראש השב"כ לא פעלו בחלל ריק. הם נתפסים כזרוע המבצעת של האופוזיציה, של המערכת המשפטית ושל היועצת המשפטית לממשלה, שמתנהלת זה מכבר כאופוזיציה לכל דבר.

הענקת הפרס הזה למערכת שכשלה מעלה את השאלה הזועקת: האם לתת להם את מבוקשם אינו אלא מימוש של "הֲפִשַׁלְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ"?

המסקנה הבולטת מהפריימריז בליכוד, היא שהמגזרים איתנו. בעבר היה ברור שיש מגזרים, על רקע סוציולוגי/דתי ואחרים ולכל מגזר יש גם את הייצוג הפוליטי שלו.

שנות הפריימריז (שלהערכת רבים בדרך להסתיים) הביאו את תופעת המפקדים הקבוצתיים, בראש שבמקום לשלוח את נציגינו לכנסת ולממשלה, 'נשתיל' אותם כנציגי המפלגות הגדולות.

תמיד היו דתיים לאומיים בכל המפלגות, אבל הציבור היה במפד"ל. יום אחד כמה חוזרים בתשובה מבת עין, שכנראה גם ככה לא הרגישו מאוד 'במגזר', הקימו את 'מנהיגות יהודית' כשהטענה המרכזית היתה שבדרך להנהגה, צריך להשתחרר מהמגזר וממהמפלגות שלו. צירפו אליהם כמה מנוסים בחסימת כבישים כמו פייגלין ובנסיון פיצוץ כמו יהודה עציון ויצאו לדרך.

בהתחלה פעלו לבד בנסיון ליצר 'מנהיגות', כמו לשלוח את פרופ' ברנובר לבית הנשיא ואז הגיע הרעיון הגדול - להתפקד בכמויות לליכוד ולהפוך את פייגלין לרה"מ. פייגלין האיש, השתכנע שהוא גדול מהרעיון ומאז משחקי השולם-ברוגז שלו עם הליכוד כל שנתיים, אבל הוא לא הסיפור. רבים התלהבו מהרעיון וכמה וכמה קבוצות בציבור הציוני דתי, כמו גם בתעשיה האווירית, בוועדים (הכי הפוך מהd.n.a של תנועת החירות) התחילו לפקוד במרץ ולנסות לשנות את הליכוד.

בהמשך העסק חרק, יש שהתמידו, אבל גם היו כאלו שאצה להם הדרך - בנט ושקד (בתמיכה אגרסיבית של אותם גורמים מבת עין) אחרי שהבינו שבליכוד יקח זמן, השתלטו על הפלטפורמה של המפד"ל וניסו להפוך אותה ל'ליכוד האמיתי'. מפלגה שלכאו' הבסיס האידיאולוגי שלה הוא ערכי הציונות הדתית, אבל אינה 'מגזרית'. כמה לעג עלה במאמרי המערכת ב'עולם קטן' ושאר עלונים, על 'הפוליטיקאים הישנים' אלו שעסוקים במגזר ומוסדותיו, תוך התעלמות בוטה וכפויית טובה לכך ש'אם אין קמח - אין תורה' ולולי תקציבי המוסדות חינוך, תנועות הנוער, הישובים הגרעינים וכו' - לא היה קם הציבור האידיאליסטי הזה. כשראו שגם כאן, העסק לוקח זמן - פרשו והקימו את מפלגתם שלהם ה'לא מגזרית' וממילא לא מחוייבת לכלום...

גם בן גביר ניסה לרקוד על אירוע ה'לא מגזרי' ולקחת לליכוד את הפריפריה (ובזה גם לבדל את עצמו מהצה"ד). העובדה שאלמוג כהן נפלט מ'עוצמה' ונקלט כמטאור בליכוד - מוכיחה בדיוק את טענתי:

• הליכוד הוא מפלגה מגזרית, של הימין החילוני-פרגמטי בארץ. הנסיון לאנוס אותו לקבל כח ציוני דתי לתוכו היה לא טבעי וממילא לא החזיק מעמד.

