אני יורד מהאוטובוס אני רואה חיילת מנסה להוריד את התיק מהתא מטען ולא הולך לה, אני שולף לה את התיק כאילו אני שולף איזה שרוול בפוזה של החייל הקרבי שלא ראה פחד מימיו..

זה היה בדיוק לפני החופשת שחרור הרגשתי שזהו נגמר הסיוט הזה שנקרא צבא.

אלול, אני נכנס לבית כנסת ורואה את אותה חיילת הזו בחוץ, וואלה כן, ההיא שעזרתי לה הבוקר בתחנה, אבל היא עם חצאית וכל ההופעת סליחות הזו, פתאום היא הייתה נראית לי אטרקטיבית כזו, לא החיילת העייפה עם המדים הכבדים, גם דתיה שזה בכלל...

ראיתי אותה בכניסה, אבל היא לא ראתה אותי, אז התבאסתי, אז החלטתי לעבור כמה פעמים מולה, אבל אין היא לא קולטת כלום ז'אתי..

טוב מה אני עושה? אני מחליט לעבור פעם אחרונה אבל מול הפנים שלה ואם את זה היא לא רואה אז היא לעאורה לגמריי...

אני עובר מולה, ושניה לפני שאני עוזב את הזווית של עין ימין שלה היא מסתכלת עליי ומחייכת, אני כולי מבסוט שהשגתי את המטרה ויוצא לי חיוך תנחומים מפגר כזה, אני חוזר לסליחות ומנסה לחשוב לעצמי, יא אללה למה לא אמרתי לה משהו? למה היא לא אמרה לי? מה הקשר שהיא תגיד לה? אתה הגבר אתה אמור לגשת...

אז כבר הייתי בתשובה כמה שנים טריות, וכל התקופה הזו לא רציתי להיפגש כי באמת לא הרגשתי מוכן רוחנית.

באותו ערב הלכתי לרב שלי אמרתי לו "הרב אולי אני יתחיל להיפגש כבר שנתיים עברו, מה הרב אומר?"

"אתה צריך מישהי ברמה שלך" "אוקי, ומה הרמה שלי?" "חגורה שחורה" "חחח ומה זה אומר" "אפשר להתחיל לברר, אבל לא לקפוץ" "טוב הרב" אני יוצא ממנו ואני קולט שאני אפילו לא יודע מה זה לברר? מה זה לברר? בספר טלפונים?

אני חוזר אליו בחזרה "הרב איך מבררים?"

"אל תדאג אנחנו נברר"

אני מסתכל עליו בפרצוף תחמן כזה של "אולי אני יספר לו על ההיא החיילת מהסליחות?"

מצד שני מה אני יגיד לו שעזרתי לחיילת להוריד את התיק וראיתי אותה בסליחות והיא לא שמה לב אליי אז עברתי כמה פעמים עד שהיא חייכה אליי?

אם אני מספר לו דבר כזה בדוק אני יורד לו מהעיניים, כאילו מה עם שמירת העיניים, מי עוזר לחיילת, וכל זה, החלטתי לשתוק ויצאתי מהחדר.

עברו שבועיים אשתו של הרב ארגנה איזה הרצאה של רבנית, זמרת, שוחטת, רבנית מולטישף כזאת.

אממה? לא עובדת להם ההגברה, הרב מתקשר אליי בלחץ שאלך לשם לחבר להם את המגבר.

אני מגיע לכניסה ומרחוק אני רואה שבט, צי, גדוד של בנות, כולם רווקות כולם דתיות בעלות תשובה, אני עומד בחוץ אני מתחיל לחשוב לעצמי איך אני מחבר פה את כל הבלאגן הזה בלי לצאת מפה יובל המבולבל, זה כמו לשלוח בחורה אחריי הסגר לחנות של זארה עם 50 שקל.. אין מצב בעולם... אני נכנס לשם כמו איזה בעל תשובה מתחיל כזה, מסתכל על הרצפה כמו איזה מוניטור של מרצפות, אני מחבר שם את המגבר כמו איזה קוסם ועף משם בלי הצצה אחת, הרגשתי גבר גבר, כל הבנות של המדרשה פה ולא ראיתי אפילו אחת!

חוץ מהרבנית החופרת שבדקה 40 פעם את המקרופון "אקו אקו" "וואן וואן" כאילו היא בהרקדה.

