פורום לקראת נישואין וזוגיות (עמוד 718)

עכשיו סיימתי לכתוב תגובה בענין הצבא בשרשור של הבחור החרדי. והייתי רוצה להרחיב קצת.

יש בנות רבות שחשוב להן שהבחור שלהן יהיה בצבא. אבל זה המקום להצביע שיש בעיתיות בדבר. וטוב לכתחילה להתחתן עם בחור שלא התגייס.

רק להדגיש - למרות שלדעתי אין להתגייס במציאות ימינו, סוף סוף יש כאן טוב ולא טוב מעורבבים - יש מצוה להגן על יהודים ומצד שני זה נעשה בדרך לא ע"פ תורה. לכן כן יש לי הכרת תודה לחייל שאני רואה, אף שאיני מסכים לדרך שבחר בה.

1. ראשית, יש שם כ"כ נשים ופריצות בגלל האנג'נדות הפמניסטיות שחוגגות בצבא (הקרן החדשה לישראל משפיעה המון על הרוח של צה"ל), שהרב טאו צועק על זה כ"כ הרבה, עד שהוא קרא לצבא אנטיוכוס. לא פחות. (לא מבין למה הוא ממשיך לשלוח לשם). אמנם גיוס לנח''ל החרדי פותר את רוב הבעיות בתחום הזה, אבל שמעתי עדיות שהאווירה שפ הרבה יותר גרועה - השבבניקים שמתגייסים לשם יותר גרועים מהחילונים.

2. הוראות פתיחה באש מעוותות ומחמירות, כבילת ידי החיילים גם במצב של פיקוח נפש! סיכון חיי חיילים כדי להציל 'חפים מפשע' (עלק). לא יאומן אילו סיפורים הזויים שמעתי מחברים ומכרים שסיפרו לי מציאויות שקרו בצבא. אציג אותן בתגובה הבאה.

3. וכמובן בעיות בשמירת השבת, ואם אתה מסרב פקודה צועקים עליך ולוחצים עליך ולא כולם יכולים לעמוד בזה. ובעיות כשרות במטבחים שלא נגמרות. 

בקיצור בעיני כל גיוס של חייל לצבא זה פשוט גילוי של חולשה והכנעה לחילוניות. למה ישיבות ההסדר והמכינות לא מתאגדות ודורשות - אם לא תענו לדרישות א' ב' ג' ד', ותקימו יחידות שכפופות לרבנים באופן מוחלט, אנחנו לא נשלח את הבחורים שלנו? למה יש התרפסות כזו? וזו התשובה לתירוץ 'אין מספיק חילונים שישמרו עלינו אם נעזוב את הצבא'.

אני מאוד מעריך את החיילים שמוסרים נפש לשמירת הארץ. אבל! זה לא מצדיק גיוס במצב הנוכחי, בכלל לא. ובוודאי שטוב לכתחילה להנשא לבחור שלא יתגייס.

אני חרדי, לגמרי לגמרי, 'הארד קור' כמו שאומרים האומרים.

לבוש שחור לבן, מגבעת וחליפה, זקן, כל מה שצריך.

ולמרות זאת - אני דחוי אצל החברה החרדית.

אספר.

אינני נשוי.

כל חבריי התחתנו להם איפשהו בגילאי, עשרים, עשרים ואחת פלוס מינוס.

אני, איכשהו, נתקעתי.

למה? לא יודע.

בשלב מסויים עזבתי את הישיבה, למדתי מקצוע, וזה מה שאני היום. שומר היטב על כל פיפס בהלכה, עובד בתחום מסודר ורציני, ולבוש לפי כל הפיצ'פקעס הקטנים. מקפיד ללמוד שיעורי תורה מידי יום, ואפילו לא מחזיק באייפון או נמצא בכלל באינטרנט.

לפה אני גולש דרך המחשב, וגם זה רק לאחרונה, לשואלים הנמרצים.

ולמה אני מספר את כל זה?

כי קראתי כאן, בפורום הזה, פוסט ארוך. ארוך וכואב.

את הפוסט כתב אדם בשם davidking14  ובו הוא מגולל את קשייו ומכאוביו, ובעיקר... את התחושה הקשה שלו בשידוכים, כאשר 'אף אחת לא רוצה אותו, בגלל שטויות לא ענייניות'.

זה כל כך צבט אותי!

