כשאחד מבני הזוג חוזר בתשובה והשני נשאר חילוני, החיים המשותפים יכולים להיות קשים מאוד
בערב מתחילים לזרום לבית משפחת ברעם שבמושב גמזו, ליד מודיעין, כמה זוגות. ראשונים נכנסים בני זוג בשנות השלושים לחייהם, הוא במכנסי ג'ינס קרועים וחולצת טריקו שחורה, היא בחצאית ארוכה וחולצה ארוכת שרוולים, ולראשה פאה בתספורת קצרה. אחריהם זוג נוסף, היא בג'ינס צמודים וחולצה ירוקה, והוא עם זקן שחור, פאות קצרות מסולסלות וכיפת ברסלב לבנה. וכך הלאה, עוד ועוד זוגות של חילוני ודתייה, חילונית ודתי. אחרי קפה וחילופי חיוכים נבוכים מתיישבים הזוגות בסלון המרווח, ורב של חב"ד, הבקיא בסוגיות משפחתיות, מתחיל לדבר על הקשיים של חיים בזוגיות מעורבת.
כשהזוגות משתלבים בשיחה, הדיון מתלהט בן רגע, וההערות הופכות עוקצניות. "למה אני כל הזמן צריך להתחשב באמונה שלה?" רושף הבחור במכנסי הג'ינס הקרועים. "כמו בעניין הזה של הנידה. מה עם האמונה שלי באינטימיות? בזוגיות? למה האמונה שלכם חשובה יותר מהערכים שלי?"
הערב הזה הוא רק אחד מסידרה של מפגשים במסגרת סדנה של ארגון "התקשרות זוגית". הארגון מסייע לזוגות מעורבים הנקרעים בין הרצון לנהל זוגיות וחיי משפחה לבין השוני בדרך החיים - פער בלתי נתפס, שיוצר אינספור התלבטויות, מריבות וחיכוכים שהופכים את החיים המשותפים לכמעט בלתי אפשריים.
קחו למשל את אורן וקרן פולק מנס ציונה. הוא בן 33, עובד בבית קפה ומנהל פרויקט נוער ברחובות, בא ממשפחה חילונית לגמרי. את אשתו (32), חילונית שבאה ממשפחה ספרדית שומרת מסורת, פגש בעת השירות הצבאי, ואחר כך נסעו יחד לטיול בהודו. "כשנחתנו בהודו היה חשוב לי ללכת לארוחת שבת בבית חב"ד, ואורן התנגד", מספרת קרן. "בסוף הוא הסכים, והלכנו. היה נחמד מאוד, הארוחה והחבר'ה והקידוש. אורן פחות התחבר. כשהגיע פסח, ובלי שדיברנו על זה, היה ברור לנו שנהיה בבית חב"ד".
"לי היה ברור שאני נוסע להודו למסע רוחני, לחשוב על החיים", נזכר אורן. "אבל כשהגעתי וראיתי את כל זה חטפתי אנטי - זה היה בעיניי מגוחך ומרתיע. גם לבית חב"ד לא רציתי להיכנס, אבל קרן לחצה, אז הסכמתי. בשבת הראשונה שלנו שם, משהו בי התקלף. כשעשינו הכנות לפסח, הנחתי תפילין בפעם הראשונה בחיי, ולא הרגשתי רע. לא הרגשתי שמישהו כופה עלי משהו. אמרתי 'שמע ישראל' וזה לא הרגיש לא נוח. אפילו היה קצת נעים. לא לקחתי את זה הלאה, אבל היה ברור לי שמשהו חדש נפתח בי, ושעוד אעשה עם זה משהו. שם התחילה התשובה שלי, הגילוי של היהדות".
"לקח זמן עד שהוא חזר בתשובה, אבל התחילו סימנים", מספרת קרן. "חזרנו מחו"ל, הוא הלך לעבוד, והחיים שלנו נמשכו כרגיל. כבר היינו הרבה זמן יחד וגרנו יחד. הדבר היחיד שהשתנה הוא שאורן התחיל ללכת לקורס קבלה".