• יש מגזר ציוני דתי - שיש לו את המפלגה שלו.

בהחלט אפשר ורצוי לשתף פעולה, על כל מה ששייך, בשביל זה יש כנסת וממשלה בהם נפגשים נציגי המפלגות, כלומר נציגי המגזרים השונים, ומאזנים את הביקושים של כל ציבור.

הנסיון להיות חלק מהליכוד וממילא גם במקומות רבים של ציבור ציוני-דתי אידיאולוגי, עשרות אחוזים מצביעים ליכוד - גורם שברגע האמת הנציגות שבאמת מייצגת את מכלול הערכים של הציבור, חלשה בהרבה מהפלח שהיא היחידה שנאבקת על מכלול ערכיו.

הֲפִשַׁלְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?!

​

הדיווח של לי נעים, שחשפה כי בלילה שבין ה-6 ל-7 באוקטובר עוד הוערך במערכת שהתרחיש החמור ביותר הוא "רק" פשיטה על יישוב אחד או שניים, מעלה תהיות קשות שאי אפשר להניח להן. השקט, האדישות והיעדר הקפצת הכוחות הכללית באותן שעות קריטיות פשוט אינם נתפסים.

​

האם ייתכן שמישהו במערכת סבר שאפילו אירוע נקודתי כזה הוא משהו שניתן "להכיל" קונספטואלית, רק כדי לייצר את מחאת הזעם הציבורית המבוקשת? אסון בהיקף כזה ביישובי העוטף הוא בדיוק מה שהיה דרוש כדי לטלטל את המדינה מהיסוד – וזו מחשבה מטרידה שאי אפשר להתעלם ממנה.

​

חשוב לזכור: המעורבים בדבר לא פועלים בחלל ריק. הם מייצגים את הגישה שמובילים האופוזיציה, הייעוץ המשפטי לממשלה ובג"ץ. זכורה היטב הלחימה של היועמ"שית להשאיר את ראש השב"כ, רונן בר, בתפקידו – ואת הגיבוי הבלתי מסויג שקיבלה מבג"ץ.

​

כעת, כשרשת הביטחון הזו מבקשת את אמון הציבור, נשאלת השאלה: האם להצביע עבור האופוזיציה פירושו להגיד להם "הֲפִשַׁלְתָּ וְגַם יָרַשְׁתָּ?!"

קובי גרינברגר (@Om4Za58On4Lex7e) on X

שיטת הסיכול הממוקד: כך הפכה ועדת מירון למודל העבודה החדש

ועדת החקירה הממלכתית לאסון מירון נכשלה בתפקידה הציבורי ברגע שהחליטה להפוך מכלי לחקר האמת למנגנון של סיכול ממוקד פוליטי. במקום לנתח לעומק את הכשלים המבניים, הדילוג על הדרגים שבדרך והתמקדות הכמעט הבלעדית בראש הממשלה בנימין נתניהו חשפו את השיטה: יצירת פטנט חדש להפלת ראש ממשלה נבחר, גם כשמפסידים בקלפי.

במדינה גדולה ומורכבת, שבה פקיד או דרג שטח עושה טעות נוראית, הפורמולה החדשה פשוטה: גוזרים אחריות ישירה ומיידית על העומד בראש. אמנם גם הדרג המבצע ישלם מחיר, אך מבחינת הוגי השיטה מדובר במחיר משתלם – שכן מבחינתם, ראש הממשלה שווה כמו עשרות פקידים בכירים גם יחד.

