לדעתי זה עצוב שהילדים הפכו להיות "עול" להורים שלהם. כל הזמן ששומעים הורים מדברים על גידול הילדים, זה מגיע עם מנגינה של כמה זה קשה, עם פרצוף עייף וחסר אנרגיה. וזה עצוב לראות את זה.
אני לא בא לבטל את הקושי. כנראה שזה באמת קשה לגדל ילדים, תוך כדי שילוב עבודה, ודאגה לצרכי הבית. אך עדיין למרות שזה קשה, היחס לזה צריך לדעתי להיות יחס יותר שמח. לזכור כל הזמן כמה זה אושר, שמחה עצומה, וזכות, לגדל את הנשמות היקרות האלה. וגם שקשה מקבלים את זה באהבה, עם חיוך, והכרה בטוב ה'.
לכן קשה לי לשמוע משפטים בסגנון - איך נשרוד את החופש, מה נעשה עם הילדים, למה החופש כל כך ארוך. למה לא שומעים הורים שאומרים איזה כיף שהילדים בבית, איזה שמחה שיש יותר זמן עם הילדים, איזה יופי שאפשר ליהנות איתם לעשות פעילויות ולצאת לטיולים.
לדעתי לפני שמתלוננים על החופש של הילדים, תתלוננו על כך שעובדים כל כך הרבה ולא נותנים מספיק זמן להיות עם המשפחה.
שהייתי ילד אני לא זוכר הורים שדיברו ככה, ולא זוכר שהתלוננו על החופש של הילדים. אולי זה בגלל שאז רוב האימהות היו בבית או עבדו חצי משרה (לפחות בסביבה שלי זה היה ככה).
אני זוכר שבתור ילד, דווקא הימים האלה בחופש שכולם בבית, עם אבא ואמא וכל האחים, זכורים לי כרגעים מיוחדים, שגיבשו את כל המשפחה ביחד, ונתנו לי הרגשה של בית, של שייכות, של משפחה. הרגשה של משהו שלם יציב בטוח ומוגן, שממלא את הנפש בהרגשה של רוגע ושלווה.
ובכללי גם ללא החופש, אני זוכר איזה הבדל גדול יש בהרגשה לחזור לבית שאמא נמצאת בו, לבין לחזור לבית ריק שההורים חוזרים מאוחר ורוב היום הם לא נמצאים. שהייתי ילד היו שנים שאמא שלי לא עבדה, או עבדה חצי משרה, והיו שנים שעבדה משרה מלאה, וזה הרגשה אחרת לגמרי. ובכלל ימים שגם אבא נמצא בבית, זה בכלל היה הרגשה מיוחדת ואושר עילאי. אז עד שיש הזדמנות בחופש לתת לילדים ימים כאלה של משפחה שלימה, תנצלו את זה. זה מאוד משמעותי עבורם. ותעשו את זה מתוך שמחה, ולא מתוך הרגשת עול.