אני מתלבטת הרבה בשאלה- עד כמה צריך השתדלות בדרך למציאת בן/ת זוג?
יש שיגידו "תעשו כל מה שאפשר"- תלכו לשדכנים, חברים, מפגשי פו"פים, אתרי היכרויות, תלמדו ספרים בנושא, תלכו לשיעורים, יועצים, תבדקו כל הזמן איפה אפשר לשפר/לתקן וכו'.
אבל יש איזשהו מקום שצריך לעצור בו ולומר אני את שלי עשיתי מכאן זה בידיי הקב"ה, שהעשייה מעבר לגבול הזה יש בה טעם לפגם, סוג של גאווה (אם אני לא אעשה- לא יהיה).
אז איפה עובר הגבול הזה?
האם הנורמה החברתית היא זו שקובעת?
אבל ברור שלאנשים שונים יכולות שונות, ומה שלאחד נחשב השתדלות מעטה לשני זו השתדלות גדולה מאוד.
האם ההרגשה קובעת?
אם ההשתדלות, גם אם היא קשה ודורשת מאמץ, באופן כללי גורמת לך להרגיש טוב- אז להמשיך בה, ואם היא הופכת אותך לאדם מתוסכל ועצוב- כנראה עברת את הגבול.
או אולי משהו אחר?
תובנות מחכימות- יתקבלו בשמחה!
אה, ואולי גם מזל טוב להורים, אם זה חברים שלהם... אז תעדכן אותם מראש
..
