פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 49)

עלתה שם האמירה מכמה גברים - שזו טעות להסתכל על חיי אברכות כהקרבה, אלא כזכות.

לדעתי, כל מי שמתכנן להיות אברך צריך להבין שיש לבחירה בחיים האלה מחירים שצריך לשלם - ושמדובר בהקרבה. בעיני, הקרבה גם לא מנוגדת לזכות.

אני חושבת שהדבר הבולט ביותר - זה העניין הכספי.

עול הפרנסה העיקרי יהיה כנראה עליה, בנוסף לגידול הילדים ומטלות הבית. ההכנסה העיקרית של האברך היא מלגה. זה אומר בין היתר (ובטח יש עוד דברים שאני לא מודעת אליהם):

א. אין לו הפרשות לפנסיה. בטווח הארוך, אלו שנים מאוד חשובות לצבירה הפנסיונית.

ב. הוא ככל הנראה לא צובר הון ראשוני לצורך קניית דירה (או לכל דבר אחר, כמו בלת"מ רפואי).

ג. רמת החיים תהיה יחסית נמוכה  - במיוחד אם היתה רגילה לרמה גבוהה יותר - ואני רוצה להדגיש שיש בזה גם פן חברתי. (כנראה תחב"צ ולא רכב, ועם ילדים זה נהיה יותר קשה. בגדים יד שנייה. כנ"ל רהיטים, ואולי גם מכשירי חשמל. וכן הלאה.)

ד. ייתכן ותהיה תלות כלכלית בהורים (שיכול לפגוע בקשר הזוגי. ומה קורה אם ההורים לא רוצים\יכולים?).

לרוב, אברכית הולך בעקבות האברך - כלומר מקום המגורים נבחר לפיו, ולא בטוח שהיא תשתלב שם כל כך.

כמובן, אני לא מזלזלת בצד של הזכות והיתרונות שיש בעניין.

אם הרב היה פונה אליי (ואולי נכון לרב שיפנה לאברכיות בפועל..) - 

הייתי אומרת שחשוב שהאברך יבין שיש מחירים שהאברכית - כפרט וכזוג - הולכת לשלם מחירים, בטווח הקרוב והרחוק.

שידע להעריך את הבחירה שלה לרצות אברך -ולהגיד לה את זה. שיראה אותה כשותפה בלימוד שלו (שלי ושלכם...) - ויגיד לה את זה.

שהם יהיו ערניים לצרכים ולרצונות שלה, שידעו לבחון מידי פעם אם הם - כיחידים וכזוג - מסוגלים להמשיך.

וגם לדבר על תכנון כלכלי. כסף זה לא מילה גסה, והוא צורך חיוני. צריך שכל אחד יבין איך מסתדרים בחיי אברכות. 

ומוסיפה:

בפורום הזה יש הרבה מאוד שרשורי עבר, ואני בטוחה שיש לא מעט שעסקו בנושא. הנה דוגמה לאחד:

שאלה לבנות שמתכננות להיות אברכיות - לקראת נישואין וזוגיות

ואפשר כמובן למצוא עוד רבים.

אדם שבוחר לשבת בישיבה וללמוד רואה לנגד עיניו את מצוות לימוד תורה. והגית בו יומם ולילה. מתוך כך אני מאמינה שגם בבין הזמנים וכו' הוא מקדיש זמן משמעותי ללימוד.

זוגיות בהכרח תפגע בזמן הלימוד.

האברך צריך לראות את אשתו לא כמכשול בפני זמן לימוד התורה שלו. היא לא צריכה להרגיש ייסורי מצפון על כל דקה שהוא איתה ולא לומד.

במילים אחרות:

מעבר לערך של לימוד תורה, ישנם ערכים אחרים וגם להם צריך לדעת לתת מקום. אני חושבת שכר"מ, חשוב לדבר על הדברים, להבין איך להתבונן על הדברים. להבין שגם בזוגיות צריך להשקיע זמן וכוחות נפש. במיוחד אם כל העול של ניהול הבית הוא על האישה - מהפרנסה, לתחזוקה, לניקיון, לבישול וכו'...

אולי הניסוח פה היה קצת פשטני מידי, אבל אני מקווה שהוא העביר את הנקודה - איך מתוך התפיסה של מרכזיות לימוד התורה אני נותן את המקום והיחס הראוי לערכים אחרים שחשובים גם כן.

לא יודע למה יש תחושה כזאת שאם הבעל אברך זה אומר שהוא לא נמצא כמעט בבית עם אשתו, או שכל ניהול הבית וגידול הילדים על האשה לבד.

בפועל מבחינת הדרישות של הישיבות (והמדינה) אברך לומד בערך 8 שעות ביום בישיבה, לא שונה מעבודה רגילה. ויש גם יתרונות שבד"כ גרים קרוב ולא מתבזבז זמן על נסיעות, והוא גם יכול להוציא את הילד מהגן בהפסקת צהריים.

יש אברכים כמובן שלומדים גם בשעות הערב, אבל זה לא שונה מבעל שעובד כל היום ואז הולך בערב לדף יומי, הרי כולם חייבים בלימוד תורה.. ואפשר גם ללמוד בבית ולא ללכת לישיבה.

וממה שאני יודע בכל הישיבות ההדרכה לחתנים היא לא ללמוד בישיבה בשעות הערב בשנה הראשונה לנישואים.

בקיצור מה שאני בא לומר זה שלא צריך לפחד מחיי אברכות (לפחות מבחינת השעות), יש הרבה סוגים של אברכים.. צריך בעיקר תיאום ציפיות לפני החתונה.

ממה שאני מכירה, רוב האברכים לומדים יותר מ-8 שעות ביום, והם לא רואים את זה כעבודה. זה לא ההסללה של המגזר שלנו, ומי שבוחר להתאברך - בדגש על טווח ארוך, לא מדברת על שנה-שנתיים בגילאים צעירים - כנראה ישקיע הרבה יותר שעות ביממה.

אני לא אומרת שאצל חרדים זה לא ככה - אבל ספציפית תת-המגזר של האברכים בציבור הדת"ל נתפס בעיני כסוג של סיירת, שבה אנשים בוחרים להקריב דברים מסוימים כדי לעסוק בתורה. ובניגוד לחברה חרדית, שרוב רובה מבחירה חיה בעוני, בציבור הדת"ל זה לא כך.

הרבה פעמים הלוז בישיבה מתנגש עם לוז בבית - שחרית יכול להיות בקלות בשעת פיזור ילדים. איסוף ילדים קטנים מהמעון או ילדים מהצהרון הוא אחרי הפסקת הצהריים. וכל השהות עם הילדים בבית אחה"צ חופף לסדר צהריים. ערבית זה בדיוק בשעה של אוכל והשכבות. האברך פחות נמצא בבית בשעות שהילדים בבית וערים (בגילאים צעירים).

הבדל גדול יש בעיני בין אדם שעובד כל היום ואז הולך ללמוד, לעומת אברך שלומד כל היום - בהנחה שאני נשואה לאחד מהם - ושוב אני הולכת לכיוון הכלכלי:

לאדם שחי ברווחה כלכלית (יחסית), הוא יכול להוציא כסף על דברים מסוימים כדי לפנות זמן לדברים אחרים. לדוגמה: להעסיק מישהי שתסייע בניקיון הבית.

כמובן, שיש כאן גם עניין של אופי האדם: כאשר העובד\אברך מגיע הביתה בסוף, איזה חלק הוא נוטל בניהול ותפעול הבית? 

אם כך היא ההדרכה לחתנים - זה דורש דיוק לדעתי. ההדרכה לא צריכה להיות בעיני "אל תלמד בישיבה בסדר ערב" - אלא - תשקיע זמן בבניית הזוגיות שלך עם אשתך, כי זה חשוב ונצרך לבנות יסודות איתנים לקשר. זה עד כדי כך חשוב ועקרוני, שזה דוחה במידת מה את המצווה של תלמוד תורה.

וחשוב בעיני להגיד את זה, כי צריך לתת כלים כדי לבחור את סדר העדיפויות במצבים משתנים.

בעיני העול שיש על אברכית הוא עצום. וכמו שאפשר לדבר על נועם עול מצוות, אפשר לדבר על נועם עול אברכות. אבל זה עול. זה לא פשוט בכל כך הרבה רמות, ואני מאמינה שברוב בתי האברכים - יש על הכתפיים שלה המון. אברכות זה לא 8 שעות בישיבה וגמרנו.

ועקרוני בעיני שהאברך לעתיד ידע שהוא דורש מאשתו המון. כמובן שזה מגיע מתוך רצון ובחירה שלה - אבל זה הולך להיות קשה - ויותר קשה - כאשר נולדים הילדים. ולפעמים קשה להעריך מראש את הקושי והמורכבות שיש בעניין.

אני חושבת שאם תדבר עם כל זוג שהיו אברכים תקופה משמעותית - אני מניחה שהם שמחים בבחירות שהם עשו, אבל ידעו להגיד לך גם את המחירים ששילמו על כך. לספר על הקשיים בדרך. לצייר את חיי האברכות כ-8 שעות בישיבה ואז עושים מה שרוצים, כאילו אפשר לצאת מהבית ב-7:00 ולהיות חזרה ב--15:00 - זה ממש לא נכון...

כשאברכית עושה את מטלות הבית כשהוא בישיבה - זה בגלל שהיא רואה את הערך והחשיבות של לימוד התורה, זו הצורה שלה להיות שותפה בלימוד שלו. השאלה היא איך הוא רואה אותה. הרי עד עכשיו בחיים שלו - מישהו בישל לו, מישהו כיבס לו, מישהו ניקה לו וכו'. האם הוא רואה את זה כשותפות? האם הוא רואה כמה שזה קשה לעשות את זה יום אחר יום, במקביל לטיפול בילדים? אני חושבת שכל אישה רוצה שיראו אותה, שיעריכו אותה.

בעיני כל אברך חייב להבין שיש כאן עול עצום.

מסכימה לחלוטין שצריך תיאום ציפיות.

מדהים לאברכות.

קודם כל הליווי הזוגי שזוגם שמתחתן מקבל

לעומת זוג שהבעל לא בישיבה והם הקב"ה יותר תלושים.

לגמרי הרבנים מדריכים להשקיע באישה ולכן ההדרכה בשנה הראשונה לא ללמוד סדר ערב. וגם אחר כך סדר ערב זה ממש לא כולם לאט לאט בקצב ובהתאמה לאישה.

ומבחינת השעות בדרך כלל סדר בוקר מתחיל מאוחר ככה שיש זמן לפזר את הילדים

הפסקת צהרים בשעות סיום הגנים...

הבעל זמין אם רוצה לקחת חופש למשהו וכו זה סבבה. אם אין פתרון לילדים חד פעמי הוא יכול לקחת את הילד איתו או לצאת יותר מוקדם מאוחר וכו.

הרבה ישיבות כל כך משקיעות באברכיותודה זה מדהים!

לנו אישית היה באמת תקופה מדהימה זוגית ורוחנית.

הדבר היחיד שמומלץ בישיבות זה ללמד את הבחורים קצת כלכלה לההיא הרצאה או 2

שמלמדים את המשמעות של פנסיה

עוזרים להם לבחור קרן טובה

ביטוחים וכו

זה באמת חשוב שיעשו בישיבות. 

קודם כל חשוב לעשות את החילוק של אברכות לשנים בודדות לאברכות להרבה שנים (בהתחלה לא עשית את החילוק הזה). יש היום הרבה אברכים ב"ה, לא רק "סיירת", ורובם לא ממשיכים ליותר מ 4 שנים. וכן יש הרבה אברכים שלומדים בישיבה 8-9 שעות, ובערב לומדים בבית (ואם צריך לעזור במטלות בבית הם עוזרים)

אם מדברים על ת"ח רציני  שממשיך להרבה שנים בישיבה אז מסכים שיכול להיות עול גדול על אשתו, אבל אני חושב שרובם  גדול כן רואים את ההשקעה הגדולה של הנשים שלהם, וגם כן מחנכים לזה בישיבות.

נ.ב.

לרוב האברכים לא חשוב להתפלל דווקא בישיבה, ויש המון אברכים שמפזרים בבוקר את הילדים, ואם מדובר במטפלת שגומרת ב 14:00 אז גם אוספים את הילדים.

בפורום שבו יש אברכיות בפועל\לשעבר.

הדיון הזה נוצר במטרה להגיד לר"מ בישיבה שמחנך את תלמידיו להיות אברכים על אילו נקודות כדאי לדבר עם התלמידים לפני שהם מתחילים לצאת לדייטים.

אז הנה לדוגמה משהו שמגיע מהתשובה שלך:

בעז"ה חיי המשפחה ככל הנראה יתנגשו עם הלוז של הישיבה. אין חובה להתפלל דווקא במניין של הישיבה, ב"ה ישנם מניינים נוספים, וכך להתאים את הלוז שלך ללוז שמתאים למשפחתך.

קודם כל אברך רציני שמגיע לתפילות בישיבה (לא אומרת שכולם עושים את זה אבל באופן עקרוני) זה יוצא לו באזור ה11 שעות, אבל בעיני זה שונה מעבודה כי למשל כשאני עובדת 8 שעות ביום זה מ8 עד 4, בעלי מפזר אותן עם הפסקה באמצע, אז יוצא לו 7 עד 8 עם הפסקה של שעתיים, ואגב ההפסקה הזאת לפחות אצלנו לא יוצאת על הזמן שמוציאים ילדים ממסגרות.. אז כן תכלס ניהול הבית והפרנסה זה על האשה..

אבל מי שחושבת שמתאימה רואה בזה מסלול חיים תורני. לעתים נדירות זה מסתיים באברכות. בדרך כלל זה מתקדם למשרה תורנית שאף משתלמת כלכלית. בעיקר בעיקר השנים הראשונות האלו חשובות הבניה התורנית של הבית. הלימוד בכולל יוצר קומה תורנית גבוהה של הבית, לא עוד בית "בעליבתי" אלא בית תורני עם מחויבות גבוהה לתורה. 

לא יודע מאיפה הבאת את כל הנתונים האלו...מלא אברכים משלימים הכנסה מלימוד פרטי עם תלמידים...ויש כאלו שגם שוטפים מדריגות...

כשמנהלים חיים נורמלים אז הבעל בשמחה נותן מכל הלב כדי להקל על העול של אשתו...יש לי הרגשה שקיבלת נתונים מאברכית ממורמרת שבאופן ספציפי היתה לה בעיה ועשית מזה מטעמים על כלל חיי האברכות...אם תעשי בדיקה תראי שגם אשתו של רופא יכולה לבוא עם הרבה טענות וגם אשתו של חייל בקבע מקריבה המון... אלא מה?? שם את מבינה את הצורך שלה בהקרבה (ואת ממש ממש צודקת...)אבל אם היה לך קצת מושג על החשיבות של לימוד תורה לא היית מדברת כל כך בזלזול על האברכים הצדיקים שמוסרים את  הנפש על לימוד התורה... (שדרך אגב רובם ככולם הלכו בשמחה למילואים בתקופת המלחמה...)

ומה שדיברת על הצורך בפנסיה...אוקיי...פה נכנסים כבר ממש לשער ביטחון בה'.. אם יש ממה להסתדר במצב הנוכחי ומתחילים לדאוג לפנסיה של העתיד זה קצת מזכיר לי מאמר חז"ל "כל שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל מחר- הרי זה מקטני אמונה"...

מאחל לך שאף אחד לא ימנע מעצמו את הזכות הגדולה של לחיות חיי אברכות בגלל כל הטענות שלך...

חבל על הצורת ביטוי הזו

אני בטוח שלגיטימי לא התכוונה בכלל לכל מה שכתבת עליה

היא רוצה לחדד את נק' המבט, לדייק ולעורר דיון מועיל. ח"ו לא לזלזל באברכים

ח"ו שנאה!

כל הפוסל - לקראת נישואין וזוגיות הבין את כוונתי.

אני לא נכנסת כאן לפתרונות ספציפיים (ולחוקיות שלהם) - אבל הדברים שכתבתי ממש לא מגיעים מאברכית ממורמרת. ברור שגם נשים של רופא\חייל בקבע יש התמודדיות.

הדיון פה היה מופנה לר"מ, מה הוא צריך להכין את תלמידיו, ומדבריך אני לומדת שאתה אומר לו כך:

- על אשתך יהיה עול

- אתה צריך לדאוג בשמחה ומכל הלב להקל על העול

אני לא חושבת שלדאוג לפנסיה זה שער בטחון בה', אלא יותר השתדלות שאנחנו צריכים לעשות. (ובעיני צריך יותר מאשר 'להסתדר' בחיים, במיוחד אם יש ילדים...).

שוב, הטענות שלי לא היו נגד חיי אברכות - אלא מה צריך לדעת מישהו\מישהי שבוחרים בחיי אברכות. שיקבלו את ההחלטה הזאת מתוך מודעות לא רק לזכות העצומה - אלא גם למחירים שיש בצד זה. 

וכמובן, אני ממליצה לכל מי ששוקל\ת חיי אברכות (ולא מדברת על שנה-שנתיים) - לדבר עם אנשים שעשו\עושים את זה כבר תקופה משמעותית. לשמוע מכלי ראשון.

שהדברים שכתבת הרגישו לי קצת הקצנה.

בוודאי שיש מקרים כמו שאת מתארת, אין ספק. יחד עם זאת חייבים לדעת שזה ממש לא שחור לבן, ואם את יוצאת עם אברך זה לא בהכרח אומר שגזר דינך יהיה לחיות בעוני ובתלות כלכלית בהורים.

יש המון נתונים שיכולים להשפיע על רמת החיים וכל מה שתיארת (מלבד הפנסיה במידה והבעל לא עובד בעבודה עם תלוש), ואותם לא הזכרת. כמו: גובה המלגה (שמשתנה מאוד בין ישיבה לישיבה), רמת השתתפות הישיבה בשכר דירה- יש ישיבות שנותנות דירות לאברכים בחינם או כמעט בחינם- מה שמשפיע מאוד על רמת ההוצאות החודשית, כמה כל אחד מבני הזוג עבד וחסך לפני החתונה, ועוד.