אורן: "הלכתי מתוך סקרנות. אבל עם הזמן היתה לי שם חזרה בתשובה אמיתית. בלי ציצית שבת או כיפה, אבל התחלתי להתוודע ליהדות, למושגים בסיסיים. סיימתי את הקורס עם צמא גדול מאוד. הרגשתי שיש בי חלל למלא".
הם שוחחו על נושא הדת והחזרה בתשובה עוד לפני הנישואים. "דיברנו הרבה על מסורת", אומרת קרן, "שנינו חושבים שזה נחמד ושהיהדות מקסימה. אבל הבהרתי לאורן בפירוש שאני לא אנהל אורח חיים דתי".
אורן: "היה בינינו משבר גדול. היא אמרה לי, 'תבטיח לי שלא תשמור שבת', ואני הבטחתי. בתוך תוכי אמרתי שיהיה בסדר, אין לי צורך לשמור שבת, זה לא בוער לי. אני בתהליך שמרגיש נכון, וזהו".
קרן: "התחתנו כשאורן היה בקטע יהודי, אבל בלי כיפה או ציצית ובלי לשמור שבת. זה היה בסדר גמור מבחינתי, אני לא בקטע של אנטי־יהדות". אלא שככל שחלף הזמן, אורן החל לחוש קרע פנימי שהלך והתעצם. "ידעתי שיש פער גדול בין מה שסיכמנו לבין מה שאני צריך לעשות. המשכתי ללכת ללימודי דת. הכיפה הגיעה רק אחרי שני ילדים - הרגשתי שאם אני לא שם כיפה ושומר שבת, אני מת".
"הוא עשה את זה בבום", משחזרת קרן בכאב. "עכשיו כיפה. עכשיו שבת. עכשיו לא אוכלים יותר אצל ההורים. וזהו. זה היה קשה מאוד, היו לנו כבר שני ילדים קטנים, יונתן (היום בן 6) ונעמי (5), והמשבר היה גדול. בתוך התהליך הזה גם נאלצנו להתמודד עם המשפחה המורחבת, משני הצדדים, שהתנגדה בתוקף שנהיה דתיים. הם אמרו לי: 'אל תיתני לו'. ובזמן הזה יש לי בבית שני ילדים, ובעל עצוב מאוד, מדוכדך, שקשה לו עם הסיטואציה שלא מקבלים אותו".
"הרגשתי שכל העולם נגדי", מסביר אורן. "כולם אמרו לי 'השתגעת?', 'אתה דפוק?', 'איך אתה עושה דבר כזה לילדים שלך ולאשתך?' אפילו המשפחה שלי, החברים שלי - כולם היו נגדי".
קרן אומרת שהקושי הגדול שלה לא היה להתמודד עם המציאות המשתנה אלא לסלוח לבעלה על שלא כיבד את ההסכם ביניהם, את רצונה באורח חיים אחר. "כעסתי שבן הזוג שלי כפה עלי משהו שסיכמנו שלא יהיה. היה לנו שיח כואב מאוד, עם הרבה בכי".
"גם אצלי היה קושי גדול", עונה אורן. "הבנתי שאני רוצה לקבל על עצמי עול תורה ומצוות, ושאשתי נגדי. זה גרם לי לקונפליקט פנימי עצום, ותוך כדי התהליך הבנתי שזה בסדר שהיא תדליק אור ותיסע בשבת".