בשרשרת הפיקוד הטבעית ישנם דרגים ברורים: מפקד האירוע בשטח, מעליו המפכ"ל, ומעליהם השר לביטחון לאומי. ללכת שלוש דרגות אחורה ולדלג ישירות לראש הממשלה זו לא תפיסה ניהולית או משפטית – זו החלטה פוליטית לכל דבר. זו בדיוק הסיבה שמסקנות הוועדה, שהציגה את עצמה כ"ממלכתית", נתפסו בעיני רבים כמגוחכות ולא הותירו רושם אמיתי על הציבור, שלא קנה את הבלוף.

השלב הבא בניסיון המהלך היה ניסיון להסית את המגזר החרדי – הנפגע העיקרי מאסון מירון – נגד נתניהו. אך גם המהלך הזה נכשל, לאחר שהתברר שהציבור החרדי, שאינו חשוף לערוצי התקשורת המרכזיים, חסין יחסית למהלכי תודעה כאלה.

וכאן עולה השאלה שחייבת להישאל: אם החרדים לא קונים את התעמולה כי הם לא צורכים את התקשורת, מה כן היה יכול להפעיל את אותו זעם עממי עצום ומטלטל שנדרש כדי לייצר את הלחץ הפוליטי?

כשצופים בדיווח של לי נעים, שחשף כי בלילה שלפני ה-7 באוקטובר עוד הניחו במערכת שהתרחיש הוא "רק" פשיטה על יישוב אחד או שניים בעוטף עזה, משהו באדישות ובחוסר הקפצת הכוחות הכללית פשוט לא נתפס. האם ייתכן שמישהו העריך שאירוע ממוקד ביישוב אחד או שניים הוא מחיר סביר או תרחיש שכיח שניתן "להכיל" קונספטואלית, רק כדי לייצר את מחאת הזעם הציבורית המבוקשת? הרי אסון נוראי בממדים כאלה בקיבוצי העוטף הוא בדיוק מה שנדרש כדי להדליק את המדינה – וזה חומר למחשבה שאי אפשר להתעלם ממנו.

קובי גרינברגר (@Om4Za58On4Lex7e) on X

עופר וינטר הנכלולי מתחמם על הקוים.

מאז שחרורו המאולץ מצה"ל הוא מחפש נקמה פוליטית.

קהל היעד שלו הוא מצביעי הציונות הדתית, וגם ליכודניקים. הוא מספיק חכם לדעת שאף אחד מאזור הבוחרים של איזנקוט, והפלג הקפלניסטי המורחב לא יצביע לו.

עלאק ימין.

הסיכוי של וינטר לעבור את אחוז החסימה קטן אפילו מהסיכויים לגדל בננות על הירח, והוא יודע את זה.

הוא מכוון בעיקר לסמוטריץ' שמצבו בסקרים תלוי על בלימה. כמה אלפי קולות שיעברו מסמוטריץ' לוינטר, עשויים לשיטתו לשלוח את סמוטריץ' לחפש פתקים בועדת הבחירות המרכזית.

הוא מכוון גם אל נתניהו שעלול להפסיד כמה אלפי קולות שיכולים שיגרעו ממנו את המנדט הקריטי להרכבת ממשלה או בלוק חוסם.

וינטר אינו מלאך חבלה פוליטי יחידי על המגרש. לצידו נמצאים גם פייגלין ומעוז, ואולי שכחתי עוד מישהו- מלאך חבלה פוליטי.

ואני תוהה מדוע רבני הציונות הדתית לא עושים שימוש בלחצים מוסריים ורגשיים כדי להוריד את המטורפים מן המגרש, או לחילופין לאחד את כולם בבלוק טכני.

וינטר מתייעץ מן הסתם עם יובל נאמן וגאולה כהן כבעלי ניסיון מוכח עם קבלות. על מערכת יחסיו עם הנוכל, חבל להשחית מילים.

האם איזנקוט היה כל כך נאיבי?

בסרטון שהפיץ לאחרונה ינון מגל, משחזר יאיר גולן שיחה שקיים עם גדי איזנקוט בתקופת ההתנתקות. לפי גולן, איזנקוט אמר לו על הפלסטינים:

"הם פשוט ישבו על הטריבונה, ימחאו לנו כפיים ויהיה לך משעמם".