אני חייבת לומר שלא הרגשתי בשום צורה שהתכלבנו בשנה שהיינו אברכים, ב"ה חיינו טוב, לא הרגשנו שחסר לנו משהו, יכלנו להתפנק בכל מיני דברים כשרצינו. וכל זה תוך כדי שלא נגענו בשקל מהכספי חתונה + הצלחנו לחסוך יפה ברמה החודשית + לא נעזרנו בכלל בכלל בהורים (חוץ מכמה מוצרי חשמל מרכזיים + מיטות שהם רצו לקנות לנו לפני החתונה). איך? כי המלגה כיסתה לנו את השכר דירה + נשאר לנו ממנה עוד כמה מאות שקלים בחודש, וכי העבודה שלי (שהייתה יומיים בשבוע כי הייתי סטודנטית) הכניסה בממוצע 2000 שקל בחודש, ותאכלס זוג שמתנהל חכם (לא במסכנות, בחוכמה) לא צריך יותר מזה. אז נכון, לא קנינו רכב, אבל זאת טעות כלכלית בעיני לכמעט כל זוג צעיר בלי ילדים.

אנחנו לא אנשים שטסים לחו"ל לטייל, ואני לא

אחת שמזמינה בגדים משיין פעם בשבוע, אבל חיינו חיים נוחים ונעימים, עם הרבה הרבה יותר מלחם וחמאה על השולחן (וגם בחיים לא לקחתי בגדים יד שנייה😅 וגם בעלי לא..)

קיצור, היה לי חשוב לאזן קצת לטובת הניקיות שנבהלו ממה שכתבת. ולומר שבהחלט אפשר אחרת. בעיקר כשזה מגיע עם הפעלת שיקול דעת נכון.

האברכות שלך היתה יחסית קצרה (שנים בודדות), וללא ילדים.

אני דיברתי על אברכות לטווח ארוך, ועם ילדים.

אני מסכימה איתך שלא דומה זוג שמתחתן תו"כ ש"ל והסדר, לזוג שמתחתן כמה שנים אח"כ.

מסכימה איתך שחשוב להתאים את רמת החיים (טיסות לחו"ל, להזמין בגדים פעם בשבוע) לתקציב.

אבל

הסכומים שתיארת לא יכולים להחזיק משפחה.

אפשר וצריך להפעיל שיקול דעת - 

וזו בדיוק הנקודה שלי.

לחשוב על הטווח הקצר והטווח הארוך.

להבין את הצרכים העכשווים והעתידיים (המשוערים), ולהיערך בהתאם - כיחידים וכזוג.

לבדוק מה מתאים ומה אפשרי.

להבין שמה שמתאים וראוי לזוג מסוים לא בהכרח נכון לאחרים.

לא כי זה בלתי אפשרי - זה אפשרי, ועושים את זה - אבל לא לעשות את זה מבחירה, להבין את ההשלכות של הבחירה.

שהרב ידגיש לא רק את המעלות שיש לחיי אברכות (ואני ממש לא מזלזלת בהם) - וידגיש שבחיי אברכות חיי טווח יש גם קשיים.

שהיינו אברכים במשך שנה.

וחשוב באמת להדגיש את מה שכתבת כאן, שמדובר על זוג שמתכנן לחיות חיי אברכות לטווח ארוך מאוד. ובעיני רוב הציבור לא שם. ממה שאני מכירה, המון זוגות נמצאים שנה-שנתיים-שלוש בישיבה ואז עוברים הלאה. ולכן לא נכון בעיני אוטומטית להפחיד. ולטווח הזה לגמרי אפשר להסתדר, ואפילו בטוב ולא בעוני.

כשמדובר על אברך שמתכנן להשתקע באופן רציני בבית המדרש זו באמת כבר שאלה אחרת (שגם כאן בעיני אין הכרחיות של חיי עוני..) אבל בעיני רוב הציבור שלנו לא נמצא שם.

אגב, חשוב לי לציין שאני מניחה שברגע שנמצאים יותר משנה-שנתיים (שאז גם מתחילים להגיע ילדים לעיתים) יורד הסיכוי שהאישה עדיין תהיה סטודנטית וככל הנראה היא תכניס הרבה יותר ממה שאני הכנסתי. מעבר לזה, אני מכירה המון המון אברכים שעובדים במקביל בכל מיני הזדמנויות כמו זמן ארוחת צהריים, ערבים, בין הזמנים וכד'. אברך לא בהכרח = חסר אחריות. אני מניחה שאם אדם יראה שהמצב הכלכלי המשפחתי שלו יצטרך סיוע הוא יבין שהוא חייב להירתם. ועם לוקחים את הנתונים האלה בחשבון, מה שתיארת בתגובה הראשונה הוא ממש ממש לא הכרחי לטווח הקצר, וגם לעיתים לטווח הארוך. שוב, יש מצבים כאלה בוודאי, אבל זה לא גזר הדין ההכרחי. החיים הם הרבה יותר דינמיים מזה. אגב, אני אומרת את זה לא רק מהחוויה האישית שלי, אלא גם מהיכרות קרובה של משפחות אחרות באברכיה שהיינו בה שהיו עם ילדים ויותר שנים ממנו.. אני מכירה אפילו זוג עם 3 ילדים שקנו דירה- ועוד זוג עם 4 ילדים שקנו שתי דירות- ושניהם אברכים כבר איזה 10 שנים. ב"ה היום יש עוד דרכים להרוויח כסף חוץ משעות עבודה..

יצא לי קצת מבולגן, מחילה, אבל אין לי כוח כרגע לסדר את זה😅

על אברכים שקנו דירות -

גם אני מכירה כמה כאלו, אבל הם נעזרו רבות בהורים.

לדעתי, חשוב להבין שלכל זוג ומשפחה יש רקע כלכלי אחר, והשיקולים והבחירות שעושים בחיים צריך לקבל לפי היכולות שלכם, ולא בהשוואה לאחרים - כי אנחנו לא מכירים את המכלול של היכולות הכלכליות של אחרים.

במילים אחרות: לכתוב שיש זוגות אברכים (+10 שנים) שקונים דירות יוצר בעיני מצג מוטעה. לא כי אני אומרת שזה בלתי אפשרי, אלא כי זה לא הרוב (ככל הידוע לי).

(ובכלל, צריך להבין מהן הגדרות העוני. בדוגמאות שנתת - משפחה עם 5 נפשות (3.75 תקניות) ומשפחה עם 6 נפשות (4.25 תקניות) = צריכים להרוויח פחות מ-11,535 ש"ח מדווחים ו13,073 ש"ח כדי להיחשב עניים בישראל 2022. אם זה רק זוג - 6152 ש"ח, וזוג פלוס ילד - 8,151 ש"ח. לפי ההגדרות האלה, נראה לי שרוב האברכים נופלים לתוך ההגדרה הזאת, כזוג צעיר (בשנים שהאברכית סטודנטית).)

לי חשוב להגיד שכסף זה לא מילה גסה.

זה מרכיב חשוב ועקרוני בבריאות הפיזית והנפשית של הפרט ושל המשפחה.

ולכן חשוב לי שר"מ ידבר על זה עם תלמידיו - או אולי יביא סדנה של פעמונים או משהו בסגנון. 

לדבר על זה שכסף לא נופל מהשמיים, ושצריך ללמוד להתנהל נכון.

ברירת המחדל, לדעתי, אמורה להיות דרך כל הארץ, כלומר האיש בתור המפרנס העיקרי, האישה במשרה יותר קלה (אם מבחינת שעות, אם בחינת עומס) ועסוקה יותר בעניינים הפנימיים של הבית.

אותם יחידי סגולה שרוצים להשקיע את כל זמנם בתורה, ואותן יחידות סגולה שמוכנות להשתתף בזה, קדוש ייאמר להם, אבל כן לדעתי יש צורך בכמה דגשים.

א' בחיי אברכות אמנם ה"דיל" הוא שהאישה מקבלת אחריות על פרנסה ועוד עניינים, אבל אסור לשכוח שברמת העיקרון, האחריויות הבסיסיות בכתובה נשארות בדיוק אותו דבר:

"ואנא במימרא ובסיעתא דשמיא אפלח ואוקיר ואיזון ואפרנס ואכלכל ואסובר ואכסה יתיכי, כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקירין וזנין ומפרנסין ומכלכלין ומסוברין ומכסין ית נשיהון בקושטא." זה אומר שאם מחר האישה אומרת, שמע בעלי היקר והאהוב, קשה לי, נגמרו לי הכוחות, אני רוצה לרדת לחצי משרה, לחילופין, אני מרגישה שאין לנו מספיק כסף, הבעל אמור מהיום למחר ללכת ללשכת עבודה / ראיונות עבודה ולהתחיל להריץ את כל העסק. ואם לא מתכוונים לזה, אז בבקשה לא לחתום על הכתובה.

ב' כדי לרצות להיות אברך לא צריך הרבה. זה פשוט המשך אורגני של ישיבת הסדר / גבוהה. מה שצריך, בסה"כ, זה לאהוב ללמוד, להתמיד פחות או יותר, ולהיות קצת סטואי מבחינת הנאות העוה"ז (מההיכרות שלי, לרוב, לגברים יותר קל להסתדר עם צנע). אין למעשה אחריות, אין מבחנים מטורפים כמו באוניברסיטה ולהישאר ערים כל הלילה על רדבול כדי לסיים עבודות, אין מעסיק שמתקשר אליך 24/6, אתה יכול כל חצי שעה לקום לשתות כוס תה, הפסקות, עניינים (טוב, תלוי קצת במדיניות של הכולל). השחיקה, ממה שאני מכיר, באה לרוב, כשאין התקדמות או מתוך חוסר מעש (שזה גם קיים), לא מתוך לחץ אטומי. אם יש לחץ כזה, אפשר גם פשוט לעבור לכולל לחוץ פחות. בחורי ישיבה מההיכרות שלי קצת מנותקים ממה שהולך "בחיים האמיתיים" מה שנקרא, קרי התנהלות פיננסית, מה זה עבודה, מה זה אחריות, מה זה בית, באיזה שרשור אחר אמרתי שבימי שישי הייתי הופך למגהץ הלאומי בישיבה... והמציאות היא כאפה (ואותם שלא מבינים את הכאפה, זה בא מאוחר יותר, ואז כבר יכולים להיות נזקים). זה מזכיר לי בעיה אחרת שיש אצל חילונים, שמבחינתם זוגיות בתור התחלה זה תמיד רק הבחור והבחורה ולבלות. זה לא מנומס, אולי מפחיד, לחשוב מההתחלה על העתיד, חתונה, בית, ילדים, שאיפות רחוקות טווח. אז גם בזה, ברור שרוצים להתחתן, קרי, רוצים שתהיה בחורה, אבל לא תמיד זה בא עם הבנה מלאה של מה זה חיים חומריים, מה זה אחריות, מה זה ילדים, במה זה כרוך, כו' כו', ויש סכנה להישאר ילדים מגודלים.

בקיצור לאן אני חותר? הגבר לא באמת צריך להקריב כאן עולם שלם, לקרוס תחת עומסים ואחרויות, כדי לרצות להיות אברך. האישה לעומת זאת... היא לוקחת על עצמה אחריות על־טבעית במובן שזה לא הטבע הרגיל של הדברים. גם ככה קשה להיות אישה (היריון, לידה, ילדים) כל־שכן לקחת למעשה את האחריות על כל הבית כדי לשחרר את הבעל. להיות אברך בימינו זה פחות או יותר מובן מאליו. להיות אשת אברך, לא.

ג' מבחינת הבנות כן כמו שאמרו זה לא כזה נכון לבוא מתוך מיינדסט של מרטירית שהולכת להתאבד ולקרוס לטובת כל העניין, או כזאת שכל הזמן תזכיר לבעלה כמה היא עושה הכל בבית וכמה הוא טפיל נחות (למרות שהוא באמת משתדל ללמוד. והאמת? גם אם הוא נמצא בתקופה גרועה).

קרה לכם פעם שהלכתם לראיון עבודה למשרה שממש רציתם, ראיתם שהמקום יפה, אנשים נחמדים, העבודה סבבה, ובסוף גם התקבלתם! וחצי שנה ראשונה העבודה הייתה דבש. אלא, שפתאום התפטר איזה בחור, ובינתיים לא מצאו לו מחליף, אז צריך שתעבדו קצת יותר, והחברה פתאום קיבלה עוד כמה פרויקטים אז יש הרבה יותר עבודה, והמנהל התותח שלכם בדיוק יצא לפנסיה ובמקומו בא אחד מעצבן, ובדיקת הדם שעשיתם לפני כמה זמן – אז גילו שם משהו, ועכשיו תצטרכו ללכת לרופא מדי פעם (ואף־אחד לא ייקח עבודה מהשולחן שלכם)... אין מה לעשות החיים דינמיים ומשתנים ואפשר לבוא עם הרבה אידיאלים ואנרגיות ותחושה של שליחות וזכות ובסוף להישחק חבל על הזמן. צריכים להיות מודעים לזה, לדעת מצד אחד למה נכנסים ומהצד השני לדעת גם מתי ואיך יכול להיות שהגיע הזמן לעשות שינויים והתאמות. ובכל מקרה, האישה צריכה הרבה תמיכה רגשית והערכה, כי אין מה לעשות זה לא פשוט. לבוא בגישה של "מה את רוצה זה מה שבחרת", גרוע.

ובחזרה לב', הציפיות מהבנות בעניין, צריכות לקחת את הדברים האלה בחשבון. נניח מדובר על ילדה בת 20-22, מה אנחנו מצפים ממנה? שתהיה חדורה אידיאלים אינסופיים? ששום דבר לא ישפיע עליה? שלא יהיו לה רגעי חולשה, חששות, כו' כו'? ואם אין לה כרגע, זה סימן שלא יהיו? ואם יש לה, זה לא סימן שהיא מציאותית ופתוחה לגבי זה?

אברכות זה אחלה, אלה חיים של שליחות (של שני הצדדים), זה ממש להיות חלק ממעתיקי השמועה, אי־אפשר להגזים בערך של זה. אבל כן צריך לבוא עם גישה נכונה, משני הצדדים, כי באמת, אפשר לבוא עם אידיאלים כו' ובסוף להפוך לאותם סיפורים מדכאים ששומעים מדי־פעם, כמו זה למשל, (וגם כל־מיני שאלות בדורש ציון של הרב מוצפי, דוגמאות אקראיות: 262814 182350 1425 4117 12300 14561 ועוד ועוד ועוד בקיצור אפילו מבלי להיכנס לתשובות בהחלט יש יכולים להיות משברים אם בפן הכלכלי אם בפן הרגשי וצריך להתייחס לזה ברצינות.)

///

אגב בשרשור שהיה כאן, אני לא יודע אם זה עניין סטטיסטי, אבל נראה לי שצריך לתת את הדעת להבדל בין התשובות של הבנים לבין התשובות של הבנות...

לכתוב כאן משהו כהקדמה, אבל אני חייב להשמיט, רק אגיד שאני מעריץ אברכים ונשותיהם ואף יותר מכך.

אני חושב שאברכות זה דבר ששייך לקומץ קטן של אנשים. אם מתחתנים מוקדם וזה כמה שנים מועטות, אז זה יכול להתאים לקבוצה יותר רחבה של אנשים. אבל לאורך זמן זה דבר ששייך לקומץ.

הסיבות שלי הם:

1. צריך ביטחון חזק מאוד ב-ה' להיות אברך, והביטחון הזה צריך להיות גם של אשת האברך. לא פשוט להגיע לדרגת הביטחון הזה.

2. צריך להתרגל להסתפק במעט, וגם אם האברך יכול, הרבה פעמים זה לא מתאים לאשה ולילדים.

3. אני חושב שלפעמים אם אדם לא מספיק רציני בלימוד, אז הלימוד שלו מתמרח על היום, ואדם שלומד תורה ועובד יכול להספיק אפילו יותר מהאברך שמורח.

4.  הלימוד הרבה יותר קשור לחיים עצמם כשאדם עובד.

5. הסכנה של חילול השם יותר גדול כשאתה אברך, ונכשל בדבר קטן.

6. טבע העולם וחיובי הכתובה שאדם צריך לפרנס את אשתו.

בסוף הרוב עשו כר' ישמעאל ששילב תורה ועבודה ועלתה בידם ולא כרשב"י.

לגבי מס' 6, נכון שדרך העולם באופן כללי היא כזו, אבל יש מציאות יוצאת מן הכלל של "אשת חיל" שנאמר עליה: "הייתה כאוניות סוחר ממרחק תביא לחמה", וכן המדרש אומר שבמציאות העתידית: "נקיבה תסובב גבר", וזה חלק מתהליך הגאולה, שהאיש הוא לא גבר האלפה היחיד שהוא זה שמביא את הכסף הביתה, ומופיע גם כוחה וגבורתה של האשה. ועוד לפני מקורות ומדרשים, זה בסופו של דבר היה במשך הרבה שנים, שיחידי סגולה כך עשו, והסתפקו במועט, והקדישו את חייהם ללימוד התורה.

לגבי ההערה ההלכתית של חיובי הכתובה, יש מחלוקת ראשונים בדבר האם יש חיוב שהבעל הוא זה שיפרנס, או שהוא צריך לדאוג לכך שיהיה לה מה לאכול וללבוש, ואם יש לה (כגון שהיא עובדת), אין לו חיוב לעבוד. לא יודע מה נפסק להלכה, אבל יש לי תחושה שלא בדקת את הנושא (יש לי גם עוד הערה בנושא, אבל לא משנה) עכשיו שמתי לב ש@אחו ניסח את זה באופן יפה מאוד, שאם האשה צריכה שהבעל יעבוד, הוא צריך לעבוד.