בסך הכל, יש דמיון מסויים בינינו. לא הרבה, אבל דמיון מסויים, אולי אפילו קטן, כמעט זעיר, בקושי נקודה אחת בישימון, אבל עדיין קיים:

שנינו מתעקשים לשמור על ההלכה כמו שצריך, שנינו מתקשים בשידוכים, שנינו מרגישים שאנחנו מתאמצים כל כך, והחברה יורקת לנו בפרצוף. (או לפחות, כך חשתי אני עד לאחרונה. פרטים בהמשך, השארו איתנו!)

*

בשלב מסויים הפסקתי לחכות שההורים ירימו טלפונים וינדנדו לשדכנים, וניסיתי לשדך את עצמי. לא, לא מה שאתם חושבים.

פשוט פניתי בעצמי לשדכנים, זה הכל.

החלטתי להציג את עצמי, להסביר שאין לי ר"ם קרוב שיתקשר בשבילי לשדכנים, וההורים שלי קצת לא בעניינים האלו, והחלטתי לפנות בעצמי.

וזה כל כך לא נעים!

כל פעם מחדש, להתקשר, להציג את עצמי, לספר למה אני פונה אליו, ואז לשמוע את הגניחה הקבועה:

אההה... כן כן.. אתה באמת נשמע בחור רציני וטוב... יש לי כל כך הרבה כמוך ברשימה... טוב, אם יהיה לי משהו מתאים אתקשר אליך.

ונחשו מה? ובכן, הם אף פעם לא חוזרים אליי מיוזמתם.

צחקתי על זה פעם. חשבתי על כך שכל שדכן שמדבר איתי - מת.

כלומר - אני לא שומע ממנו יותר...

מידי פעם הייתי קם עצבני, מרים צלצול לשדכן או השדכנית, מנדנד, מנסה 'לחלוב' הצעה כלשהי, אפעס, משהו.

לא ממש הלך.

פה ושם, ממש בקטנה, הוצעו לי הצעות. בדרך כלל רחוקות מאוד ממה שאני מחפש, ובדרך כלל הרגשתי דחוי מתחילת התהליך. כלומר, הרגשתי שהצד השני, כלומר משפחת המועמדת, מסתכלת עליי מלמעלה ללמטה. סוג של 'סותמת את האף ומוכנה לשקול אותי כחתן בלית ברירה..'

למה שלא ירצו אותי?

ובכן, פשוט למדיי.

הוריי היקרים והאהובים אינם חרדים 'הארד קור'. הם בעלי תשובה זכים וטובים שחזרו בתשובה לפני שנים רבות.

הם, התמימים, חשבו שאם הם ילבשו את כל הביגוד הנכון, ויעשו את הכל נכון ויתנהגו כמו שצריך - החברה החרדית תקבל אותם באהבה גדולה.

ובכן, זה לא מה שקורה.

למרות שהם משוכנעים שהם כמו כולם סביבנו - הם טועים.

למרות שיש להם חברים וידידים רבים בכל מקום, וכל הבנים שלהם (כולל אני...) חרדים לגמרי, אנחנו לא כמו כולם.

החברה החרדית זוכרת היטב מי נולד חרדי, מי לא נולד כזה, מי האבא שלו נולד חרדי ומי לא, וכולי.

בשידוכים זה פשוט צף בצורה הכי בוטה שיש.

יש כל כך הרבה חרדים סביבי, שנראים כמוני מדברים כמוני וחושבים כמוני - שלעולם לא 'יקחו' אותי כחתן לבתם הנאווה.

ולמה זה? אה, כמובן, כי הם מחפשים חתן מהמשפחה ה'נכונה'.

אז כן, ברוך השם אני ירא שמיים, אם יורשה לי להעיד על עצמי, ואני מקפיד על קלה כבחמורה, ולמרות שאני 'בחור עובד' אינני שונה מחבריי האברכים, אבל עדיין...

נו נו, ההורים שלו בעלי תשובה, מעקמים ההורים את אפם, ומעדיפים לחפש הצעות אחרות.

רגע לפני שאסיים את הצגתי, אוסיף עוד מילה או שניים.

חשוב לי להדגיש כי ישנם סיבות נוספות שבגינם אינני 'להיט' בשוק השידוכים. סיבות לא ענייניות, כואבות, משפילות - אבל הן קיימות. הן קשורות בעיקר בחוג החסידי אליו אני קשור, ברב אליו אני משתייך, וכדומה. אעדיף שלא לפרט, וזה גם לא רלוונטי למסר שיש לי למסור.

שורה תחתונה - אני נושא איתי כבר שנים לא מועטות מטען כבד של תסכול, כעס על החברה בה אני חי, והרבה מרמורים ותסכולים נוספים.