קרן: "הגענו לאיזשהו הסכם לא כתוב שאני יכולה לנסוע עם הילדים בשבת לטיול או לאירוע, אבל בפועל אני לא עושה את זה. בהתחלה עוד עשיתי, עכשיו אנחנו בדרך כלל בבית בשבת. לפני חודשיים אמרתי לילדים בשבת 'בואו ניסע לטייל', והבן שלי אמר: 'אמא, התבלבלת, את בטח מתכוונת שניסע באופניים'. היו לי דמעות בעיניים, מה תגיד לילד בן 6? אבא לא נוסע ואמא כן? אז אמרתי: 'אתה צודק, נוסעים באופניים'. הרגשתי ששוב ויתרתי, שזו לא הבחירה שלי. אבל זאת המשפחתיות שלי, ואני בוחרת במשפחתיות. למדתי להסתכל על הצדדים החיוביים. היום אני כבר לא כועסת.
"הטעות של אנשים דתיים היא שהם חושבים שלחילונים אין ערכים, ולכן הם אלה שמוותרים יותר. אבל גם לחילוני יש דרך שבה הוא רוצה לחנך את הילדים. למשל טיולים בשבתות הם חלק חשוב מאוד מהמשפחתיות החילונית, וזה חזק לא פחות ממה שיש לדתיים".
"אבל גם אני מוותר", מתערב אורן. "הילדים שלנו לא לומדים בחינוך דתי. דיברתי עם בורא עולם, אמרתי לו שהוא יודע מה אני רוצה, אני מתפלל על זה, אבל אני לא אהרוס בשביל זה את הזוגיות ואת שלום הבית. קרו לי הרבה ניסים בכל מה שקשור להבנה של קרן את הצרכים שלי. למשל זכיתי שהיא מקבלת בהבנה את עניין הטהרה והטבילה במקווה. זה לא מובן מאליו, זה נס גדול בשבילי. התפללתי על זה הרבה, בבכי, ופתאום, יום אחד דופקות בדלת שתי בחורות מבני ברק, היא יוצאת לדבר איתן, חוזרת אחרי חצי שעה, מספרת לי שדיברו איתה על טהרה - ומאז היא מקיימת את זה".
"זה נכון", היא מאשרת. "אני מאמינה שדברים לא קורים סתם. אם אנשים באו אלי - היה משהו מאחורי זה. אמרתי לעצמי, 'תנסי ותראי', הלכתי למקווה, וזה היה אפילו די נחמד ומרגש. זה לא בא ממקום של אילוץ".
חיוך מתפשט על פניו של אורן כשהוא שומע את הדברים. "יש לי כשרות, שבת וטבילה במקווה, אז אני שמח בחלקי. כל השאר זה בונוס".
"לקח לו שנים להגיד משפט כזה", אומרת קרן בהפתעה. "הרבה בגלל הסדנה, זה לא היה ככה בעבר".
אורן: "העזרה של הרב בסדנה עזרה מאוד. הלכנו אליו, והוא אמר לי שאני יכול לאכול אצל אמא שלי ואצל אמא שלה".
קרן: "בשנה הראשונה, הרב היה לטובתי. הוא אמר לאורן במילים עדינות - הגזמת קצת. כשהלכנו אליו אחרי שנה לשאול אותו על חינוך הילדים, הוא הציע שנשקול לשלוח את הילד לבית ספר דתי ואת הילדה לבית ספר חילוני. עלי זה לא היה מקובל".
איך הילדים מתייחסים לעניין?
קרן: "מבחינתו של יונתן, הוא דתי. הוא לא נוסע בשבת ולא רואה טלוויזיה בשבת, כאילו קיבל על עצמו להיות דתי. נעמי לא דתייה. הם גדלו למציאות שאבא דתי ואמא פחות, למרות שאני לא מבשלת בשבת, ואני הולכת למקווה, ואני שומרת חגים. אני כבר לא יודעת איפה עובר הגבול".
היו מחשבות לפרק את החבילה?
