עבר עריכה על ידי אורות הכתובה בתאריך ט"ז באב תש"פ 15:34
אומר לך איך אני הקטן מבין את דברי חזל.
אנחנו בני אדם. אתה, אני.
חזל היטיבו לזהות את הנקודה הפשוטה הזו
וגם היטיבו להזכיר לנו אותה- כי מדי פעם אנחנו שוכחים אותה,
או יותר נכון- קשה לנו לקבל אותה
קשה לנו להכיר בה, כאשר אנו כה עסוקים ומוכוונים לעבודה עצמית, עבודת המידות
חזל מבינים שהמציאות- כשמה כן היא- מציאות.
רצוי ולא מצוי.
ובמציאות יש מורכבות.
ראש השנה, יום כיפור, מפחיד או משמח? יראה או אהבה?
התשובה היא- גם וגם. 'וגילו ברעדה'.
עין במר בוכה ולב שמח. סולם ארצה, ראשו השמימה.
סלית'רין תקדמך בדרך לגדולה, אבל אתה בסוף הולך לגריפינדור.
הנשמה נחצבה ממקום עליון. ונכנסה בגוף שנוצר מעפר.
אתה לא מלאך, אתה בן אדם
נר ה', נשמת אדם
אתה מרגיש את הפער הפסיכי בין 'נשמת' ובין 'אדם'?
זה קצת כמו לכתוב 'נר ה' ביתר ירושלים בני סכנין'
אבל זו התכונה של הנר. הלהבה מרצדת. רצוא ושוב.
לעיתים מתגברת, עולה. לעיתים נחלשת, קטנה.
אגב, גם אם כולנו נהיה ב-100% שמחים בחתונה של חברים,
הטקס היהודי בחופה *מכוון אותנו לשים לב ועין לצער*
אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני
אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי
*על ראש*
ישנו מנהג מיוחד בו לפני החופה מפזרים אפר מקלה על ראש החתן.
בישיבה היקרה בה למדתי ישנו אפר משריפת ירושלים עצמה, מחורבן בית שני.
על ראש שמחתו, מפזרים את אפרה של ירושלים.
בשיא הרגע, השיא של הכל- מזכירים את כל מה שהפוך
מול השמחה של החתונה- מזכירים את צער החורבן. צער השכינה, צערה של ירושלים, שאמור להיות גם צערינו שלנו.
מול הרעות והחיבור, הקדושה והטהרה שבבנין הבית- מזכירים את חורבן הבית, שנבע מטומאה, שנאת חינם, ומחלוקות שלא יושבו כהלכה (אולי בשל שנאת החינם עצמה).
אדם בונה בית חדש. גדול ככל שיהיה, מפואר, חדיש ונוצץ ככל שיהא- ההלכה מורה לנו להשאיר טפח על טפח לא מטויח ומסויד. זכר לחורבן.
וההלכה מזכירה לנו אתזה בחתונה ובבית חדש- כי אלו זמנים בהם אנו מועדים לשכוח זאת. דווקא ברגע של שמחה אנו עלולים לשכוח את המורכבות שבעולם. השמחה שמציפה תשכיח מאיתנו שגדול עבורנו הרגע ככל שיהיה- העולם באמת באמת לא מושלם. התורה מצפה מאיתנו להכיל את המורכבות והדואליות הזו. היא סומכת עלינו שאנו מסוגלים, ולכן מזכירה לנו אתזה בנקודות בהן אנו עלולים לשכוח זאת.
אף פעם לא חווית רגשות מעורבים?
אני בטוח שכן, רק צריך טיפה להקשיב,
וגם קצת אומץ להכיר ולהודות בכך.
ברגשות הללו, במעורבותם,
ובעובדה שאתה- כמו חזל שהכירו בכך בעצמם, ומתוך כך האירו גם לנו- בעובדה שאתה אנושי
