א.
לפעמים אדם רוצה לצאת עם תמר אבל תמר בדיוק תפוסה. ואם להיות כנים אז כל הזמן היא בדיוק תפוסה, קודם יצאה עם מיתר ואחר כך יצאה עם שוהם ואחר כך עם יואב ההוא שהיה בשייטת ועכשיו הוא לומד מדעי המחשב בגבעת רם, וכשאדם יושב ככה על הספה המרופטת בשתיים בלילה והוא קצת שיכור, הוא אומר לנדב (השותף שלו) איזה סיכוי יש לי מול מישהו שהיה בשייטת ועכשיו הוא לומד משהו שיש בו כסף ותהילה? ונדב אומר לו תמיד יש לך סיכוי, ואדם יודע שזה נכון אבל לפעמים הסיכוי נראה כל כך רחוק.
אז הוא חולם. מותר לחלום, לא? הוא חולם איך הוא פוגש את תמר בספריה בז'ראר בכר ואומר לה היי תמר, מה העניינים, מה את קוראת? והנה הם מתאהבים. זו קצת בעיה כי הוא מעולם לא היה בספריה, אבל היא נראית לו לוקיישן מושלם להתאהב בו ככה, בשקט. הוא חולם איך הוא מזמין את תמר לארוחת שישי והם נשארים אחרי הארוחה לפטפט ובסוף מתאהבים. הוא חולם איך היא בוחרת בו להיות החבר שלה, כך על פני יואב השייט המתכנת. את כל זה הוא חולם על הספה בשתיים בלילה, ואחר כך הוא גם נרדם.
ב.
והנה כך, לפעמים, חלומות מתגשמים, וביום אחד נדב חוזר מגבעת רם ואומר שמע, ראיתי היום את יואב והוא היה שבור. ואדם אומר לו מה פירוש, שבור, ונדב אומר – בדקתי, הוא ותמר נפרדו. מה זה אומר, אומר אדם, ונדב אומר אתה לא אידיוט, תעשה את החשבון לבד, ופותח בירה.
ואף על פי שאדם לא טוב בחשבון, הוא יודע היטב שזה הרגע שלו. לא הרגע באמת, כלומר, אלא הכנה, ועוד הכנה, ועוד הכנה. הוא מתחיל לגשש בעדינות סביב תמר לשאול מה שלומה, ואחר כך פוגש בה (במקרה! ממש במקרה!) בשוק בשישי, והם מפטפטים, והוא שולח לה הודעה אחר כך כדי לשאול איך בדיוק מכינים אורז בר, ואחר כך מציע לה לראות איתו את הפרק החדש בסדרה ההיא ששניהם רואים כבר שנים (הוא השלים את כל העונות בבינג' של יומיים וחצי) וכך לאט לאט בתוך שבוע הם הופכים להיות ידידים, כלומר, עם אופציה לזוגיות.
ואדם מחכה.
ג.
אלוהים יודע למה הוא מחכה. אולי המילה המדוייקת היא לא 'מחכה', אלא 'מתכנן'; אי אפשר, כמובן, לצאת עם תמר ישר אחרי שהיא נפרדה ממישהו. הלב עדיין פצוע, אז יש סיכוי שתהפוך לריבאונד; מין פלסטר על הלב שתולשים אותו אחר כך כי אי אפשר להסתובב איתו ככה כל החיים. והוא יודע שכל הסיפור פה הוא סיפור עדין, שבו משמרים קשר בעדינות אבל בלי להפוך לחבר טוב מדי, ומשאירים את האופציה לזוגיות על השולחן, ובעיקר בעיקר – מחכים, ומחכים עוד קצת, ועוד קצת, בונים את הרגע המושלם, ובערך רגע אחד לפני שהרגע המושלם מגיע, הו, בדיוק אז מתקשרת תמר ואומרת --
שומע, היא אומרת לו, אפשר לקפוץ אליך? אני צריכה לדבר.
ד.
הסיפור של יוסף הוא סיפור נורא עצוב.
באמת. כלומר, לא באיך שהוא נראה מבחוץ, כי מבחוץ הסיפור של יוסף נראה קצת כמו סיפור הצלחה קלאסי, דונלד טראמפ גרסת התנ"ך. הילד הקטן, המובס, שנזרק אל הבור ומשם להיות עבד ומשם לכלא ואז נשכח על ידי האנשים היחידים שהכיר ופתאום עלה לגדולה וההצליח והראה לכולם ואפילו נקם קצת באלה שזרקו אותו לבור. לזו תקרא הצלחה.
זה מבחוץ. אבל בפנים, בפנים, יש פה סיפור על ילד שרוצה להיות חלק מהמשפחה שלו והוא לא יודע איך. הוא מספר חלומות, הוא מתנשא, הוא מראה לאחים שלו 'הנה, זה מי שאני, שווה להיות חברים שלי' אבל האחים שלו רואים 'אני מתנשא עליכם', הוא נזרק מהמשפחה ומסתובב בארץ מצריים לבדו, ומתכנן. וכשסוף סוף הוא עולה לגדולה, והאחים שלו מתקרבים אליו, הוא בונה לאט לאט את המתח: מרחיק ומקרב ומרחיק ומקרב, מחביא גביעים ומחזיר כסף ושומר את שמעון בכלא ואחר כך את בנימין והנה סוף כל סוף, רגע לפני שמגיע הרגע הנכון, בא אליו יהודה ואומר, תשמע, אדוני, אנחנו צריכים לדבר.