"היו, ולא בגלל חוסר אהבה", אומרת קרן. "אבל אני מוותרת והוא מוותר. זה לא נהיה יותר קל יותר, להפך, זה הולך ונעשה קשה יותר עם הזמן. גם אם הייתי בוחרת להתגרש זה היה מתקבל בהבנה, אבל אורן תמיד יהיה אבא של הילדים שלי, ואז ממילא היתה עולה השאלה אם הם ילמדו בבית ספר דתי או חילוני. בכל מקרה, אני בחרתי בדרך שנראית לי חזקה יותר - אני בחרתי מחדש באורן".
"נשארתי איתה כי אני אוהב אותה", מחייך אורן. "היא אישה מדהימה, היא אמא מדהימה, וגם בוויכוחים בינינו לא היתה בינינו שנאה. היה כאב גדול שלא מצליחים לבנות ולהתחבר אחד לשני. אבל גם ברגעים של קושי היה ברור לי למה אני איתה".
ולמרות הכל, הם לא היו ממליצים לזוגות מעורבים בתחילת דרכם להינשא. "הייתי אומרת להם לחשוב טוב טוב לפני שהם עושים צעד כזה", מסבירה קרן. "למרות שיש באורן הרבה דברים שאני אוהבת, הקונפליקטים הזוגיים והמשפחתיים מסובכים". אורן היה מספר להם ש"הם ייאלצו לעבור התמודדות קשה. רב חשוב אמר לי לאחרונה שכל גבר ואישה שמתחתנים זה נס. אז במקרה שלנו, זה נס כפול".
"קשה להבין את השינוי הזה"
זוגות מעורבים רבים שנמצאים בתחילת דרכם ותוהים איך חיים כך למשך שנים ארוכות מתייעצים עם יגאל (49) ורונית (46) צבעוני, מהיישוב רמות השבים שבשרון. הוא מנכ"ל של חברת סטארט־אפ, מהנדס אלקטרוניקה ומחשבים, שחזר בתשובה לפני 17 שנים וחובש כיפה סרוגה שחורה. היא מתכנתת מחשבים, שמגדירה עצמה חילונית.
הם הכירו לפני 22 שנה בתאילנד, בטיול של אחרי צבא. אחרי שלוש שנים התחתנו. אחרי עוד ארבע שנים ביחד, יגאל חזר בתשובה.
"תמיד חיפשתי דברים רוחניים", הוא מספר. "זה התחיל בספרים של אוספנסקי, ביוגה ובמדיטציה, אבל בשלב מסוים הבנתי שהכל תיאורטי ולא מוביל לשום מקום, ושהדבר האמיתי הוא מה שיש בבית אבא - היהדות והתורה".
הם הלכו יחד לסדנה של ארגון "ערכים", שמקרב לזהות יהודית. היא זוכרת שאותה זה לא כל כך עניין, ולמרות זאת הצטרפה. "יגאל התחיל להתחבר לדת. בהתחלה זה היה אפילו נחמד, לא היה שינויים דרמטיים בבית. הוא רק הלך ללמוד ולא שינה כלום, לא חברים ולא עבודה. השבתות עוד היו חילוניות, היינו מטיילים, נפגשים עם חברים, יוצאים. מדי פעם היה נוסף עוד משהו, ואז הייתי אומרת לעצמי שזה לא כל כך נורא. הוא התחיל להניח תפילין וללכת עם ציצית, שזה עניין שלו, ובאמת לא מסובך לי. בכלל, כל מה שטכני לא היה בעייתי מבחינתי. הכשרות, למשל, זה לא נורא, בסך הכל מפרידים כלים. אז קונים עוד סט.
"הבעיה היא שאדם שחוזר בתשובה משנה את תפיסת עולמו. פתאום הוא חושב בצורה שונה ממה שחשב קודם. הוא מאמין שמצא את האמת, את הדרך הנכונה לחיות, ואין מה להתווכח איתו. ואת לא מבינה איך אדם שהיה עצמאי וחכם חושב פתאום אחרת. כשאדם מתחיל לחשוב ולנהוג רק לפי מה שכתוב בספרים, כשקודם הוא חשב אחרת - קשה לאדם חילוני להבין את זה".