הרבנית בדיוק ביציאה אומרת לי תודה רבה ואשריי ואשריי חלקי, ואני כולי מתמוגג כזה אשתו של הרב אומרת לי תודה, זהו בדוק אני עכשיו פייבורית שלה היא תמצא לי משהו מהמדרשה, איך שאני בא להסתובב את מי אני רואה?

את החיילת ההיא עם הסליחות וכל הבלאגן, עכשיו מלהיות האדמו"ר שסתם את עיניו עם אפוקסי, אני מסתכל עליה לתוך האישונים בפרצוף של הרבנית! מההלם של "בואנה מה היא עושה פה? היא בכלל מהכיוון השני של העיר"

ההיא בכלל לא חייכה, כלום, פרצוף בלי הבעות פנים "בואנה זה אני שעזרתי לך עם התיק והסליחות, שכחת? הלו הכופר בטובת חברו"

אני נכנס לרכב ומחליט שזהו עכשיו אני מתביית עליה! אני ידבר עם הרבנית ועם הרב ונעשה פגישה, ונתחתן, עכשיו אני בראש שלי שזה פגישה ומתחתנים, כי זה קדוש וטהור, וכל מה שהורעלתי עליו שנתיים, כאילו אין לך פה יותר מידי משיכות של זמן..

אחריי שבועיים נפגשנו, היא כבר השתחררה מהצבא וקיבלה צורה של פליסה משי, לי נשאר עוד שבוע וחצי לשחרור, נפגשנו וחזרתי מהפגישה באורות זה הרגיש לי מה זה קדוש כזה, בואנה איזה אדיר זה כל השידוך הזה, איזה עוצמתי, איזה אמיתי....

שבוע אחריי נכנסתי לכלא צבאי, למה היו זורקים אצלנו בבסיס אוכל בכמויות, מעדנים שוקו, ערמות, הייתי משלם לש.ג שיכניס טנדר של חבר שלי וכל מה שהיה מיועד לזרוק לזבל היינו מעמיסים לכל מיני משפחות, הצבא היה משמיד את האוכל למרות שיש לו תוקף ארוך וזה בכדי לא לפגוע בתקציב שהם מקבלים, ערמות של גבינות, ככה כל חודש, למזלי בחודש האחרון הכנסתי משאית, ותפסו אותי.. חודשיים וחצי נכנסתי לכלא צבאי, הרגשתי כמו איזה אסיר מלכות כזה שנתפס בשעת מצווה.

לפחות פגישה שניה הספקתי להיפגש איתה, בשלב כלשהו הצלחתי להכניס מכשיר פלאפון לתא, והייתי מדבר איתה שעות, השיא היה 8 שעות, ככה חודש וחצי, עד שמישהו הלשין עליי כי הפרעתי לו לישון החזקתי את עצמי לא לדפוק לו את הראש בסוגרים, שבוע שלם בלי לדבר איתה התחרפנתי, הרגשתי כאילו אני מכיר אותה שנים!

מרוב שעפנו אחד על השני, החלטנו שמתחתנים זהו, אין עולם, באחד הימים סיפרתי את זה לרב שלי שבא לבקר אותי והוא אמר שאני אידיוט ושלא מדברים בין פגישה לפגישה, אבל סלח לי כי הבין באיזה חור אני נמצא, אמרתי לו זהו הרב אני מתחתן איתה... הוא ניסה לשכנע אותי שאולי זה בגלל שלא נפגשתי המון זמן, ואני עכשיו תקוע ושאני יצא זה ישתנה.. אבל אין עם מי לדבר! אני מתחתן עם דנית!

יצאתי מהכלא עם זקן של ברסלב, היה לי תכנון לגדל פאות אז יצאתי משם כמו בן גוריון עם 2 בוקסות ענקיות, כשיצאתי משם והגעתי לפגישה איתה הרגשתי כאילו אני מקבל חיות, אויר, לנשימה.. היא הסתלבטה לי על הבוקסות ואמרה שאני נראה כמו שור, יום אחריי הורדתי אותם כי היא לא אהבה..

הרצנו את הפגישות, וכולם חשבנו שזה מהר מידי אבל אמרתי לעצמי אני יודע מה אני רוצה, הרגשתי כאילו אני מכיר את הבן אדם 10 שנים, הזמן עובר ואנחנו נפגשים, וכל הזמן הזה אנחנו שומרים נגיעה וזה הדבר שהרגיש לי הכי קדוש בעולם.