מסכים לגבי הרוב (=רוב האנשים), ומנגד רואים שיחידי סגולה כן עושים כרשב"י. עוד הערה קצת אמונית, הרבה מדגישים שבא"י יותר מודגש העניין של העבודה (ואכן יש חת"ס שמדבר על זה בדיוק בהקשר של המחלוקת של רבי ישמעאל ורשב"י), אבל הרב קוק בעין אי"ה שבת א', ג' מדבר על הצד ההפוך, שבא"י חוזרת התורה, וגם באורות התורה פרק א' פסקה ג' הרב זצ"ל מדבר על כך שהתורה בזמן הגלות הדלדלה. נכון, ת"ח בא"י צריכים להיות מסוג אחר, והתורה שלהם צריכה להיות יותר תורת חיים, אבל אין זה אומר בהכרח שהם צריכים לעבוד (נגיד אישית אני חושב שזה אומר שבאופן בסיסי רב צריך לשרת בצבא, מלבד העניין שזו מצווה, זה גם משפיע על העולם התורני שלו. לא בהכרח שצריך מסלול ארוך, אפשר גם מקוצר).

לגבי שאר הדברים, נקודות נכונות ששוב מוכיחות שזה מתאים לסוג מסויים של אנשים.

אני מרגישה שמעבר לעניין הטכני הכלכלי שוודאי קיים, אבל לפחות ממה שאני רואה אפשר להסתדר איתו, משמעותי גם הנוכחות של הלימוד התורה בקשר ובזוגיות. אני יודעת שאצל הרבה אברכים נוצרת כמו תחרות בין התורה לאישה, שהאישה תופסת את זה שהתורה באה על חשבונה. לא כי הן לא רוצות את הלימוד של הבעל, ולא כי פתאום הן שכחו עד כמה התורה היא חשובה ומשמעותית, אלא פשוט לאט לאט היום יום שוחק, וכשהוא הולך ללמוד ואני נשארת בבית לבד עם הילדים, זה מרגיש שהתורה זה החלק שלו, והילדים והבית והפרנסה זה החלק שלי, וזה הטעות הכי גדולה מבחינתי שכורמת להרבה מרירות וכעס ותחושה של הקרבה שאת לא המקריב אלא הקרבן.. אני חושבת  שמי שמכוון את עצמו לחיי אברכות, גם בחורים וגם בחורות, חייבים לדעת ולהרגיש שהם שותפים במשימה הזאת, שזה של שניהם יחד. שנכון שטכנית זה מה שהוא עושה וזה מה שאני עושה, אבל באמת זה של שנינו. אם הזוג חי בתודעה שהם שניהם בתפקיד ענק של לימוד תורה, ההתייחסות לנושא היא אחרת. כל התפקידים של האישה, אם הבעל רואה אותם כתפקידים שלה, ומצפה לזה שהיא תעשה אותם כמובן מאליו, יש כאן פספוס בעיני. לא כי הוא לא רואה את ההקרבה שלה, אלא כי הוא איבד את השותפות איתה. יכולה לומר שבעלי כל הזמן מדגיש לי כמה הוא מעריך וכמה זה לא מובן מאליו שאני לוקחת את החלק הזה על עצמי, ומנגד מדגיש כמה הלימוד "שלו"- הוא של שנינו, וזה נותן לי כח להמשיך לרצות לפרנס אני לכבס ולבשל וכל זה.. זה בא ממני, וביום שזה לא יבוא ממני, ושאני לא ארגיש שאני יחד איתו, אני מאמינה שהוא יצא ללמוד.

נראה לי לפני שנה או שנתיים היו כל הזמן שרשורים כאלה (ולא הייתה תחלופת משתמשים כזאת גדולה)

עכשיו הטרנד זה מלחמת מצווה

לא בכל ההלכות פוסקים כהרמב"ם נראה לי זה ידוע

בעניין הזה מי שרוצה ללכת עם הכסף משנה וסיעתו – לבריאות; ומי שרוצה ללכת עם הרמב"ם – לבריאות

מי שרוצה ללכת בכיוון של עשייה גשמית פעילה ומשמעותית – אחלה; מי שרוצה ללכת בכיוון של "מינימום הכרחי" – אחלה

חברה תקינה מורכבת לדעתי מריבוי דעות וגישות כמו 12 השבטים

אני לא מכיר ואשמח לשמוע על הנושא.
אולי אני מכיר את אותה הגברת בשינוי האדרת.

"כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה – הרי זה חילל את השם, וביזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא; לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה.

אמרו חכמים, כל הנהנה מדברי תורה, נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.

מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומידת חסידים הראשונים היא; ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה, ולעולם הבא, שנאמר (תהלים קכח ב): "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך": אשריך – בעולם הזה, וטוב לך – לעולם הבא שכולו טוב." (הלכות תלמוד תורה פרק ג הלכות י-יא)

הטור והרמ"א הביאו את דבריו בלי מחלוקת, כלומר, הם גם פסקו כמוהו. וגם אלה שחלקו על הרמב״ם כמו הכסף משנה זה בתור הוראת שעה ולא כאידיאל.

היו מעטים.  

לא כנורמה גורפת של אורח החיים החרדי והחרד״לי.  

ממש לא הבנתי את ההקשר.

אברכים לא הולכים להיות אברכים כדי לא להתגייס. 

אולי בודדים, בדיוק כמו שיש בודדים לא אברכים או לא דתיים בכלל שמוציאים פטור על סעיפים אחרים.

תתפלא, אבל יש אנשים שממש לומדים תורה. ממש ככה. כי הקב"ה אמר וכי הם אוהבים את התורה ואת בורא העולם.

אם בישיבה הגדולה ביותר באירופה – גייטסהד שבאנגליה – ישנם שלוש מאות בחורים, סביר להניח שבכל אירופה אין יותר מחמש מאות בחורי ישיבה ואברכים. אם בישיבת לייקווד שבניו ג'רזי ארצות הברית יש כשמונת אלפים בחורי ישיבה ואברכים, הרי שבכל צפון ארצות הברית אין יותר מכשנים עשר אלף תלמידי ישיבה ובחורים. איך אמר לי חבר חרדי בארץ – בשכונת בית וגן שבירושלים, שרוב העולם לא שמע עליה, יש יותר תלמידי ישיבות ואברכים מבכל אירופה. בשכונת בית ישראל שבירושלים יש יותר תלמידי ישיבות ואברכים מאשר בכל העולם כולו.

מספר החיבורים והיצירות התורניות שיוצאים מישראל גדול כל כך שחיבורים תורניים בחוץ לארץ בטלים בשישים לעומתם.

האמת הפשוטה היא שבלי מדינת ישראל הציונית, החרדים בישראל היו דומים יותר לאחיהם שבאירופה וארצות הברית, שם מועטים הם לומדי התורה וגדולי חכמיה. זו האמת ועל אמת זו חובה על כל מי שמעריך את התורה ולומדיה לומר בפשיטות – תודה להרצל, דוד בן גוריון ולתנועה הציונית.

לאורך ההיסטוריה נודעו דגמים של תמיכה בתלמידי חכמים, אולם תמיד היה מדובר בעלית האינטלקטואלית של העם ולא בקהילה שלמה.

מאז ימי התלמוד הבבלי הבינו בעם היהודי שמי שלומד יתקשה לעשות דברים אחרים. אבל הבחירה במי לתמוך הייתה סלקטיבית – מי שעסקו בתורה היו תלמידים מצטיינים, עילויים וחכמים, לא חברה שלמה שבהגדרתה היא חברה לומדת, ללא קשר לכישוריו של האדם.

לדגם הישראלי, שבו כל אדם בקהילה החרדית זוכה לתמיכה, אין תקדים.

מבחינה הלכתית נדרשת לוליינות לא קטנה להצדיק מצב שבו גברים בוגרים נמנעים במכוון מחיפוש פרנסה ומתקיימים מכספי תרומות כדי לעסוק בתורה.

ראשית, עוד בימי התנאים התגלתה מחלוקת עקרונית בין רבי שמעון בר יוחאי, שראה כאידיאל חיים שבהם האדם עוסק אך ורק בתורה, לבין רבי ישמעאל, שהציג כאידיאל חיים שבהם האדם חורש, זורע וקוצר ומשלב את הפרנסה עם לימוד תורה. דעתו של רשב"י נדחתה ובמסכת אבות (ב, ב) קבע רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא: 'יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ (כלומר, עם עבודה לשם פרנסה)… וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה וגוררת עון'. "

שנית, לימוד תורה היא מצווה ואין זה ראוי לקבל כסף עבור קיום מצווה, ממש כמו שלא ראוי לקבל כסף כדי לצום ביום כיפור. רבי שמעון בר יוחאי מעולם לא העלה על דעתו לקבל כסף מן הציבור כדי לעסוק בתורה. מי שאין לו ולבני ביתו מה לאכול – עליו לחדול מעיסוק טוטאלי בתורה ולצאת לעבוד. וכך גם נפסק בשלחן ערוך: 'לעולם ירחיק אדם עצמו מהצדקה ויגלגל עצמו בצער, שלא יצטרך לבריות… ואפילו היה חכם מכובד והעני, יעסוק באומנות ואפי' באומנות מנוולת, ואל יצטרך לבריות'."

ובמה שונה אורח החיים היהודי במדינות העולם לעומת אורח החיים היהודי במדינת ישראל?  חובת הגיוס לצה״ל, והפטור משירות צבאי למי שתורתו אומנותו.

על פי ההסדר של ״תורתו אמונתו״ - על תלמיד ישיבה, הרוצה להצטרף להסדר, להתחייב להקדיש 45 שעות שבועיות ללימוד תורה בישיבה או 40 שעות שבועיות לאברך הלומד בכולל.  

בהודעה שהגבתי לך עליה כתבת:

"ברור מאליו שאם לא היה את עניין הגיוס לצבא לא היתה התופעה הגורפת של אברכים."

משמע - אברכים הולכים ללמוד תורה כדי לא להתגייס.

מיפה לשם כל המלא מלל שכתבת לי בהודעה שאחריי, נוגע ב:

1. בארץ יש יותר אברכים ולומדי תורה מחו"ל - ולכן צריך להודות להרצל וכו.

2. רק מי שהוא באמת עילוי ראוי לו ללמוד תורה.

3. לא נכון בכלל להיות אברך כי אתה צריך לפרנס את המשפחה שלך.

גם אם אני מחליטה להסכים איתך על כל אחת מהנקודות שהעלת, אין שום קשר בין זה לבין מה שכתבת בהודעה המקורית.

איך מיפה הגעת לזה שלומדים תורה כדי לא להתגייס???

זה נקודה חשובה.

ובכוונה לא מתמקדת בהאם הנקודות שהעלת פה נכונות או לא. כי זה לא הדיבור.

אבל נכון לגבי הכלל.

אברך ספציפי כזה או אחר, בדרך כלל באמת בוחר ללמוד תורה, ולא עושה את זה רק משיקולים של הליכה לצבא.

אבל העובדה שמלכתחילה ההדרכה התורנית לבחורים צעירים לא היתה ההדרכה שאומרת להם לדאוג לפרנסתם ולהשקיע במרץ בתורה בזמנם הפנוי (כפי שהיה במקומות רבים בגלות), זה בגלל הצבא. וזה נכון גם לגבי ישיבות הסדר. הרבנים לא רצו שבחורים ילכו לצבא לשלוש שנים ובלי שום הכנה רוחנית ומסגרת תורנית, וככה נוצרו ישיבות ההסדר. ויש הרבה פרטים אבל זה לא מה שחשוב.

אז נכון שגם בגלות היתה הדרכה מיוחדת ליחידי סגולה, כפי שהזכיר כאן פ.א., שיעסקו בתורה ובזכות זה יוכלו לשאת כראוי בעול ההנהגה התורנית, והעם היה מפרנס אותם מרצונו (לא בחוקים שלוקחים מאנשים מיסים ונותנים תקציב לכל מי שמבקש). אבל היה מדובר באנשים מיוחדים ומעטים, וממש לא בהדרכה ציבורית.

אז נכון שאם מדברים על מישהו היום, במציאות של היום, ועם הסביבה התורנית שהוא רגיל אליה ומכיר, וההדרכות והרעיונות שהוא שומע, אז הוא לא מגיע לזה כדי להתחמק מהצבא, אלא כי זו הצורה שבה מתפתחים בדרך כלל חיים תורניים רציניים בדורנו (יש גם אנשים שלא היו בישיבה והם תורניים ורציניים, אבל הם נדירים יותר, ובטח שלא מאוגדים כקהילות עם דרך חיים כזו). ובין השאר כי חינכו אותו שככה לומדים תורה וגדלים בתורה ושזה זכות לעם ישראל וכו'. אבל זה הסיבות האישיות, זו לא הסיבה שהמערכת הזו מתקיימת מלכתחילה.

אכן נכון בלא מעט מקרים מהיכרות קרובה

לא יודע להגיד אחוזים אבל יש המון בחורי ישיבות (שבהמשך הופכים לאברכים) שנמצאים בישיבה (או רשומים בה) כדי לא להתגייס

ולא מחמת מסירות נפש על התורה או משהו

בין אם זה בגלל אידיאולוגיה (יענו צבא זה חילונים ושמד, אם כי, אם הם גם ככה לא לומדים, לא נראה לי שזאת הבעיה העיקרית)

בין אם זה מסיבות חברתיות 

או חשש להיכנס עכשיו 3 שנים למסגרת צבאית ולא יודעים אחר כך מה יעשו עם עצמם מהרבה בחינות

מצד שני, גם לעבוד לא יכולים, אז צריכים לדחות ולדחות עד שמקבלים פטור ובינתיים סתם שנים מבוזבזות

ואילולא היו צריכים ללכת לצבא, היו הולכים לעבוד או לומדים איזה קורס או משהו

אם נדמיין לרגע מצב שבו אין חובת גיוס כללית, המציאות הייתה נראית לגמרי אחרת

גם מבחינת גיוון מסגרות (נניח חצי ישיבה חצי עבודה)

גם מבחינת זה שלומדים כמה שנים מתחתנים מוקדם ויוצאים לעבוד ולא צריך לחכות מיליון שנה לגיל הפטור (ועד אז להתרגל למסגרת)

חשוב מאד לעשות סדר.

אין הרמב"ם אומר שאדם שעוסק בתורה במסגרת בכל צורה הוא נחשב מתפרנס מהצדקה.

אני אנסה להביא את הפרופורציה מדברי הזוהר המפורסם על "עבודת אשתו" שנקרא "בחכמה יבנה בית" בזוהר חדש – בראשית – דף י' עמוד א'.
הרמב"ם ככל הנראה מנסה להעביר את המסר שהזוהר מביא בצורה מאד ישרה וישירה רק בקיצור.

אדם צריך להיות מוכן להיות "בעל בית" היינו שהוא יכול לפרנס מבחינה כלכלית ורוחנית את ביתו על כל השכבות כולל אשתו והילדים.

יש דבר רע מאד והוא "להתפרנס מהצדקה" אבל יש הבדל בין "אברך נצחי" לבין אדם שבמסגרת המציאות של ימינו בוחר את המסלול המתאים להגיע לאידיאל שהרמב"ם וחז"ל מנחים ומדריכים.

היום מאד מפורסם וידוע נושא ה"מלגות" בתחומי הלימודים השונים ולכן אין באדם שמבסס את חייו בעולם מאד מורכב (ביחס לתקופות העבר) על בסיס מלגה.

בנוסף לזה ידוע ומפורסם שכדי להגיע להיות שופט או דיין צריך לעמול רבות כדי לבסס את עצמך מבחינה מקצועית וכלכלית.

אם ניקח אדם שיגיד שהאידאל שלו הוא ללמוד תורה כל החיים כי "צריך" זו תשובה שאיננה ראויה לאדם בוגר ובעל אחריות ובינה.

יש מצב אחד חריג מאד ביחס לדבר הזה והוא שבתחילת ההתנגשות שבין הישיבות, לאונברסיטאות ולהשכלה עולם התורה חרב (כן עוד הרבה לפני השואה) ואז קמו רבים וטרחו כדי להחיות את עולם הישיבות על ידי מעשים מאד חריגים ודי לצרה בשעתה.

צריך לדון כל תקופה האם עולם התורה עדיין באותו המצב שהיה לפני כ 150 - 200 שנה ואז ממילא להגיע למסקנה האם פשוט "צריך" ללמוד תורה כדי לתקן את הנזקים שנגרמו לעולם התורה או שלחלופין הגענו למצב מעט שונה ואז צריך לשקול את הצעדים האסטרטגיים.

בשונה משאר העמים בעולם אנחנו עם ישראל וכמו שיש מוסדות שעוסקים בכלכלה ועוד מקצועות אצלינו יש מקצוע שלם שנקרא "תורה" שמכיל ענפים שלמים שדורשים יחס מיוחד.

האידאל הוא שאדם יגיע לגיל נניח משהו כמו 21 ויש בידו כל מה שהוא צריך מבחינת ידיעות בעולם ובתורה כדי שיוכל להתחתן ולבנות בית וזה כולל גם בפן הכלכלי וגם בפן הרוחני ובנוסף לכל אלו שלא יכרכר סביב אשתו כמו תרנגול ושדעתו תיהיה שקטה שאשתו לא תרצה לעזוב אותו בגלל שהוא לא יכול לפרנס אותה ואת הבית.

ולא ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה; וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.
אלא נתנו עצה טובה מאד.

אם אדם לא מבין מדוע הלל הזקן בחר לעסוק במלאכה כל ימיו אז צריך באמת להשקיע מאמצים לעסוק בנושא הזה ואולי אפילו להקים תנועה חברתית שתפעל בתחום כמו שיש תנועות וארגונים אחרים ושונים.