אחרי 17 שנה, חיי היום־יום שלהם כבר די מסודרים. הבית כשר, יש שעוני שבת, והילדים בחינוך דתי, "כמעט כמו בית דתי לכל דבר", אומרת רונית. "אבל כשאני בלי יגאל, אין לי בעיה לשבת במסעדה נטולת תעודת כשרות. מה שהכי קשה הוא עניין השבת. יש הבדל עצום בין שבת אצל אדם דתי לשבת אצל חילוני. אני באה ממשפחה חילונית שבה עבדו במשק חקלאי בשבת, וגם עשו דברים משפחתיים, למשל טיולים עם חברים או מנגל משפחתי, ופתאום לא עושים כלום, ואי אפשר לנסוע. האחים שלי עושים על האש, ואנחנו לא יכולים להצטרף".
יגאל מבקש לתקן את הרושם כאילו רונית עושה את כל הפשרות. "עשינו צעד גדול כדי להקל על רונית. בעבר גרנו בכפר סבא, המשפחה שלה גרה ברמות השבים, ולא יכולנו להיפגש בשבתות. התייעצתי עם רב שהמליץ שנעבור לגור לידם, אפילו שזה מקום חילוני מאוד, רק כדי שתהיה יותר קרובה אליהם. העובדה שאנחנו גרים כאן, במקום בקהילה החמה שלי בכפר סבא, היא ויתור גדול שעשיתי.
"חוץ מזה רציתי שהילדים יהיו בחינוך דתי יותר, ורציתי ללמוד יותר תורה אבל אני עובד כמנכ"ל חברת סטארט־אפ, כי צריך לשמור על אותה רמת חיים. הייתי רוצה לגדל זקן, אבל רונית לא מוכנה ולא אעשה זאת בלי הסכמתה. יש הרבה דברים שאני נאלץ לוותר עליהם. יש לי אישה שהיא מרכז החיים ומרכז הבית, וזה חשוב, וזאת המציאות שהסתגלתי אליה".
"ואני חיה במשפחה דתית, בלי שבחרתי בזה", אומרת רונית בהשלמה. "גדלתי בבית חילוני, בחיים לא הייתי מגיעה לסיטואציה הזאת. נגררתי אליה. אבל המאמץ מתרכך עם השנים. את מבינה שאין מה להילחם במשהו שלא ישתנה. לומדים לחיות עם זה, וזה בסדר. ועדיין אני אומרת לעצמי שאם הוא היה חילוני, אז בשבת היה יותר נעים וקל".
יגאל: "ואני אומר שאם השבת היתה שבתית יותר, האווירה היתה נעימה יותר. היו מצבים קשים מאוד בשבילי".
הילדים, עומר (18.5), גלעד (17) ותמר (11), לומדים בחינוך דתי. "הם דתיים, מי יותר ומי פחות", אומרת רונית. "הם גדלו במציאות שאבא דתי ואמא לא, אבל כשהיו בגן, התפללתי איתם. בהתחלה היה לי קשה מאוד עם זה שהם חובשים כיפה. לא הרשיתי שיצטלמו עם כיפה, התביישתי בזה. בכל התמונות שלנו רואים את הילדים מחזיקים את הכיפה ביד או שהיא מבצבצת מהכיס, אחר כך זה עבר. ואז פתאום הבן שלי דחה את הצבא והלך ללמוד בישיבה. בישיבה?! זה עדיין לא נתפס בעיניי".
יגאל: "אחד הדברים שלמדנו בסדנה של 'התקשרות זוגית' הוא שהילדים יכולים לקבל את המסר שההורים שונים, שאבא דתי ואמא חילונית, אבל למען הבריאות הנפשית שלהם צריך להמעיט ככל האפשר בוויכוחים בבית. עדיף שכל אחד מההורים ישדר את מה שהוא, בלי לנסות להסתיר. אני לא יכול להחביא את זה שהיא חילונית, והיא לא יכולה להחביא את זה שאני דתי. חשוב לא להגיע לוויכוחים ליד הילדים, כי זה קורע אותם".
