שלום חברים 
פעם ראשונה שלי שאני כותב כאן, אז אכתוב קצת רקע על עצמי כדי שמה שאכתוב בהמשך יהיה בהיר ומסודר בעז"ה.
אני בן 24, גר ביישוב בצפון, אני חושב שבסה"כ עברתי מסלול חיים כמו רוב החבר'ה שלי בציונות הדתית, ישיבה תיכונית,ישיבה גבוהה, שירות צבאי קרבי ופיקוד, ושחרור מהצבא עם רצון להמשיך לתרום מהיכולות שלי לזולת ולהיות משמעותי.
התחלתי להיפגש לפני כמה חודשים ואני כרגע נפגש עם מישהי כחודש (6 פגישות). בסה"כ מאוד טוב לנו, יש בינינו דיבור מאוד זורם שמצד אחד יודע לרדת לעומקים ולשיח ערכי, ומצד שני אנחנו גם יודעים להיות קלילים ולצחוק. היא בחורה מאוד רצינית, סיימה שירות לאומי וכבר סיימה תואר, הולכת באופן קבוע לשיעורי תורה ולא מתביישת לדבר על זה בפגישות, ורוצה להקים בית של תורה ויראת שמיים, דבר שאני מאוד מבסוט עליו וחשוב לי.
הבעיה היא שבשכל הכל מסתדר פיקס. מידות טובות, יחס חם לתורה, רצון להקים בית ערכי מתוך תורה. אבל משום מה כשאנחנו נפרדים אחרי פגישה פתאום ישר עולה לי הרגשה מוזרה כזאת שאומרת לי "זה לא זה". בשבתות כשיש לי זמן פנוי אני חושב עליה אבל באופן מועט, ובמוצ"ש אני לא מיד רץ לפלאפון לשלוח לה הודעה, דבר שעם בחורות קודמות שנפגשתי איתן כן היה לי. חייב לציין שביומיום אנחנו מדברים גם בטלפון וגם בהודעות, ואני מתעניין באמת בשלומה ומשתדל להקשיב למה שיש לה לומר או לפרוק וכנ"ל גם היא כלפיי, וגם אנחנו מצליחים לשמור על איזון מסוים לתת ספייס אחד לשני ולא להעיק.
ערב אחד ישבתי ועשיתי עם עצמי קצת חשבון נפש לברר מה הנקודה שתוקעת את העסק והגעתי למסקנה שיכול להיות שהסגנון שלה פחות מתאים לי (לא האופי) ויכול להיות שיש פה גם עניין של מראה חיצוני שאני קצת פחות מתחבר אליו, למרות שהשתדלתי לא לייחס לזה חשיבות גבוהה בהתחלה אבל עכשיו אני מגלה שאני קצת מתעלם מזה כדי לא להיות אדם שטחי,אבל בתכל'ס אני מודה שזה כן מפריע לי במידה מסוימת, ויכול להיות באמת שאני כזה עם כל הצער.
עוד נקודה היא שיש בינינו פער מסוים, היא כבר אחרי תואר של 4 שנים ואני רק השתחררתי וסוג של מחפש את הדרך שלי בעולם האזרחות. וזה גורם לי הרבה פעמים לחוסר הבנה והזדהות עם חוויות שהיא משתפת אותי מהעבודה שלה וכנ"ל היא אותי, כי אנחנו כזה חיים בסיטואציות אחרות אחד מהשנייה.
היא בחורה מאוד עדינה והיא לגמרי עפה על הקשר וגם אמרה לי את זה בפגישה האחרונה שהייתה לנו. אני מפחד לפתוח את הנושא איתה כי אני לא רוצה שהיא תיפגע ממני או תיעלב, ואני יודע שיש לה ציפיות מאוד גדולות מהקשר הזה, דבר שעוד יותר מקשה עליי ומכניס אותי ללחץ קצת.
אני חייב להבהיר שבפגישות אני הכי פתוח, חייכן, ומפנק שיש, כל התחושות שתיארתי למעלה מגיעות רק אחרי הפגישות שאני יושב עם עצמי.
אשמח לעזרה/ייעוץ מה לעשות, להמשיך בקשר או לסיים אותו, ואם לסיים - איך לעשות את זה בצורה שהיא לא תחשוב שח"ו הבעיה בה אלא בי ולא תיפגע? והאם אפשר להתגבר על הנקודות האלה שתוקעות אותי?
תודה רבה לעוזרים וסליחה על החפירה