שוב, מקובל בעולם שאדם שמבסס את חייו (כלכלית ורוחנית כאחד) יכול לקבל מלגה כדי שדעתו תיהיה שקטה ורגועה וכן גם אשתו וביתו יהיו רגועים ובטוחים בכך שהוא יוכל לפרנס בקרוב מאד בעצמו את הבית על כל הצדדים. ואין זה דבר שרק מדינות עושר נוהגות בו אלא כל המדינות בעולם שלא תקועות במציאות של לפני 1000 שנה.

זה שהטור והרמ"א הביאו את דבריו בלי מחלוקת לא אומר את כל מה שכתבי למעלה כשלעצמו מכיוון שזה אמור להיות הדבר הכי טבעי בעולם.

אם מישהו לומד את דברי חז"ל ולא מגיעה למסקנות מציאותיות זו בעיה.

הרמבם מתנגד פורשות לא רק לאברכים, גם לנטילת שכר לרמ"ים ולדיינים, כמו שכתבו לך בהודעות הקודמות.

אחת הסיבות שהתורה היום לא יכולה לומר את מה שהיא חושבת היא כי הפוליטיקאים מחזיקים את הרבנים, נאמר בלשון עדינה, בארנק, בפרט הפוליטיקאים הדתיים.

מוסד הרבנות והדיינות כולו מסריח מפוליטיקה של המפלגות הדתיות ולכן כל החילול השם שאנחנו רואים מהאנשים הללו.

עוד אמר אחד מגדולי הדור של הציונות הדתית שגם לכפות על המדינה לפרנס אותך גם זה נחשב ללסטם את הבריות.

החדרים תמכו בגירוש מגוש קטיף כי שרון איים לסגור להם את הברז.

ראית מישהו מישיבה שסניקית מלין על השחיתות הענפה של המפלגה? לא? כי יש סיבה.

מצאת מישהו מישיבה אשכנזית מלין על כך שהישיבות מכריחות את הציבור להשאר חסר השכלה, עני, תלותי לחלוטין בחסדיה של המפלגה ושל הציבור? לא? יש לזה סיבה.

יוצא מן הכלל הן הישיבות הציוניות שהן חצי עצמאיות ויש גם ביקורת על המפלגות המתפרקות שהן מקימות וגם קריאה לא להצביע להן לפעמים,ובכל זאת הן מקבלות תקצוב אבל רק חצי עצמאיות.

יש סיבה שתקציב הישיבות אף פעם לא בבסיס התקציב אלא תלוי לחלוטין בחברי הכנסת של המפלגות הדתיות בכנסת כי בלי זה ספק אם יהיה להם תקציב.

יאיר לפיד לא נבחר כי הוא חכם, הוא משיג מספר דו ספרתי של מנדטים כי אנשים מרגישים סלידה ממי שחושבים שהם מייצגים את אלוהים במדינה ועוד חושבים להשיג כסף בצורה כל כך קומוניסטית מכספי המיסים שמחזיקים את המדינה הזאת.

הסכם יששכר וזבולון זה מכובד וגם את הרמבם פרנס אחיו הגדול דוד (כמדומני דוד) אבל ההסכמים הללו נחתמים כאשר יש הסכם חתום בין תלמיד חכם למפרנסו כאשר התלמיד חכם הזה נותן חצי מהעולם הבא שלו למפרנס, האם נחתם אי פעם הסכם כזה? האם אתה נותן לי חצי מהעולם הבא שלך? האם החרדים מודעים שחצי מהעולם הבא שלהם אבוד? האם מישהו מהם באמת ובתמים חתם על זה והבין את המשמעות? ומה אם אני לא רוצה הסכם כזה? האם המדינה יכולה לכפות עלי הסכם כזה?

למה נראה לך למשל שאנשים היום יודעים פחות ממה שידעו קודם בתורה בכל דור ודור בגיל 21? לי יש רושם שהם יודעים מספיק בפרט אם למדו במוסד תורני,  והאמת גם כשיוצאים מהישיבה בגיל 28, האם הם כבר יודעים מספיק?

זו לא עצה טובה תורה ומלאכה, זו לא רק הלכה פסוקה שפסק הרמבם ואחרים, זו דרך חיים, החברה החרדית לא עצמאית, תלותית לגמרי על כסף מהמדינה, חלשה כלכלית וחילול השם נוראי נגזר מאיך שמסתכלים עליהם, יש כאלה שגם כל כל סולדים מהתלות שלהם שקוראים להם טפילים.

והכיצד ניתן להיות בראש שקט כאשר אתה עני, חי מצדקה, בלי פנסיה וכל הזמן תלוי בתרומות? אישית לא הייתי מסוגל אבל זה מנקודת מבטי, אם מישהו יכול להיות רגוע ולגדל ילדים בצורה כזאת כל הכבוד, אני לא רואה את זה מצליח.

אז איך ניתן בכל זאת להקים עולם תורה עצמאי מפואר לא תלוי שיצמיח לפחות כמה עשרות רבנים בדור בלי כל החילול השם הנובע מהשיטה הדלוחה של ימינו? אולי עם שכלול הסכמי יששכר וזבולון? בכנות אינני יודע אבל מה שבטוח שצריך לשים את הלב לעניין.

לא רואים את הפוליטיקה והעסקנות העמוקה מאחורי הדברים.  

למה אין? כי זה יהרוג את העסקנים, הדבר האחרון שהעסקנים צריכים זה רבנים שידברו ללא מורא של פיטורין או פרנסה באופן חופשי כמו באקדמיה.

אז רבנים שרוצים חופש ביטוי אקדמי נאלצים לחבוש את ספסלי האוניברסיטה ולהשתמש בכובע השני שלהם.

גם באקדמיה הרבנים לא יכולים להתבטא נגד הלהטב כמובן ועוד סוגיות.

וגם הרבה מאוד מהרבנים שהולכים לאקדמיה מאבדים מערכם בחוגים השמרנים, לא כולם אבל רובם המוחלט כן.

יתכן שאחת הדרכים לעצמאות עולם התורה תעבור דרך האקדמיה, אני אינני באמת יודע.

לאהרן הכהן – הכהנים הזכאים לקבל תרומה קרויים כאן ״אהרן הכהן״. מכאן למדנו (סנהדרין צ שהכהן אינו ראוי לתרומה אם אופיו הרוחני והמוסרי אינו יאה לייחוסו: ״⁠ ⁠׳לאהרן׳ כאהרן, מה אהרן חבר אף בניו חברים, מכאן אמרו שאין נותנין מתנה לכהן עם הארץ״. כיוצא בזה נדרש (שם) הפסוק בדברי הימים (ב׳ לא, ד): ״⁠ ⁠׳וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה׳⁠ ⁠׳ – כל המחזיק בתורת ה׳ יש לו ׳מנת׳ ושאינו מחזיק בתורת ה׳ אין לו ׳מנת׳⁠ ⁠״.

ואת קדשי בני ישראל לא תחללו וגו׳ – חלוקת התרומות והמעשרות תלויה באופן מוחלט ברצונם הטוב של הבעלים. הכהן או הלוי אינם יכולים לתבוע מתנות אלה באופן ישיר; אלא אלה שחייבים לתת להם את מתנותיהם רשאים לתתם לכל כהן או לוי שיחפצו בו. לפיכך עלולים הכהנים והלויים להתפתות לשאת חן בעיני הבעלים, לעשות להם טובות ולספק להם שירותים כדי לרכוש את לבם, ובכך יחללו את תפקידם ואת הקודשים. לפי הגמרא בבכורות (כו, פסוקנו מזהיר אותם על כך: ״ת״ר הכהנים והלוים והעניים המסייעים בבית הרועים ובבית הגרנות ובבית המטבחיים אין נותנין להם תרומה ומעשר בשכרן, ואם עושין כן חיללו, ועליהן הכתוב אומר (מלאכי ב, ח) ׳שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי׳, ואומר ׳ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו׳⁠ ⁠״.

[ונראה לי שיש עוד כמה מקורות שלא זכורים לי כרגע]

– אין כזה דבר לתת "תרומה כללית" לממשלה שתחלק לפי ראות עיניה, אלא הכל תלוי מיהו הכהן הראוי בעיני הנותן

– לא ניתן להוציא בכוח תרומות ומעשרות כי המוציא מחברו עליו הראייה

– במדינות רבות באירופה נהוג מס כנסייה וולונטרי, מי שרשום בתור חבר כנסייה משלם משהו כמו 1% מס כדי לתחזק את הכנסיות (או ברמה המוניציפלית, או ברמה הארצית), בגרמניה למשל ליהודים (או בני דתות אחרות) יש סעיף אחר שמנתב את המס הזה למוסדות הדת שלהם במקום לכנסייה. מי שרוצה כמובן יכול לבקש למחוק את הרישום שלו ולהיות פטור מהמס הזה. לא צריך כספים קואליציוניים, לא צריך לריב על תקציבים, לא צריך משוך בחבל. הכל ברור ומוגדר.

– אבל אפילו פתרון כזה, בארץ, איני יודע עד כמה הוא ישים, מרוב השחיתות וההתנהלות ההזויה במרווח בין כיס משלם המיסים לבין כיס האברך הפשוט. ב"ה יש עמותות מי שרוצה לתרום תורם. ואם יש חשש מקריסת עולם התורה אז בבקשה לא לחיות ממינוס! אין מצווה לקושש כספים ברמה כזאת שאם יחסר שקל אחד אז כולם נכנסים לפשיטת רגל וקריסת מערכות לכן צריך לקחת עוד ועוד כמובן רק כדי להתרחב עוד ועוד.

כי התוצאה היא, שמרוב חשש קריסה, מרוב התעסקויות פוליטיות וקישושים, המפלגות החרדיות מוכנות למכור את אימא שלהן, וכל ערך תורני, ולשבת בכל ממשלה שתסכים לדילים שלהן. אם הממשלה תממן אותי, ובתמורת זה, אני צריך להיות יס מן שלה, ולהגיד מה שהיא רוצה, מה שווה התורה שלי? איך ערכי התורה יבואו לידי ביטוי בחיים?

הכהן מקבל את פרנסתו ונוהג בה כקודש. אולם אינו מקבלה מהעם באופן ישיר אלא לוקח אותה מן הלויים. נמצא שעל הכהן להכיר ולהשיב אל לבבו, שבפרנסתו, מעמדו ותפקידו ככהן, הוא עומד על אדמת הקודש של שבט לוי. עליו להיות המובחר שבשבט זה, אשר מתחילתו הצית בעוצמה את שלהבת רוח הכלל: בעת שהאומה השחיתה דרכה, לוי לבדו הלך אחרי משה ונענה לקריאתו: ״מי לה׳ אלי!״ (שמות לב, כו). עקב כך הוכתר לוי לדורות כנציגו וכמגינו של דבר ה׳ בקרב העם. הכהנים צריכים לזכור זאת היטב. גם ככהנים, אַל להם לעולם לחדול מלהיות לויים. על אף שפרנסתם תלויה באחרים, הרי שבייצוגם את התורה עליהם להיות עצמאיים, ללא מורא בשר ודם וללא משוא פנים. עליהם לייצג את התורה בקרב העם, ובמידת הצורך, גם נגד העם. שכן לחמם של הכהנים לא ניתן להם מאת העם כדי שישמעו בקולו ויסכימו לכל חולשותיו וטעויותיו. אלא העם צריך למצוא בכהן את נציג התורה – אף כנגד עצמו. שכן גדול בני האדם – שהיה גם גדול הלויים – אמר על שבטו: ״האמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בנו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו״ (דברים לג, ט).

התורה וחכמים הם לא טיפשים....

זאת שאלה מעשית:

אם נניח יש לי מוסד שאני מאמין שדרכו טובה ואני רוצה להשיג משקיעים ברעיון העסקי שלי אז... אני פועל בשבילו ולטובתו.

יש רבים שמאמינים בכוחן של הישיבות השונות כגוף בעולם התורה.

האם זה נכון? זה לא טעות.

האם יש שחיתות בעולם? מי אמר שאין?

כמו שהאוניברסיטאות מוכיחות את עצמן כגוף שמוציא תלמידים עצמאיים בתחומם לעולם העבודה וכן לעולם המחקר גם ישיבות צריכות להוכיח את עצמן.

אם ישיבה לא מסתמכת על מיסים של המדינה ומפרנסת את תלמידיה בכבוד על מנת שיצאו "ענקים" בתורה והיא לוקחת בחשבון שסטטיסטית לא כל התלמידים יצאו ענקים אבל הם צריכים כמות של תלמידים במוסד מסיבה זאת או אחרת זו בחירה ושיקול שלהם.

האם הם עלוקות על הציבור והאם התלמידים נסמכים על הצדקה?

זאת לא שאלה שאפשר לענות עליה בצורה גורפת לגמרי מכיוון שכל מקרה צריך לידון לגופו כדי להבין האם יש סיבה שהתלמיד דווקא לומד בישיבה.

לדוגמא תלמיד בישיבה לחוזרים בתשובה רוצה לבנות את עולמו הרוחני והוא יכול לטעון טענת אמת שהוא לא יכול לפרנס את משפחתו מבחינה רוחנית וזה חשוב לו והוא רוצה לפעול בתחום הזה.

ראוי שבישיבות יהיו יועצים בתחום הלימודים וכן בתחום הכלכלה ובעוד תחומים.

האם יש כאלו יועצים לדוגמא בישיבות גבוהות או ישיבות ההסדר?

אחרי שתענה על זה תוכל להתקדם הלאה.

אני יכול להגיד לך שברוב ישיבות ההסדר אין פסיכולוג שמייעץ לצוות בהרבה תחומים למרות שזה חובה שיהיה פסיכולוג וכן עו"ס זה או אחר כמו שיש באונברסיטאות.

אני מנסה לחלק את הנושא לשניים.

יש תופעות חברתיות מעוותות!

אם אתה רוצה להגדיר מה לא בסדר בהן... בבקשה.

אני פשוט לא מאמין שצריך להיות צודק בנושא הזה.

כמו שיש גופים רבים בעולם שמממנים פעילים שלהם ונותנים להם רווח ושפע בפרנסה כדי שיוכלו לפעול בתחום העיסוק של הגוף כך כל אחד זכאי לבחור את משלח ידיו.

יש טענה כזאת שיש ציבור שלם של אנשים שנופלים על הציבור ומנצלים את המיסים וכן שאנשי תורה לא יכולים להביע דעתם וכו'.

וכן לגבי דיינים ושופטים ועוד אנשי מפתח אחרים.

להגיד לך את האמת:

אותי אישית זה לא מעניין.

למה? כי אני לא הולך לתקן את העולם או לבנות את בית המקדש.

יש לי את התחום האישי שלי ובו אני פועל. וגם בו אני לא מנסה לתקן את כולם.

למה לי להתחיל להלחם בתחנות רוח? מה אני משה רבינו או הרמב"ם?

ועל כך נאמר: "שנים אוחזים בטלית... מאן דאלים גבר".. כך העולם עובד.

ככל שתיהיה יותר חכם יהיה לך יותר מכאוב ותדע את מקומך יותר בקלות ובמקום לנסות לתקן את כל העולם תנסה לתקן את דרכיך האישיות בתחומים שאתה יכול לפעול.

גם קבלת כספים מהמדינה אסורים בכלל זה והנזק הנגרם וחילול השם היוצא כנגזרת מזה חמור מאוד.

צריך להתחיל לשים לב איך מגדלים תלמידי חכמים מתוך עצמאות.

מדינה רשאית לחלק את כספיה לפי ראות עיני החכמים שבה.

לא בהכרח חכמי התורה, כל קבוצה אנושית בעולם רשאית לבחור במה שהיא רוצה להשקיע את המאמצים שלה.

זה שהרמב"ם פוסק על קבלת צדקה עבור לימוד תורה איננו מבטל את האפשרות לקבל מלגה כדי לאפשר לאדם ללמוד מקצוע או לחלופין לגדל את עולמו הרוחני והתורני.

יש הבדל בין גישה של חסד לגישה של דין בתחומים האלו.

במדינה יהודית צריכה להיות לאדם שרוצה ללמוד תורה ללמוד תורה.

איך לממן את זה? זאת כבר שאלה אחרת והרמב"ם בוודאי שלא היה מתנגד למלגות לצורך ביסוס זה או אחר של אדם בתורה.

זה שמצד הכללים הבסיסיים אדם חייב לפרנס את עצמו ואת משפחתו לא סותר גם השקעה בעולם התורה.

ובהחלט ניתן להבין שאם אדם רוצה להשלים את מה שהוא לא קיבל בצעירותו מן הראוי לאפשר לו את זה.

אני פשוט לא אתייחס מעבר לזה מכיוון שלדעתי והבנתי ההסתכלות שלך היא מתוך מקום מסויים ונראה לי שיהיה לך קשה לקבל את זה שיש רקע לדברי הרמב"ם ורצוי מאד לשמוע קצת מהאחרונים על הנושא ומכל קשת החברה ולא רק מכיוון אחד.

הייתי מביא את זה אילו היה לי זמן, התלבטתי אם להניח ולברוח מפאת חוסר הזמן.

יפה

עֵינָ֑י בְּכָ֥ה חָ֝סִ֗יתִי אַל־תְּעַ֥ר נַפְשִֽׁי".

הרד"ק מפרש כפשטנים: "אל תער נפשי - כמו "ותער כדה" (בר' כד , כ) , ענין שפיכה ויציקה; וכצאת הנפש מן הגוף כאלו נשפכת ממנו , על דרך "ואשפוך את נפשי" (ש"א א , טו)." אז דוד מבקש שנפשו ישאר בגופו.

אבל בהקשר המזמור ניתן לפרש 'ער' מלשון שונא כמו בשמואל א (כח, טז): "ויהי ערך". זאת אומרת שדוד מבקש שנפשו לא יהפוך להיות כמו הנפש של שונאיו ורודפיו, כי לפעמים הנפש הופכת להיות חייתית כמו הרודפים אותו.

