בסה"כ בחור שני שאני נפגשת ככה, אחד על אחד. אני לא רגילה למעמד, והדבר מלחיץ, מרגש ו... גורם ללא מעט פדיחות:
אופס, לא הבאתי שום דבר לכיבוד (לא ידעתי אם מקובל כבר בפעם הראשונה)
אופס, שפשפתי את העיניים בלי להתנצל "סליחה, נכנס לי משהו לעין" (מה שיכול להיראות כהתנהגות ילדותית של הפגנת עייפות)
אופס, לקח לי זמן עד שסוף כל סוף יצא לי מהפה השם של בית הכנסת בו אני מתפללת (בבקשה אל תצחקו, זה היה מתסכל)
אופס, לא זכרתי אם אחי בשיעור ה' או ו'
אופס, אופס ואופס... לא הבאתי את כל המקרים, אולם בכל אופן כל הפגישה הזו הייתה "אופס" אחד גדול. אחרי כל פאדיחה ניסיתי לא להכנס ללחץ, להתנהג בטבעיות ולחזור לעצמי - אך ללא הועיל. תקוותי הייתה שהכל ימחל, ושלפחות בפגישה הבאה ארגיש קצת יותר בנוח ואהיה אני - אבל הוא כבר חרץ את הדין. "לא". אמנם נימק נימוק מסוים, אך ברור לי שנימוק זה היה בסך הכל תירוץ. ההרגשה הזו שלא הייתי ראויה אפילו לא לצ'אנס אחד מצידו צובטת וכואבת כל כך. ומה שהכי כואב הוא - שהוא דווקא מצא חן בעיני באופן כללי, ואת כל הדברים ה"שליליים" שבו השתדלתי לייחס להתרגשות וכו'. אני באמת מנסה לא לשפוט. גם אני, אם הייתי נפגשת עם עצמי פגישה שכזו הייתי חושבת כל מיני דברים. בסה"כ רושם ראשוני הוא דבר שקשה להתעלם ממנו ולמחוק אותו כלא היה. אבל לפחות אני יודעת שהייתי נותנת צ'אנס, בפרט בדברים שניתנים לפרשנות וסנגוריה.
אם כך כל פגישה ראשונה הולכת להיות אצלי, אני לא רוצה לחשוב מה יהיה הלאה... ואולי, אולי ככל ש"משתפשפים" זה פחות מרגש ומלחיץ, והפדיחות נעלמות מעצמן? הלוואי.
שיהיה בהצלחה!!
"
"
).
.