ומה קרה שבעצם אתה ככה. גיל שלושים ושלש ואתה אומר איפה ירדתי מהמחלף ואיך זה קרה. הרי הכל היה לפי הספר: תיכון בחמש יחידות, ישיבה, צבא, תמיד הבחור המנומס, תמיד החייל הממושמע, מה שצריך לקרות הוא מה שיקרה. אחר כך מה עשית, קצת לגור עם חברים בעיר, קצת עבודת סטודנטים, תואר שהמשיך שנה נוספת ואחר כך נגמר. לפעמים דייטים. מתי היה הרגע שבו המשכת לנסוע אבל הדרך התפתלה החוצה מהכביש הראשי. איך ככה, רווק, בגיל שלושים ושלש, הולך לשבת לבירה עם ברויאר שאשתו אחות ולכן לפעמים יש לה משמרת ערב. אתה הרי פנוי להציל אותו מהשעמום. תמיד יש לך זמן, אבל איך זה קרה. איפה.
הוא מנדנד את העגלה של הקטן. עומר, קוראים לו. בן שנה. עכשיו הוא ער, משחק במוצץ. ברויאר פותח בירה מכבי, ברויאר. אלה הכי טובות, הוא אומר, ששה שקלים והאלכוהול סבבה. הנה קח לך גם, כפרה, קח, דוחף לך לידיים בירה. נאנח קצת, אומר מה, מה קורה איתך וזה. תגיד, יש לך מישהי עכשיו? אבל לפני שבוע לא הייתה, למה שעכשיו תהיה. לפעמים אתה חושב שהוא מקנא כמעט, שאתה החלון שלו לעולם הרווקים; המקום שבו יש עוד נשים בעולם, ובו יוצאים לשתות בערב, ואפליקציות מזמזמות כמיהה למגע, וקשרים נוצרים ומתפרקים בדקות ספורות והכל קורה. ככה אתה מרגיש, שאתה אטרקציה, אבל אומר לא, אין, וברויאר אומר תאמין לי, לפעמים טוב שכך. ואתה מסתקרן אבל לא שואל, לא אומר כלום, מחכה שהוא ידבר.
והוא אומר אני לפעמים מתחרפן ממנה, ככה הוא אומר. לא מופרך, אתה אומר לעצמך בראש. לא מופרך. אתה מכיר את ברויאר. למדת איתו בתיכון. ראית אותו מתאמן כדי להגיע לשייטת. בסוף הוא לא הגיע, קרע את הרצועה שבועיים לפני האימון. אתה יודע שיש שם איזו בעירה. אבל זה לא מה שהוא אומר, לא אלימות ולא פרץ, הוא רק אומר אני אוהב אותה, אתה מבין, אבל אני לא יודע איך זה לחיות כשכל הזמן אני צריך להסתכל הצידה לראות שהיא מהנהנת לי לאישור. לפעמים אני מקנא בך שאתה רווק, הוא אומר, כאילו כדי לאשש את הדברים שחשבת. אתה יכול לעשות, לנוע, לעוף, אתה לא צריך להתחשב במישהי אחרת כל הזמן. ואתה הרי יודע, ככה הוא אומר, איך זה אחרי שדברים מתערערים. אתה עדין. גם היא עדינה. אני מתחשב בה והיא הרי מתחשבת בי, ושנינו מתחשבים בעומר, והכל מלא כל כך התחשבות שאי אפשר לזוז.
שטויות, אתה אומר. הכל בסדר. בפנים אתה אומר לעצמך הוא הרי אדיוט, הברויאר הזה. יש לו כל מה שאדם יכול לרצות בחיים ובכל זאת הוא תקוע. דירה יפה, משכנתא על דירה משלו, עבודה טובה, אשה, בן, מה הוא צריך לעזאזל. ואתה אומר בקול אתה יודע, ברויאר, אתה מטומטם שאתה ככה. וברויאר אומר זה נכון, מטומטם, נכון. אבל גם אתה קצת מטומטם הרי, לא? היית צריך להתחתן עם נועה. למה לא התחתנת איתה? ואתה מסתכל עליו. אתה הרי יודע למה לא התחתנת עם נועה, אבל זה רק סיפור קטן, חלק מהסיפור הגדול יותר, שבו אתה אומר אבל עכשיו מה, איך אוספים את עצמי וחוזרים אל הכביש. לא היית לך עבודה אז, לא בית, בקושי ביטחון במחר היה לך. היא הייתה עורכת דין מצליחה, כותבת תזה. בטוחה בעצמה. יודעת. הכל היה גדול עליך מדי, כאילו מישהו תפר לך חליפה ושכח שזה לא הגודל הנכון. זה היה מפחיד. לא העזת.
אתם מדברים עוד קצת, טוב אחי, הוא אומר, יאללה, עוד רגע גילי חוזרת מהמשמרת ואני הבטחתי לה שהקטן ישן. אתם מחליפים כיפים, חיבוק רגעי, החולצה שלו מריחה מפליטה של תינוק. אתה אומר נתראה, נתראה, הוא אומר, ופתאום אתה מבין איפה היה המחלף. אתה נזכר איך כביש ארבע מתחיל כמו הכביש הפקוק במדינה ובסוף הופך להיות מעין כביש כפרי, מתעקל בתוך פוריידיס. הכביש הראשי, אתה מבין, מוביל בסוף לשום מקום. היית צריך לקחת איזו פניה, להחליט משהו, לסטות מהשביל הבטוח, אבל פחדת. בסוף הגעת לכאן. לא מקום רע, האמת, נעים כאן. אבל זה אמצע שום מקום. מקום בודד. אתה הולך הביתה וחושב על הכביש של ברויאר, שעצר לנוח בשרון וחנה שם. לאן הוא ימשיך? האם הוא ימשיך? אתה לא יודע. אתה מחייך לרגע. עשה לך טוב, הקצת אלכוהול הזה.
יש רגע כזה; אתה בדרכך הביתה ובחוץ לילה שירד מזמן, מאוד מוקדם. הרחוב ריק והד של בית עולה מחלונות מוארים. זה אינו געגוע, וזו אינה החמצה או כמיהה, ובכל זאת הלב נע קצת כאילו הוא רוצה מאוד משהו או כאילו שכחת משהו גדול, אבל אינך יכול בשום פנים להיזכר מהו.
אבל שתדע שקיים גם כיוון כזה.(ועוד הערונת, זה ממש לא עומר שהיא לא בחורה זרמנית, זה כמו כל התחלה חדשה - יש קצת חשש בהתחלה ופחות קל לזרום))