אפשר גם לפרש 'ער' מלשון 'ערעור'. אל תזעזע את נפשי, תתן לה מעמד ויציבות.

ובגדול - נראה לי שמעבר לשיח על איך כל אחד רוצה שהבית יתנהל וכו, זה המון עניין של להיפתח ולהיחשף. להראות גם את הצדדים הפחות מושלמים שבך, זה יוצר לרוב רמה אחרת של שיח שמניחה שגם הוא יצטרף אליה. 

לא בריחה בחירה.

זה ממש מעמיק 

מיני משימות (לא חידות כמו חדר בריחה) שהמטרה שלהם היא להעמיק את הזוגיות ואת ההכרות אחד עם השני (ממליץ גם לנשואים)

יש נראה לי שעה להיות בחדר אבל האווירה היא לא של לגמור ולהגיע אל הסוף אלא של למצות כל תחנה כמה שאפשר.

איפה שהיינו היה גם בר קפה ויין.

חשוב לוודא שהמקום מצולם על מנת להמנע מיחוד או לדבר עם המפעיל/ה שהדלת תשאר פתוחה ושיוכלו להכנס

כשרציתי לתפור תמונה לשרשור הזה תראו מה הוא הציע:

והתמונה שבחרתי בסוף

עם אדובי פיירפלי.

מתברר שהוא לא מכיר את הקונספט של כיפה וניסה להתעלם מהבקשה לחלוטין או ליצור טורבנים טורקיים במקום.

בסוף הצלחתי לדחוק אותו לפינה.

ואפשר למחוק בקלות בפוטושופ

ונראה לי שהוא פספס את הפואנטה...

Show me myself dating with my fortune wife!

ואז הdeep* ai* ענה לו:

No. what u realy need to see is a fortune teller

והוא פותר את זה בכך שהוא שם אותם בסעודה האחרונה.

תנסה אולי בגרסה העברית

מסיבות אחרות בעיקר

באיזה שלב אתם בקשר?

אם אתם בשלב שאתם כבר מכירים אבל מרגישים שרוצים להעמיק את ההכרות בניכם עוד

אולי מה שחסר זה הכרות יותר אישית, מעבר למה שאתם מספרים תמיד לכולם, להתחיל לפתוח ולספר גם על חוויות שעברתם, תהליכים משמעותיים או דברים משמעותיים שקרו לכם בחיים, דברים יותר אישיים שלרוב לא מספרים לכל אחד אלא לאנשים היותר קרובים אלינו

לא יודעת אם זה הכיוון בכלל ומה השלב שלכם.. אז רק מניחה את זה כאן כרעיון~

של שאלות ואפשר גם להכין בעצמכם (יש מלא קבצים באינטרנט).

פעם שלחו כאן בפורום איזה קובץ, תנסי לראות שם- משחקים לדייטים - לקראת נישואין וזוגיות

חוץ מזה, יש את 'משחקים זוגיות' שיש להם גמחים של משחקים כאלו ואחרים.

ובמחשבה שניה אולי זה היה מעצים את הרצון שלי ללמוד דווקא מהם. כי ללמד על אושר כשהכול זורם וטוב זה לא חכמה.

אני גם מכירה מישהי כזאת שהיתה מעבירה שיעורים בעיקר מתורת רבי נחמן

ב"ה היום היא נשואה

בשביל להיות מאושר לא צריך בהכרח להיות נשוי.

אני דווקא זורם עם השיטה של אחו

מה שאתה מרגיש זה כלום אפשר להיות בלי

ואיכשהו להרגיש עם. או הפוך.

אין לתת אימון מלא ברגש.

אבל אז זה מחייב.

לעשות את מה שצריך והגיוני, גם אם לא מרגישים

או מרגישים הפוך.

או בעניין שלנו, האשה הזאת מתאימה להקמת

משפחה בישראל. יכולים לחיות בלי לריב ליותר מחמישה ימים רצוף.

יאללה קדימה להתחתן.

מרגיש לא מרגיש בודד לא בודד

להתחתן כי חייב.

נ.ב. שבוע הבא לג בעומר

אפשר וחייב לשאת נשים מי שיכול.

דווקא לדעת לריב בזוגיות זו אומנות לדעתי.

הוא יכול להשפיע עלייך לטובה

אותו רווק עליז.

שמחה - הוא יכול לדבר עליה,

אבל הוא שרוי בלעדיה.

כמו שהיית הולכת לקורס על אפייה ובישול,

אצל בן אדם שאין לו מטבח.

כן.

זה אפשרי ונחמד ללכת לקורס.

אני אישית מעדיף כשאני לומד משהו

שהמורה יכיר את הנושא שהוא מדבר עליו

יששש עיצבנתי את כל הרווקים החכמים

אני כבר מבובל.

בשביל לבשל לא צריך שיהיה לך מטבח, אפשר לשכור מטבח ואפשר לעבוד במטבח של מקום אחר.
למרות בזוגיות זה פחות מומלץ....

אבל... תמיד יש את האישה של העבודה ועוד כל מיני דמויות אחרות שאיתן אתה מקיים זוגיות ברמה אחת או אחרת.

כל אדם עם אתגר כלשהו שמתמודד עם האתגר בצורה מעצימה יכול לעורר השראה ביחס להתמודדות עם אתגרים

וזה נראה לי יותר בהתחלה.. שעדיין לא מרגישים מספיק בנוח לגבר יותר קל לפעמים לייצב את הסיטואציה.

פשוט תביאי לדייט מה שבא לך, ואם בא לך לתת לו ברור שתביאי לו עצוב הוא לא יהיה (;

זו דרך העולם שגברים יחזרו ובהתחלה ישקיעו טיפה יותר מאמצים כמו גם להגיע לאיזור של הבחורה וכו'.. ובתור בחורה זה אף פעם לא הפריע לי להרגיש שלבחור אכפת וחשוב לו להשקיע.. (להיפך)

ולכן אל תתבאסי אם הוא לא יביא כלום...

(היו על זה כמה שרשורים, בעבר, יכולה לקשר אם זה מעניין אותך).

נכון, מקובל שהגבר מביא\משלם.

אבל זה לא תמיד קורה כך.

נכון, יש אנשים שעושים את זה כי ככה אמרו להם. אבל בעומק של הדברים זה בא לומר - המפגש הזה חשוב לי, ולכן אני משקיע בו. וההשקעה מתבטאת בצורה החומרית.

בעיני אין שום פסול שגם את תביאי משהו.

ובהחלט הבאתי דברים לדייטים (אבל לא ראשונים).

א. לא בטוחה שהייתי בוחרת במילה 'מוזר'.

זה כן יכול להיות קצת מביך, כי יש בזה משהו שדורש ממני לקבל, או כי זה יוצר סוג מסוים של קרבה כשלא תמיד הקשר לגמרי נמצא שם (זאת חלק המטרה כנראה).

ב. לצד ההצעה לנסות קצת להרפות, לשמוח בנתינה של הבחור ולהודות עליה, נראה לי שזה גם בסדר שאת תביאי מה שנראה לך מתאים..(:

הם מרגישות קרבה מדי לפגישות ראשונות.

נראה לי כדאי שבחורים שמנסים לפרגן ולשלם יהיו רגישים לזה

מותר שהקרבה תעשה בצורה הדרגתית, זה לא דבר רע.

ולגבי להביא אוכל לפגישה, לא צריך לקחת את זה יותר מדי אישית. מביאים כדי שיהיה כיף בין היתר

יכול להיות שיהיה כיף גם בלי זה?

אני באתי שבעה מהבית ולא צמאה אפילו אבל לא היה נעים לסרב אחרי שהוא הביא וסחב איתו..

שהן לא רוצות מישהו הן אומרות חצי חצי

שהן רוצות את הבחור יהיה להם נעים שהוא דואג להם מידי פעם .

אבל לדרוש ממנו זה לא יכול להיות לעולם

נכון, יש את משחק הזה, 

שבנות אמרות "לא לא.. אני אשלם" והן בעצם רוצות שתשלם.

דווקא בגלל שבנות מרגישות שזה כל כך משמעותי שבחור משלם עליהם אז יש כאלו שמעדיפות שזה יקרה רק אחרי שיש להן יותר אמון ממנו. הן לא רוצות להקשר ישר וזה עדיף להן.

במו עיני יצאתי עם בנות כאלה שרצו חצי חצי והתרשמתי שהן ממש רוצות ככה וגם הקשר המשיך והכל היה סבבה.

לא דורשים מאף אחד מבקשים. ואם בחורה מבקשת ממני כדי שהיא תרגיש טוב, אז אני רוצה שהיא תרגיש טוב ואני יזרום איתה שהיא גם תשלם.

הם יכולים, בדיוק כמו שהבחורה יכולה.

לא חושב שיש טבע גברי להביא אוכל לדייט בפארק. מי אמר שהיא בכלל רוצה לאכול? או לשתות... כל אחד יתארגן בעצמו. 

סתם לי נגיד כיף להביא אבל גם משמח שהבת מביאה כי עושה תחושה שהיא ממש רוצה לקחת חלק. אבל חלילה לא אגיד לה מעצמי שתביא

אני משתדל להחזיק חלווה.

בעיקר כשאני שם לב וורוד או אדום כזה על החלווה.
ואז הן מעיפות אותי מהחלון כמו טיל...

כל פעם שאני יוצאת עם חברה אחיין או עם מישהו

יש לי משהו בתיק לשמח אותו

אבל לא תמיד אני זוכרת שקניתי

אני בוכה

זה הכי כיף שיש.

וגם הבנות צריכות להתארגן בבית

אז אולי זה מפצה על ההתארגנות הארוכה שלהן

את אלה שהביאו איתן משהו, או שהיו שותפות בלארגן.

לפני שנים רבות (ודאי לפני שנולדת) היה לי ויכוח עם חברה של ידידה שיצאתי איתה כשהטיעון שלי היה, שנינו באנו להנות שנינו מתחלקים בהוצאות. בהמשך אמרתי לכל בחורה שיצאתי איתה שהחברה נתנה לי חשבון הוצאות פתוח (היה נכון) והיא משלמת על הכל.
בנות הפגיזו במסעדות פאר וראו אותי בפעם האחרונה.

בסוף נפלתי בשביל צלחת צ'יפס זולה שאשתי התענגה עליה ערב שלם ... עברו מאז 40 שנה. הילדים שלי בעלי אמצעים ועדיין, הבן הקטן שלי בדיטים לא חורג מכוס קפה והבת שלי משלמת את חלקה.מי שלא מוכנה להתחלק בתשלום, איך תחלק את החיים שלה?

אני אגיד לך מה שמעתי לפני כ 20 שנה כל זוגיות: "תנו לאישה את כרטיס האשראי"

והכוונה היא להיות סבלני ולארג'.

זה לא אומר להיות בזבזן וזה גם לא אומר שאישה רק צריכה להגיע כמו שהיא.

ואם היא תגיע בלי איפור נניח, זה יהיה זלזול?

שתגיע טבעי ושתרגיש טוב בפגישה יותר חשוב מאשר שתתאפר ותרגיש ממש מעפן בזמן הפגישה מסיבה זאת או אחרת.

גברים לא צריכים לחזר אחרי נשים אלא לכבוש את האישה.

כמו בכל אסטרטגיה במלחמה שצריך לכבוש יש צעדים אקטיבים ויש צעדים פאסיביים.

אני אתן לך דוגמא.

אני מגיע עם הרכב, שומע מוזיקה לועזית, עולה טרמפיסטית ומתיישבת:

שוק טוטאלי על הפנים שלה, רגע, אתה עם פאות וזקן, איך אתה שומע את המוזיקה הזאת, זה משהו שעדיין לא ראיתי!!
לעומתה הבת של חבר שלי עולה ומתיישבת ברכב ורגילה לגמרי לזה שכשאני אצלהם אני מדבר המון על התורה ובנושאים שונים ביהדות ואמונה וזה גם יושב טוב עם המוזיקה שאני שומע.

אז בצעד פאסיבי מאד של שמיעת מוזיקה גיליתה לה המון על עולמי הפנימי...

אף פעם לא חשבתי שהגברים צריכים להביא.

ותמיד גם היה לנו דיונים על מי צריך לשלם...

הכל תלוי במי השגריר שלך

אם יש לך שגריר טוב - זה מיזם גדול עם היצע רחב של בנים ובנות. הגיוני שיהיו לפחות שמתאימות על הנייר וזה יוכל להבשיל למפגש.

אם יש לך שגריר שהוא לא מוכשר בזה או לא משקיע - אין יותר מדי סיבה שתקבל הצעות מתאימות.

המיזם עצמו דורש תשלום חד פעמי וזה נשמע לי מאוד פייר.

כמובן שכמו כל הכירות 'כרטיסים' יש לזה את היתרונות והחסרונות של היכרות כזאת.

(ההיכרות היא ממאגר גדול וזמין אבל היא מאוד חלקית ודרך השיפוט של האדם השני יכולה להיות מצומצמת)

מצטרפת להערה לגבי זהות השגריר. משמעותי מאד!

כדאי לחשוב על שגריר שמכיר אותך, רוצה בטובתך ומוכן להשקיע..

או שתשאל בסביבתך

או שתנסה להעזר בשגריר קיים לחפש לך שגריר מתאים. יש אפשרות למצוא שגרירים לפי קרטריונים והוא יוכל לחפש לך שגריר שהיה איתך באחד ממעגלי החיים השונים ואולי יתאים יותר לשגרר אותך.

ובנוגע להמשך דבריך- זה היתרון של שגרירים.

יש שיח מקדים בין השגרירים שמאפשר לשמוע על המועמד קצת יותר לעומק, מעבר לכרטיס, ולדייק פוטנציאל התאמה.

אפשר גם לבקש מס לבירור..

ולקוראים נוספים אציין-

יש קב גיל וסגנון שהמאגר שם יותר מצומצם יחסית לשאר קב הגיל אבל המאגר כל הזמן גדל..

ואפשר גם לבקש משגריר שיעשה בדיקה מהירה אם יש הרבה בסגנון.

לא מסכימה.. גם גדולים יותר יוצאים לפגישות משם.

כן יכול להיות שבשכבות מסויימות של גיל וסגנון יהיה פחות התאמות.. אבל עדיין יש..

יש קב גיל וסגנון שדווקא יש הרבה בנים וחסר בנות. ויש גם להיפך כמובן.

אין לי תשובה טובה.

למה כן?

- עוד דרך להרחיב את מעגל ההיכרויות.

- מיזם שעובד בצורה שונה ממיזמים אחרים (קונספט השגרירים).

- ע"פ הנתונים הסטטסיטיים שאני אוספת, אחוזי ההצלחה שלהם יחסית גבוהים. ואסביר: הם פירסמו שבחודש אפריל יצאו דרך המיזם 432 זוגות ("חדשים", כלומר לא המשך של קשרים ישנים), ותשע זוגות התארסו. להבנתי, בהנחה שמדובר בחודש ממוצע, אלגו מצליחים להוציא יותר דייטים בחודש ממוצע (1.65), אבל קצב האירוסין יותר גבוה דרך שגרירים. (נראה שבאלגו חצי משגרירים).

- מבחינתך, מדובר בהשקעה די מינימלית - תשלום חד פעמי ומילוי שאלון.

- לדעתי, מדובר במאגר האנושי (להבדיל מאלגו ומאתרי הכרויות) הגדול ביותר בציבור הדת"ל.

מסכימה עם מה שכתבו אחרים, שמידת היעילות מאוד מאוד תלויה בשגריר.

גם אם חרשת את כל הפלטפורמות בטוח שיהיו שם כאלה שלא הכרת ואפילו כאלה שהם רק שם.

כמו שציינתי, מתוך עשרות התכתבויות עם עשרות בנות יצאתי עם בחורה אחת (שאר הבנות שיצאתי איתן לא התכתבנו אלא היתה שיחת טלפון)

פגשתי במילואים הנוכחים את מי שהסביר לי על שגרירים בלב שזה יותר רציני ולא קורים דברים כאלו.

מה דעתכם?

לשגריר\ה שלך יש קשר לשגריר\ה שלו.

מה יש לך להפסיד מלהירשם?

למה לא?

עוף על עצמך, נסה בצורה רצינית כל דרך סבירה למצוא זוגיות

אלא רק לדעת האם לשיטה כזאת או אחרת יש הסתברות טובה או לא לכך שהדברים ישנו.

אחרת אבזבז את הזמן. כמו שקרה לי לאורך שנתיים בהם יצאתי עם 5 בנות לסך כולל של 7 פגישות. כאשר מתוכם עשרות התכתבויות עם עשרות בנות בשביל 2 דייטים עם בחורה אחת.

לך על זה!

כתבתי על זה בתגובה הראשונה שלי בשרשור.

אבל כבר יצא לי בעבר להתעסק עם זה:

שאלה במתמטיקה - לקראת נישואין וזוגיות

https://www.inn.co.il/forum/t1378649

https://www.inn.co.il/forum/t1388058

ועדיין, לא מבינה למה לא.

זה פחות הזמן שלך שמבוזבז.  זה הזמן של השגריר תכלס הוא אמור לעשות את העבודה.  ולך נשאר רק להסכים ודייט

על זה עניתי פה

אני שגריר במיזם - לקראת נישואין וזוגיות

זה להפקיר יותר, כי אני יודע שאם תהיה עסקה על חשבון המלחמה המצב בעתיד יהיה גרוע פי כמה.

אנחנו צריכים לנצח ולהשמיד את חמאס ושאר אויבינו, בתקווה להציל את החטופים והחטופות אבל זה הדבר המשני כי הנזק מחוסר ניצחון גבוה הרבה יותר.

נ.ב. אנחנו לא חיים אותו דבר כי במעגל הקרוב יש לנו רבים שעדיין עסוקים במלחמה, במילואים, בהתנדבויות ובפורום הגבורה.