אנחנו שנינו באותו הראש, עברנו את אותם הדברים, אני מרגיש שאני לא צריך להסביר את עצמי בכלל, ולהנדס מאיפה באתי, ומה עשיתי, כאילו גדלנו באותה שיליה.

אחרי כמה חודשים אני שם לב שהיא לא מאריכה את הפגישות יותר מידי, אמרתי לעצמי זהו לא בא לי עליי יותר, ואם זה קורה אני מתחרפן, כל היום הראש שלי במחשבות למה היא מבטלת פגישות ? כשהיא היא באה לפגישות היא באה בלי חשק וכשאני שואל אותה מה יש? היא אומרת לי "הכל בסדר" ומחייכת, היא גם דוחה את הוורט כאילו מתחמקת..

התקשרתי לרבנית היא אומרת לי "תפגשו בערב"

"אבל הרבנית זה לא הגיוני חצי שעה פגישה, ואין זה לא מתקדם"

שוב היא עונה לי "תפגשו בערב" מה תפגשו בערב?

אני מאבד סבלנות ומתקשר אליה "טוב תהיה אמיתית, כן כן, לא לא, מה קורה איתך?" גם היא אומרת לי "נפגש בערב" "גם את נפגש בערב?" "כן נפגש בערב" מהצהרים אני מכין את עצמי שזהו היום היא זורקת אותי לקרשים, הלך כל התכנונים כל הדמיונות, אבל אין מצב אני לא מוותר עליה, גם אם היא אומרת לי לא אני ישכנע אותה שכן!! אני מגיע חצי שעה לפני הזמן למקום, אני מסתכל עליה והיא נראית כמו החושך..

"נו מה?"

"אני לא רוצה להמשיך"

"מה למה?"

"לא מסתדר לי"

"אבל מה לא מסתדר?"

"הכל לא מסתדר לי"

"אבל דברי מה, נשפר נסדר"

"אני לא נמשכת אלייך"

אני בהלם, מה לא נמשכת? אני בא להגיד לה נסדר... אבל מה נסדר? את הפרצוף שלי?  איך אפשר לסדר את זה בכלל? זה משהו בלב...

"טוב שיהיה לך בהצלחה"

אני עף משם בעצבים כאילו בגדו בי, מה זה "לא נמשכת" אני יודע שכן, מה זה השקר הזה? שבוע שלם אני לא מדבר עם אף אחד לא רוצה לשמוע אף אחד, אני מדבר עם הרב שלי הוא אומר לי "ככה הכי טוב בשבילך"  מה ככה הכי טוב, מה גם אתה לא מבין אותי?  הרגשתי נבגד מצד כולם. השעה אחד בלילה אני מקבל טלפון מהרב שלי: "אליאב בוא אלי"

"מה לבוא? מתי לבוא?"

"עכשיו"

"הרב 1 בלילה"

"תבוא אליי" אני מנסה לחשוב מה הוא רוצה ממני? השעה 1:00 בלילה...

אני נכנס לבית הוא מסמן לי לשבת: "אני חושב שלא היה נכון לא לתת לך את הבחירה"

"את הבחירה של מה הרב?" הוא מוציא לי את דף עם מלא רישומים, אני רואה את השם "דנית" ורשום לי למטה "אליאב סליחה" בעט כתום זוהר...

אני יושב שם כמו מפגר לא מבין מה הוא רוצה ממני, עכשיו הוא שותק, ואני לא מבין את החידה, בשלב כלשהו אני מאבד סבלנות "נו מה הולך פה דבר איתי!"

"היא ביקשה לתת לך את זה" אני מסתכל שוב ומנסה לקרוא "גרורות" "עצם" "עמוד שדרה" אני מבין שטופס מחלה זה לא...

"היא חולה אליאב... במחלה, אני חושב שלא עשיתי נכון לא לתת לך את הבחירה..."

אני מסתכל עליו כמו איזה ילד קטן "אז מה היא כן נמשכת אליי?" זה הדבר היחיד שעניין אותי באותם רגעים..

"כן"

"מה כן? אז למה היא אמרה לי שלא?"