ההחלטה שהילדים ילמדו בחינוך הדתי לא התקבלה בקלות. "היה לנו ויכוח והתייעצנו עם רב", מספר יגאל. "הרב קבע שהילד ילך לבית ספר חילוני, ופעמיים בשבוע ילמד תורה אצל מלמד. היה לי קשה עם זה, אבל אם זה מה שהרב אמר, אז כך יהיה. אחר כך הרב הסביר לי שאם רונית תיקח את הילדים לבית ספר דתי כשהיא מתנגדת לזה, היא תחדיר לו את ההתנגדות, והוא לא ירצה ללמוד שם. אחרי שנה, לשמחתי, רונית ביקשה בעצמה לשלוח את הילדים לבית ספר ממלכתי דתי".
"זה נכון", היא מאשרת. "הלכתי לראות בית ספר דתי לאומי, ראיינתי הורים, וראיתי שזה בית ספר טוב. מניסיוני למדתי שהרבנים הם בעד הצד החילוני, הם לא רוצים לפרק את המשפחה".
יגאל ורונית אמנם משדרים אידיליה, אבל מעידים שלא תמיד זה היה כך. "בהתחלה התווכחנו יותר", אומר יגאל. "הרבה פעמים יש מחלוקת לא נעימה, שצריך כמה ימים כדי ללבן. פעם רונית רצתה ללכת עם הילדים לבריכה מעורבת, וזה לא היה מקובל עלי. אז היא לא הלכה, אבל נהיה ריב גדול. הרבה פעמים אנחנו הולכים לרב שמכיר את המצב שלנו ומרחיק בשבילנו את הגבול הכי רחוק שאפשר, במסגרת ההלכה. שלום־בית זה נושא חשוב מאוד ביהדות".
גם רונית, כמו קרן, טובלת במקווה מדי חודש. "בהתחלה היה אנטי גדול", היא אומרת, "אבל ויתרתי, בשביל הזוגיות. אני עברתי תהליך ארוך של 17 שנה, אני כבר לא חילונית רגילה. גם בעבודה יש סביבי בחורות חרדיות, והן לפעמים בשוֹק מרמת הידע שלי. אני מספרת שהבשר שלי בבית כשר 'חלק', והירקות 'גוש קטיף', ולא אוכלים חלב נוכרי. הן לא תמיד מבינות איך זה מסתדר עם ההופעה החיצונית שלי. אבל ברגע שיגאל חזר בתשובה היו לי בדיוק ארבע אופציות: להתגרש, לחזור בתשובה, שהוא יחזור בשאלה, או להסתדר ככה".
למה בעצם לא להתגרש?
"כי אנחנו אוהבים אחד את השני ורוצים לחיות יחד", אומר יגאל, ורונית מוסיפה: "זאת מלחמה יום־יומית, אבל צריך לדעת איפה להתגמש ואיפה זה ייהרג ובל יעבור. למשל אם תהיה כפייה מצידו, זה לא יעבוד. אני מכבדת אותו, אבל אם הוא יגיד לי שמהיום אני לא יכולה יותר ללכת למסעדה שאין בה תעודת כשרות או שאני חייבת לשמור שבת - זה לא ילך. בפועל בלאו הכי אין לי לאן לנסוע בשבת אם הוא לא בא איתי. אז אנחנו אוכלים ארוחות שבת ומשחקים משחקי חברה עם הילדים". טלוויזיה, אגב, אין בבית, "מבחירה".
אילו ידעת לפני החתונה שזה יהיה המצב, היית בכלל מתחתנת?
"שאלה קשה. לא יודעת".