יתכן שמקומות בהם אנשים לא נמצאים בצבא חיים כאילו חזרנו לשגרה.

יש דיבור ש"הפקרנו את החטופים" וזה דיבור כל כך הזוי ומנותק.

בסוף השבוע שעבר שלחנו חיילים למקום מסוים בו היה מידע מודיעיני שיש שם גופות של חטופים, החיילים הללו נלחמו במשך זמן ארוך רק כדי להביא את גופותיהם לקבר ישראל, החיילים הללו מסרו את נפשם ויכלו למות עבורם.

זה נקרא הפקרה?

האם פחות מחייל מת על כל חטוף או חטופה זה הפקרה? כנראה שכן , כי כבר נהרגו לנו חיילים (למשל הבן של אייזנקוט וחבריו) כדי להחזיר חטופים או גופות שלהם הביתה.

אז אולי הסף הוא 10 או 100?

מחכה למספר כדי לדעת מה נחשב השקעה מספקת...

אנשים צעירים מסכנים את חייהם וחלקם נהרגים רק כדי להחזיר אותם, אחרים משקיעים ימים ולילות כדי למצוא איפה הם ויש חצופים בעולם שמדברים על הפקרה שלהם...

אלא עצם הכאב שיש חטו]ים. מה לעשות בפועל זאת שאלה אחרת

היא לא אמרה מדינה ולכן דיברה ברמה הכוללת שאתה מדבר עליה.

היא דברה על תחושה של האזרח הפשוט שברחוב

שהכל הולך טוב וכאילו כלום קורה בנתיים שאנשים נימוקים שם בארץ. לא כולם מסכנים את החיים שלהם עבור החטופים. ממה שאני מבין יש רצון להזדהות או לעשות משהו ואין כל כך מה.

1. לכו למלונות של המפונים מהצפון, תראו איך ניתן לעזור להם.

2. לכו לפורום הגבורה ותפעילו לחץ על המדינה לנצח כדי שלא יקרה שוב.

3. חפשו חברים שהם בצבא ותעזרו למשפחה.

4. תעזרו לכאלה שפרנסתם נפגעה בשל המלחמה ומחפשים מתנדבים.

5. תפגינו ותפעילו לחץ על מדינות אחרות כגון ארה"ב שיפעילו לחץ על חמאס שישחררו את החטופים.

הנה כמה דברים לעשות

זה שלא כולם מסתכנים עבורם לא הופך את המצב ל"הפקרה של החטופים".

אחרי באמת שנעשה בעורף את הרעיונות הללו נוכל יותר להרגיש שהחטופים ועמ"י אצלנו בלב.

אתה יכול להגיד מה שבא לך

אבל המצב ששלטו חמאס ב7 באוקטובר

זו הפקרה

שחיילים זועקים לעזרה ואין מי שיעזור זו בהחלט הפקרה

אני יודעת מזה חיילים במלחמה

וזה משגע אותי

באיזה קלות הגענו למצב כזה ..

שאנחנו מסכנים ככה מלא חיילים

איפה המדינה היתה ב7 באוקטובר ולפני

אתה מדבר בכללי..

החטיפה עצמה היתה בהחלט הפקרה מצד מדינה שלא תפקדה ברגע שהכי צריך אותה .אז לנסות לייפות דברים זה הזוי.

אף אחד לא דיבר על מה שקרה אחרכ

ושאני אומרת הפקרה

אני ממש לא מדברת על שיחרור של מחבלים .או על אשמה של חיילים .

ממש ממש  ממש לא 

זה שהמדינה הובילה אותנו למצב אבסורדי כזה זה אבסורד .

אבל זה לא נכון. החיים החייבים להמשיך. וכרגע אין לנו באמת דרך לשחרר אותם מדובר בחיות אדם. ולהפסיק את המלחמה זה לא אופציה כי זה ישאיר את הסכנה בעינה. ויגרור תרחישים עתידיים כאלה ח"ו..

גם עצם המחשבה שאתה כרגע "בטוב" ויהודי אחר בגהינום יכולה לחרפן בנאדם, אבל זה לא דבר חדש זה תמיד היה.. כמו שהזכרתי בעבר חטופים זה לא תופעה של השביעי באוקטובר זה קיים כבר עשרות שנים יש מאות ואלפי יהודיות שהתחתנו עם ערבים ועוברות שם דברים מר מינן ועליהם באמת אף אחד לא חושב אולי חוץ מלהב"ה וכל מיני ארגונים

עולים מדבריך הרבה כאב וחולשה... נשמע ממש לא פשוט וגם ממש הגיוני בהתאם לנסיבות ובכללי.

הזכרת לי פעם ניגון שלאחרונה ניכרתי בו. ניגון ששמעתי פעם מהרב מיכי יוספי על המילים בשה"ש - "אני ישנה וליבי ער קול דודי דופק פתחי לי"

נשמע שהאמירה שאתה אומר "אני לא רוצה" "זה לא מעניין אותי" היא חלק מתנועה פרדוקסאלית אצלך. "נוגע ולא נוגע" (ואני לא מתכוון לניק, למרות שהוא גם אחלה). אם זאת היתה אמירה פשוטה ללא פרדוקס, גם לא היית מתאייש, זה היה פשוט לא מעניין אותך ולא היית רואה צורל לשתף את זה.

מברך אותך בתקווה, גם אם היא קטנה.

שזה באמת לא מעניין אותי כשלעצמו. אבל מצד שני אני מתבאס לראות את החיים שלי פשוט חולפים בלי ששום דבר יזוז לאיזשהו מקום או מטרה. באסוש. ותודה.

עצם השיתוף מעיד על עניין מסויים, לא?

סימן שזה מעורר בך עניין כלשהו, לא?

כמו שאמרתי

הייתי רוצה ילדים

הייתי רוצה לרצות דברים

אבל אני עייף מדי בשביל כל החבילה.

תודה

וואלה הרבה פעמים נהנית לקרוא אותך

כתיבה אמיתית כנה, יש בך חכמה וידע, ורגש!!

עלה לי בקריאה שאולי הכתיבה שואפת לשלמות? ויש הרבה חרבושים והחיים מבולגנים, ואז מה, ואיך אפשר לעשות משהו כשאין את השלמות.. ואולי זה דוקא מקום טוב של כנות ופתיחות ובלי כל השלמות שאנחנו (כי מרגישה שזה משותף להרבה) מנסים להציג, וזה מאפשר קשר.  אולי ?

וברור שיש כאן יותר מזה כי זה כאב, ופיזי,

לא חושבת שכל הקטע הזה קל

מצטרפת לכל אנחה ואנחה,

לאחרונה כשאני נופלת לכל מיני מחשבות ותחושת אין יציאה

הדבר שמנסה לעזור לעצמי בתקופה הזאת, זה לא לערבב את השכל, ואת הידע והשליטה שלי בעצמי ועל עצמי בנושא הזה של זוגיות, וקצת ללכת כמו 'חסרת דעת', קצת 'לא אכפת לי', קצת - מה שתרצה ריבונו של עולם, קצת להוריד שאלטר במוח ולהיות...

יש בזה כמה רבדים.

יש מקום שבו אני אכן שואף לשלמות. ראיתי מספיק מערכות יחסים הרוסות, מספיק גירושים, מספיק טעויות, מספיק אנשים שסחבו איתם את כל הבעיות שלהם לתוך זוגיות כדי שהכל יתפוצץ. ואני לא רוצה לראות את זה קורה. קשה לי עם קשיים. יש לי עבר של פגיעה עצמית וזה תמיד משהו שמרחף ככה ברקע לכן ברגע שאני רואה קושי אני מתחפף. וכל־שכן לא מזמין אותו. להיות בקשר כשאני מושבת חצי מהזמן, זה קשה. להשקיע זמן בחיפושים, כשעם כל הצער שבדבר, אני קצת סוג ב'... זה הרבה מאמץ. (ולא שאני מרגיש סוג ב', פשוט ככה זה מבחינה אובייקטיבית, מבחינת שדכנים כרטיסים כו')

ומהצד של איפשור קשר: יש אנשים שדווקא מצב פגיע גורם להם להיפתח. היו על זה כמה דיונים לפני כמה זמן. יש כאלה שבמצבים פגיעים נטענים מקשר אנושי, חום, חיבוק, כו', כדי שיהיה להם כוח להתמודד עם הבדידות של העולם. אז אצלי זה הפוך. אני נטען מהלבד, ואינטרקציות בין־אישיות סוחטות את הסוללה. אז כשאני חזק ובריא, יש לי קצת יותר אומץ ומוטיבציה לצאת כמה צעדים מחוץ לבועה, ועדיין, זה לא ממש משהו שאני אוהב לעשות... וכשאני פגיע, אני נסגר לגמרי. וזה מתחבר לשאיפה לשלמות, שבתפיסה / אופי שלי, שלמות היא זאת שתוכל להוציא אותי מהבית.

בטח אתה מכיר, עיינתי לאחרונה באיש האמונה הבודד של הר' סלוביציק, אחרי שנים.. והיה מעניין מאד לקרוא על גאולתו של אדם ב'... 'ויפל..'' כמה נוכחות של בורא עולם דוקא בקשר הזה, בברית הזאת. ואז זה לא משנה מה תגיד כל שדכנית שבעולם, ואיפה היא מתייגת בפנקסהּ..

לדעתי שווה עיון.

ומסכימה שכמו שהצגת את זה, זה לא דרך שבה הייתי רוצה להתחיל קשר, דרך פגיעות, או מילוי צרכים... זה רק מתלווה..

אולי יותר הכוונה של כנות ופתיחות- של שחרור, הבנה שאני מכלול, שעם מה שיש היום נצעד..הלואי שזה קל.

וזה קשה רצח, איכשהו מרגיש שהתשובות נמצאות שם מעבר להרי החושך. ובורא עולם מעביר דרך.. הלואי שנזכה להרגיש תמיד את אהבתו.. ובאמת אין לי מושג כלום... כותבת את הלימוד שרוצה ללמוד בעצמי

יש היום תרופה ביולוגית מאוד יעילה

ניסית?

בדרך לשם

כל אחד והאתגר שלו

והעיקר לא לאבד את התקווה אף פעם

לא סתם אדם עובר נסיונות

וזה נשמע שהאתגר שלך קשוח

שאדם עובר נסיון שרוב האנשים לא , הוא שונה אך הוא בעיקר נבדל .

נבדל לפי התורה זה קדוש

יש לך הזדמנות להפוך את החיים שלך , באתגר לקדושים.

אדם שלא חווה נסיון או שבר בחיים שלו

לא מבין על מה אני כותבת.

יש לך הזדמנות להתרחב למקומות שלא חלמת בכלל להרגיש בהם לטוב ולרע , ולהכיר את עצמך הרבה יותר לעומק , ולהיות באמת מיוחד קדוש ובעל משמעות.

תצליח הרבה הערכה 

לפעמים רק כשמגיעה מישהי ספציפית נפתחים דברים.

דוגמא קטנה- אדם שרגיל לתת כחלק מטבעו ו/או כאידיאל ולא מחפש את התודה.

אבל כשבאה פתאום בחורה מסויימת והוא רואה עד כמה הנתינה שלו עושה לה טוב, והוא רואה את הרצון והצורך שלה להודות לו מעומק הלב ואת ההערכה שלה, דברים משתנים ונפתחים בתוכו. לא כי הוא היה לא בסדר לפני, אלא כי נפתח בו צד חדש עכשיו.

זה בסדר גמור להיות בתקופות כאלה, ולדעתי צריך לתת להם את הזמן.

ובתקופה כזאת לא להיכנס לאתרים.

לא לפנות לשדכנים.

לא ללכת לפו"פים.

לשחרר. להרפות.

כל עוד אתה לא בונה אצלך מאגר של כוח, כל עוד שאין לך את הרצון להכניס עוד מישהו לחיים שלך - אז אל תנסה.

אבל

אני לא חושבת שנכון לחכות להודעה חדשה, אלא להציב למצב הזה זמן. לא לחכות שיעבור לבד, אלא לעבוד כדי להעביר אותו, כדי שתגיע לדברים שאתה חולם עליהם.

החיים נבנים מתוך עבודה קשה, ולכן-

אחרי הזמן הזה - לדאוג לצאת מהמיטה.

וכמובן, במידת הצורך, לפנות לגורם מקצועי.

(והערה קטנה על פסוריאזיס: מכירה כמה גברים ונשים שסובלים מפסוריאזיס בצורה מאוד בולטת חיצונית, וכך הכירו את בני זוגם, וכך התחתנו. פסוריאזיס היא לא בהכרח מכשול לזוגיות.)

לשלוח הודעה בצ׳אט. בכיף.
תרגיש בנח בכל שלב. היום, עוד חודש. עוד חצי שנה.

אתה לא לבד. תמיד תזכור את זה.
 

אני לא יודע בן כמה אתה אז קצת קשה להבין את הפרופורציה אבל אני איתך.

יש לי חבר שיש לו פסוריאזיס, אמנם כנראה לא כמו שלך אבל יש לו...

אני לא יודע איך בנות ושדכנים מסתכלים על זה ואני חושב שבאמת אתה לא סוג ב'.

החיים לא פשוטים ומי שחושב שהם פשוטים חי באשליה.

לכל אחד יש דבר זה או אחר. זה או דפקט א' או דפקט ב'.

זה שאנשים לא מודים שיש להם דפקט... זה כבר דורש ענווה.

אתה יוצא לאן שהוא?

אבל לך תתחיל לשכנע אנשים...

ולא אני לא ממש יוצא

אין פשוט דברים שמעניינים אותי כל־כך

הכל בסדר ה' שומר עליך , תזכור את זה

גם אם זה נראה שאתה צריך לשכנע

מי שיפסול אותך יקבל את הנסיון שלו בהמשך.. אף אחד לא חף מכאב.

זה לא בקטע של מידה כנגד מידה , פשוט אדם שלא רוצה לגעת במשהו מקבל אותו הפוך על הפוך בהמשך.

אם תרצה התייחסות מפורטת, אני חושב שהיא תלוית גיל והיבטים אחרים בחיים

וכמובן להשתמש בו בהתאם לכללים. 

לפחות 703 הודעות, כאשר חלקן באורך של שלושה משפטים ועם שני אימוג'ים לפחות😈

לגופו של עניין, הרעיון באנונימי הוא לכתוב דברים שבעייתי מאוד אם יזהו אתכם והוא לא נועד לשם דיונים שלא רוצים לחשוף תפיסות שלנו כי דווקא טוב שהערוץ מאפשר לנו לשתף את דעותינו.

אין צורך בניק אנונימי למי שלא מוכר גם ככה, אבל מי שמוכר או מוכרת מוזמנים לפנות ליעל, ברוקולי או אלי ולקבל את הסיסמא. (נא להשתמש בניק האנונימי במשורה)

אבל מי שיש לו 50 הודעות ממילא מרגיש אנונימי מספיק ולא יצטרך את זה

הגיוני שגם פחות משתמשים באנונימי. הוא קיים, פשוט לא השתמשו בו לאחרונה

יש אנשים שמתרפקים על לפני 10 שעדיין לא לכולם היה וואטסאפ (במיוחד לדוסים) ומרגע שהוואטסאפ נוצר אני מאמין שרשתות חברתיות אחרות נהיו פחות פופולאריות. גם שאר הפורומים לדעתי נהיו פחות פופולארים.

חוץ מזה אנשים סיימו תואר התחילו לעבוד, התחתנו, או סתם מיצו את הקטע

תריבו קצת

ותשלימו!

זה הכי מעמיק את הקשר 😜
 

וברצינות, בעדינות ובמתינות, תביאו למרחב הזוגי שלכם את ההבדלים והקונפליקטים ביניכם.

תתחילו להתקשר.. 🙃

אני מכיר את העצה של 'לריב'...

אבל - אם זה לא מגיע?

אנחנו נחפש בכח איפה לריב או איפה למצוא קונפליקטים ואי הסכמות?

ואם לא רבנו או התווכחנו וגילינו קונפליקטים אס אנחנו לא מספיק מכירים? לא יכולים להתחתן?

אני לא מאמין שאין ביניכם הבדלים וקונפליקטים. זה לא יכול להיות.

תביאו את אותם הדברים שאתם חוששים להביא למרחב הזוגי שלכם (לא חוששים כי תריבו..). לשתף באיזה משהו שאתה חושש מהתגובה שלה וכו'.

תדברו עליהם. ותרגישו אחד את השניה.

זה לא אומר קונפליקטים...

ולא בהכרח אומר ויכוחים

ו- וואלה. לא עולים לי דברים שאני חושש מהתגובה שלה.

יש דברים יותר אישיים

אבל אין דברים שאני חושש מהתגובה

או שממש יגררו לויכוחים קשים וכדו'

זה כי אתם לא מספיק קרובים 😉

תנסה לחשוב על דברים שעוד לא שיתפת. זה יכול להיות דברים אישיים וזה יכול להיות דברים שאתה לא יודע מה היא תחשוב על זה.

לשתף. להפתח. לאפשר לדברים לבוא.

בהצלחה!

כל אחד יכל להתחתן כבר אתמול

השאלה עם מי

אל תתלהב שאנשים מתחתנים .. תתלהב שאנשים מחזקים יפה את הזוגיות.

בשבת יצא לי להתלהב לא פעם מאמהות .. ואז הם סיפרו לי כל-כך הרבה צרות ובאלגן עם הבעלים שלא תדע.

השורש הצליח זה שורש לא מתאים לגבי חתונה.

אלא כן לגבי זוגיות בריאה

והוא היה מומחה וחכם גם שהיה רווק זה לא קשור.

חדש כאן זה לא אישי כלפיך ממש לא .. אני יודעת שאתה חכם ותמיד היית.

זה לגבי הראיה של אדם נשוי כחכם..

בוא יש מלא טיפשים ..

אבל למה את כזו ממורמרת? 😜

ב"ה! סייעתא דשמיא!