לא אפתח כאן את כל שק תסכוליי וכאביי, אבל אתן שתי דוגמאות פשוטות, רק בשביל לסבר את האוזן.

א.

יום אחד התקשרה אליי שדכנית מוכרת. דווקא אישה נחמדה במיוחד, גלויה וישירה.

איזה יופי, כמה נחמד - יש לה הצעה עבורי!

כל כך שמחתי, התרגשתי. באמת. סוף סוף גם אני מקבל הצעה יזומה...

האזנתי ורשמתי את הפרטים, ואוזניי הזדקרו בתמיהה:

את בטוחה, שאלתי, שהם ירצו אותי? הם אחת המשפחות הכי חשובות בחוג שלנו, ואנחנו ממש לא חשובים ומכובדים כמוהם...

כן כן, היא השיבה. ביררתי איתם. הבת שלהם קצת מבוגרת, ואין להם ברירה. אני מכירה את הבת היטב, ואני מבטיחה לך שהיא ממש מציאה אמיתית, ומתאימה לך בול.

נו נו, שיהיה.

קיבלתי כמה מספרי טלפון לבירורים - אצלנו בחוג לא יוצאים לפגישות 'סתם כך' ללא בירור מקדים - ושלחתי את אחותי הגדולה למשימת הקודש.

אמרתי לה שלפי מה שהשדכנית אמרה לי מדובר בבחורה רגילה, טובה, איכותית, מוצלחת, וכן - הם 'מוכנים' לשמוע עליי. עכשיו תורנו, הסברתי, לברר עליהם.

אחותי חזרה אליי אחרי כמה שעות, המומה.

תשמע, היא אומרת. מדובר בבחורה שעברה דברים קשים בחייה, ירדה מהדת לתקופה, חזרה, יש לה חוסר יציבות בלתי רגיל, משהו לא מריח לי.

היא עשתה עוד כמה טלפונים ושיחות חיטוט, והאמת התגלתה:

מדובר בבחורה בעייתית מאוד, מסכנה, שעברה כמה וכמה דברים בחייה, והיא בפירוש אינה הבחורה היציבה והנורמטיבית שאני מחפש להקים איתה בית. היא הוסיפה עוד אינפורמציה שלא אפרט, והזהירה אותי לברוח לחלוטין מההצעה הזו.

מופתע, התקשרתי לשדכנית. שאלתי אותה: אתה בטוחה שאכן זו הבחורה שהצעת לי?

כן, היא השיבה, בדיוק זאתי.

לא הצלחתי להתאפק, מלמלתי כמה מילים בגנות ההצעה. סיפרתי כמה וכמה נקודות ששמעתי עליה, ושאלתי את השדכנית ישירות:

למה את מציעה לי הצעה כזו? לבנים שלך היית גם מציעה הצעה כזו?

היא השתתקה לכמה שניות, ואז הודתה בשפל קול ש 'להם זה לא מתאים, אבל אתה בכל זאת...'

בכל זאת מה, שאלתי?

'אתה בכל זאת.. נו.. אתה יודע, בן להורים חזורים בתשובה, בחור מתבגר, עובד, ולא צריך לספר לך שאף בחורה נורמלית לא מוכנה להתפשר על בחור שלא לומד בישיבה בצורה קבועה...'

כל כך נפגעתי. זה מה שאני בעינייך? עוד שורה קטנה במחברת, עוד אחד שאפשר לנסות לדחוף לו את המסכנה ההיא שאף אחד לא רוצה בה?

וגם אם כן, לפחות תהיי גלויה איתי מההתחלה, תסבירי את השיקולים שלך. למה את סתם מבזבזת לי את הזמן ואת האנרגיות?

למה את גורמת לי לפתח ציפיות ותקוות, להקדיש שעות לבירורים, רק כדי לגלות בסוף את מה שאת ידעת כל הזמן - שהבחורה ממש בעייתית ולא מתאימה??

דוגמה נוספת.

מידי פעם צץ ועלה שם מסויים. שם של בחורה טובה, הגונה, בערך בת גילי, מבוגרת גם.

בכנות? לא רציתי. ההורים שלה שניהם שייכים למוצא מסויים שאינני מחבב, ויותר גרוע - הם מתכחשים למוצא מהסויים ההוא, ואפילו שינו את שם המשפחה לחלוטין...

נו, באמת.