"שבת נעימה גם לחילוני"
עמי ברעם (44), יועץ זוגי ומנחה קבוצות, חווה על בשרו זוגיות מעורבת. הוא ואשתו אביטל (44), שהקימו יחד את ארגון "התקשרות זוגית", נשואים כבר 17 שנים, ויש להם שלושה ילדים - בני 15, 14 ו־9. "שנינו באנו מבתים חילוניים למהדרין", הוא אומר, "אני צפון תל־אביבי והיא ירושלמית. צום ביום כיפור היה הדבר הכי קרוב שהיה לנו לדת".
גם עמי, כמו רבים מהחוזרים בתשובה, יצא לחו"ל, ושם החל החיפוש שלו אחר משמעות. כשחזר לארץ למד במכללה ועבד בשמאות מקרקעין, ולאחר מכן פנה ללימודי גישור וייעוץ זוגי. את אביטל, שהיתה רקדנית, הכיר דרך חברים משותפים. החיבור ביניהם היה מיידי, וכעבור חצי שנה נישאו והקימו את ביתם בגבעתיים.
אחרי שהתחתנו החל עמי בתהליך החזרה בתשובה. "זה היה שוק", נזכרת אביטל. "הרגשתי שהוא בוגד בי, כאילו יש לו פתאום עניינים משלו עם אלוקים, ואני מחוץ לתמונה. זה לוּוה בהרבה תסכול, מאבקים, בדידות, קונפליקטים לגבי הילדים. בהתחלה הוא שמר שבת, ואחר כך גידל זקן, שזה מאוד מפריע. נשים אוהבות אסתטיקה, והזקן גם מסמל משהו".
"זה בא בפתאומיות, מהר מאוד, ואביטל עוד לא היתה שם", מספר עמי. "היא ראתה פתאום שזה נהיה מעשי, וזה התחיל להלחיץ את הבית. למשל בשבת היא רצתה ללכת לים, ואני לא. אבל ההשפעה ניכרה בכל הרבדים: את החברים הרגילים אי אפשר לפגוש בשבתות, ומצטרפים חברים מבית הכנסת, שלא תמיד האישה מתחברת אליהם. נושאי העניין שלכם כבר לא משותפים. הבילויים משתנים, הטיולים, המסעדות. גם בבית, כשאתה רוצה לשבת ליד שולחן שבת עם ניגונים ודברי תורה ואוכל בכשרות גבוהה, והאישה לא בעניין - זה גורם לפיצוצים.
"היא לא היתה אנטי, אני עשיתי לה את האנטי. הייתי קיצוני. לו הייתי עושה הכל לאט, בעדינות ובהתייעצות, זה היה נראה אחרת, אבל אני טיפוס מוקצן. ביום אחד באתי עם כיפה, בבום, החלטתי שאני רוצה זקן, והתחלתי ללבוש סירטוק וגרטל" (בגדים של חסידות חב"ד; י"ש).
אביטל: "שבת יכולה להיות דבר נעים מאוד גם לאדם חילוני, אבל אם עושים את זה בכפייה, זה אבוד. אצלנו הדברים היו בכפייה. צריך להתגמש ולמצוא דרך יצירתית לחיות יחד. הרבה פעמים אצל זוגות מעורבים זה נגמר בפרידה, או שממשיכים עם המון מתחים ומאבקים, ואז הילדים משלמים מחיר כבד".
שמונה שנים אחרי שבעלה חזר בתשובה, החליטה גם אביטל לעשות אותה דרך. "החזרה שלי בתשובה לא היתה הפתרון למצב שהיינו בו", היא ממהרת להבהיר. "קודם הדברים נפתרו בבית, ורק אז חזרתי בתשובה, אחרי הרבה שנים שחיינו יחד".