צריך מידות טובות. משני הצדדים. ורצון לעבוד. ואמונה שזה יכול להצליח.

ותמיד יכולות להיות מורדות בזוגיות. זה לא מדד לזוגיות מוצלחת.

אגב, טרם התחתנתי רק תיחזקי זוגיות יפה ב"ה! 🤗

וזה כי היא מהממת! 🥰

אומרת לו את האמת

שלא יחפש להתחתן והטקס יגמר אחרי שעתיים

צריך לחפש עומק חברות ..

זה לא יום הולדת

לא עניין של הצלחה זה לא מבחן

זה זוגיות בחירה של יום יום

ומי כמוך יודע את זה .. להתחתן יכולת מזמן השאלה עם מי .

ואתה היית חכם גם לפני פשוט עכשיו מה שרצית קרה.

תקראו את זה בשמחה הכל עניין של ראיה

אין לי מושג בכל מקרה שיהיה בהצלחה 

למה האימוג'י הזה 😜 קיים?

בחיים לא ראיתי מישו קורץ ומוציא לשון זה נראלי לי גם קשה ממש

להכין ארוחת בוקר או פקל ביחד, לטייל, לשחק.

להכניס שיח אישי, יש כל מיני קלפי שאלות ושיח שיכולים לעזור.

לגבי 2, בעיני כל עוד אתם שניכם רואים סיכוי לסוף טוב *ומוכנים להשקיע* בשביל זה, שווה להמשיך.

זמן הוא לא מדד אמיתי, זה תלוי בהרבה דברים אחרים. לדעתי כדאי כל כמה זמן "לדבר על הקשר"- לשמוע אחד מהני מה טוב לכם, מה מורכב בקשר וזה גם יעמיק אותו יותר ויותר.

אני לא הרגשתי שאני מכירה את בעלי מספיק בשביל להתחתן, אבל ידעתי ששנינו מוכנים לעשות הכל כדי שיהיה לנו טוב ביחד, הרגשתי איתו בנוח, נתתי בו אמון ורציתי להמשיך להכיר אותו כמה שיותר.

בהצלחה רבה ומקווה שתבוא בקרוב לבשר בשורות טובות!

התכוונת שבכל זאת קיבלת החלטה *להתחתן*, בגלל מה שכתבת בהמשך (הרגשת אמון, נח וכו') וזה הספיק לך כדי להתחתן

או שקיבלת החלטה 'רק' להמשיך להיפגש?

ותודה לך

כל עוד יש סקרנות ורצון להכיר את השני (כשזה בא ממקום זוגי) אז ברור לי שממשיכים להפגש.

להחליט להתחתן זה מורכב יותר כשמרגישים שלא מכירים מספיק ולכל זוג יש את השלב שבו הוא מבין שכרגע זה מספיק בשביל לעשות את הצעד הבא (לא תמיד זה מתואם בין שני בני הזוג וזה מורכב וצריך לדעת לגשר על הפער, להתאזר בסבלנות ולתת אחד לשני תמיכה בבירור של הרצון הפנימי).

וגם יש הכרויות מסוגים שונים, אנחנו הכרנו אחד את השני בעיקר בנפש והרבה פחות בטכני (היו המון פרטים ששאלו אותי אחרי האירוסין עליו ולא ידעתי לענות) וזה מספק המון בטחון בקשר ואת הידיעה שאני רוצה להמשיך לחיות איתו ושיש לי עם מי לעבוד ולהתקדם בחיים.

אתם די בהתחלה. תרצו עם זה.

זה לא צריך להטריד אותך עכשיו.

ואם תוכל, תנסה להתמקד בלהכיר אותה ולא בלנסות להחליט אם אתה רוצה להתחתן איתה.

הידיעה/החלטה הזו תתברר ותבוא מעצמה.

בהצלחה!!

חבר אמיתי זה אחד שאני מספר לו את הסודות שלי ...

זה בדיוק זה, שאתה פגיע שם מתחיל מתעמק הקשר.

בהצלחה 

אני לא זוכר את הניסוח בדיוק, שתי האפשרויות טובות:

1 חבר טוב הוא חבר שאיתו אני אדם טוב יותר

2 חבר טוב הוא חבר שאיתו אני מרגיש שאני אדם טוב יותר (למען הסר ספק, לא הכוונה שבהשוואה אליו אני אדם טוב יותר )

אצלי זה היה חשיפת הפגמים והחולשות שלי

ולהעז להגיד לה שאני אוהב אותה ומה המטרות שלי בקשר.

לגבי לריב (@חדשכאן),

אני חשבתי שאין סיכוי שאסכים להתארס לפני שאראה שאנחנו מצליחים לריב ולהשלים.

בפועל, הפעם הראשונה שנוצר מתח בינינו, זה היה 5 ימים לפני החתונה (באחת משיחות הטלפון בימים שלא מתראים לפני החתונה).

אע"פ שניסינו במשך תקופה למצוא נושאים לריב עליהם ללא הצלחה

בהסתכלות לאחור לענ"ד:

א. נראה לי מספיק לבנות את הכלים לדיבור לפתרון מתחים ומריבות, גם מבלי להתנסות בהם.

ב. לפני שיש מחוייבות והיכרות מעמיקה בין בני-הזוג, זה סיכון גדול לריב.

הרבה פעמים זה יוצר פרשנות שאינה נכונה זה כלפי זו, וזה יכול לגרום להיפרד ללא סיבה מוצדקת.

כמובן שמומלץ להתחיל לדבר על נושאים רגישים, אבל אין צורך לריב בשביל זה.

הוספת נק' חשובות

לגבי הלריב..

לא באמת התכוונתי בכוח לריב - לקראת נישואין וזוגיות

אני בשלב מסוים של הקשר, מבחינת מה עושים בדייטים שמתי דגש על יצירת חוויות משותפות- דברים שעושים ביחד. לא סתם לשבת. אולי לשחק איזה משחק ביחד, ללכת לבאולינג, ליצור משהו משותף (גם ארוחות כמו שהציעו כאן).

אפשר להיפגש אצל האחים, זה גם יותר פותח ויותר מקרב אם אתם בכיוון...

מבחינת שיח יש כרטיסיות ששלחו פה פעם לשאלות בדייטים- לתחילת קשר ולקשר מתקדם. לא יודעת למצוא את זה עכשיו בפורום אבל זה פצצה ממש... אולי מישהו יוכל למצוא.  יש גם כרטיסיות לשאלות של פרויקט 252.

ואם אתה רוצה להתקדם שלב אז תחשוף משהו אישי, שלא היית מספר לסתם אדם זר ברחוב, אלא למישהו שקרוב אליך... קושי מסוים, משבר שחווית.. זה יעזור לשיח להעמיק, ולרגשות לעלות.

לגבי מספר הפגישות עד לחתונה- מניחה שאין איזה רגש שאומר 'זה זה, תתחתנו'. כל אחד חווה את זה אחרת, אז לא יודעת לומר לך...

בכללי כשאתה קולט שאתה רוצה לחיות איתה את כל החיים שלך ולהקים איתה משפחה ולגדל איתה ילדים ונכדים ולהיות איתה בסוף כל יום ולעבור איתה וויכוחים ומשברים ולצמוח מהם.

הלו הלו, בלי לקחת קרדיטים😜 - לקראת נישואין וזוגיות

בנוסף, יש כל מיני משחקי כרטיסיות. ויש גם גמח עם משחקי זוגיות ברחבי הארץ.

2. לא להשוות לאחרים!

אתה צריך לבחון מול *עצמך* מה מתאים לך, לא כמה זמן יצאו אחרים.

מקשרת פה לתגובת עבר:

https://www.inn.co.il/forum/t1382306#14997141

אבל מבחינת שיח - כמו שאמרו - לשתף בדברים היותר אישיים, תהיות שיש לך גם אם הן לא קונוונציונליות, להיחשף. נכון, תהיה יותר ״פגיע״, אבל להיחשף זה גם לסמוך. וזה מוסיף המון.

לגבי החלטה - מעלה כמה תהיות - האם היית רוצה להתאמץ ולבנות *יחד איתה* קשר משמעותי? כי מתישהו הפרפרים קצת יעלמו ויצוצו גם הדברים המורכבים יותר, השאלה אם אתה רוצה שהיא תהיה שותפה שלך, מישהי לבנות איתה משהו אמיתי.

עוד דבר - עניין הכימיה. בעיניי זה סופר חשוב. השיח זורם? סה״כ מבינים אחד את השניה? נחמד לכם ביחד?

בעיניי רוב העניין בזוגיות זה ההחלטה שגם כשקשה אנחנו ביחד בזה.

וכמובן - אם יש דברים מאוד מהותיים שמפריעים לך אולי כדאי לשקול לצד השני. הכל עניין של איך אתה תופס את הקשר

מתחתן ראשון (:

אבל בהחלט אשמח לדבר עוד קצת.

אלא עצם קיום האדם לבד, זה לא טוב מבחינת הקב"ה

למשל: אם האדם היה יחידי בעולם, הוא היה יכול לחשוב שהוא אלוה

או: הוא לא יכול לקיים את המטרה שלשמה הוא נוצר כמו שצריך (לעובדה ולשומרה)

אתה מנסה לתרץ את הפסוק,

כדי שהוא יתאים לקביעה המוזרה

של קדם?

מה יהיה איתכם צעירי לנ"ו מה?

ירגיש ככה זה לא יתאחה. הוא פשוט ישנה תקן לנשוי אבל אז הבדידות תהיה הרבה יותר מעיקה ותהומית כי יבין שזה הרבה יותר עמוק מזה.

כנל לגבי התקדמות אישית. יש אנשים שהם בראש של "אני אהיה הגרסא ההכי טובה שלי כדי שמישהי תאהב אתי וכו וכו" לא! כל אחד צריך להיות הגרסא ההכי טובה שלו קודם לעצמו. ההשתפרות שלנו לא אמורה להיות תלויה באחר. אני רואה את זה קצת בבחינה של אהבה התלויה בדבר בטל הדבר.. 

תחושת בדידות -

היא סימפטום בדר"כ, ובכן, לבדידות.

וכשאתה נשוי למישהי, ובכן,

רבותי, היא מקבלת מענה

וכבר לא ממש קיימת.

וגם פה זה בדר"כ הגורף.

להוציא את אותו נזיר מההימלאיה,

שהוא שיחק לעצמו בתחושות, עד שהוא מרגיש בדידות כשהוא נשוי, וחש שלמות וביחד כשהוא עם היקום 

אני דווקא לא כזה אוהב עצות מפורומים (also me: נותן עצות בפורומים חחח)

אולי זה קצת פוסטמודרניסטי, אבל אני לא מאמין שיש כזה דבר "מצב של בדידות"

זאת לא איזו אמת מטפיזית

שאם אתה יושב לבד בחדר אז אתה במצב של בדידות ואמור לחוש תחושת בדידות

ושאם אשתך יושבת לידך אז פתאום לא בודד לך

תחושת בדידות זאת תגובה (או נכון יותר: פרשנות) פסיכולוגית שלילית למציאות

אין שום דבר שמכריח אותך להרגיש בודד

כשאני הולך לסופר, לומד גמרא, בוהה בציורים במוזיאון, אני לא מרגיש "בודד"

זה לא כמו רעב או צמא שהבטן שלנו מקרקרת, אלא סיפור שאנחנו מספרים לעצמנו

שאם נהיה ביחד יהיה טוב, ואם אני לבד אז משעמם לי

הנזיר הבודהיסטי הוא סתם דוגמה קיצונית אבל בהחלט יש הרבה אנשים שאינם נזירים בודהיסטים שמרגישים נחמד ושלמים עם עצמם ולא בודדים גם כשהם לבד

ולא נכנסים למערכת יחסים כי בודד להם, אלא מסיבות אחרות חיוביות

זה רש"י על הפסוק

לחילופין ב"ח על סימן א' בטור אבן העזר

האמת כבר טחנתי את הנושא הזה בשרשורים אחרים (ואגב נראה שזה הקונצנזוס ב־relationship advice columns)

– בדידות זה state of mind יש לך נזירים בודהיסטים בהימלאיה שלא דיברו עם אף־אחד 30 שנה רצוף והם מרגישים אחלה כי הם "מחוברים ליקום" או וואטאבר

– לא ראיתי אדם שהרגיש בודד שנכנס לזוגיות וזהו הוא לא מרגיש יותר בודד, מה שקורה זה שהמנגנון הזה פשוט נכנס לתוך הזוגיות או עובר איזו טרנסמוטציה (למשל לחרדת נטישה. אבל זאת לא הוריאציה היחידה)

– חוויתי על בשרי, חוויתי על בשרם של אחרים, ראיתי מסביב וגם נחשפתי בכללי לכל־כך הרבה צ'יזבטים של זוגיות אומללה שהמשותף לכולם הוא שהזוגיות התחילה מתוך עמדת נחיתות או חולשה. כלומר באופן כזה, שהתוצאה הסופית, לא הייתה יכולה לקרות, אם היו באים לזוגיות מתוך עמדת כוח של וואלה סבבה לי אחלה לי אני שלם עם עצמי ומתוך התחושה הנחמדה הזאת אני רוצה לראות עולם להכיר אנשים להקים משפחה להביא ילדים כו'. רק שלרוב אנחנו יותר מדי עצלנים בשביל להגיע לנירוונה הזאת (ואני בכלל זה)

אלא התאמה מופלאה, בין המצב שלך

למה שאת חש.

ובעגה המקצועית: תחושה

תלוי כמו כרונית הרגשת הבדידות.

זה תלוי האם יש מטען נוסף או שרק הבדידות.

אם זה רק בדידות בלי מטענים  נוספים אז אולי זה בעייתי.

עד כמה שידך משגת

"אפשר לציין כי אופיה של הדילמה בפסוק בן שתי מילים: אני בודד. אולם אדגיש כי בשעה שאני אומר "אני בודד" אינני מתכוון לומר שאני חי לבדי. ברוך השם, אני נהנה מאהבתם וידידותם של רבים. אני נפגש עם בני אדם, אני מדבר, מטיף, מתווכח, טוען: מוקף אני על-ידי חברים ומכרים. ועם זאת, החברות והידידות אין בהן כדי להפיג את החווייה מליאת הסבל של בדידות המלווה אותי תדיר. אני בודד משום שמדי פעם חש אני שנעזבתי והורחקתי על-ידי הכל, אפילו על-ידי ידידיי הקרובים ביותר, ודברי בעל המזמור (תהלים כז, י) "כי אבי ואמי עזבוני" נשמעים באוזניי כהמייתו הנוגה של התור. זוהי חווייה מוזרה, ולצערי אף אבסורדית, המולידה כאב צורב ומתיש וכמו-כן תחושה ממריצה ומזככת. הנני מתייאש משום שאני בודד, ועל-כן מתוסכל אני. מאידך, חש אני שכוחי נתחדש בי מפני שחווייה זו של בדידות דוחקת את כל כולי לעבודת ה'. " (מתוך ההקדמה לאיש האמונה הבודד\הרב סולוביצ'יק).

הרב סולוביצ'יק אומר שמעצם קיומינו כאדם יש בנו צד של בדידות, שטבועה בנו מבראשית, מאיך שה' יצר אותנו, ובגלל שהקב"ה יצר אותנו כך, זה חלק מהגשמת הייעוד שלנו, ויכולה להיות חוויה בונה וחיובית.

ולהדגיש: זה לא קשור לסטטוס הזוגי.

ומפנה גם לשרשור:

האם לרווקים יש מונופול על בדידות ? - לקראת נישואין וזוגיות

אבל אולי הכוונה גם לא היתה לבדידות אונטולוגית..

כמו שאת רווקה ואת יודעת שעשית את המקסימום .. אותו דבר הפוך .

חוץ מזה יש גיל שכבר לא רלוונטי עבורי לפגישות אז אולי בגלל זה יותר קל לי כי הם לא באמת מבוגרים מידי.

כי הבנים אצלי לא באמת נחשבים מבוגרים .

גג 30

מראש לא מצפה מאנשים להתחתן בגיל צעיר, כל חתונה זה נס

עריכה: אמנם @חסדי הים טוען אחרת, הרש"ר הירש אומר שנח התחתן בגיל 500 לעומת בני דורו שהתחתנו הרבה יותר מוקדם

לפגוש אנשים מקסימים מוערכים שעדיין איכשהו רווקים ואז את מבינה שזה לא בהכרח שיש בעיה.

כשאת אומרת בעיה את מתכוונת למשהו מסויים? יכול להיות שמשהו מסויים מחשיש אותך "ליפול" למישהו עם בעיה ספציפית.

זה לא בהכרח. יכול להגיד לך על עצמי ששנים רבות השקעתי בלקדם את עצמי, בלימודים, בעבודה כדי שאוכל להגיע לעצמאות שאקים בית משלי(נורא קשה לי לתפוס להקים בית כשאין לי עצמאות כלכלית או לקראת סוף לימודים, גם אם יכולים לעזור לי ואין מחסור), לדון אם זו טעות או לא בדיעבד - אין טעם, מה שקרה קרה והכל מלמעלה.

כמובן שאם היה מגיע משהו שירגיש לי נכון על הדרך - לא הייתי פוסל. אבל זה לא קרה, כי כנראה ה׳ יודע מה העת שנכונה לי.

ובגלל שזה אנונימי, אז יצאתי ורצו להמשיך, והכל תקין (ואני לא עף על עצמי). חושב שמה שנכון לנו ירגיש נכון.

בקיצור- לא הייתי פוסל כי יש אנשים נפלאים גם שראיתי(לא אני) שהתחתנו בזמן הנכון להם ובאיחור אובייקטיבי והקימו בתים מדהימים. מרגיש לי שלגבר התהליך של המוכנות קורה קצת יותר מאוחר. (פסיכולוגית בנויים להרגיש יציבות אבל זה נושא אחר).