מעבר לכך, כל פעם שההצעה עלתה, היא ירדה באותה המהירות, ודווקא מהצד שלהם. אני הייתי 'מוכן להתפשר' ולבחון את ההצעה בצורה עניינית, אך הם לא רצו בי.

בכל פעם ההורים שלה נתנו שוב ושוב את אותה התשובה:

אנחנו מחפשים לבת שלנו בחור שיושב ולומד בישיבה יום שלם, ולא אחד שעובד, וזהו. לא משנה לנו עד כמה הוא שמור.

לא נעלבתי, זכותם.

אממה?

שאחרי שנה פלוס מינוס שבה השם עלה וירד כמה וכמה פעמים, פתאום הם היו מוכנים להתקדם.

השדכן ביקש ממני:

אתה יכול לשלוח תמונה שלך בבקשה?

לא התווכחתי, ושלחתי את התמונה. חיכיתי. בליבי דמיינתי איך היא והוריה בוחנים את תמונתי בזכוכית מגדלת, ובוחנים אותה במבט מציצני. לבריאות!

כעבור יומיים, שלחתי אליהם מייל נוסף, ובו שורה אחת:

שלום וברכה, אשמח לקבל את תמונת הבחורה.

לא קיבלתי מענה.

זה כאב לי.

אם ביקשתם תמונה וגם קיבלתם - תהיו הגונים ותשלחו חזרה גם את תמונת בתכם, כך שגם לי תהיה הזכות לבחון את ה'סחורה' שלכם בעיניים ביקורתיות, ולשבת עם בני משפחתי ולהתלבט האם הבחורה 'נראית לנו' מתאימה.

עוד כמה ימים עברו, והשדכן אמר:

שמע, הם ביררו עליך הרבה, האבא רוצה להיפגש איתך.

טוב, יופי, בסדר.

לא שלחו תמונה, עצוב, לא פייר, אבל לא אוריד שידוך בגלל זה.. לא?

באתי לפגישה עם אביה.

הוא בחן אותי במבט חטטני, הציק לי בשאלות מעצבנות, והתעניין לגבי שאיפותיי בחיים.

אחרי ארבעים דקות שיחה מיצינו את הכייף, והפגישה הסתיימה.

עבר יום, עברו יומיים, שבוע שלם כמעט עבר - ושקט מוחלט.

התייאשתי כבר מלחכות לתשובה, והתקשרתי לשדכן.

אההה, זה אתה, מלמל השדכן בחוסר חשק.

תשמע, אני ממש מתנצל ששכחתי לחזור אליך עוד באותו יום. אבל אומר לך עכשיו:

הם לא רוצים.

השדכן הסביר:

האבא דווקא ממש נהנה ממך, התרשם ממש לחיוב, הוא אומר שמזמן לא פגש מישהו כמוך.

נו?

אבל הוא אומר שהם מחפשים לבת שלהם אחד שיושב בישיבה יום שלם...

התפוצצתי!

רתחתי, וחשבתי לעצמי בשקט:

אז אם אתם רוצים בחור שלומד בישיבה, ואתם יודעים שאני לא כזה, למה אתם סתם מבלבלים את המוח? רק כדי שיהיה לכם עוד אחד על המדף, עוד אופציה לבחון?

למה, למה.

אלו שתי דוגמאות, טיפה אחת מים של תסכולים ואכזבות.

וכאן אני מגיע סוף סוף לפואנטה שלי.

לאורך כל השנים האלו, הייתי כל כך טעון וכעוס. הרגשתי שאני לא מקבל את הצ'אנס הבסיסי שכל חבריי בישיבה קיבלו.

הרגשתי שאף אחד מתייחס אליי באופן ענייני. כל פעם מחדש בודקים אותי כמו סחורה על המדף. כמה אני יודע ללמוד? בן כמה אני? מיהם הוריי? מי הרב שלי? האם אני מסדר את הזקן? (כן, גם זה שיקול...) האם אני גולש באינטרנט? והרב שלי מודע לכך?

רציתי לצעוק:

רבונו של עולם!!! יש לי כל כך הרבה מה לתרום ולתת ברוך השם... יש בי כל כך הרבה רצון לוותר, ללמוד, להעניק, לתת כתף, לתת את כל מה שאני יכול כדי להצליח בזוגיות, וכל מה שמעניין אתכם זה איפה אימי נולדה??

רציתי לנענע את כל העולם בזעם:

למה אני לא מקבל את הצ'אנס? מה חטאתי, ומה פשעתי?