עמי: "כשנולדה הילדה הראשונה שלנו, הבנו שבריאות הנפש שלה קודמת לכל. אביטל קיבלה החלטה אמיצה להתחיל לזרום איתי, ועברה את שלב ההתנגדות. היא לא בחרה לחזור בתשובה אלא רק להפסיק להיות אנטי. זה תהליך משמעותי מאוד, שבו אתה מפנים שזאת המציאות, שלא מדובר ברעיון חולף. הרי אפשר לבחור לא לקבל את זה ולחיות כל החיים במרירות. היא עשתה מעשה אמיץ - הפסיקה להרגיש כמו קורבן של החיים והתחילה לראות איך מסתדרים עם המציאות".
את ארגון "התקשרות זוגית" הקימו השניים לפני שש שנים, כדי לעזור לזוגות שעוברים תהליך דומה. הארגון מארגן סמינרים להכרת תולדות היהדות כדי לחבר בין דתיים לחילונים, ומנהל סדנאות לזוגות "מעורבים".
"גם אנחנו עצמנו היינו בסדנה עם פסיכולוגית, שבזכותה התאפשרה העבודה המשותפת שלנו", מספרת אביטל. "המטרה של הסדנאות היא לא להחזיר בתשובה. הפער הדתי מתלבש על פער זוגי, שהיה שם לפני החזרה בתשובה. אם מסתכלים זה לזה בעיניים אפשר לעבוד יחד, אפשר להתקרב בתוך הזוגיות, בלי להחזיר בתשובה או בשאלה את אחד הצדדים. בני הזוג צריכים לוותר על החלום שהאחר ישתנה, ואז אפשר לחיות עם המצב הזה בשלום ולנהל משפחה מקסימה. זה שווה את זה".
"המטרה שלנו בסדנה היא לתת כלים שיאפשרו לזוג לחיות בכובעים שונים בבית אחד", אומר עמי. "מדי שנה יש בישראל כ־50 אלף חוזרים בתשובה, ורבים מהם כבר נמצאים בזוגיות. זאת תופעה. רק אצלנו עברו קרוב למאה זוגות כאלה, אבל אני שמח לומר שמתוכם רק זוג אחד התגרש. התהליך וההתלבטויות קצת שונים אצל זוגות שהיו דתיים ואחד מבני הזוג חזר בשאלה".
לדבריו, הבעיות העיקריות בין בני זוג מעורבים הן שמירת השבת וחינוך הילדים, אך הסוגיה הקשה ביותר היא הטהרה. "הטהרה גורמת לא פעם לבן הזוג החילוני להרגיש נבגד: הצד שחזר בתשובה מצא כביכול קשר חדש עם הקב"ה וזנח את בן הזוג. פתאום יש מגבלות שקובעות מתי מותר להם להיות באינטימיות ומתי לא, אי אפשר מתי שרוצים. לא פעם, כשהגבר הוא זה שחוזר בתשובה, האישה לא יכולה לסבול את המקווה, מרגישה שהיא לא יכולה אפילו להיכנס לשם, שזה פרימיטיבי. הרבה נשים שואלות איך ייתכן שהמים האלה עושים אותן טהורות פתאום. מנגד, כשהאישה היא זאת שחוזרת בתשובה, אז הגבר מרגיש דחוי, כאילו היא הכניסה לבית עוד מישהו, ועכשיו הוא צריך לחכות.
"הבעיה הגדולה בטהרה היא שאין בה פשרות, זו נקודה קשה. מסביב אולי אפשר להקל, לגבי מגע בסיסי בין בני הזוג או העברת דבר מיד ליד, אבל ביחסים האינטימיים אין מה לעשות, וזה יוצר תסכול. הרבה פעמים אנחנו מגיעים לנקודה הזאת רק בסוף, אחרי שלבני הזוג כבר יש יותר כלים להתמודד, והם מפנימים שלכל אחד יש עולם משלו. אם בני זוג לא מודעים למצב ולאפשרויות, זה יכול להסתיים במאבקים מכוערים, ובמקרים רבים גם בגירושים".
)
לשאלה:
]
)