לפני שנצלול לפרשנות, הנה תמליל דבריו המדויק של יאיר גולן (מתוך הסרטון):

ינון מגל Yinon Magal (@YinonMagal) on X

> "החלפתי את גדי אייזנקוט כמפקד איו"ש, וגדי אמר לי: 'שמע, הולך להיות מאוד משעמם'.

> שאלתי אותו: 'למה אתה חושב ככה?'

> הוא ענה לי: 'הפלסטינים רואים שאנחנו למעשה חוזרים לגבולות 67' מרצוננו החופשי. הם פשוט ישבו על הטריבונה, ימחאו לנו כפיים, ויהיה לך משעמם כי לא יהיה כלום.'

> והאמת היא, כמו שהסתיימה ההתנתקות — החל גל טרור בצפון השומרון, ואני מצאתי את עצמי בשנתיים האחרונות מתעסק בסיום האינתיפאדה השנייה. אחרי ההתנתקות התעורר טרור בצפון השומרון."

>

האם איזנקוט באמת האמין למה שאמר?

התגובה הבלתי נמנעת למשמע הדברים היא תפיסת ראש בתימהון: איך קצין בכיר כאיזנקוט היה מסוגל להפגין נאיביות כה תהומית? בפרט לאחר שכולנו חווינו את הניפוץ של אשליות הסכמי אוסלו והנסיגה מלבנון.

אולם, ייתכן שהאמת מורכבת בהרבה, וראוי לבחון אותה מזווית שונה:

איזנקוט לא היה תמים. הוא הבין מצוין לאן הדברים מובילים.

הסבר חלופי: ציניות קצינים מול אטימות לניואנסים

איזנקוט הבין היטב את גודל הפיאסקו והאסון שבדרך. דבריו לא נאמרו מתוך תמימות, אלא כביטוי של הומור שחור, סרקזם וציניות.

מי שלא זיהה את הציניות הזו היה יאיר גולן — שבאותה עת לא ניחן, בלשון המעטה, ברגישות יתר לניואנסים או ביכולת מזהירה לקרוא את המפה — ולקח את הדברים פשוטם כמשמעם.

אם כך, למה לא לומר את האמת בגלוי?

פה צפה שאלת המיליון דולר: אם איזנקוט אכן הבין שההתנתקות היא אסון, מדוע בחר להסתתר מאחורי רמזים סרקסטיים במקום להציע עמדה פיקודית וציבורית אמיצה?

* מכבש הלחצים התקשורתי: באותם ימים, הממסד והתקשורת "אתרגו" את תוכנית ההתנתקות באופן מוחלט. כל קול ביקורתי או מתנגד סומן מיד, עבר שיימינג ציבורי והוצג כקיצוני, מסוכן והזוי.

* ההקבלה המבהילה לימינו: קל לזהות את הדמיון המצמרר למציאות הנוכחית — שבה כל מי שמציבי סימני שאלה מול עסקאות מסוכנות או שהיה מעז לחשוב אחרת מהנרטיב השולט בסוגיית החטופים, נתקל במתקפה תקשורתית חסרת רחמים שקטלגה אותו כ"אויב העם".

השורש הרוחני: מנטליות של גלות

הפחד לומר את האמת הפשוטה והצורך להתכסות במסיכות של רמזים, מעידים כאלף עדים על המצב הרוחני והמנטלי שבו שרויים בני עמנו. זוהי התנהלות של מנטליות גלותית, בדיוק כפי שנבאו פסוקי התוכחה:

> "וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף..." (ויקרא כ"ו, ל"ו)

> "וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן..." (ויקרא כ"ו, ל"ז)

>

כאשר מנהיגים וקצינים בכירים חוששים להשמיע אמת אסטרטגית ברורה רק בשל צלה של ביקורת תקשורתית — זוהי התגלמותה המזוקקת של תסמונת "העלה הנידף" והרדיפה העצמית של חושך הגלות.