אני מקפיד על לימוד יומי, שזה דבר בעיניי לא קל בכלל משלל סיבות שלא אכנס אליהן כרגע.

אני שומר על עצמי היטב שלא לרדת ברמתי הרוחנית, למרות שיש לי לא מעט מלחמות פנימיות.

אני מתעקש להתחתן דווקא על ידי שידוך ולא בהיכרות ספונטנית בפייסבוק או ברחוב.

אני מחזיק את עצמי חזק מבחינה אמונית, יהודית, תורנית, הכל.

אם כן, למה אני לא מקבל את הצ'אנס?

למה, למה שוק השידוכים כל כך לא ענייני?...

*

וכאן אני מסיים סוף סוף את המגילה הארוכה שלי.

לאט לאט, הפנמתי והבנתי.

זאת לא החברה סביבי, ולא שדכן כזה או אחר, ולא ההורים, ולא מגזר, ולא מוצא, ולא גיל, ולא כלום. זה רק דבר אחד:

הקדוש ברוך הוא.

כן כן. הקדוש ברוך הוא.

הוא בעצמו!

הוא בעצמו דאג שאני אוולד במשפחה המדהימה המסויימת שלי.

הוא בעצמו נתן לי את הקשיים שבגללם נאלצתי לעזוב את הלימוד בישיבה.

הוא בעצמו שמר עליי, תמיד תמיד.

הוא בעצמו שם אותי בסיטואציה הקשה בה אני סופג דחיה אחר דחיה מזה שנים.

הוא עצמו שם אותי במצב בו אני נזקק לפנות שוב ושוב לאנשים זרים, להציג את עצמי, להתחנן לאיזו הצעה שאולי תהיה להם עבורי.

הוא עצמו רוצה שאתפלל אליו, שאחוש דחוי, לא רצוי, לא שווה, לא להיט, לא מבוקש.

הוא - עצמו - רוצה!

אחר כך, המשכתי להבין עוד יותר.

כשהוא ירצה - אמצא בס"ד את הזיווג שלי, ולא משנה אם אמשיך לפנות לשדכנים, או אשב בבית ואתבטל.

כשהוא ירצה - הישועה בוא תבוא, בבת אחת, בצורה הכי טובה שרק אפשר.

*

וכעת אני מסיים את המגילה הארוכה.

מאז שהפנמתי את זה, חיי השתנו לחלוטין. עדיין אני כועס לפעמים, עדיין אני אוכל את הלב לפעמים, עדיין אני מרגיש מידי פעם פחד איום ח"ו להשאר לבד, עדיין ועדיין ועדיין.

אבל...

אני לא בלחץ. אני רגוע. השלמתי באהבה עם רצונו של הקב"ה.

נכון, אני סובל, אבל זה לא 'באשמת' אף אחד. אף אחד לא קם בבוקר ורוצה לעשות לי רע, ואף אחד לא מתכוון לפגוע בי עם הצעות מביכות.

הקב"ה שם אותי במצבי שלי, ולצערי אני נאלץ להתמודד עם הצד הפחות נעים של החברה החרדית הנהדרת בה אני חי..

נו, אז מה קרה?

בגלל זה להתייאש???

ברגע שהפנמתי שהכל בידיים של הקדוש רוך הוא, שחררתי מעצמי לחלוטין את נטל האחריות.

אני עושה מה שאני צריך, ממשיך לשמור בחדווה על הדת, ממשיך להתייעץ עם הרב שלי לגבי כל שידוך ושידוך באופן ספציפי, (ומידי פעם גם קצת ייעוץ מקצועי רגשי, כשאין ברירה אז אין) ממשיך להקפיד על קלה כבחמורה, וזהו.

כן, פשוט זהו.

*

ולכן, davidking14, אומר לך כך:

זאת לא החברה, וזאת לא הכיפה שלך, ואלו לא ההורים הסנובים של ההיא, ולא האחות של ההיא.

זה הקדוש ברוך הוא, בעצמו, בכבודו ובעצמו.

דבר איתו, פנה אליו, תתחנן אליו, תבין שזה הוא, לא העולם מסביבך.

וכשהוא ירצה - אתה תמצא את עצמך נשוי עוד לפני שהספקת למצמץ.

על זוגות מאושרים שמעלים תמונות שלהם ביחד?

אני יכולה להביא את האושר שלהם, במיוחד עכשיו (חגים וזה), באמת..

אבל למה להוציא לכולם את העיניים?

אני פשוט כל כך נגד.. 

לא יודעת, אני מגזימה?