כן, נשמע לי שלא צריך בכלל למהר לחתוך על מראה. בכלל בכלל בכלל.
מישהו הרגיל אותנו שלא להאמין בעצמנו.
האופן שבו אני מכיר את האדם, הוא שאדם יכול להשתנות.
יש השפעה מהצד הפנימי של האדם על הצד החיצוני.
כשיש חיבור בצד הפנימי, ובאמת פחות מקשיבים לצד החיצוני, פחות מתעכבים עליו, פחות משתעבדים אליו - זה עובד. יש גם חיבור חיצוני.
אני לא אומר שזה כלל בל-יעבור. ייתכנו מקרים חריגים.
אבל באופן כללי, צריך להתמקד בחיבור פנימי, והחיבור החיצוני מגיע בעקבות זה.
קרה לי יותר מפעם אחת שלא התחברתי למראה בהתחלה, ומהר מאוד אח"כ התחברתי.
בטח כשמדובר שראית רק תמונה...
ואם לנסח בצורה יותר מסודרת, בע"ה.
יש כאן שתי בעיות.
בעיה ראשונה, שאנחנו מקשיבים בכלל לקול החיצוני הזה, שאומר לנו "לא התחברתי לצד החיצוני".
צריך להקשיב לו - אבל לא בפני עצמו. אין לו כ"כ ערך לפני החיבור הפנימי.
הוא משתנה מאוד לפי החיבור הפנימי, לטובה ולרעה.
אז אני לא אומר. זה טבעי מאוד שהקול הזה עולה בתוכנו.
אבל לא צריך להקשיב לו, בינתיים.
צריך להגיד לקול הזה - "לא נורא, נכיר את האדם, ותחזור אח"כ לבלבל לי את המוח".
ובאמת פשוט לא לייחס לזה חשיבות רבה מדי, כי זה יכול להשתנות.
בעיה שניה, שאנחנו לא מאמינים שזה יכול להשתנות.
חידוש גדול - העולם מורכב מרוח וחומר. החומר, מטבעו, הוא בר שינוי... מתחלף כל הזמן, משתנה.
רגשות גם כן ככה - באים והולכים, היום נדלק, מחר נכבה.
הצדדים הפיזיים משתנים בקלות...
משום מה התרגלנו לחשוב שאם מלכתחילה לא היה קליק חיצוני, אין לו סיכוי לבוא. זהו, נגמר.
חידוש? לקליק החיצוני הרבה יותר קל להגיע מאשר לקליק הפנימי.
בשביל הקליק החיצוני לא צריך הרבה.
לעומת זאת, בשביל קליק פנימי - צריך הרבה עבודה...
בקיצור... מה אתם מתרגשים כ"כ ממראה חיצוני.
זה לא אמיתי מספיק.
התמקדו בתוכן, בפנימיות.
קדימה, מוזמנים לתקוף אותי