כמה גדול כוחה של האהבה.
כמה גדול. ועצום. ומפרה. וממלא. ומאשר. ומשלים.
ואדם ללא אהבה, למשהו כלשהו, לא יוכל לשרוד.
ולפעמים יש גם מקום לשתי אהבות.
אחת היא אהבת נעורים, אהבת החיים במלא זירמתם, ללא שום מעצור והפסק,
ואושר יש בה, ושמחה יש בה, וצחוק יש בה, צחוק של שלמות ושל אחרית הימים.
ואהבה אחרת ישנה, של שיקול והנחה, של יישוב הדעת.
ואהבה היא ואהבה שמה, אך אינה כמו אהבת הנעורים,
שמתונה היא, וגם להטה מתון ובמסגרת המתון והרגוע היא מסוגרת.
ומה יעשה אדם, שגילה את אהבת הנעורים במלא עוצמתה,
וזרם החיים שטף את זרם האהבה, שהייתה קיימת, ולא מוכחשת בין האוהבים, רק מתחבאת היא במסתרי הלב, מקום שם כל אהבות הנעורים הנשכחות מוטמנות.
ואהבה אחרת באה לידו, ואכן, היא אהבה ושמה אהבה,
והאחרונה מלאה ישיבות הדעת ומתינות השכל, וממוסגרת במסגרתם ופורצת, אכן פורצת במסגרתם.
והראשונה אהבה במלא החשק והחדווה...
מה יעשה אדם?
האם ילך אחר השכל והדעת, ויבחר בשכל או שמא יכריע הלב את הכף?
ואכן, מזה יש בזה ומזה יש בזה, ואין הלב שייך רק לראשונה, ואין השכל קנוי רק לאחרונה.
אך המאזניים כבדים הם לנשיאה, כבדים עד מאוד.
ומי ייקחם?
מי יישאם ויכריע את הכפות?
בסופו של דבר הם יוכרעו.
אני בטוח.
לראשונה...
...או לשניה
