אם את רוצה אותו, כמו שהוא, ומסכימה להתמסר בשביל דרך החיים הקדושה שלו - אל תהססי.
תמיד יש פערים בין בני זוג, והשאלה היא האם יש רצון אמיתי להכיל לקבל ולגשר.
לדעתי, תדברו על הדברים בצורה פתוחה.
אל תצנזרו, אל תייפו, תנתחו את המצב, תעשו על זה כמה שיחות.
תשאלי אותו למה הוא מצפה מבת זוג, ותראי אם את יכולה לעמוד בזה.
אם את לא יכולה כרגע ותוכלי עוד שנה או משהו כזה - תשאלי אותו לדעתו בנושא.
'דוסית' זאת מילה שכבר לא אומרת כלום.
את מסכימה לעשות כל מה שאת מבינה שהקב"ה אומר ומבקש?
דרך הספרים והרבנים של בעלך שיחיה? (ואל תתקטננו איתי על ה'של בעלך'...)
אם את רוצה לקיים את כל ההלכות לפרטי פרטיהן,
והוא קם באשמורת, טובל אחרי תיקון חצות לפני ותיקין ומתמיד מופלא שלא רגל על לשונו, צדיק ובעל מידות -
מה הוא צריך יותר מזה?
הוא צריך אשה תומכת, אוהבת, שתדחוף אותו להמשיך בעבודת הקודש שלו, ושלו - שלה הוא.
את לא אמורה להיות איתו שם בגופך, אלא בנפשך, וזאת עבודה לא קלה ודורשת המון כוחות.
בית במתח רוחני גבוה זאת עבודה לא קלה, והדברים נאמרים מניסיון.
אל תשכחי שאם הוא בחור ישיבה - כל היום הוא עוסק בתורה ובחובותיו לבוראו,
אז מה הפלא שהוא מדבר מהרהורי לבו הטהור במה שהוא עוסק בו כל היום,
ואת, שלא לומדת בישיבה כל היום, לא נמצאת שם אלא בהתמודדות עם ניסיונות העוה"ז?
כשהייתי ביום כיפור בישיבה אמרתי לעצמי: איזה כיף לבחורים הצעירים שאין להם דבר מלבד הקב"ה ותורתו,
אבל האמת שהקב"ה מחפש שנקדש את שמו בעולם הזה (אני אברך, ועדיין...), בארצות חיים - מקום שווקים.
את מזדהה עם הדברים שלו?
הם נראים לך חשובים?
את מעריכה את זה?
את רוצה להיות חלק מזה?
את רוצה לחנך ילדים לאור הגודל הזה?
אם כן - אל תחתכי. אם הוא ירצה - הוא יעשה את זה בעצמו...
בהצלחה!!!