"כי היא לא רצתה להכניס אותך לכל זה" אני תופס את הטופס יוצא החוצה בעצבים, הרב שלי צועק לי מהדלת "אליאב" אני לא רואה כלום בעיניים שלי, אני מתקשר אליה והיא מסננת אותי, עכשיו שנינו עם טלפונים כשרים אין הודעות אין כלום, 41 שיחות מהבית שלי לבית שלה, 2 בלילה אני דופק לה בדלת, אמא שלה אומרת לי שאני יבוא מחר, אני אומר לה שעד שהיא לא באה לדלת אני לא זז מהדלת.

אני שומע אותה בוכה בבית ואני עוד שניה שובר את הדלת עם השיניים...

"אליאב היא לא מרגישה טוב תבוא מחר"

"אין מחר אני פה עד שהיא תצא"

השעה 5 וחצי בבוקר אמא שלה פותחת את הדלת של הבית ורואה אותי רדום על הרצפה, הטלפון ביד אחת והטופס ביד השניה, היא מעירה אותי ואני קם באטרף של ההמשיך של אתמול היא מסתכלת עליי "אליאב אתה כמו בן בשבילי, תמשיך להיפגש זה לא בשבילך"

אני מסתכל עליה "לא יקרה"

"מה לא יקרה"

"אל תמנעי את זה ממני"

"זה לא משחק אליאב"

חודשיים וחצי לאחר מכן...

בחזרה מהדסה אין כרם, אני בהגה והיא רדומה מאחורה, חודשיים וחצי שהיא לא רוצה שאף אחד יבוא איתה לסיוט הזה שמה, לגיהנום מחלקת אונקולוגיה..

אני מסתכל עליה במראה ברכב השיער השחור דליל וכמעט איננו, הפנים הזוהרות של החיילת עם התיק התקוע איננו, אבל כמו בתמונות אשליה שמסתכלים על נקודה מסוימת והכל מסביבה נעלם? אז זה בדיוק ככה איתה... היא הנקודה, כל השאר פשוט נעלם..

זה אני היא והדרך החשוכה, אני מת לבכות אבל אני חייב להיות חזק בשבילה, היא תמיד אומרת לי שאני נותן לה את הכוח, ויש לי אמונה חזקה מה אני ישבר לה פה עכשיו?

אני מת כבר להתפרק 40 דקות שאני מחזיק את הגוש הזה בגרון, כמו פקק של ניקוז בקרקעית הים, אני מוריד אותה בבית, בדרך אני מצחיק אותה קצת ומספר לה כמה בדיחות, על זה שעכשיו היא תצטרך כיסוי ראש עוד לפני החתונה, מעודד אותה שאני בעצמי מרוסק, מפורר, רקוב, מת חי...

אני מעלה אותה במדרגות, מדרגה, מדרגה, למה לבניין המקולל שלהם אין מעלית, לרגע היא מועדת אני תופס לה את היד, וזה פעם ראשונה אחריי 4 שנים שלא נגעתי במישהי, זה הרגיש לי כל כך מוזר אבל למה השם? למה בסיטואציה הזו דווקא? זה לא היה התכנון בכלל...

אמא שלה משכיבה אותה על הספה, אני בא ללכת והיא קוראת לי להגיד לי משהו באוזן, אני מתקרב לשמוע ובקול חלש היא אומרת לי "תמשיך אליאב תמשיך הלאה..."

אני אומר לה : "תלכי לישון אולי זה יקרה בחלום"

בבוקר למחרת היא כבר לא הייתה בחיים.. התעקשתי לשבת שבעה, התעקשתי להספיד במילים פשוטות שבעיניה אני בטוח שהיו קדושות...

כשכולם הלכו נשארתי שמה איפה שהיא נטמנה, לא בכיתי, לא דיברתי, שתקתי, הסתכלתי על השם שלה ודמיינתי אותו רשום על קלף של הזמנה לחתונה..

שנה וחצי שלא נפגשתי, הכל התגמד, הכל היה טפל, לשום דבר לא היה טעם, גם הבחורה הכי איכותית במדרשה הייתה כלום לעומתה...

בכל שנה שמגיע יום האזכרה שלה אני נזכר ב "תמשיך אליאב תמשיך הלאה..."

אז אני ממשיך הלאה... כי "רק אתה יכול להפוך מספדי למחול..."