וחוץ מזה, כמו שכתבו פה, זה באמת ממש נס מה׳ להכיר את המיועד/ת לנו. לא פשוט בכלל, ובדור של היום נפוץ מאוד..יש כאלו שה׳ החליט לא לתת להם ניסיון בזה ויש כאלו שכן…חשבונות שלא שלנו. 

חפרתי, אולי עזרתי, אבל שיהיה בהצלחה.

נהדרים ונפלאים שהם רווקים\התחתנו בגיל מאוחר?

נשואים שיש להם בעיות?

אני חושבת שלכולנו כבני אדם יש בעיות. קשיים. צרות. שאין אדם שאין לו בעיות כלשהן. אין אדם מושלם. 

והבעיות האלו לא מונעות מאנשים להתחתן.

לכל אדם, רווק ונשוי, יש אישיות שונה, שבה יש צדדים חזקים יותר ופחות, צדדים חיוביים ופחות.

בוודאי שייתכן שיש לאדם בעיה מסוימת שמעכבת אותו מלהתחתן. אבל התוכן של הבעיה הזאת יכול להיות מאוד שונה מאדם לאדם.

לדוגמה: עד עכשיו לא הרגשתי בשל מספיק כדי להתחתן.

או: רציתי להתבסס כלכלית לפני נישואין.

רוב האנשים בעולם מתמודדים עם בעיות 'רגילות'. 

כמובן שיש אנשים שיש להם בעיות רציניות יותר - שיש להן השלכות על הקשר - אבל עדיין הרבה מהם מתחתנים...

(ואני גם מצפה ממישהו שיש לו בעיה רצינית לשתף את זה לפני\בתחילת קשר).

אז לברר, לבדוק, לבחון, לצאת

חלק מהדברים ניתן לברר עם מכרים עוד קודם שיוצאים. ואת השאר לברר יחד.

וגם אם עולים תוך כדי כל מיני דברים שמצריכים מעט עבודה, שמצריכים גמישות, שמעלים מחשבות שאולי זה הסיבה שהוא טרם התחתן,

מנסים.

אולי איתך זה יעבוד. אולי את מה שחסר לו, מה שהוא מחכה לו 🙂

לפעמים זה פשוט קורה. פשוט עובד. כי זה זה. כי אתם מתאימים. כי זה נכון. וזה מהמם!!

בהצלחה!!!

ואני לא מתכוון שמי שלא מתחתן אז כנראה הוא אוכל ילדים קטנים, אלא שיש לו קושי לייצר קשר בגלל שקעים מהעבר או פחדים.

אך כמובן שיש צד שני והוא שיש אנשים שהיו בקשרים ארוכים עם אנשים כאלו (או אנשים שהסתירו מהם דברים מהותיים) ולכן התעכבו, או שהם שמו לב לפחד או לקושי וטיפלו בו עם איש מקצוע, אמנם באיחור, אבל הם כבר במקום אחר.

לכן כדאי לקחת את כל הדברים האלו בחשבון.

עלמת חן,

הדבר הראשון זה שיש אנשים שרואים את הדברים כך.

אני למדתי בחיים שבהרבה מאד תחומים קל יות אם משחררים ואז מגיעים לנקודה שבה אני בוחן "כל מקרה לגופו".

כי באמת זוגיות זה דבר אישי ומיוחד ולכן באמת שלמרות שזה קל להגיד "אולי יש בעיה?" צריך וחשוב עין טובה.

גם, למה לשפוט את האדם השני?

ואם הוא למשל מאד אוהב מראה מסויים, זה הופך אותו ללא בסדר?

כשמגיעים לגיל מסויים צריך לקחת בחשבון לפני כל הכרות שתכלס משיכה "משוחררת רסן" או "טבעית" או "מתפרצת" זה משהו של אנשים צעירים.

אני אומר את זה בדוגרי.

אני חשוב שכדאי מאד לעבור על מספר נקודות כבר בפגישות הראשונות ולתת צ'אנס של 3 לפחות.

ואני אתן לך משהו, ואם הוא התגרש? משהו בו לא בסדר?

מה את אומרת?

לפעמים הצד השני יוצר בעיה שלא באמת קיימת או שהיא לא באמת בעיה. אבל יש מקרים שיש באמת בעיה שהיא יותר לכיוון של אופי או התנהגות.

עוד דבר, ממליץ לא לשאול בדייט ראשון למה אתה חושב שלא התחתנת עדיין. זה מוציא את החשק. במדבר מניסיון אישי, בחורה שאלה אותי.

עשינו, אבל יצא לי לפגוש את זה בעוד קשרים, בגלל זה אני שואלת ומתעניינת 

לשתף אותו איך היית רוצה/היה עושה לך טוב

לצורך העניין, לפעמים פגשתי בחורות שרצו יותר תקשורת ולפעמים פחות. הברירת מחדל היתה שעדיף מעט מידי מאשר יותר מידי.

ומדברים על זה. אז דייט ראשון שני זה חסר, ואז מדברים על זה. על הרצון/צורך שלך.

בהצלחה!

בהצלחה~

זה בסדר גמור ..

לפעמים אני פוגשת בנות שהן ממש חוששות להגיד  מה הן רוצות .

ובסוף מה? הן סתם מתאכזבות ,מתייבשות, אוכלות את הלב, שהמצב לא שונה עד שנמאס להן, והן עוצרות את הקשר ברגע כי נגמר להן הכוח

חבל להגיע לזה , תנסי לשקף מה את מאמינה, ומה נכון לך עוד לפני הדרמה.

תקשורת היא הבסיס לקשר.

מפריע לך?

דברי איתו על זה.

אבל..

כפי שכתבת, נפגשתם פעמיים, וכתבת שראית את זה בעוד קשרים.

אני חושבת שבתחילת קשר המחויבות נמוכה יותר, ופחות מקובל לדבר בין לבין.

ככל שהקשר מתקדם, אז גם רמת התקשורת עולה. נפגשת פעמיים, לא היה תקשורת בין לבין, בדייט הבא - דברי איתו על זה. תתווכי לו את הנתק שאת מרגישה.

וחוצמזה,

חשבת פעם ליצור קשר? כלומר שהיוזמה תבוא ממך ולא ממנו?

אם יש שיחה טובה אז אפשר להעלות את העניין הזה וגם להרגיש בנוח עם זה.

"טיפה עוזר לי שמדדברים יותר בטלפון/וואטסאפ בין פגישה לפגישה... מה אתה חושב על זה?"

אבל אני חושב שהרבה פעמים הגיוני שגם הבחור מרגיש לא בנוח עם השקט המוזר שבין פגישה לפגישה, ופשוט לא מעז לשבור אותו.

אין לו מושג איך זה יתקבל על ידך. והאמת שאני מניח שהוא גם לא לגמרי בטוח איך ומה לעשות כדי לשבור את השקט הזה בצורה שיש בה טקט וחן.

לכן אם תגידי לו את זה אני חושב אז אני חושב שאולי הוא יעשה את זה גם בשבילך כי אמרת, אבל לא פחות מזה הוא יעשה את זה כי הוא רוצה, והוא יבטא בזה את הרצון הטבעי והכנה שלו. פשוט המחסומים שלו יהיו קלים יותר למעבר, יהיה לו יותר ביטחון ויותר מוטיבציה לנסות לעבור אותם.

אבל זה דבר שיכול לחזור על עצמו המון גם בחיי הנישואין עצמם, ובעיניי חשוב להבין אותו.

איש יכול גם לא להחמיא כמו שאשתו רוצה, לא לקנות לה מתנות כמו שהיא היתה רוצה, ועוד ועוד. לא כי הוא לא אוהב אותה, אלא כי הוא בכלל לא חושב על זה ולא מבין שהיא רוצה את זה. בפניה עומדות כמה אפשרויות: להיפגע, ויווצר ריחוק / לנסות לרמוז לו, להיפגע שהוא לא מבין את הרמזים שלה, ויווצר עוד יותר ריחוק / להסביר לו במפורש מה ישמח אותה. האופציה השלישית לא קלה! כי כמו שאמרת, "מה זה שווה אם זה לא מגיע ממנו..." אבל בניגוד לסרטים, להרבה גברים (שלא פועלים לפי תסריט שנכתב בשבילם), ממש קשה לנחש מה הנשים שלהם רוצות, והם יהיו אסירי תודה אם יספרו להם. המאמץ שנדרש מהנשים בסיטואציה הזו הוא להתעלות על הרצון שזה "יבוא ממנו" בלי שום עזרה והסבר.

אתם לא נשואים כמובן, אבל הרעיון שאת יכולה פשוט לומר מה היה טוב לך והיית שמחה בו עדיין תקף. לא הייתי עושה את זה אחרי שתי פגישות, אבל אחרי קצת יותר, בשיחה כללית יותר על הקשר ואיך כל אחד חווה אותו בינתיים, אפשר גם לשתף שהיית שמחה ליותר תקשורת בין המפגשים, שזה גורם אצלך לתחושה של קשר נוכח ורציף יותר. (עשיתי כך במקרה דומה וזה לגמרי התקבל והצליח)

לא מבינים כי בעומק זה נובע מזה שאין להם ככ צורך להבין מצד עצמם. כי הבנה מסמלת- הוא אוהב אותי ומחובר אליי, והם מבחינתם כבר מחוברים. זאת פשוט האישה שלהם.

(כמובן שיש עוד גורמים)

פשוט תשלחי לו הודעה או שתתקשרי אליו שבא לך לדבר איתו, ותשאלי מתי מתאים..

זה דבר שיכול לחזק את האמון שלו בך, כי הוא ירגיש שאת בעניין.

מצד שני, בשלבים הללו לשים לב שזה מאוזן, לא יותר מדי הודעות וגם לא שיחות ארוכות כל יום..

וזה בסדר גמור לשתף ולשקף לו מה היה משמח אותה.

הוא רוצה להיות הגבר שלה וזה בסדר גמור לרצות את זה ממנו.

ובכלל בזוגיות, זה לא דבר טוב לצפות מבן הזוג שישתנה..

מי שרוצה שינוי, שיתחיל את השינוי בעצמו.

וכשיש אהבה, רוב הסיכויים שבן-הזוג גם יצטרף לשינוי בשמחה..

לא נראה לי כדאי לצפות מבנאדם שישתנה באופי שלו או דעות שלו...

הגיוני לצפות מבנאדם שישפר את דרכי התקשורת המשותפת.

בסופו של דבר התקשורת שיוצרים היא עניין משותף וזה שייך לשני הצדדים, ולכן צריך לבנות את זה ביחד וחלק מזה לתאם ציפיות בצורה הדדית.

נסי לחשוב כמה דברים היית רוצה לשנות בעצמך, וכמה זה תהליך ועבודה קשה..

מה שנקרא עבודת המידות..

גם אם מבחינה אובייקטיבית זה נראה שינויים פשוטים,

במציאות, הדפקטים טבועים בנו עמוק וזה ממש לא קל להשתנות בהם.

לשנות את עצמך בשביל מישהו אחר, זה הרבה יותר מורכב.

יש את תקופת האופוריה וההתאהבות (@חדשכאן),

שאז מרגישים רצון לשנות את כל מה שאתה חושב שיהיה טוב בשביל בן-הזוג.

ברוב המקרים, השינוי יתבטל לאחר שהאופוריה תרד.

מציע לא לפתח ציפיות בקשר לשינויים שנעשו בתקופת האופוריה.

יש שינויים שבן הזוג רוצה שיקרו, אבל האדם עצמו לא מאמין בזה.

הוא אולי יתחיל לעשות את השינוי למען בן הזוג,

אבל הסיכוי שהשינוי יחזיק מעמד שואף ל-0.

יש שינויים ששני בני הזוג מסכימים שרצוי לשנות.

אבל צריך לזכור שעדיין מדובר בעבודת המידות,

השינויים לא יקרו בבת-אחת, וצריך להיות מאד עדינים ורגישים בתהליך.

במקרה זה הסיכוי שהשינוי יצליח יותר גבוה,

אבל עדיין מומלץ לא לפתח הרבה מאד ציפיות..

(ככל שהציפיות והדרישות תהיינה יותר גבוהות, זה דווקא יוריד את הסיכוי.)

באופן כללי, כשמחליטים להתחתן,

זה צריך להיות מתוך נקודת הנחה שהוא לא ישתנה.

אי-אפשר לדעת מהיכן חוסר התקשורת שלו מגיע..

יכול להיות שיש לו חסמים ויכול להיות שהוא חסר מודעות בנושא.

בכ"א, לצפות שהוא יתחיל ליזום את זה, כשזה לא האופי שלו, חבל על המאמצים..

לדעתי, ככל שיש יותר ציפיות מבן-הזוג, יהיו גם יותר תסכולים..

תחליטי אם זה מה שאת מעוניינת בזוגיות שלך.

יש גם ספר של הרב יצחק מנדלבאום בשם "חוקי הזוגיות",

הוא כותב שם פרק שלם על הנושא הזה של ציפיות.

כדאי מאד לקרוא..

שום שינוי

ולהגיד שהיא רוצה להיפגש במקום מסוים זה שינוי?

על מה מדובר כאן?

אם לא מתאים לו לתקשר יותר, זה סיפור אחר. מה הבעיה לדבר על זה ולשקף את הרצון?

פשוט תשקפי לו את הרצון שלך

כדי להרגיע אותך ולצורך העניין, בגלל שכל אחת אחרת וטוב לה משהו אחר, אני הייתי מתחיל סולידי אבל בהחלט הייתי שמח אם הבחורה היתה אומרת שהיא רוצה יותר.

לפעמים זה רצון הדדי שלא מגיע מחוסר תקשורת.

בדר"כ אני הייתי מעלה את זה אחרי דייט שלישי. כלומר, מברר איך מבחינתה התקשורת ואם היתה רוצה אחרת.

אמורים ליצור אותה.

אם הבחור לא יוצר (מספיק) קשר בין פגישות, תגידי לו.

יש אנשים שלא חברותיים מספיק, יש שלא מודעים, יש שמרגישים לא בנח... מכל מיני סיבות בחור לא ייצור יותר מדי קשר. וחשוב לדבר על זה.

אני אישית, בחור שלא היה טוב בתקשורת, הורדתי, למרות שחוץ מזה, ממש הכל התאים. כי היה מעיק מדי כך.

איך את היית מתמודדת עם עודף תקשורת?

יש 35,38 ויותר.

מן הסתם גיל זה לא הפקטור היחיד. כדאי לך לפרט.

אבל בגלל מיעוט האנשים הרלוונטיים לא יודע עד כמה תועיל.

אם גם באמת מדובר במישהו מתאים - כנראה שאתם כבר יודעים אחד על השניה. זה עולם קטן מאוד בגילאים האלו.

אפשר כמובן לפנות ל@ברוקולי שמכירה כאן לא מעט ולנסות לשאול אותה. 

אבל מי שכן, אולי לא היה לו משפט פתיחה לשלוח 

בכל מקרה ההודעה הראשונה זה סתם בשביל להתחיל שיחה מה זה משנה מה שולחים

אם לגבי הכותרת, אז לא יודע אבל יש כאלה.. פעם בחורה שלחה לי לייק על הכרטיס למרות שלא התאים לה

ואם לגבי התוכן, אני רואה את זה כפנייה רגילה רק בלי משפט פתיחה מיוחד.  

בכל מקרה זה לא נראה לי פחד כלשהו

תשלחי הודעה.

לפעמים בנות שרוצות "שיתחילו איתם" אז לשולח חיוך זה כאילו ממלא את הצורך שהבחור ישלח את ההודעה הראשונה.

אם את בעניין - תשלחי לייק בחזרה, ותראי אם הוא ישלח הודעה.

לא מסכים שזו שיטת מצליח,  בייחוד אם הוא צפה בך… 

אפשר בהתחלה לשלוח הודעה, אפשר לייק, מה זה משנה?! גם ככה צריך לדבר ולהכיר כדי לדעת, לא מבין למה להיתפס על קטנות אם יש סיכוי שזה מתאים… 

1. עצלות, ראיתי אשה שיכולה להתאים בכללי

אין לי כח לקרוא ולחשוב, כי ממילא 90% יסננו

אז בלייק הזה אני בעצם מטיל את חובת הבדיקה עליה

שהיא תחשוב אם מתאים

2. שהוא גם סעיף של 1. בעצם

שמירת העיינים, אני מעדיף לא להכנס לדפדפן עם תמונות, מחמת ריבוי התמונות הבעיתיות שנשים מעלות

לאתרים אלה.

כאן המקום לבקש, לא אל תעלו תמונה צנועה שלכם ליד חברות לא צנועות במסיבה/ חוף / מכון כושר

זה לא עושה שום דבר טוב. לא מבין למה לעשות את זה.

לכן כבר התרגלתי לגלוש פשוט בלי תמונות,

כי לא שווה לי לשרוף את העיינים סתם.

ועכשיו אם אני אשלח פנייה רק על בסיס מה שכתוב

אז יכול להיות , וכבר היו מקרים..

ששלחתי לאשה אשמח להכיר, ואז כשאני בוחן לעומק את הכרטיס

אני מבין שבעצם  היה יותר מתאים לכתוב "אשמח לא להכיר" במקרה הזה.

לכן בלחיצה על הלייק, אני נותן לה לעשות את הבדיקה

וגם לא התחייבתי שאני רוצה קשר

ואפשר לסגת במקרה של חוסר התאמה.

בקיצור להפיל את הבדיקה על הראש של האשה

והיא תוכל להתחיל איתי, מאחר ונתתי את הלייק ראשון

תבינו ותחכימו ותלמדו קצת שיטות פעולה.

אני מנסה לפנות אבל לצערי כמות הבנות שבכלל מגיבות שואף ל 0 אם בכלל.
אז, יש לך עצה טובה לגבי זה שלא עונים?

בלי טיפת מחשבה ועומק.

סתם להעביר זמן מסך.

מאכזב אפילו יותר ממה שחשבתי (ולא ציפיתי).