ה.
וכך מגיעה לה תמר ומתיישבת במרפסת של שבורי הלב ומדליקה סיגריה למרות שבדרך כלל היא לא מעשנת ויושבת מול אדם ואומרת לו אדם, כך היא אומרת, אני נורא נורא לבד.
ואדם מריח את ההזדמנות, אבל את הידיים הוא מחכך רק בראש, ואת תמר הוא שואל – למה את לבד?
ותמר אומרת כי ככה וככה, ההורים שלי כועסים עלי כי הברזתי מהמסיבה המשפחתית בחנוכה, אבל הייתי חייבת להבריז כדי ללכת למסיבת החנוכה של החוג, כדי שתשאר לי איזו מסגרת חברתית, אבל בחוג הן לא כזה חברות שלי בסך הכל ותכל'ס זה סתם חברים ללימודים שיעלמו אחר כך, וכן הלאה וכן הלאה, ואדם יושב ומקשיב שם ורואה איך הלב נפתח ככה, בסדק ואז יותר, ובסוף תמר אומרת – יא, איזה מזל שיש לי אותך, ואדם מסתכל עליה ורואה שזה הרגע, זה ממש ממש הרגע, ואומר לה תמר, כך הוא אומר, רוצה שנצא?
ו.
היא שותקת.
איזו טעות. אלוהים, איזו טעות.
ז.
וגם יוסף, אחרי הסיפור של יהודה, אחרי שהוא שולח את כולם, פורץ בבכי ואומר לאחים שלו 'אני יוסף', אבל אחים שלו נרתעים. הם לא נופלים בחזרה על צוואריו, הם לא בוכים מהתרגשות. היחיד שמתנהג כאילו אכפת לו זה בנימין. כל שאר האחים שותקים, בהתחלה, ואחר כך רק מדברים איתו.
בהתחלה הם שותקים מפחד, אולי. אולי מבהלה, אבל אחר כך זה כבר לא בגלל הפחד או הבהלה. הם פשוט –
טוב, תראה –
זה לא זה, אתה מבין? זה לא זה.
כלומר, אתה אח שלנו, כמובן, ואנחנו ממש שמחים שאתה לא זורק אותנו לבור או מוכר אותנו לישמעאלים או שולח אותנו למות, אבל לא באמת. אתה לא אח שלנו שעלה לגדולה. אתה שליט שעלה לגדולה ובמקרה הוא גם אח שלנו. כי אם היית אח שלנו, היית נופל על הצוואר שלנו הרבה יותר מוקדם. לא שיש להם את מי להאשים חוץ מאת עצמם, כן? הם בעצמם לא היו האחים הכי טובים בעולם, אבל לא האחים מעניינים אותי בסיפור, אלא יוסף.
כי הם דיברו איתו ואספו את מטלטליהם והגיעו לארץ גושן ופרו ורבו ובנים ובנות ומה לא, אבל אחרי הכל, אחרי שהכל נגמר, יוסף נשאר לבד.
ח.
ואדם אומר לה אבל למה את שותקת,
ותמר אומרת לו אני לא יכולה לצאת איתך, אתה יודע
אבל למה לא, תמר,
כי אתה החבר היחיד שיש לי
ואז מה
ואז אם ניפרד, אני אהיה לגמרי לבד.
והוא מתנצל והיא מתנצלת ואומרת שאולי פעם ואולי בהמשך ומי יודע מה יהיה, אבל אדם בעצמו יודע מה יהיה. והוא חושב שאולי הוא לא היה צריך לתכנן כל כך הרבה. לא להכנס בכלל לעמדה הזאת, של הידידות. לגשת ככה, ישירות, מיד אחרי הפרידה, ולהגיד 'רוצה לצאת איתי?' וזהו, זה הכל. בספונטניות, בביטחון, בלי לתכנן יותר מדי. רק ככה, אולי, זה היה עובד. אבל עכשיו?
עכשיו הוא מלווה את תמר חזרה הביתה, והיא אומרת לו תודה והיה אחלה והמרק ברוקולי שלך מעולה ואני מקווה שהכל ימשיך להיות כרגיל, והלב שלו מתכווץ עליה והוא אומר לה בטח, בטח כרגיל, אני לא אעזוב אותך, הכל יהיה בסדר, את תראי, ואחר כך הם מתחבקים בחצי חיבוק כזה, של חברים-שאינם-זוג, והוא נפרד ממנה לשלום וחוזר הביתה ומחכה לנדב שיחזור מהלימודים ובינתיים הוא יושב על המרפסת, שותה בירה ומרגיש לגמרי לבד.