כדי שיוכלו לטוס לאומן.

ניחוש שלי: חלק מהצעירים ישלימו את ההליך בסוף. ברגע שהם התחילו ויש עליהם מידע יהיה אפשר לעשות כל מיני דברים מעניינים.

במיוחד אם זה לא כולל לעבור בכלא הצבאי קודם.

המתווה שיאפשר לעריקים להגיע לאומן

על פי החוק, אין חובה בדין להקים ועדת חקירה כלשהי, והדבר מסור לחלוטין לשיקול דעת הממשלה. מנגד, מבקר המדינה מחויב על פי חוק לבקר את כלל מוסדות המדינה. משכך, מוטלת הייתה עליו החובה להמשיך בביקורת אירועי ה-7 באוקטובר, כל עוד לא הוקמה ועדת חקירה.

בג"ץ קיבל את העתירה נגד בדיקת המבקר בטיעון כי מכיוון שצפויה לקום בקרוב ועדת חקירה – בין אם ממשלתית, לאומית, ממלכתית או כל סוג אחר – על המבקר להקפיא את בדיקתו לעת עתה.

אולם, משעה שהקמת ועדת החקירה נדחתה לאחר הקמת הממשלה החדשה (תהליך שעשוי להימשך כחצי שנה), מן הראוי שמבקר המדינה ישוב באופן מיידי לבדיקת הנושא. הדבר מקבל משנה תוקף לאור העובדה שהמבקר כבר החל בעבודתו ואף עסק בזה כשנתיים.

כשתקום בסופו של דבר ועדת חקירה מטעם הממשלה, בג"ץ או כל גוף מוסמך אחר, עומדת לזכותה הבחירה להסתמך על חומרי המבקר ולהמשיך מהנקודה שבה עצר, או להתחיל את חקירתה מחדש.

חברה...ככה

אני מקווה שזה בשרשור המתאים

בכל מקרה בשבילי זה אקטואלי ;)

אז שאלה גדולה...

אני חובש באיחוד סבבה?

שאלתי פראמדיק מה צריך לעשות בשביל להתכונן לקורס

אמר לי

1) הכי חשוב לאכול שטח

2) וחשוב מאוד ללמוד _טוב_ אנטומיה פיזיולוגיה..

עכשיו.. כרגע אני די עושה מה שהוא אומר..

+ לגבי האנטומיה - קניתי ספר של מגמת רפואה כזה..

עם פירוט די מרשים וטוחן עוד איזה 8 עמודים ומסכם כל פעם

אני לא יודע אם יש פה אנשים שמבינים בזה בקהל אבל לדעתכם הכוונה

1) ללמוד אנטומיה בפירוט רב?

2) ללמוד רק אנטומיה של המשולש אבל לעומק וכל השאר כזה בקטנה...

מה דעתכם?

הבנתי ש-27 זה מחוז ירושלים. אני טועה?

מי ב-28? ארצי או מחוזי? 29? 30? 31?

32? 33?

שואל בתקווה ובציפיה שפילברר כוון לאמת יותר טוב גם הפעם,מלמרות שאני מעט פסימי.

במבחן המציאות: "נערי הגבעות" שומרים על החיים, השמאל קוטל אותם.

​רוצים עובדות? בבקשה:

בעזה, איפה שאין אפילו "נער גבעות" אחד – נהרגו בארבע השנים האחרונות פי 56 יותר ערבים מאשר ביהודה ושומרון!

​כשמשקללים את גודל האוכלוסייה, הפער עוד יותר מטורף: שיעור ההרוגים בעזה גבוה פי 86 מביו"ש.

​

תפיצו את זה לשמאל הקיצוני, למי שמספר לכם שנערי הגבעות הם המקור לכל הבעיות. המציאות מוכיחה בדיוק את ההפך.